Talmud Builders
    Login

    Ketubot 19b

    Back to index

    English translation — Ketubot 19b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1And Rav Sheshet, son of Rav Idi, says: Conclude from the statement of Rav Kahana that witnesses who said: Our statement was a statement of trust, and the document we signed was a document of trust, are not deemed credible. What is the reason? Since that document is an injustice, they would not sign a document of injustice. Their contention that they signed the document would incriminate them and is therefore not accepted.

    2Rabbi Yehoshua ben Levi said: It is prohibited for a person to keep a repaid document within his house, due to the fact that the verse states: “And let not injustice dwell in your tents” (Job 11:14). Even if he does not use the document to collect payment, the concern is that it might fall into the hands of one who will use it illegally to collect payment. In the West, in Eretz Yisrael, they say in the name of Rav: With regard to the first half of the verse: “If iniquity be in your hand, put it far away” (Job 11:14), this is referring to a document of trust and a document of security [ passim ]. With regard to the second half of the verse: “And let not injustice dwell in your tents,” this is referring to a repaid document.

    3They note: With regard to the one who said that a repaid document is the injustice referred to in the verse, all the more so a document of trust is an injustice and may not be kept, as a document of trust is fundamentally false. And with regard to the one who said that a document of trust is the injustice referred to in the verse, however, with regard to a repaid document, perhaps it is permitted to keep it, as, at times people keep it and do not return it to the borrower. This is because in those cases it serves as security for the coins of the scribe, whose fee has not yet been paid by the borrower, who is legally responsible to pay the scribe for writing the document.

    4On a similar note it is stated, with regard to keeping items with potential to lead to transgression: With regard to a Torah scroll that is not proofread and therefore contains errors, Rabbi Ami says: It is permitted to keep it without emending the mistakes for up to thirty days, and from that time onward it is prohibited to keep it, as it is stated: “And let not injustice dwell in your tents” (Job 11:14).

    5§ Rav Naḥman said that witnesses who say: Our statement was a statement of trust and we signed a document of trust, are not deemed credible. Similarly, witnesses who said: Our statement was a statement accompanied by a declaration by the person who is rendered a debtor by this document that he was coerced into the agreement, thereby invalidating the document, are not deemed credible. Mar bar Rav Ashi said that witnesses who said: Our statement was a statement of trust, are not deemed credible, but witnesses who said: Our statement was a statement accompanied by a declaration, are deemed credible. What is the reason for the difference between the cases? This document, which was accompanied by a declaration, may be written, as it is written under duress. And this document of trust may not be written, as it is fundamentally unjust.

    6Rava raised a dilemma before Rav Naḥman: In a case where the witnesses say: Our statement was a conditional statement, i.e., they verify their signatures, but add that the transaction was contingent upon fulfillment of an unwritten condition, what is the ruling? Perhaps it is similar to the cases of a statement accompanied by a declaration and a statement of trust. In those latter cases, this is the reason that their statement is rejected, as in doing so they undermine the document, and in this case too, he undermines the document. Or perhaps a condition is a different matter, as it does not necessarily undermine the document. Rav Naḥman said to him: When people come before us for judgment in this latter case, we say to them: Go and fulfill your conditions, and then descend before us for judgment.

    7The Gemara asks: What is the ruling in a case where one witness says: There is a condition attached to the transaction and one witness says: There is no condition? Rav Pappa says: Both are testifying that it is a valid document, and that witness who says: There was a condition attached, is only one witness whose testimony challenges that validity. And the statement of one witness has no validity in a place where there are two witnesses.

    8Rav Huna, son of Rav Yehoshua, strongly objects to this: If it is so that testifying that there is a condition is considered to undermine the document, then even if both of the witnesses testify that there was a condition, their testimony should also not be accepted. Once they testified that the document is valid, they cannot give additional testimony that contradicts their original testimony. Rather, we say: These two witnesses are coming to undermine their testimony that the document is valid. These are not two separate testimonies, one that the document is valid and one with regard to the condition. Rather, the second testimony revokes the first. Similarly, this single witness is coming to undermine his testimony as well. Therefore, there is only one witness testifying that the document is valid. The Gemara concludes: The halakha is in accordance with the opinion of Rav Huna, son of Rav Yehoshua, and the testimony of even one witness who says that there was a condition attached to the transaction is accepted.

    9§ The Sages taught: If two witnesses were signatories on a document and they died, and two strangers from the marketplace came and said: We know that this is their handwriting, but they were coerced into signing the document, or if they said that they were minors when they signed the document, or if they said that they were disqualified witnesses when they signed the document, these strangers are deemed credible, as the mouth that prohibited and ratified the document is the mouth that permitted and undermined the document. However, if there are other witnesses who testify that it is their handwriting, or if their handwriting emerges from another place, from a document that one challenged and that was deemed valid in court, these witnesses from the marketplace are not deemed credible and their testimony does not undermine the validity of the document.

    10The Gemara asks: And if the testimony of these witnesses is not accepted, is that to say that we collect debts with that document as one would collect debts with a valid document? And why would that be the case? Aren’t the two signatories whose signatures were ratified and the two witnesses from the marketplace whose testimony invalidates the document contradictory witnesses? Therefore, the document cannot be used to collect payment.

    11Rav Sheshet said: That is to say that contradiction of their testimony is the first stage in rendering them false, conspiring witnesses, in the sense that certain restrictions that apply to the latter apply to the former as well.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ואמר רב ששת גרסי':

    אעולה לא חתמי — וכי אמרי חתמנו אין נאמנים להרשיע את עצמן:

    על פשיטי דספרא — שעל הלוה ליתן שכר הסופר ופעמים שאין לו ונותנו המלוה וחוזר וגובהו ממנו בשעת פרעון ומעכב השטר עליו:

    ספר שאינו מוגה — תורה נביאים וכתובים:

    מוגה — מן טעיות שבו:

    עדים — החתומים בשטר ואמרו אמנה היו דברינו לא הלוהו כלום אלא כתבנו לו לכשיצטרך ילוה לו וזה שיעבד לו נכסיו מעכשיו אם ילוה אפילו לאחר זמן דלאו מוקדם ליהוי לטרוף שלא כדין:

    מודעא היו דברינו — אם שטר מכר הוא ואמרו עדים החתומים בו המוכר מסר מודעא בפנינו והראנו אונסו והכרנו בו:

    אין נאמנין — דלא אתי על פה ומרע ליה לשטרא:

    מודעא ניתן לעדים לכתוב את השטר כדי להציל האנוס מאונסו אמנה לא ניתן להכתב דעולה הואי וכי אמרו חתמנו משוי לנפשייהו רשעים ואין אדם נאמן לשום עצמו רשע:

    תנאי היו דברינו — על תנאי מכרה לו שיעשה לו כך וכך ולא ראינו שקיים לו תנאו וזה אומר לא קיים לי ואינו מכר:

    מודעא ואמנה — טעמא מאי קאמר מר אין נאמנין:

    דקא עקרי ליה לשטרא — בעדותן זה ולא אתי על פה ומרע לשטרא הכא נמי כו':

    או דלמא — הא לא עקרתא דשטרא הוא דמודים הם שהשטר אמת אלא שתנאי היה ביניהם וזו עדות אחרת היא ושטרא ממילא מיעקר לאחר זמן ביום שלא קיים תנאו בזמנו:

    כי אתו לקמן — לקוחות שעידיהם מעידים שתנאי היו דבריהם:

    אמרי' להו זילו קיימו תנאייכו — לבעלים:

    וחותו לדינא — אם יעכב שוב הקרקע:

    תרוייהו בשטרא מעליא קא מסהדי — שניהם מעידים שהשטר אמת וכמות שהוא כתוב בלא תנאי חתמוהו:

    והאי דקאמר תנאי חד הוא — ואינו נאמן לעקור שטר ששניהם חתומים בו:

    אי הכי אפילו תרוייהו נמי אלא אמרינן כו' — אי הכי דכיון שהעיד על כתב ידו עשית לזה אחד ממקיימי השטר כמות שהוא כתוב בלא תנאי והוי להו עדיו שנים ועדות אחרונה דברי אחד במקום שנים:

    אפי' תרוייהו נמי — אמרי תנאי היו דברינו לא ליתהימנו דכיון שהעידו על כתב ידן קיימו השטר כמות שהוא כתוב וכי אמרי תנאי היו דברינו הוו להו מגידים וחוזרים ומגידים ואמאי אמר רב נחמן קיימו תנאייכו כו':

    אלא — על כרחך לאו חתימה מקויימת הוא דכיון דתוך כדי דבור מסקי דבורייהו ואמרי אבל תנאי היה ביניהן אמרינן הני למיעקר סהדותייהו שאמרו כתב ידינו הוא קאתו ולומר לא חתמנו אלא ע"מ שיקיים את התנאי וכיון דתנאי מלתא אחריתי היא שאינה עוקרתו אלא לאחר זמן לא דמיא למודעא ואמנה ומהימני דעדות בפני עצמה היא:

    האי נמי — כי סיים ואמר תנאי הוה עקר לחתימת ידיה לומר לא חתמתי אלא על מנת כן וכיון דאית לן דמלתא אחריתי היא ושטרא ממילא מיעקר אישתכח דאין בשטר חתום אלא ע"א:

    שקרא עליו ערער — שרצה הנתבע לפוסלו:

    ומגבינן ביה — בתמיה:

    תרי ותרי נינהו — עדי השטר ב' ואלו ב' מעידים עליהם שפסולים היו באותה שעה:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    כתובות 19 עמוד ב

    1ואמר רב ששת בריה דרב אידי: ש"מ מדרב כהנא, עדים שאמרו ״אמנה היו דברינו״ אין נאמנין. מאי טעמא? כיון דעולה הוא אעולה לא חתמי.

    2אמר רבי יהושע בן לוי: אסור לו לאדם שישהה שטר פרוע בתוך ביתו, משום שנאמר: ״(איוב יא״, יד) ״אל תשכן באהליך עולה״. במערבא משמיה דרב אמרי: (איוב יא, יד) ״אם און בידך הרחיקהו״ זה שטר אמנה ושטר פסים. ״ואל תשכן באהלך עולה״ זה שטר פרוע.

    3מאן דאמר שטר פרוע, כל שכן שטר אמנה. ומאן דאמר שטר אמנה אבל שטר פרוע לא, דזמנין דמשהי ליה אפשיטי דספרא.

    4אתמר: ספר שאינו מוגה, אמר רבי אמי: עד ל' יום מותר לשהותו, מכאן ואילך אסור לשהותו, משום שנא' ״אל תשכן באהליך עולה״.

    5אר"נ עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנין. מודעא היו דברינו אין נאמנין. מר בר רב אשי אמר: אמנה היו דברינו אין נאמנין, מודעא היו דברינו נאמנין. מ"ט האי ניתן ליכתב. והאי לא ניתן ליכתב.

    6בעא מיניה רבא מרב נחמן: תנאי היו דברינו, מהו? מודעא ואמנה, היינו טעמא דקא עקרי ליה לשטרא, והאי נמי קא עקר לשטרא. או דלמא: תנאי מילתא אחריתי היא? א"ל כי אתו לקמן לדינא, אמרינן להו: זילו קיימו תנאייכו וחותו לדינא.

    7עד אומר ״תנאי״, ועד אומר ״אינו תנאי״. א"ר פפא: תרוייהו בשטרא מעליא קא מסהדי, והאי דקאמר: ״תנאי״ הוה ליה חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים.

    8מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע: אי הכי, אפי' תרוייהו נמי? אלא אמרינן: הני למיעקר סהדותייהו קאתו, האי נמי למיעקר סהדותיה קאתי: והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע.

    Baraita

    9ת"ר שנים חתומין על השטר ומתו, ובאו שנים מן השוק ואמרו: ידענו שכתב ידם הוא, אבל אנוסים היו, קטנים היו, פסולי עדות היו הרי אלו נאמנים. ואם יש עדים שכתב ידם הוא זה, או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד אין אלו נאמנין.

    10ומגבינן ביה כבשטרא מעליא? ואמאי? תרי ותרי נינהו!

    11אמר רב ששת, זאת אומרת: הכחשה תחלת הזמה היא,׃

    Tosafot

    אעולה לא חתמי — They will not sign on a wrongdoing OVERVIEW The גמרא states that if עדים claim that כת״י הוא, however it is a שטר אמנה (the לוה did not borrow any money from the מלוה when we signed the שטר); then, even if אין כת״י יוצא ממ״א, they are not believed. The reason is that a שטר אמנה is considered an עולה, and עדים will not sign on an עולה. ----------------– תוספות anticipates a difficulty: והא דכותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו – And how are we to understand the ruling that it is permissible for עדים to write and sign a note for the לוה stating that he owes a sum of money to the מלוה even though the מלוה is not with the לוה when the שטר is being written and signed. The עדים do not see any money transferred to the לוה from the מלוה. There should be a concern that this may be a שטר אמנה. Why are the עדים permitted to sign this note. תוספות responds: היינו למוסרו ללוה ולא למלוה – That permission is granted only to deliver the שטר to the לוה but they do not have permission to deliver it to the מלוה. There is an עולה only if the מלוה is in possession of a שטר אמנה. He may forget that it is a שטר אמנה and attempt to collect with it. Therefore if the עדים do not see the מלוה actually giving the monies to the לוה, they should not sign the שטר if they intend to give it to the מלוה. However (when there is no מלוה present) they are permitted to give the שטר to the לוה. When the שטר is in the possession of the לוה there can be no עולה; the מלוה cannot collect with it. SUMMARY עדים may sign a שטר for a לוה not in the presence of the מלוה, provided that they deliver the שטר to the לוה and not to the מלוה. THINKING IT OVER Is the prohibition of signing a שטר אמנה, refer to the signing with the intent of delivering it to the מלוה; or is the prohibition limited to actually delivering it to the מלוה, but not the signing per se?

    אם און בידך הרחיקהו זה שטר פסים ושטר אמנה — ‘If there is an iniquity in your possession, distance it from you’; this refers to a שטר פסים and a שטר אמנה. OVERVIEW In מערבא they interpreted the פסוק of אם און בידך הרחיקהו to refer to a שטר פסים ושטר אמנה and the end of the verse אל תשכן באהליך עולה to refer to a שטר פרוע. תוספות is puzzled that we derive two שטרות from און and one שטר from עולה. Seemingly we can derive them all from the same phrase. In addition why are שטר פסים ושטר אמנה derived from און and שטר פרוע from עולה. ------------– דהכי משמע לשון און דמעיקרא היה שקר – For the expression of און indicates that it was initially false. A שטר פסים and a שטר אמנה were never proper שטרות; there were no monies borrowed with them – ואל תשכן באהליך עולה זה שטר פרוע שעתה הוא עולה אבל מעיקרא היה אמת – And the end of the verse ‘do not let a wrongdoing rest in your tent’ this refers to a paid up note for (only) now it is an עולה (to retain it); since it was paid up; however initially it was a true שטר; there was a loan made with this שטר. SUMMARY The etymology of און refers to something which is initially false; thus the association with שטר פסים ושטר אמנה; while (אל תשכן באהליך) עולה refers to something that evolved into a falsehood, thus the connection with a שטר פרוע. THINKING IT OVER Concerning און, תוספות explicitly states that the word און means that it was initially false. Concerning עולה, however, תוספות does not state explicitly that the word ׳עולה׳ means that now it is an עולה and before it was אמת; but rather תוספות states that the [entire] phrase of ׳אל תשכן באהליך עולה׳ indicates that. Is it possible that concerning עולה it is necessary for תוספות to cite the entire phrase in order to support his contention?

    זמנין דמשהי ליה אפשיטי דספרא — Occasionally he retains it, in lieu of the coins paid to the scribe OVERVIEW The גמרא records a dispute whether it is considered an עולה if a מלוה retains a שטר פרוע in his possession. One opinion claims that it is not an עולה, since occasionally a מלוה retains a שטר פרוע in order that he (the מלוה) be reimbursed (by the לוה) for advancing the scribe’s fee for writing the שטר חוב (which is the obligation of the לוה). This תוספות will explain that this dispute is not in a situation where the שטר was retained for פשיטי דספרא; but rather in a case where no פשיטי דספרא was owed by the לוה. -------------------– תוספות explains that since occasionally this מלוה retains the שט״ח for פשד״ס – ועל ידי אותה שהייה אישתלי ליה שהותא פעם אחרת הלכך לא קרי ליה עולה – And on account of that retention, where the מלוה legally retained the שטר for the פשד״ס, he inadvertently retained it another time, when there was no פשד״ס due therefore (even) this second incorrect retention cannot be called a wrongdoing (according to this opinion). The מלוה was accustomed, from previous times, to retain the שטר for the פשד״ס; inadvertently he retained it this time (mistakenly thinking perhaps that the פשד״ס were not paid up). תוספות explains the dissenting opinion: ומאן דאמר שטר פרוע היה לו ליזהר – And the one who maintains that retaining a שטר פרוע is considered an עולה, will argue that the מלוה should have been careful. The מלוה should take note that the פשד״ס is not due, and return the שטר at the time the loan was paid. תוספות explains why we cannot interpret this dispute in a case where פשד״ס was due: אבל אין לפרש דמשום שהייתו אפשיטי דספרא קרי ליה עולה דמה פשע: However, we cannot interpret that the argument whether retention of a שטר פרוע is considered an עולה, is in a case where פשד״ס was due; because a retention in lieu of פשד״ס cannot be called an עולה on the part of the מלוה, for what was his wrongdoing! He is retaining the שטר until he is reimbursed for the פשד״ס. SUMMARY All agree that retaining a שטר for פשד״ס is not considered an עולה. The dispute is whether the מלוה can be excused for retaining a שטר when no פשד״ס is due. THINKING IT OVER May a מלוה initially retain a שטר, for פשד״ס?

    אמר רב נחמן עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים — ר״נ stated: Witnesses that claimed, our testimony was concerning a trust document, they are not believed. OVERVIEW רב נחמן maintains that if the עדי השטר claim that אמנה היו דברינו or מודעא היו דברינו,they are not believed (even with a מגו), and it is a שטר כשר. This seems to contradict our משנה which states that if עדים claim that they were קטנים ואנוסים when they signed the שטר they are believed (with a מגו). This ruling of ר״נ also contradicts a previously mentioned ruling of ר״נ that (even) a לוה is believed to claim פרוע במגו דמזוייף; why are two עדים not believed with this (same) מגו?! Our תוספות will differentiate between these various claims. -----------------– תוספות first sets the parameters of sר״נ׳ ruling: על כרחך באין כתב ידם יוצא ממקום אחר איירי – You are compelled to say that we are discussing a case where their handwriting is not released from elsewhere; we cannot authenticate this שטר based on other signatures. These עדים themselves must authenticate their own signatures. דאי כתב ידם יוצא ממקום אחר פשיטא דהכי פריך לעיל – For if their כת״י is available from elsewhere; if we can be מקיים this שטר without their explicit testimony, then it is obvious that the עדים are not believed to claim אמנה היו דברינו for this is what the גמרא asked previously. Why would ר״נ find it necessary to teach us this ruling! תוספות offers an additional proof that we are discussing a case where אין כת״י יוצא ממקו״א: ועוד דמר בר רב אשי קאמר דאין נאמנים משום דלא ניתן לכתב – And furthermore; מר בר רב אשי maintains that the עדים are not believed to claim אמנה היו דברינו, because a שטר אמנה is not permitted to be written; it is an עולה. תוספות continues with his proof. ואי בכתב ידם יוצא ממקום אחר אפילו ניתן לכתב פשיטא דאין נאמנים – And if we are discussing a case where כת״י is יוצא ממקו״א how can מר בר רב אשי claim that the reason אין נאמנים is because לא ניתן לכתב; it is not so, for even if it is permitted to write a שטר אמנה it is obvious that the עדים are not believed to claim אמנה היו דברינו. תוספות asks; now that it is established that ר״נ is discussing a case where אין כת״י יוצא ממק״א there is a difficulty: וקשה דאמאי לא מהימני במגו – And there is a difficulty! Why are these עדים not believed, since they have a מגו. They had the option of claiming that it is not our handwriting; in which case the מלוה could not collect with it. Therefore we should also believe them now that אמנה היו דברינו or מודעא היו דברינו and the מלוה should not be able to collect with this שטר. תוספות anticipates a rebuttal to his question and rejects it. It is possible that ר״נ is of the opinion (like ר״מ [and ר״ה]) that we cannot invalidate a שטר through a מגו. Once we know that a שטר is not מזוייף, it is then deemed to be a שטר כשר. No claim can invalidate it, regardless whether there is a מגו to substantiate the claim. According to this view once the עדים admit that it is not a שטר מזוייף they are not believed that it is a מודעא\אמנה. Perhaps this is also the view of ר״נ. תוספות says that this is not true – דהא רב נחמן גופיה אית ליה לעיל מגו לפסול את השטר – For ר״נ himself previously maintains that a מגו is effective to void a שטר – דקאמר כי אתו לקמן לדינא אמרינן להו זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא – For ר״נ stated that when they come before us for a ruling we say to them (the claimants with the שטר), first go to authenticate the signatures on your שטרות to prevent the (טענה or) מגו of מזוייף and afterward go down to the court case. The reason ר״נ required them to be מקיים the שטר is – דמהימן לומר פרוע במגו דמזוייף – Because the לוה is believed to claim the loan was paid when he has a מגו of claiming מזוייף. It is evident that even if the לוה claims פרוע, which implies that it is a proper שטר, nevertheless since he has a מגו he is believed to claim פרוע and prevent the מלוה from collecting with this שטר (without first being מקיים the שטר) – וכל שכן עדים דאלימי לאורועי שטרא כדאמר במי שמת (בבא בתרא קנד, א) – And how much more so should this be true by two עדים who are more powerful than an individual לוה, as the גמרא states in פרק מי שמת; they certainly should be able to discredit the שטר. These עדים have a מגו. Therefore even though they agree it is not מזוייף, nevertheless they should be believed that אמנה\מודעא היו דברינו with the מגו that they could have claimed that it a שטר מזוייף. In summation the question is: Why when a לוה claims פרעתי he is believed (even though the מלוה is in possession of the שטר), because he has a מגו; and why are the עדים, who claim אמנה\מודעא היו דברינו, not believed, even though they also have a מגו. תוספות answers: ותירץ רבינו יצחק דהיינו טעמא דמודעא הואיל ומודים שהשטר נכתב ונמסר כהלכתו – And the ר״י answered that this is the reason why the עדים are not believed to claim מודעא היו דברינו; since the עדים admit that the שטר was written and delivered (to [the מלוה or] the buyer) properly – שוב לא אתי על פה ומרע לשטרא אפילו במגו – An oral declaration cannot subsequently come and discredit the שטר even if this declaration is substantiated through a מגו. תוספות anticipates a difficulty with this concept of לא אתי ע״פ ומרע לשטרא, and justifies it: ולא דמי לאנוסים וקטנים דמתניתין – And this case of מודעא היו דברינו is not comparable to the cases of our משנה which states that the עדים are believed if they claimed אנוסים היינו or קטנים היינו, if אין כת״י יוצא ממק״א. Seemingly there too we should apply this rule of לא אתי ע״פ ומרע לשטרא. תוספות now explains the difference between these cases: שאין מודים שהיה שטר כשר כלל אלא סותרין אותו הלכך מהימני במגו – For there, in the משנה, the עדים do not admit that there ever was a שטר כשר at all, but rather the עדים contradict the שטר. A שטר which is signed by קטנים or אנוסים is no שטר at all! Therefore the עדים are believed that they were אנוסים וקטנים with a מגו that they did not have to be מקיים the שטר – דלא שייך כאן לומר דלא אתי על פה ומרע לשטרא שהרי אינם מודים שהיה שטר – For it is not applicable to say here in this case that ‘an oral declaration cannot come and discredit a שטר’, for the עדים do not admit that there was a שטר. The difference between קטנים ואנוסים (where the עדים are believed) and מודעא (where the עדים are not believed), is that by מודעא the עדים testify that the שטר was executed properly; however they claim that there was an issue which disqualifies the transaction described in the שטר. In such a case the rule is that לא אתי ע״פ ומרע לשטרא, even if there is a מגו to substantiate the claim. In the cases of קטנים ואנוסים, however, the עדים are stating that there never was a (proper) שטר since they were קטנים ואנוסים; therefore there is no ע״פ that is מרע לשטרא, for there is no שטר. The עדים are believed since they have a מגו. תוספות goes on to explain why by אמנה היו דברינו they are also not believed: ואמנה נמי נראה דהיינו טעמא דלא מהימני לרב נחמן דלא מרעי לשטרא – And concerning the claim of אמנה it also appears that this is the reason that the עדים are not believed, according to ר״נ for the עדים are not empowered to discredit the שטר – הואיל ומודים שהשטר נכתב כדין מדעת הלוה – since the עדים admit that the שטר was properly written with the consent of the borrower. תוספות maintains that according to ר״נ, the claims of both מודעא היו דברינו and אמנה היו דברינו are not believed on account of לא אתי ע״פ ומרעי לשטרא. תוספות anticipates that one can challenge this assumption that the reason for מודעא ואמנה is the same. Perhaps the reason for אמנה is different than מודעא. The reason why אמנה is not believed may be as מר בר רב אשי stated, that אמנה is לא ניתן לכתב; it was never permitted to be written. A שטר אמנה is an illegal document. It is אסור for עדים to sign on such a document. When the עדים say אמנה היו דברים there are declaring themselves רשעים. The rule is that אין אדם משים עצמו רשע. This is the reason why אמנה is not believed according to מר בר רב אשי. תוספות maintains that according to ר״נ this is not the reason for אמנה. דלא מפרש טעמא דאמנה משום דלא ניתן לכתב אלא מר בר רב אשי – For the גמרא did not universally explain that the reason אמנה is not believed is on account that it is not allowed to be written; this reason does not apply to all the opinions but rather this explanation expresses the view of מר בר רב אשי only – אבל לרב נחמן טעם אמנה ומודעא שניהם שוה – However, according to ר״נ the reason for disbelieving the עדים in the cases of אמנה ומודעא are the same in both; namely that לא אתי ע״פ ומרע לשטרא. There still remains the original question of why an individual is believed to claim פרעתי במגו דמזוייף (even though לא אתי ע״פ ומרע לשטרא), and עדים are not believed to claim אמנה ומודעא with the מגו of not being מקיים the שטר. תוספות addresses this issue: והא דאית ליה לרב נחמן דנאמן לומר פרוע הוא במגו דמזוייף – And regarding that which ר״נ maintains that the לוה is believed to claim the loan was paid, with the מגו that he could have claimed that the שטר was forged; seemingly it is case of אתי ע״פ ומרע לשטרא – תוספות answers: התם נמי לא מרע לשטרא כלל הלכך מהימן במגו – There too (by פרוע במגו דמזוייף), the לוה is not discrediting the שטר at all! Therefore the לוה is believed to claim פרוע when he has the מגו of מזוייף. The לוה agrees that it is a proper שטר. He simply claims that he paid up (and did not retrieve the שטר in lieu of his payment). In summation: When a claim is מרע לשטרא, it discredits a שטר; the rule is that לא אתי ע״פ ומרע לשטרא. Therefore in the cases of אמנה ומודעא, where there is a valid שטר (even) according to the עדים, and the עדים are being מרע this שטר, they are not believed even with a מגו. In cases where there is no שטר or where there is no discrediting of a שטר, a מגו is effective to be believed. Therefore in the cases of אנוסים וקטנים where there is no שטר, the עדים are believed with a מגו. In the case of פרוע (there is a שטר, however) there is no מרע לשטרא; no one is denying the validity of the שטר, therefore the לוה is believed with a מגו. ואתי שפיר רב נחמן כרבנן דרבי מאיר – And ר״נ can properly follow the opinion of the רבנן who argue with ר״מ and maintain that by אנוסים וקטנים (as well as פרוע במגו דמזוייף) they are believed (with a מגו), since they are not מרע לשטרא; however by אמנה ומודעא (where they are מרע לשטרא), they are not believed. וההיא ברייתא דמי שמת (גם זה שם:) דשטר אמנה הוא זה דאינו נאמן – And concerning that ברייתא in פרק מי שמת which states that if the מוכר claimed that this is a שטר אמנה where the ruling is that he is not believed – דבעי לוקמי כרבי מאיר רב נחמן מוקי לה כדברי הכל: which the גמרא there wanted to establish that it follows the opinion of ר״מ; ר״נ maintains that the ruling of the ברייתא is according to all opinions, including the רבנן (for לא אתי ע״פ ומרע לשטרא). SUMMARY According to ר״נ: עדים who claim מודעא\אמנה היו דברינו are not believed since לא אתי ע״פ ומרע לשטרא. עדים who claim אנוסים וקטנים היינו are believed (if אין כת״י יוצא ממק״א), since there is no valid שטר for they claim אנוסים וקטנים היינו. A לוה who claims פרוע is believed במגו דמזוייף for he is not מרע לשטרא, since he admits that it is a valid שטר. THINKING IT OVER 1. תוספות claims that by מודעא the עדים are not believed, since לא אתי ע״פ ומרע לשטרא. Seemingly in the case of מודעא there is (also) no שטר at all. A שטר must be written with the consent of the מתחייב (the one who is being obligated by the שטר). In the case of מודעא there is no consent on behalf of the מתחייב (the לוה or the מוכר) for they are being coerced. The עדים should therefore be believed! 2. What would be the ruling if other עדים testified that it was a שטר מודעא\אמנה (either when כת״י יוצא ממק״א or אין כת״י יוצא ממק״א)? 3. What can עדים do to protect the מוכר if he claims he is being coerced into this sale? 4. Why is תוספות adamant that the reason of אמנה is on account of לא אתי ע״פ וכו׳ and not because of לא ניתן ליכתב? 5. תוספות writes that since ר״נ distinguishes between אמנה ומודעה and אנוסים ופרוע, we can say that ר״נ agrees with the רבנן דר״מ. Seemingly we must say that ר״נ agrees with the רבנן דר״מ regardless, since ר״נ ruled that the בעל השטר must be מקיים the שטר before the די״ת (for מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו)!

    או דלמא תנאי מילתא אחריתי הוא — Or perhaps a stipulation is a separate issue. OVERVIEW תוספות previously explained that (according to ר״נ) לא אתי ע״פ ומרע לשטרא. If the עדי השטר discredit the שטר through their testimony (as in the cases of אמנה\מודעא) they are not believed. רבא followed this up with a query to ר״נ; what is the ruling if the עדים stated (כת״י הוא זה, however) there was an oral stipulation concerning this transaction (which was not yet fulfilled). On one hand it seems that they are מרע לשטרא since according to their testimony the שטר (as is), is not valid (unless the stipulation is fulfilled). On the other hand perhaps they are not מרע לשטרא since the תנאי is a מילתא אחריתי. There are two ways how to interpret this concept of תנאי מילתא אחריתי. תוספות will explain that only one is acceptable. ------------------- פירוש לדבר אחר הן באין ולא לעקירת השטר אלא תוספת בעלמא – The explanation of תנאי מילתא אחריתי הוא and that therefore it is not discrediting the שטר, is that the עדים are testifying תנאי היו דברינו for a different purpose and the עדים do not intend to uproot the שטר entirely but rather the עדים intend to merely add details – שמפרשים עדותן היאך ועד השתא קיים השטר ואינו נעקר אם יתקיים התנאי – They are defining in what manner their testimony in the שטר is effective, and until now the שטר is valid and the שטר will not be voided if the stipulation is fulfilled – הלכך אין כאן הורעת השטר – Therefore there is no discrediting of the שטר; that we should say לא אתי ע״פ ומרע לשטרא. תוספות will now mention the rejected explanation: אבל אין לפרש מילתא אחריתי היא לגמרי ולא שייך לעדותן ראשונה – However, we cannot interpret the phrase מילתא אחריתי to mean that the תנאי is a completely separate issue and it has no connection to their first testimony of כת״י הוא זה. Rather we should view their testimony of תנאי היו דברינו – כמו שאם היו מעידין שהוא פרוע שהן נאמנים – As if they were testifying that the שטר was paid up where they would obviously be believed. We should (perhaps) view תנאי the same as פרוע, and believe them. תוספות rejects this interpretation. תוספות will now explain why this last interpretation is incorrect: דאם כן מאי פריך בסמוך אי הכי אפילו תרי נמי – For if it were so; that תנאי is similar to פרוע; it is totally irrelevant to their original testimony of כת״י הוא זה, then we have the following difficulty; what does the גמרא shortly ask, ‘if this is so, then it should also be the same by two עדים who say תנאי היו דברינו’. The עדי התנאי should not be believed. This concludes the quote from the גמרא. תוספות will now explain the difficulty with the אין לפרש; namely, that the sגמרא׳ question (that the עדי התנאי should not be believed) is not understood: דכיון דתנאי מילתא אחריתי היא לגמרי – For since the אין לפרש maintains that the testimony concerning a תנאי is a totally different issue, then – תרי נאמנים אפילו בכתב ידם יוצא ממקום אחר – Two עדים are believed to testify on a separate issue even if their signatures are available from elsewhere; the שטר can be מקויים without them, nevertheless the עדים will be believed to testify on a מילתא אחריתי, such as פרוע. Therefore they should also be believed to claim תנאי היו דברינו, since according to the אין לפרש the claim of תנאי is similar to the claim of פרוע. The sגמרא׳ question is not understood. How can the גמרא compare two עדים to one עד?! If two עדים claim תנאי, they are believed just as they would be believed if they claim פרוע (since they are not in conflict at all with the שטר). It is a regular testimony of two עדים. There is no cause not to believe them – אבל חד לעולם אימא לך דלא מהימן כי היכי דלא מהימן לומר פרוע הוא – However when one עד claims תנאי, I will certainly say that he is not believed just as one עד is not believed to claim the שטר is paid up if the מלוה is in possession of a שטר מקויים. לכך נראה כדפירשנו: therefore it appears that מילתא אחריתי means as we explained it; that it is merely a modification of the שטר, but not that it is totally unrelated to the שטר as the אין לפרש maintained. SUMMARY עדים who maintain תנאי היו דברינו are believed, since תנאי מילתא אחריתי. The תנאי is not discrediting the שטר, but rather it is merely a modification of the שטר. (However the תנאי is not considered to be something irrelevant to the שטר as, for instance, the claim of פרוע). THINKING IT OVER 1. What is the ruling if one עד claims תנאי; according to תוספות and according to the ׳אין לפרש׳? 2. תוספות proved from the גמרא that the אין לפרש is incorrect. However, why indeed did the גמרא not accept the view of the אין לפרש?!

    ואם כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנים — And if their handwriting is verifiable from elsewhere, they are not believed. OVERVIEW The ברייתא stated that if (current) עדים testify on a שטר מקוים that the עדי השטר are פסולין, etc. they are not believed. תוספות will discuss whether this means that they are testifying that the עדי השטר are still פסולים now, or that they were פסולים when they signed the שטר, but now they are כשרים. -------------– ופסולי עדות דקתני לא שאומרים שעדיין פסולים דאם כן אמאי אין נאמנים – And concerning the testimony regarding unqualified witnesses which the ברייתא mentions; it stated that עדים currently claim that the עדי השטר [were] (are) פסולין, it does not mean that the current עדים are testifying that the עדי השטר are still פסול (they are relatives or רשעים); even after the שטר was signed until (immediately preceding their death) now, for if that were the case; that they are testifying that the עדי השטר are still פסולים why are the current עדים not believed, If the עדי השטר were present and the current עדים would testify that they are פסולים לעדות, they would be believed and the שטר would be nullified. The signatures on the שטר cannot be stronger than the עדי השטר themselves. אלא פסולי עדות הוו אז ועתה מודים שהם כשרים – But rather the current עדים are testifying that the עדי השטר were פסול then when they signed the שטר but as of now, the current עדים admit that the עדי השטר are כשרים (the relationship was severed; they did תשובה, etc.). Therefore they are not believed. תוספות asks: ואם תאמר ומכל מקום אמאי אין נאמנים להימנו במגו – And if you will say; that notwithstanding the fact that they are testifying that the עדי השטר were פסול (only) initially (and not that they are פסול now), why are they not believed that the שטר is פסול, let us believe the current עדים with a מגו – דאי בעו אומרים עדיין הם פסולים – For the current עדים could have said that the עדי השטר are still currently פסול. If the current עדים would testify that the עדי השטר are currently עדים פסולים they would be believed, as תוספות stated previously, and the שטר would be פסול. Let us believe them with this מגו that they were עדים פסולים when they signed, and the שטר should be פסול. תוספות asks an additional question in the same vein: [וכן בכל] שתי כתי עדים המכחישות זו את זו – [And similarly by all cases] of two groups of עדים that contradict each other – אמאי לא מהימני בתראי במגו דאי בעי פסלי לקמאי בגזלנותא – Why is the last group to testify, not believed with a מגו that they could have disqualified the first group of עדים by accusing them of (currently) being robbers!? If the latter group would testify that the former group are גזלנים (instead of contradicting their testimony) they would be believed, and the testimony of the former group would be discarded. Therefore their actual current testimony should be believed on account of this מגו, and the testimony of the former group should be discarded. תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דבשני עדים לא שייך מגו דאין אחד יודע מה בלב חבירו: And the ר״י says that (the concept of) מגו is not applicable by two עדים because neither of the group knows what is in the other’s heart. The idea of a מגו is that we should believe the current claim since he had the option of presenting a superior claim (where he would have surely been believed). In the case of two עדים however we cannot say that we should believe each עד because he could have claimed the superior claim. It is possible that each עד individually is reluctant to claim the superior claim, for he is not sure that the other עד will claim it as well. Perhaps they colluded with each other only concerning the actual claim that they are presenting. Each עד wants to be certain that he and his partner (in crime) are offering the same (false) testimony. SUMMARY If עדים claim that the עדי השטר (of a שטר מקוים) are currently פסולים, they are believed. However if they claim they were פסולים, they are not believed, even though there is a מגו of גזלנותא; because a מגו is not effective by two עדים. THINKING IT OVER 1. תוספות is discussing whether the current עדים intend to be פוסל the עדי השטר now, or at the time of the signing. Seemingly it cannot mean that they wish to be פוסל them now, for the ברייתא clearly states ׳ומתו׳! 2. If a מגו is not effective by two עדים, then why are they believed in the רישא (of the משנה and the ברייתא)?

    אמר רב ששת זאת אומרת הכחשה תחלת הזמה היא — רב ששת said this ברייתא teaches us that a contradiction is the beginning of a repudiation OVERVIEW Our ברייתא stated that if two עדים claim that the עדי השטר on a שטר מקויים are פסולי עדות, they are not believed and we can (seemingly) collect with this שטר. The גמרא asked how can we validate such a שטר; there is contradictory testimony from two groups of עדים (the עדי השטר and the עדים הפוסלים)?! רב ששת sought to resolve this difficulty by stating that הכחשה תחילת הזמה היא; and just as by הזמה the עדים must be present to be repudiated, so too by הכחשה the עדים must be present to be contradicted. Since the עדי השטר are not present; their testimony cannot be contradicted. Therefore it is a valid שטר. Our תוספות will show that even by a שטר מקויים, the עדי השטר can be contradicted (and even refuted). ---------------– תוספות asks: ואם תאמר תקשי לרב ששת ברייתא דמי שמת (גם זה שם) דקתני אם אמר שטר אמנה הוא – And if you will say; the ברייתא in פרק מי שמת contradicts ר״ש for the ברייתא teaches, ‘if the seller claimed, ‘it is a trust document; the seller claims he never sold this field. He gave the purported buyer the שטר מכירה because he trusted him. The ברייתא continues – אם יש עדים פירוש דשטר אמנה הוא הלך אחר עדים – If there are עדים; meaning, there are עדים who will testify that it is a שטר אמנה, then go according to these עדים and believe the seller that it is a שטר אמנה – ואם לאו הלך אחר השטר – However, if there are no עדים to substantiate the seller’s claim, go according to the שטר’, which states that the seller sold the field to the buyer. This concludes the ברייתא. תוספות continues with his question: אלמא אף על גב דאין השטר צריך קיום – It is evident from this ברייתא, that even though we are discussing a case where there is no requirement to be מקיים the שטר; the שטר is considered מקויים. תוספות will now prove how we know that the שטר requires no קיום: כדאמר התם הלך אחר השטר שמודה הלוה שכתבו כדאיתא התם – As the ברייתא states there that if there are no עדים, then go according to what is written in the שטר; the שטר to which the לוה admits to writing, (and therefore does not require קיום) as it is mentioned there in the name of רבי יוחנן. If it would not be considered a שטר מקויים, then the מוכר should be believed that it is a שטר אמנה with a מגו of מזוייף. The fact that he is not believed indicates that this שטר is considered a שטר מקויים through the admission of the מוכר that he wrote it. תוספות has proven so far that the שטר there is considered a שטר מקויים. תוספות continues with his question:. [ואפילו הכי] אם יש עדים הלך אחר עדים ולא אמרינן הכחשה תחלת הזמה – [And nevertheless] even though it is considered a שטר מקויים, if there are עדים who testify that it is a שטר אמנה, we follow the עדים and the מכירה is nullified, even though these עדים who claim אמנה, contradict the עדי השטר who claim that it is a valid מכירה and we do not say that ‘הכחשה is תחלת הזמה’; that we cannot believe the עדי אמנה since they are being מכחיש the עדי השטר not בפניהם. Rather we believe them even though it is a הכחשה. How can רב ששת maintain that we cannot have a הכחשה שלא בפניהם?! תוספות answers: ויש לומר דזאת אומרת קאמר אבל ההיא פליג: And one can say; that רב ששת merely stated that this ברייתא maintains that הכחשה תחלת הזמה and therefore you cannot be מכחיש שלא בפניהם; however that ברייתא in מי שמת argues on our ברייתא here in כתובות. SUMMARY It is only our ברייתא that maintains הכחשה תחלת הזמה, according to רב ששת. The ברייתא in ב״ב maintains that עדים can be מכחיש עדי השטר שלא בפניהם even though the שטר is considered מקויים. THINKING IT OVER תוספות asks, that (in ב״ב) since the שטר is considered מקויים by the לוה (מוכר), how can the עדים contradict the עדי השטר, according to רב ששת. Perhaps ר״ש maintains his rule only when there can actually be a הזמה as in our ברייתא. In the ברייתא of ב״ב however, there can never be a הזמה; for the עדי השטר can claim we never signed it. Perhaps in such a case ר״ש agrees that you can be מכחיש the עדים שלא בפניהם?!

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    הא דאמר רב נחמן אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו אין נאמנין. יש מרבותינו זצ"ל (בשיטה ישנה, בשטמ"ק) שפירשו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, ואינו נכון דכולה שמעתא בחד גוונא מתוקמא, ועד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי על כרחין כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, דאי כשכתב ידן יוצא ממקום אחר היכי מהימנינן ליה משום דלמעיקר סהדותיה קא אתי, לא יהא אלא דקאמר דפרעיה באפיה מי מהימן, כיון דלאו מפיו אנו חיין. ועוד דאי כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, אמנה היו דברינו צריכה למימר, כיון דעולה הוא וכתב ידן יוצא ממקום אחר, הא לא איצטריך להו למימר אלא שמודעא היו דברינו אין נאמנים, מר בר רב אשי אמר נאמנין. ורבותינו אחרונים ז"ל (רמב"ן; תר"י; רא"ה) פירשו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואפילו הכי לרב נחמן אין נאמנין משום דמודעא ואמנה לדידיה כיון דעקרי ליה לשטרא לגמרי לאו כל כמיניהו, דכיון דמקיימי ליה לשטרא ואיתחזק אפומייהו תו לא מהימניה למיעקריה מעיקריה דלא אתי על פה ומרע ליה לשטרא, ואף על גב דמודעא ניתן ליכתב ואפילו מזמן ראשון השתא מיהא לא איכתביה. אי נמי, איפשר דסבירא ליה לרב נחמן כמאן דאמר התם בפרק חזקת (ב"ב מח, ב) אי מודעא לאו אשקלתא ואי אשקלתא לאו מודעא.

    מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנים — דלא אתי על פה ומרע לשטרא, אבל

    מודעא היו דברינו נאמנין משום דכמאן דכתיב בשטרא דמי, דשטר מודעה ניתן ליכתב עכשיו, וכדאמרינן (ב"ב מ, א) מודעה בפני שנים ואין צריך לומר כתבו, וכיון דאלו בעי למכתב ליה שטר מודעה כתבינן ואפילו מזמן ראשון ועקרא לשטרא, השתא נמי דלא כתיבא כמאן דכתיבא דמיא ואתי שטרא ומרע לשטרא, ולהאי פירושה הא דמר בר רב אשי אפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר במודעה היו דברינו נאמנין, וכן פירש רבינו נסים זצ"ל (הובא בבעה"מ), והשתא תרוויהו מלתא פסיקתא קאמרי דלרב נחמן אפילו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר לא מהימני ולמר בר רב אשי באמנה לא מהימנינן כלל ואפילו בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר משום דניתן ליכתב מזמן ראשון ולאו עולה היא. אי נמי יש לפרש, מודעא היו דברינו נאמנין אמנה היו דברינו אין נאמנין, האי ניתן ליכתב מודעא ניתן ליכתב שטר זביני, כדי להציל האנוס מיד אונסו, ולאו עולה היא, וכדאמרינן בפרק חזקת (ב"ב מח, ב), מאן דחתום אמודעא שפיר חתם ומאן דחתים אאשקלתא שפיר חתם, האי לא ניתן ליכתב, כלומר, אמנה היו דברינו אין נאמנין, משום דלא ניתן ליכתב שטר אמנה, דעולה היא, ולא משוו נפשייהו רשעים, ולהאי פירושא נמי לצדדין קתני, מודעא נאמנין אפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר, ואמנה אין נאמנין אפילו אין כתב ידן יוצא ממקום אחר, וזה נראה עיקר. ואם תאמר, לרב נחמן מאי שנא מודעא היו דברינו מאנוסין היינו מחמת נפשות דנאמנין דהתם נמי הא עיקרי (עקרי) ליה לשטרא, ויש לומר, דהכא שאני דכיון דקאמרי דשטרא דנא נעשית ברצון המחוייב כשאר שטריה משוו ליה שטרא מעליא, ויש כאן הגדה גמורה, וכיון שכן לאו כל כמינייהו למיעקרא, דאין חוזרין ומגידין, אבל אנוסין היינו הא לא משוו לה שטרא מעליא ואין כאן הגדה גמורה, דהא אמרי אנוסין היינו מחמת נפשות, דלאו משוו נפשייהו רשיעי, מהימני, דאין כאן משום חוזר ומגיד. ואם תאמר, אכתי מאי שנא מקטנים היינו פסולי עדות היינו דנאמנין, אף על גב דעיקרי (דעקרי) לה לשטרא, ואף על גב דקאמרי דאכתיבנא מדעת שניהן והרי היא כמודעא. יש לומר, דהתם נמי לאו אשטר מעליא מסהדי דהא אין מעשה קטנים או פסולים כלום, אי נמי שאני קטנים ופסולין דלא מעיקרי (מיעקרי) לה לגמרי דמכל מקום הא מודו בעיקר מלוה, אבל במודעא ואמנה עיקרי (עקרי) לה לשטרא ולכולה מילתא מעיקרא (מיעקרא) לגמרי.

    מודעא ואמנה טעמא מאי דקא עקר לה לשטרא — מהכא משמע דטעמיה דרב נחמן באמנה משום דקא עקר ליה לשטרא ואינו חוזר ומגיד הוא, וכדפרישית לעיל. וא"ת, מאי טעמא לא אתי לה משום דאמנה עולה היא ואעולה לא חתומי. תירץ רבינו הרב: דאיכא למימר דשמעיה רבא לרב נחמן דלית ליה ההוא טעמא, אלא כסברא דתלמודא דמקשי לעיל גבי שטר אמנה הוא זה, דקאמר מאן, אי לימא דקאמרי עדים היכי דמי אי בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימני, ורבא נמי דאוקמוה דקאמר לוה ולא אוקמוה דקאמרי עדים ובאין כתב ידן יוצא ממקום אחר משמע דלית ליה ההוא טעמא דאמר רב אשי דשטר אמנה עולה הוא. ופלוגתא בירושלמי (בפירקין ה"ג) בעדים שחתמו בשטר אמנה אי עולה היא או לא, דגרסינן התם רב הונא בשם רב נאמנין העדים לומר שטר אמנה ושטר פסים הוא ורב אמר אסור לחתום בשטר אמנה ושטר פסים, משהפליג אמרינן בשם רב נאמנין העדים לומר שטר אמנה ושטר פסים הוא זה מלתיה דרב פליגא על מילתיה, אמר ר' חגי לא דרב אמר אסור לחתום לא אמר אלא אסור לקים, כהדה אם אין בידך הרחיקהו (איוב יא, יד) זה שטר אמנה ושטר פסים, כלומר, בחתימה עצמה ליכא איסורא דכיון דמחויב בדבר מאמינו מותר לדית להו בעדים בכך כלום, אבל זה שהוא תחת ידו אסור לשהותו אם לא הלוהו משום שנאמר אם און בידך הרחיקהו.

    אמר ליה כי אתו לקמן אמרינן להו זילו קיימו תנאייכו וחותו לדינא — ודוקא כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר, אבל כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, דלאו מפיהם אנו חיין, לא מהימני, דהוו ליהו כחוזרין ומגידין, וגריעי מעדים אחרים דמהימני. אע"ג דאמרינן דתנאי מילתא אחריתי היא, לאו למימרא שיהא כמלתא אחריתי לגמרי וכאלו העידו שפרעו בפניהם, אלא לומר דכיון דלא נתקיים השטר קודם לכן ולא הייתה כאן הגדה עד עכשיו, וכשמגידין עכשיו ומבררין עדותן דעל תנאי היה הרי אלו נאמנין כאלו מעידין עליו עדות אחרת, שאף אלו אין עוקרין את השטר אלא מקיימין אותו בלבד בקיומו של תנאי, מה שאין כן במודעא ואמנה שעוקרין אותו לגמרי ומשוו ליה לשטרא כחספא בעלמא והילכך קרינא להו חוזרין ומגידין, אבל בשכתב ידן יוצא ממקום אחר, כיון שהיתה כאן הגדה גמורה מקודם לכן, ובלא שום תנאי שוב אינן יכולין לגרוע כוחו של שטר דחוזרין ומגידין הן ואינן נאמנין, וכן כתב רבינו הרב נ"ר (עי' רשב"א קידושין ס, ב, ד"ה ולענין, דכ"כ לענין גט).

    עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי, אמר רב פפא תרוייהו בשטרא מעליא קא מסהדי. כלומר, כיון דאמרי כתב ידינו הוא זה הוה ליה כאלו אמרו שטרא מעליא הוא ובלא תנאי, והא דקאמר תנאי חוזר ומגיד הוא ואין דבריו של אחד במקום שנים. ומשום הכי אתקיף עליה רב הונא בריה דרב יהושע דאי הכי דכחוזר ומגיד חשבת ליה אפילו תרויהו נמי, אי אמרי תנאי היו דברינו לא ניהמנינהו דחוזרין ומגידין הן, אבל בתרוייהו מאי אית לך למימר דלמיעקר סהדותייהו קא אתו, כלומר, למיעקר סהדותייהו מסתמא בדאיכתיב בשטרא דלא אדכר בה שום תנאי ולברורי ולאוקמיה בתנאי, ולאו עקירת שטרא קאמר, דאדרבה כי עקרי ליה לשטרא לא מהימניה וכדאמר רבא מודעא ואמנה טעמא מאי משום דקא עקר ליה לשטרא, אלא עקירת סהדותייהו מסתמא ולברורי קאמרי כדאמרן ועוקרו מסתם ומברר דלא היתה עדות אלא על תנאי זה, חד נמי למיעקר סהדותיה ולברורי דעל תנאי זה חתם.

    והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע — אבל אנוסין היו פסולי עדות היו הרי אלו נאמנין. פירש רש"י ז"ל (בפירוש המשנה): פסולין, משחקין בקוביא. ואינו מחוור, דאם כן אפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין דאגופם של עדים מעידין ונאמנין לפוסלן ולאו תרי ותרי חשבינן להו דאינהו לא מהימניה לאכשוריה נפשייהו, אלא נראה כפירוש שפירש קרובין בנשותיהן. ואם תאמר, השתא נמי להמנינהו משום מגו דאי בעו פסלי להו לעדים עצמן. ויש לומר, דבעדים לא שייך מגו שאין מגו אלא באחד אבל בדבר שאינו מתקיים אלא בעדות שניהם לא שייך מגו, דדילמא בטענה זו הושוו שניהם, בטענה אחרת לא היו משוין לדעת אחת, ואינו דומה למתניתין דכתב ידינו הואזה אבל אנוסין היינו, דנאמנין משום הפה שאסר, דהתם בטולו של שטר תלוי הוא אפילו בדעת אחת מהן, דמה אלו רצה אחד לומר אינו כתב ידי ויבטל השטר, וכבר הארכתי בזה בריש פרק המוכר פירות בסיעתא דשמיא. ויש מי שפירש (הרמב"ן ד"ה ומ"ה), דכיון דהשתא תרי ותרי נינהו בכי האי לא אמרינן מגו דהוה לי' מגו במקום עדים. אי נמי יש לפרש, דאפילו אומר משחקים בקוביא היו דפוסלין גופן של עדים לא מהימני בשכתב ידן יוצא ממקום אחר, דכיון שמתו אינן נאמין לפוסלן דהא אינן בעולם, ואמנה שבשטר הם מעידין, אבל כשהן חיין נאמנין לפוסלן שהרי הן אינן נאמנין להכשיר את עצמן דנוגעין בעדותן הן, והיינו דקתני בברייתא ומתו.

    אין נאמנין ומגבי' ביה, תרי ותרי נינהו — ואסיקנא,

    אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מאריה — ונפקא מינה דאי תפס לא מפקינן מיניה, זוזי היכא דקמי ליקמו, ואפילו תפס בעדים, אבל ברישא אפילו תפס מפקינן מיניה דהא נאמנין לפוסלו. ומיהו, אי תפס שלא בעדים לא מפקינן מיניה אלא מהימניה ליה משום הפה שאסר, ולאו מגו במקום עדים קרינן ליה, דהא מדינא שטרא כמאן דמקויים דמי, דמדאורייתא קיום שטרות לא בעי וכתרי ותרי נינהו, אלא דרבנן הוא דאצטריך ומהימניה להני דפסלי טפי כיון דלאו מקויים הוא ואי תפס בעדים מפקינן מיניה, אבל במקום מגו לא מפקינן כיון דמסייע ליה שטרא. ומיהו, כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דנאמנין מיקרע נמי קרעינן לשטרא, דהרי אלו נאמנין קתני, אלא, מיהו היכא דקא טעין הלוה קבעו לי זמנא עד דמקיימא שטרא ודאי קבעי' ליה, ואי מייתי סהדי דמקיימינן ליה לשטריה, אי נמי דמקיים ליה משטר אחר לא קרעינן ליה. ואם תאמר, אם כן אפילו לא טעין אמאי קרעינן ליה דילמא משכח עדים מחר או ביומא אחרי ומקיים ליה. יש לומר, כיון דהשתא ליתנהו ואפילו כי מקיים ליה לא נפקי מידי ספק, דאכתי הוה ליה תרי ותרי לרבויי בספיקי לא מקיימינן ליה לשטרא, וכן דעת רבינו הרב נ"ר (רבינו יונה, הובא בשיטה לר"ן, ועי' רא"ש סי' יג וש"מ בשמו. ור"ן ז, א, מדפי הרי"ף סד"ה ומגבינן, וריטב"א בשם הרשב"א).

    Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Ketubot 19b

    Ketubot 19b. The full printed text of this folio side — 11 numbered segments, about 308 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    ואמר רב ששת גרסי':

    אעולה לא חתמי וכי אמרי חתמנו אין נאמנים להרשיע את עצמן:

    על פשיטי דספרא שעל הלוה ליתן שכר הסופר ופעמים שאין לו ונותנו המלוה וחוזר וגובהו ממנו בשעת פרעון ומעכב השטר עליו:

    ספר שאינו מוגה תורה נביאים וכתובים:

    מוגה מן טעיות שבו:

    עדים החתומים בשטר ואמרו אמנה היו דברינו לא הלוהו כלום אלא כתבנו לו לכשיצטרך ילוה לו וזה שיעבד לו נכסיו מעכשיו אם ילוה אפילו לאחר זמן דלאו מוקדם ליהוי לטרוף שלא כדין:

    מודעא היו דברינו אם שטר מכר הוא ואמרו עדים החתומים בו המוכר מסר מודעא בפנינו והראנו אונסו והכרנו בו:

    אין נאמנין דלא אתי על פה ומרע ליה לשטרא:

    17 more comments on this page.

    Rashi on Ketubot 19b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    אעולה לא חתמי They will not sign on a wrongdoing OVERVIEW The גמרא states that if עדים claim that כת״י הוא, however it is a שטר אמנה (the לוה did not borrow any money from the מלוה when we signed the שטר); then, even if אין כת״י יוצא ממ״א, they are not believed. The reason is that a שטר אמנה is considered an עולה, and עדים will not sign on an עולה. ----------------– תוספות anticipates a difficulty: והא דכותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו – And how are we to understand the ruling that it is permissible for עדים to write and sign a note for the לוה stating that he owes a sum of money to the מלוה even though the מלוה is not with the לוה when the שטר is being written and signed. The עדים do not see any money transferred to the לוה from the מלוה. There should be a concern that this may be a שטר אמנה. Why are the עדים permitted to sign this note. תוספות responds: היינו למוסרו ללוה ולא למלוה – That permission is granted only to deliver the שטר to the לוה but they do not have permission to deliver it to the מלוה. There is an עולה only if the מלוה is in possession of a שטר אמנה. He may forget that it is a שטר אמנה and attempt to collect with it. Therefore if the עדים do not see the מלוה actually giving the monies to the לוה, they should not sign the שטר if they intend to give it to the מלוה. However (when there is no מלוה present) they are permitted to give the שטר to the לוה. When the שטר is in the possession of the לוה there can be no עולה; the מלוה cannot collect with it. SUMMARY עדים may sign a שטר for a לוה not in the presence of the מלוה, provided that they deliver the שטר to the לוה and not to the מלוה. THINKING IT OVER Is the prohibition of signing a שטר אמנה, refer to the signing with the intent of delivering it to the מלוה; or is the prohibition limited to actually delivering it to the מלוה, but not the signing per se?

    אם און בידך הרחיקהו זה שטר פסים ושטר אמנה ‘If there is an iniquity in your possession, distance it from you’; this refers to a שטר פסים and a שטר אמנה. OVERVIEW In מערבא they interpreted the פסוק of אם און בידך הרחיקהו to refer to a שטר פסים ושטר אמנה and the end of the verse אל תשכן באהליך עולה to refer to a שטר פרוע. תוספות is puzzled that we derive two שטרות from און and one שטר from עולה. Seemingly we can derive them all from the same phrase. In addition why are שטר פסים ושטר אמנה derived from און and שטר פרוע from עולה. ------------– דהכי משמע לשון און דמעיקרא היה שקר – For the expression of און indicates that it was initially false. A שטר פסים and a שטר אמנה were never proper שטרות; there were no monies borrowed with them – ואל תשכן באהליך עולה זה שטר פרוע שעתה הוא עולה אבל מעיקרא היה אמת – And the end of the verse ‘do not let a wrongdoing rest in your tent’ this refers to a paid up note for (only) now it is an עולה (to retain it); since it was paid up; however initially it was a true שטר; there was a loan made with this שטר. SUMMARY The etymology of און refers to something which is initially false; thus the association with שטר פסים ושטר אמנה; while (אל תשכן באהליך) עולה refers to something that evolved into a falsehood, thus the connection with a שטר פרוע. THINKING IT OVER Concerning און, תוספות explicitly states that the word און means that it was initially false. Concerning עולה, however, תוספות does not state explicitly that the word ׳עולה׳ means that now it is an עולה and before it was אמת; but rather תוספות states that the [entire] phrase of ׳אל תשכן באהליך עולה׳ indicates that. Is it possible that concerning עולה it is necessary for תוספות to cite the entire phrase in order to support his contention?

    זמנין דמשהי ליה אפשיטי דספרא Occasionally he retains it, in lieu of the coins paid to the scribe OVERVIEW The גמרא records a dispute whether it is considered an עולה if a מלוה retains a שטר פרוע in his possession. One opinion claims that it is not an עולה, since occasionally a מלוה retains a שטר פרוע in order that he (the מלוה) be reimbursed (by the לוה) for advancing the scribe’s fee for writing the שטר חוב (which is the obligation of the לוה). This תוספות will explain that this dispute is not in a situation where the שטר was retained for פשיטי דספרא; but rather in a case where no פשיטי דספרא was owed by the לוה. -------------------– תוספות explains that since occasionally this מלוה retains the שט״ח for פשד״ס – ועל ידי אותה שהייה אישתלי ליה שהותא פעם אחרת הלכך לא קרי ליה עולה – And on account of that retention, where the מלוה legally retained the שטר for the פשד״ס, he inadvertently retained it another time, when there was no פשד״ס due therefore (even) this second incorrect retention cannot be called a wrongdoing (according to this opinion). The מלוה was accustomed, from previous times, to retain the שטר for the פשד״ס; inadvertently he retained it this time (mistakenly thinking perhaps that the פשד״ס were not paid up). תוספות explains the dissenting opinion: ומאן דאמר שטר פרוע היה לו ליזהר – And the one who maintains that retaining a שטר פרוע is considered an עולה, will argue that the מלוה should have been careful. The מלוה should take note that the פשד״ס is not due, and return the שטר at the time the loan was paid. תוספות explains why we cannot interpret this dispute in a case where פשד״ס was due: אבל אין לפרש דמשום שהייתו אפשיטי דספרא קרי ליה עולה דמה פשע: However, we cannot interpret that the argument whether retention of a שטר פרוע is considered an עולה, is in a case where פשד״ס was due; because a retention in lieu of פשד״ס cannot be called an עולה on the part of the מלוה, for what was his wrongdoing! He is retaining the שטר until he is reimbursed for the פשד״ס. SUMMARY All agree that retaining a שטר for פשד״ס is not considered an עולה. The dispute is whether the מלוה can be excused for retaining a שטר when no פשד״ס is due. THINKING IT OVER May a מלוה initially retain a שטר, for פשד״ס?

    אמר רב נחמן עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים ר״נ stated: Witnesses that claimed, our testimony was concerning a trust document, they are not believed. OVERVIEW רב נחמן maintains that if the עדי השטר claim that אמנה היו דברינו or מודעא היו דברינו,they are not believed (even with a מגו), and it is a שטר כשר. This seems to contradict our משנה which states that if עדים claim that they were קטנים ואנוסים when they signed the שטר they are believed (with a מגו). This ruling of ר״נ also contradicts a previously mentioned ruling of ר״נ that (even) a לוה is believed to claim פרוע במגו דמזוייף; why are two עדים not believed with this (same) מגו?! Our תוספות will differentiate between these various claims. -----------------– תוספות first sets the parameters of sר״נ׳ ruling: על כרחך באין כתב ידם יוצא ממקום אחר איירי – You are compelled to say that we are discussing a case where their handwriting is not released from elsewhere; we cannot authenticate this שטר based on other signatures. These עדים themselves must authenticate their own signatures. דאי כתב ידם יוצא ממקום אחר פשיטא דהכי פריך לעיל – For if their כת״י is available from elsewhere; if we can be מקיים this שטר without their explicit testimony, then it is obvious that the עדים are not believed to claim אמנה היו דברינו for this is what the גמרא asked previously. Why would ר״נ find it necessary to teach us this ruling! תוספות offers an additional proof that we are discussing a case where אין כת״י יוצא ממקו״א: ועוד דמר בר רב אשי קאמר דאין נאמנים משום דלא ניתן לכתב – And furthermore; מר בר רב אשי maintains that the עדים are not believed to claim אמנה היו דברינו, because a שטר אמנה is not permitted to be written; it is an עולה. תוספות continues with his proof. ואי בכתב ידם יוצא ממקום אחר אפילו ניתן לכתב פשיטא דאין נאמנים – And if we are discussing a case where כת״י is יוצא ממקו״א how can מר בר רב אשי claim that the reason אין נאמנים is because לא ניתן לכתב; it is not so, for even if it is permitted to write a שטר אמנה it is obvious that the עדים are not believed to claim אמנה היו דברינו. תוספות asks; now that it is established that ר״נ is discussing a case where אין כת״י יוצא ממק״א there is a difficulty: וקשה דאמאי לא מהימני במגו – And there is a difficulty! Why are these עדים not believed, since they have a מגו. They had the option of claiming that it is not our handwriting; in which case the מלוה could not collect with it. Therefore we should also believe them now that אמנה היו דברינו or מודעא היו דברינו and the מלוה should not be able to collect with this שטר. תוספות anticipates a rebuttal to his question and rejects it. It is possible that ר״נ is of the opinion (like ר״מ [and ר״ה]) that we cannot invalidate a שטר through a מגו. Once we know that a שטר is not מזוייף, it is then deemed to be a שטר כשר. No claim can invalidate it, regardless whether there is a מגו to substantiate the claim. According to this view once the עדים admit that it is not a שטר מזוייף they are not believed that it is a מודעא\אמנה. Perhaps this is also the view of ר״נ. תוספות says that this is not true – דהא רב נחמן גופיה אית ליה לעיל מגו לפסול את השטר – For ר״נ himself previously maintains that a מגו is effective to void a שטר – דקאמר כי אתו לקמן לדינא אמרינן להו זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא – For ר״נ stated that when they come before us for a ruling we say to them (the claimants with the שטר), first go to authenticate the signatures on your שטרות to prevent the (טענה or) מגו of מזוייף and afterward go down to the court case. The reason ר״נ required them to be מקיים the שטר is – דמהימן לומר פרוע במגו דמזוייף – Because the לוה is believed to claim the loan was paid when he has a מגו of claiming מזוייף. It is evident that even if the לוה claims פרוע, which implies that it is a proper שטר, nevertheless since he has a מגו he is believed to claim פרוע and prevent the מלוה from collecting with this שטר (without first being מקיים the שטר) – וכל שכן עדים דאלימי לאורועי שטרא כדאמר במי שמת (בבא בתרא קנד, א) – And how much more so should this be true by two עדים who are more powerful than an individual לוה, as the גמרא states in פרק מי שמת; they certainly should be able to discredit the שטר. These עדים have a מגו. Therefore even though they agree it is not מזוייף, nevertheless they should be believed that אמנה\מודעא היו דברינו with the מגו that they could have claimed that it a שטר מזוייף. In summation the question is: Why when a לוה claims פרעתי he is believed (even though the מלוה is in possession of the שטר), because he has a מגו; and why are the עדים, who claim אמנה\מודעא היו דברינו, not believed, even though they also have a מגו. תוספות answers: ותירץ רבינו יצחק דהיינו טעמא דמודעא הואיל ומודים שהשטר נכתב ונמסר כהלכתו – And the ר״י answered that this is the reason why the עדים are not believed to claim מודעא היו דברינו; since the עדים admit that the שטר was written and delivered (to [the מלוה or] the buyer) properly – שוב לא אתי על פה ומרע לשטרא אפילו במגו – An oral declaration cannot subsequently come and discredit the שטר even if this declaration is substantiated through a מגו. תוספות anticipates a difficulty with this concept of לא אתי ע״פ ומרע לשטרא, and justifies it: ולא דמי לאנוסים וקטנים דמתניתין – And this case of מודעא היו דברינו is not comparable to the cases of our משנה which states that the עדים are believed if they claimed אנוסים היינו or קטנים היינו, if אין כת״י יוצא ממק״א. Seemingly there too we should apply this rule of לא אתי ע״פ ומרע לשטרא. תוספות now explains the difference between these cases: שאין מודים שהיה שטר כשר כלל אלא סותרין אותו הלכך מהימני במגו – For there, in the משנה, the עדים do not admit that there ever was a שטר כשר at all, but rather the עדים contradict the שטר. A שטר which is signed by קטנים or אנוסים is no שטר at all! Therefore the עדים are believed that they were אנוסים וקטנים with a מגו that they did not have to be מקיים the שטר – דלא שייך כאן לומר דלא אתי על פה ומרע לשטרא שהרי אינם מודים שהיה שטר – For it is not applicable to say here in this case that ‘an oral declaration cannot come and discredit a שטר’, for the עדים do not admit that there was a שטר. The difference between קטנים ואנוסים (where the עדים are believed) and מודעא (where the עדים are not believed), is that by מודעא the עדים testify that the שטר was executed properly; however they claim that there was an issue which disqualifies the transaction described in the שטר. In such a case the rule is that לא אתי ע״פ ומרע לשטרא, even if there is a מגו to substantiate the claim. In the cases of קטנים ואנוסים, however, the עדים are stating that there never was a (proper) שטר since they were קטנים ואנוסים; therefore there is no ע״פ that is מרע לשטרא, for there is no שטר. The עדים are believed since they have a מגו. תוספות goes on to explain why by אמנה היו דברינו they are also not believed: ואמנה נמי נראה דהיינו טעמא דלא מהימני לרב נחמן דלא מרעי לשטרא – And concerning the claim of אמנה it also appears that this is the reason that the עדים are not believed, according to ר״נ for the עדים are not empowered to discredit the שטר – הואיל ומודים שהשטר נכתב כדין מדעת הלוה – since the עדים admit that the שטר was properly written with the consent of the borrower. תוספות maintains that according to ר״נ, the claims of both מודעא היו דברינו and אמנה היו דברינו are not believed on account of לא אתי ע״פ ומרעי לשטרא. תוספות anticipates that one can challenge this assumption that the reason for מודעא ואמנה is the same. Perhaps the reason for אמנה is different than מודעא. The reason why אמנה is not believed may be as מר בר רב אשי stated, that אמנה is לא ניתן לכתב; it was never permitted to be written. A שטר אמנה is an illegal document. It is אסור for עדים to sign on such a document. When the עדים say אמנה היו דברים there are declaring themselves רשעים. The rule is that אין אדם משים עצמו רשע. This is the reason why אמנה is not believed according to מר בר רב אשי. תוספות maintains that according to ר״נ this is not the reason for אמנה. דלא מפרש טעמא דאמנה משום דלא ניתן לכתב אלא מר בר רב אשי – For the גמרא did not universally explain that the reason אמנה is not believed is on account that it is not allowed to be written; this reason does not apply to all the opinions but rather this explanation expresses the view of מר בר רב אשי only – אבל לרב נחמן טעם אמנה ומודעא שניהם שוה – However, according to ר״נ the reason for disbelieving the עדים in the cases of אמנה ומודעא are the same in both; namely that לא אתי ע״פ ומרע לשטרא. There still remains the original question of why an individual is believed to claim פרעתי במגו דמזוייף (even though לא אתי ע״פ ומרע לשטרא), and עדים are not believed to claim אמנה ומודעא with the מגו of not being מקיים the שטר. תוספות addresses this issue: והא דאית ליה לרב נחמן דנאמן לומר פרוע הוא במגו דמזוייף – And regarding that which ר״נ maintains that the לוה is believed to claim the loan was paid, with the מגו that he could have claimed that the שטר was forged; seemingly it is case of אתי ע״פ ומרע לשטרא – תוספות answers: התם נמי לא מרע לשטרא כלל הלכך מהימן במגו – There too (by פרוע במגו דמזוייף), the לוה is not discrediting the שטר at all! Therefore the לוה is believed to claim פרוע when he has the מגו of מזוייף. The לוה agrees that it is a proper שטר. He simply claims that he paid up (and did not retrieve the שטר in lieu of his payment). In summation: When a claim is מרע לשטרא, it discredits a שטר; the rule is that לא אתי ע״פ ומרע לשטרא. Therefore in the cases of אמנה ומודעא, where there is a valid שטר (even) according to the עדים, and the עדים are being מרע this שטר, they are not believed even with a מגו. In cases where there is no שטר or where there is no discrediting of a שטר, a מגו is effective to be believed. Therefore in the cases of אנוסים וקטנים where there is no שטר, the עדים are believed with a מגו. In the case of פרוע (there is a שטר, however) there is no מרע לשטרא; no one is denying the validity of the שטר, therefore the לוה is believed with a מגו. ואתי שפיר רב נחמן כרבנן דרבי מאיר – And ר״נ can properly follow the opinion of the רבנן who argue with ר״מ and maintain that by אנוסים וקטנים (as well as פרוע במגו דמזוייף) they are believed (with a מגו), since they are not מרע לשטרא; however by אמנה ומודעא (where they are מרע לשטרא), they are not believed. וההיא ברייתא דמי שמת (גם זה שם:) דשטר אמנה הוא זה דאינו נאמן – And concerning that ברייתא in פרק מי שמת which states that if the מוכר claimed that this is a שטר אמנה where the ruling is that he is not believed – דבעי לוקמי כרבי מאיר רב נחמן מוקי לה כדברי הכל: which the גמרא there wanted to establish that it follows the opinion of ר״מ; ר״נ maintains that the ruling of the ברייתא is according to all opinions, including the רבנן (for לא אתי ע״פ ומרע לשטרא). SUMMARY According to ר״נ: עדים who claim מודעא\אמנה היו דברינו are not believed since לא אתי ע״פ ומרע לשטרא. עדים who claim אנוסים וקטנים היינו are believed (if אין כת״י יוצא ממק״א), since there is no valid שטר for they claim אנוסים וקטנים היינו. A לוה who claims פרוע is believed במגו דמזוייף for he is not מרע לשטרא, since he admits that it is a valid שטר. THINKING IT OVER 1. תוספות claims that by מודעא the עדים are not believed, since לא אתי ע״פ ומרע לשטרא. Seemingly in the case of מודעא there is (also) no שטר at all. A שטר must be written with the consent of the מתחייב (the one who is being obligated by the שטר). In the case of מודעא there is no consent on behalf of the מתחייב (the לוה or the מוכר) for they are being coerced. The עדים should therefore be believed! 2. What would be the ruling if other עדים testified that it was a שטר מודעא\אמנה (either when כת״י יוצא ממק״א or אין כת״י יוצא ממק״א)? 3. What can עדים do to protect the מוכר if he claims he is being coerced into this sale? 4. Why is תוספות adamant that the reason of אמנה is on account of לא אתי ע״פ וכו׳ and not because of לא ניתן ליכתב? 5. תוספות writes that since ר״נ distinguishes between אמנה ומודעה and אנוסים ופרוע, we can say that ר״נ agrees with the רבנן דר״מ. Seemingly we must say that ר״נ agrees with the רבנן דר״מ regardless, since ר״נ ruled that the בעל השטר must be מקיים the שטר before the די״ת (for מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו)!

    או דלמא תנאי מילתא אחריתי הוא Or perhaps a stipulation is a separate issue. OVERVIEW תוספות previously explained that (according to ר״נ) לא אתי ע״פ ומרע לשטרא. If the עדי השטר discredit the שטר through their testimony (as in the cases of אמנה\מודעא) they are not believed. רבא followed this up with a query to ר״נ; what is the ruling if the עדים stated (כת״י הוא זה, however) there was an oral stipulation concerning this transaction (which was not yet fulfilled). On one hand it seems that they are מרע לשטרא since according to their testimony the שטר (as is), is not valid (unless the stipulation is fulfilled). On the other hand perhaps they are not מרע לשטרא since the תנאי is a מילתא אחריתי. There are two ways how to interpret this concept of תנאי מילתא אחריתי. תוספות will explain that only one is acceptable. ------------------- פירוש לדבר אחר הן באין ולא לעקירת השטר אלא תוספת בעלמא – The explanation of תנאי מילתא אחריתי הוא and that therefore it is not discrediting the שטר, is that the עדים are testifying תנאי היו דברינו for a different purpose and the עדים do not intend to uproot the שטר entirely but rather the עדים intend to merely add details – שמפרשים עדותן היאך ועד השתא קיים השטר ואינו נעקר אם יתקיים התנאי – They are defining in what manner their testimony in the שטר is effective, and until now the שטר is valid and the שטר will not be voided if the stipulation is fulfilled – הלכך אין כאן הורעת השטר – Therefore there is no discrediting of the שטר; that we should say לא אתי ע״פ ומרע לשטרא. תוספות will now mention the rejected explanation: אבל אין לפרש מילתא אחריתי היא לגמרי ולא שייך לעדותן ראשונה – However, we cannot interpret the phrase מילתא אחריתי to mean that the תנאי is a completely separate issue and it has no connection to their first testimony of כת״י הוא זה. Rather we should view their testimony of תנאי היו דברינו – כמו שאם היו מעידין שהוא פרוע שהן נאמנים – As if they were testifying that the שטר was paid up where they would obviously be believed. We should (perhaps) view תנאי the same as פרוע, and believe them. תוספות rejects this interpretation. תוספות will now explain why this last interpretation is incorrect: דאם כן מאי פריך בסמוך אי הכי אפילו תרי נמי – For if it were so; that תנאי is similar to פרוע; it is totally irrelevant to their original testimony of כת״י הוא זה, then we have the following difficulty; what does the גמרא shortly ask, ‘if this is so, then it should also be the same by two עדים who say תנאי היו דברינו’. The עדי התנאי should not be believed. This concludes the quote from the גמרא. תוספות will now explain the difficulty with the אין לפרש; namely, that the sגמרא׳ question (that the עדי התנאי should not be believed) is not understood: דכיון דתנאי מילתא אחריתי היא לגמרי – For since the אין לפרש maintains that the testimony concerning a תנאי is a totally different issue, then – תרי נאמנים אפילו בכתב ידם יוצא ממקום אחר – Two עדים are believed to testify on a separate issue even if their signatures are available from elsewhere; the שטר can be מקויים without them, nevertheless the עדים will be believed to testify on a מילתא אחריתי, such as פרוע. Therefore they should also be believed to claim תנאי היו דברינו, since according to the אין לפרש the claim of תנאי is similar to the claim of פרוע. The sגמרא׳ question is not understood. How can the גמרא compare two עדים to one עד?! If two עדים claim תנאי, they are believed just as they would be believed if they claim פרוע (since they are not in conflict at all with the שטר). It is a regular testimony of two עדים. There is no cause not to believe them – אבל חד לעולם אימא לך דלא מהימן כי היכי דלא מהימן לומר פרוע הוא – However when one עד claims תנאי, I will certainly say that he is not believed just as one עד is not believed to claim the שטר is paid up if the מלוה is in possession of a שטר מקויים. לכך נראה כדפירשנו: therefore it appears that מילתא אחריתי means as we explained it; that it is merely a modification of the שטר, but not that it is totally unrelated to the שטר as the אין לפרש maintained. SUMMARY עדים who maintain תנאי היו דברינו are believed, since תנאי מילתא אחריתי. The תנאי is not discrediting the שטר, but rather it is merely a modification of the שטר. (However the תנאי is not considered to be something irrelevant to the שטר as, for instance, the claim of פרוע). THINKING IT OVER 1. What is the ruling if one עד claims תנאי; according to תוספות and according to the ׳אין לפרש׳? 2. תוספות proved from the גמרא that the אין לפרש is incorrect. However, why indeed did the גמרא not accept the view of the אין לפרש?!

    ואם כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנים And if their handwriting is verifiable from elsewhere, they are not believed. OVERVIEW The ברייתא stated that if (current) עדים testify on a שטר מקוים that the עדי השטר are פסולין, etc. they are not believed. תוספות will discuss whether this means that they are testifying that the עדי השטר are still פסולים now, or that they were פסולים when they signed the שטר, but now they are כשרים. -------------– ופסולי עדות דקתני לא שאומרים שעדיין פסולים דאם כן אמאי אין נאמנים – And concerning the testimony regarding unqualified witnesses which the ברייתא mentions; it stated that עדים currently claim that the עדי השטר [were] (are) פסולין, it does not mean that the current עדים are testifying that the עדי השטר are still פסול (they are relatives or רשעים); even after the שטר was signed until (immediately preceding their death) now, for if that were the case; that they are testifying that the עדי השטר are still פסולים why are the current עדים not believed, If the עדי השטר were present and the current עדים would testify that they are פסולים לעדות, they would be believed and the שטר would be nullified. The signatures on the שטר cannot be stronger than the עדי השטר themselves. אלא פסולי עדות הוו אז ועתה מודים שהם כשרים – But rather the current עדים are testifying that the עדי השטר were פסול then when they signed the שטר but as of now, the current עדים admit that the עדי השטר are כשרים (the relationship was severed; they did תשובה, etc.). Therefore they are not believed. תוספות asks: ואם תאמר ומכל מקום אמאי אין נאמנים להימנו במגו – And if you will say; that notwithstanding the fact that they are testifying that the עדי השטר were פסול (only) initially (and not that they are פסול now), why are they not believed that the שטר is פסול, let us believe the current עדים with a מגו – דאי בעו אומרים עדיין הם פסולים – For the current עדים could have said that the עדי השטר are still currently פסול. If the current עדים would testify that the עדי השטר are currently עדים פסולים they would be believed, as תוספות stated previously, and the שטר would be פסול. Let us believe them with this מגו that they were עדים פסולים when they signed, and the שטר should be פסול. תוספות asks an additional question in the same vein: [וכן בכל] שתי כתי עדים המכחישות זו את זו – [And similarly by all cases] of two groups of עדים that contradict each other – אמאי לא מהימני בתראי במגו דאי בעי פסלי לקמאי בגזלנותא – Why is the last group to testify, not believed with a מגו that they could have disqualified the first group of עדים by accusing them of (currently) being robbers!? If the latter group would testify that the former group are גזלנים (instead of contradicting their testimony) they would be believed, and the testimony of the former group would be discarded. Therefore their actual current testimony should be believed on account of this מגו, and the testimony of the former group should be discarded. תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דבשני עדים לא שייך מגו דאין אחד יודע מה בלב חבירו: And the ר״י says that (the concept of) מגו is not applicable by two עדים because neither of the group knows what is in the other’s heart. The idea of a מגו is that we should believe the current claim since he had the option of presenting a superior claim (where he would have surely been believed). In the case of two עדים however we cannot say that we should believe each עד because he could have claimed the superior claim. It is possible that each עד individually is reluctant to claim the superior claim, for he is not sure that the other עד will claim it as well. Perhaps they colluded with each other only concerning the actual claim that they are presenting. Each עד wants to be certain that he and his partner (in crime) are offering the same (false) testimony. SUMMARY If עדים claim that the עדי השטר (of a שטר מקוים) are currently פסולים, they are believed. However if they claim they were פסולים, they are not believed, even though there is a מגו of גזלנותא; because a מגו is not effective by two עדים. THINKING IT OVER 1. תוספות is discussing whether the current עדים intend to be פוסל the עדי השטר now, or at the time of the signing. Seemingly it cannot mean that they wish to be פוסל them now, for the ברייתא clearly states ׳ומתו׳! 2. If a מגו is not effective by two עדים, then why are they believed in the רישא (of the משנה and the ברייתא)?

    אמר רב ששת זאת אומרת הכחשה תחלת הזמה היא רב ששת said this ברייתא teaches us that a contradiction is the beginning of a repudiation OVERVIEW Our ברייתא stated that if two עדים claim that the עדי השטר on a שטר מקויים are פסולי עדות, they are not believed and we can (seemingly) collect with this שטר. The גמרא asked how can we validate such a שטר; there is contradictory testimony from two groups of עדים (the עדי השטר and the עדים הפוסלים)?! רב ששת sought to resolve this difficulty by stating that הכחשה תחילת הזמה היא; and just as by הזמה the עדים must be present to be repudiated, so too by הכחשה the עדים must be present to be contradicted. Since the עדי השטר are not present; their testimony cannot be contradicted. Therefore it is a valid שטר. Our תוספות will show that even by a שטר מקויים, the עדי השטר can be contradicted (and even refuted). ---------------– תוספות asks: ואם תאמר תקשי לרב ששת ברייתא דמי שמת (גם זה שם) דקתני אם אמר שטר אמנה הוא – And if you will say; the ברייתא in פרק מי שמת contradicts ר״ש for the ברייתא teaches, ‘if the seller claimed, ‘it is a trust document; the seller claims he never sold this field. He gave the purported buyer the שטר מכירה because he trusted him. The ברייתא continues – אם יש עדים פירוש דשטר אמנה הוא הלך אחר עדים – If there are עדים; meaning, there are עדים who will testify that it is a שטר אמנה, then go according to these עדים and believe the seller that it is a שטר אמנה – ואם לאו הלך אחר השטר – However, if there are no עדים to substantiate the seller’s claim, go according to the שטר’, which states that the seller sold the field to the buyer. This concludes the ברייתא. תוספות continues with his question: אלמא אף על גב דאין השטר צריך קיום – It is evident from this ברייתא, that even though we are discussing a case where there is no requirement to be מקיים the שטר; the שטר is considered מקויים. תוספות will now prove how we know that the שטר requires no קיום: כדאמר התם הלך אחר השטר שמודה הלוה שכתבו כדאיתא התם – As the ברייתא states there that if there are no עדים, then go according to what is written in the שטר; the שטר to which the לוה admits to writing, (and therefore does not require קיום) as it is mentioned there in the name of רבי יוחנן. If it would not be considered a שטר מקויים, then the מוכר should be believed that it is a שטר אמנה with a מגו of מזוייף. The fact that he is not believed indicates that this שטר is considered a שטר מקויים through the admission of the מוכר that he wrote it. תוספות has proven so far that the שטר there is considered a שטר מקויים. תוספות continues with his question:. [ואפילו הכי] אם יש עדים הלך אחר עדים ולא אמרינן הכחשה תחלת הזמה – [And nevertheless] even though it is considered a שטר מקויים, if there are עדים who testify that it is a שטר אמנה, we follow the עדים and the מכירה is nullified, even though these עדים who claim אמנה, contradict the עדי השטר who claim that it is a valid מכירה and we do not say that ‘הכחשה is תחלת הזמה’; that we cannot believe the עדי אמנה since they are being מכחיש the עדי השטר not בפניהם. Rather we believe them even though it is a הכחשה. How can רב ששת maintain that we cannot have a הכחשה שלא בפניהם?! תוספות answers: ויש לומר דזאת אומרת קאמר אבל ההיא פליג: And one can say; that רב ששת merely stated that this ברייתא maintains that הכחשה תחלת הזמה and therefore you cannot be מכחיש שלא בפניהם; however that ברייתא in מי שמת argues on our ברייתא here in כתובות. SUMMARY It is only our ברייתא that maintains הכחשה תחלת הזמה, according to רב ששת. The ברייתא in ב״ב maintains that עדים can be מכחיש עדי השטר שלא בפניהם even though the שטר is considered מקויים. THINKING IT OVER תוספות asks, that (in ב״ב) since the שטר is considered מקויים by the לוה (מוכר), how can the עדים contradict the עדי השטר, according to רב ששת. Perhaps ר״ש maintains his rule only when there can actually be a הזמה as in our ברייתא. In the ברייתא of ב״ב however, there can never be a הזמה; for the עדי השטר can claim we never signed it. Perhaps in such a case ר״ש agrees that you can be מכחיש the עדים שלא בפניהם?!

    Tosafot on Ketubot 19b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    הא דאמר רב נחמן אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו אין נאמנין. יש מרבותינו זצ"ל (בשיטה ישנה, בשטמ"ק) שפירשו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, ואינו נכון דכולה שמעתא בחד גוונא מתוקמא, ועד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי על כרחין כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, דאי כשכתב ידן יוצא ממקום אחר היכי מהימנינן ליה משום דלמעיקר סהדותיה קא אתי, לא יהא אלא דקאמר דפרעיה באפיה מי מהימן, כיון דלאו מפיו אנו חיין. ועוד דאי כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, אמנה היו דברינו צריכה למימר, כיון דעולה הוא וכתב ידן יוצא ממקום אחר, הא לא איצטריך להו למימר אלא שמודעא היו דברינו אין נאמנים, מר בר רב אשי אמר נאמנין. ורבותינו אחרונים ז"ל (רמב"ן; תר"י; רא"ה) פירשו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואפילו הכי לרב נחמן אין נאמנין משום דמודעא ואמנה לדידיה כיון דעקרי ליה לשטרא לגמרי לאו כל כמיניהו, דכיון דמקיימי ליה לשטרא ואיתחזק אפומייהו תו לא מהימניה למיעקריה מעיקריה דלא אתי על פה ומרע ליה לשטרא, ואף על גב דמודעא ניתן ליכתב ואפילו מזמן ראשון השתא מיהא לא איכתביה. אי נמי, איפשר דסבירא ליה לרב נחמן כמאן דאמר התם בפרק חזקת (ב"ב מח, ב) אי מודעא לאו אשקלתא ואי אשקלתא לאו מודעא.

    מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנים דלא אתי על פה ומרע לשטרא, אבל

    מודעא היו דברינו נאמנין משום דכמאן דכתיב בשטרא דמי, דשטר מודעה ניתן ליכתב עכשיו, וכדאמרינן (ב"ב מ, א) מודעה בפני שנים ואין צריך לומר כתבו, וכיון דאלו בעי למכתב ליה שטר מודעה כתבינן ואפילו מזמן ראשון ועקרא לשטרא, השתא נמי דלא כתיבא כמאן דכתיבא דמיא ואתי שטרא ומרע לשטרא, ולהאי פירושה הא דמר בר רב אשי אפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר במודעה היו דברינו נאמנין, וכן פירש רבינו נסים זצ"ל (הובא בבעה"מ), והשתא תרוויהו מלתא פסיקתא קאמרי דלרב נחמן אפילו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר לא מהימני ולמר בר רב אשי באמנה לא מהימנינן כלל ואפילו בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר משום דניתן ליכתב מזמן ראשון ולאו עולה היא. אי נמי יש לפרש, מודעא היו דברינו נאמנין אמנה היו דברינו אין נאמנין, האי ניתן ליכתב מודעא ניתן ליכתב שטר זביני, כדי להציל האנוס מיד אונסו, ולאו עולה היא, וכדאמרינן בפרק חזקת (ב"ב מח, ב), מאן דחתום אמודעא שפיר חתם ומאן דחתים אאשקלתא שפיר חתם, האי לא ניתן ליכתב, כלומר, אמנה היו דברינו אין נאמנין, משום דלא ניתן ליכתב שטר אמנה, דעולה היא, ולא משוו נפשייהו רשעים, ולהאי פירושא נמי לצדדין קתני, מודעא נאמנין אפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר, ואמנה אין נאמנין אפילו אין כתב ידן יוצא ממקום אחר, וזה נראה עיקר. ואם תאמר, לרב נחמן מאי שנא מודעא היו דברינו מאנוסין היינו מחמת נפשות דנאמנין דהתם נמי הא עיקרי (עקרי) ליה לשטרא, ויש לומר, דהכא שאני דכיון דקאמרי דשטרא דנא נעשית ברצון המחוייב כשאר שטריה משוו ליה שטרא מעליא, ויש כאן הגדה גמורה, וכיון שכן לאו כל כמינייהו למיעקרא, דאין חוזרין ומגידין, אבל אנוסין היינו הא לא משוו לה שטרא מעליא ואין כאן הגדה גמורה, דהא אמרי אנוסין היינו מחמת נפשות, דלאו משוו נפשייהו רשיעי, מהימני, דאין כאן משום חוזר ומגיד. ואם תאמר, אכתי מאי שנא מקטנים היינו פסולי עדות היינו דנאמנין, אף על גב דעיקרי (דעקרי) לה לשטרא, ואף על גב דקאמרי דאכתיבנא מדעת שניהן והרי היא כמודעא. יש לומר, דהתם נמי לאו אשטר מעליא מסהדי דהא אין מעשה קטנים או פסולים כלום, אי נמי שאני קטנים ופסולין דלא מעיקרי (מיעקרי) לה לגמרי דמכל מקום הא מודו בעיקר מלוה, אבל במודעא ואמנה עיקרי (עקרי) לה לשטרא ולכולה מילתא מעיקרא (מיעקרא) לגמרי.

    מודעא ואמנה טעמא מאי דקא עקר לה לשטרא מהכא משמע דטעמיה דרב נחמן באמנה משום דקא עקר ליה לשטרא ואינו חוזר ומגיד הוא, וכדפרישית לעיל. וא"ת, מאי טעמא לא אתי לה משום דאמנה עולה היא ואעולה לא חתומי. תירץ רבינו הרב: דאיכא למימר דשמעיה רבא לרב נחמן דלית ליה ההוא טעמא, אלא כסברא דתלמודא דמקשי לעיל גבי שטר אמנה הוא זה, דקאמר מאן, אי לימא דקאמרי עדים היכי דמי אי בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימני, ורבא נמי דאוקמוה דקאמר לוה ולא אוקמוה דקאמרי עדים ובאין כתב ידן יוצא ממקום אחר משמע דלית ליה ההוא טעמא דאמר רב אשי דשטר אמנה עולה הוא. ופלוגתא בירושלמי (בפירקין ה"ג) בעדים שחתמו בשטר אמנה אי עולה היא או לא, דגרסינן התם רב הונא בשם רב נאמנין העדים לומר שטר אמנה ושטר פסים הוא ורב אמר אסור לחתום בשטר אמנה ושטר פסים, משהפליג אמרינן בשם רב נאמנין העדים לומר שטר אמנה ושטר פסים הוא זה מלתיה דרב פליגא על מילתיה, אמר ר' חגי לא דרב אמר אסור לחתום לא אמר אלא אסור לקים, כהדה אם אין בידך הרחיקהו (איוב יא, יד) זה שטר אמנה ושטר פסים, כלומר, בחתימה עצמה ליכא איסורא דכיון דמחויב בדבר מאמינו מותר לדית להו בעדים בכך כלום, אבל זה שהוא תחת ידו אסור לשהותו אם לא הלוהו משום שנאמר אם און בידך הרחיקהו.

    אמר ליה כי אתו לקמן אמרינן להו זילו קיימו תנאייכו וחותו לדינא ודוקא כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר, אבל כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, דלאו מפיהם אנו חיין, לא מהימני, דהוו ליהו כחוזרין ומגידין, וגריעי מעדים אחרים דמהימני. אע"ג דאמרינן דתנאי מילתא אחריתי היא, לאו למימרא שיהא כמלתא אחריתי לגמרי וכאלו העידו שפרעו בפניהם, אלא לומר דכיון דלא נתקיים השטר קודם לכן ולא הייתה כאן הגדה עד עכשיו, וכשמגידין עכשיו ומבררין עדותן דעל תנאי היה הרי אלו נאמנין כאלו מעידין עליו עדות אחרת, שאף אלו אין עוקרין את השטר אלא מקיימין אותו בלבד בקיומו של תנאי, מה שאין כן במודעא ואמנה שעוקרין אותו לגמרי ומשוו ליה לשטרא כחספא בעלמא והילכך קרינא להו חוזרין ומגידין, אבל בשכתב ידן יוצא ממקום אחר, כיון שהיתה כאן הגדה גמורה מקודם לכן, ובלא שום תנאי שוב אינן יכולין לגרוע כוחו של שטר דחוזרין ומגידין הן ואינן נאמנין, וכן כתב רבינו הרב נ"ר (עי' רשב"א קידושין ס, ב, ד"ה ולענין, דכ"כ לענין גט).

    עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי, אמר רב פפא תרוייהו בשטרא מעליא קא מסהדי. כלומר, כיון דאמרי כתב ידינו הוא זה הוה ליה כאלו אמרו שטרא מעליא הוא ובלא תנאי, והא דקאמר תנאי חוזר ומגיד הוא ואין דבריו של אחד במקום שנים. ומשום הכי אתקיף עליה רב הונא בריה דרב יהושע דאי הכי דכחוזר ומגיד חשבת ליה אפילו תרויהו נמי, אי אמרי תנאי היו דברינו לא ניהמנינהו דחוזרין ומגידין הן, אבל בתרוייהו מאי אית לך למימר דלמיעקר סהדותייהו קא אתו, כלומר, למיעקר סהדותייהו מסתמא בדאיכתיב בשטרא דלא אדכר בה שום תנאי ולברורי ולאוקמיה בתנאי, ולאו עקירת שטרא קאמר, דאדרבה כי עקרי ליה לשטרא לא מהימניה וכדאמר רבא מודעא ואמנה טעמא מאי משום דקא עקר ליה לשטרא, אלא עקירת סהדותייהו מסתמא ולברורי קאמרי כדאמרן ועוקרו מסתם ומברר דלא היתה עדות אלא על תנאי זה, חד נמי למיעקר סהדותיה ולברורי דעל תנאי זה חתם.

    והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע אבל אנוסין היו פסולי עדות היו הרי אלו נאמנין. פירש רש"י ז"ל (בפירוש המשנה): פסולין, משחקין בקוביא. ואינו מחוור, דאם כן אפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין דאגופם של עדים מעידין ונאמנין לפוסלן ולאו תרי ותרי חשבינן להו דאינהו לא מהימניה לאכשוריה נפשייהו, אלא נראה כפירוש שפירש קרובין בנשותיהן. ואם תאמר, השתא נמי להמנינהו משום מגו דאי בעו פסלי להו לעדים עצמן. ויש לומר, דבעדים לא שייך מגו שאין מגו אלא באחד אבל בדבר שאינו מתקיים אלא בעדות שניהם לא שייך מגו, דדילמא בטענה זו הושוו שניהם, בטענה אחרת לא היו משוין לדעת אחת, ואינו דומה למתניתין דכתב ידינו הואזה אבל אנוסין היינו, דנאמנין משום הפה שאסר, דהתם בטולו של שטר תלוי הוא אפילו בדעת אחת מהן, דמה אלו רצה אחד לומר אינו כתב ידי ויבטל השטר, וכבר הארכתי בזה בריש פרק המוכר פירות בסיעתא דשמיא. ויש מי שפירש (הרמב"ן ד"ה ומ"ה), דכיון דהשתא תרי ותרי נינהו בכי האי לא אמרינן מגו דהוה לי' מגו במקום עדים. אי נמי יש לפרש, דאפילו אומר משחקים בקוביא היו דפוסלין גופן של עדים לא מהימני בשכתב ידן יוצא ממקום אחר, דכיון שמתו אינן נאמין לפוסלן דהא אינן בעולם, ואמנה שבשטר הם מעידין, אבל כשהן חיין נאמנין לפוסלן שהרי הן אינן נאמנין להכשיר את עצמן דנוגעין בעדותן הן, והיינו דקתני בברייתא ומתו.

    אין נאמנין ומגבי' ביה, תרי ותרי נינהו ואסיקנא,

    1 more comments on this page.

    Rashba on Ketubot 19b · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Ritva

    ומשהי ליה אפשיטי דספרא ומכאן נלמוד שיכול המלוה שלא לתת השטר ללוה ולא לשום אדם עד שיפרע עד פרוטה אחרונה ואם חושש לוה שיפרעהו ולא יתן לו שטרו יפרעם בפני עדים או בפני ב"ד:

    וספר שאינו מוגה פירש רש"י ז"ל תורה ונביאים וכתובים וה"ה לספרי התלמוד בזמן שנהנו לכתוב משום עת לעשות לה' ורבותינו ז"ל אמרו כיון שלרבי אמי שעדיין לא נתן התלמוד לכתוב דלא תימא דדוקא סתם ממש כשקנה תורה נביאים וכתובים מכאן ואילך אסור להשהותו משום שנאמר אל תשכן באהלך עולה פירוש ואין שכונה פחותה משלשה ימים:

    ואמר ר"נ עדים שאמרו אמנה היה דבריהם אינם נאמנים פי' אפילו כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר כדלעיל ודכוותא נמי במודעה והא דפלגינהו נמי בתרי משום דלא שוה בטעמא לגמרי דהא משימין עצמן רשעים ובמודעא אין משימין עצמן רשעים דהא להציל המוכר עשו כן אלא דמ"מ לא היה להם לעשות כן ושלא כדין עשו כן א"נ דרב אשי מפליג בתרווייהו:

    מ"ט זה ניתן ליכתוב וזה לא ניתן ליכתוב פירוש רש"י ז"ל מודעה ניתן לכתוב אע"פ שידעו שנמסר המודעה על המכר ההוא נותן לעדים לחתום בשטר המכר כדי להציל האונס מאונסו אבל שטר אמנה לא נתן ליכתוב וכי אמרו חתמנו משוי' נפשייהו רשעים ותימא מ"ט דרב"נ דאמר דמודעא לא ניתן לכתוב וי"ל דר"נ סבר דמסתמא לא אניס ליה מוכר אשטרא ויכולי' היו לדחותו בכתיבת שטר המכר כיון שכבר הקנה לו השדה בפניהם ודמיא להא דאמרינן בהניזקין גבי סקריקון דרב דאמר בשטר קנה דמסתמ' לא אניס ליה אשטרא ואפי' לשמואל דאמר התם דאפילו בשטר לא קנה דשטר אניס ליה התם בסקריקון וודאי אבל הכא ליכא למתלי בהכי סתמא ומר בר רב אשי סבר בהא נמי חיישי' דאנסי ליה לשטרא כדי לתלות שאין העדים משקרין בדין והלכתא כר"נ דבעי' דרבא דבסמוך בדידיה אזלא דאלו למר בר רב אשי כיון דמודעא מהני כ"ש בתנאי וסוגין נמי בפרק חזקת הבתים כר"נ דהתם פרכינן בהדיא מדר"נ וכן פסק ר' האי והרא"ה ז"ל והרבה מן הפוסקים ז"ל והא דק"ל בתנאי היה דברינו מהני משום דמילתא אחריתי היא כדפסק ר"נ ועבד בה עובדא כי אתי לקמיה:

    יש שפירש דאפילו בכתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים ואף ע"ג דאמרינן באנוסים היינו מחמת נפשות דלא משוי' נפשייהו רשעים כלל אמרינן לעיל אין נאמנין שבכתב ידם יוצא ממקום אחר התם הוא דמ"מ עיקר סהדותייהו לחמרי שלא היה שם כשנתקיים התנאי אבל ר"י ז"ל פירש ואחרים עמו דאין נאמנין אלא כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר משום שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ותדע דבעי' רבא אפילו מוכח מילתא הכי דאמרינן מודעא ואמנה טעמא מאי דקא עקר ליה לשטרא וכו' אלמא אין עיקר שאלתו אלא אם יהא דין זה כדין מודעא ואמנה דחמירו בהו חכמים שלא להאמינם כלל או לא אבל לא לאפוקי תרי דרגא שיהיו נאמנים אפילו בכתב ידם יוצא ממקום אחר זה אינו במשמע דא"כ הוה ליה לפרושי ותו דאמרינן גבי עד א' אומר תנאי תרוייהו בשטרא מעלי' מסהדי' אלמא שאין השטר מתקיים אלא על פיהם דאי לא הל"ל הא שטרא מעליא היא אלמא כולא שמעתין בהכי מיירי וכן פסק הר"מ ז"ל ומיהו כל הדברים האלו אינם אלא כשאומרים שהיו דבריהם אמנה או תנאי או מודעה כשחתמו אבל אם אומרים שלא ידעו כן כשחתמו אלא שחתמו כדין ואח"כ נודע להם שהודו כן בפיהם לעולם הם נאמנים ואפילו כתב ידם יוצא ממקום אחר דהא לא עקרי סהדותייהו כלל והרי זה כאלו אומר שחזר ומחלו או שחזר ומכרו לו וכבר פרשנוהו כן בפרק בתרא. נמצא ג' דינים בדבר אבל האומר אמנה היה דברינו או אנוסים היינו מחמת ממון וכל דבר שמשימין עצמן רשעים אינם נאמנים אפילו אין כתב ידם יוצא ממקום אחר כל האומר תנאי היה דברינו או אנוסים היינו מחמת נפשות או קטנים היינו וכל דבר שאין משימין עצמם רשעים נאמנים כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר וכל שאומרים שלא ידעו בשום דבר מכל זה אלא לאחר שחתמו ונתנו השטר הרי הם נאמנים אפילו בשכתב ידם יוצא ממקום אחר וכן כשהשטר יוצא מתחת יד העדים נאמנים לעולם לא מצד העדות אלא מדין שליש בעלמא:

    בעי מיניה רבא מרב נחמן תנאי היו דברינו מהו מודעא ואמנה טעמא מאי דקא עקרי ליה לשטרא כלומר שלפי דבריהם השטר נעקר לגמרי ולא היה השטר לעולם ולא יהיה וכיון שסותרים מה שחתמו והעידו בשטר אין נאמנים כלל תנאי נמי הא עקר ליה לשטרא שלפי שהשטר מכירה חלוטה היתה וזכה בה הלוקח מיד ולפי עדותם לא היתה חלוטה ואם לא קיים התנאי לא זכה כלל וכיוצא בזה עקירת השטר האחד והעדות האחד והעדות ההיא או דילמא תנאי מילתא אחרינא הוא פירוש שהרי שהשטר המכר ראוי הוא להיות קיים לגמרי אף לעדות זו של עכשיו כשיתקיים זה התנאי ולא יתקיים אלא תוספות העדותן מפני זה לא כתבוהו מפני שנראה להם שאמנה דבר א' הוא והתנאי דבר א' וראוי להאמינם כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר מיהת אמר להו כי אתו לקמן אמרי' להו לבעלי השטר זילו קיימו תנאייכו כלומר שהעדים נאמנים הם שהיו דבריהם תנאי כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואם טוען שקיים תנאיו עליו להביא ראיה כשהתנאי בקום עשה וכדכתיב' במס' קדושין ובמס' גיטין בס"ד:

    עד א' אומר תנאי ועד א' אומר אינו תנאי פי' שהיו ב' עדים חתומים בשטר זה אחד אומר זה כתב ידו אבל תנאי היה בו ולא ראיתי שנתקיים שאלו אמר תנאי היו דברינו ונתקיים הרי שטר קיים אפילו לדבריו ועד אחד אומר אינו תנאי שהשנים אומר זה כתב ידי ולא שמעתי ביה תנאי אבל ליכא לפרושי בודאי לא היה בו תנאי ומכחיש את העד דא"כ הוי חד מינייהו משקר. והוה ליה עד אחד הכחשה ואינו כלום:

    אמר רב פפא תרווייהו בשטרא מעליא מסהדי כלומר שניהם מודים שהוא כתב ידם כי השטר אמת וכמו שהוא חתמו בלא תנאי האי דאמר תנאי היה בו מבחוץ הוה ליה חד ואין נאמן לעקור של שניהם החתומים שנתקיים על פיהם:

    6 more comments on this page.

    Ritva on Ketubot 19b · Sefaria · Edition: Chiddushei haRitva, Munkatch, 1908. · Public Domain

    Meiri

    אסור לאדם לשהות שטר אמנה בביתו וכן הדין בשטר פרוע ושטר פסים וענין פסים הוא שמבקש ממנו לכתוב לו שטר שהוא חייב לו כדי שיתראה בו ויחזיקוהו בעשיר וירבו עליו קופצים ועל כל אלו וכיוצא בהם נאמר אל תשכן באהליך עולה:

    ספר שאינו מוגה עד שלשים יום מותר לשהותו מכאן ואילך אסור ודבר זה עיקר פירושו בכל ספר אע"פ שאינו ספר תורה אלא הן חומש הן נביאים הן כתובים אע"פ שלא נעשה אלא לקרות בו בינו לבין עצמו וגאוני ספרד פירשוה בספר תורה ומחשש שמא יבוא לקרות בה בצבור ויש מפרשין בה לשיטה זו שאף בנביאים כן שמא יבוא לקרות בהן בצבור בהפטרות ועיקר הדברים כדעת ראשון:

    עדים שאמרו מודעא היו דברינו בשעת העדות נאמר כאן לדעת מר בר רב אשי שהלכה כמותו שנאמנין והדברים נאמרו סתם בין בכתב ידם יוצא ממקום אחר בין בשאין יוצא אלא שקצת חכמי האחרונים שבספרד מתקשים בענינה אם כתב ידם יוצא היאך נאמנין והרי חוזרים ומגידים הם עד שפירשו מחלוקת השמועה באין כתב יוצא ולדעתם צריך אתה לפסוק שאם נתקיימה חתימתם מצד אחר אין נאמנין מפני שלדעתם חוזרין ומגידים הם בעיקר העדות אבל אם אין עדים על חתימתן נאמנין אע"פ שלא נכתבה המודעא שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ושימת עצמו רשע אין כאן שאין הדבר דומה לאמנה שאמנה עולה היא ולא ניתן לעדים ליכתב אבל מודעה ר"ל שכתבו העדים שטר מכר וכבר מסר להם המוכר מודעא שאנוס הוא בכך אין עולה אצל העדים בכתיבת שטר המכר ונמצא שטר המכר ניתן ליכתב ואע"פ שכבר נמסרה להם מודעה עליה כדי להציל האנוס מיד אונסו ויש מפרשין ניתן ליכתב על שטר המודעא והכל אמת אלא שלענין פירוש נראה כדעת ראשון ואף הם כתבו בסוגיא זו דדוקא מודעא דמתנה ומכירה דלא נפיק מיניה חורבא אבל דגט הואיל ונפיק מיניה חורבא אין לך עולה גדולה מזו ואין נאמנין והוי גט אלא שאין משיאין ממנו לכתחלה ונראה לי לפרש בדבריהם שאף הם לא אמרוה אלא במודעת הגט הנזכרת בתלמוד שאין בה שום אונס שהרי מודעת הגט אינה צריכה בירור אונס אלא כל שמגלה דעתו בכך מודעתו מודעא בלא שום אונס כמו שיתבאר בשלישי של בתרא מ' ע"ב אבל כל שמוסרה מצד אי זו אונס הן שנודע האונס לעדים הן שלא נודע להם הואיל ומכל מקום הוא מודיעם האונס אין כאן שום עולה אדרבה ראוי להם להצילו ואחר שיעשה וינצל מן האונס אפשר להם לגלות המודעה ומתוך כך נאמנין לגמרי והדברים נראין ומתקבלין:

    ולפי מה שכתבו בשמועה זו למדת לדבריהם שמחלוקת רב נחמן ומר בר רב אשי אינו אלא בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואף בזו היה רב נחמן אומר שאף דמודעא אין נאמנין ויש מפרשים הטעם מפני שלדעתו קצת עולה הוא זו אלא שעיקר הדברים כמו שפירשוה גדולי הרבנים דלא אתי על פה ומרע לשטרא וכמו שהוזכרה בשלישי של בתרא מ"ט ע"א בסוגיית המשנה הרביעית והלכה כמר בר רב אשי שלא נאמר הלכתא כרב נחמן בדיני במקום שחולק עם בתראי הא בשכתב ידם יוצא ממקום אחר כלם מודים שאף במודעא אין נאמנין כמו שכתבנו ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שמחלקתם בשכתב ידן יוצא וכסתמה של שמועה זו ואמנה בין בכתב יוצא בין שלא בכתב יוצא כלם מודים שאינן נאמנין דעולה היא אבל מודעא ובכתב יוצא קאמר רב נחמן דאין נאמנין הא בשאין כתב יוצא אף הוא מודה שנאמנין ולמר בר רב אשי שהלכה כמותו אף בכתב יוצא נאמנין וכן כתבוה גדולי המחברים בהדיא וגדולי המפרשים פירשו הטעם שהרי ניתן שטר המכר ליכתב שהרי אנוס הוא למכור ולכתוב שטר המכר והם מה שראו כתבו כמו שנצטוו מבעל הקרקע אבל אותם שהזכרנו למעלה לא נתנו ליחתם ואם תאמר והרי אנוסים היינו מחמת נפשות ניתן הוא ליחתם אין זה כלום שמכל מקום באנוסין היינו מחמת נפשות הם כתבו מה שאינו וכן באמנה היו דברינו ועוקרים השטר לגמרי אבל במודעא המעשה היה מעשה שהרי נתן הדמים וקנה השדה ולא כתבו אלא מה שראו והשטר אינו נעקר בכך שהרי אמת היה אלא שאנוס היה והמודעא דבר אחר הוא וזהו עקר הדברים ורוב מפרשים נסכמים בה עם גדולי המחברים וגדולי המפרשים כסתם השמועה:

    וכל שכתבנו במודעא היו דברינו פירושו שקודם שחתמנו מסר המודעא והראנו אונסו שאם אחר שחתמנו הרי אינה מודעא אע"פ שנתברר שהמכר היה באונס דתלוהו וזבין זביניה זביני כמו שיתבאר במקומו:

    וכן ממה שכתבנו למדנו שאף בשאין שם כתב מודעא נאמנין ולא אמרו לא אתי על פה ומרע לשטרא אלא לרב נחמן שאין הלכה כמותו וכמו שכתבנוה בשלישי של בתרא בסוגיית המשנה הרביעית:

    וזו שכתבנו שצריך שיאמרו מסר המודעא והכרנו אנסו פירושה בשטר מכר שמודעא שלו צריכה בירור אונס אבל מודעא של מתנה ושל גט שאין צריכות בירור אונס אלא גלוי הדעת כמו שביארנו בשלישי של בתרא כל שמסר להם מודעא אין צריך שיהו הם יודעים את האונס כלל:

    עדים שאמרו תנאי היו דברינו ר"ל שחתמנו לו ומסרה בפנינו על תנאי שיעשה לו כך וכך והלה טוען שלא קיים לו תנאו נאמנין ואף זו לשיטתנו דוקא בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הא כל שכתב ידם יוצא אין נאמנין בשום ענין:

    5 more comments on this page.

    Meiri on Ketubot 19b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תוס' בד"ה אמר רב נחמן כו' ותירץ ר"י דהיינו טעמא דמודעא כו' ואמנה נמי נראה כו' עכ"ל רב נחמן נקט בתחלה אמנה אבל עיקר תירוצם אמודעא דבאמנה איכא לפרושי טעמא משום עולה כדקאמר לעיל ומשום דמשמע דאמנה ומודעא טעמם שוה לרב נחמן כתבו ואמנה נמי נראה כו' וק"ל:

    בד"ה אמר רב ששת כו' דאין השטר צריך קיום כו' שמודה הלוה כו' ולא אמרינן הכחשה כו' עכ"ל ולולי דבריהם היה נראה דלאו קושיא היא לרב ששת דהא דקאמר הכא רב ששת דתחלת הזמתן היא היינו משום כיון דנתקיים חתימתן בב"ד אילו הוזמו אח"כ היו חייבין עונש ממון ואין מזימין העדים אלא בפניהם אבל התם דלא נתקיימה חתימתן אלא ע"פ הלוה שמודה שכתבו והעדים לא קאמרי אלא דאמנה הוא לא שייך למימר בהו דה"ל תחלת הזמתן שהרי יוכלו לומר דלאו חתימתן הוא ולהכי קאמר שפיר דהלך אחר עדים לבטל השטר משום אמנה ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Ketubot 19b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Shita Mekubetzet

    מ"ט כיון דעולה וכו' פי' משום דשטר אמנה שטר עולה הוא שלא נתן המלוה ללוה שום דבר וסהדי אעולה לא חתימי וכשהם אומרים שחתמו בעולה לא נאמין אותם דאין אדם משים עצמו רשע ומיהו אם העדים אומרים שהלוה אמר להם מתחילה שקבל כבר המעות ואחר כך נתברר מהמלוה דשטר אמנה היה נאמנים דבכה"ג לא משוו נפשייהו רשעים כיון שאומרים שלא ידעו מתחילה דשטר אמנה היה. תלמידי הר"י ז"ל: הקשה הר"מ אמאי לא קאמר לעולם דקאמר מלוה ואינו נאמן לעשות עצמו רשע לומר ששוהא שטר אמנה בתוך ביתו ותירץ דלא קשה דבשלמא עדים אינן נאמנין לעשות עצמן רשעים דאינן עושין בזה שום טובה משל עצמן במה שאומרין שטר אמנה הוא אלא מפסידים למלוה ולא לעצמן ולהכי משוו נפשייהו רשעים אבל מלוה הוא מפסיד לעצמו ולא הוי רשע כיון שבא לעשות תשובה ולהפסיד ממון לעצמו. הרא"ש ז"ל:

    אעולה לא חתימי הא דאמרינן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו הני מילי כשמוסרין אותו ללוה אבל הכא מיירי כגון דאמרי אמנה היו דברינו ומסרנוהו למלוה. לשון הרא"ש ז"ל: ובשיטה ישנה כתב זה שטר פסים ושטר אמנה פי' רש"י ז"ל שטר אמנה שהאמין את המלוה שיתן לו המעות וכתב לו שטר קודם שקבל המעות וא"ת והא כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו י"ל הא מוקמי' לה לההיא מתניתין בשטרי אקנייתא ועוד אפי' תימא הכא נמי בשטרי אקנייתא אע"פ שהעדים כותבין וחותמין ללוה אין נותנין למלוה אלא נותנין ללוה והלוה יתן למלוה אם ירצה להשתעבד לו ועוד י"ל הכא נמי בשטרי אקנייתא עסקינן וכגון דאמר כשצוה לכתוב בטוח אני במלוה שיתן לי המעות על כן אשתעבד לו וכתבו לו שטר ואין לנו לכתוב שטר זה כיון שאינו משתעבד לו את עצמו אלא ע"מ שיתן לו המלוה שמא יתן השטר למלוה מפני שמאמין בו והמלוה לא יתן לו המעות ויוציא השטר לראייה שהוא חייב לו. ויש לפרש שטר אמנה שכתב שטר לחבירו שלוה ממנו כדי שלא יחזיקוהו בעשיר ומאמין בחברו שלא יתבעהו ושטר פסים שפייס את חברו שיכתוב לו שטר כדי שיחזיקוהו בעשיר למלוה ובודאי לא נפיק מכלל שטר אמנה אלא דשטר אמנה אין צריך פיוס אבל בזה צריך פיוס לפי שיש לו לחברו לסרב שלא יכתוב לו שטר שהוא חייב לו שמא יתבענו. ע"כ:

    אם און בידך הרחיקהו זה שטר פסים ושטר אמנה והיינו לשון און שעיקרו לא היה כלום ואל תשכן באהליך עולה זה שטר פרוע שעתה הוא עולה ועיקרו היה אמת. לשון הרא"ש ז"ל: מ"ד שטר פרוע לא משהי כ"ש שטר אמנה ומ"ד שטר אמנה אבל שטר פרוע זימנין דמשהי ליה אפשיטי דספרא. פי' קי"ל שהלוה הוא שנותן שכר הסופר שכתב השטר למלוה לפי שההנאה שלו היא ואין למלוה בכך הנאה כדתנן כותבין שטר ללוה אף על פי שאין המלוה עמו והלוה נותן שכר ופעמים שנותן המלוה שכר הסופר ותולה אותו על הלוה עד שיפרע ממנו אותה ההלואה ויפרע ממנו גם השכר שנתן לסופר והיינו דאמרינן אבל שטר פרוע זמנין דמשהי ליה אפשיטי דספרא כלומר אינו רוצה לקורעו עד שיבוא הלוה ויתן לו המעות שנתן עליו לסופר בשבילו שכשיודע הלוה שהשטר עדיין לא נקרע מדחיק את עצמו ופורע לו ואם ידע הלוה שכבר נקרע השטר אינו מדחיק את עצמו בהבאת השכר שנתן לסופר אלא מדחה את המלוה מעת לעת. הר' יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל: וכתבו התוס' ז"ל זימנין דמשהי לה אפשיטי דספרא פי' ועל ידי אותה שהייה משתלי לשהותו אחר שפרע לו פשיטי דספרא הילכך לא קרי ליה קרא עולה בהכי ומ"ד שטר פרוע היה לו ליזהר שלא ישהנו אבל אין לפרש דמשום שהיית פשיטי דספרא קרי ליה עולה דמה פשע בזה. וכן כתב הרא"ש ז"ל: וכתב הריטב"א ז"ל ומכאן נלמוד שיכול המלוה לעכב שלא לתת השטר ללוה ולא לשום אדם עד שיתפרע עד פרוטה אחרונה ואם חושש הלוה שיפרענו ולא יתן לו שטרו יפרענו בפני עדים או בפני ב"ד. ע"כ. אבל הר"ן ז"ל כתב דאין לו לעכב את השטר בשביל פשיטי דספרא למ"ד פרוע עיין בפירושיו על ההלכות:

    ספר שאינו מוגה פי' שיש בו טעיות בחסרין ויתרין א"נ בהשמטת תיבות ואותיות ומסתבר לן דדוקא ס"ת שקורין בו ברבים א"נ שראוי לקרות בו כגון שהוא על הגויל ואע"פ שהוא של יחיד אבל ס"ת של יחיד הנקרא חומשין אין מדקדקין בו כל כך, הרב יהוסף ן' מיגש הלוי ז"ל. אבל רש"י ז"ל פי' תורה נביאים וכתובים. וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל פרש"י ז"ל תורה נביאים וכתובים וה"ה לספרי תלמוד בזמן הזה שניתנו ליכתב משום עת לעשות לה' ורבינו ז"ל פי' כן לפי שבזמנו של ר' אמי עדיין לא ניתן התלמוד ליכתב ודלא נימא דדוקא ס"ת ממש נקט תורה נביאים וכתובים ע"כ. וכן כתבו תלמידי הרב רבי יונה ז"ל והרא"ש ז"ל:

    מכאן ואילך אסור להשהותו משום שנאמר ואל תשכן באהליך עולה פי' ואין שכונה פחותה מל' יום. הריטב"א ז"ל. ועוד שמעתי אל בגימט' אחד ושלשים יום וה"ק שביום אחד ושלשים פי' שכבר עברו הל' יום הרי אתה משכן באהליך עולה:

    אמר רב נחמן עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הוא שאם כתב ידן יוצא ממקום אחר פשיטא כדאקשי' לעיל לרב הונא וההיא לא איפרקא ואמנה ודאי לכ"ע עולה היא ואעולה לא חתימי וכן מודעה היו דברינו אין נאמנין אפי' כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ורב משרשיא ברי' דרב אידי סובר מודעה נאמנין כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואיכא דאמרי מודעה נאמנין אפי' כשכתב ידן יוצא ממקום אחר כיון דניתנה ליכתב להציל האנוס מיד אונסו כדפרש"י ז"ל א"נ לאהדורי זוזי אפומא דהאי שטרא כדברי אחרים א"נ ה"ק כיון דמסירת מודעה עצמה נתנה ליכתב דהא אין צריך לומר כתובו לאו עולה היא דאי בעו השתא נמי כתבי ומבטלי שטרא דזביני כדברי הרב ר' נסים ז"ל ולא מסתברא האי פירושא משום דאע"ג דניתן ליכתב מעיקרא שטרא הוה ולאו כמילתא אחריתי דמי. הרמב"ן ז"ל. ועיין הר"ן ז"ל בפירושו על ההלכות:

    וז"ל שיטה ישנה עדים שאמרו אמנה היו דברינו וכו' יש שפירשה כשכתב ידן יוצא ממקום אחר ואפ"ה אמר מר בריה דרב אשי מודעה היו דברינו נאמנין לפי שנתנו ליכתב להציל האנוס מיד אונסו וא"ת א"כ אנוסין היינו מחמת נפשות אמאי לא מהימנו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר שהרי ניתן ליכתב להציל ממות נפשם י"ל התם מה שכתבו שקר הוא שלא כתבו במצות הלוה אבל הכא מה שכותבין אמת הוא שהרי הלוה אומר להם והם כותבין במצותו אלא שאין המעשה קיים כיון דמסר ליה מודעה כפרש"י ז"ל. ויש מפרשים כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואמנה היו דברינו אין נאמנין דעדים אעולה לא חתימי ובמודעה היו דברינו נמי אין נאמנין רק עקרי לשטרא ולהלואה לגמרי וא"ת אנוסין היינו קטנים היינו נמי עקרי לשטרא ואמאי מהימנו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר י"ל התם אי עקרי לשטרא ומשוו ליה חספא בעלמא לא עקרי הלואה שהרי אפשר שההלואה אמת והם היו אנוסין בכתיבת השטר או קטנים אבל כי אמרי מודעה היו דברינו עקרי המעשה לגמרי ואומרים שאין הממכר כלום ומר בר רב אשי אמר מודעה וכו' נאמנין והרי זה כקטנים היינו אנוסין היינו אבל באמנה אין נאמנין דלא ניתן ליכתב דעולה הוא. ורבינו נסים ז"ל מפרש טעם נכון דמר בר רב אשי אמר במודעה היו דברינו נאמנים אפי' כשכתב ידן יוצא ממקום אחר דהא אי בעו סהדי למיכתב השתא מודעה מצי כתבי דמודעה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו ואי כתבי השתא מודעה מזמן ראשון ודאי אתיא מודעה ועקרא לשטרא הילכך כי לא כתבי לה משום מגו מהימנו זהו פי' האי ניתן ליכתב ורב נחמן סבר כיון דהשתא מיהא באו בב"ד ולא כתבו לא אמרינן מגו. ע"כ: ותלמידי הרב ר' יונה ז"ל כתבו דשמעתי' כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר כדעת ר"ח ז"ל ורוב הגאונים ז"ל והכריעו כן מדחזינן לעיל באומר שטר אמנה הוא דמוקמינן לה כדקאמרי עדים ודאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ומסתמא רב נחמן דומיא דאוקימתא דסמוכה לה נקטיה למילתיה. וכתבו עוד מודעה היו דברינו אין נאמנין פי' אם אומרים העדים אמת הוא שכתיבת ידינו הוא זה אבל המוכר מסר מודעה תחילה בפנינו והודיע לנו אונסו ומכר זה אין ראוי להיות קיים דכי אמרינן תלוהו וזבין זביניה זבינא ה"מ כשלא מסר מודעא אבל היכא שמסר מודעא לא הילכך אם אמרינן שמסר מודעה אינן נאמנין ואע"ג דלא משוו נפשייהו רשעים שהרי בהיתר חתמו בשטר הראשון כדי להציל אנוס מיד אונסו אפ"ה לא אמרינן הפה שאסר וכו' משום דהוו להו חוזרים ומגידים שמאחר שאמרו שטר מכר היה חוזרים ומגידים ואומרים מודעא וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ויש לשאול היכי ס"ל לרב נחמן שאם אמרו מודעה היו דברינו אינם נאמנים דכיון דמיירי כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימנינן להו מטעם הפה שאסר וכו' והא איפסיקא הילכתא לעיל דעדים שאמרו קטנים היינו וכו' אנוסין וכו' מחמת נפשות נאמנין ולא נדון אותם חוזרין ומגידין והכא במודעה היו דברינו אעפ"י שחתמו בהיתר אינם נאמנים וי"ל דלא דמי דהתם כשטוענים קטנים היינו פסולים היינו וכו' אינן חוזרין ומגידין אלא עוקרים העדות מעיקרו ואומרים כי מתחילה לא היה הדבר כלום ונאמין אותם בהפה שאסר וכו' אבל במודעה היו דברינו אינם עוקרים העדות שמודים הם בעדות הראשון דאמת היה ובהיתר נעשה אלא שמוסיפי' עכשיו ואומרים ענין אחר והוו להו חוזרים ומגידים לפיכך אין נאמנין ומר בר רב אשי פליג במודעא היו דברינו ואומר דנאמנים כיון שבהיתר חתמו מתחילה אמרינן הפה שאסר וכו'. ע"כ:

    וז"ל הרשב"א ז"ל הא דאמר רב נחמן אמנה היו דברינו וכו' יש מרבותינו שפי' כשכתב ידן יוצא ממקום אחר ואינו נאמן דכולה שמעתא בחד גוונא מתוקמא ועד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי ע"כ כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דאי כשכתב ידן יוצא ממקום אחר היכי מהימנינן ליה משום דלמיעקר סהדותיה קא אתי לא יהא אלא דקאמר דפרעיה באפיה מי מהימן כיון דלאו מפיו אנו חיין ועוד דאי כשכתב ידן יוצא ממקום אחר אמנה היו דברינו צריכא למימר כיון דעולה הוא וכתב ידן יוצא ממקום אחר הא לא הוה אצטריך למימר אלא מודעה היו דברינו אין נאמנים מר בר רב אשי אמר נאמנים. ורבוותא אחרונים ז"ל פירשו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואפ"ה לרב נחמן אינן נאמנין משום המודעה ואמנה לדידיה כיון דעקרי ליה לשטרא לגמרי לאו כל כמינייהו דכיון דמקיימי' ליה לשטרא ואתחזק אפומייהו תו לא מהימני למיעקרי' מעיקרי' דלא אתי על פה ומרע ליה לשטריה ואע"ג דמודעה ניתנה ליכתב ואפילו מזמן ראשון השתא מיהא לא איכתיבא. א"נ אפשר דס"ל לרב נחמן כמ"ד התם בפרק חזקת [בבא בתרא מח ב'] אי מודעא לאו אשקלתא ואי אשקלתא לאו מודעא. מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנים דלא אתי ע"פ ומרע ליה לשטרא אבל מודעא היו דברינו נאמנים משום דכמאן דכתיב בשטרא דמי דשטר מודעא ניתן ליכתב עכשיו וכדאמרינן מודעה בפני שנים ואצ"ל כתובו וכיון דאילו בעו למיכתב ליה שטר מודעא כתבי' ואפילו מזמן ראשון ועקרה לשטר' השתא נמי דלא כתיבה כמאן דכתיב' דמיא ואתי שטרא ומרע שטרא ולהאי פירושא האי דמר בר רב אשי אפי' כשכתב ידן יוצא ממ"א במודעא היו דברינו נאמנים וכן פי' רבינו נסים ז"ל והשתא תרווייהו מילתא פסיקתא קאמרי דלרב נחמן אפי' כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר [לא מהימני ולמר בר רב אשי באמנה לא מהימני כלל ואפי' בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר משום דלא ניתן ליכתב דעולה היא ומודעא היו דברינו נאמנים אפי' בשכתב ידן יוצא ממקום אחר] משום דניתן ליכתב מזמן ראשון ולאו עולה היא. א"נ יש לפרש מודעא היו דברינו נאמנים אמנה וכו' אין נאמנים האי ניתן ליכתב מודעא ניתן ליכתב שטר זביני להציל אנוס מיד אונסו ולאו עולה היא וכדאמרינן בפ' חזקת מאן דחתים אמודעא שפיר חתים ומאן דחתים אאשקלתא שפיר חתים האי לא ניתן ליכתב כלומר אמנה היו דברינו אין נאמנים משום דלא ניתן ליכתב שטר אמנה דעולה היא ולא משוו נפשייהו רשעים ולהאי פירושא נמי לצדדין קתני מודעא נאמנים אפי' כשכתב ידן יוצא ממקום אחר ואמנה אין נאמנים אפילו כשאין כתב ידן יוצא ממ"א וזה נראה עיקר. וא"ת לרב נחמן מאי שנא מודעא מאנוסי' היינו מחמת נפשות דנאמנים דהתם נמי הא עקר ליה לשטרא וי"ל דהכא שאני דכיון דקאמרי דשטרא לא נעשית ברצון המחוייב בשטר משוו ליה שטרא מעליא ויש כאן הגדה גמורה וכיון שכן לאו כל כמינייהו למיעקריה דאין חוזרין ומגידין אבל אנוסין היינו הא לא משוו ליה שטרא מעליא ואין כאן הגדה גמורה דהא אמרי אנוסין היינו מחמת נפשות דלא משוו נפשייהו רשיעי מהימני דאין כאן חוזר ומגיד. וא"ת אכתי מאי שנא מקטנים היינו ופסולי עדות היינו דנאמנים אע"ג דעקרי ליה לשטרא ואע"ג דקאמרי דכתיבא מדעת שניהם והרי היא כמודעא וי"ל דהתם נמי לאו אשטר מעליא מסהדי דהא אין מעשה קטנים או פסולין כלום א"נ שאני קטנים ופסולים דלא עקרי ליה לגמרי דמ"מ הוא מודה בעיקר המלוה אבל במודעא ואמנה הא עקרי לה לשטרא ולכולא מילתא מעיקרא לגמרי. ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל אמר רב נחמן עדים שאמרו אמנה היו דברינו פי' אפי' כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר כדלעיל וכדכוותה נמי במודעא והא דפלגינהו בתרי בבי משום דלא שוו בטעמא לגמרי דבהא משימין עצמן רשעים ובמודעא אין משימין עצמן רשעים דלהציל המוכר עשו כן אלא דמ"מ לא היה להם לעשות כן ושלא כדין עשו אי נמי משום דרב אשי מפליג בינייהו. מ"ט זה ניתן ליכתב וכו' פי' רש"י ז"ל מודעא ניתן ליכתב שאף על פי שידעו שנמסרה מודעה על המכר ההוא ניתן לעדים לכתוב שטר המכר כדי להציל אנוס מיד אונסו אבל שטר אמנה לא ניתן ליכתב כלל וכי אמרו חתמנו משוו נפשייהו רשעים ותמה מ"ט דרב נחמן דאמר דמודעא לא ניתן ליכתב וי"ל דרב נחמן סבר דמסתמא לא אניס ליה מוכר אשטרא ויכולין היו לדחותו בכתיבת שטר המכר כיון שכבר הקנה לו השדה בפניהם ודמיא לההיא דאמרינן בפ' הנזקין [נח א'] גבי סיקריקון דרב דאמר דבשטר קנה דמסתמא לא אנס ליה אשטרא ואפי' לשמואל דאמר התם דאף בשטר לא קנה דאשטרא נמי אניס ליה התם הוא בסיקריקון ודאי אבל הכא ליכא למיתלי בהכי סתמא. ומר בר רב אשי סבר דבהא נמי חיישינן דאנסי ליה אשטרא כדי לתלות שאין העדים הללו משקרין בדין. והלכתא כרב נחמן. דבעיא דרבא דבסמוך בדידיה אזלא דאילו למר בר רב אשי כיון דבמודעא מהימני כ"ש בתנאי וסוגיין נמי בפ' חזקת כרב נחמן דהתם פרכי' להדיא מדרב נחמן וכן פסק רבינו האיי גאון ז"ל והרב בעל העיטור ז"ל. והרבה מן הפוסקים. ע"כ: ובלקוטי הגאונים ז"ל כתוב מודעא היו דברינו פי' שהודיע לנו המוכר את אונסו ואמר הוו יודעים שאנוס אני שהלה הכריחני למכור לו את שדי א"נ שהודיע הלוה שאנוס היה בעת שהעדנו עליו. וז"ל רש"י מודעא היו דברינו אין נאמנין. משום דלא אתי ע"פ ומרע ליה לשטרא וכיון שהגיד שוב אינו מגיד וצריך הוא להביא כת אחרת על המודעא. מודעה היו דברינו נאמנים ואין לומר כאן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד דחדא הגדה היא שהמודעה מעשיית השטר הוא שבשעת חתימה הודיע את אונסו. מ"ט האי ניתן ליכתב פי' שטר שנכתב באונס ניתן ליכתב ומותר לכתוב עליו מודעא לבטלו כדאמרינן בפרק חזקת מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם ומאן דחתם אמודעא שפי' חתם. והרב רבינו יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל כתב וז"ל שטר שיש עליו מודעא ניתן ליכתב לפי שהעדות יש לה עיקר שהרי מי שנכתב לו השטר אינו יודע במודעא שנמסרה עליו הילכך אותה עדות יש לה עיקר שהרי העידה מי שנכתב עליו השטר עצמו בכך אלא שהמודעא מבטלת אותו הילכך השטר עצמו ניתן ליכתב אבל שטר שהוא אמנה אותה העדות אין לה עיקר לפי שמעיקרא מבוטלת היא ומי שנכתב עליו השטר כמי שנכתב לו השטר והעדים החתומים עליו כולם יודעים ששטר זה אין לו עיקר ואמנה בעולה הוא וכיון שכן נמצא שטר זה אין לו עיקר ולפיכך כשהעדים אומרים ששטר אמנה הוא אינן נאמנין דהא עולה הוא כמו שבארנו. ע"כ:

    17 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Ketubot 19b · Sefaria · Edition: Shita Mekubetzet on Ketubot · unknown

    Penei Yehoshua

    בד"ה אר"נ וכו' ע"כ באין כתב ידן כו' פשיטא דהכי פריך לעיל עכ"ל. ולפי מה דפרישית לעיל דהא דפריך פשיטא ולא אמרינן דאשמעינן רב דלא מהימני לומר אמנה במיגו דשטר פרוע הוא היינו משום דרב איירי במודה לוה שכתבו ואומר שטר אמנה הוא וא"כ הרי אומר לא לויתי וכאומר לא פרעתי דמי וא"כ היה באפשר לומר דהכא במימרא דר"נ איירי שפיר בכתב ידן יוצא ממקום אחר ואפ"ה איצטריך ר"נ לאשמעינן דאין נאמנין לומר אפילו היכא דאית להו מיגו דאי בעי אמרי פרוע הוא כגון שאין הלוה טוען לא לויתי או ביוצא מיד היורשים אפ"ה לא מהימני משום דמיגו בשנים לא אמרינן אלא משום דבלא"ה נ"ל דברי התוס' מוכרחים. דע"כ עיקר פלוגתא דר"נ ומר בר רב אשי איירי באין כתב ידן יוצא ממקום אחר אבל בכתב ידן יוצא ממ"א מודה מר בר רב אשי דאין נאמנין לומר מודעא היו דברינו כמ"ש התוס' בפרק חזקת הבתים משום דקשיא לי הא דמקשה הש"ס פ' חזקת הבתים אדרבה בר בר חנא דחתים אמודעא ואאשקלתא מדרב נחמן דאמר מודעא היה דברינו אין נאמנין ומאי קושיא דהא קי"ל בכולה תלמודא הלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך וחיורא אע"כ דאפ"ה פריך שפיר דע"כ לא פליג מר בר רב אשי אלא באין כתב ידן יוצא ממ"א אבל בכתב ידן יוצא ממ"א מודה וא"כ קשה אדרבה בר בר חנא דמסתמא כתב ידו יוצא ממ"א כדאמרי' בעלמא דרבנן פקיעי בשמייהו. ועפ"ז יש לדקדק על הש"ך סי' מ"ו שהכריע כשיטת הסוברים דהלכה כר"נ מהסוגיא דפרק חזקת והוא בעצמו הביא שם שיטת הסוברים דמר בר רב אשי מודה בכתב ידו יוצא ממ"א ואם כן אין ראייתו כלום וצריך עיון ואין להאריך כאן:

    קונטרס אחרון בד"ה אמר רבי יוחנן עדים שאמרו אמנה היו דברינו כו' ע"כ באין כתב ידם יוצא ממקום אחר וכ"כ בפסקי תוס' דאע"ג דאיכא מיגו לא מהימני אלא שהנקדן בפסקי תוס' כתב על זה וצ"ע כי זה דוקא לרב נחמן אבל למר בר רב אשי דקיי"ל כוותיה לא הוי הכי עכ"ל והשיג בש"ך בח"מ סי' מ"ו ס"ק קי"ז על לשון הנקדן וכתב ע"ז דאשתמיטתיה להנקדן דאיכא פוסקים טובא שפסקו כרב נחמן כו' ע"ש. ולע"ד דברי הש"ך תמוהין בזה כמ"ש בפנים דהא הש"ך גופא כתב דהנך פוסקים שפסקו כרב נחמן היינו משום איבעיא דרבא בסמוך בתנאי היה דברינו ומהסוגיא דפרק חזקת הבתים וא"כ לפי שיטת התוספות דהכא דבכתב ידן יוצא ממקום אחר מר בר רב אשי גופיה מודה וכמ"ש הש"ך בעצמו א"כ אזלו להו הנך ראיות דאבעיא דבסמוך כמ"ש נמי אליבא דהלכתא ובכתב ידו יוצא ממ"א כמו שפירשו כת א' מהראשונים ומכללן רבינו האי גאון ז"ל גופא וכן מהסוגיא דפרק חזקת נמי ליכא ראיה לפ"ז דמסתמא איירי בכתב ידן יוצא ממקום אחר וכמו שכתבתי בפנים מיהו בלשון העיטור באות קו"ף דף ל"ד מצאתיו ראיתי שהביא לשון רבינו האי גאון שפסק כרב נחמן בלאו הנך ראיות דשמעתין ודפרק חזקת אלא משום דהלכה כרב נחמן בדיני ולפ"ז איכא למימר דאף באין כתב ידן יוצא ממקום אחר נמי הלכה כרב נחמן אלא דהש"ך גופא לא נחית להכי דהא לא הביא דעת החולקים אפסק הש"ע שם אלא בכתב ידן יוצא ממקום אחר דוקא ובלא"ה נמי מיהו אין בזה השגה על הנקדן דסוף סוף יפה כתב על פסקי התוספות דצריך עיון דמלשון התוספות שלפנינו ודאי אין הכרע כלל לומר שפסקו כן להלכה דאף במקום דאיכא מיגו לא מהימנא אלא לפרש דברי רב נחמן כתבו כן ואדרבה לכאורה מוכח מפירושם איפכא וכמו שכתבתי בפנים לכן לשון הש"ך בזה צ"ע ודו"ק:

    בא"ד ותירץ ר"י דהיינו טעמא וכו' ושוב לא אתא ע"פ ומרע לשטרא וכו'. נראה דהיינו דוקא בעידי השטר אבל עדים אחרים אפי' ע"פ נאמנין לאורועי שטרא דאל"כ לאשמעינן ר"נ בעדים אחרים וכ"כ הש"ך בח"מ סימן מ"ו ע"ש מלתא בטעמא:

    בא"ד ואתי שפיר ר"נ כרבנן דרבי מאיר עכ"ל הל' אינו מדוקדק דהא בלא"ה סובר ר"נ כרבנן דר"מ דהא אמר לעיל בשמעתין דאמרינן זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא והיינו כרבנן דר"מ דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אלא כוונתם בזה דלר"נ מודו רבנן באמנה דאין נאמנין וק"ל:

    בא"ד וההיא ברייתא דמי שמת וכו' רב נחמן מוקי לה לדברי הכל עכ"ל. אע"ג דהתם לא איירי בעדים שאמרו אמנה אלא שהמוכר טוען כן אפ"ה מדמה להו שפיר דכיון דסבר ר"נ דאפילו בעדים דאית להו מיגו דאי בעי שתקי אפ"ה לא אתי ע"פ ומרע לשטרא כ"ש שהבעל דבר לא מהימן לאורועי שטרא אפילו היכא דאית ליה מיגו כגון בשטר שאינו מקויים מיהו הא דלא מוקי הש"ס בפרק מי שמת ההיא דשטר אמנה אלא כר"מ היינו משום דקי"ל כמר בר רב אשי דהא דבמודעא נאמנין היינו משום דניתן ליכתב אלמא דלדידיה אתי ע"פ ומרע לשטריה היכא דאית ליה מיגו וא"כ בשטר אמנה נמי יש לנו לומר שהבע"ד נאמן היכא דאית ליה מיגו דלגבי הבע"ד לא שייך האי טעמא דלא ניתן ליכתב אלא גבי עדים מש"ה צריך לאוקמי כר"מ כנ"ל אף שמל' הרשב"ם ז"ל בפ' מי שמת לא משמע כן וצ"ע:

    בגמ' עד אומר תנאי וכו' והלכתא כרב הונא ברי' דר"י וכתב הר"ן ז"ל שכתב א' מן הראשונים ומהם רבינו האי גאון ז"ל דאפילו בכתב ידו יוצא ממקום א' נאמן ע"א וכן הכריע הוא ז"ל וקשיא לי דא"כ להימן ע"א לומר אנוס הייתי או פסול מחמת קורבה או מודעא ואמנה. ואפילו שכתב ידו יוצא ממ"א אכתי ליהימן במיגו דאי בעי אמר תנאי היה דברי ואפילו התוספות לא כתבו אלא דמיגו בשנים לא אמרינן שאין א' יודע מה בלבו של חבירו משא"כ היכא דע"א נאמן לאורועי שטרא ודאי אית ליה מיגו. ואפשר שהר"ן ז"ל סובר דלעולם לא שייך מיגו אלא בבע"ד אבל בעדים לא שייך כלל מיגו אלא הפה שאסר דוקא דהיינו אי בעי שתיק וכן נראה קצת מלשונו בסוגיא דלקמן גבי קרא עליו ערער ע"ש ויש לי קצת ראיה לסברא זו מסוגיא דיבמות גבי ע"א במלחמה ואין כאן מקומו ועוד שהתוס' בשמעתין לא כתבו כן:

    קונטרס אחרון בהא דאמרינן בגמרא ע"א אומר תנאי כו' נאמן וכתב הר"ן ז"ל דאף בכתב ידו יוצא ממ"א נאמן. וכתבתי דמוכח שהר"ן ז"ל סובר דלענין עדים לא שייך כלל מיגו ולא מהטעם שכתבו התוספות לעיל דמיגו בשנים לא אמרינן אלא דאפילו בע"א לא שייך מיגו דאל"כ להימן נמי ע"א שאומר פרוע במיגו דתנאי היה בדבר אע"כ כדפרישית דלענין עדות לא שייך מיגו וכן מצאתי בחידושי הרא"ה ז"ל בסוגיא דבסמוך שסובר כן בפשיטות דלא שייך מיגו כלל לענין עדות דלא הימנוה רבנן בהכי וכ"כ הריטב"א ז"ל:

    בתוס' בד"ה א"ר ששת הכחשה וכו' וא"ת תיקשי לר"ש ברייתא דמי שמת וכו' עד סוף הדיבור. ולולי דבריהם היה נ"ל דלק"מ דשפיר אשכחן שטר אמנה בענין דלא הוי הכחשת העדים כלל דמה שאין עדים רשאין לחתום על שטר אמנה היינו דוקא שאין העדים רשאין למסור למלוה או ללוקח דהו"ל עולה אבל ודאי אם כתבו השטר ומסרו למוכר או ללוה רשאין כאותה ששנינו כותבין שטר למוכר וכו' וכ"כ התו' לעיל בשמעתין בד"ה אעולה לא חתמי וא"כ אפילו העדים עצמן נאמנים לומר שנודע להם אח"כ שהמוכר או הלוה מסר שטר אמנה שלא כדין ואיתרע שטריה דבכה"ג כ"ע מודו דנאמנין כיון דבשעה שחתמו עשו כדין ולא הוי רשיעי כמבואר בח"מ סימן מ"ו והוא מוסכם מהפוסקי' וא"כ א"ש הא דאמרינן פרק מי שמת הלך אחר עדים כגון אם יאמרו העדים שנמסר השטר מיד המוכר ליד הלוקח ונעשה שטר אמנה באותה שעה אבל העדים חתמו כדין ומסרו להמוכר ולפ"ז לא שייך כאן כלל לומר הכחשה תחילת הזמה שאין כאן הכחשת עדים כנ"ל נכון:

    Penei Yehoshua on Ketubot 19b · Sefaria · Edition: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain

    Gilyon HaShas

    גמ' זאת אומרת הכחשה עיין שיטה מקובצת בב"מ דף קב ע"א ד"ה אר"א זאת אומרת בשם רבי סעדי' גאון:

    Gilyon HaShas on Ketubot 19b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    גמרא אלא טעמא דר"מ כדרב הונא אמר רב ור"מ נמי מיירי בעודה הלוה שכתבו, וא"ת לפלוג בלא עדים ובלוה גופיה אי נאמן, וי"ל דבעדים הוי רבותא טפי וכדאיתא לקמן (סוף דף כג) דאי תנא מודה ר"י משום דאיכא דררא דממונא אבל עדים דליכא דררא דממונא אימא לא, הרי דעיקר חדושים דמתני' דגם בעדים אמרינן מגו, ומש"ה גם הברייתא נקט פלוגתייהו בעדים ובתוס' נתקשו בזה ואנכי לא אדע. ובהכי מיושב ג"כ קושית התוס' לקמן שם בשם הרשב"א דהא אצטריך בל"ז גבי עדים לאשמועינן דמהימני במגו לפסול השטר דהא אף דר"מ פליג בסיפא מודה ברישא, והיינו דלאפוקי מדר"מ יקשה דליתני באיהו גופיה לזה קאמר כיון דליכא דררא דממונא:

    גמרא אביי אמר לעולם דאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדר' נתן עיין בר"ן שכתב דמהכא מוכח דאין ב"ד מגבי שטרות דאין גופן ממון, דאל"כ ממילא הוי חב לאחרים ול"צ לדר"נ: ותמוה לי הא מיד אח"ז כתב הר"ן לתרץ הא דא"נ אמנה במגו דמחיל, דשיעבודא דר"נ א"י למחול עיי"ש, א"כ ממילא ליתא לראייה זו דאלו מטעם גביית ב"ד היה נאמן במגו דמחיל דלא היו הב"ד יכולין להגבות כיון דמחיל וצע"ג:

    גמרא אמר רב ששת זאת אומרת, הכחשה תחלת הזמה פי' דעוכח כמ"ד בב"ק דהכחשה תחלת הזמה היינו דאם מזימים אותם אחר שהוכחשו יש להם דין הזמה ולא אמרינן דהעדות כבר נתבטל בהכחשה אלא דהכחשה תחלת ההזמה, מש"ה צריך לפניהם כמו בהזמה. וקשה לי התינח דאם אפשר לבא לידי הזמה דעתה הכחשה הוי התחלה להזמה, אבל הכא דמתו ולא אפשר לבא לידי ההזמה איך שייך לדונם בדרך הזמה:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Ketubot 19b · Sefaria · Edition: Chiddushei Rabbi Akiva Eiger, Warsaw 1892 · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Ketubot, daf 19, Amud Bet, about 308 words in 11 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    Continue the sequence

    Parallel sources

    Lessons and study tools

    A unit-by-unit map of all 11 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 124 words

      Opens “ואמר רב ששת בריה דרב אידי: ש"מ…”

      Named: רב ששת, רב אידי, רב כהנא.

    2. Segment 245 words

      Opens “אמר רבי יהושע בן לוי: אסור לו…”

      Named: רבי יהושע, רב אמרי, רבא.

    3. Segment 321 words

      Opens “מאן דאמר שטר פרוע, כל שכן שטר…”

    4. Segment 422 words

      Opens “אתמר: ספר שאינו מוגה, אמר רבי אמי:…”

      Named: רבי אמי.

    5. Segment 535 words

      Opens “אר"נ עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין…”

      Named: רב אשי.

    6. Segment 640 words

      Opens “בעא מיניה רבא מרב נחמן: תנאי היו…”

      Named: רב נחמן, רבא.

    7. Segment 726 words

      Opens “עד אומר ״תנאי״, ועד אומר ״אינו תנאי״.…”

    8. Segment 829 words

      Opens “מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע:…”

      Named: רב הונא, רב יהושע.

    9. Segment 949 words

      Opens “ת"ר שנים חתומין על השטר ומתו, ובאו…”

    10. Segment 108 words

      Opens “ומגבינן ביה כבשטרא מעליא? ואמאי? תרי ותרי…”

    11. Segment 119 words

      Opens “אמר רב ששת, זאת אומרת: הכחשה תחלת…”

      Named: רב ששת.

    Sages named on this page

    • Rav Huna bar Rav Yehoshua · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Huna bar Rav Yehoshua was a fourth-generation Amora, a close student of Abaye and Rava, known for his erudition, medical understanding,…

      Source: Ketubot 19b · Segment 8 — “מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע: אי הכי,…”

    • Rabbi Papa · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rabbi Papa was a wealthy Amora, a student of Rava, who became the head of a Yeshiva.

      Source: Ketubot 19b · Segment 7 — “עד אומר ״תנאי״, ועד אומר ״אינו תנאי״.”

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Ketubot 19b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026