Talmud Builders

    Ketubot 58b

    Chapter 5 - Af Al Pi

    גם: כתובות דף נ״ח ע״ב, פרק ה׳ אף על פי

    English translation - Ketubot 58b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1However, according to Rav Shmuel bar Yehuda, the first ruling was due to abrogation and the latter ruling was also due to abrogation. If so, what is the difference between the reasoning of the initial version of the mishna and the decision of the court that convened after them?

    2The Gemara answers: The practical difference between them is with regard to superficial investigation, i.e., the investigation that could have been conducted on his behalf by his female relatives, which could have been only a superficial investigation. One Sage holds that superficial investigation is considered a valid investigation, and therefore once he requested to marry her and the marriage date arrived, there is no concern of a later abrogation, and one Sage holds that superficial investigation is not considered a valid investigation, and consequently there is still concern that when he consummates the marriage he will find some blemish on her and abrogate the marriage.

    3MISHNA: If one consecrates his wife’s earnings, meaning anything she produces, such as thread that she spins from wool, which, according to the Sages’ ordinance, belongs to her husband, she may work and sustain herself from her earnings, as the consecration is ineffective. However, there is a dispute with regard to the surplus, meaning any earnings she produces in excess of the amount she is required to produce for her husband. Rabbi Meir says: The surplus is consecrated property, and Rabbi Yoḥanan the Cobbler says: The surplus is also non-sacred.

    4GEMARA: Rav Huna said that Rav said: A woman may say to her husband: I will not be sustained by you and, in turn, I will not work, i.e., you will not keep my earnings. He holds that when the Sages instituted the various obligations and rights of a husband and wife, the husband’s obligation to provide for the wife’s sustenance was the primary one, and they then decreed that her earnings belong to him in return, due to concern about animosity. If he would be obligated to provide for her sustenance but she would be allowed to work and keep her earnings, he would resent her. Since her right to sustenance is the primary one, if she says: I will not be sustained by you and, in turn, I will not work, i.e., you will not keep my earnings, she has permission to do so. As the arrangement was established for her benefit, she may cancel it if it is not suitable for her.

    5The Gemara raises an objection from a baraita : They instituted the husband’s responsibility for her sustenance in exchange for his right to her earnings. This indicates that the primary enactment is the husband’s right to his wife’s earnings, and the ordinance that requires him to provide her with sustenance comes as a result. According to this, the wife would not be allowed to waive the arrangement, contrary to Rav Huna’s statement. The Gemara responds: Emend the text of the baraita and say instead: They instituted her earnings in exchange for the husband’s responsibility for her sustenance.

    6The Gemara raises an objection: Let us say that the mishna supports Rav Huna’s opinion, as it is taught: If one consecrates his wife’s earnings, she may work and sustain herself from her earnings. What, is it not discussing a woman who is sustained by her husband, meaning that he is willing to sustain her, although she relinquishes her right to sustenance in accordance with Rav Huna’s principle? Therefore, her earnings do not belong to him to consecrate. The Gemara answers: No, it is discussing a woman who is not sustained by her husband, as he does not have sufficient funds to sustain her. Consequently, there is no proof with regard to Rav Huna’s statement.

    7The Gemara asks: If it is discussing a woman who is not sustained, what is the purpose of stating that he may not consecrate her earnings? Even according to the one who says that a master can say to his slave: Work for me but I will not sustain you, this applies only to a Canaanite slave, about whom it is not written: “With you.” But with regard to a Hebrew slave about whom it is written: “It is good for him with you” (Deuteronomy 15:16), this does not apply, and the master must sustain him just as he sustains the members of his own household. And this is true all the more so with regard to his wife, as there is a specific obligation of sustenance. Consequently, if he does not do so, he certainly has no right to her earnings.

    8The Gemara answers: This halakha did not need to be stated, but the latter clause was necessary, as it contains a novelty with regard to the surplus: Rabbi Meir says that the surplus is consecrated property, and Rabbi Yoḥanan the Cobbler says it is non-sacred.

    9The Gemara comments: This opinion of Rav Huna disputes that of Reish Lakish, as Reish Lakish said: Do not say that the reason for the opinion of Rabbi Meir is that since he maintains that a person may consecrate an object that has not yet come into the world, the consecration can take effect even on her future earnings. Rather, say that the reason for the opinion of Rabbi Meir is that since he can compel her to produce her earnings for him, it is as if he had a certain legal claim to the products of her hands, i.e., her earnings. Consequently, he is considered as if he had said to her: Your hands are consecrated to the One Who made them, and the consecration can therefore take effect on something that already exists. Since Reish Lakish said that he may compel her to produce earnings for him, the implication is that she may not say: I will not be sustained and I will not work.

    10With regard to Reish Lakish’s statement, the Gemara asks: But he did not say this to her; rather, he said that he was consecrating her earnings. The Gemara answers: Since we heard that Rabbi Meir said: A person does not say things for naught, and according to this principle, when one says something that has no halakhic meaning, it is interpreted as if he had said something that does have halakhic relevance, he is considered as if he had said to her: Your hands are consecrated to the One Who made them.

    11The Gemara asks: Does Rabbi Meir hold that a person may not consecrate an object that has not yet come into the world? Isn’t it taught in a baraita that if a gentile says to a woman: You are hereby betrothed to me after I convert; or if she was a gentile and he said to her: You are hereby betrothed to me after you convert; or if he was a slave and said to her: After I am emancipated; or if she was a maidservant and he said to her: After you are emancipated; or if she was married and he said to her: After your husband dies; or if he was married to her sister and he said: After your sister dies, as at that point the betrothal could take effect; or if she was a widow waiting for her yavam and he said to her: After your yavam performs ḥalitza with you, Rabbi Meir says: If any of these cases occurred, she is betrothed. Apparently Rabbi Meir maintains that betrothal can take effect even on something that has not yet come into being.

    12The Gemara answers: Actually, from that baraita , one can learn that this is Rabbi Meir’s opinion, but Reish Lakish merely wanted to say that no inference is to be learned from this mishna, as it is possible to explain Rabbi Meir’s words in another way, based on the principle that a person does not say things for naught.

    13§ The mishna states that with regard to the surplus, Rabbi Meir says: It is consecrated property. The Gemara asks: According to this opinion, when does the surplus amount become consecrated? Rav and Shmuel both said: The surplus is consecrated only after the woman’s death. Rav Adda bar Ahava said: The surplus is consecrated while she is still alive.

    14Rav Pappa discussed it, as he was perplexed by this dispute: With regard to what do they argue? If we say that the husband provides for her sustenance and additionally provides her with a silver ma’a coin every week for the rest of her needs, as he is obligated to do (see 64b), then what is the reason for the opinion of the one who said it is consecrated only after her death? As the husband has fulfilled all of his obligations and is consequently the owner of his wife’s earnings, he should be capable of consecrating them.

    15And if we rather say that he does not provide for her sustenance and does not provide her with a silver ma’a for her needs, and she must consequently support herself entirely, then what is the reason for the opinion of the one who said that it is consecrated in her lifetime? It is possible that at some point she will not find sufficient employment, and since her husband does not provide for her sustenance or her other needs, she will need the money for herself and there will not be any surplus at all.

    16The Gemara answers: Actually, one must explain that they are discussing a situation where he provides for her sustenance, but does not provide her with a silver ma’a for her needs, and this is their dispute: Rav and Shmuel maintain that the main enactment was that they established

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    אלא לרב שמואל בר יהודה - דאמר לעיל נמי טעם משנה ראשונה משום סימפון והשתא נמי מוקי טעם ב"ד של אחריהם משום סימפון:

    מאי בינייהו - כלומר מה ראו ראשונים להתירה מהגיע זמן ואילך ומה ראו אחרונים לומר עד שתכנס לחופה:

    מר סבר - משנה ראשונה:

    בדיקת חוץ - שבדקה ביד קרובותיו:

    שמה בדיקה - וקודם שיוציא מעותיו במזונותיה כבר בדקה הלכך תו לא חיישינן לסימפון וב"ד של אחריהם סברי אינה בדיקה עד שמתייחד עמה הוא עצמו ובודקה:

    מתני' מעשה ידי אשתו - במתני' (לקמן כתובות דף סד:) מפרש מה היא עושה לו משקל חמש סלעים כו':

    הרי זו עושה ואוכלת - אין מעשה ידיה קדוש על פיו ובגמרא מפרש לה:

    המותר - הקדיש את מותר מעשה ידי אשתו מה שהיא עושה לו יותר על הראוי שפסקו חכמים ולא הקדיש מעשה ידיה עצמן והמותר קנוי לו במעה כסף שתקנו לה חכמים שיתן לה בכל שבת מעה כסף לצורכיה לבד המזונות כדתנן במתניתין:

    רבי מאיר אומר הקדש כו' - מפרש בגמרא:

    גמ' איני ניזונית - משלך:

    ואיני עושה - לך כלום אלא לעצמי:

    מזוני עיקר - תחילת תקנתא לטובתה תקנוה משום דזמנין דלא ספקה במעשה ידיה למזונות ותקנו תחילה עיקר תקנתא שיזון את אשתו והדר תקון לו מעשה ידיה משום איבה וכיון דעיקר תקנתא לטובתה ומשום דידה הואי כי אמרה לא ניחא לי בהאי טיבותא שומעין לה:

    מאי לאו בניזונת - שיש לו נכסים ומבקש לזונה ואפי' הכי תנן אין מעשה ידיה ברשותו להקדישן:

    בשאינה ניזונת - שאין לו במה לזונה:

    אפי' למאן דאמר כו' - פלוגתא במסכת גיטין:

    סיפא איצטריך ליה - לאשמועינן פלוגתא במותר דלא שייך אמזונות ואע"ג דאינה נזונת איכא למ"ד קדוש לאחר מיתה כשיירשנה וכדלקמן:

    ופליגא - דרב הונא אר"ש בן לקיש:

    דבר שלא בא לעולם - כגון מעשה ידיה שהקדישן עד שלא עשאתן:

    לעושיהן - למי שבראן וידים איתנהו בעולם אלמא קסבר יכול לכופה ואינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה:

    והא לא אמר - יקדשו ידיך אלא מעשה ידיך:

    שמעינן ליה לרבי מאיר - במסכת ערכין (דף ה.) דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה דתנן המעריך פחות מבן חדש ר"מ אומר נותן דמיו דאדם יודע שאין ערך לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים הכא נמי אדם יודע שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וגמר ואמר לשם ידים עצמן:

    לאחר מיתה - כשתמות היא ויירשנה:

    מחיים - כשתעשנו:

    לעולם במעלה לה מזונות כו' - וה"ה נמי דמצי לאוקמא כשאין מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה אלא משום רב דאית ליה יכולה אשה שתאמר איני ניזונית ואיני עושה ואוקי רישא דמתני' דתני עושה ואוכלת בניזונת להכי אוקי סיפא בניזונת:

    כתובות 58 עמוד ב

    1אלא לרב שמואל בר יהודה, קמייתא משום סימפון ובתרייתא משום סימפון, מאי בינייהו?

    2איכא בינייהו בדיקת חוץ. מר סבר: בדיקת חוץ שמה בדיקה. ומר סבר: בדיקת חוץ לא שמה בדיקה.

    Mishna

    3המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת. המותר, רבי מאיר אומר: הקדש, רבי יוחנן הסנדלר אומר: חולין.

    Gemara

    4אמר רב הונא אמר רב: יכולה אשה לומר לבעלה ״איני ניזונת ואיני עושה״. קסבר: כי תקינו רבנן מזוני עיקר, ומעשה ידיה משום איבה. וכי אמרה ״איני ניזונת ואיני עושה״ הרשות בידה.

    5מיתיבי: תקנו מזונות תחת מעשה ידיה! אימא: תקנו מעשה ידיה תחת מזונות.

    6לימא מסייע ליה: המקדיש מעשה ידי אשתו הרי היא עושה ואוכלת. מאי לאו, בניזונת? לא, בשאינה ניזונת.

    7אי בשאינה ניזונת, מאי למימרא? אפי' למאן דאמר יכול הרב לומר לעבד ״עשה עמי ואיני זנך״ הני מילי בעבד כנעני, דלא כתיב ביה ״עמך״, אבל עבד עברי, דכתיב ״ביה (דברים טו״, יג) ״עמך״ לא, וכל שכן אשתו!

    8סיפא איצטריך ליה: מותר, רבי מאיר אומר: הקדש, רבי יוחנן הסנדלר אומר: חולין.

    9ופליגא דריש לקיש. דאמר ריש לקיש: לא תימא טעמא דרבי מאיר משום דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. אלא טעמא דרבי מאיר, מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כאומר לה ״יקדשו ידיך לעושיהם״.

    10והא לא אמר לה הכי! כיון דשמעינן ליה לר"מ דאמר: אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר לה ״יקדשו ידיך לעושיהם״.

    11וסבר רבי מאיר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם? והתניא, האומר לאשה: ״הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר״, או: ״לאחר שתתגיירי״, ״לאחר שאשתחרר״, ״לאחר שתשתחררי״, ״לאחר שימות בעליך״, או ״שתמות אחותיך״, או: ״לאחר שיחלוץ ליך יבמיך״, רבי מאיר אומר: מקודשת.

    12מההיא אין, מהא ליכא למשמע מינה.

    13המותר, רבי מאיר אומר הקדש. אימת קדוש? רב ושמואל דאמרי תרווייהו: מותר לאחר מיתה קדוש. רב אדא בר אהבה אמר: מותר מחיים קדוש.

    14הוי בה רב פפא: במאי? אילימא במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכיה מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדוש?

    15ואלא כשאין מעלה לה מזונות ולא מעלה לה מעה כסף לצרכיה מ"ט דמאן דאמר מחיים קדוש?

    16לעולם במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לצרכיה. רב ושמואל סברי: תקנו׃

    Tosafot

    מאי לאו בניזונת - לא כשהוא זן אותה קאמר דאם כן יקדשו מעשה ידיה ואמאי עושה ואוכלת כדקאמר לקמן אי במעלה לה מזונות מאי טעמא דמאן דאמר לאחר מיתה קדוש פירוש גם מחיים יהא קדוש אלא בניזונת כלומר שהוא חפץ לזונה והיא אינה רוצה:

    מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה כו' - ומתני' דקתני עושה ואוכלת מוקי לה כרב אדא בר אהבה דבסמוך במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף:

    יקדשו ידיך לעושיהן - פירוש להקב"ה שעשאן אבל אין לפרש למלאכתן דא"כ הל"ל למעשיהן כדאמרינן בסוף פ"ק דנדרים (דף יג:):

    לאחר שאתגייר - וא"ת דבסוף פ"ק דגיטין (דף יג:) אמרינן דאפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"מ לדבר שהוא בעולם אבל לדבר שלא בא לעולם לא והא לאחר שאתגייר הוי לדבר שלא בא לעולם ואומר ר"י דלאחר שאתגייר לא חשיב כל כך דבר שלא בא לעולם כיון שהגוף בעולם אלא שמחוסר גירות ולא דמי לנולדים דהתם לא באו לעולם כלל וכעין זה תירץ ה"ר אליעזר משנז"א מה שמקשין אהא דאמר בריש המפקיד (ב"מ דף לג:) אימור דאמר ר"מ אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כגון פירות דקל דעבידי דאתו כו' והא כל הנהו דהכא לא עבידי דאתו אלא הכא כיון שהגוף בעולם לא בעינן עבידי דאתו וא"ת אם כן מאי פריך הכא וקאמר נמי מההיא אין הא מההיא נמי לא שמעינן מעשה ידיה שאינם בעולם כלל ואכתי מצי למימר דלא קדשי מעשה ידיה אלא דנעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן וי"ל כיון דבמקצת סבר רבי מאיר כרבי אליעזר בן יעקב אית לן למימר דאף בדבר שלא בא לעולם כלל סבר כוותיה דאית ליה בהאשה רבה (יבמות צג: ושם) ובהאומר (קידושין דף סב:) דאדם מקנה ועוד מתרץ דכל הני דהכא איכא לאוקמא בדעבידי דאתו כגון ששמע מרבו שישחררנו ולאחר שימות בעליך ואחותיך כגון בגוססת ולאחר שיחלוץ ליך יבמיך באין דעתו של יבם לייבם ומיהו ק"ק מותר דקדוש לאחר מיתה אע"ג דלא עביד דאתי דליכא לאוקמא בגוססת דהא עושה מלאכה:

    אי במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף מ"ט דמ"ד לאחר מיתה הוא קדוש - גם למ"ד מחיים הוא קדוש ה"מ למיפרך כיון דמעלה מזונות ומעה כסף אמאי עושה ואוכלת אלא משום דבעי למימר אי אין מעלה לה מזונות ולא מעה כסף מ"ט דמאן דאמר מחיים הוא קדוש נקט נמי הכא מ"ט דמ"ד לאחר מיתה הוא קדוש:

    במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף - אליבא דרב אדא בר אהבה מוקי לה הכי אבל רב ושמואל לא מצי מוקמי לה במעלה לה מזונות דכיון דסברי דתיקנו מזונות תחת מעשה ידיה א"כ אמאי עושה ואוכלת אלא רב ושמואל מוקמי מתניתין בשאין מעלה לה מזונות ולא מעה כסף ואם תאמר ומאי דוחקיה דרב לאוקמא מתני' לאחר מיתה לוקמה מחיים וכגון דמעלה לה מעה כסף ואין מעלה לה מזונות ויש לומר דאין רגילות שיעלה לה מעה כסף ולא יעלה לה מזונות:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    איכא בינייהו בדיקת חוץ - מר סבר בדיקת חוץ שמה בדיקה ומר סבר כלומר, בית דין של אחריהם אמרו בדיקת חוץ לא שמה בדיקה, פירוש: בדיקה שעל ידי קרובות ובאין שם מרחץ בעיר, אבל אם יש שם מרחץ בעיר בדיקת חוץ בדיקה מעליא היא ועדיפה מכניסה לחופה, דשפיר בדקי לה קרובות על ידי מרחץ, וכדאמרינן בפרק המדיר (כתובות עה, ב) היו בה מומין בעודה בבית אביה וכו' נכנסה לרשות הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין אלו והיה מקחו מקח טעות דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים במה דברים אמורים במומין שבסתר אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון, ואם יש עמו מרחץ באותה העיר אף מומין שבסתר אינו יכול לטעון מפני שבודקה ביד קרובותיו. אלא מיהו לענין אכילת תרומה אינה אוכלת עד שתכנס לחופה, כדי שלא תחלוק בארוסה. עד כאן הראב"ד ז"ל.

    אמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה. כלומר, איני נוטלת כלום לא מזונות ולא מעה כסף, ואיני עושה כלל לעצמך, לא עיקר מעשה ולא מותר. וכן כתב רב אחא גאון ז"ל בשאלתות בפרשת ואלה המשפטים (סימן ס) דיכולה היא לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני עושה מותר.

    כי תקינו רבנן מזוני עיקר - כלומר, עיקר התקנה לא היתה אלא על מעשה ידיה שיהו תחת מזונותיה, ועל המזונות לא הוצרכו לתקן, שהן העיקר לפי שהוא מחוייב לה מדין תורה, דלמאן דאמר מזונות עיקר מן התורה הן ונפקא ליה משארה כסותה ועונתה כדאיתא בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מז, ב), ורבנן הוא דתקון ליה לבעל מעשה ידיה משום איבה, ואם תאמר, אם כן אף לקמן למאן דאמר מזוני דאורייתא מעשה ידיה עיקר התקנה, והאיך היא יכולה לבטל תקנת הבעל, יש לומר, דעיקר התקנה מכל מקום לא לתקנת הבעל היתה אלא לתקנתה, כדי שיתן לה מזונותיה בלא איבה, ויכולה היא לומר איני רוצה בתקנת חכמים. ומיהו אלמוה רבנן לתקנתן דכל שאינה עושה אפקעינהו למזונותיה ממנה, ומדין הפקר נגעו בה. כן נראה לי.

    מאי לאו בנזונת - ואשמעינן דאפילו הכי יכולה היא להפקיע הקדשו ואומרת איני נזונת ואיני עושה, ואף על פי שהיתה נזונת בשעת הקדשו, לפי שאין מעשה ידיה עיקר. אלא טעמא דר' מאיר, משום דקסבר שמתוך שיכול לכופה במעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן וידים איתנהו בעולם, והוה ליה כמקדיש דקל לפירותיו דקדשי, אלמא, מדקאמר מתוך שיכול לכופה, שמע מינה דמעשה ידיה עיקר ותקינו מזונות תחת מעשה ידיה. ותמיהא לי, דהא על כרחך מזונות לר' מאיר מזונות דאורייתא הן, כדתניא (לעיל כתובות נו, א) האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי היא מקודשת ותנאו בטל דברי ר' מאיר, כלומר, דהוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. ואי אפשר לומר דמדרבנן עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, דלית ליה לרבי מאיר הכי, מדאמרינן בריש פרקין (כתובות נו, ב) כל הפוחת ואפילו בתנאי, אלמא קסבר תנאו בטל וכו' והא שמעינן ליה לרבי מאיר דאמר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל בדאורייתא אין, הא מדרבנן קיים, אלמא לרבי מאיר שאר כסות ועונה דאורייתא הן. ויש לומר דריש לקיש דריש ליה לקרא כר' אליעזר בן יעקב, דדריש כסותה ועונתה לפום שארה תן כסותה, שלא יתן של ילדה לזקנה ושל זקנה לילדה כדאיתא לעיל בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מח, א), אבל מזוני דרבן נינהו, ולית ליה קל וחומר דדרשינן במכילתא (משפטים פ״ג), ומה דברים שאין בהם חיי נפש ולא נשאת עליהן מתחלה כגון כסות אי אתה רשאי למנוע ממנה, מזונות ועונה, שהמזונות חיי נפש והעונה עליה נשאת מתחלה לא כל שכן. אי נמי יש לומר, דכיון שלא תקנו אלא על מעשה ידיה והן היו תקנה לבד, אם כן אינה יכולה לבטל תקנתן, ודלא כרב הונא.

    מתוך שיכול לכופה על מעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן - איכא למידק, היכי דמי, אי בשאין מעלה מזונות אינו יכול לכופה, ואי משום שיכול לכופה לכשירצה, השתא מיהא ידיה לא משעבדן ליה, ולכשיעלה לה הוה ליה דבר שלא בא לעולם, ואי בשמעלה לה מזונות היכי קתני רישא הרי זו עושה ואוכלת. והראב"ד ז"ל העמידה כשאינה נזונת, ומשום הכי עושה ואוכלת כל זמן שאינו מעלה. ומיהו כיון דמשעבדא ליה כל אימת דבעי איהו כי זכי במעשה ידיה לאלתר קדשי, והיינו מותר מזונותיה לאחר מיתה, וליכא למיחש הכא לדבר שלא בא לעולם, דכל שבידו לאו כמחוסר דמי. ותמיהא לי טובא, חדא, דלא אמרו כל שבידו וכו' אלא באומר לכשיהיה הדבר שבידו לעשותו, כאותה שאמרו בפרק האומר בקדושין (סב, א), בעא מיניה ר' אסי מר' יוחנן, אמר פירות ערוגה זו מחוברין יהו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיתלשו ונתלשו, מהו, אמר ליה כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, וכדקתני בברייתא בהדיא, אין תורמין מן התלוש על המחובר וכו' כיצד, אמר פירות ערוגה זו תלושין יהו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין, או פירות ערוגה זו מחוברין יהו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לא אמר כלום, אבל אמר לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין. ועוד, דאפילו באומר לכשיתלשו קודם שיתלשו אינן תרומה ואין הפירות התלושין מתוקנין, וכדקתני ונתלשו, ור' אסי נמי ונתלשו קאמר, וכיון שכן, הכא אינו קדוש, חדא, דלא קאמר לכשאזונך, ועוד, דאפילו באומר, הא לא זנה, ולאחר מיתה מחמת ירושה באו לו ולא מחמת כפייתו ומזונותיו, ודבר שלא בא לעולם הוא. אלא נראה לי דאם יש לומר כך יש לומר, דמותר מחמש סלעים ומחיים דוקא קאמר ולא לאחר מיתה, דכיון דשמעינן ליה לרבי מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר לה לכשאזונך ואעלה לך מעה כסף, וכיון שיכול לכופה הוה ליה כאומר שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנו ממך תקדוש דקדשי, דבעל כלוקח הוי, והלכך לכשיעלה לה מעה כסף לצורכה דמותר דידיה הוא ההיא שעתה קדיש, ואף על גב דאינו יכול לכופה על המותר, מכל מקום כיון דיכול לכופה על מעשה ידיה אלמא ידיה דידיה הוי, ויכול הוא להקדישן לכל מה שיעשו. אלא דכל שאין מעלה לה אינו יכול לכופה, שאינו יכול לומר לה עשי עמי ואיני זנך. ומותר לריבותא נקטיה, דאף על גב דאינו יכול לכופה על המותר עצמו. ועוד דלא שכיח כולי האי, אפילו הכי יכול להקדישו וקדיש לכשיעלה לה מעה כסף, וכל שכן מעשה ידיה עצמו דקדוש לכשיזונה דיכול לכופו עליו, ושכיח כן נראה לי. ומיהו לעיקר קושיין אין אנו צריכין לכך, אלא ריש לקיש מוקי לה למתניתין במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לצורכה, וקסבר תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה כרב אדא דלקמן בסוגיין, ומותר מחיים קדיש, ועושה ואוכלת דקתני, פירושו, עושה ומספקת צרכיה. והכין מפורש בירושלמי (פ"ה ה"ה), דגרסינן התם: ריש לקיש אמר במותר מחיים מחמש סלעים פליגין, דופתר לה במעלה לה מזונות ואינו נותן לה מעה כסף לצורכיה, ותנינן אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה, ושמעינן מיהא, דלרב הונא אפילו במעלה לה מזונות ואפילו אמר לה בהדיא יקדשו ידיך לעושיה, לא קדיש, דהא ריש לקיש סתמא כמאן דאמר לה בפירוש יקדשו ידיך לעושיהן, ואפילו הכי טעמא דיכול לכופה הא אינו יכול לכופה לא קדוש, ואף על גב דמעלה לה מזונות שהן כנגד המותר, וטעמא דמלתא, משום דלרב הונא כיון דיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה, נמצא שאין לבעל בידי אשתו אלא שעבוד לבד, וקיימא לן כרבא (פסחים לא, א) דאמר הקדיש מלוה וזבין מלוה אינו מכור ואינו קדוש, אבל לריש לקיש הוה ליה שעבודו של בעל כמקח, והלכך יכול להקדיש ידיה לעושיהן, כן נראה לי.

    הוי בה רב פפא במאי, אילימא במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצורכה. האי מעלה לה מזונות כדי נסבה, דהא עיקר קושיא אינו אלא ממעה כסף שהוא כנגד המותר, ומאי דקא סלקא דעתך השתא. וכן נמי במאי דקאמר אלא בשאין מעלה מזונות, לאו דוקא, אלא עיקרא משום דאין מעלה לה מעה כסף לצורכה, ומעלה לה מזונות ואין מעלה משום דבעי לאוקמה כולה בחד גוונא. וראיתי מי שפירש, משום דאכתי לא ידעינן אי מזונות תחת מעשה ידיה או תחת מותר. ונכון הוא, ואיכא למידק, אמאי לא אוקמה בניזונת ורב לטעמיה דאמר יכולה האשה שתאמר איני נזונת ואיני עושה ואיני נוטלת מעה כסף ואיני עושה מותר, ומיהו לאחר מיתה קדוש משום דקסבר ר' מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ורב אדא סבר אינה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה כריש לקיש, ומתוך שיכול לכופה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן. אי נמי, משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ואם תאמר אם כן לרב אדא היכי קתני רישא הרי זו עושה ואוכלת. יש לומר, דלצדדין קתני, ורישא כשאינה ניזונת, ויש מתרצים, דסיפא גופא לא מצית לאוקמה בדאמרה איני ניזונת ואיני עושה ומאי קדיש לאחר מיתה, דאם כן, ליתני המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת ועושה צרכיה, ומה שהותירה ממזונותיה ר' מאיר אומר הקדש, מאי האי דקתני המותר, דמשמע כשהקדישו את המותר נוהג הדין הזה אבל מעשה ידיה עצמן דין אחר יש להן, שמע מינה, כשאינה אומרת איני ניזונת ואיני עושה עסקינן, להכי קתני המקדיש את המותר, סלקא דעתך אמינא כיון שאינו יכול לכופה לעשות מותר אפילו היכא דאינה אומרת איני ניזונת ואיני עושה לאו דידיה הוי, קא משמע לן. ולא ירדתי לסוף דעתם בתירוץ זה, דאפילו באומרת נמי איני ניזונת ואיני עושה סיפא דמתניתין שפיר קא אתיא, והכי קאמר, ובמקדיש אפילו המותר דלא שכיח ואינו יכול לכופה אף במעלה לה קדוש לאחר מיתה וכל שכן מעשה ידיה עצמן, ורישא דקתני עושה ואוכלת, הכל בכלל אוכלת לומר מספקת כל צרכי מזונות וקישוטים. ונראה לי, דטעמא דמילתא לפי שלא רצה להעמיד משנתינו לצדדין כל שהוא יכול להעמידה כולה בחד גוונא ובחד טעמא, או ברוצה לזונה והיא אינה רוצה לקבל, או בשאינו רוצה לזונה, ואוקימנא סיפא במעלה לה מזונות, כלומר והיא מקבלת, אבל אין מעלה לה מעה כסף לצרכה. ואפשר לפרש כולה רישא וסיפא במעלה והיא אינה רוצה לקבל. וזה נראה עיקר. ולרב ושמואל הוא הדין שהיה יכול להעמיד סיפא ברוצה ליטול מזונות ואינה רוצה ליטול מעה כסף, אלא מכיון שאין עיקר הענין תלוי כאן בין אין מעלה ממש למעלה והיא אינה רוצה לקבל, ועוד, דלרב אדא הוצרך לומר כשאינו מעלה דוקא, אבל במעלה והיא אינה רוצה לקבל, לא כל כמיניה, כטעמיה דריש לקיש דבחד שיטתא קיימי, משום הכי נקט בשאין מעלה לה מעה כסף לצרכה. ואם תאמר, רב ושמואל אמאי מוקמי לה במעלה לה מזונות ואין מעלה מעה כסף ולאחר מיתה קדוש, לוקמה איפכא, במעלה לה מעה כסף ואינו מעלה מזונות, והילכך עושה ואוכלת והמותר קדוש מחיים. ומסתברא, משום דלכולהו אמוראי מתניתין בחד גוונא מתוקמה, ולא איפליגו באוקימתא דמתניתין, דלכולהו או בנזונת או בשאינה נזונת, ולרב אדא אי אפשר להעמידה באין מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף, והילכך לרב ושמואל נמי לא מוקמי לה בהכי. ועוד יש לי לפרש, דכולה מתניתין בדבר מוכרח קא מיירי, כלומר, במה שאינו הקדש אלא מדעת האשה ומה שהוא מוקדש שלא מדעתה, והלכך לרב ושמואל אין כאן הקדש מוכרח אלא לאחר מיתה דמחיים דאשה הרי היא יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה ואיני נוטלת מעה כסף ואיני עושה מותר, אבל לאחר מיתה אפילו המותר דלא שכיחי קדוש, משום דקסבר ר' מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכל שכן מעשה ידיה עצמן דשכיחי טפי, ומותר לרבותא נקטיה כדאמרן. ורב אדא סבר, דאפילו מחיים דאשה קדוש בעל כרחה ואפילו מותר דאין יכול לכופה עליו. ועוד, דלא שכיחי, משום דמעלה לה מזונות, ועל כרחה יהבה ליה מותר כי איתיה, וכל שכן מעשה ידיה עצמן במעלה לה מזונות. ורב ושמואל הכי מפרשי לה למתניתין, המקדיש מעשה ידי אשתו אפילו ברוצה לזונה, הרי היא יכולה להפקיע הקדשו כמה שתרצה, אילו רצתה אינה נוטלת מזונות אלא עושה לעצמה ואוכלת, וכל שכן שאינה נוטלת מעה כסף ואינה עושה מותר, משום דלכולי עלמא אינו יכול לכופה עליו, ועוד דלא שכיחי, אבל לאחר מיתה על כרחך קדוש ואפילו המותר, משום דקסבר ר' מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואפילו בזה דלא שכיח כולי האי. ורישא נקט עושה ואוכלת לרבותא, לומר, דאפילו ממעשה ידיה עצמן יכולה להפקיע הקדשו מחיים. וסיפא נקט מותר לרבותא כדאמרן, והוא הדין למותר בדינא דרישא ולמעשה ידיה עצמן בדינא דסיפא וכל שכן. וכן אלו רצתה נוטלת מזונות, דמזוני עיקר ומעשה ידיה עצמן קדושין, ואינה נוטלת מעה כסף, ואין המותר קדוש עד לאחר מיתה. ולרב אדא הכי קתני, המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זה מקדיש מהן כמה שרוצה, ואלו רצה לזונה ואינו רוצה להעלות לה מעשה כסף לצרכה הרי זו עושה ואוכלת, כלומר מספקת ומתקנת צרכיה, ולומר דאף על פי שאינו מעלה לה מעה כסף שהוא כנגד עיקר מעשה ידיה דשכיחי ויכול לכופה עליהן, כיון שהוא מעלה לה מזונות שהן כנגד המותר, הרי המותר קדוש מחיים, ואף על פי שאינו שכיח ואינו יכול לכופה עליו, משום דמעשה ידיה עיקר ונעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן וידים איתנהו בעולם, וכל שכן מעשה ידיה במעלה לה מעה כסף לצורכה, וריש לקיש כרב אדא כדמפרש בירושלמי (בפירקין ה"ה) אמר ריש לקיש במותר מחמש סלעים פליגין, דופתר לה במעלה לה מזונות ואינו נותן לה מעה כסף לצרכיה, ותנינן אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה, הרי ריש לקיש מוקי לה לגמרי כרב אדא דגמרין. ור' יוחנן הסנדלר סבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, וקסבר שאדם מוציא לפעמים דבריו לבטלה, וכיון דלא קאמר בפירוש יקדשו ידיך לעושיהן לא אמרינן נעשה כאומר, ופליג במותר והוא הדין במעשה ידיה עצמן, ואפילו במעלה לה מעה כסף ומעלה לה מזונות, ואיכא למימר דאפילו יקדשו ידיך לעושיהן, נמי לר' יוחנן הסנדלר אינו קדוש, דכיון שהוא אינו יכול לכופה על מעשה ידיה לא עדיף קנינו בה להקדיש גוף ידיה, והיינו דאיצטריך ריש לקיש לפרש ולומר מתוך שיכול לכופה, דאלמא אי לאו שיכול לכופה, אף על גב דאית ליה דאין אדם מוציא דבריו לבטלה והוה ליה כמפרש יקדשו ידיך לעושיהן לא קדוש, והילכך לר' יוחנן הסנדלר נמי אפשר דלא קדוש וכמו שכתבתי למעלה. ור' יוחנן הסנדלר נמי בדין ההכרח קא מיירי, כלומר, שאין כאן לעולם הקדש לא מחיים ולא לאחר מיתה ואפילו במעלה לה מזונות ומעה כסף, ואפילו באומר יקדשו ידיך לעושיהן. אבל ראיתי לרמב"ם ז"ל שכתב (פ"ו מהל' ערכין הלכ"ח) שאם אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן, הואיל והן משועבדים לו הרי כל מעשה ידיה קדשי ואפשר שהוא ז"ל סובר, דאף על גב שהיא יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה, כל שלא אמרה הרי ידיה משועבדים לו, ואלמוה רבנן לשעבודיה, ואינו מחוור בעיני, וכמו שכתבתי למעלה. ומה שכתב רש"י ז"ל, והוא הדין דהוה מצי לאוקמה בשאינו מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכה, ורב ושמואל סברי תקינו מזונות תחת מותר הלכך לאחר מיתה קדוש, ורב אדא סבר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר, וכיון דקא יהיב לה מעה כסף מותר דידיה הוי, אלא משום דרב אית ליה יכולה האשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה, ואוקי רישא דמתניתין בשנזונת אוקי סיפא נמי בנזונת. ואינו מחוור, דרישא ברוצה לזונה והיא אינה רוצה לקבל, וסיפא בנזונת ממש, אלא דאי אפשר להעמיד בכך, דעל כרחך לרב מעשה ידיה ממש תחת מזונות ולא תחת מעה כסף, דהא אמר יכולה האשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה ולא קאמר איני מתפרנסת ואיני עושה. ומיהו זה אינו קשה כל כך, שהוא ז"ל יפרש כולה במעלה לה מזונות ואינה רוצה לקבל, וכפי הפירוש השני שכתבתי למעלה. אלא קשה לי עוד דודאי משמע דעיקר הדין הזה ידוע היה אצלם, וקבלה בידם דרב ושמואל סברי תקינו מזונות תחת מעשה ידיה, ורב אדא סבר תקינו מזונות תחת מותר, ולישנא דגמרא דאמר רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה, לאו דוקא ולא דק, דלרב ושמואל מזוני עיקר, והוה ליה למימר רב ושמואל סברי תקנו מעשה ידיה תחת מזונות, אלא דלא דק, משום דלישנא דברייתא נקט ואף על גב דמפכין לה כך היתה שגורה בפיהם. אי נמי, משום דלרב אדא דוקא ועיקר מחלוקת אינו תלוי כאן, בכך לא דק.

    Babylonian Talmud · folio map

    Ketubot 58b

    Ketubot 58b. The full printed text of this folio side - 16 numbered segments, about 334 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Ketubot 58b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026