Talmud Builders

    Ketubot 56a

    Back to index

    English translation — Ketubot 56a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1In any case, it has been established that Rav also follows the principle of assessing one’s intention, which calls into question the conclusion that Rabbi Natan is the one who said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya. Rather, the Gemara concludes: Both Rav and Rabbi Natan follow the principle of assessing intention, and the debate can be explained in a different way.

    2According to the one who says the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya, this works out well. According to the one who says the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya, here too, this is an assessment of his intention. Why did he give her the additional sum of the marriage contract? It was due to a sense of intimacy between them, as they were betrothed and were planning to get married. Since he did demonstrate a sense of intimacy with her, the assessment is that he intended to give her the additional sum.

    3Rav Ḥanina, who was known for teaching biblical verses, sat before Rabbi Yannai and said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya. Rabbi Yannai said to him: Go out and read your verses outside. Your area of expertise is biblical verses, not halakha . What you said is incorrect and should not be said in the study hall, as the halakha is actually not in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya.

    4Rav Yitzḥak bar Avdimi said in the name of our teacher, Rabbi Yehuda HaNasi: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya. Rav Naḥman said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya.

    5And Rav Naḥman also said his own statement: The halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya. And the Sages of Neharde’a say in the name of Rav Naḥman: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya. The Gemara comments: And although Rav Naḥman cursed them and said: Any judge who rules in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya, such and such unspecified misfortune will happen to him, even so the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya. Since the Gemara presented a number of different opinions, it concludes: And the practical halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya.

    6§ Since the practical halakha is that a woman who was divorced or widowed after betrothal receives the main sum of her marriage contract but not the additional sum, Ravin asks: What is the halakha with regard to a woman who entered the wedding canopy and is then widowed or divorced without having had sexual intercourse? Does the affection manifest in the wedding effect the marriage, and therefore she receives the additional sum as a married woman? Or, is it the affection manifest in the intercourse that effects the marriage, and consequently this woman is no different than a betrothed woman for the purpose of this halakha ?

    7Come and hear that Rav Yosef taught the following baraita : He wrote the additional sum in the marriage contract for her only on account of the affection characteristic of the first night of the marriage. The Gemara asks: Granted, if you say that the affection manifest in the wedding effects the marriage, this is why it says the affection characteristic of the first night, as the wedding ceremony is performed on the first night only. But if you say that the affection manifest in the intercourse effects the marriage, is there intercourse only on the first night and then from this point forward there is none? Consequently, the baraita implies that the affection manifest in the wedding effects the marriage, and from that point on she is entitled to the additional sum of the marriage contract.

    8The Gemara rejects this proof: But rather, what is the advantage of interpreting the expression: Affection characteristic of the first night, as a reference to the wedding? Is there a wedding only at night and not during the day? The Gemara responds: And according to your reasoning, is there intercourse only at night and not during the day? Didn’t Rava say that although the Sages generally prohibited engaging in intercourse during the day, if it was in a dark house it is permitted? The Gemara rejects this question: This is not difficult. By employing this phrase, it teaches us the ordinary mode of behavior, i.e., that intercourse generally takes place at night.

    9Rather, the opinion that the expression is a reference to the wedding is difficult, as a wedding does not have to take place at night. The Gemara responds: The wedding reference is also not difficult, since a reference to a wedding without specification means a wedding that takes place in order to lead directly to intercourse. By using this phrase, it similarly teaches us the ordinary mode of behavior, i.e., that intercourse generally takes place at night. Consequently, this baraita cannot be used as a proof for either possibility.

    10Rav Ashi asks a question similar to Ravin’s: If the bride entered the wedding canopy and began menstruating, and the husband then died without ever engaging in intercourse with his wife, what is the halakha with regard to the additional sum of the marriage contract? If you say that the affection manifest in the wedding effects the marriage, does this refer specifically to a wedding in which the couple is fit to engage in intercourse, which involves greater affection, and a wedding in which the couple is not fit to engage in intercourse does not effect the marriage? Or, perhaps it is not different. The Sages could not answer this, so the question shall stand unresolved.

    11§ The mishna states: Rabbi Yehuda says: If he wishes, he may write a marriage contract for a virgin for two hundred dinars, and she may then write a receipt as if he had paid part of that sum. They ask: And did Rabbi Yehuda hold that one writes a receipt for partial payment of a debt? But didn’t we learn in a mishna ( Bava Batra 170b): In the case of one who repaid part of his debt, Rabbi Yehuda says: He should exchange the original promissory note for a new one that states the amount still owed, and Rabbi Yosei says: The lender should write him a receipt for the money he received? According to Rabbi Yehuda, a new note is preferable to a receipt because if the borrower loses the receipt, the lender is still in possession of a promissory note for the full amount and can collect a second time.

    12Rabbi Yirmeya said: In the mishna, Rabbi Yehuda is referring to a case where the receipt is written within the marriage contract itself and not as a separate document. The husband is therefore not required to hold on to a receipt, and consequently Rabbi Yehuda’s restriction against writing a receipt is not necessary.

    13Abaye said: Even if you say that the mishna is referring to a case where the receipt is not written within it, it is logical that Rabbi Yehuda would make an exception in this case. Granted, there, in an ordinary case of a receipt, it is certain that the borrower repaid part of the loan, and consequently there is concern that perhaps he will lose the receipt and the lender will take out the promissory note and return and collect the entire payment again. But here, in the mishna, did the husband definitely give the wife part of the payment for the marriage contract? The receipt merely amounts to something she said to him in order to waive part of the payment, although she did not actually receive it. If he saved the receipt, he saved it; if he did not save it, it is he himself who will lose. Therefore, in this case, Rabbi Yehuda agrees that one writes a receipt.

    14They ask: Granted, it is understandable why Abaye did not say his explanation in accordance with the opinion of Rabbi Yirmeya, as the mishna does not teach explicitly that the receipt is written within the marriage contract. However, what is the reason that Rabbi Yirmeya did not say an explanation in accordance with the opinion of Abaye? Why does Rabbi Yirmeya limit the mishna to a case where the receipt was written within the marriage contract? The Gemara responds: Although this is an unusual case, as there is no concern that the receipt may be lost, there is nevertheless a rabbinic decree with regard to this receipt due to the typical case of receipts. Therefore, Rabbi Yehuda would not allow a receipt unless it was written into the marriage contract itself.

    15With regard to the crux of the issue, the Gemara notes: The reason that Rabbi Yehuda holds that the wife can waive part of the main sum of her marriage contract is specifically because she wrote him a receipt. However, if she said it verbally, no, it is not effective, even according to Rabbi Yehuda. The Gemara asks: Why not? This is a monetary matter, and we have heard that Rabbi Yehuda said: With regard to monetary matters in which someone makes a verbal stipulation, his stipulation stands.

    16This is as it is taught in the Tosefta ( Kiddushin 3:7): In the case of one who says to a woman: You are hereby betrothed to me on the condition that you have no ability to claim from me food, clothing, or conjugal rights, she is betrothed and his stipulation is void; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: With regard to monetary matters, such as food and clothing, his stipulation stands; therefore, if she verbally waives part of the marriage contract, and thereby makes a stipulation about a monetary matter, it should be effective.

    17The Gemara answers: Rabbi Yehuda holds: The marriage contract is a rabbinic law, and the Sages reinforced their pronouncements with greater force than Torah law. Therefore, if the wife waives part of the main sum of the marriage contract, Rabbi Yehuda holds that her declaration has no force unless it is written down. However, a Torah obligation, such as food and clothing, does not require this reinforcement, and consequently the wife may waive it with a verbal stipulation.

    18The Gemara challenges this answer: The husband’s entitlement to the produce of his wife’s property is a rabbinic decree, and nevertheless the Sages did not reinforce his rights to them, as we learned in a mishna (83a): Rabbi Yehuda says: Even if the husband wrote that he waived his rights to the produce of his wife’s property, he may actually consume the produce of the produce of her property, meaning that he could invest the produce in additional property, which would also belong to his wife, but he would consume its produce. This applies unless he explicitly writes to her: I do not have any claim to your property, its produce, or the produce of its produce, forever.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    אלא תרוייהורב ורבי נתן:

    משום רבינורב:

    והלכה למעשה כו'הש"ס קא פסיק שכך נמנו וגמרו בני הישיבה:

    מהולרבי אלעזר בן עזריה:

    ופירסה נדהופירש ממנה ומת:

    יחליףיכתוב שטר אחר כדי חוב הנשאר ויקרע הראשון ולא יכתוב שובר להרע כח הלוה שיצטרך לשמור שוברו מן העכברים:

    רבי יוסי אומר יכתוב שוברולא יחליף להרע כח המלוה למחול שעבודו מזמן ראשון:

    כששוברתה בתוכהבתוך הכתובה עצמה יכתוב השובר והיא אמרה בפנינו התקבלתי חציה דטעמא מאי אמר רבי יהודה אין כותבין שובר משום דלא יצטרך לוה לשומרו מן העכברים דאי מרקב הדר האי וגבי שטריה כוליה הכא ליכא למיחש להכי:

    אפי' תימא כו'דבהאי שובר לא חייש רבי יהודה לעכברים כי התם דאילו התם מיפרע פרעיה דלמא כו':

    הכא ודאי יהב להבתמיה:

    אבל על פהדהוה ליה תנאה בעלמא לא הוי תנאה דמתנה על מה שכתוב בתורה הוא:

    בדבר שבממוןשאר וכסות:

    והרי פירותדנכסי מלוג:

    דרבנןהאי דבעל אוכלן תקנתא דרבנן היא ולא עבוד רבנן חיזוק שיהא תנאו בטל אם התנה למחול אכילתו:

    פירי פירותאם כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן אוכל הוא פירי פירות מוכר פירות ולוקח קרקע שיהא לה קרן והוא אוכל פירות:

    כתובות 56 עמוד א

    1אלא: תרוייהו אזלי בתר אומדנא.

    2מאן דאמר הלכה שפיר, מאן דאמר אין הלכה הכא נמי אומדן דעתא הוא. משום איקרובי דעתא הוא, והא איקרבא ליה דעתא.

    3יתיב רב חנינא קמיה דרבי ינאי וקאמר: הלכה כרבי אלעזר בן עזריה. אמר ליה: פוק, קרי קראך לברא! אין הלכה כרבי אלעזר בן עזריה.

    4אמר רב יצחק בר אבדימי משום רבינו: הלכה כרבי אלעזר בן עזריה. אמר רב נחמן אמר שמואל: הלכה כרבי אלעזר בן עזריה.

    5ורב נחמן דידיה אמר: אין הלכה כרבי אלעזר בן עזריה. ונהרדעי משמיה דרב נחמן אמרי: הלכה כרבי אלעזר בן עזריה. ואע"ג דלט רב נחמן ואמר: כל דיינא דדאין כרבי אלעזר בן עזריה הכי והכי תיהוי, אפילו הכי הלכה כרבי אלעזר בן עזריה. והלכה למעשה כרבי אלעזר בן עזריה.

    6בעי רבין: נכנסה לחופה ולא נבעלה, מהו? חיבת חופה קונה, או חיבת ביאה קונה.

    7תא שמע, דתני רב יוסף: שלא כתב לה אלא על חיבת לילה הראשון. אי אמרת בשלמא חיבת חופה קונה היינו דאמר לילה הראשון, אלא אי אמרת חיבת ביאה קונה, ביאה בלילה הראשון איתא מכאן ואילך ליתא׃

    8ואלא מאי, חופה? חופה בלילה. איתא ביממא ליתא ולטעמיך ביאה בלילה איתא ביממא ליתא הא אמר רבא אם היה בבית אפל מותר הא לא קשיא אורח ארעא קא משמע לן דביאה בלילה׃

    9אלא חופה קשיא חופה נמי לא קשיא כיון דסתם חופה לביאה קיימא אורח ארעא קא משמע לן דבלילה׃

    10בעי רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נידה מהו אם תימצי לומר חיבת חופה קונה חופה דחזיא לביאה אבל חופה דלא חזיא לביאה לא. או דלמא לא שנא תיקו:

    11רבי יהודה אומר: רצה כותב לבתולה וכו': וסבר רבי יהודה: דכותבין שובר והתנן מי שפרע מקצת חובו רבי יהודה אומר: יחליף רבי יוסי אומר יכתוב לו שובר׃

    12אמר רבי ירמיה כששוברתה מתוכה׃

    13אביי אמר אפילו תימא בשאין שוברתה מתוכה בשלמא התם ודאי פרעיה דלמא מירכס תברתא ומפיק ליה לשטרא והדר גבי זימנא אחרינא הכא ודאי יהב לה: מילתא בעלמא היא דאמרה ליה אי נטריה נטריה אי לא נטריה איהו הוא דאפסיד אנפשיה׃

    14בשלמא אביי לא אמר כרבי ירמיה לא קתני שוברתה מתוכה אלא ר' ירמיה מ"ט לא אמר כאביי גזירה שובר דהכא אטו שובר דעלמא׃

    15טעמא דכתבה ליה אבל על פה לא אמאי דבר שבממון הוא ושמעינן ליה לר' יהודה דאמר דבר שבממון תנאו קיים׃

    16דתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו בטל דברי רבי מאיר ר' יהודה אומר בדבר שבממון תנאו קיים׃

    17קסבר רבי יהודה כתובה דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה׃

    18הרי פירות דרבנן ולא עבדו להו רבנן חיזוק דתנן רבי יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירות פירותיהן עד עולם.

    Tosafot

    אמר רב יצחק בר אבדימי משום רבינופירש בקונטרס רבינו רב וקשה דא"כ תקשי מהכא תסתיים דרב הוא דאמר כר"א בן עזריה לכך נראה דרבינו היינו רבי ורב יצחק בר אבדימי דהכא הוא רב יצחק בר אבדימי הקדמון שהיה תלמידו של רבי כדאמרינן בפרק כירה (שבת דף מ:) אמר רב יצחק בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ והוא היה רבו של רב דאתנייה לרב כחל בפרק כל הבשר (חולין דף קי. ושם) ומדות בפרק המוכר את הספינה (ב"ב דף פז. ושם):

    רבי יוסי אומר יכתוב שוברפירש הקונטרס משום דלא מרעינן כח המלוה לגבות מזמן שני ולא פירש לפי המסקנא דגט פשוט (שם דף קעא.) דקאמר התם דטעמא דרבי יוסי כדי שיכוף לפורעו:

    כששוברתה מתוכהוא"ת ולרבי יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מה תועלת יש במה שנכתב השובר בתוך הכתובה היא תטמין הכתובה ומפקא עידי הינומא וגביא מאתים וי"ל כגון שהביאה עמה נדוניא והיא כתובה בכתובה דאז לא תטמין הכתובה דא"כ היתה מפסדת יותר ועוד י"ל דבמקום שכותבין כתובה או אפילו במקום שאין כותבין ויש עדים שכתב לה אינה יכולה לגבות כלום אפילו מודה שלא פרע לה עד שתביא כתובה כיון דסבר דאין כותבין שובר הואיל ויכול לבא לידי הפסד אם יפסיד שוברו וכ"ת היא תשרוף הכתובה בפני עדים דא"כ אותן עדים ידעו מה היה כתוב בה דאל"כ היאך יעידו שנשרפה כתובתה מה יודעין אם כתובתה היתה אם לא ראו מה היה כתוב בה:

    טעמא דכתבה ליה הא על פה לאוליכא למימר מאי כותבת אומרת כדאמר בסמוך מאי כותב אומר דע"כ דווקא כותבת נקט דהא פליג ארבי יוסי דאמר רשאי בברייתא דלקמן:

    הרי זו מקודשת ותנאו בטלע"כ בדכפליה לתנאיה איירי דאמר לה אם אין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי את מקודשת ואם לאו אל תהי מקודשת מדקאמר לקמן דטעמא דר' מאיר דתנאו בטל משום דמתנה על מה שכתוב בתורה ואי לא כפיל לתנאה תיפוק ליה דתנאו בטל לרבי מאיר משום דבעי תנאי כפול כדאמר בהאומר (קדושין דף סא. ושם) ותימה אם כן אמאי היא מקודשת הרי התנה בפירוש שאם יהא לה עליו שאר כסות ועונה שאינה מקודשת ואין לומר דלכך מקודשת לפי שמקדשה ע"מ שתמחול לו והרי מחלה אלא דאין מחילתה מחילה דהא תניא בפרק ב' דנזיר (דף יא. ושם) הריני נזיר ע"מ שאשתה יין ואטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכולן מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה והתם לא שייך לשנויי הכי ואור"י דאי לאו דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן ה"א דשום תנאי אינו מבטל את המעשה ואפילו לא יתקיים בסוף המעשה קיים והשתא דילפינן מהתם דמהני תנאי לבטל המעשה אמרינן דדוקא כשאינו מתנה על מה שכתוב בתורה דומיא דבני גד ובני ראובן שלא התנו על מה שכתוב בתורה וא"ת הא דתנן בפרק בתרא דמנחות (דף קט.) הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו יגלח בבית המקדש ואם גלח בבית חוניו יצא ומפרש בגמרא היינו טעמא דהאי גברא לצעורי נפשיה קא מכוין אמר אם סגי בבית חוניו טרחנא פירוש הלכך אם רצה לגלח במקדש חל עליו נזירות ואם אינו יכול או אם אינו רוצה לטרוח אדעתא דהכי לא נדר אגלאי מלתא דלא הוי נזיר והיינו פירוש יצא כלומר שלא חלה עליו הנזירות והשתא אמאי והא מתנה על מה שכתוב בתורה הוא דאין גילוח אלא במקדש ואר"י דלא אמרינן מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אלא היכא שמתכוין לעקור מה שכתוב בתורה אבל התם סבור הוא שיש מצוה בבית חוניו כמו בבית המקדש ואין מתכוין לעקור אית לן למילף מתנאי דבני גד ובני ראובן וא"ת כיון דשייך מתנה על מה שכתוב בתורה אפילו גבי ממון א"כ לא יוכל אדם למחול חובו לעולם על ידי תנאי שאם יאמר עשה עמי היום וחובך מחול לך יהא מתנה על מה שכתוב בתורה מיהו מלוה לא חשבינן כתובה בתורה דאפילו למאן דאמר (קדושין דף יג:) מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי היינו דוקא כגון נזקין וערכין ופדיון הבן דמסברא לא הוה מחייבינן להו אם לא שחייבתו תורה בפירוש אבל מלוה כולי עלמא מודו דלא טרפא ממשעבדי דאינה באה מכח התורה דסברא הוא שיש לו לשלם מה שלוה ממנו אבל קשה דלעניין נזקין (וערכין) נימא שלא יוכל למחול דמתנה הוא על מה שכתוב בתורה וכי תימא ה"נ והתנן בהחובל (ב"ק דף צב.) קרע את כסותי ושבר כדי על מנת לפטור פטור ותירץ ה"ר אלחנן דהתם נמי אם היה אומר קרע ושבר ע"מ שאין לי עליך דין נזק הוי חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה אבל למחול יכול וכן הכא גבי שאר כסות ועונה דוקא כשאמר על מנת שאין ליך עלי דין שאר כסות ועונה הוי מתנה על מה שכתוב בתורה אבל ע"מ שתפטרי אותי משאר כו' פטור וכן על מנת שאין לך עלי אונאה על מנת שאין לך עלי דין אונאה וכן על מנת שלא תשמיטנו שביעית ועי"ל דנזקין לא דמו לקדושין דהכא היינו טעמא דאין קדושין לחצאין דאין לך קדושין שאין לה עליו שאר כסות ועונה וכן גבי נזיר אין נזיר לחצאין אבל גבי נזקין לא שייך למימר הכי וא"ת א"כ היכי מדמה בפרק המגרש (גיטין פד.) הרי את מגורשת ע"מ שתאכלי בשר חזיר למתנה על מה שכתוב בתורה והא בתנאי זה לא הוי גרושין לחצאין וי"ל דגבי ממון דניתן למחילה דוקא אמרינן טעמא משום דלחצאין אבל גבי איסורא לא בעינן האי טעמא והא דתנן ביש נוחלין (ב"ב דף קל.) האומר פלוני יירש במקום שיש בת בתי תירש במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה התם היינו טעמא דאין יכול לומר פלוני יירש והוא אינו יורש אבל במתנה יכול ליתן והא דמפרש התם בגמרא (דף קכו:) הכא מי מחל לרווחא דמלתא נקט וא"ת והא דתנן בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף צד. ושם) מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה ופריך בגמרא והא מתנה על מה שכתוב בתורה הוא כו' ומסיק אפילו תימא רבי מאיר שאני הכא דמעיקרא לא שיעבד נפשיה ומאי משני והא הכא נמי לא קידשה על מנת כן ולא שיעבד נפשיה וי"ל דשאני התם כיון דריבתה תורה שומרים הרבה שומר חנם והשואל נושא שכר כו' יכול נמי כל אחד להיות לפי תנאו א"נ שאני התם דחייבתו תורה שומר שכר על שלוקח שכר ושואל לפי שכל הנאה שלו ומשעבדים עצמם לכל הכתוב בפרשה הלכך במקום שאין משעבדים עצמם פטורים ובקונטרס פירש שם דהכא מקודשת משום דכי יהיב לה קדושיה אקדשה ותנאה דבתר הכי לאו כלום הוא שכבר היא אשתו אבל שומר חנם מתנה קודם שמשך ואין נראה דהא כל תנאי לרבי מאיר תנאי קודם למעשה הוא:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    בעי ר' אבין נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה. כתב ר"ח ז"ל: ואיפשטא חיבת חופה קונה, מדתני רב יוסף שלא כתב לה אלא לחיבת לילה הראשון, ואף על גב דאקשו עליה פרקינן לההיא קושיא, אבל בעיא דרב אשי נכנסה לחופה ופרסה נדה עלתה בתיקו. ומדבעי ר' אשי דהוא בתרא, שמע מינה דחיבת חופה קונה סבירא ליה ואף על גב דתני אם תמצי לומר. וכן פסק רבנו אלפסי ז"ל.

    וסבר ר' יהודה כותבין שובר וכו'תמיהא לי, וכי מה קאמר ר' יהודה, דאלו נתרצו שניהם לכתוב שובר דלא מצי כתבי, ומתניתין לאו בדיני כפייה קמיירי אלא בדינא דפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה אם תנאו קיים אם לאו, ולא בדיני השובר אם כופהו לקבל שובר על כרחו אם לאו. ויש לי לפרש דהכי קאמר מדקאמר רבי יהודה רצה כותב והיא כותבת לו התקבלתי, אלמא תקנה התקין ולמד לכתוב שובר, ואמאי והא ר' יהודה אין כותבין שובר סבירא ליה משום דנפיק מיניה חורבא, והכא נמי אף על גב דמדעת שניהם קאמר מכל מקום אנן לא מתקנינן מידי דנפיק מיניה חורבא בעלמא, דמאן דחזי סבר בעלמא כותבין שובר, ואיכא למיחש או לבית דין טועין או משום דטעו בה אינשי ולא יהו נזהרים מלכתוב שובר בעלמא, וכדאמר ר' ירמיה גזרה שובר דהכא אטו שובר דעלמא, והלכך לא הוה ליה למימר והיא כותבת לו התקבלתי אלא והיא מחזרת לו את השטר וכותב לה שטר אחר. ופריק ר' ירמיה, כששוברתה מתוכה דלא אתו למילף מיניה, דהא הכא ליכא משום חשש העכברים. ואביי אמר אפילו בשאין שוברתו מתוכה ואפילו הכי ליכא למיחש, דלא אתו למילף מיניה בעלמא דמידע ידעי דלא דמי לשובר דעלמא, דהכא מלתא בעלמא הוא דעבדה בהדיה, ואי מזדהר מזדהר ואי לא איהו דאפסיד אנפשיה. והא דאמרינן ר' ירמיה לא אמר כאביי גזרה שובר דהכא אטו שובר בעלמא, לאו למימרא דאביי לית ליה נמי גזרה אטו שובר דעלמא, דהיינו עיקר קושיין דאקשינן וסבר ר' יהודה כותבין שובר אלא הכי קאמר, ר' ירמיה לא אמר כאביי משום דקסבר דאף על גב דהכא מלתא בעלמא הוא דקא עבדה בהדיה, מכל מקום הרי הוא כשאר שוברים דעלמא, ולא רמו אינשי אנפשייהו למימר התם ודאי פרעיה והכא מילתא בעלמא הוא דעבדה בהדיה, ואכתי איכא למיגזר אטו שובר דעלמא, ואביי סבר בכל כי הא ליכא למיגזר, כן נראה לי.

    טעמא דכתבה ליה הא בעל פה לא וכו'קשיא לי, אמאי לא אקשי ליה מרישא רצה כותב לה, טעמא דכתב לה הא לא כתב לה ואפילו בתנאי לא והא שמעינן ליה לר' יהודה דאמר בדבר שבממון תנאו קיים, ויש לומר, דמשום דכל עיקרו של דבר בדכתבה ליה התקבלתי הוא, לר' יהודה ניחאליה טפלי לאקשוי מינה, והוא הדין דהוה מצי לאקשויי מרישא.

    הרי זה מקודשת ותנאו בטלואף על גב דעל מנת קאמר לה, כיון דמתנה על הכתוב לאו בדוקא קא מתנה ואינו אלא כמפליגה בדברים. ור' יהודה דאמר דדבר שבממון תנאו קיים לאו למימרא דסבר דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים, דהא קיימא לן (קידושין יט, ב ) כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, וקיימא לן (ב"מ נא, א) נמי כר' יהודה דאמר בדבר של ממון תנאו קיים, אלא דר' מאיר סבר דעל מנת שאין לך עלי דין שאר וכסות קאמר, ועל כרחך יש לה עליו דין שאר וכסות דהכתוב חייבו, וכן באומר על מנת שאין לך עלי אונאה כאומר שאין לך עלי דין אונאה, ור' יהודה סבר דלאו דין שאר ודין אונאה קאמר, אלא מחילת ממון יש כאן, כלומר, שתמחול לי ממון האונאה שיש לך עלי, או שתמחול לי ממון דשאר והכסות שיש לך עלי וממון ניתן הוא למחילה, והרי זה כאומר לחבירו קרע את כסותי והפטר דמחילת ממון יש כאן וקיים, אבל אלו אמר לו קרע את כסותי על מנת שאין לך עלי דין נזקין, תנאו בטל, דעל כרחו הכתוב רמיא עליה דין נזק, וזהו דרכן של רבותינו בעלי התוספות ז"ל שכתבו במסכת גיטין (פד, א) והיינו נמי דבממון דוקא תנאו קיים מפני שניתן למחילה, אבל דבר שאינו של ממון כגון עונה דצערא דגופא הוא ולא ניתן למחילה, אינו מחול, ולא התנה עמה אלא להפליגה בדברים, וכל שכן כשהתנה עמה בדבר שאינו בידה למחול, כגון על מנת שלא תהא זקוקה ליבם, שזו מקודשת ותנאו בטל. וכן מצאתיה מפורשת בירושלמי בפרק השוכר את הפועלין (ב"מ פ"ז ה"ז) דגרסינן התם, כל המתנה על מה שכתוב בתורה אם של ממון תנאו קיים שאינו של ממון תנאו בטל, כיצד, התנה עמה ואמר לה הריאת מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו קיים, על מנת שאם מתי לא תהא זקוקה ליבם הרי זו מקודשת ותנאו בטל. תניא, זה הכלל שאמר ר' יהודה בן תימא, כל דבר שאי אפשר להתקיים והתנה עמה, לא נתכוון זה אלא להפליגה בדברים בין שאמר בפה בין שאמר בכתב, כל המתקיים בפה מתקיים בכתב, עד כאן גירסת ירושלמי.

    Babylonian Talmud · folio map

    Ketubot 56a

    Ketubot 56a. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 435 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    אלא תרוייהו רב ורבי נתן:

    משום רבינו רב:

    והלכה למעשה כו' הש"ס קא פסיק שכך נמנו וגמרו בני הישיבה:

    מהו לרבי אלעזר בן עזריה:

    ופירסה נדה ופירש ממנה ומת:

    יחליף יכתוב שטר אחר כדי חוב הנשאר ויקרע הראשון ולא יכתוב שובר להרע כח הלוה שיצטרך לשמור שוברו מן העכברים:

    רבי יוסי אומר יכתוב שובר ולא יחליף להרע כח המלוה למחול שעבודו מזמן ראשון:

    כששוברתה בתוכה בתוך הכתובה עצמה יכתוב השובר והיא אמרה בפנינו התקבלתי חציה דטעמא מאי אמר רבי יהודה אין כותבין שובר משום דלא יצטרך לוה לשומרו מן העכברים דאי מרקב הדר האי וגבי שטריה כוליה הכא ליכא למיחש להכי:

    7 more comments on this page.

    Rashi on Ketubot 56a · Sefaria

    Tosafot

    אמר רב יצחק בר אבדימי משום רבינו פירש בקונטרס רבינו רב וקשה דא"כ תקשי מהכא תסתיים דרב הוא דאמר כר"א בן עזריה לכך נראה דרבינו היינו רבי ורב יצחק בר אבדימי דהכא הוא רב יצחק בר אבדימי הקדמון שהיה תלמידו של רבי כדאמרינן בפרק כירה (שבת דף מ:) אמר רב יצחק בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ והוא היה רבו של רב דאתנייה לרב כחל בפרק כל הבשר (חולין דף קי. ושם) ומדות בפרק המוכר את הספינה (ב"ב דף פז. ושם):

    רבי יוסי אומר יכתוב שובר פירש הקונטרס משום דלא מרעינן כח המלוה לגבות מזמן שני ולא פירש לפי המסקנא דגט פשוט (שם דף קעא.) דקאמר התם דטעמא דרבי יוסי כדי שיכוף לפורעו:

    כששוברתה מתוכה וא"ת ולרבי יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מה תועלת יש במה שנכתב השובר בתוך הכתובה היא תטמין הכתובה ומפקא עידי הינומא וגביא מאתים וי"ל כגון שהביאה עמה נדוניא והיא כתובה בכתובה דאז לא תטמין הכתובה דא"כ היתה מפסדת יותר ועוד י"ל דבמקום שכותבין כתובה או אפילו במקום שאין כותבין ויש עדים שכתב לה אינה יכולה לגבות כלום אפילו מודה שלא פרע לה עד שתביא כתובה כיון דסבר דאין כותבין שובר הואיל ויכול לבא לידי הפסד אם יפסיד שוברו וכ"ת היא תשרוף הכתובה בפני עדים דא"כ אותן עדים ידעו מה היה כתוב בה דאל"כ היאך יעידו שנשרפה כתובתה מה יודעין אם כתובתה היתה אם לא ראו מה היה כתוב בה:

    טעמא דכתבה ליה הא על פה לא וליכא למימר מאי כותבת אומרת כדאמר בסמוך מאי כותב אומר דע"כ דווקא כותבת נקט דהא פליג ארבי יוסי דאמר רשאי בברייתא דלקמן:

    הרי זו מקודשת ותנאו בטל ע"כ בדכפליה לתנאיה איירי דאמר לה אם אין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי את מקודשת ואם לאו אל תהי מקודשת מדקאמר לקמן דטעמא דר' מאיר דתנאו בטל משום דמתנה על מה שכתוב בתורה ואי לא כפיל לתנאה תיפוק ליה דתנאו בטל לרבי מאיר משום דבעי תנאי כפול כדאמר בהאומר (קדושין דף סא. ושם) ותימה אם כן אמאי היא מקודשת הרי התנה בפירוש שאם יהא לה עליו שאר כסות ועונה שאינה מקודשת ואין לומר דלכך מקודשת לפי שמקדשה ע"מ שתמחול לו והרי מחלה אלא דאין מחילתה מחילה דהא תניא בפרק ב' דנזיר (דף יא. ושם) הריני נזיר ע"מ שאשתה יין ואטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכולן מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה והתם לא שייך לשנויי הכי ואור"י דאי לאו דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן ה"א דשום תנאי אינו מבטל את המעשה ואפילו לא יתקיים בסוף המעשה קיים והשתא דילפינן מהתם דמהני תנאי לבטל המעשה אמרינן דדוקא כשאינו מתנה על מה שכתוב בתורה דומיא דבני גד ובני ראובן שלא התנו על מה שכתוב בתורה וא"ת הא דתנן בפרק בתרא דמנחות (דף קט.) הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו יגלח בבית המקדש ואם גלח בבית חוניו יצא ומפרש בגמרא היינו טעמא דהאי גברא לצעורי נפשיה קא מכוין אמר אם סגי בבית חוניו טרחנא פירוש הלכך אם רצה לגלח במקדש חל עליו נזירות ואם אינו יכול או אם אינו רוצה לטרוח אדעתא דהכי לא נדר אגלאי מלתא דלא הוי נזיר והיינו פירוש יצא כלומר שלא חלה עליו הנזירות והשתא אמאי והא מתנה על מה שכתוב בתורה הוא דאין גילוח אלא במקדש ואר"י דלא אמרינן מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אלא היכא שמתכוין לעקור מה שכתוב בתורה אבל התם סבור הוא שיש מצוה בבית חוניו כמו בבית המקדש ואין מתכוין לעקור אית לן למילף מתנאי דבני גד ובני ראובן וא"ת כיון דשייך מתנה על מה שכתוב בתורה אפילו גבי ממון א"כ לא יוכל אדם למחול חובו לעולם על ידי תנאי שאם יאמר עשה עמי היום וחובך מחול לך יהא מתנה על מה שכתוב בתורה מיהו מלוה לא חשבינן כתובה בתורה דאפילו למאן דאמר (קדושין דף יג:) מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי היינו דוקא כגון נזקין וערכין ופדיון הבן דמסברא לא הוה מחייבינן להו אם לא שחייבתו תורה בפירוש אבל מלוה כולי עלמא מודו דלא טרפא ממשעבדי דאינה באה מכח התורה דסברא הוא שיש לו לשלם מה שלוה ממנו אבל קשה דלעניין נזקין (וערכין) נימא שלא יוכל למחול דמתנה הוא על מה שכתוב בתורה וכי תימא ה"נ והתנן בהחובל (ב"ק דף צב.) קרע את כסותי ושבר כדי על מנת לפטור פטור ותירץ ה"ר אלחנן דהתם נמי אם היה אומר קרע ושבר ע"מ שאין לי עליך דין נזק הוי חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה אבל למחול יכול וכן הכא גבי שאר כסות ועונה דוקא כשאמר על מנת שאין ליך עלי דין שאר כסות ועונה הוי מתנה על מה שכתוב בתורה אבל ע"מ שתפטרי אותי משאר כו' פטור וכן על מנת שאין לך עלי אונאה על מנת שאין לך עלי דין אונאה וכן על מנת שלא תשמיטנו שביעית ועי"ל דנזקין לא דמו לקדושין דהכא היינו טעמא דאין קדושין לחצאין דאין לך קדושין שאין לה עליו שאר כסות ועונה וכן גבי נזיר אין נזיר לחצאין אבל גבי נזקין לא שייך למימר הכי וא"ת א"כ היכי מדמה בפרק המגרש (גיטין פד.) הרי את מגורשת ע"מ שתאכלי בשר חזיר למתנה על מה שכתוב בתורה והא בתנאי זה לא הוי גרושין לחצאין וי"ל דגבי ממון דניתן למחילה דוקא אמרינן טעמא משום דלחצאין אבל גבי איסורא לא בעינן האי טעמא והא דתנן ביש נוחלין (ב"ב דף קל.) האומר פלוני יירש במקום שיש בת בתי תירש במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה התם היינו טעמא דאין יכול לומר פלוני יירש והוא אינו יורש אבל במתנה יכול ליתן והא דמפרש התם בגמרא (דף קכו:) הכא מי מחל לרווחא דמלתא נקט וא"ת והא דתנן בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף צד. ושם) מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה ופריך בגמרא והא מתנה על מה שכתוב בתורה הוא כו' ומסיק אפילו תימא רבי מאיר שאני הכא דמעיקרא לא שיעבד נפשיה ומאי משני והא הכא נמי לא קידשה על מנת כן ולא שיעבד נפשיה וי"ל דשאני התם כיון דריבתה תורה שומרים הרבה שומר חנם והשואל נושא שכר כו' יכול נמי כל אחד להיות לפי תנאו א"נ שאני התם דחייבתו תורה שומר שכר על שלוקח שכר ושואל לפי שכל הנאה שלו ומשעבדים עצמם לכל הכתוב בפרשה הלכך במקום שאין משעבדים עצמם פטורים ובקונטרס פירש שם דהכא מקודשת משום דכי יהיב לה קדושיה אקדשה ותנאה דבתר הכי לאו כלום הוא שכבר היא אשתו אבל שומר חנם מתנה קודם שמשך ואין נראה דהא כל תנאי לרבי מאיר תנאי קודם למעשה הוא:

    Tosafot on Ketubot 56a · Sefaria

    Rashba

    בעי ר' אבין נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה. כתב ר"ח ז"ל: ואיפשטא חיבת חופה קונה, מדתני רב יוסף שלא כתב לה אלא לחיבת לילה הראשון, ואף על גב דאקשו עליה פרקינן לההיא קושיא, אבל בעיא דרב אשי נכנסה לחופה ופרסה נדה עלתה בתיקו. ומדבעי ר' אשי דהוא בתרא, שמע מינה דחיבת חופה קונה סבירא ליה ואף על גב דתני אם תמצי לומר. וכן פסק רבנו אלפסי ז"ל.

    וסבר ר' יהודה כותבין שובר וכו' תמיהא לי, וכי מה קאמר ר' יהודה, דאלו נתרצו שניהם לכתוב שובר דלא מצי כתבי, ומתניתין לאו בדיני כפייה קמיירי אלא בדינא דפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה אם תנאו קיים אם לאו, ולא בדיני השובר אם כופהו לקבל שובר על כרחו אם לאו. ויש לי לפרש דהכי קאמר מדקאמר רבי יהודה רצה כותב והיא כותבת לו התקבלתי, אלמא תקנה התקין ולמד לכתוב שובר, ואמאי והא ר' יהודה אין כותבין שובר סבירא ליה משום דנפיק מיניה חורבא, והכא נמי אף על גב דמדעת שניהם קאמר מכל מקום אנן לא מתקנינן מידי דנפיק מיניה חורבא בעלמא, דמאן דחזי סבר בעלמא כותבין שובר, ואיכא למיחש או לבית דין טועין או משום דטעו בה אינשי ולא יהו נזהרים מלכתוב שובר בעלמא, וכדאמר ר' ירמיה גזרה שובר דהכא אטו שובר דעלמא, והלכך לא הוה ליה למימר והיא כותבת לו התקבלתי אלא והיא מחזרת לו את השטר וכותב לה שטר אחר. ופריק ר' ירמיה, כששוברתה מתוכה דלא אתו למילף מיניה, דהא הכא ליכא משום חשש העכברים. ואביי אמר אפילו בשאין שוברתו מתוכה ואפילו הכי ליכא למיחש, דלא אתו למילף מיניה בעלמא דמידע ידעי דלא דמי לשובר דעלמא, דהכא מלתא בעלמא הוא דעבדה בהדיה, ואי מזדהר מזדהר ואי לא איהו דאפסיד אנפשיה. והא דאמרינן ר' ירמיה לא אמר כאביי גזרה שובר דהכא אטו שובר בעלמא, לאו למימרא דאביי לית ליה נמי גזרה אטו שובר דעלמא, דהיינו עיקר קושיין דאקשינן וסבר ר' יהודה כותבין שובר אלא הכי קאמר, ר' ירמיה לא אמר כאביי משום דקסבר דאף על גב דהכא מלתא בעלמא הוא דקא עבדה בהדיה, מכל מקום הרי הוא כשאר שוברים דעלמא, ולא רמו אינשי אנפשייהו למימר התם ודאי פרעיה והכא מילתא בעלמא הוא דעבדה בהדיה, ואכתי איכא למיגזר אטו שובר דעלמא, ואביי סבר בכל כי הא ליכא למיגזר, כן נראה לי.

    טעמא דכתבה ליה הא בעל פה לא וכו' קשיא לי, אמאי לא אקשי ליה מרישא רצה כותב לה, טעמא דכתב לה הא לא כתב לה ואפילו בתנאי לא והא שמעינן ליה לר' יהודה דאמר בדבר שבממון תנאו קיים, ויש לומר, דמשום דכל עיקרו של דבר בדכתבה ליה התקבלתי הוא, לר' יהודה ניחאליה טפלי לאקשוי מינה, והוא הדין דהוה מצי לאקשויי מרישא.

    הרי זה מקודשת ותנאו בטל ואף על גב דעל מנת קאמר לה, כיון דמתנה על הכתוב לאו בדוקא קא מתנה ואינו אלא כמפליגה בדברים. ור' יהודה דאמר דדבר שבממון תנאו קיים לאו למימרא דסבר דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים, דהא קיימא לן (קידושין יט, ב ) כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, וקיימא לן (ב"מ נא, א) נמי כר' יהודה דאמר בדבר של ממון תנאו קיים, אלא דר' מאיר סבר דעל מנת שאין לך עלי דין שאר וכסות קאמר, ועל כרחך יש לה עליו דין שאר וכסות דהכתוב חייבו, וכן באומר על מנת שאין לך עלי אונאה כאומר שאין לך עלי דין אונאה, ור' יהודה סבר דלאו דין שאר ודין אונאה קאמר, אלא מחילת ממון יש כאן, כלומר, שתמחול לי ממון האונאה שיש לך עלי, או שתמחול לי ממון דשאר והכסות שיש לך עלי וממון ניתן הוא למחילה, והרי זה כאומר לחבירו קרע את כסותי והפטר דמחילת ממון יש כאן וקיים, אבל אלו אמר לו קרע את כסותי על מנת שאין לך עלי דין נזקין, תנאו בטל, דעל כרחו הכתוב רמיא עליה דין נזק, וזהו דרכן של רבותינו בעלי התוספות ז"ל שכתבו במסכת גיטין (פד, א) והיינו נמי דבממון דוקא תנאו קיים מפני שניתן למחילה, אבל דבר שאינו של ממון כגון עונה דצערא דגופא הוא ולא ניתן למחילה, אינו מחול, ולא התנה עמה אלא להפליגה בדברים, וכל שכן כשהתנה עמה בדבר שאינו בידה למחול, כגון על מנת שלא תהא זקוקה ליבם, שזו מקודשת ותנאו בטל. וכן מצאתיה מפורשת בירושלמי בפרק השוכר את הפועלין (ב"מ פ"ז ה"ז) דגרסינן התם, כל המתנה על מה שכתוב בתורה אם של ממון תנאו קיים שאינו של ממון תנאו בטל, כיצד, התנה עמה ואמר לה הריאת מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו קיים, על מנת שאם מתי לא תהא זקוקה ליבם הרי זו מקודשת ותנאו בטל. תניא, זה הכלל שאמר ר' יהודה בן תימא, כל דבר שאי אפשר להתקיים והתנה עמה, לא נתכוון זה אלא להפליגה בדברים בין שאמר בפה בין שאמר בכתב, כל המתקיים בפה מתקיים בכתב, עד כאן גירסת ירושלמי.

    Rashba on Ketubot 56a · Sefaria

    Ritva

    אמר רבי יצחק בר אבדימי משום רבינו ז"ל פירש רש"י ז"ל דהיינו רב והקשו בתוס' דא"כ תסתיים הא דלעיל דרב הונא דאמר אין הלכה כר"א בן עזריה לכן פי' דרבינו היינו רבי ותרי ר' יצחק בר אבדימי הוה אחד שהיה תלמידו של רבי ואחד שהיה תלמידו של רבי יוחנן. בעי [רבין] נכנסה [לחופה] ולא נבעלה מהו. כתב רבינו חננאל ז"ל דחיבת חופה קונה מדתני רבי יוסף שלא כתב אלא מפני חיבת לילה ראשון ואע"ג דאקשי עליה פירקא לההוא קושיא ומדבעי רב אשי דהוא בתרא. פירסה נדה מהו. [ש"מ דחבת חופה קונה ס"ל אע"ג דנקט את"ל וכן פסק רבינו אלפסי כ"ז חסר] (המו"ל) ויש שפירש דלהכי נקט נכנסה לחופה ואח"כ פרסה נדה דאלו פרסה נדה קודם [שנכנסה לחופה] אינו חופה לשום דבר [וכארוסה] הוא דחופה דחזי' [לביאה] בעינן וליכא וליתא כדפירש רש"י ז"ל בשמעתא דפרקין אבל הכא נקח נכנסה לחופה ופרסה נדה משום דאלו פרסה קודם לכן פשיטא דלא אקנו לה התוספת לר"א בן עזריה ומיהו שמעתי בשם הרב ר' פרץ ז"ל שאם היא נדה בשעת כניסה לחופה צריך להודיעו לחתן שאם לא הודיעוהו אסור לעשות לו חופה דהוה חופה וקדושין בטעות וראוי לחוש לדבריו ז"ל:

    רבי יהודא אומר רצה כותב לבתולה שטר של מאתיים והיא כותבת לו התקבלתי ואע"ג דידעה ודאי שלא נתקבלה הודאתה זה הוא שוברה כאלו נתקבלה ואינה צריכה לומר הריני כאלו נתקבלתי וכן הדין בכל החוב אע"ג דיש עליו שבועה. התקבלתי ממך מנה [ולאלמנה התקבלתי ממך [נ'] גרסינן בירושלמי מסבר סבר רבי יהודא דאין פוחתין לבתולה ממנה ולאלמנה מחמשים ופריק בפוחת והולך הוא מתניתין וליתני התקבלתי ממך כך וכך אשכח בר קפרא תני התקבלתי ממך כך ע"כ פי':

    וסבר רבי יהודא כותבין שובר והתנן מי שפרע מקצת חובו וכו' כבר פרשנוה במקומו ואיכא למידק מאי קושיא דפרכינן הכא דע"כ לא קאמר ר"י שאין כותבין שובר אלא בע"כ של לוה אבל ברצון כותבין והכא מדעתו של בעל הוא. וי"ל דקס"ד דכיון דלר"י אין כותבין שובר ויש חשש הפסד ללוה לא הוה לתקוני הכא דלעבד הכא דמפיק מיניה חורב' דמאן דחזי סבר בעלמא כותבין שובר וכדאמר ר' ירמיה גזירה שובר דהכא אטו שובר דעלמא וכך היה לו לומר כותב לזה מאתיים והיא מחזרת לו את השטר וכותב לה שטר של מנה שנשארו מכתובתה:

    אמר רבי כששוברתה מתוכה פירש"י ז"ל בתוך הכתובה עצמה יכתוב הסופר והיא אומרה בפנינו התקבלתי חציו ע"כ ונ"ל מלשונו ז"ל אמתתן של דברים כי בתוך השטר יכתוב כן השובר קודם חתימת העדים וכן הדין שאל"כ הוה [גייזה] ליה או מחקה ליה משום גז זה ומחיקה כי הא לא מפסלא שטרא וכדכתי' בב"מ וא"ת מ"מ ניחוש דלמא כבשה לשטר כתובה ותבע לי' מאתיים בעל פה והטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. וי"ל דמתני' במקום שכותבים כתובה עסקינן דאי במקום שאין כותבין כתובה כיון דאין לומר פרעתי או מחלה ליה דאלו במקום שאין כותבין לא סגיא אלא בשובר ובמקום דלא אפשר דכ"ע כותבין שובר כדאיתא בפרק בתרא ויש מתרצין דליכא למיחוש דכבשה ליה משום דאית ביה תוספ' ונדוניא דלא גביא אלא בשטרא וליתא דרב יהודא סתם קאמר ואפילו היכא דליכא תוספת ונדוניא דלא גביא אלא בשטר ולא עוד אלא דמסתמא אין כאן תוספת שהרי מעיקר כתובה הוא פוחת לה. טעמא מטעמא דכתבה בה אבל ע"פ לא לפי פשוטו של לשון זה משמע דבעינן לומר אע"ג דאמרה ע"פ התקבלתי כך וכך לא מהני דהוה לה תנאי והיינו דפרקי' מינה מהא דתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי וכו':

    אבל בתוספות כתבו כי אפשר לפרש כן דכיון שהודה שנתקבלה ממנו באמירה בעלמא סגי ליה והשטר אינו אלא לראי' ומשום דהוה ע"פ לא חשיב טפי מתנה על מה שכתוב בתורה דא"כ לר"מ דאם כתב בשטר ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה תנאי קיים דמה לי ע"פ ומה לי בשטר הרי מ"מ מתנה הוא על מה שכתוב בתורה ועוד מאי קושיא לימא [מה כותבת אומרת וכדתני רבי חייא מאי כותב אומר כ"ז חסר]. (המו"ל) אלא וודאי ה"ק טעמא דכתבה ליה שובר כי הוה כתובה שלימה כתב לה ובכתובה שלימה כנסה הא בעל פה שהתנה עמה מעיקרא לפחות לה מכתובה אפילו לרב יהודא תנאה [בטל] וקרי ליה לתנאה בע"פ משום דכל היכא דאמרה תנאי קיים ואפשר לכנסה בתנאי זה אין הבעל צריך לכתוב אלא שיכתוב לה כתובה כפי מה שהתנו דהא במקום שכותבין אם כתבה לשטר כתובה לא גבי' ואפשר דאפילו במקום שאין כותבין הוא נאמן לטעון [כך] כיון שאפשר להתנות ואין חיוב כתובה ברור והמוציא מחבירו עליו הראייה. ורש"י ז"ל כתב אבל ע"פ דה"ל [תנאה] בעלמא לא הוי תנאי ומתנה על מה שכתוב בתורה הוא ולשונו סתום (על מה שכתוב כתורה) שאם כוונתו לומר שאם אמרה לו ע"פ התקבלתי תנאי בעלמא הוא ולא מהני אמאי דהא מחילה באמירה סגי ליה בכל דוכתא ובהודאה לא צריך שטרא ולא קנין ואולי רבינו ז"ל סובר דכיון דהכא ודאי לא פרעה אלא מלתא בעלמא קאמרה ליה כי כתב מהודאה דילה שטרא אז חשבינן ליה כהודאה גמורה וכפרעון אלא כשלא עשו כן אלא באמירה מוכחא מלתא לערמה הוא דעביד [ודינו] בזה כאלו לא כנסה [אלא בכתובה חסרה וע"מ שאין לה מעיקרא כך כ"ז חסר]. (המו"ל). וגם [זה] נראה לי נכון ויבא לשון התלמוד כפשוטו. וא"ת ולימא לי' מאי כותבת אומרת וי"ל כיון דתקנתא דהכי עבד ר"י מסתמא לישנא דנקיט דוקא הוא משא"כ בההיא דתנן הכותב לאשתו דאיכא למימר מאי כותב אומר וכו':

    הרי זו מקודשת ותנאי בטל ואם תאמר תנאי בטל היאך מקודשת וכו' עד סוף הנדון אחריות נמי והא [הני] תנאי בתר שמעון בן שטח הוה ותרצו דאמר לך ת"ק דרבי יוסי דר"ש בן שטח כשלא קבל עליו אחרית הוא דכיון שכן אף היא אינה מנחת לו ליגע בהן והיו מיוחדין לה בכל עת אבל כשקבל עליו אחריות היינו מקפדת אם הבעל משתמש בהן ואינה (מקבלת) קלה בעיניו להוציאה והא דשרי ת"ק בשקיבל עלו אחריות היינו אחריות גניבה ואבידה ואע"ג דלא קבל עליו פחיתא או יקרא או זולא והיינו דאמר ליה רבי יוסי הרי קבל עליו אחריות מאי היה שהרי אין פוחתין והולכין והוא אינו חייב בפחת וזולא אבל אם קיבל עליו פחותא וזולא אפילו רבי יוסי שרי וכן פירש רש"י ז"ל. התם לא ידעה דתחיל פירש ואיכא למימר מחילה בטעות הוה מחילה לא שרי לה בכתובתה כי היכא דלא שרי ר"מ ורבי יהודה תנאי:

    Ritva on Ketubot 56a · Sefaria

    Meiri

    אע"פ שאמרו נדה י"ז א' ישראל קדושים הם ואסור להם לשמש מטותיהם ביום אם מפני שיראה דבר מגונה באשתו ותתגנה עליו וכתיב אל תחרוש על רעך רעה אי משום צניעות בבית אפל מיהא מותר כמו שיתבאר במקומו:

    מי שפרע מקצת חובו ואינם נסכמים להשליש את השטר וכן אינו רוצה לקרוע את שטרו ולכתוב שטר שני מן הנשאר שלא להפקיע זכות קדימתו כותב לו שובר על מה שפרעו ושטר הראשון מונח בידו על הנשאר ואין צריך שיכתוב השובר בתוך השטר או מגבו אלא אף בשטר אחר שאע"פ שצריך לשמור שוברו מן העכברים כך הוא יפה לו כדי שלא יפקע כח קדימתו ויש שואלים ותהא התקנה להיות שוברו מתוכו או מגבו ואין כאן צורך לשמור מן העכברים איפשר שרוב שטרות אין הנייר בשאר שם מרווח כל כך שיהא מקום הריוח מחזיק את השובר ועוד שהרי יש לחוש דדילמא גייז ליה לתברא מתתאי ומפיק שטריה ואע"פ שאיפשר לסמכה כל כך בחתימת העדים שהגזיזה תהא ניכרת הכל מפקפקין בכך ואם מצד גבו הרי רוב שטרות בקלף והצד השחור שבה שהוא גבו עשוי להזדייף ואף כשלא תחוש בו לזייף מתוך שאדם עשוי למשמש בה עשוי להטשטש ויש חולקים שלא לתרץ כן בזו שעל גבה ולמדים מזו שמאחר שלא תקנו השובר לכתבו על גב השטר שכל שעל גבה אינו קרוי שובר ומה שנהגו לכתוב בדלא כתוב על גבו שהוא פרוע אינו אלא לענין נאמנות ר"ל שכל שכתוב על גבה שהוא פרוע אין נאמנות מועיל בו ליפרע שלא בשבועה הא לענין שיהא שובר שלא ליגבות אף בשבועה לא ואין הדברים נראין ולפי מה שתירצנו אין צורך בכך ושמא תאמר אם כן היאך תירצו כאן בששוברתה מתוכה ותירצו שבזו הואיל ובשעת הכתיבה נעשה השובר כותבין אותו קודם חתימת העדים:

    האומר לאשתו הרי את מקדשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקדשת ותנאו בטל בעונה וקיים בשאר וכסות שכל המתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים ואע"פ שבפוחת מכתבת מנה מאתים אמרו שאין תנאו מועיל כבר ביארנו שחכמים עשו חזוק בה יותר משל תורה וכבר ביארנו ששלשה דברים הם שאין תנאו מועיל בעקירתם והם עונה ועקר כתבה שהזכרנו ועוד ירשת הבעל שהתנה בה לאחר נשואין אפילו קנו מידו אבל שאר תנאי כתבה כל שהתנה בעקירתם קיים אף לאחר נשואין בשקנו מידו מעתה התנה עמה אף לאחר נשואין ובקנין שלא יהא לה דין ודברים בנכסיה ולא בפירותיהן ולא בפירי פירותיהן אינו אוכל פירות ולא סוף דבר בשכתב לה אלא אף בתנאי שבעל פה וכמו שאמרו מאי כותב אומר כמו שיתבאר:

    Meiri on Ketubot 56a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה כששוברתה מתוכה ואם תאמר ולר"י דאמר הטוען כו' היא תטמין כו' עכ"ל ובפשיטות יש לדקדק בזה לר"י דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום כל אשה תטמין כתובתה ומפקא עידי הינומא ואח"כ מפקא הכתובה ותגבה שנית וכה"ג פרכינן בר"פ האשה שנתארמלה וי"ל וע"ש בתוס' ובחידושינו שם וק"ל:

    בד"ה הרי זו מקודשת כו' אבל קשה דלענין נזקין ופדיון הבן נימא שלא כו' עכ"ל כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Ketubot 56a · Sefaria

    Maharam

    ד"ה טעמא דכתבה וכו' עד דהא פליג ארבי יוסי דאמר רשאי פי' דרבי יוסי אמר רשאי ר"ל דאפילו בע"פ תנאו קיים מכלל דרבי יהודה דפליג עליה ס"ל דוקא כתבה אבל ע"פ לא וברייתא היא בדף זה ע"ב:

    Maharam on Ketubot 56a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    תרווייהו רב ור' נתן אזלי בתר אומדנא הא נמי דשקלא תוספת מן הארוסין אומדנא היא דהא משום איקרובי דעתא שישא חן בעיניה הוא מוסיף לה אפילו בארוסין. ר' חנינא קרי כו' בקי במקראות רב אבדימי משום רבינו רב. ואע"ג דלט לא ידענא מנו לט. נראה שיש טעות בספר. הכי והכי תהוי קללה הוא והלכה למעשה דלא תימא הלכה ואין מורין כן אלא אי אתי עובדא קמן דנינן כותיה. רש"י במהדורא קמא:

    בעי רבין נכנסה לחופה וכו' אין לפרש דלענין הלכה קא בעי דמפשט פשיטא ליה דרבי אלעזר בן עזריה ס"ל דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה פי' ביאה דחיבת ביאה קונה אלא דמבעיא ליה אנן לענין מעשה היכי עבדינן כשנכנסה לחופה ולא נבעלה מי עבדינן כרבנן בהא מיהת ומשום דמסתבר מיהא כותייהו דחיבת חופה קונה. או דילמא חיבת ביאה קונה פי' ופסקינן כותיה דרבי אלעזר בן עזריה לגמרי והיינו דפשטינן מדתני רב יוסף וכו' דהא ודאי ליתא להא פירושא כלל דהא פסיק תלמודא כרבי אלעזר בן עזריה להלכה למעשה אלא ודאי אליבא דרבי אלעזר בן עזריה קא בעי לפרושי מלתיה וכן פרש"י והלכה למעשה וכו' תלמודא קא פסיק שכך נמנו לגמרי בני הישיבה. מהו לר"א בן עזריה. ע"כ. וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא נכנסה לחופה ולא נבעלה אליבא דרבי אלעזר מהו יש לה תוספת או לא חיבת חופה קונה וגובה את הכל או חיבת ביאה קונה ואינה גובה אלא מנה מאתים:

    דתני רב יוסף כלשון הזה היה שונה בברייתא דבריו של ר"א ראב"ע אומר מן הנשואין וכו'. שלא כתב לה אלא לחיבת לילה הראשונה. היינו דאמר לילה הראשון דכניסת חופה אינה אלא לילה הראשון בלילה הראשון איתא מכאן ואילך ליתא כלומר אמאי פסיק ותני לילה הראשון כלום איכא בלילה הראשון הכי הוה ליה למיתני שכך לא כתב לה אלא לחיבת ביאה על אימת דהואי. הא לא קשיא כלומר אי משום פירכא קמייתא פרכינן אלא אי אמרת וכו' הא פירכא מיהא לא קשיא דלהכי קתני חיבת לילה הראשון דאורח ארעא קמ"ל אלא חופה קשיא דאי אמרת מאי חיבת לילה הראשון חיבת חופה איכא למפרך כדפרכינן חופה בלילה איתא ביממא ליתא דסתם חופה לביאה קיימא כדאמרת וביאה בלילה היא. רש"י ז"ל במהדורא קמא. וכתב ר"ח ז"ל ואיפשיטא דחיבת חופה קונה מדתני רב יוסף שלא כתב לה אלא מפני חיבת לילה הראשון אע"ג דאקשינן עלה פרקה לההוא קושיא ומדבעי רב אשי דהוא בתרא ופירסה נדה מהו ש"מ דחיבת חופה קונה ס"ל ואע"ג דנקט את"ל וכן פסק רבינו אלפסי. הריטב"א ז"ל: נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו יש (לפרש) שפירשו דלהכי נקט שנכנסה לחופה ופירסה נדה משום דאילו פירסה נדה קודם שנכנסה לחופה אינה חופה לשום דבר וכארוסה היא דחופה דחזיא לביאה בעינן וליכא וליתא כדפרישנא בשמעתתא קמייתא דפרקין אבל הכא נקט נכנסה לחופה ופירסה נדה משום שאילו פירסה נדה קודם לכן פשיטא דלא אקני לה תוספת לר"א בן עזריה ומיהו שמעתי בשם הרב ר' פרץ ז"ל שאם היא נדה בשעת כניסה לחופה צריך להודיע לחתן כן שאם לא הודיעוהו אסור לעשות חופה דהוו חופה וקידושין בטעות וראוי לחוש לדבריו ז"ל לכתחלה. הריטב"א ז"ל. ולי היה אפשר לומר דדוקא נכנסה לחופה ופירסה נדה אבל פירסה נדה קודם והודיעוהו ואפ"ה כנסה לחופה הא ודאי דגמר ויהיב דאדעתא דהכי כנסה לחופה וחיבת חופה קונה ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל ופרסה נדה. ופירש ממנה ומת. ע"כ. ולא פירש כיוצא בזה לעיל גבי נכנסה לחופה ולא נבעלה אלא דבעי למימר כדכתי' דדוקא כשנכנסה לחופה אדעתא דביאה ופרסה נדה ופירש ממנה ומת אבל פרסה נדה ושוב נכנסה לחופה ומת לא מבעיא לן וכדכתי'. כנ"ל והרא"ש בפסקיו האריך בבעיא זו:

    מתני' רבי יהודה אומר רצה כותב וכו' פי' קסבר ר' יהודה דבהדיא אסור לפחות לבתולה ממאתים שלא יעבור על תנאי ב"ד אבל בענין זה ע"י תחבולה מותר שכותב לה מאתים והיא כותבת לו שובר שהתקבלתי ממך מנה ואע"פ שלא נתן לה כלום ור"מ סבר דכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה אפי' ע"י תחבולה זו הרי זו בעילת זנות. ר' ישעיה מטראני ז"ל:

    רצה וכו' ואע"פ דידעי ודאי שלא נתקבלה הודאתה זהו שוברה כאלו נתקבלה ואינה צריכה לומר הריני כאלו נתקבלתי וכן הדין בכל חוב אע"פ שיש עליו שבועה. התקבלתי ממך מנה ולאלמנה התקבלתי ממך חמשים גרסינן בירושלמי מסבר סבר רבי יהודה שאין פוחתין לבתולה ממנה ולאלמנה מחמשים ופריק בפוחת והולך היא מתניתא וליתני התקבלתי ממך כך וכך אשכח בר קפרא תני נתקבלתי ממך כך וכך ע"כ ופירושו ברור הריטב"א ז"ל. וז"ל הרא"ה ז"ל והיא כותבת לו התקבלתי אפשר דהתקבלתי לאו דוקא דהא שקרא הוי ואם בא לצאת ידי שמים חייב לתת לה הכל אלא כלומר כאלו התקבלתי ומחילה הוא דקאמר דמחלה ליה ומסתברא דאפי' מאן דכתב ליה לחבריה בעלמא נמי כי האי לישנא פטור אפילו מדיני שמים דהיינו מחילה דכיון דאודי ליה באפי סהדי דפרעי' דעתיה נמי דקא מחיל ליה ולרבי יהודה דוקא בדמחל ליה בתר דאיחייב ליה אבל אם התנה מתחלה כשנכנסה שלא תהא כתובה כדינה הראוי תנאו בטל כדאיתא בגמרא מיהו תמיה מלתא ולרבי יהודה נהי נמי דלא יכול לאתנויי בהדה מעיקרא ואי עבדא הכי תנאו בטל אכתי למה ליה למעבד הכי לחייב נפשיה אדידיה במאתים ותמחול איהי לדידיה מנה ולכתוב לה כתובה במנה ותו לא וליתא כדאסיקנא בפרקין דלעיל דאליבא דר' יהודה כיון דקסבר דליכא בתולה דבצירא ממאתים ואלמנה ממנה והיכא דלא כתיבי כמו שכתב דמי ואפילו היכא דכתב לה נמי ולא כתב לה אלא מנה אלו קא טעין דמחלה ליה מידי עליו להביא ראיה אליבא דגאונים ז"ל דקא סברי דכי אמרינן הטוען אחר המעשה ב"ד לא אמר כלום ה"ה אפי' במקום שכותבין ואפילו אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה ואפילו לדידן אפשר דאתיא דשאני התם דכיון דהוה ליה כסתם שאר כתובה ולא מפיק ליה אמרינן מהדר אהדריה ואירכס ליה אבל הכא דאיתא לשטר כתובה ולא כתיב ביה אלא מנה אמרינן דאיהו הוא דלא בעי למכתב לה טפי ולא מפסדה בהכי ואי אמר דמחלה ליה ליתי ראיה ולזכי הלכך לא סגיא ליה אלא דכתיב לה שטר של מאתים ואיהי כתבה ליה שובר דמנה וה"ה כתב לה שטר של מנה והיא כותבה לו שובר של מנה שנתקבלה מנה אבל לא נפקא ליה מינה מידי והאי דקאמר והיא כותבת לו התקבלתי מינך מנה וכו' לאו דוקא דה"ה בציר מהכי והכי אמרינן בירושלמי מסבר סבר רבי יהודה שאין פוחתין לבתולה ממנה ולאלמנה מחמשים ולכתוב כן משעה ראשונה אלא בפוחת והולך ולכתוב כך שנתקבלתי ממך כך וכך אשכח תני בר קפרא שנתקבלתי ממך כך וכך פי' מאי האי דקאמר ר' יהודה מי סגיא דלכתוב התקבלתי בבתולה מנה ולאלמנה בחמשים כלום סבור ר' יהודה שכך דין עיקר כתובה לבתולה מנה ולאלמנה חמשים וכ "ת אה"נ א"כ לכתוב כן משעה ראשונה לכתוב לבתולה מנה ולאלמנה חמשים ותו לא לכתוב מיד אחריתי אלא ודאי מדלא כתיב הכי משעה ראשונה סובר ר' יהודה שכך דין עיקר כתובה לבתולה מאתים ולאלמנה מנה אלא שה מוא פוחת לה מדינא וכיון דכן אמאי סיים ליה שיעורא לאלמנה חמשים ולבתולה מנה לא הוה ליה למיתני אלא רצה כותב לבתולה וכו' והיא כותבת לו התקבלתי ממך כך וכך ולאלמנה וכו' אשכח תני בר קפרא והיא כותבת לו וכו' כך וכך. עכ"ל הרא"ה ז"ל:

    גמרא וסבר רבי יהודה כותבין שובר וכו' תמיה לי וכי מה קאמר רבי יהודה באלו נתרצו שניהם לכתוב שובר דלא מצו כתבי ומתרצי' לאו בדיני כפייה קמיירי אלא בדינא דפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה אם תנאו קיים ואם לאו ולא בדיני השובר אם כופהו לקבל שובר על כרחו אם לאו. ויש לי לפרש דהכי קאמר מדקאמר רבי יהודה רצה כותב והיא כותבת לו התקבלתי אלמא תקנה התקין ולמד לכתוב שובר ואמאי והא רבי יהודה אין כותבין שובר ס"ל משום דנפיק מיניה חורבא והכא נמי אע"ג דמדעת שניהם קאמר מ"מ אנן לא מתקנינן מידי דנפיק מיניה חורבא בעלמא דמאן דחזי סבר בעלמא כותבין שובר ואיכא למיחש או לב"ד טועין או משום דטעו בה אינשי ולא יהו נזהרין מלכתוב שובר דעלמא והלכך לא הוה ליה למימר והיא כותבת לו התקבלתי אלא והיא מחזרת לו את השטר וכותב לה שטר אחר ופריק ר' ירמיה כששוברתה מתוכה דלא אתו למילף מיניה דהא הכא ליכא משום חשש העכברים ואביי אמר אפי' כשאין שוברתה מתוכה ואפ"ה ליכא למיחש דלא אתו למילף מיניה בעלמא דמידע ידעי דלא דמי לשובר דעלמא דהכא מלתא בעלמא הוא דעבדה בהדיה ואי מזדהר מזדהר ואי לא איהו דאפסיד. והא דאמרינן ר' ירמיה לא אמר כאביי גזרה שובר דהכא אטו שובר דעלמא לאו למימרא דאביי לית ליה נמי גזרה אטו שובר דעלמא דהיינו עיקר קושיין דאקשינן וסבר ר' יהודה כותבין שובר ור' ירמיה לא אמר כאביי משום דקסבר דאע"ג דהכא מלתא בעלמא דקא עבדא בהדיה מ"מ הרי הוא כשאר שוברין דעלמא ולא רמו אינשי אנפשייהו ולמימר התם ודאי פרעי והכא מלתא בעלמא הוא דקא עבדה בהדיה ואכתי איכא למיגזר אטו שובר דעלמא ואביי סבר בכל כי הא ליכא למיגזר כנ"ל. הרשב"א ז"ל וכן תירץ הריטב"א דקס"ד דכיון דלר' יהודה אין כותבין שובר ויש בו חשש הפסד ללוה לא הוה ליה לתקוני הכא דליעבדו הכי דנפיק מיניה חורבא דמאן דחזא סבר בעלמא כותבין שובר וכדקאמר ר' ירמיה גזרה שובר וכו' וכך היה לו לומר כותב לה מאתים והיא מחזרת לו את השטר וכותב לה שטר על מנה שנשארו מכתובתה. ע"כ:

    וז"ל הרא"ש ז"ל וסבר רבי יהודה וכו' וא"ת מאי קא פריך שאני הכא שנתרצו שניהם לכתוב שובר דמתניתין לאו בדין שובר איירי אלא בדין פחיתת כתובה לאשמועינן דאינו מועיל אלא בכתיבת שובר. וי"ל דדייק מדלא קתני בדברי ר' יהודה לאחר מחילת התקבלתי שיכתוב לה כתובה אחרת של מנה וירמוז לה שהיא כתובה שנייה שנכתב' לאחר הנשואין אלא קאמר והיא כותבת התקבלתי ממך חמשים זוז אלמא משמע דדינא הכי למכתב שובר ע"כ.

    והרא"ה ז"ל כתב וז"ל וסבר ר' יהודה כותבין שובר ורמינהי מי שפרע וכו'. ואע"ג דקי"ל דכל היכא דלא אפשר ודאי כותבין שובר י"ל אי הוה ס"ל לר' יהודה אין כותבין שובר לא הוה קאמר הכי כדקתני מתני' למימר דלכתוב ליה שטר של מאתים והיא כותבת לו שהתקבלתי ממך מנה ולאלמנה מנה וכו' אלא לא היה כותב לה אלא שטר של מנה לבתולה ולאלמנה שטר של חמשים וכותבת לו התקבלתי ממך חמשים ולבתולה התקבלתי מנה וכ"ת השתא נמי כביש ליה לשטר כתובתה ותבעה ליה ואם איתא דמרכס תברי' מחייב למפרעי' אליבא דגאונים דקסברי הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואפי' במקום שכותבין כתובה ואע"ג דלא נקיטא כתובה ולדידן נמי אי איתא דמרכס תברי מפיק לה לכתובה דכתיב לה בבתולה מנה ובאלמנה חמשים וגם לה מאתים בבתולה ובאלמנה מנה דהא לא מהימן למטען עלה כלל אי לאו דקא מייתי ראיה דאע"ג דלא כתיב לכתובה אלא מנה או חמשים הא לאו ראיה היא דאמרה איהו הוא דלא בעי למכתב לה טפי ולא מפסדה בהכי כדפי' ויש לומר מ"מ אלו הוה סבירא לן דאין כותבין שטר דחיישינן לעכברים הרי עדיפא ליה דלא לכתוב לה כתובה אלא מנה בבתולה או חמשים באלמנה דאע"ג דסוף סוף הא יכלה למתבעיה מ"מ קילא לה מלתא טפי למתבעיה בשטר כתובתה והכי עדיפא ליה דכתיב בה בהדיא מאתים בבתולה ומנה באלמנה ועדיפא ליה נמי כדשני כרבי ירמיה דאמר כששוברתה בתוכה. מיהו קשיא לן אליבא דגאונים דקסברי דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אפילו כשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה כששוברתה בתוכה מאי אהני לן דלמא כביש לה לשטר כתובתה ותבעה ליה בדינא. ואפשר דאליבא דהגאונים ז"ל בהא אע"ג דשוברתה מתוכה כותבין לה שובר אחר ולהא ליכא למיחש למידי דאי כביש לה לשטר כתובתה ותבעה ליה על פה מפיק ליה לשובר מאי אמרת דלמא מרכס תברא וכבישת לשטר כתובה לגבי' הא לא אפשר וכל היכא דלא אפשר כותבין לה שובר ע"כ. ולי אפשר דקס"ד דמקשה דמדקתני רצה כותב וכו' והיא כותבת וכו' אלמא דשובר באפי נפשה הוא דכתבה ואי ס"ל לר' יהודה אין כותבין שובר דעלמא משום דחייש לעכברים הכא נמי הוה ליה למיחש דלא לכתוב שובר באפי נפשה אלא בכתובה עצמה לכתוב הסופר והיא אמרה בפנינו התקבלתי ובזה מתוקן הכל אבל מדקתני רצה כותב וכו' והיא כותבת וכו' אלמא דלא חייש לעכברים וס"ל דכותבין שובר ומשני ר' ירמיה דאין הכי נמי דמתני' כששוברתה מתוכה ותדחוק ותפרש מתני' בהכי ואביי מאוקמתיה משום דמתני' לא קתני הכי וכדקאמר בגמרא בסמוך ובשלמא אביי לא אמר כר' ירמיה לא קתני שוברתה מתוכה כנ"ל לפרש שמעתתא כפשטא ולא דחיקא כלל: רבי יוסי אומר יכתוב שובר פירש רש"י ז"ל דהיינו טעמא דלא מרעינן כח המלוה לגבות מזמן שני ולא פירש לפי המסקנא בגט פשוט דמפרש האי טעמא כדי שיכוף לפרוע לפי שיש עליו שטר גדול. לשון הרא"ש ז"ל. ולכך פירש רש"י ז"ל כן כדי לאלומי פירכא דתלמודא דהא קמן דס"ל לר' יהודה יחליף ומרע כח המלוה להדיא למחול שעבודו מזמן הראשון משום ספק פסידא דלוה דאפשר דיזדהר בתבריה ולא מירכס ליה כ"ש הכא בכתובה דאין כאן ריעותא כלל ואפשר דאתי פסידא לבעל בשובר פשיטא ודאי דהא היה לנו לומר דלא יכתבו שובר ולהכי אלים לפירכיה משום דאסיק אדעתיה חילוקיה דאביי ואלו למסקנא דהתם כי קאמר ר' יהודה יחליף היינו מזמן ראשון ואפשר דס"ל לרש"י ז"ל דלא מכרעא מלתא בגט פשוט דליהוי הכין מסקנא עיין שם כנ"ל: כששוברתה מתוכה אין לפרש כגון שתכתוב האשה אחורי הכתובה התקבלתי והיינו דקתני מתני' והיא כותבת דאם כן התם נמי גבי מי שפרע מקצת חובו ליעביד הכין ואמאי קאמר ר' יהודה יחליף ומרע כח המלוה וכדכתיבנא אלא ודאי דאין זו תקנה כלל דהא אפשר לגרור ולמחוק והנכון כדפי' רש"י כששוברתה בתוכה. בתוך הכתובה עצמה יכתוב הסופר והיא אמרה בפנינו התקבלתי חציה ע"כ. וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל כששוברתה בתוכה פירש"י בתוך הכתובה עצמה יכתוב הסופר והיא אמרה התקבלתי חציה וכו' ע"כ. ונראה לי מלשונו ז"ל אמתתן של דברים כי בתוך השטר יכתוב כן הסופר קודם חתימת העדים וכן בדין דאם לא כן הא גייזא ליה ומחקה ליה ומשום גזיזא או מחיקה כי הא לא מיפסל שטרא וכדכתי' בבבא מציעא בס"ד. ע"כ: ומיהו רש"י ז"ל במהדורא קמא כתב וז"ל כששוברתה בתוכה בתוך הכתובה עצמה כתבה התקבלתי ממך מנה דהשתא ליכא למיחש דילמא מרכס והדר גביא מאתים ע"כ. ואם תאמר לרבי יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מאי נפקא מינה ששוברתה בתוכה תשרוף כתובתה ותגבה מאתים בעדי הינומא. ויש לומר דלדידיה ודאי כותבין שובר היכא דלא אפשר כדכתבינן לעיל בפ"ב. הרא"ש ז"ל: וז"ל הריטב"א ז"ל. ויש לומר דמתני' במקום שכותבין כתובה עסקינן וכיון שכן יכול לומר פרעתי או מחלה לי דאילו במקום שאין כותבין לא סגיא אלא בשובר ובמקום דלא אפשר דכ"ע כותבין שובר כדאיתא בפ"ב. ויש מתרצין דליכא למיחש דכבשא ליה משום דאית ביה תוספת ונדוניא דלא גביא אלא בשטרא וליתא דר' יהודה סתמא קאמר ואפילו היכא דליכא תוספת ונדוניא ולא עוד אלא דמסתמא אין בהם תוספת שהרי מעיקר כתובה הוא פוחת לה ע"כ. ויש לי לתרץ עוד דבשלמא כשאין דרך להנצל מהמעשה ב"ד הא ודאי דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אבל הכא כיון דאפשר לר' יהודה לכתוב בתוך הכתובה והיא אמרה בפנינו התקבלתי חציה הא ודאי לא כבשה לה לכתובתה דהא יכול למטען דבתוך הכתובה היה כתוב שובר דהא יכול למעבד הכין ועוד דבשלמא התם גבי מי שפרע מקצת חובו חייש ר' יהודה שלא יכתוב שובר משום דילמא מרכס ואפיק שטריה וגבי ליה לכוליה דאלים כחו דשטריה בידיה אבל הכא לא חייש ר' יהודה למידי דאי כביש שטריה הרי גם זכותיה לא הוה בידיה ומרתתא דילמא גם המנה לא תגבה דיטעון דפרע לה כולה כתובתה ונשי לאו דינא גמירי דהטוען אחר מעשה ב"ד וכו' והכין דייק לשון רש"י שהאריך וכתב וז"ל דטעמא מאי אמר ר' יהודה אין כותבין שובר משום דלא יצטרך ליה לשמרו וכו' כנ"ל:

    6 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Ketubot 56a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    גמרא ר' יהודה אומר רצה כותב וסבר ר' יהודא כותבין שובר והתנן כו' וקשיא לי הא לקמן סוף פ' הכותב (דף פ"ט ע"ב) מסקינן דהיכא דלא אפשר לכ"ע כותבין שובר וא"כ מאי מקשה הכא הא לר' יהודא לא אפשר למאי דמסקינן בסמוך דלא מהני תנאי לר' יהודא דחכמים עשו חיזוק לדבריהם. ונ"ל ליישב דבמסקנא גופא איכא למידק מאי חיזוק שייך בזה דסוף סוף מה הועילו בתקנתן כיון דאכתי מצי למיפחת לה מכתובתה ע"י שתצטרך לכתוב לו שובר התקבלתי אע"כ דאפ"ה ניחא להו בהאי תקנה ממה שתיקנו דליהני תנאי והיינו לפי המסקנא משא"כ למאי דס"ד עכשיו דלר' יהודה אין כותבין שובר א"כ טפי הו"ל לתקן דליהני תנאי ממה שתקנו שיכתוב התקבלתי דלא מהני בעלמא כן נ"ל אלא דמלשון התוספות בסמוך א"א לפרש כן כמו שאבאר בסמוך:

    תוספות בד"ה כששוברתה מתוכה וא"ת לרבי יוחנן דאמר הטוען כו' עכ"ל ויש לתמוה טובא על קושייתם דהא לר' יוחנן בלא"ה כל הנשים דעלמא א"א להן לגבות אלא ע"י שובר דאע"ג דקרעה לכתובתה אפ"ה מציא למיהדר ולמיגבי בעידי הינומא אע"כ דלרבי יוחנן כיון דלא אפשר ודאי כותבין שובר אפילו לר' יהודא וא"כ ע"כ דהאי שקלא וטרי' דשמעתין אינו אלא אליבא דמאן דלית ליה דרבי יוחנן ובהכי מיתוקמא שפיר שינויי' דרבי ירמיה ואפילו אם נאמר דבכולהו כתובה דעלמא לא חייש ר' יוחנן דילמא גביא והדר גביא דקלא אית ליה אבל הכא שפיר יש לחוש שתטמין הכתובה ותגבה ע"י עידי הינומא דסוף סוף לר' יהודא אליבא דר' יוחנן הו"ל לא אפשר דאף אם יתנה מעיקרא לכתוב לה כתובה מנה תטמין הכתובה ותגבה ע"י עידי הינומא ואפשר דהתוספות סברי דהסוגיא דהכא לא שני להו בין היכא דאפשר או לא אפשר דאל"כ לא הוי מקשה מידי לר' יהודא דשאני הכא דלא איפשר ולא משמע להו להתוספות לפרש כדפרישית בסמוך ועי"ל דהאי שינוייא דאפשר ולא אפשר היינו כשינויי' דאביי אבל לר' ירמיה דלא אמר כאביי משום דגזר אטו שובר דעלמא א"כ מה"ט גופא לא מפליג בין אפשר או לא אפשר וכל הנשים שגובות ע"כ היינו משום דלר' יוחנן לא חיישינן דילמא גביא והדר גביא כדפרישית ולקמן דף פ"ט נבאר באריכות ודו"ק:

    בא"ד ועי"ל דבמקום שכותבין כו' ואע"ג דרבי יוחנן גופא ודאי סבר דאפילו במקום שכותבין גבי במעב"ד לחוד כדמוכח פ"ק דמציעא וכמ"ש התוספות לקמן במתניתין דהוציאה גט סוף פרק הכותב היינו משום דר"י סבר דכותבין שובר משא"כ ר' יוחנן אליבא דר' יהודא דוקא במקום שאין כותבין גביא בתנאי ב"ד וק"ל:

    גמרא טעמא דכתבה ליה אבל ע"פ לא כו' לכאורה משמע דהאי דיוקא הוי דוקא אליבא דר' ירמיה דמוקי לה כששוברתה מתוכה א"כ לא מהני ליה האי שובר אם תכחישו אלא דעיקר מילתא דרבי יהודא היינו דשניהם מודים ולענין אי מהני איירי א"כ מדייק שפיר משא"כ לאוקימתא דאביי דהיינו שובר גמור לא הוי מדייק מידי דהא ודאי שובר עדיף דמהני אפילו אם תכחישנו. אלא כד דייקת בה ליתא דהא אפילו לר' ירמיה נמי מהני בשוברתה מתוכה אפילו לענין הכחשה כמ"ש התוספות אליבא דרבי יוחנן דצריכה להראות הכתובה ועוד דא"כ לא הוי משני הש"ס מידי דנהי דלרבי יהודא חכמים עשו חיזוק לדבריהם דלא אהני לשון תנאי אכתי אמאי קאמר ר' יהודא כותב תמחול לו בע"פ בלשון התקבלתי כיון דבלא"ה לא מיירי בענין הכחשה אע"כ דהא דקאמר הכא אבל בע"פ לא לאו בע"פ ממש אלא שיתנו כן מעיקרא ויכתוב לה כתובה מנה או חמישים דבכה"ג לא תוכל להכחישו למאן דלית ליה דר' יוחנן ואפילו לר' יוחנן כמ"ש התוספות אלא דלפ"ז קשיא לי איפכא מאי מקשה אבל בע"פ לא דילמא ר' יהודא נקיט התקבלתי לרבותא וכ"ש תנאי דמעיקרא כיון דאית ליה תנאו קיים תדע דהא לעיל דף נ"א מקשה הש"ס בפשיטות דלר' יהודא דהתקבלתי מהני ע"כ תנאה נמי מהני ולחד שינוייא דהתם נמי משמע שכך הסברא שאין חילוק לר' יהודא ונהי דהתוספות שם הרגישו בזה וכתבו דהסוגיי' דהכא היינו לפי המסקנא דהתם לשינוייא בתרא. ומלבד שהוא דוחק. אלא לפי מה שכתבו התוס' כאן דדיוקא דש"ס הכא היינו מדפליג ר' יהודא בברייתא דלקמן עליה דרבי יוסי וא"כ נראה דזה דוחק יותר לומר דהמקשה דלעיל דף נ"א והתרצן דשינוייא קמא לא הוו ידעי הברייתא דלקמן בשמעתין ובלא"ה אפרש בסמוך שאין דברי התוס' מוכרחין בזו הסברא דברייתא דלקמן לכך נלע"ד לפרש להיפך דהא דדייק הש"ס טעמא דכתבה ליה היינו לשינוייא דאביי דווקא דכיון דלר' יהודא בעלמא אין כותבין שובר אלא דוקא הכא ס"ל דכותבין והיינו כדפרישית דשינוייא דאביי גופא היינו דהו"ל כלא אפשר ולכ"ע כותבין וא"כ ממילא מוכח דתנאי דמעיקרא לא מהני דאל"כ לא הוי קאמר ר' יהודא דכותבין שובר כנ"ל. ועוד נ"ל דמלישנא דמתני' גופא קא דייק והיינו למאי דפרישית בריש פירקין דהא דקתני אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים היינו שאינו יכול לפחות כלום על ידי תנאי אפ"ה מוסיף ואהא קאמר ר' יהודא דלפחות מעיקרא נמי יש תקנה ע"י כתיבת התקבלתי אם כן ממילא שמעינן דתנאי לר' יהודא לא מהני ועיין בזה בחדושינו בדף נ"א ודו"ק:

    תוספות בד"ה טעמא דכתבה ליה כו' וליכא למימר מאי כותבת אומרת כדאמר בסמוך כו' עכ"ל. ולכאורה אין דבריהם מובנים בזה דודאי בסמוך מסיק שפיר מאי כותב אומר דאין ה"נ דאומר בזה הלשון שכותב מהני אלא דנקיט כותב משום דהכי אורחא דמילתא לכתוב לראייה משא"כ הכא אפי' אי הוי קתני רצה אומרת התקבלתי ממך הוי מדייק שפיר טעמא דאמרה התקבלתי הא תנאי דמעיקרא בלא התקבלתי לא מהני דהא ע"כ כל השקלא וטריא דהכא היינו במאי דמצריך ר' יהודא ל' התקבלתי דמיחזי כשקרא ולא קאמר דמהני בלשון תנאי ויש ליישב דבריהם דאהא גופא מייתי ראיה כיון דאמרינן בסמוך מאי כותב אומר וע"כ נקיט כותב משום דאורחא דמילתא לכתוב דמהני לענין הכחשה אע"ג דעיקר מילתא התם במתניתין דהכותב לא איירי לענין הכחשה אלא אי מהני א"כ ה"נ מצינן למימר דאע"ג דמהני תנאי דמעיקרא אפילו בע"פ אפ"ה ניחא ליה לר' יהודא למימר תקנתא דכותב התקבלתי דמהני נמי לענין הכחשה כן נ"ל ליישב דבריהם בדוחק אלא דאכתי קשה למאי דפרישית דע"כ בתנאי דמעיקרא לא שייך הכחשה דלעולם צריכה להראות הכתובה כמ"ש התוס' בד"ה כששוברתה מתוכה וצ"ע:

    בא"ד דהא פליג אדר' יוסי דאמר רשאי כו' עכ"ל לכאורה אין זה מוכרח דהא לקמן דף הסמוך איכא למ"ד דלא פליג ר' יהודא אלא בסוף דלר' יוסי מצית מחלה אפילו בע"פ ולר' יהודא דוקא בעינן כותבת וכמו שפירש"י לקמן אבל בתחלה מודה ר' יהודא דמוחלת אפילו בע"פ וא"כ כי היכי דמודה ר' יהודא בתחילה דמוחלת ה"נ מצינן למימר דמודה בתנאי דמעיקרא ולא פליג אלא בלשון התקבלתי אי מהני בסוף בע"פ אלא דבעיקר דבריהם כבר פירשתי מה שנלע"ד לפרש קושיית הש"ס אאוקימתא דאביי ובזה נתיישב הכל ודו"ק:

    בד"ה הרי זה מקודשת ע"כ בדכפליה לתנאיה איירי כו' ותימא א"כ אמאי מקודשת כו' עכ"ל. משמע דעיקר קושייתם כיון דאמר בהדיא ואם לאו לא תהיה מקודשת וא"כ יש לדקדק מאי קשיא להו מההיא דפרק ב' דנזיר דהתם לאו ר' מאיר איירי בה ואפשר דמשמע להו דסתם מתני' ר' מאיר היא ואזלי לשיטתייהו דבעל מנת נמי בעינן תנאי כפול כמ"ש בחידושי לגיטין פרק מי שאחזו:

    בא"ד ואור"י דאי לאו דילפינן מתנאי דב"ג וב"ר הו"א דשום תנאי אינו מבטל את המעשה כו' עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק אכתי האיך מיתרצא ההיא דנזיר דנהי דלענין קידושין איכא למימר כיון שמסר לה הקידושין הוי מעשה ולא אתי דבור דתנאי ומבטל המעשה מה שאין כן לענין נזיר דדבור ודבור הוא ואכתי הדרא קושיא לדוכתא אפילו אם תמצא לומר מתנה על מה שכתוב בתורה לא שייך למילף מתנאי ב"ג וב"ר אכתי מה סברא יש לומר דלא ליהוי נזיר כיון דתוך כ"ד גמר דבריו ואמר שאינו רוצה להיות נזיר אם יאסר ביין וקי"ל דתוך כ"ד כדבור דמי אפי' לענין חזרה גמורה חוץ מקדשים וגירושין וכ"ש דקשה יותר לפי מאי שהוכחתי בחידושי לגיטין דבנדרים ושבועות לא איצטריך למילף דין תנאי מב"ג וב"ר אלא מסברא דאלת"ה האיך מהני בהו תנאי הא אי אפשר לקיים נזירות ושבועה ע"י שליח וקי"ל לקמן דף ע"ג דלא מהני תנאי בכה"ג וא"כ הדרא קושיית התוספות לדוכתא. מיהו בתוספות פ"ב דנזיר מצאתי קושיא זו דא"א לקיים על ידי שליח ותירצו בע"א ולולי דברי התוס' דהכא היה נראה לי דמתנה על מה שכתוב בתורה טעמא רבה אית ביה דהו"ל כמפליג בדברים ואנן סהדי דאין פיו ולבו שוין בזה דהכי משמע להדיא במשנה בס"פ הפועלים ע"ש בתוס'. ועוד נ"ל דבנזירות לא מהני חזרה אפילו תוך כ"ד משום דמיד כשאמר הריני נזיר מתחייב בקרבן ובהקדש לא אמרינן תוך כ"ד כדבור דמי אלא לפרש דבריו אבל לא לענין חזרה כמ"ש בחידושי פרק מרובה דף ע"ג ע"ש וא"כ ה"נ כיון שהתנה בדבר שא"א לקיימו אמרינן דמיהדר קא הדר ביה מש"ה לא מהני והוי נזיר וכן משמע ג"כ ברפ"ב דנזיר דאליבא דב"ש דאין שאלה בהקדש ה"ה בנזיר ופירש"י שם משום דכתיב קדוש יהיה וא"כ ה"נ דכוותיה דהא ב"ה לא פליגי התם אלא משום דס"ל יש שאלה בהקדש כנ"ל נכון ודו"ק. אח"ז מצאתי סברא זו דהו"ל כמפליג בדברים בחידושי הרמב"ן פרק יש נוחלין בשם ר"ת אהך קושיא דנזיר גופא גם קושיא דתנאי שא"א לקיים ע"י שליח מצאתי שם ות"ל ית' שכוונתי לדעת הגדולים והוספתי בהן נופך משלי וה' יורינו נפלאות מתורתו:

    2 more comments on this page.

    Penei Yehoshua on Ketubot 56a · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    גמרא בעי רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו זה ודאי דפירסה נדה בשעת חופה אלא דהוא לא ידע כמ"ש הרא"ש. ומסתפקנא אם החופה ביום ז' לנקיים שלה דתטבול בלילה אם מקרי חזיא לביאה כיון דממילא ביום לאו אורח ארעא ובלילה הא תהיה חזי לביאה ומדברי הפוסקים משמע דג"ז מיקרי א"ר לביאה ואולם מסתפקנא בחופה דל"ח לביאה ואח"כ טבלה לנדתה ומת קוד' שבא עלי' אם נימ' דכל דשעת חופ' ל"ח לביא' לא אקני לה עד שעת ביאה ממש או דמשעה שנעשית חזי' לביאה זכתה בכתובת':

    תד"ה ה"ז, ע"כ בדכפליה איירי דאמר לה כו' ואם לאו אל תהי מקודשת. ואלולי שאיני כדאי היה נ"ל דע"מ אינו בדרך תנאי רק שמקדש אותה בלי התחייבות שאר כסות ועונה והיא נתקדשה לו על אופן זה וכמו על מנת שאין לך אונאה דלא שייך לומר דהוא ענין תנאי דאם יהיה בו דין אונאה לא יהיה המכר מכר דא"כ אם יהיה אונאה יאמר הלוקח רוצה אני שיהיה בו דין אונאה ויתבטל באמת המכר א"ו דאינו בדרך תנאי אלא דמוכר בענין שלא יהיה ללוקח עליו דין אונאה והלוקח שמתרצה הוי כקנה בלי זכות זה דאונאה וסילק זכותו בזה:

    בא"ד עשה עמי היום וחובך מחול לשון זה אינו מובן דזה לא מקרי מתנה על מש"ב אלא דהוי תשלומין על מה שעושה עמו, ואמאי לא נקטו בסתם לא יהא יכול למחול חוב כדנקטו אח"כ בנזיקין נימא שלא יהיה יכול למחול:

    תד"ה הר"ז מקודשת אבל גבי נזקין ל"ש למימר הכי וכו'. ויש לעיין דא"כ בע"מ שאין לך עלי אונאה ג"כ כן. דהוא ממש אין לך עלי דין נזק:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Ketubot 56a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Ketubot, daf 56, Amud Aleph, about 435 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 15 words

      Opens “אלא: תרוייהו אזלי בתר אומדנא.…”

    2. Segment 221 words

      Opens “מאן דאמר הלכה שפיר, מאן דאמר אין…”

      Named: רבא.

    3. Segment 324 words

      Opens “יתיב רב חנינא קמיה דרבי ינאי וקאמר:…”

      Named: רב חנינא, רבי ינאי, רבי אלעזר.

    4. Segment 422 words

      Opens “אמר רב יצחק בר אבדימי משום רבינו:…”

      Named: רב יצחק בר אבדימי, רבי אלעזר, רב נחמן, שמואל.

    5. Segment 548 words

      Opens “ורב נחמן דידיה אמר: אין הלכה כרבי…”

      Named: רב נחמן, רבי אלעזר.

    6. Segment 614 words

      Opens “בעי רבין: נכנסה לחופה ולא נבעלה, מהו?…”

    7. Segment 736 words

      Opens “תא שמע, דתני רב יוסף: שלא כתב…”

      Named: רב יוסף.

    8. Segment 832 words

      Opens “ואלא מאי, חופה? חופה בלילה. איתא ביממא…”

      Named: רבא.

    9. Segment 918 words

      Opens “אלא חופה קשיא חופה נמי לא קשיא…”

    10. Segment 1028 words

      Opens “בעי רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נידה…”

      Named: רב אשי.

    11. Segment 1127 words

      Opens “רבי יהודה אומר: רצה כותב לבתולה וכו':…”

      Named: רבי יהודה, רבי יוסי.

    12. Segment 125 words

      Opens “אמר רבי ירמיה כששוברתה מתוכה…”

      Named: רבי ירמיה.

    13. Segment 1340 words

      Opens “אביי אמר אפילו תימא בשאין שוברתה מתוכה…”

      Named: אביי.

    14. Segment 1423 words

      Opens “בשלמא אביי לא אמר כרבי ירמיה לא…”

      Named: רבי ירמיה, אביי.

    15. Segment 1520 words

      Opens “טעמא דכתבה ליה אבל על פה לא…”

    16. Segment 1630 words

      Opens “דתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי…”

      Named: רבי מאיר.

    17. Segment 1712 words

      Opens “קסבר רבי יהודה כתובה דרבנן וחכמים עשו…”

      Named: רבי יהודה.

    18. Segment 1830 words

      Opens “הרי פירות דרבנן ולא עבדו להו רבנן…”

      Named: רבי יהודה.

    Sages named on this page

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Ketubot 56a · Segment 7 — “תא שמע, דתני רב יוסף: שלא כתב לה אלא…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Ketubot 56a · Segment 4 — “…רב נחמן אמר שמואל: הלכה כרבי אלעזר בן עזריה.

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Ketubot 56a · Segment 13 — “אביי אמר אפילו תימא בשאין שוברתה מתוכה בשלמא התם…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Ketubot 56a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026