Ketubot 6a

או הלכה כר"ש דמקלקל בחבורה חייב כיון דתימצי לומר הלכה כר' יהודה בדבר שאין מתכוין דאסור:

בנהרדעא מקומו של שמואל:

וסימניך שלא תטעה להחליף שמעתתא דבי רב לנהרדעא ודנהרדעא לדבי רב:

אלו מקילין לעצמן דבי רב שצריכים לעשות כדברי רבן אומרים שרבן התיר ונהרדעא העושים כשמואל רבן אומרים שמואל התיר:

ורב שרי בתמיה אלמא דבר שאין מתכוין מותר סבירא ליה:

מסוכריא דנזייתא סתימת נקב גיגית שמוציאין השכר דרך הנקב וסותמין אותו בבלאי בגדים:

אסור להדוקה משום סחיטה:

מודה ר"ש כו' אבל כאן יש שבקיאים בהטייה כדלקמן:

האי מסוכרייתא דנזייתא אסור להדוקה כולי It is forbidden to tighten this barrel stopper, etc. O VERVIEW It was said in the name of רב that it is forbidden to tighten a stopper in a beer barrel hole on יו״ט (even according to ר״ש, since it is a פסיק רישיה). The גמרא does not state however which מלאכה is being performed by this פסיק רישיה. תוספות cites and discusses differing opinions in this matter. -------------------------– פירש בקונטרס וכן רבינו חננאל ובערוך בחד לישנא וכן בסדר תנאים ואמוראים – רש״י explained and similarly the ר״ח and in the ערוך in one interpretation and similarly in סדר תנאים ואמוראים; they all explained – דאסור משום סחיטה – That it is forbidden to tighten the stopper because of ‘wringing out’. תוספות asks: וקשה לרבינו תם דהא סחיטה משום ליבון ולא שייכא בשאר משקים – And the ר״ת has a difficulty with this explanation, for סחיטה is forbidden on account of ליבון (whitening, or cleaning/laundering), but ליבון is not applicable by other liquids except for water. תוספות explains why there is no סחיטה by שאר משקים – דכל דבר המלכלך את בולעו כגון יין ושכר ושמן לא שייך ליבון בסחיטתו אלא דוקא במים – For anything which stains the material which absorbs it, for instance wine, beer, and oil, there can be no ליבון when wringing it out, only by wringing out water can it be considered ליבון – תוספות proves his point that the איסור סחיטה because of ליבון is only by water but not by שאר משקים: וראיה לדבר מדלא גזרינן בהו שמא יסחוט כמו גבי מים – And the proof of this is since the חכמים did not decree by שאר משקים that certain activities be forbidden for perhaps he may wring it out, as they were גוזר regarding water. תוספות first brings examples where the חכמים were concerned for סחיטה by water: כדאמרינן באלו קשרים (שבת דף קיג, ב) היה מהלך בשבת ופגע באמת המים כולי – As רבא states in פרק אלו קשרים regarding one who was walking on שבת and came upon a stream of water, etc. where רבא said – היכי ליעביד לינחות במיא אתי לידי סחיטה – What should he do; can he go into the water, but it will cause סחיטה – תוספות offers another example of גזירת סחיטה by water: ותניא נמי בפרק חבית (שם דף קמז, ב ושם) ומסתפג באלונטית ולא יביאה בידו – And we also learnt in a ברייתא, ‘and one may dry himself on שבת with a towel but he should not bring the towel with him in his hand’ after he dried himself – ומפרש בגמרא דאתי לידי סחיטה – And the גמרא there explains the reason for לא יביאה בידו is because it may come to סחיטה – תוספות offers one final example of גזירה משום סחיטה by water: ובפרק ב׳ דביצה (דף יח, א ושם) אומר דלכולא עלמא אין מטבילין את הכלים – And in the second פרק of מסכת ביצה the ברייתא states that everyone agrees that we do not immerse clothes in a מקוה on יו״ט – ומפרש בגמרא גזירה משום סחיטה – And רב יוסף explained the reason for this prohibition in the גמרא there, for there is a גזירה because of סחיטה. תוספות has cited three examples where there is a גזירה משום סחיטה by water (only). תוספות will now show that by שאר משקים there is no such גזירה: ואילו בפרק תולין (שבת דף קלט, ב) תנן מסננין את היין בסודרין – However in פרק תולין we learnt in a משנה; we may strain the wine with cloths – אלמא לגבי יין לא גזרינן משום סחיטה – It is evident from this משנה that regarding wine there is no decree on account of סחיטה; otherwise how can we permit to strain the wine with a cloth when he may wring the wine out of the cloth – תוספות offers another example that we are not גוזר משום סחיטה by other משקין: ובריש המביא (ביצה דף ל, א) נמי קאמר ליפרוס סודרא עליה ולא קאמר אתי לידי סחיטה – And in the beginning of פרק המביא also, the גמרא states, ‘let him place a cloth on it’, and the גמרא does not ask that it may cause סחיטה and therefore it is not permitted; indicating there is no גזירה משום סחיטה by שאר משקים – והיינו משום דלא שייך ליבון אלא גבי מים – And that is because the מלאכה of ליבון is applicable only regarding water, but not by other משקין. Therefore by water where ליבון is applicable we are גוזר משום סחיטה (since by water סחיטה is a תולדה of ליבון), however by שאר משקין where there is no ליבון (since it stains the object) therefore there can be no גזירה משום סחיטה, since there is no איסור of סחיטה (or ליבון) by שאר משקין. תוספות anticipates a difficulty with this assumption that there is no סחיטה by שאר משקין: והא דאמרינן בפרק מפנין (שבת דף קכח, ב) אם היתה צריכה שמן חבירתה מביאה לה בשערה – And that which the גמרא states in פרק מפנין, ‘if she (a birthing mother) needs oil, her friend brings it to her in her hair’ – ופריך והא אתי לידי סחיטה ומשני אין סחיטה בשער משמע דשייך סחיטה בשמן – And the גמרא asks, ‘ but we are causing סחיטה; and רבה ורב יוסף answer there is no סחיטה by hair’; indicating that there is סחיטה by oil, not as תוספות just taught – תוספות has an additional question: וכן בפרק נוטל (שם דף קמג, א) ספוג אם יש לו בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו – And also in פרק נוטל the משנה states, ‘ a sponge; if it has a handle one may wipe with it, but if it does not have a handle we do not wipe with it’ – משום דאתי לידי סחיטת שמן הנבלע בו – Because it causes סחיטה of the oil which is absorbed in the ספוג. We find two places (by the hair and the sponge) where there is an איסור סחיטה by שאר משקין! תוספות replies: ההיא סחיטה אומר רבינו תם דהויא משום מפרק ואסורה כמו סחיטת זיתים וענבים – The ר״ת answers; that סחיטה (by the hair and the sponge) is forbidden on account of מפרק (not ליבון) and it is forbidden, just as squeezing out the juice from olives and grapes, which is forbidden because it is a תולדה of מפרק. תוספות responds to an anticipated question: והכא אומר רבינו תם דליכא למימר דאסור משום מפרק כיון שהנסחט הולך לאיבוד – However here (by the stopper), says the ר״ת, we cannot say that it is forbidden to tighten the stopper because of מפרק, since the wrung out wine is lost, and not retained by the סחיטה process. תוספות clarifies that this permissiveness (to סחיטה) applies – אף על גב דהוי פסיק רישיה וכן פירש בערוך דכל פסיק רישיה דלא ניחא ליה שרי – Even though that it is a פסיק רישיה it is permitted, and so too explains the ערוך that every פסיק רישיה where he is not content with the מלאכה that is being done is permitted. תוספות cites the sources from where the ערוך derives the rule that פס״ר דלא ניחא ליה is permitted: ועיקר ראייתו מפרק כל התדיר (זבחים דף צא, ב ושם) – And the sערוך׳ main proof is from פרק כל התדיר, where the גמרא states that – אליבא דרבי שמעון מזלפין יין על גבי האישים – According to ר״ש (who maintains אין מתכוין is מותר) we spray the wine over the fires of the מזבח – אף על גב דפסיק רישיה הוא דודאי מכבה הוא כיון דלא ניחא ליה בהאי כיבוי שרי – Even though it is a פסיק רישיה since he is certainly extinguishing (partially) the fire of the מזבח, nevertheless, since he is not pleased with this extinguishing, it is permitted. This proves that פס״ר דלא ניחא ליה is מותר. תוספות offers another proof of the ערוך that פס״ר דלא ניחא ליה is מותר: ועוד מייתי ראיה מלולב הגזול (סוכה דף לג, ב ושם) דקאמר רבי אלעזר ברבי שמעון – And the ערוך also bring a proof from פרק לולב הגזול, where ראב״ש rules – ממעטים ענבים ביום טוב פירוש ענבי הדס ופריך והא מתקן מנא – We may reduce on יו״ט the amount of (grapes) [berries]; meaning the berries of a הדס. And the גמרא asks, ‘but he is repairing an object’– ומוקים לה במתכוון לאכילה סבר לה כאבוה – So רב אשי establishes this ruling of ראב״ש in a case where his intention is to eat the berries (but not to be מכשיר the הדס), and ראב״ש agrees with his father ר״ש that a דבר שאין מתכוין is permitted – ופריך והא מודה רבי שמעון בפסיק רישיה כולי – And the גמרא asks but ר״ש agrees by a פס״ר, etc. that it is forbidden – ומשני לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי – And the גמרא answers that it is in a case where he has another הושענא (הדס). תוספות concludes with the sערוך׳ proof: אלמא כיון דלא ניחא ליה ולא חייש בהאי תיקון שרי אף על גב דפסיק רישיה הוא – It is evident from there that since he is not pleased and concerned with this repair (for he has no use for it at all) it is permitted even though it is a פס״ר. In summation; the view of (the ערוך and) the ר״ת is that the איסור סחיטה משום ליבון is only by water; the איסור סחיטה משום מפרק applies to שאר משקין (also) provided the liquid is not הולך לאיבוד. Therefore the איסור of tightening the מסוכרייא cannot be on account of סחיטה (either משום ליבון because it is not water, nor משום מפרק since it is הולך לאיבוד). The ערוך also maintains that by אין מתכוין a פס״ר דלא ניחא ליה is מותר. It is therefore not clear what is the איסור of tightening the stopper. תוספות offers an alternate view, in explaining our גמרא: ונראה לרבינו יצחק דלא קשה מידי דאיכא למימר דאסור לסחוט בשאר משקה משום ליבון – And it is the view of the ר״י that there is no difficulty on פרש״י, for we may assume that it is forbidden to wring out other משקין (from a cloth) on account of ליבון (for סחיטה משום ליבון applies to all משקין) – כמו במים ומכל מקום לא חיישינן בהו שמא יסחוט – Just as סחיטה משום ליבון is forbidden by water, but nonetheless there is no concern by שאר משקין that perhaps he will squeeze it out as we are concerned by water – כיון שהטעם והריח נשארים בבגדים ומעט היה נהנה בסחיטתו – Because even if he squeezes out the liquid by the שאר משקין, the taste and the odor of the משקין will remain in the garment, and he will gain little by wringing it out. Therefore there is no גזירה שמא יסחוט, however if he will be סוחט it will be אסור משום ליבון even by שאר משקין. This is one option. A second option according to the ר״י: ומצינן למימר נמי דאסור משום מפרק – And we can also say that סחיטה בשאר משקין is אסור לכתחלה מדרבנן because of מפרק – ואף על גב דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור לכתחילה לרבי שמעון – And even though it is a פס״ר דלא ניחא ליה, nevertheless it is still אסור לכתחלה מדרבנן (even) according to ר״ש – כמו במלאכה שאינה צריכה לגופה – Just like a משאצ״ל is forbidden מדרבנן according to ר״ש, the same will apply to a פס״ר דלא ניחא ליה by אין מתכוין that it is אסור לכתחלה. וראיות הערוך אינן ראיות – And the proofs of the ערוך are not convincing proofs that פס״ר דלא ניחא ליה is מותר. The ר״י will now attempt to refute the proofs of the ערוך: דההיא דמתיר רבי שמעון לזלף יין על גבי האישים איכא למימר דמצוה שאני – For in that case were ר״ש permits to spray the wine on the fire, we can say by a מצוה it is different and we permit אין מתכוין even if it is a פס״ר; since it is לא ניח״ל, the רבנן were not גוזר במקום מצוה – וכן ההיא דאית ליה הושענא אחריתי איכא למימר דשרי משום מצוה – And similarly that case where he has another הושענא, we can also say that it is permitted because of the מצוה (of נטילת ד׳ מינים) – The ר״י offers an alternate refutation regarding the הושענא: אי נמי הכי פירושו והא פסיק רישיה הוא דאית ליה הושענא אחריתי – Or you may also say; this is the explanation of the discussion there; the גמרא asked, ‘how can you remove the berries for it is a פס״ר’? And the גמרא answers ‘ that he has another השענא’. This concludes the citation from the גמרא – והואיל וכן שרי לרבי שמעון דשמא לא יצטרך לה ונמצא שלא תיקן כלי – And since it is so (that אית ליה הושענא אחריתי) it is permitted according to ר״ש, since perhaps he will not need this הדס (from which he removed the berries), so it turns out that he did not ‘fix a utensil’ (but not [solely] because of אין מתכוין) – והלכך לאו פסיק רישיה הוא – And therefore it is not a פס״ר for no מלאכה was done at all – תוספות responds to an anticipated difficulty: אבל לרבי יהודה אסור דשמא יצטרך לה ואגלאי מילתא דכלי עבד – However according to ר״י it is forbidden (to remove the berries) for perhaps he will need this הדס and it will turn out that he made a utensil after all – In summation; the ר״י maintains there is an איסור סחיטה here by the stopper, either משום ליבון (which does apply to שאר משקין) or משום מפרק (since it is a פס״ר, even though it is לא ניח״ל). תוספות challenges the ruling of the ערוך that a פס״ר דלא ניח״ל is permitted לר״ש: ועל פירוש הערוך קשה דתנן בפרק שמונה שרצים (שבת דף קז, א) – And there is a difficulty with the פירוש הערוך (that a פס״ר דלא ניח״ל is permitted לר״ש) for we learnt in a משנה in פרק שמונה שרצים – המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה ליחה פטור – One who bursts an abscess on שבת, if he intends to make an opening (in the skin) he is חייב, but if he merely intends to remove the pus he is פטור – ודוקא משום צערא פטור ומותר אבל אי לאו משום צערא היה אסור – And he is פטור and also permitted initially to burst this abscess (in order להוציא ממנה ליחה) only because of the pain it causes him (if he will not open it up), however if not for the pain he would be forbidden to burst the abscess even להוציא ממנה ליחה (for it is [either a משאצל״ג or] a פס״ר דלא ניח״ל) which generally is פטור אבל אסור according to ר״ש) – אף על גב דלא ניחא ליה בפה כלל דאי ניחא ליה מן הפה כי לא מתכוין נמי חייב – Even though he is not pleased with the making this פה at all, for if he would be pleased with the פה then he should be חייב even if he is not מתכוין to make a פה (but only להוציא ליחה) since it is a פס״ר. This proves that לא ניחא ליה is not a sufficient reason to permit something which is אסור (even מדרבנן). תוספות brings an additional proof that לא ניחא ליה is no reason to be מתיר לכתחלה: וכן מחט של יד ליטול בה את הקוץ דשרי משום צערא – And similarly regarding that which the משנה teaches that one is permitted to take a sewing needle to remove a splinter from the body (even though he may make a wound) because of the pain the splinter causes – אבל אי לאו הכי אסור אף על גב דלא ניחא ליה כלל – However if not for the pain, it is forbidden even though he is completely not pleased with making a wound. Therefore the ר״י concludes that פס״ר דלא ניחא ליה (כלל) is אסור. תוספות asks on the ר״י: אבל קצת קשה אי פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור אמאי קאמר רב בפרק חבית (שם קמה, א) – However, there is a slight difficulty for if we assume that פס״ר דלא ניחא ליה is אסור, why does רב rule in פרק חבית regarding – כבשים שסחטן לגופן פטור ומותר הואיל ואין צריך למים היוצאין – Preserved (pickled) vegetables which he squeezed out the liquid from them, if he intends to eat the כבשים he is (not only) פטור (but is also) permitted to do so לכתחלה, since he has not need for the squeezed out water – והשתא אף על גב דאין צריך היה להיות אסור – But now that the ר״י says that פס״ר דלא ניח״ל is אסור, so even though he has no need for the water it should still be אסור – תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דמצינן למימר דדוקא כבשים שרי דהוי הנסחט מהם כמו אוכלא דאיפרת – And the ר״י said that we can answer; that only by כבשים is it permitted, because the liquid which is squeezed out is considered like food which was separated from another food but not like liquid which was squeezed out from food– ואין שם משקה עליו כדאמרינן דאפילו למימיהם פטור אבל אסור – And that liquid cannot be considered as liquid at all, as רב states that even if he squeezed them out because he wanted the liquid he is still (only) פטור אבל אסור, but not חייב. This proves that there is no סחיטה of משקין here at all, for otherwise if the squeezed out liquid is considered משקה, why is he merely אסור it should be חייב. תוספות will now offer another refutation to the proof of the ערוך that there is no סחיטה (משום ליבון) by other משקין, since we see that we are permitted to strain wine and there is no גזירה שמא יסחוט, proving that there is no סחיטה בשאר משקין. Here תוס׳ rejects that proof: ועוד יש לומר דכל דבר שאדם עושה במזיד לא שייך למימר שמא יסחוט – And in addition one can say; that anything that person does intentionally, it is not applicable to be concerned that perhaps he will wring it out – דסברא הוא כיון דלדעת כן הוא עושה ולהכי גבי מסננין את היין לא חיישינן שמא יסחוט – For it is logical that he will not wring it, since he is doing it (whatever he is doing) with forethought, and therefore regarding the straining of the wine we are not concerned that he will wring out the cloth since he is concentrating on the straining process – ואתיא שפיר האי דנדה מערמת וטובלת בבגדיה (ביצה דף יח, א) – And now (that we are making this distinction, namely that by מזיד there is no גזירה of סחיטה) the גמרא in מסכת נדה will be understood, for רב ruled that a נדה may deceive and immerse herself with her clothes on and there is no concern of סחיטה since she is immersing her clothes במזיד. תוספות offers an additional proof that by מזיד there is no גזירה of שמא יסחוט: וכן בפרק ח׳ דיומא (דף עז, ב) ההולך להקביל פני רבו עובר עד צוארו במים – And similarly in the eighth פרק of מסכת יומא the ברייתא teaches ‘ one who goes to greet his Rebbe on יום כפור, he may wade through water up to his neck’ – ולא גזרינן שמא יסחוט לפי שלדעת כן הוא עושה – And we do not decree to prohibit it for perhaps he will wring out the water, the reason as mentioned previously is since he is doing it willfully there is no גזירה – תוספות offers an alternate explanation for the cases of נדה and להקביל פני רבו: ועוד איכא למימר התם דמצוה שאני – (And) [However] we can say; there it is permitted, for a מצוה is different and therefore there was no גזירה. תוספות cites an alternate explanation of our גמרא: ובערוך פירש לשון אחר מסוכרייא דנזייתא סתימת גיגית של שכר – And in the ערוך there is a different explanation; מסוכרייתא דנזייתא means the plug of a vat of beer – אסור להדוקה דשמא תבטל הסתימה אצל הגיגית ויעשה כלי בשבת – It is forbidden to tighten it for perhaps he will append the plug to the vat and he will make a utensil on שבת. תוספות disagrees: ואין נראה לרבינו יצחק דהיכי דמי דאם בדעתו לבטל שם בשעת הנחה – And the ר״י does not agree with this explanation of our גמרא; for how is this case, if he initially has intent to leave the plug there permanently when he inserts it – מאי פסיק רישיה שייך כאן מיד הוא עושה כלי דמתכוין לעשותו – What kind of פס״ר is there here, since he is immediately making the utensil, for he intends to make it part of the vat – ואם אין בדעתו לבטלה שם אם כן לא הוי פסיק רישיה שיעשנה כלי – And if he has no intention of leaving it there permanently, there is no פס״ר that he will make it into a כלי. תוספות attempts to justify the ערוך: ויש לומר בדוחק שהוא מתכוין לבטלה ואינו מתכוין לעשות כלי – And with difficulty one can answer that he intends to leave it (it is a good storage place) there but does not intend to make a vessel – ושייך ביה פסיק רישיה הואיל ואינו מתכוין לגמרי לעשות כלי: So therefore the term פס״ר is applicable since he does not fully intend to make a vessel. S UMMARY According to (רש״י and) the ר״י there is an איסור סחיטה because of ליבון by all משקין. [We are not גוזר משום סחיטה by שאר משקין because it retains the odor even after the סחיטה. Alternately we are not גוזר משום סחיטה when it is done במזיד.] According to the ר״ת the איסור סחיטה is only by water. According to the ר״ת וערוך a פס״ר דלא ניח״ל by אין מתכוין is מותר. According to the ר״י it is אסור. The איסור of מסוכריא according to the ערוך (ור״ת) is on account of בונה. T HINKING IT OVER 1. The ר״י explains that (only) if it is a פס״ר דלא ניח״ל במקום מצוה is it permitted. What then is the question on רב (who is מתיר a בעילת מצוה) from the case of מסוכריא (where he prohibits it), for we can distinguish between בעילת מצוה, which is a מצוה and the מסוכריא, where there is no מצוה?! 2. The ruling of the ערוך (by our case of מסוכריא דנזייתא) is in a case of אין מתכוין (he is merely tightening the stopper; he is not [consciously)] wringing it out). It is (seemingly) only by אין מתכוין that the ערוך rules that a פס״ר דלא ניח״ל is מותר, but not by a משאצל״ג. Therefore there is a twofold difficulty; a) what is the question on the ערוך from the cases of מפיס מורסא and מחט, which are (seemingly) cases of משאצל״ג (and not אין מתכוין), where (by משאצל״ג) it always is לא ניח״ל and nevertheless (all agree) it is אסור! And b) תוספות asks a question on the ר״י (who maintains that פס״ר דלא ניח״ל is אסור) from the case of כבשים that if סחטן לגופן it is מותר; seemingly proving that a פס״ר דלא ניח״ל is מותר as the ערוך maintains. However the case of כבשים שסחטן is not a case of אין מתכוין, for he is actually squeezing the כבשים; it is rather a משאצל״ג. 3. תוספות writes that when someone does something intentionally there is no גזירה of שמא יסחוט. However in the cases which תוספות mentioned previously where we are גוזר שמא יסחוט (the case of אמת המים and of אלונטית and אין מטבילין את הכלים), in all these case he is doing (the wetting) במזיד, and nevertheless we are גוזר שמא יסחוט?! 4. תוספות asks on the פי׳ הערוך (that it is אסור משום בונה); why is it called פס״ר. Why did not תוס׳ ask from the beginning of the גמרא where it asked, ‘does רב maintain אין מתכוין is מותר, but רב ruled by מסוכרייא דנזייתא that it is אסור’. What is the question according to the ערוך, since it is a מתכוין, not אינו מתכוין?! A PPENDIX The difference between אינו מתכוין and משאצל״ג is that by אין מתכוין (even if it is a פס״ר) he has no intent to do the מלאכה; however by a מלאכה שאצל״ג he is doing the act of the מלאכה but not for the purpose for which this מלאכה was used in the משכן. In the case of a פס״ר by אינו מתכוין, the פטור of אינו מתכוין is no longer there; we consider it to be a מתכוין since it is a פס״ר. The question arises what happens when it is a פס״ר דלא ניחא ליה, does it still remain a מתכוין or since it is לא ניחא ליה it is considered אין מתכוין. If we maintain that even though it is לא ניח״ל, nevertheless it is still considered מתכוין, then a פס״ר דלא ניח״ל would be similar to a משאצל״ג which is פטור אבל אסור (this seems to be the view of the ר״י in תוספות). However if we maintain that a לא ניח״ל removes the פס״ר and he remains אין מתכוין, there can be no איסור based on משאצל״ג, since he is אינו מתכוין. The marginal note in תוספות may be adding that even if (generally) the לא ניח״ל does not remove the אין מתכוין and it remains a משאצל״ג (which is אסור), nevertheless if it is אינו ניח״ל לל, as in the case of מסוכריא or מפיס מורסא (as opposed to a ‘regular’ לא ניח״ל [as in the case of the הדס]), then it reverts back to אינו מתכוין and it is מותר.

לעולם רב כרבי יהודה סבירא ליה כולי In truth; רב maintains as ר״י does, etc. O VERVIEW The גמרא reconciles the ruling of רב that it is permitted to be בועל בתחלה בשבת; with the seemingly contradictory view of רב that אין מתכוין is forbidden. תוספות explains we can reconcile the view of שמואל that אין מתכוין is מותר with the view (according to בי רב) that שמואל maintains that it is אסור לבעול בתחלה בשבת. -----------------------– לשמואל נמי איכא לשנויי לעולם כרבי שמעון סבירא ליה – We can also present a proper reconciliation according to שמואל; in truth שמואל maintains as ר״ש does that אין מתכוין is מותר and nevertheless שמואל can maintain that it is forbidden to be בועל בתחלה בשבת (as the בי רב maintain); the explanation is – להך לישנא דאמר דם מיפקד פקיד לפתח הוא צריך – According to the option that the blood is encased (and there is no איסור of חבורה), it is nevertheless אסור, for he requires the opening (so it is אסור because of בונה) – ולהך לישנא דאמר חבורי מחבר לדם הוא צריך: And according to the option that the blood is attached (and there is a חבורה), it is forbidden since he requires the blood, so he is מכוין and therefore אסור, since he is מתכוין to make a חבורה. S UMMARY שמואל can maintain אין מתכוין is מותר and nevertheless אסור לבעול בתחלה בשבת either because of בונה or חובל. T HINKING IT OVER 1. Why indeed did the גמרא only reconcile the contradiction of רב, and not that of שמואל? 2. Which of these two resolutions is the more obvious (that of רב or of שמואל)? 3. Is there a difference between the אסר of רב and the אסר of שמואל?

האי מסוכריא דנזיאתה אסור להדוקא ביומא טבא פירש רש"י ז"ל: סתימת נקב גיגית שמוציאין שכר דרך הנקב וסותמין אותו בבלאי בגדים, אסור להדוקה משום סחיטה, ואמרינן, בהא אפילו רבי שמעון מודה, דאביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, והרב רבי נתן בעל הערוך ז"ל (ערך סבר ה, הובא בתוד"ה האי) כתב, דלא אמרינן פסיק רישיה ולא ימות אלא בדאית ליה הנאה מינה, וכדמוכח בסוכה (לג, ב), דאמרינן התם היו ענביו מרובות מעליו פסול ואין ממעטין ביום טוב, ר' אלעזר ברבי שמעון מתיר. ואקשינן, והא קא מתקן מנא, סבר לה כאבוה, דאמר, דבר שאין מתכוין מותר, והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, הכא במאי עסקינן בדאית ליה הושענא אחרת, אלמא בדאית ליה הנאה מיניה אף על גב דפסיק רישיה ולא ימות הוא שרי לרבי שמעון. ועוד, דאמרינן ביומא בפרק אמר להם הממונה (יומא לד, ב), תניא ר' יהודה אומר, עששיות של ברזל היו מחמין מערב יום הכיפורים ומטילין לתוך המים בשביל שתפיג צינתן, ומקשינן, והלא מצרף, ופריק אביי דבר שאין מתכוין מותר. אלמא אע"ג דעל כרחין מצרף הוא אפילו הכי כיון דלית ליה הנאה מיניה. ועוד, דאמרינן בשבת פרק הבונה (שבת קג, א) המלקט עצים מתוך שדהו אם לעצים כגרוגרת ואם ליפותן כל שהוא, ואקשינן, והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, והאי על כרחיה מיפה הוא, ופרקינן, לא צריכה דעביד בארעא דלא דיליה. כלומר, דאינו נהנה ממנו, ואף על גב דפסיק רישיה ולא ימות הוא דבר שאין מתכוין מיקרי. ועוד, דאמרינן (כלאים פ"ט מ"ה; שבת כט, ב) מוכרי כסות מוכרין כדרכן ואין חוששין משום כלאים ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ואף על גב דפסיק רישיה ולא ימות הוא, דעל כרחיה לבוש הוא כלאים, אלא שאין מתכוין לו ואין נהנה ממנו, דאינו צריך לו, אלמא, כל מלאכה שאינו נהנה ממנו ואינו מתכוין לה, אף על פי שהוא כפסיק רישיה ולא ימות, פטור ומותר לרבי שמעון. ופירש הוא ז"ל: דההיא מסוכריא דנזייאתא מגופה שעל פי החבית דכי סחיט ליה משקין לאו לאיבוד אזלי, דהשתא כיון שהוא פסיק רישיה ולא ימות, ונהנה ממנו, אף על פי שאינו מתכוין לכך הרי הוא נהנה, ואסור. וכן פירש ר"ח ז"ל. והויא לה כאותה שאמרו בפרק דרבי אליעזר דתולין (שבת קמא, א), לא להדוק איניש אודרא אפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה, משום דניחא ליה בשמן הנסחט וחוזר לתוך הפך וראוי להדלקה. ורבינו יצחק ז"ל (עי' תוד"ה האי, שבת מא, ב, תוד"ה מיחם, וריטב"א כאן בשם ר"י) פירש כרש"י ז"ל, ואמר: דאף על גב דפסיק רישיה ולא ימות בדלית ליה הנאה מיניה שרי, הני מילי מדאורייתא, אבל מדרבנן מיהא אסור, כיון דפסיק רישיה הוא. והא דמשני בפרק הבונה (שבת קג, א) לא צריכא דעביד בארעא דלא דיליה, לפטרו מחטאת קאמר אבל איסורא מיהא איכא. והביא ראיה לדבריו מדתנן בפרק נוטל (שבת קמג, א) ס, אם יש לו בית אחיזה מקנחין, כלומר, משום דנסחט הוא על כרחיה, ומוקמינן לה בגמרא אפילו לרבי שמעון, דפסיק רישיה ולא ימות הוא. וזו אינה ראיה, דוודאי הוא נהנה במים הנסחטין דצריך לו לקנח ולנקות. ועוד הביא ראיה, מדתנן (שם קז, ב) המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב, אם להוציא ממנה ליחה פטור, ודוקא משום צערא דגופא דאמרינן בפרק האורג (שבת קז, א) מ דפטור ומותר, דתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ, אלמא, אף על פי שאינו נהנה בעשיית החבורה לא התירו אלא משום צערא דגופא. וההיא דפרק לולב הגזול (סוכה לג, ב) דשרי ר' אלעזר ב"ר שמעון למעט ענביו כי אית ליה הושענא אחריתי, היינו טעמא, לפי שאין במיעוט ענביו מלאכה דאורייתא אלא מדרבנן, דמיחזי כמתקן מנא, לפיכך היכא דאית ליה הושענא אחריתי, דאינו נהנה בתיקון זה, שרי. והא דאמרינן בזבחים בשלהי כל התדיר (זבחים צא, ב) כל המתנדב יין מביאו ומזלפו על גבי האשים, ומקשינן והא קא מכבה, ומוקי לה כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, ואע"ג דהוי פסיק רישיה, דאי אפשר לזלף שלא יכבה, איכא למימר במזלף טיפין טיפין דלא פסיק רישיה הוא. וההוא דמוכרי כסות, לפי שלא אסרה תורה אלא דרך מלבוש, כלומר, דרך הנאה שיהנה ממנו. וההיא דיומא, במסקנא משום דלא הגיעו לצירוף וליתא, [והיינו] לאוקמא אליבא דר' יהודה, אבל לרבי שמעון אפילו כשהגיעו לצירוף שרי כל שאינו מתכוין, וכדמוכח נמי בפרק כירה (שבת מא, ב) גבי המיחם שפינהו, דאקשינן והלא מצרף, ופרקינן הא מני רבי שמעון היא, ולא שני בשלא הגיע לצירוף, דאלמא לרבי שמעון כל שאינו מתכוין מותר. ומה שהביא הוא ז"ל ראיה ממפיס מורסא ואמר דלא התירו אלא משום צערא דגופא, דחאה רבי הרב (הרמב"ן) נ"ר דלאו משום צערא דגופא התירו, דדבר שיש בו רפואה לא התירו במקום צער, אף על פי שאין בו אלא משום גזירת שחיקת סממנין, וכל שכן שלא יתירו מלאכה שאינה צריכה לגופה. אלא היינו טעמא, לפי שאינו מתכוין לחבורה בנטילת הקוץ ואינו נהנה ממנה, ומההיא טעמא ממש דאמרן, דכל שאינו נהנה ואינו מתכוין אפילו בפסיק רישיה שרי. ורבינו תם ז"ל חילק בין חבית של מים לשאר משקין, דבחבית של מים, בין שהנקב מצידה בין שהוא למעלה אסור להדוקה משום סחיטה, ובחבית של שאר משקין, מצידה שרי דלאבוד אזיל, מלמעלה אסיר דלאו לאבוד אזיל, וטעמא דמילתא, משום דתרי גווני סחיטה הן, חדא, להוציא משקין המובלעין בה והיא תולדה דדש כגון סחיטת ענבים, והא כיון דלאבוד קא עביד מותר, דלאו כלום קא עביד ולאו מלאכה היא כלל. ויש סחיטה אחרת לליבוני מנא, ולא קפידא משקין המובלעין כלל, וסחיטה זו אינה אסורה אלא במים, שאין ליבון בשאר משקין, משום דיין ושמן אינן בני ליבון ואדרבה מלכלכין הן את הבגד. והביא ראיה, מדאמרינן בפרק ר' אליעזר דתולין (שבת קלט, ב), מותר לסנן את היין בסודרין, ואי אמרת אית ביה משום ליבון היכי שרי הא איכא למיגזר שמא יסחוט כדגזרינן התם בכמה דוכתי. ובכי הא גוונא אתיא התם בפרק אלול קשרים (שם קיג, ב) היה מהלך בשבת ופגעו באמת המים, היכי ליעביד, ליקף קא מרבה בהליכה, ליעבור בתוכה מאני במיא ואתי ליה סחיטה, אלמא, כל האי גוונא גזרינן ביה משום סחיטה. ובמסכת ביצה (יח, א) אמרינן, מאי טעמא אין מטבילין כלים בשבת גזירה דילמא אתי לידי סחיטה, הילכך שמע מינה דהא דאמרינן מותר לסנן את היין בסודרין, משום דליכא סחיטה ביין הוא. הא דלא פריך נמי דשמואל אדשמואל, משום דלדידיה לא קשיא, אלא אליבא דבי רב דלא בקיאין במילי דשמואל, אבל אליבא דנהרדעי דתלמידי דשמואל הוו ובקיאין במילי לא קשיא כלל. ובמסקנא נמי לא תיקשי כלל לא לרב ולא לשמואל.

לעולם רב כר' יהודה סבירא ליה להך לישנא דאמרת דם מיפקד פקיד מקלקל הוא אצל הפתח, כלומר, ולדם הוא צריך. ולהך לישנא דאמרת דם חיבור מיחבר מקלקל בחבורה הוא, כלומר, ולהנאת עצמו הוא צריך.

בבי רב אמרי רב שרי ושמואל אסר ופרכינן ורב שרי דס"ד דטעמא דאסר רב היינו משום דקי"ל דבר שאינו מתכוון מותר והכא דבר שאינו מתכוון הוא:

האמר רב מסוכריא דנזייתא אסור להדוקא ביומא טבא פירש"י סתימת נקב גיגית שמוציאין שכר דרך נקב וסתמי' להדוקא בבלאי בגדים אסור להדק ומשום סחיטה עכ"ל. פירוש לפירושו דמיירי שהנקב הוא למעלה במקום שהיין נסחט ואינו הולך לאיבוד א"נ שהנקב הוא מן הצד ומניחין תחת הגיגית לקבל דבר הנסחט דהשתא אינו משום סחיטה והיינו דאמר התם מותר לסנן היין בסוכרין ולא חיישינן שמא יבא לידי סחיטה כדחיישינן הכא במאי דמנח סוכרא אפומא דכובא וטעמיה דמלתיה דסוחט חייב או משום מפרק שהיא תולדה דדש או משום ליבון או משום צובע ואלו הכא בההיא כובא וודאי דמסנן יין בסוכריא ליכא משום מלבין ולא משום צובע אדרבה היין מלכלך את הבגד ולא ניחא ליה בצביעה ואי משום מפרק אינו מן התורה אלא בדבר של גדולי קרקע ושהוא צריך למימיו דומיא דרישא אבל כל שאינו גדולי קרקע ליכא אלא איסור דרבנן וכי גזור רבנן הני מילי היכא דצריך למשקה או דניחא ליה בגוויה אבל היכא דאזיל לאיבוד לא גזרו ביה רבנן ומיהו אומר ר"י שלא הורה ר"ש בשום פסיק רישיה ולא ימות אלא דניחא ליה ואית ליה הנאה מיניה וכדאמרינן פרק הבונה התולש עשבים בשבת אם חפר קרקע כל שהו ואם לאכילה במלא פינא ופרכינן דלאכילה נמי הא קא מתקן ארעא ממילא ופסיק רישיה ולא ימות הוא ומהדרי' כגון דעבד בארעיה דלאו דיליה ועוד הובא על זה ראיות אחרות ואע"פ שיש חולקין עליו ודוחין ראיותיו מכ"מ טעמא קמא עיקר דכל דאזול לאבוד בלבד נסחט שאין גדולי קרקע אין בו משום סחיטה כלל מדרבנן לכך יש לפרש פירושו על דרך שכתבנו. והרב בעל הערוך פי' מסוכרא דנזייתא מגופית החביות שמהדקין אותה וכי מהדק לה שפיר משוה לה דופן ואסור משום בונה והוה ליה פסיק רישיה ולא ימות וכההיא דאמר במס' שבת גבי אבן שכך בונה:

לעולם רב כרבי יהודה סבירא ליה להאי לישנא קמא דאמר דם מיפקד פקיד ולהך לישנא דאמר דם חבורי מחבר איכא למידק קשיא דרב אדרב ולשמואל אשמואל לא קשיא והא אסר שמואל אליבא דבי רב משום דאינהו לא בקיאי ובמילי דשמואל למאי דמפרקין דרב מפרק נמי בשמואל דלהאי לישנא דאמר דם חבורי מחבר לדם הוא צריך דאפ"ת מקלקל בחבורה הוא קסבר רבי שמעון מקלקל בחבורה חייב:

מתיב רב חסדא תינוקות וקושיין למאן דאסר אפילו לרבי שמעון דהיינו שמואל אליביה דבי רב דאלו לרב אליבא דנהרדעא ליכא למיפרך דאיהו אמר לך אנא דאמרי אליבא דר' יודא דאסר דבר שאינו מתכווין ומתני' דתנוקות כר"ש דשרי וכן פריך מאי לאו דאי לא בעיל מצי בעיל אפילו בשבת פירש אע"ג שלא שייך למיתני התם דם בתולים ד' לילות או עד שתחיה המכה אלא למי שבעל אדלקמן סמיך דדייק לה מיתורא דמתני' דקתני לישנא יתירה עד מוצאי שבת ארבע לילות קתני ובפירש"י דאי לא אתיא אלא לאשמועי' התם דם בתולים אמאי נקט עד מוצאי שבת ליתני נותנין לה ד' לילות לדם טוהר אלא על כרחך לישנא יתירה משום בעילת שבת ומילתא אגב אורחא קמ"ל שנותנין לה היתר בעילה לכתחילה:

הא עד מוצאי שבת לבעול לכתחלה ומתחלה ואילך משלימין לו ד' לילות לדם טוהר וזה ברור וא"צ לפנים ודחינן דדלמא האי יתורא לא אתיא לאשמועינן דשרי לבעול בתחלה בשבת אלא אע"ג דלא בעיל בליל ד' דשרי לבעול בעילה שניה בשבת ואע"ג שהיה פורץ פרצה דחוקה וכדשמואל והקשו בתוספות דהכא מדמיי' בעילה שניה לפרצה דחוקה כדשמואל ואלו במסכת נידה פרק תינוקות מדמיין לה לביאה ראשונה ותרצו דהתם לפום לישנא דדם מיפקד פקיד והכא לפום לישנא דדם חבורי מחבר עוד הקשו מאי פרכי' לעיל מיתורא דמתניתין דלהכי קחני תרתי לא לאשמועינן שאם שמשה ימים לא הפסידה לילות וזימנין דפריך תלמודא סתמא אליבא דחד ואפילו דלית הלכתא וכדפרכינן במס' קדושין לא קנה ואנן דקי"ל דקנה:

מגופה של בגד הנתונה על פי חבית ונקראת בלשון תלמוד מסוביתא דנזיתא אסור להדקה ביום טוב שהרי יש כאן סחיטה שהיין יוצא על ידה ואע"פ שאינו מתכוין לכך מכל מקום פסיק רישיה הוא ומכל מקום התירו הגאונים בענין זה כל זמן שהיין הנסחט הולך לאבוד מפני שדעתם שסחיטת יין ושמן ושכר ופירות אין איסורן מתורת כבוס ולבון אלא מתורת דש שכמו שהדש מפרק האוכל מן התבן כך זה מוציא היין והשמן והשכר מן הבגד או המשקה מן הפירות ונהנה ממנו וכל שהולך לאבוד אינו כעין דישה ונמצא שהברזות שלנו שהם של נעורת אין בהם משום סחיטה אחר שהנסחט מהם הולך לאבוד וכן כשסתם בעץ אע"פ שכרך בגד על העץ מותר ויש בדין סחיטה איסור אחר משום ליבון והיא בבגד השרוי במים וכבר ביארנו הענין על מתכנתו ברביעי של ביצה ויש מגלגלין בשמועה זו הרבה דברים בדין דבר שאין מתכוין ובפסיק רישיה וכבר ביארנום במסכת שבת:

הבועל את הבתולה דין התלמוד בה שתולין בדם בתולים שהוא דם טוהר בלא הגיע זמנה לראות ר"ל קודם שיגיעו ימי נערותה עד שתחיה המכה והוא שתשמש בלא דם ואפילו ראתה כבר בבית אביה ובהגיע זמנה ר"ל שהגיעו ימי הנעורים ארבעה לילות אם לא ראתה כבר ואם ראתה כבר כל הלילה ובבוגרת אם לא ראתה כל הלילה ואם ראתה בועל בעילת מצוה ופורש ומכל מקום התבאר באחרון של נדה שרבותינו חזרו ונמנו שאף בתינוקת שלא הגיע זמנה יהא בועל בעילת מצוה ופורש ואפילו לא ראתה דם כלל בביאתה צריך לפרוש הואיל ורוב נשים יש להם דם בתולים שמא אף זו ראתה דם טפה כחרדל ואבד או שחפתו שכבת זרע וכן אין תולין בהטיה מצד שאמר שמואל יכולני לבעול כמה בתולות בלא דם שאין הדבר מצוי ואף בבוגרת כן ואע"פ שאין טענת בתולים מפני שבתוליה כלים בתוך מעיה כמו שהתבאר בתלמוד המערב שבמסכת יבמות מכל מקום הואיל ומקצת בוגרות יש להם לא חלקו בהן ומכל מקום פורש שאמרנו לא כפורש מן הנדה ודאית שיהא צריך להמתין עד שימות מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו שהרי מן הדין דמיה טהורין אלא גומר ביאתו לגמרי ופורש בלא שום פקפוק והוא שאמרו שם אלא מעתה לרבותינו בעל נפש לא יגמור ביאתו והשיבו אם כן לבו נוקפו ופורש ר"ל אף קודם השרת בתולים וגדולי המפרשים החמירו בזו ואין דבריהם נראין:

תד"ה האי מסוכרייתא כו' דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור לכתחלה כו' דההוא דמתיר ר"ש לזלף כו' דמצוה שאני כו' עכ"ל ומיהו אהא דפריך הכא ממסוכרייתא לא בעי למימר דהכא דמצוה שאני דלא קאמרינן הכי דמצוה שאני אלא בההיא דזילוף וגבי הושענא דאיכא נמי האי טעמא דלא ניחא ליה ולעיל נמי שכתבו התוספות לחלק בין ההיא דגרירה ובין ההיא דהכא משום מצוה היינו נמי משום דאית ביה נמי תרתי אין מתכוין ומקלקל אבל הכא דפריך ממסוכרייתא אכתי לא אסיק אדעתיה דמקלקל הוא כדמסיק לבסוף ודו"ק:

בא"ד ועוד יש לומר דכל דבר שאדם עושה במזיד כו' ולהכי גבי מסננין כו' וא"ש ההיא דנדה כו' עכ"ל וכל הנהו דלעיל שכתבו התוס' כתוב בהגהות אשר"י לרשב"ם וז"ל במתכוין ליכא למגזר שמא יסחוט רק בטבילת כלי גזרו כו' א"נ שלא ישרה רק מעט כגון להסתפג באלונטית כו' והיכא דאיכא למיחש פן יפלו כו' ע"ש:

בא"ד דהיכי דמי דאם בדעתו לבטל כו' מאי פסיק רישיה כו' דמתכוין לעשותו כו' עכ"ל וה"ה מדברי המקשה ה"מ לדחויי דמאי פריך מיניה אדהכא דלא איירי במתכוין אלא משום אידך צדדא ואם אין בדעתו לבטלה וכו' נקטו דברי המתרץ וק"ל:

או הלכה כר"ש ואם תאמר הך בעילה בין לרבי יהודה בין לרבי שמעון שריא והיכי מצי למנקט חומרי דתרווייהו והתניא מחומרי ב"ש ומחומרי ב"ה עליו הכתוב אומר הכסיל בחשך הולך. יש לומר ה"מ כשחומרא זו סותרת זו כגון ההיא דכמה חסרון בשדרה שמחמיר לענין טומאה כב"ש דאמרי שתי חוליות דאי לא חסרה אלא חוליא אחת נטמא באהל ומחמיר בטרפה כב"ה דבחוליא אחת טרפה דחשיב חסרון והרי חומרות אלו סותרות זו את זו אבל דבר שאין מתכוון ומקלקל בחבורה שני ענינים הם ואינם תלוין זה בזה ובידינו לפסוק בחדא כר' יהודה ובחדא כר"ש וכן ההיא דמקשינן בפרק אלו טרפות האי תורא בין לרב בין לשמואל שרי וחומרות דסתרן אהדדי. ודוק: והקשה הראב"ד ז"ל אהא (כיון) דמספקא לן אי הלכה כר' יהודה באין מתכוון וכר"ש במקלקל בחבורה מהא דגרסינן בפרק אלו הנחנקין [פד ב'] והרי שבת דשגגת סקילה ותנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב ר"ש הא מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ואי מספקא לן אי הלכה כר' יהודה וכר"ש בחדא הרי אתה מוצא כאן שגגת סקילה וליתא דהתם לתרוצי מתני' אתינן ומסתמא סתם מתני' כחד תנא. שיטה ישנה:

האי מסוכרייא דנזייתא אסור להדוקה וכו' פירש רש"י ז"ל וכן בערוך בערך סכר בחד לישנא דאסור משום סחיטה וקשה לר"ת דהא סחיטה משום ליבון ולא שייכא בשאר משקין דאסור דבכל דבר המלכלך את בולעו כגון יין ושכר ושמן לא שייך ליבון אלא דוקא במים והביא ראיה מדלא גזרינן בהו שמא יסחוט כדגזרינן גבי מים כדאמרינן וכו' (וכן כתב) כמו שכתבו התוספות ויש מפרשים דאסור משום מפרק כמו סחיטת זיתים וענבים ואין להקשות דהא תנן מסננין את היין בסודרין ולא גזרינן משום מפרק דהיכן מצינו בשום מקום שגזרו עד שנגזור אנן דבשלמא לפירוש רש"י ז"ל דאסור משום סחיטה איכא לאקשויי דהא מצינו לגבי מים בכמה דוכתי דגזרו משום סחיטה אבל מפרק ביין לא מצינו שגזרו בשום מקום עד שנקשה דנגזור הכא ובקונטריסין מצאתי וז"ל וקשה אם כן אמאי מסננין את היין בסודרין והאיכא למיחש שמא יסחוט והיה אסור משום מפרק וי"ל כיון שסינן את היין בעבור שנשאר בבגד שהוא דבר מועט אין לחוש משום סחיטה אבל כשהבגד הוא מתלבן יש לחוש משום סחיטה אף על פי שהוא דבר מועט ע"כ. ובמ"ש אין אנו צריכים לכל זה ומיהו ק"ל לר"ת דליכא נמי משום מפרק כיון שהנסחט הולך לאיבוד אף על גב דהוי פסיק רישיה וכו' וכן פירש בערוך דכל פסיק רישיה דלא ניחא ליה שרי ואף על גב דמשצ"ל אסור לר"ש הכא דלא ניחא ליה כלל שרי טפי ועיקר ראייתו מפרק כל התדיר דליכא דר"ש מזלפין וכו' ועוד מייתי ראיה מפרק לולב הגזול [סוכה לג ב'] דקאמר ראב"ש ממעטים בי"ט פירוש ענבי הדס ופריך והא מתקן מנא הוא ומוקי ליה במתכוון לאכילה וסבר לה כאבוה ופריך והא מודה ר"ש בפסיק רישיה כו' ומשני לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי אלמא כיון דלא ניחא ליה ולא חייש בהאי תיקון שרי אף על גב דפסיק רישיה הוא ונראה לר"י דלא קשה וכו' ככתוב בתוספות ומצינו למימר נמי דאסור משום מפרק ואף על גב דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור לכתחילה לר"ש כמו במלאכה שאינה צריכה לגופה וההוא דמתיר ר"ש לזלף יין על גבי האישים איכא למימר דמצוה שאני וכן ההיא דאית ליה הושענא אחריתי איכא למימר דשרי משום מצוה ומיהו יש לחלק דההיא דמזלפין גופא זלוף עצמו הויא מצוה אבל גבי הושענא כשממעט הענבים אינו אלא תיקון המצוה ואין המיעוט עצמו מצוה ונראה לר"י לפרש דה"פ והא פסיק רישיה הוא דאית ליה הושענא אחריתי והואיל וכן שרי לר"ש דשמא לא יצטרך וכו' ככתוב בתוספות ורש"י ז"ל התם בפ' לולב הגזול לא פירש לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא כי משני דאית ליה הושענא אחריתי לא קאי לתרוצי אמאי דפריך והא מודה ר"ש בפסיק רישיה וכו' אלא הקושיא דמעיקרא קאי לתרוצי דפריך (דאית ליה הושענא אחריתי לא קאי לתרוצי אמאי) והא מתקן מנא ומשני דאית ליה הושענא אחריתי ולא הויא מתקן כלל דוק ותשכח שם ומעתה אין מכאן ראיה לבעל הערוך כלל ועל פי' הערוך קשה דתנן בפרק שמונה שרצים המפיס מורסא וכו' ככתוב בתוספות דאי ניחא ליה מן הפה כי לא מתכוון נמי חייב והקשו בקונטריסין על זה נימא דניחא ליה מן הפה ולעולם פטור וטעמא דפטור משום צערא ותירצו דאי ניחא ליה מן הפה כיון דלפי שעה הוא צריך המלאכה כדי להוציא הליחה מיד אם כן הויא לה מלאכה שהיא צריכה לגופה וחייב דלא דמי לחופר גומא דהוי מצ"ל דהתם אף על פי שאינו צריך הגומא עכשיו לאחר זמן הוא צריך אותה כדי שלא יתלכלך והוי משצ"ל אבל זה צריך הוא המלאכה כדי שיוציא הליחה מיד לפי שעה ואי הוה ניחא ליה היה חייב אפילו כי לא מכוון נמי ומשום צערא אין לפוטרו ע"כ. אבל קצת קשה אי פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור אמאי קאמר רב בפרק חבית כבשין שסחטן לגופן פטור ומותר הואיל ואין צריך למים היוצאים והשתא אף על גב דאין צריך היה לכתוב אסור וכתבו בקונטריסין דאף על גב דאיכא תרתי משצ"ל ופסיק רישיה דלא ניחא ליה ומ"מ קשה קצת: עוד כתבו בקונטריסין וז"ל וקשה לפי' ר"ת ז"ל שהקשה על פי' רש"י ז"ל והא לא פי' מסוכרייתא דנזייתא אמאי אסור ואם כן תיקשי לרב אדרב דגבי מסוכרייתא דנזייתא קאמר רב דאסור והכא בפרק חבית קאמר פטור ומותר וי"ל שר"ת יפרש דהוי פסיק רישיה דניחא ליה קצת דאף על גב דהנסחט הולך לאיבוד מ"מ קצת ניחא ליה לפי שהוא מלבן קצת ומ"ה אסור. ע"כ: ואומר ר"י שמצינו למימר דדוקא כבשים שרי דהוי הנסחט מהן כמו אוכלא דאפרת ואין שם משקה עליו כדאמרינן דאפילו למימיהן פטור אבל אסור: וכתב בגליון תוספות וז"ל אבל תימא הוא לומר שיחלוק רב על סברת התלמוד דקאמר התם למימיהן חייב חטאת לגופו פטור ומותר אף על גב דהוי משקה שרי לגופן דמסתמא רב לא פליג עליה אלא במאי דקאמר למימיהן חייב חטאת. ע"כ:

וז"ל הרמב"ן ז"ל האי מסוכריא דנזייתא אסור להדוקה ביומא טבא פרש"י ז"ל נקב שבצד החבית ואסור משום סחיטה ואחרים פירשו מגופה שבדופן החבית שעושין מעץ ולהדקיה הוא דאסור דבטיל ליה ומשוי ליה דופן כי ההיא דאמרינן בפרק כל הכלים גבי אבן שבקירויא כגון דהדקיה שויא דופן לקירויא ואע"ג דאיהו לא מכוון להכי מודה ר"ש בפסיק רישיה כו'. אבל נקב שבצד החבית שרי ואף על גב דאיכא סחיטה כיון דלא ניחא ליה בהכי אף על גב דפסיק רישיה בכי הא לא מודה ר"ש שכך מצאו לרבי נתן בעל הערוך ז"ל ומייתי ראיה מהא דאמרינן במסכת סוכה ואסור למעטן בי"ט ראב"ש מתיר ואוקימנא דסבר לה כאבוה דדבר שאין מתכוון מותר ומקשי עליה פסיק רישיה וכו' ופריק כגון דאית ליה הושענא אחריתי דכיון דאית ליה הושענא אחריתא הוה ליה שאינו מתכוון ושרי ואמאי שרי הא מודה ר"ש בפסיק רישיה וכו' אלא ש"מ כיון דלא ניחא ליה דאית ליה הושענא אחריתי הוה ליה שאינו מתכוון ושרי דמלאכת שבת מסורה ללב שהרי מלאכת מחשבת אסרה תורה ובמסכת שבת פרק הבונה [שבת קג א'] נמי אמרינן המלקט עצים מתוך שדהו אם לייפות בכל שהוא ואקשינן והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה לא צריכא דעביד בארעא דלאו דיליה אלמא כיון דלא מכוון כלל דהא לא ניחא ליה אף על גב דהוא פסיק רישיה וכו' דבר שאין מתכוון מיקרי ובפרק כל כתבי דשקיל ליה בברזי פירוש דלא ניחא ליה דהא מפסיד עוד וכן בפרק ר' אליעזר דמילה אמרינן ואי דאיכא אחר ליעבד אחר דלא ניחא ליה ולרבא נמי פריך ולא כדברי רש"י ז"ל שפירש דלאביי מוקמי דסברא פריך ואין זו הסברא נכונה בעיני ואיכא דמקשו עלה הא דאמרינן בפרק ר' אליעזר דתולין [קמא א'] לא ליהדוק איניש אודרא בפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה אלא דאיכא למימר התם ניחא ליה שהרי השמן חוזר לפך וראוי להדלקה. ושמעתי לר"ת ז"ל דאומר דתרי גוני סחיטה נינהו חדא להוציא ממנו משקין המובלעין ביה והיא תולדה דדש כגון סחיטת ענבים והא כיון דלאיבוד אזיל מותר דלאו כלום קא עביד ולאו מלאכה היא כלל וחדא ללבוני מנא והיא כעין הכבוס והך סחיטה לא אסירא אלא במיא אבל בחמרא לא וכל שכן ברזא דשריא אף על גב דאיכא סחיטה שלא מצינו סחיטת ליבון ביין ושמן אלא במים משום דיין ושמן ל"מ חוורי לא מחוורי אלא לכלוכי נמי מלכלכי. וזו הסברא נראית יותר שמאחר שאין המשקין היוצאים ממנה ראויין אינה סחיטה כלל והביאו ראיה לדבר ממאי דאמרינן במסכת שבת בפרק ר' אליעזר דתולין [קלט ב'] מותר לסנן את היין בסודרין ואי ס"ד אית בה משום סחיטה היכי שרי נגזור דילמא אתי למיסחט כדאמרינן התם בכמה דוכתי בכה"ג גזרהמשום סחיטה ועוד דהא בכה"ג בפ' אלו קשרים היה מהלך בשבת ופגע באמת המים וכו' דאמרינן התם לינחות במים אתי לידי סחיטה אלמא כל כי האי גוונא גזרינן משום סחיטה הילכך ש"מ דהא דאמרינן מותר לסנן בסודרין וליכא משום סחיטה דביין ליכא משום סחיטה שאם היה בו משום סחיטה לשרות נמי אסור משום גזרה דילמא אתי לידי סחיטה ולא עוד אלא דשרייה גופה אסירא דאמרינן פרק חטאת העוף בזבחים שרייתו זהו כבוסו אלמא אי איכא ביין ושמן משום סחיטה אסור לשרות הסודרין ביין. מיהו הא לא נהירא דהא בפרק אלו קשרים לא אסרינן משום דמכבסי מאניה במיא אלא משום דילמא סחיט ועוד דבפ' במה טומנין אמרינן הדר חזיה דפריס דסתודר אפומא דכובא כו' א"ל ר' זירא אמאי א"ל השתא חזית לסוף חזייה דקא עצר אלמא דלא מתסר עד דעצר ובמסכת ביצה אמרינן מאי טעמא אין מטבילין כלים בשבת גזרה דילמא אתי לידי סחיטה ולא אסרינן ליה בהדיא משום ששרייתו זהו כבוסו. ובמסכת שבת אבאר בס"ד. ע"כ:

והרשב"א ז"ל האריך נמי בזה וכתב ז"ל וזה לשונו והרב רבי נתן ז"ל בעל הערוך כתב דלא אמרינן פסיק רישיה וכו'. אלא כדאית ליה הנאה מיניה וכדמוכח בפרק לולב הגזול דאמרינן התם היו ענביו וכו' כדאית ליה הושענא אחריתי וכו' ועוד דאמרינן בפרק אמר להם הממונה תניא ר' יהודה אומר עששיות של ברזל כו' אלמא אף על גב דע"כ מצרף הוא אפילו הכי כיון דלית ליה הנאה מניה שרי ועוד דאמרינן בפרק הבונה המלקט עצים כו' ופרקינן לא צריכא דעביד בארעא דלאו דיליה כלומר דאינו נהנה ממנו ואף ע"ג דפסיק רישיה כו' דבר שאין מתכוון מיקרי. ועוד דאמרי' מוכרי כסות מוכרין כדרכן ואין חוששין משום כלאים ובלבד שלא יתכוון בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ואף על גב דפסיק רישיה כו' דעל כרחיה לבוש הוא כלאים אלא שאין מתכוון לו ואין נהנה ממנו דאינו צריך לו אלמא כל מלאכה שאינו נהנה ממנו דאין צריך לו ואינו מתכוון לה אף על פי שהיא בפסיק רישיה וכו' פטור ומותר לרבי שמעון ופירש הוא ז"ל דהאי מסוכרייא דנזייתא מגופה שעל פי החבית דכי סחיט ליה משקין לאו לאיבוד אזלי דהשתא כיון שהוא פסיק רישיה כו' ונהנה ממנו אע"פ שאינו מתכוון לכך הרי הוא (מתכוון) [נהנה] ואסור וכן פר"ח והויא ליה כאותה שאמרו בפרק תולין לא ליהדוק איניש אודרא אפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה משום דניחא ליה בשמן הנסחט וחוזר לתוך הפך וראוי להדלקה. ור"י פירש כרש"י ז"ל ואמר דאף על גב דפסיק רישיה כו' ולית ליה הנאה מיניה שרי הני מילי מדאורייתא אבל מדרבנן מיהא אסור כיון דפסיק רישיה הוא והא דמשני בפרק הבונה לא צריכא דעביד בארעא דלאו דיליה לפוטרו מחטאת קאמר אבל איסורא מיהא איכא והביא ראיה לדבריו מדתנן בפרק נוטל [שבת קמג א'] הספוג אם יש לו בית אחיזה מקנחין בו כו' כלומר משום דע"כ נסחט הוא ומוקמינן לה בגמ' אפילו לר"ש דפסיק רישיה כו' וזו אינה ראיה דודאי נהנה הוא במים הנסחטין דצריך לו לקנח ולנקות. ועוד הביא ראיה מדתנן המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב אם להוציא ממנה ליחה פטור ודוקא משום צערא דגופא כדאמרינן בפרק האורג [שבת קז א'] ממאי דפטור ומותר דתנן מחט של יד ליטול בו את הקוץ אלמא אף על פי שאינו נהנה בעשיית החבורה לא התירו אלא משום צערא דגופא וההיא דפרק לולב הגזול דשרי ראב"ש למעט ענביו כי אית ליה הושענא אחריתי (אית ליה) היינו טעמא לפי שאין במיעוט ענביו מלאכה דאורייתא אלא מדרבנן דמחזי כמתקן מנא לפיכך היכא דאית ליה הושענא אחריתי דאינו נהנה בתיקון זה שרי. והא דאמרינן בשילהי כל התדיר כל המתנדב יין או מים מזלפו על גבי האישים ומקשינן והא קא מכבה ומוקי לה כר"ש ואף על גב דהוי פסיק רישיה דאי אפשר לזלף שלא יכבה איכא למימר במזלף טיפין טיפין דלא פסיק רישיה הוא וההיא דמוכרי כסות לפי שלא אסרה תורה אלא דרך מלבוש כלומר דרך הנאה שיהנה ממנו וההיא דיומא במסקנא משום דלא הגיע לצירוף וליתא והיינו לאוקמא אליבא דר' יהודה אבל לר"ש אפילו כשהגיעו לצירוף שרי שאינו מתכוון וכדמוכח נמי בפרק כירה [שבת מא ב'] גבי המיחם שפינהו דאקשינן והלא מצרף ופרקינן הא ר"ש היא ולא שני כשלא הגיע לצירוף דאלמא לר"ש כל שאינו מתכוון שרי. ומה שהביא הוא ז"ל ראיה ממפיס מורסא ואמר דלא התירו אלא משום צערא דגופא דחאה רבינו הרב נ"ר דלאו (דיליה) משום צערא דגופא התירו דדבר שיש בו רפואה לא התירו במקום צער אף על פי שאין בו אלא משום גזירת שחיקת סמנים וכל שכן שלא יתירו מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא היינו טעמא לפי שאינו מתכוון לחבורה בנטילת הקוץ ואינו נהנה ממנה ומההוא טעמא ממש דאמרן כל שאינו נהנה ואינו מתכוון אפילו בפסיק רישיה שרי. ור"ת ז"ל חילק בין חבית של מים לשאר משקין דבחבית של מים בין שהנקב מצידה בין שהוא למעלה אסור להדוקה משום סחיטה ובחבית של שאר משקין מצידה שרי דלאיבוד אזיל מלמעלה אסור דלאו לאיבוד אזיל וטעמא דמילתא משום דתרי גווני סחיטה חד להוציא משקין המובלעים בה והיא תולדה דדש כגון סחיטת ענבים והאי כיון דלאיבוד קא עביד ומותר דלאו כלום קא עביד ולאו מלאכה היא כלל. ויש סחיטה אחרת ללבוני מנא וסחיטה זו אינה אסורה אלא במים והביא ראיה מדקאמרינן בפרק תולין מותר לסנן את היין בסודרין ואי אמרת אית ביה משום לבון היכי שרי הא איכא למיגזר שמא יסחוט כדגזרינן התם בכמה דוכתי הילכך שמע מינה דהא דאמרינן מותר לסנן את היין בסודרין משום דליכא סחיטה ביין הוא, ע"כ. ואני קצרתי קצת מלשונו ז"ל: וז"ל שיטה ישנה האי מסוכרייא דנזייתא אסור להדוקיה ביומא טבא פרש"י ז"ל מטלית שנותנין בנקב החבית ואסור להדוקיה משום דאתי לידי סחיטה וק"ל והא סחיטה תולדה דמלבן הוא ואין לבון ביין ויש מפרשים מפני שמפרק היין מן המטלית דהיא תולדה דדש ולא נהירא שהרי היין הולך לאבוד ולא ליין היוצא הוא צריך וי"ל כגון שנתן כלי תחתיו א"נ מה שנכנס מן המטלית תוך החבית נסחט לתוך החבית אבל הא ק"ל שאין אסור משום דש אלא כשמפרק דבר מתוך דבר והיה שם מתחלת ברייתו כגון ענבים ותבואה לכך פירש ר"ת ז"ל משום דמשוי למסוכריא דופן אסור והוא תולדה וכדמשמע בפרק נוטל דקאמר גבי כלכלה והאבן בתוכה בכלכלה פחותה עסקינן דשויוה לדופן לכלכלה אבל כי לא מהדיק לא בטליה לגבי כלי למהוי דופן. ע"כ:

והריטב"א ז"ל כתב פרש"י ז"ל סתימת הנקב גיגית וכו' וי"ל פירוש לפירושו דמיירי שהנקב הוא למעלה במקום שהיין הנסחט אינו הולך לאבוד אי נמי שהנקב הוא מן הצד ויש כלי תחת הגיגית לקבל הנסחט דהשתא איכא משום סחיטה אבל אם הוא בענין שהדבר הנסחט הולך לאבוד אין כאן משום סחיטה והיינו דאמרינן התם מותר לסנן היין בסודרין ולא חשו שמא איכא סחיטה וטעמא דמילתא משום דסוחט חייב או משום מפרק שהוא תולדה דדש או משום צובע ואלו הכא בהאי ברזא ליכא משום מלבן ולא משום צובע דאדרבא היין מלכלך הבגד ולא ניחא ליה בצביעה ואי משום מפרק אין מן התורה אלא בדבר שהוא גדולי קרקע שהוא צריך למימיו דומיא דרישא אבל כל שאינו גדולי קרקע ליכא אלא איסורא דרבנן וכי גזור רבנן היכא שהוא צריך למשקה או דניחא ליה בגויה אבל היכא דאזיל לאבוד כי הא לא גזור רבנן. ע"כ:

ה"ג ברוב הפוסקים ורב שרי והא רב חייא בר אשי וכו' והכי גרסי כל המפרשים ז"ל וקשיא להו ז"ל דשמואל נמי קשיא ואפילו לספרים דלא גרסי הכא ורב שרי משמע דלרב לחודיה קא פריך וקאי אמאי דקאמר מעיקרא ורב שרי דהא לא משנינן אלא לרב וכדקאמר לעולם רב כר' יהודה כו' וכיון שכן לכל הספרים קשיא דאמאי לא פריך נמי אדשמואל אליבא דבי רב. ונראה לי לתרץ דבשלמא לרב דשרי פריך שפיר דע"כ דבר שאין מתכוון מותר סבירא ליה אבל שמואל דאסר דילמא משום שמא ישחוט בן עוף הוא דאסר וכדתניא לעיל בין כך ובין כך לא יבעול לא בע"ש כו' ואמרינן לעיל דהיינו שמא ישחוט בן עוף וכתבו התוספות ז"ל בריש שמעתין וכדכתבינן לעיל:

והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל ורב שרי והאמר רב כו' איכא למידק דשמואל נמי קשיא ואיכא למימר דשמואל לבי רב הוא דקשיה ולא לנהרדעי ואינהו ליכא למירמא עלייהו האיך מלתא דשמואל דאינהו לא אמרי משמיה הלכה כר"ש דשמואל נהרדעי הוה ונהרדעי אמרי לה ומיהו כי מתרצינן בגמ' להך לישנא דאמרת חבורי מחבר כו' לשמואל נמי איכא לפרוקי הכי דכיון דדם חבורי מחבר אי משום דם אסיר אי משום פתח אסור ואף על גב דלמאי דאמרינן את"ל כו' לר"ש שרי מיהו אפשר דאיהו ס"ל כדאיבעיא לן מעיקרא. ע"כ:

וכן כתב הרא"ה ז"ל וז"ל ורב שרי והאמר רב(י) חייא כו' לרב הוא דמקשה אליבא דבי רב דאמרי לעיל דרב שרי ולא מקשי אדבי שמואל דהא אמרי הלכה כר"ש ולדברי בי רב דאמרי דשמואל אסר דבי שמואל עדיפא דאמרי דשרי דבי רב לאפקועי כדשמואל ולבסוף כיון דאיפריקא הא דרב תו לא קשיא נמי אפילו לדבי רב דהא אפשר דאפילו לר"ש מיתסר את"ל דם חבורי מחבר ולדם הוא צריך דר"ש הוא דאמר מקלקל בחבורה חייב, ע"כ. הרשב"א:

בגמרא ורב שרי והאמר רב מסוכרייא וכו' ויש להקשות לפי שיטת התוספות ביומא דף ל"ד ובפ' כירה דף מ"א דמאן דאוסר בדבר שאינו מתכוון בשבת היינו מדרבנן ומדאורייתא לכ"ע שרי א"כ מאי מקשה הכא דרב אדרב דלמא הא דמתיר רב לבעול בשבת היינו משום דבמקום מצוה שרי בדבר שאינו מתכוון ואף שהמהרש"א ז"ל הרגיש בזה וכתב דלא שרינן במקום מצוה אלא בדאיכא תרתי למעליותא ולענ"ד אין זה מוכרח אלא שכך היה סברת האבעיין לפי שיטת ר"ת דאי לדם הוא צריך אסור אע"ג שאין הטעם אלא שלא יתלכלך דהו"ל מלאכה שא"צ לגופה ואפ"ה פשיטא ליה דאסור לכתחלה אף במקום מצוה ואי לאו לדם הא צריך הוא דשרינן במקום מצוה אי מקלקל הוא דהו"ל תרתי למעליותא נמצא דכל זה לסברת האבעיין אבל אכתי לא שייך להקשות דרב אדרב דלמא רב סובר דבחדא למעליותא נמי שרינן במקום מצוה כמו במפיס מורסא דמשום צערא שרי כמ"ש התוס' לעיל ולקמן. ומכ"ש לשיטת רש"י ור"י דאפילו לסברת האבעיין אין מוכרח לחלק בין תרתי למעליותא או חדא במקום מצוה מיהו לשיטת רש"י ביומא דדבר שאינו מתכוון למאן דאוסר היינו מדאורייתא אתי שפיר אבל לסברת התוס' קשה. ועוד דלענ"ד מוכרח דאף לפי המסקנא דמשנינן דרב שרי משום מקלקל ע"כ היינו משום דבמקום מצוה שרינן ליה לכתחלה משום טעמא דמקלקל לחוד דליכא למימר דשאני התם דאיכא תרתי מקלקל ודבר שאינו מתכוון הא ליתא דלכאורה נראה דרב מתיר לגמרי אפילו לבבליים דהכי משמע לישנא דאלו מקילין לעצמם ורב בבבל הוה ולגבי דידהו הו"ל פסיק רישא שאין בקיאין בהטייה אם לא שנאמר דכיון דמסקינן דמקלקל הוא הו"ל נמי פסיק רישא דלא ניחא ליה והו"ל תרתי למעליותא אלא דהא נמי ליתא שהתוספות לא כתבו כן אף לפי שיטת הערוך אלא אליבא דר' שמעון דלדידי' פסיק רישא לא הוי אלא מדרבנן בשבת כמ"ש פ' כירה משא"כ הכא דלמסקנא רב כר"י ס"ל ולדידיה פסיק רישא מדאורייתא אסור וא"כ אפילו אי לא ניחא ליה אין להתיר אלא משום מקלקל לחוד אלמא דבמקום מצוה בחדא למעליותא נמי שרי והדרא קושיא לדוכתיה דמעיקרא הו"ל לשנויי מצוה שאני לשיטת התוספות דדבר שאינו מתכוין אינו אסור אלא מדרבנן ותו קשיא מאי משני מעיקרא אמסוכרייא דנזייתא דאסר רב משום פסיק רישא דא"כ ה"נ הו"ל למיסר מיהו לבבליים דהו"ל פסיק רישא ואפשר דאין הכי נמי דמעיקרא הוי סבר דרב לא שרי אלא לבקיאין ועיין מה שאפרש לקמן בסוף הסוגיא ודוק היטב:

קונטרס אחרון גמרא ורב שרי והאמר רב מסוכרייא דנזייתא כו' מכאן קשה על שיטת התוספות בפרק כירה ד' מ"א דמאן דאסר דבר שאין מתכוון בשבת היינו מדרבנן בעלמא וא"כ לא הוי מקשה הכא מידי דשמא הכא שרי משום מצוה כמו שהוכחתי בפנים וא"כ לכאורה הסוגייא מכריח כפרש"י וגם בזה הארכתי בפ' כירה ע"ש:

בתוספות בד"ה האי מסוכרייתא דנזייתא וכו' ועל פי' הערוך קשה וכו' ודוקא משום צערא וכו' וכן מחט של יד עכ"ל. ואף שאיני כדאי לבדוק אחר דברי רבינו הגדול ר"י בעל התוספות דנהירין ליה שבילי דכולי תלמודא מ"מ ללמוד אני צריך שלא מצאתי דבר זה מבואר דהא דשרו במפיס מורסא היינו דוקא משום צערא וכן במחט של יד רק שמצאתי סוף פרק האורג שדקדק כן ר"י מהסוגיא דהתם מדמדמה הש"ס מפיס מורסא למחט של יד אמנם לפי פי' הערוך אין צורך לזה דאהא גופא מייתי ראי' ממחט של יד דפסיק רישא דלא ניחא ליה שרי לכתחלה ובלא"ה יש לדקדק טובא בדברי התוספות דסוף פרק האורג ואין כאן מקומו להאריך ולקמן גבי מפיס מורסא אפרש עוד דלשיטת רש"י לא הוי פסיק רישא לענין פתח וא"כ א"ש טפי הסוגיא דס"פ האורג והמשכיל יבין:

קונטרס אחרון בתוספות האי מסוכרייתא דנזייתא כו' והקשו על פי' הערוך במה שפסק דפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר מסוגייא ס"פ האורג גבי מחט של יד ליטול בו הקוץ וכתבתי ליישב ודעתי להאריך בפרק האורג אי"ה. וגם במה שכתבו התוספות לקמן גבי מפיס מורסא דהוי פסיק רישיה לענין פתח וכתבתי בפנים דלשיטת רש"י דמפרש דלעשות לה פה היינו שמתכוון לייפותה ושיהיה זה הפתח ליום מחר א"כ אם אינו מכוין לעשות בענין זה אלא להוציא ליחה תו לא הוי פסיק רישא ונתיישב בזה קושיית התוספות שם בפרק האורג לענין מחט ליטול בו הקוץ ושם אבאר באריכות אי"ה:

בתוספות בד"ה לעולם רב כר' יהודה ס"ל לשמואל נמי איכא לשנויי וכו' לפתח הוא צריך וכו' עד סוף הדיבור. והוצרכו לפרש כן לפי שיטתם ומ"מ נראה דוחק לומר דרב ושמואל פליגי אי לדם הוא צריך או לפתח ועוד דלא הוי שתיק הש"ס לפרש לתרץ נמי דשמואל אדשמואל. אמנם לולי דבריהם היה נ"ל ליישב בענין אחר דלמאי דפרישית לעיל לא שייך להקשות דשמואל אדשמואל דנהי דסבר שמואל דבר שאינו מתכוין מותר אפ"ה א"ש דאסור לבבליים לבעול שאין בקיאין בהטייה דהו"ל פסיק רישיה דשמואל בבבל היה ולמסקנא נמי רב שרי אף לבבליי' משום דלהאי לישנא דדם חבורי מיחבר מקלקל בחבורה פטור ושמואל סובר דמקלקל בחבורה חייב. ואיכא למימר דאזלי לטעמיהו משום דאשכחן סתם מתני' דמחט של יד ליטול הקוץ וא"כ תרוייהו ס"ל כהאי סתם מתני' אלא דרב לטעמיה דדבר שאינו מתכוין אסור א"כ ע"כ הא דשרי ליטול הקוץ היינו משום דמקלקל בחבורה פטור ושמואל לטעמיה דדבר שאין מתכוין מותר ומש"ה שרי ליטול הקוץ אבל מקלקל בחבורה לעולם אימא לך דחייב ומש"ה אוסר לבבליים לבעול משום דהו"ל פסיק רישא. ולאידך לישנא נמי דדם מיפקד פקיד מצינן למימר דאזלי לטעמייהו דהא בליטול את הקוץ ודאי חבורי מיחבר ואפ"ה אשכחן סתם מתני' דשרי וא"כ לרב דאוסר בדבר שאינו מתכוון ע"כ הא דשרי בקוץ היינו משום מקלקל לחוד ואע"ג דמקלקל פטור אבל אסור אפ"ה משום צערא שרי לכתחלה וא"כ ה"נ שרי לבעול אף לבבליים דהו"ל מקלקל אצל הפתח ומשום מצוה שרינן לכתחלה כמו משום צערא כמ"ש התוס' לקמן גבי מפיס מורסא משא"כ לשמואל דטעמא דמחט של יד ליטול את הקוץ שרי לכתחלה היינו משום דבר שאינו מתכוון אבל משום צערא לא שרינן היכא דאיכא איסורא דרבנן וא"כ ה"נ משום מצוה לא שרינן איסורא דרבנן לכתחל' ומש"ה אסר שמואל לבעול והיינו לבבליים דוקא. כנ"ל נכון וברור בעזה"י לפי השיטה שכתבתי לעיל אמנם לשיטת התוספות מוכח דלמסקנא נמי לא התיר רב לבבליים אלא לבקיאין בהטייה דוקא דאיכא תרתי דבר שאינו מתכוין ומקלקל והיינו לפי שיטתם דדבר שאינו מתכוון לרב לא אסור אלא מדרבנן והיכא דאיכא תרתי שרי במקום מצוה לכך הוצרכו לפ' בע"א והנלע"ד כתבתי לפי שיטת רש"י ז"ל ודו"ק היטב:

בד"ה מאי לאו דאי לא בעיל וכו' דלמאי נקט עד מוצאי שבת וכו' ומשני לבר משבת ומוצאי שבת נקט משום רצופין וכו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל שהסוגיא דחוקה מאד וכתב שלולי דבריהם היה מפרש בענין אחר ע"ש ולענ"ד לולי דבריהם נראה דעיקר סברת המקשה דמשמע ליה דאיירי בדלא בעל עדיין בעילה גמורה דאי שבעל בעילה גמורה לא הוי מקילין כ"כ ליתן לה ארבע לילות דלא עדיפא מבוגרת שכיון שכלו מקצת בתולים אע"ג דאית לה דם בתולים אפ"ה אין נותנין לה אלא לילה אחת וע"כ הוי משמע ליה דאיירי שלא בעל עדיין בעילה גמורה אלא בהטיי' בענין שאין הפתח פתוח ואע"פ כן הוציא מקצת הדם כמ"ש התוס' לעיל שיכול להוציא דם בלא עשיית הפתח ומש"ה עדיפא מבוגרת שפתחה פתות לשיטת רש"י ותוספת וע"ז משני דאיירי כשבעל ואפ"ה עדיפא מבוגרת כנ"ל לולי שהתוספת לא כתבו כן וק"ל והא דמקשה אי כשבעל מאי קמ"ל היינו דלמאי נקט עד מוצאי שבת וכמ"ש נ"ל מדקדוק לשון רש"י ז"ל:

תד"ה האי מסוכרייתא כו' והכא אומר ר"ת דליכא למימר דאסור משום מפרק כיון שהנסחט הולך לאיבוד דכל פסיק רישא דלא ניחא ליה שרי. קשה לי הא פ"ר דלא ניחא ליה הוי משא"צ לגופה דלר"י חייב וא"כ י"ל דרב סבר בהאי כר"י דמשאצ"ל חייב דהא מצינו דשמואל סבר כן דבדבר שאינו מתכוין ס"ל כר"ש ובמשאצ"ל ס"ל כר"י כדאיתא בשבת, והא דמתרצינן דמודה ר"ש בפ"ר היינו דאלו לא הודה ר"ש בפ"ר דמ"מ מקרי אינו מתכוין א"כ אא"ל דסבר בהא כר"י דמשאצ"ל חייב דהא מ"מ הוי אינו מכוין דבזה ס"ל כר"ש ולזה אמרינן דמודה ר"ש דלא מקרי אינו מכוין ובשארי איסורים אסור לר"ש אלא דבשבת הוי משאצ"ל, וי"ל דרב ס"ל בהא כר"י דמשאצ"ל חייב, וצריך התיישבות:

בא"ד ועל פי' הערוך קשה דתנן המפיס מורסא ואם להוציא ממנה ליחה פטור ומותר ודוקא משום צערא אבל אי לאו משום צערא היה אסור אע"ג דלא ניחא ליה בפה כלל. תימא הא מפיס מורסא מכוין להמלאכה דהיינו לפתוח המורסא דזהו המלאכה אלא דאין צריך לגופה להוציא ולהכניס אויר אלא להוציא ממנה ליחה ופשיטא דזהו אסור כמו כל מלאכה שאצ"ל כמו מכבה וחופר בור, והערוך אינו מתיר רק באינו מכוין כמו בגיגית דאינו מכוין שיעשה כלל הסחיטה ומה זה שהקשו ( אב"ה עיין בכורות דף כה ע"א תד"ה גוזז במספרים):