Ketubot 26a

והטבילוני מפני שסתם תינוק מטפח באשפות ושרצים מצויין שם:

לערב דצריך הערב שמש:

והחולק בב"ד קא ס"ד שעל פי ב"ד הקבוע בעיר היו חולקין לו תרומה בבית הגרנות ולקמיה פריך אי בב"ד לא הוי חזקה היכא הויא חזקה:

בתר דקנסינהו עזרא ללוים דלא ליתבו להו כדאמרי' ביבמות בפ' יש מותרות (יבמות דף פו:):

לוי דלאו לוי הוא כלומר בלוי ליכא לספוקי דהא אביו כהן:

למ"ד כו' פלוגתא היא ביבמות (שם):

בנכסי אביו כו' אינה חזקה להשבית מעליו קול היוצא על אמו שהיא גרושה והוא חלל:

פשיטא דהא אפי' הוא חלל יורש את אביו:

במסיח לפי תומו Where he was reminiscing innocently OVERVIEW The גמרא initially reported that between רבי and ר׳ חייא; one was מעלה בן ע״פ אביו לכהונה and the other was מעלה אח ע״פ אחיו ללויה. To identify who did what, the גמרא cited a ברייתא in which רבי ruled (in opposition to ר״ח) that a father is believed to say בני זה וכהן הוא, indicating that it was רבי who was מעלה בן ע״פ אביו לכהונה. Therefore we must conclude that it was ר״ח who was מעלה אח ע״פ אחיו ללויה. The גמרא asked but ר״ח disagrees with רבי, and answers that in the case of ר״ח he was מסיח לפי תומו. Our תוספות explains the identification process of the גמרא regarding רבי ור״ח. -------------------– תוספות asks: ואם תאמר ומנא לן דהכי הוא – And if you will say; but how do you now that it is this way; that רבי was מעלה בן ע״פ אביו לכהונה and ר״ח was מעלה אח ע״פ אחיו ללויה – דלמא רבי חייא העלה בן על פי אביו במסיח לפי תומו – Perhaps ר״ח was מעלה בן ע״פ אביו לכהונה by מסיח לפי תומו – ורבי העלה אח על פי אחיו אפילו בלא מסיח – And רבי was מעלה אח ע״פ אחיו ללויה even without מסיח לפי תומו, but rather because it was בידו. תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דמסתמא דבמאי דקתני בברייתא מילתא דרבי עשה רבי מעשה – And the ר״י said, that presumably רבי acted in the very case which the ברייתא stated was the ruling of רבי – תוספות offers an alternate explanation: ועוד דאי אפשר דרבי העלה אח על פי אחיו ללויה אפילו בלא מסיח – And in addition it is impossible that רבי was מעלה אח ע״פ אחיו ללויה, even without מסיח לפי תומו (but on the basis of בידו alone) – דהתם אין שייך לומר שבידו להאכילו מעשר למאן דאמר מעשר ראשון מותר לזרים: For there (regarding לויה) it is not possible to say that it is בידו to feed him מעשר, according to the one who maintains that מעשר ראשון is permitted to non-לויים. SUMMARY It is presumable that רבי was מעלה ע״פ אביו, since that was his ruling, and (in addition) there is no בידו regarding לויה. THINKING IT OVER תוספות asks that perhaps it was רבי who was מעלה אח ע״פ אחיו ללויה, etc. What difference is there whether it was רבי or ר״ח who was מעלה בן ע״פ אביו, etc. The point seems to be that רבי was מעלה [even] because of בידו alone, and ר״ח was מעלה only because of מסיח לפי תומו, but there seems to be no relevance if it was בן or אח!

מבית הספר From the school OVERVIEW The גמרא relates the story of יוחנן אוכל חלות and includes his recounting that they took him out of the בית הספר. Our תוספות explains the relevance of this detail. -------------------------– נקט שלא לומר שהוא עבד כדאמר בסוף פירקין (לקמן דף כח, א): The גמרא mentioned the fact of והוציאוני מבית הספר; in order that one should not say that he is an עבד כנעני, as the גמרא states in the end of this פרק. SUMMARY Eating תרומה is no proof that one is a כהן unless we can dismiss the concern that he may be an עבד. THINKING IT OVER Since תוספות is being very particular as to the details of this story; how will he explain the relevance of that which he mentioned ׳ומורכב על כתיפו של אבא׳?!

אין בתר דקנסינהו עזרא Yes; after Ezra punished them OVERVIEW רשב״א stated in a ברייתא that מעשר ראשון is a חזקה לכהונה. The גמרא explained that this follows the view of ראב״ע who states מעשר ראשון אף לכהן, even מדאורייתא (as opposed to ר״ע who maintains מעשר ראשון ללוי). The גמרא continued to explain that בתר דקנסינהו עזרא the מעשר was given only to the כהנים and not to the לויים and therefore מעשר ראשון is a חזקה לכהונה. Our תוספות will be discussing whether this view of קנס עזרא לכהנים ולא ללויים is according to ראב״ע only or is also according to ר״ע. -------------------– ולרבי עקיבא דקודם קנסא הוי דוקא ללוי בתר קנסא אף לכהנים – So according to ר״ע that before the קנס of עזרא the מעשר was specifically only for the לויים, after the קנס the מעשר was given also to the כהנים – אבל לרבי אלעזר בן עזריה דמקמי קנסא הוי אף לכהן בתר קנסא הוי לכהן דוקא – However according to ראב״ע, that before the קנס the מעשר was given also to the כהן; after the קנס it given only to the כהן and not to the לוי; according to this understanding – והא דמעשר ראשון חזקה לכהונה אתיא כרבי אלעזר בן עזריה ולא כרבי עקיבא – So this which רשב״א stated that מעש״ר is a חזקה לכהונה is only according to ראב״ע, but not according to ר״ע, who maintains that even לאחר קנס the מעש״ר was לכהן וללוי. תוספות mentions an alternate view: ויש שמוחקין אין ומפרשים דהא דקאמר בתר דקנסינהו עזרא הוי אפילו לרבי עקיבא – And there are those who erase the word ׳אין׳; and they explain this which the גמרא answered בתר דקנסינהו עזרא (the מעש״ר is only לכהנים) is valid even according to ר״ע – דבתר קנסא הוי לכולי עלמא לכהן דוקא והוי כמו אלא – For after the קנס, the מעש״ר according to everyone (even ר״ע) belongs only to the כהן (and not to the לוי), and the answer בתר דקנסינהו עזרא is like the גמרא would have said ׳אלא׳; meaning we are retracting the previous answer (that it is אליבא דראב״ע) and are now maintaining that מעש״ר חזקה לכהונה is according to everyone (even ר״ע). This is the view of the יש שמוחקין ומפרשים. תוספות disagrees: ושיבוש הוא בידם דהא בכמה מקומות מוכיח דמעשר ראשון ללוי אף בתר קנסא – And they are mistaken, for in many places it is evident that מעש״ר is given to the לוי even after the קנס עזרא – כדתנן בפרק כל הגט (גיטין דף ל, א) המלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפריש עליהן כולי – As the משנה taught in פרק כל הגט, one who lends money to a כהן and a לוי in order to separate on their account, etc. וכן התם בגמרא ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר לאביך בידי – And similarly there in the גמרא where it states, a ישראל who said to a לוי ‘I have in my possession a כור of מעשר, which belonged to your father; indicating that the לוי receives the מעשר – ובפרק הזרוע (חולין קלא, ב ושם) פריך מעשר ראשון דלוי הוא – And in פרק הזרוע the גמרא asks, but מעש״ר belongs to the לוי – וכן בכמה מקומות והיינו כרבי עקיבא – And similarly in many places it states that מעש״ר is for the לויים, so all those גמרות are according to ר״ע; if however ר״ע also agrees (to ראב״ע) that after קנס עזרא the מעש״ר belongs לכהן, whose view are these גמרות following?! תוספות offers a different proof: ועוד דלמאן דאמר קנסא לעניים היכי הוי חזקה לכהונה – And in addition according to the one who maintains that the קנס of עזרא was that מעש״ר should be given to the poor instead of to the לויים, how can אכילת מעש״ר be a חזקה לכהונה; תוספות expounds on this proof – דאליבא דרבי עקיבא פליגי בסוף פרק יש מותרות (יבמות פו, ב ושם) – For this argument in פרק יש מותרות is (only) according to ר״ע – דאיכא למאן דאמר קנסא לכהנים ואיכא למאן דאמר לעניים – Where there is one who maintains that the קנס מעש״ר was given to the כהנים and there is one who maintains that it was given to the עניים; this argument is only according to ר״ע – דלרבי אלעזר בן עזריה הוי דוקא לכהן ואפילו לעשירים כמו קודם קנסא – For according to ראב״ע the מעשר is only for the כהן (and not for (עניי [לויה וישראל] and even for the wealthy כהנים as it was before the קנס – דלא קנסם עזרא שהרי עלו – For עזרא did not punish the wealthy כהנים since they went up from בבל to א״י; not like the לויים who did not leave בבל and therefore עזרא punished them. Obviously the view of קנסא לעניים cannot follow the opinion of ראב״ע, it must follow the opinion of ר״ע that initially מעש״ר was only for לויים and after the קנס it was for לויים and for either כהנים or עניים according to the two מ״ד. תוספות responds to an anticipated difficulty: ולמאן דאמר קנסא לעניים משמע התם דוקא לעניים – For it seems there that the מ״ד קנסא לעניים maintains only לעניים – ולא לכהנים עשירים אפילו בימי טומאה דלית ליה דבימי טומאה עניים הוו – But not for wealthy כהנים even during their טומאה days, for that מ״ד disagrees that כהנים בימי טומאה are עניים. In conclusion the view of רשב״א that מעש״ר חזקה לכהונה is only according to ראב״ע who maintains קנסא לכהנים only and not ללויים at all. However ר״ע maintains קנסא לכהנים or לעניים and therefore מעש״ר cannot be a חזקה לכהונה for perhaps he is a עני. תוספות (seemingly) digresses: ועניים דהתם אין לפרש עניי לויים דוקא ולא עניי ישראל וכהנים – And we cannot interpret the מ״ד קנסא לעניים there to mean that it goes only to עניי לויים, but not to עניי ישראל וכהנים – דאם כן נשתכרו עניי לויים במה שלא עלו – Because if indeed this is so, it will turn out that the עניי לויים gained by not ascending to א״י – תוספות offers another proof that קנסא לעניים does not exclude עניי כהנים – ועוד דמשמע התם אילו הוו כהנים בימי טומאתם עניים לכולי עלמא הוו שקלי – And additionally it seems from the גמרא there that if the כהנים בימי טומאתם would be considered עניים, everyone would agree that the כהנים receive מעש״ר – אף על גב דלענין חלוקת מעשר הוו כישראל דללוי ולא לכהן קאמר – Even though that (according to ר״ע) regarding the distribution of מעשר the כהן is like the ישראל, for the תורה states that מעשר belongs to the לוי but does not mention the כהן, therefore we cannot assume that קנסא לעניים means only עניי לויים – אלא לעניים בין עניי כהנים בין עניי לויים – But rather לעניים means both to עניי כהנים and עניי לויים, and regarding עניי ישראל it depends – ולמאן דאמר מעשר ראשון מותר לזרים שקלי אפילו עניי ישראל – For according to the one who maintains that מעש״ר is permitted to be eaten by זרים, then even עניי ישראל receive מעש״ר – אבל למאן דאמר אסור לזרים אין נראה שינתן לעניי ישראל כדי למוכרו – However according to the one who maintains that מעש״ר is forbidden לזרים, it does not seem proper that it should be distributed to עניי ישראל so they should sell it – דמילתא דאתי לידי תקלה לא אתקינו רבנן דאיכא למיחש דלמא אתי למיכליה – For the רבנן will not institute an enactment which can cause a hazard; namely the עניי ישראל may come to eat it if it is given to them – [כדאמר בסמוך לא מיבעיא לרבי מאיר דאמר אסור לזרים כולי] – [as the גמרא shortly states, there is no question that we do not distribute מעש״ר לזרים according to ר״מ who maintains that מעש״ר is אסור לזרים, etc.] תוספות clarifies further the view of ר״ע (according to the מ״ד קנסא לעניים): ולרבי עקיבא לא הפקיע עזרא את הלויים מכל וכל להשוותן לישראל וכהנים – And according to ר״ע, Ezra did not exclude the לויים completely and compare them to ישראל and כהנים, meaning – שלא יטלו עשירים לויים אלא עניי לויים בתורת עניות – That the wealthy לויים cannot receive מעש״ר; only the poor לויים may receive it as paupers, but not as לויים, this is not so – אלא ללויים בין עניים בין עשירים היו חולקים לעולם כדמוכח בכל הנהו שהבאתי – But rather they would always distribute מעש״ר to all לויים whether עניים or עשירים, as is evident from all those places which I brought proof from – שהיו נוטלין בתורת לויות – Where they would receive מעש״ר on account of their לויות status. תוספות offers an additional proof that (according to ר״ע) the לויים received מעש״ר בתורת לויות: ועוד דרבן גמליאל בספינה שנתן מעשר ראשון לרבי יהושע בן חנניא (מעשר שני פרק ה׳ משנה ט׳) – And furthermore when ר״ג gave his מעש״ר to ריב״ח in the ship – אי בתורת עניות יהיב ליה אמאי לא יהב ליה נמי מעשר עני שהרי מעשר עני נתן לרבי עקיבא – If he gave it to him because of his pauper status why did not ר״ג also give to ריב״ח the מעשר עני, for he gave the מעשר עני to ר״ע. Therefore we must say that ריב״ח received מעש״ר regardless of whether he was poor or not. This proves that לויים received מעש״ר בתורת לויות and not (only) בתורה עניות. תוספות rejects this last proof: ומיהו יש לדחות דלעולם בתורת עניות נתן לו – However it is possible to fend off this proof, that indeed ר״ע gave ריב״ח the מעש״ר בתורת עניות – ומה שלא נתן לו מעשר עני לפי שהיו לו מאתים זוז – And the reason he did not give him מעשר עני because he owned two hundred זוז – דאינו נוטל במעשר עני כדתנן במסכת פאה (פרק ח׳ משנה ח׳) – In which case he may not take מעשר עני as the משנה rules in מסכת פאה – אבל מעשר ראשון יטול אפילו יש לו מאתים זוז – However מעש״ר he may take even if he has מאתיים זוז (even if he is receiving it בתורת עניות). תוספות proves this point – דהא איכא למאן דאמר דאפילו כהנים עשירים בימי טומאה עניים נינהו – For there is this view that even כהנים עשירים בימי טומאה are considered עניים so certainly one who has מאתיים זוז and is poor may surely take מעש״ר בתורת עניות – One more rebuttal to the last proof of ר״ג in the ship: ועוד דלא רצה ליתן כל מתנותיו לעני אחד: And finally (even if we assume that he received the מעש״ר בתורה עניות) ר״ג did not want to give all his offerings to one עני; he wanted to spread it out amongst many עניים. SUMMARY ראב״ע maintains that after קנס עזרא the מעש״ר is only לכהנים and not ללויים ולעניים (and therefore can agree that מעש״ר חזקה לכהונה). According to ר״ע (even) after קנס עזרא all לויים receive מעש״ר together with either all כהנים (למ״ד קנסא לכהנים) or with עניי כהנים (and עניי ישראלים למ״ד מעש״ר מותר לזרים) according to the מ״ד קנסא לעניים. THINKING IT OVER 1. תוספות asks that according to the מ״ד קנסא לעניים how is it possible that מעש״ר should be a חזקה לכהונה. However why cannot we say that the מ״ד קנסא לעניים means לעניי כהנים only (and the מ״ד קנסא לכהנים meant even to כהנים עשירים)?! 2. תוספות rejects the view that למ״ד קנסא לעניים it means only עניי לויים and not עניי כהנים. How can תוספות even entertain such a thought (that the עניי כהנים did not receive מעש״ר) when the פסוק states וְהָיָה הַכהֵן בֶּן אַהֲרן עִם הַלְוִיִּם בַּעְשֵׂר הַלְוִיִּם, indicating that the כהנים took the מעשר (together with the לויים)? 3. תוספות questions why did ר״ג give to ריב״ח only מעשר ראשון and not מעשר עני (if we maintain that קנסא לעניים means only לעניי לויים). Why cannot we answer simply that initially ריב״ח was an עני, however after ר״ג gave him his מעש״ר he was an עשיר (he had more than מאתיים זוז) and therefore could not accept the מעשר עני?

בתר דקנסינהו עזרא After Ezra punished them OVERVIEW The גמרא explained that the ruling of רשב״א is valid after עזרא punished the לויים. It seems from the גמרא that it is a known fact that עזרא punished the לויים. Our תוספות discusses what the source for this fact is. ---------------------------– לא אשכחן בהדיא בקרא דקנסינהו – We do not find explicitly in a פסוק that עזרא punished the לויים – רק מצינו בעזרא (נחמיה י) והיה הכהן בן אהרן עם הלוים בעשר הלוים – We only find in עזרא that it states, ‘and the כהן the son of אהרן should be with the לויים by the מעשר of the לויים – ואיכא למימר דהכי קאמר כשיבאו הלוים לחלוק בבית הגרנות יבאו הכהנים עמהם – So we can interpret this פסוק to mean that when the לויים will come to take their share of מעשר in the threshing place, the כהנים should come with them to take their share as well. This interpretation of the פסוק would be acceptable to ר״ע who maintains that even after the קנס, the לויים and the כהנים both received מעשר – ומיהו לרבי אלעזר בן עזריה דבתר קנסא דוקא לכהן לא משמע מהאי קרא – However according to ראב״ע who maintains that after the קנס the מעש״ר is given only to the כהן, there is no such indication in this פסוק (for it states הכהן עם הלויים בעשר הלויים; seemingly indicating that both the כהן and the לוי receive מעש״ר) – תוספות anticipates a possible solution (and rejects it): דליכא למימר עם הלוים דקאמר קרא היינו לקבל מהם מעשר ראשון משלהם – For we cannot interpret the words of עם הלוים which the פסוק states to mean that the כהנים should go with the לויים in order to receive from the לויים their מעש״ר; the מעש״ר which the לויים are required to separate from the crops they grow on their private fields – תוספות rejects this solution: דהא משלהם לא קנסם עזרא כדמוכח בפרק הזרוע (חולין קלא, ב) – For עזרא did not punish the לויים regarding their crops as is evident in פרק הזרוע. The question remains that the פסוק seemingly contradicts the view of ראב״ע. תוספות answers: ויש לומר דלרבי אלעזר בן עזריה לא נמנעו הלוים מכל וכל מלילך לבית הגרנות לחלוק במעשר – And one can say that according to ראב״ע the לויים did not cease completely from going to the בית הגרנות to receive their share of מעש״ר even after קנס עזרא – כדאמר בסמוך דלמא איקרי ויהיב ליה – As the גמרא here immediately states, ‘but perhaps it happened and they gave the מעש״ר to the לוי’, so if it is possible that this happened in the times of the משנה – כל שכן בימי עזרא שעדיין לא פשט הקנס שהיו הולכים בבית הגרנות – So in the time of עזרא where the קנס was not yet widely accepted, the לויים would certainly go to the בית הגרנות to receive מעש״ר – ולכך נאמר שילכו הכהנים עם הלוים – So therefore the פסוק states that the כהנים should go with the לויים, so that the כהנים will receive the מעשר and inform the farmers not to give מעש״ר to the לויים – תוספות responds to an anticipated difficulty ולמאן דאמר קנסא לעניים הא דכתיב והיה הכהן היינו בכהן עני – And according to the one who maintains קנסא לעניים, we will need to say that this which the פסוק writes והיה הכהן וגו׳ עם הלויים, means a poor כהן (and even though מעשר is given to all ענייים, not only עניי כהנים, nevertheless the פסוק only mentions כהנים – ומשום דכהנים עניים שכיחי טפי – Because poor כהנים are more common than poor ישראלים – לפי שאין כל כך עסוקים במלאכה אלא בעבודת בית המקדש – Since כהנים are not that involved it regular work, but rather they are only involved in the service of the ביהמ״ק – וגם אין להם קרקעות נקט כהן – And also they own no properties, therefore the כהנים tend to be poor, that is why the פסוק mentions כהן, והוא הדין עניי ישראל למאן דאמר מעשר ראשון מותר לזרים – But the same rule applies to עניי ישראל according to the one who maintains that מעש״ר is permitted to זרים (ישראלים). תוספות offers an alternate source to the enactment of עזרא: והרב רבינו יוסף פירש מדכתיב (במלאכי ג) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר – And הר״ר יוסף explained since it is written, ‘bring all the מעשר to the treasure house’, we derive from that פסוק that the מעש״ר is for כהנים – דבית האוצר היה לשכה שתיקן עזרא לתת שם תרומת הכהנים כדכתיב בעזרא (נחמיה י) – Since the בית האוצר was an office which עזרא instituted to place there the תרומה for the כהנים as is written in עזרא – וכיון שאומר להביא שם המעשר אם כן של כהנים הוא – So since the נביא מלאכי says to bring all the מעשר to the same בית האוצר, this proves that it belongs to the כהנים, and we ascribe this to עזרא, even though מלאכי states this – וקיימא לן (מגילה דף טו, א) דמלאכי זה עזרא – Because we have established that מלאכי is עזרא. תוספות responds to a seeming difficulty: ולמאן דאמר לעניים נקט אל בית האוצר משום דכהנים עניים שכיחי טפי כדפרישית – And according to the one who maintains that the מעש״ר לעניים, the פסוק mentions בית האוצר (even though it goes to all עניים), because כהנים עניים are more common, as I have explained. תוספות offers an alternate explanation for the מ״ד קנסא לעניים: אי נמי אל בית האוצר לא ליתן לכהנים אלא לחלק לעניים – Or you may also say, that the words אל בית האוצר does not mean to give it to the כהנים, but rather to distribute it to the עניים. תוספות asks: והרב רבינו אלחנן הקשה דבסוף עזרא משמע שהמעשר היה ללוים – And ה״ר אלחנן asked that from the end of עזרא it seems that the מעש״ר was for the לויים (not like ראב״ע that it was only for כהנים) – דכתיב ואדע כי מניות הלוים לא נתנה (להם) ויברחו איש לשדהו הלוים והמשוררים כולי – For it is written, ‘and I realized that the portions for the לויים were not given to them and each of them ran away to their fields together with the singers, etc.’ – משמע שהלוים והמשוררים היו חולקים – It is evident from that פסוק that the לויים and the משוררים would share in מעש״ר, contrary to the view of ראב״ע. תוספות offers a resolution, but rejects it: וצריך לומר דזה היה מקמי דקנסינהו עזרא אך קראי לא מוכחי הכי: And it will be necessary to say that this פסוק was before עזרא punished the לויים; however the verses indicate otherwise, the verses there seem to be written in order and this verse is written after נחמיה י׳ לט where it states והיה הכהן וגו׳ which indicates that the כהנים received the מעשר since it was after the קנס. Therefore the פוסק of ואדע[ה] is certainly after the קנס. SUMMARY We may derive the קנס עזרא either from the פסוק of והיה הכהן וגו׳ or from the פסוק in מלאכי of הביאו את כל המעשר אל בית האוצר, even if we assume קנסא לעניים for the כהנים עניים were more prevalent. THINKING IT OVER 1. ה״ר יוסף explains that we derive קנס עזרא from the בית האוצר where the תרומה לכהנים was kept. Seemingly if תרומה was kept there how could they bring מעשר there, since the laws of תרומות ומעשרות are different regarding אכילה וטומאה? 2. Is the question of ה״ר אלחנן on the first explanation of תוספות or on the explanation of ה״ר יוסף?

והאמר רבי יוחנן דברי הכל אין ערער כולי However ר״י said, all agree there is no contesting, etc. OVERVIEW Our משנה cited an unclear מחלוקת between ג״ורשב א״ר, as to when we are מעלה לכהונה ע״פ ע״א. The גמרא says that we cannot assume that the מחלוקת is in a case where an א״ע was already מערער on the כהונה status; for יוחנן רבי taught that everyone agrees אין ערער פחות משנים. Therefore if there would be merely an ערער דחד, all would agree that א״ע פ״ע לכהונה מעלין. This statement of י״ר is mentioned several times in ס״ש; always in the form of a challenge: ‘But י״ר maintains ׳אין ערער פחות משנים’. It never says explicitly in what context ר״י made this statement. Our תוספות will resolve this issue. ---------------------– נראה לרבינו יצחק דרבי יוחנן עיקר דבריו על משנתנו – It is the view of the ר״י that the main statement of ר״י (that אין ערער פחות מב׳) was said regarding our משנה (of מעלין לכהונה) – ולהכי לא קא משני הכא הני מילי היכא דאיכא חזקה דכשרות כולי – And therefore the גמרא did not answer here (in response to the challenge of והאמר ר״י אעפ״מ), ‘when is this ruling of ר״י valid, only when there is a חזקת כשרות, etc.’, however when there is no חזקת כשרות (as it may be in the case of our משנה), then perhaps even an ערער חד is sufficient – כדמשני בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עג, ב) – As the גמרא answered in פרק עשרה יוחסין. The reason is simply because when ר״י said אין ערער פחות מב׳ he meant our משנה. תוספות asks: ואם תאמר והואיל ואמתניתין קאי היכי פריך מיניה התם ובפרק קמא דגיטין (דף ט, א) גבי גט – And if you will say; that since ר״י is referencing our משנה, how can the גמרא challenge from the ruling of ר״י, the ruling there in פרק עשרה יוחסין regarding חיה, and the ruling in the first פרק of מסכת גיטין regarding גט – דלמא הא דקאמר רבי יוחנן דלא מהני ערער דחד היינו היכא דאיכא עד אחד דמכשר – Perhaps this which ר״י rules that ערער דחד is ineffective, that is only where there is one עד who certifies his status – דקתני מעלין לכהונה על פי עד אחד – As the משנה states, ‘we elevate to כהונה based on one witness’ indicating that there is an עד המכשיר, therefore to contradict this עד an ערער of two is required, however by חיה וגט where there is no substantiating עד, perhaps even an ערער דחד is valid (even in a case where there is a חזקת כשרות). תוספות answers: ויש לומר דהש״ס ידע דרבי יוחנן אמסקנא דיבר – And one can say; that the גמרא (which asked the question in קדושין וגיטין) knew that ר״י (when he ruled אעפ״מ) was referring to the conclusion of the discussion – דבתחלה היה קול ואחר כך בא עד אחד להכשירו ולהסיר הקול – That initially there was publicity (that this person is a בן גרושה) and then an ע״א came to qualify him and to remove the קול – ואתו בי תרי ואמרי דבן גרושה ובן חלוצה הוא דבכי האי גוונא אמר רבי יוחנן דבעינן שנים – And two people came and claimed that he is a בן גרושה ובן חלוצה, and in such an instance ר״י maintains that two עדים are required to make the claim of בן גרושה ובן חלוצה, but one עד alone is insufficient. תוספות will now show that the ruling of ר״י is even when there is no עד המכשיר. Two עדים are required in this case – אף על גב דהעד שהכשיר והקול כמאן דליתנהו דמי – Even though that the עד המכשיר and the opposing קול are as if they do not exist; they cancel out each other (as תוספות will shortly explain); so there is no עד המכשיר for he is cancelled out by the קול הפוסל, and nevertheless two עדים are required to disqualify him. This proves that the ruling of ר״י is even when there is no עד המכשיר. תוספות explains now why we assume that the קול cancels out the ע״א: שהרי העד גרוע מן הקול אי לאו משום חזקה דמסייע ליה לבטל הקול – For the עד is inferior to the rumor (as תוספות will point out); if not for the חזקה, which assists the עד to nullify the קול. Now there is a חזקה; the father is מוחזק as a כהן, therefore even though there is a קול that the son is a גרושה בן, nevertheless the המכשיר א״ע is believed. However, we believe the א״ע in spite of the קול, only in combination with the original חזקה, which assists the א״ע and conflicts with the rumor. Were we to compare the א״ע against the קול without the aid of a חזקה, then the קול will be stronger than the א״ע. שהרי הקול פוסל והעד אינו פוסל לרבי יוחנן : for a קול, which claims that he is a גרושה בן will invalidate his כהונה, even against a כשרות חזקת, however one עד, who claims that he is a גרושה בן, cannot invalidate the כהונה according to ר״י against a כשרות חזקת. This proves that a קול is stronger than an ע״א. It is only because the א״ע is assisted by the כשרות חזקת of the father in our case, that we validate the כהונה. The status of this כהן (after the קול and the המכשיר עד) is as it was originally, when we only knew of the כשרות חזקת of the father, without a קול and without an עד; for the קול and the עד cancel each other out. It is at this point that י״ר insists that any new ערער must consist of two עדים. This proves that משנים פחות ערער אין is valid even if there is no המכשיר א״ע. SUMMARY We know that ג״רשב and א״ר are not discussing an חד ערער, since י״ר stated concerning their מחלוקת that משנים פחות ערער אין. This ruling of מ״אעפ applies (only) if there is a כשרות חזקת, even if there is no המכשיר עד; similar to the case of מעלין לכהונה where the המכשיר עד and the קול cancel out each other. THINKING IT OVER 1. תוספות assumes that according to ר׳ יוחנן our משנה of אין מעלין לכהונה ע״פ ע״א is in a case where there is a חזקת כשרות. Why should ר׳ יוחנן assume that; perhaps there is no חזקת כשרות in our משנה and the מחלוקת between ר״א ורשב״ג is whether an ערער חד is sufficient against an ע״א? 2. תוספות asks that we cannot compare the situation in (וגיטין) קידושין ׳מס to the case of י״ר, since by י״ר there is an המכשיר עד. Seemingly in קידושין ׳מס, there is also an המכשיר עד; the חיה who claims כהן זה. Why is it any different than the case of מעלין לכהונה?

אין ערער פחות משנים There is no contesting with less than two OVERVIEW ר״י stated that there can be no ערער unless two עדים are contesting. Seemingly this would exclude any and all types of contesting (even a קול); תוספות disabuses us of this notion. -------------------------– לאפוקי חד דלא הוי ערער אבל קול נמי פוסל בתחלה בתרומה קודם שבא העד המכשיר: The term אין ערער פחות מב׳ is only to exclude an ערער of one; that it is not considered an ערער; however a rumor can also initially invalidate the כהן from eating תרומה if the rumor began before the qualifying עד came and testified that he is a כהן כשר. SUMMARY A קול is פוסל (even) when a ע״א cannot. THINKING IT OVER The קול can be פוסל against a חזקת כשרות and an ע״א cannot (indicating that קול is stronger than ע״א). Once there is an ע״א המכשיר, a subsequent קול is not effective to be פוסל (indicating that an ע״א is stronger than a קול). How can we reconcile this?

ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא And one witness came and said I know of him that he is a kohain OVERVIEW The גמרא gives a rather complicated case describing the מחלוקת in the משנה (according to ר״י that אין ערער פחות מב׳). Our תוספות explains why a simpler case would not be sufficient. -------------------– תוספות responds to an anticipated difficulty: לא בעי למימר דפליגי אי מעלין על פי עד אחד כשהקול פוסל – The גמרא did not want to say that ר״א ורשב״ג are arguing whether we are מעלה לכהונה ע״פ ע״א when the קול is פוסל – דפשיטא ליה דלהש״ס דלא פסיל קול לכולי עלמא כיון דאיכא עד וחזקה – For it was obvious to the גמרא to according to everyone the קול will not be פוסל this כהן since there is an עד המכשיר and the initial חזקת כשרות – תוספות offers an alternate solution why the גמרא does not use this case: ועוד דקול לא הוי קרי עוררין: And additionally the משנה would not have referred to a קול as עוררין. SUMMARY All agree that a חזקה ועד המכשיר are stronger than a קול הפוסל. עוררין cannot mean a קול. THINKING IT OVER Can we infer from the ועוד that according to the second answer it is not all that certain that the קול is ineffective against an עד המכשיר וחזקת כשרות?

בתר דקנסינהו עזרא שקנס אותם לדעת רבי אלעזר בן עזריה שלא ליתן להם כלל, ולרבי עקיבא ליתן בין ללוי בין לכהן.

החולק בנכסי אביו עם אחיו הכהנים בבית דין אינו חזקה כלומר, כשיצא עליו קול שהוא בן גרושה או בן חלוצה. כן נראה מדברי הראב"ד ואפשר דאפילו בסתם ובא ממדינת הים הוא ובניו דצריך להביא ראיה עליהם, ואף על פי שנתברר לנו שאלו כשרין, וזה לא הוחזק לנו אלא שראינוהו שחלק עם אחיו בתרומה, אין זו חזקה.

והאמר רבי יוחנן דברי הכל אין ערער פחות משנים אמתניתין דהכא קאי, כלומר, דכולהו תנאי דמתניתין מודו דאין פחות משנים, ופלוגתא אחריתי הוא דפליגי, ובירושלמי (בפרקין ה"ח) על האי מתניתין איתיא להו.

הכי במאי עסקינן דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה הוא ואחתיניה. פירוש: לאו הורדה גמורה קאמר אלא חוששין לו, והיינו דלכולי עלמא כי אתא עד אחד מפקינן ליה ולא חיישינן לזילותא, משום דחששא בעלמא הות, דקול לאו עוררין הוא, אלא משום דלא אתחזק הוא אפילו שעה אחת ככהן, ומן הרחם יצא שוברו עמו בקול חששו לה. והיינו דנקט דמוחזק לן באבוה דכהן הוא ולא נקט דמוחזק לן ביה דכהן הוא.

ואתא עד אחד ואסיקיניה דטפי עדיף עד אחד וחזקת אביו מקול בעלמא.

והטבילן מפני שסתם תינוקות מטפחין באשפות ושרצים מצוים שם פי' נפקא לן מרבנן ז"ל מהא דאמרינן גבי תינוק שנמצא בצד עיסה ודבק בה רבי מטהר וחכמים מטמאין שדרך תינוק לטפח ופירש רבינו ז"ל עליה במס' נדה ובמס' חולין וקידושין שדרך תינוק לטפח בשרצים וכבר דחו פירוש זה בתוס' דהתם שדרכן לטפח עיסה קאמר וסתם תינוק הוא טמא מפני שהנשים נדות מגפפות אותן כדקאמר במשניות: והעלוהו לכהונה פי' להאכילו בתרומה דרבנן כדאית' בפ' הגוזל כדכתיב' לעיל התרומה לכהן ומעשר א' ללוי:

דברי ר"ע ור"א אומר וכו' פרשתיה ביבמות דבדיני דאורייתא פליגי וטעמא דר"א משום שהרבה מקומות קראום לכהנים לוים ולאו כדפי' רש"י ז"ל דלר"א משום קנס דעזרא אמר ליה כיון דאמר בסמוך בתר דקנסינהו עזרא מכלל דהשתא סבירא לן דבדינא דאורייתא פליגי ולא הוסיף עזרא אלא שיהיה לכהן ולא ללוי:

בתר דקנסינהו עזרא מה שפירוש ר"א קנסינהו שלא יתנו אלא לכהן ולר"ע קנסוהו שיתן בין לכהן ובין ללוי ולא נהירא דהא אמרינן ביבמות בההיא גזרו דהוה ליה לר"א בן עזריה דהוא יהיב מינה מעשר ראשון לכהנים והדרא ליה ר"ע פתחא לבית הקברות דאלמא דלא ללוי ולא לכהן אף דבתר דקנסו עזרא ואי רע"ק קניס דליתנו לכהן ולא ללוי אמאי אהדר להו פתחא לבית הקברות ועוד דבסמוך משנינן אמר רב רב חסדא הכא במאי עסקינן כגון דמוחזק לן ומדלא אמר אלא אמר רב חסדא מכלל דאכתי ס"ל דמתניתן כר"א ואמאי הא אמר בתר דקנסינהו עזרא מודה ר"ע אם כן למה לא אמרינן נמי לעולם ר"ע דבין לכהן ובין ללוי א"כ שפיר אתיא ההיא דר"ע דלוי ודאי לא הוה מאי איכא למימר בן גרושה וכו' אלא ודאי לר"ע ללוי ולא לכהן וכן בכאן דבשלמא לר"א כיון דמדינא דאורייתא בין לכהן ובין ללוי אפשר לא קניס אלא לכהן דוקא אבל לר"ע כיון דמדאורייתא ללוי דוקא והכהנים כזרים הם בזה היכי מתקן דליתביה לכהנים שהם זרים הא ודאי לא שייך למעבד הכי אפילו למ"ד מעשר ראשון מותר לזרים וכ"ש למ"ד אסור לזרים ואע"ג דהפקר ב"ד הפקר מ"מ אין לעשות כך דרך קביעות להפוך דין תורה וכי קניס נמי ר"ע במידי אחריני קנסוהו והא דתניא מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה אר"ג מעשר ראשון שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכ' לו ההיא כר"ע היא בתר דקנסוהו עזרא הוה ורבי יהושע לא היה מן השוערים כדאיתא התם ואלו לר"א מעשר לכהן ולא ללוי היה ומיהו ההיא שפיר אתיא כר"ע אפי' למ"ד דלר"ע נמי קנסינהו עזרא לתת בין לכהן ובין ללוי ולא כדברי מי שהיה כדאמרי' הכא בתר דקנסינהו עזרא אף כר"ע אמרי' דקנסינהו לכהן ולא ללוי ולא מחוור כלל דלא דייק לישנא דאמרי' ממאי דאקמינהו מתניתן כר"א וסבירא נמי לא מוכחא דקנסינן לרבי עקיבא כולי האי ותו דא"כ מתניתן דר"ג וזקנים כמאן לא כר' עקיבא ולא כר"א ודוחק לומר דלוקמינהו כדעת ג' החולק עם אחיו בנכסי אביו בב"ד אינו חזקה פי' רש"י ז"ל כגון שיצא עליו קול שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין חזקה זו משבחת עליו הקול ההוא וכן פירש הרמב"ם ז"ל. ויש לפרש עוד דאפי' בלא יצא קול אלא שאביו היה לו בנים כשרים והלך למדינת הים ובא עמו בן זה צריך להביא ראייה עליו כדאיתא בפרק עשרה יוחסין שזה לא הוחזק לנו בכהונה אלא שיביא עדים שחלק עם אחיו בנכסי אביו מהו דתימא מדהך לאכילה הא נמי לאכילה פירש מדלא אמרו ליה טול אתה חולין ואנו תרומה כדי שלא לזלזל התרומה מרשותו קמ"ל דהנך לאכילה והאי לזבוני לכהנים בדמי התרומה כי שמא היו חלקם רב ולא יוכלו להחליף עמו לחלקו בחולין שלהם:

רשב"ג היינו ת"ק ורש"י ז"ל היינו ר"ח ושתי הגרסאות עולות בקנה אחד דכי פרכינן היינו ת"ק משום ר"א אמרינן משום דהוי ת"ק דרשב"ג דאלו ת"ק דמתניתן ליכא למימר דלמא פליגי בחייש לגומלין דתנא לא חייש כדקתני לה בהדיא ורבי שמעון בן גמליאל דהיינו דחייש כדקתני ע"פ עד אחד ולא שיהיה שנים שיעידו זה על זה דת"ק סבר עד אחד ורשב"ג סבר ערעורי תרי פירוש דסתם תנא בחדא מלתא לטפויי קאתי ואלו ר"א אמר אימתי במקום שיש עוררין ואפלו חד אבל במקום שאין עוררין מעלין לכהונה ועביד תלמודא דקרי לעד אחד עוררין או עסוקי' בלשון רבים: הא אמר רבי יוחנן דברי הכל אין ערעור פחות משנים לא אשכחן עיקרא בהא דרבי יוחנן היכי אתמר דבכל דוכתא אמרינן ליה בהאי לישנא. אבל בירושלמי פירש דהא דא מתני' דהכא אומרת כלומר דכולי תנאי דהכא מודו דאין ערעור פחות משנים ובהא מתרצה האי דמקשו רבנן ז"ל דהא אמר בפרק עשרה יוחסין דהא כר"י ס"ל דאית ליה חזקה דאבהתא ודלמא מתניתן בדלית ליה חזקה דאבהתא ולפי מה שפירש בירושלמי אין לומר כך דהא רבי יוחנן על הא מתניתן אמרה ומיהו בר מהכא ל"ק לן דר"ג לאו דלית ליה חזק' דאבהתיה אמרה דא"כ האיך מעלין אותו ע"פ עד אחד כיון שיש שיעורר עליו עד אחד בהכחשה אינו כלום הלכך ע"כ השתא בדאית ליה חזקה דאבהתי שמעינן ליה והא דאמרינן בסמוך אלא הכא במאי עסקינן בדמוחזק לן אבוה דהאי כהן הוה לאו מלתא לא למימרא דעקרא לא סבירא לן אלא כיון דלעבוד אוקימתא חדתי אמרי' לה כו' כדאיתא מריש ועד סוף:

ונפקא עליה קלא דבן גרושה או בן חלולה יש שפירש דקול המוחזק בב"ד הוא משום הכי חשו לקול ההוא ואחתינתו ורש"י ז"ל פירש קול בעלמא וכן פירשו בתוספות דקלא האי לא אתחזק בבי דינא לאו קלא הוא אלא לומר שהיו חוששין לו והיינו כי אתא עד אחד ואמר כהן הוא מסקינן ליה ולא חיישינן לזילותא משום דחששה בעלמא הוא דקול לאו דעוררין הוא אלא דלא איתחזק הוא שעה אחת בכהן כשר מן הרח' יצא הוא ושוברו עמו ולפיכך חששו לו והינו דנקט במוחזק לן באבוה כהן ולא נקט במוחזק לן ביה שהוא כהן:

ואתא עד אחד ואסקינהו פי' דטפי עדיף עד אחד וחזקת אביו מן הקול א' רשב"ג סבר אנן אחתיני' ליה ולזילותא דבי דינא שהורידים שני פעמים וכו' והקשו עליו דבפרק ח"ה אמרי' גבי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי אמרינן אייתי סהדי דאבהתי' הוא ואחתינהו הדר אמר רב נחמן אנן אחתיני' אנן אסקינן ולזילותא דבי דינא לא חיישינן ופרכינן עצה מהא דתניא והא ההם לא אחתינהו אלא חדא זימנא לכך הנכון הוא דזילותא דבי דינא הוא שסותרין דינא על הספק ובלא ראיה מבוררת דכל תרי ותרי אין הדבר ברור לגמרי אבל ההיא דמעקרא דאחתי' והדר אסקי' ע"פ עד אחד ליתא זילותא כדפרישית וכן פירש הרמב"ם ז"ל:

כל שכתבנו שחלוק גרנות ראיה להעלות לכהנה ר"ל לאכילת תרומה פירושו חלוק תרומה בגורן אבל אם ראוהו מחלק עם אחיו תרומה של אביהם אין זו ראיה שמא חלל הוא ומתורת ירשה הוא לוקחה למכרה לכהנים:

אע"פ שמעשר ראשון מותר לזרים יש צדדין שחלוקתו מחזירתו לחזקת כהנה כיצד הרי שהיה אביו מוחזק לנו בכהן ויצא עליו קול שהוא בן גרושה ובן חלוצה ופקפקו בו אחר שלא היתה לו חזקת עצמו וראינוהו אחר כן שחלקו לו מעשר ראשון בגורן והרי מכל מקום הדבר ידוע שלא מצד לוייה נתן לו שהרי מוחזק לנו באביו שכהן היה ואם כן ודאי מתורת כהנה חלקו לו ומתוך כך מחזירין אותו שאע"פ שמותר הוא לזרים מכל מקום אין נותנים מעשר ראשון לזרים בתורת חלוקה הא מכל מקום אם אינו מוחזק בכהן כלל אין חלוק מעשר ראשון ראיה שמא מתורת לוי נתנוהו לו ואע"פ שקנסן עזרא שמא לא היה שם כהן ליטלו וכל שאין שם כהן אין קנס שלא בא עזרא לעקור מעשר שלא ליתנו כל עיקר אלא שהיה סובר שלויים בכלל כהנים והתירו הכהנים לקנסם שלא ליתן ללויים והוא מה שאמרו כאן דילמא איקרי ויהבו ליה וענין הקנס היה מפני שלא עלו בימי עזרא כדכתיב ומבני לוי לא מצאתי שם וקנס זה מפורש במקרא דכתיב והיה הכהן בן אהרן עם הלויים בעשר הלויים ור"ל שבזמן שישראל חולק מעשרות היו שם כהנים ולויים והיה נותנם לכהן והכהן היה נוטלו לעצמו ונותן מהם ללויים מה שהוא רוצה:

תד"ה אין בתר כו' ועוד דלמ"ד קנסא לעניים היכי הוה חזקה לכהונה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל אין להקשות כו' דלמא מה שאמר לעניים היינו עניי כהנים בתר דקנסינהו ולא ללוים כו' עכ"ל והאריך ע"ש ועוד נראה בזה דאי משום עניות ניתן להם מ"ל עניי כהנים ומ"ל עניי לוים וישראלים ואי משום כהונה ניתן להם מ"ל עשירים ומ"ל עניים דאין סברא משום עניות ומשום כהונה וק"ל:

בא"ד אין לפרש עניי לוים דוקא ולא עניי ישראל וכהנים כו' עכ"ל כבר כתבנו בפ' יש מותרות דהיאך ס"ד למימר הכי דהא גבי קנסא כתיב והיה הכהן בן אהרן עם הלוים וגו' ע"ש ומיהו ממה שכתבו בסמוך דללוים אין חילוק בין עשירים ובין עניים כדמוכח מכל הני שהיו נוטלין בתורת לויות אין לדחות דע"כ עניים לאו עניים לוים דוקא קאמרי מהנך דלעיל שניתן להם בתורת לויות די"ל דלא מוכח כן אלא לבתר דמוכח דניתן גם לעניים ישראלים וכהנים וא"כ אי לעניי לוים נמי דוקא ולא לעשירים לוים לא ה"ל להזכיר כלל בכל הנהו לוים אי לאו דניתן להם בתורת לויות אבל אם נאמר דלעניים לוים דוקא ולא לעניים ישראלים וכהנים שפיר נקט בכל הנהו לויות אע"ג דלעניים דוקא קאמר מ"מ אתי לאפוקי עניי כהנים וישראלים ודו"ק:

בד"ה והאר"י ד"ה כו' שהרי הקול פוסל והעד אינו פוסל לר"י עכ"ל דאי הוה העד פוסל לר"י לא הוה צריך לאוקמי בכה"ג דנפק עליה קלא כו' אלא דמחזיק לן באבוה כו' ובא עד אחד ואמר דבן גרושה הוא ואחתיניה ואתא ע"א כו' ופליגי בזילותא דבי דינא דשייך אפי' בע"א אלא ע"כ דע"א אינו פוסל במקום חזקה אע"פ שהקול פוסל ואין להקשות דמנליה לתלמודא למימר הכי. לר"י דאימא דקושטא הוא לר"י דמתוקמא בהכי דלא נפק עליה קלא כו' אלא דמחזיק לן באבוה כו' ואתא ע"א ואמר דבן גרושה הוא כו' ואתא ע"א כו' ופליגי בזילותא דבי דינא דא"כ לא הוה קאמר ר"י ד"ה אין ערעור פחות מב' דהא ד"ה יש ערעור מעיקרא ע"פ ע"א ולמ"ד דפליגי בצירוף ודאי דלא צריכין למימר כלל דנפק עליה קלא כו' כנראה מדברי התוס' לקמן וכמו שנפרש דבריהם לקמן ודו"ק:

במסיח לפי תומו פי' והיינו פלוגתייהו דרבי חייא לא העלה אח על פי אחיו אלא במסיח לפי תומו ור' העלה בן על פי אביו אפי' בלא מסיח לפי תומו ואם תאמר ומנלן דר' חייא העלה אח על פי אחיו ור' העלה בן על פי אביו כדקאמר תסתיים דילמא ר' חייא העלה בן על פי אביו במסיח לפי תומו ור' העלה אח על פי אחיו אפי' בלא מסיח וי"ל דמסתמא במאי דקתני בברייתא מילתיה דרבי עשה ר' מעשה ועוד דלא אפשר למימר העלה אח על פי אחיו ללויה בלא מסיח לפי תומו דהתם לא שייך למימר שבידו להאכילו מעשר דלמ"ד מעשר ראשון מותר לזרים מה איסור יש בו. הרא"ש ז"ל וכן כתבו התוספות ז"ל: והוציאוני מבית הספר ואם תאמר למה ליה לרבי יהודה להביא כל המעשה ולארוכי כולי האי בדברים בטלים דלא שייכי בענין כלל ותירצו בתוספות דהא נמי שייך בענין שלא לומר שהוא עבד כדאמרינן בסוף פירקין: והטבילוני פרש"י ז"ל מפני שסתם תינוקות מטפחין באשפות ושרצים מצויין שם פי' נפקא ליה לרבינו ז"ל מהא דאמרינן גבי תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו ר' מטהר וחכמים מטמאין שדרך תינוק לטפח ופי' רבינו ז"ל עליה במסכת נדה בחולין ובקדושין שדרך תינוקות לטפח בשרצים וכבר דחו פירושו בתוס' דהתם שדרכם לטפח בעיסה קאמר וסתם תינוק הוא טמא לפי שהנשים נדות מגפפות אותו כדאי' במשנה. והעלהו ר' לכהונה פי' להאכילו בתרומה דרבנן כדאיתא בפרק הגוזל וכדכתיבנא לעיל. הריטב"א ז"ל:

והחולק בב"ד וכו' מדקתני והחולק ופריך ליה בהדי דלעיל ולא קתני החולק בבא באפי נפשה משמע דה"ק כשם שתרומה חזקה לכהונה כך מעשר ראשון חזקה לכהונה ודוקא כשחלק המעשר בבית הגרנות אבל אם לא חלק המעשר בבית הגרנות אלא בב"ד אינה חזקה דילמא ב"ד מרחמו עליה ובתורת עניות יהבו ליה וכמ"ד מעשר ראשון מותר לזרים אבל אם חלק בבית הגרנות הויא חזקה לכהונה דאינם חולקים בבית הגרנות אלא לכהנים. כך היה נראה לפרש וליתא דאם כן לא פריך תלמודא מידי אתרומה קאי וקס"ד שע"פ ב"ד הקבוע בעיר היו חולקין לו ולקמן פריך אי ב"ד לא הוי חזקה היכא הוי חזקה במאי דמתרצי' לה דחלוק בנכסי אביו קאמר מתרצא נמי אמאי פריך להו בהדי הדדי דקתני והחולק והיינו משום דתרווייהו מיירי כד נפק עליה קלא דבן גרושה הוא וכדפרש"י ז"ל וכדבעינן למכתב לקמן בס"ד כנ"ל:

[ר' אלעזר בן עזריה אומר מעשר ראשון לכהן בדאורייתא פליגי והכי איתא בהדיא בפ' יש מותרות דר"ע סבר דוקא ללוי דכתיב ואת הלוים תדבר] ורבי אלעזר אמר אף לכהן דהכהנים בכלל לוים ואין לומר דבקנסא פליגי ודוקא לכהן אמר ורבי עקיבא אמר אף ללוי דא"כ מילתיה [דר"ע הוה ליה למיתני בתר מילתיה] דר' אלעזר בן עזריה כאן דאית ליה אף שייך למתני לבסוף. הרא"ש ז"ל. וכן פי' הריטב"א ז"ל דבדינא דאורייתא פליגי וטעמא דרבי אלעזר מפני שבכ"ד מקומות נקראו הכהנים לוים ולא כמו שפרש"י ז"ל דר' אלעזר משום קנסא דעזרא אמר לה דהא כיון דאמרינן בסמוך בתר דקנסינהו עזרא מכלל דהשתא סבירא לן דבדינא דאורייתא פליגי ולא הוסיף עזרא אלא שיהא לכהן ולא ללוי ע"כ. ודע דלא גרסינן במילתיה דרבי אלעזר אף לכהן אלא הכי גרסינן רבי אלעזר בן עזריה אומר מעשר ראשון לכהן ולשון המפרשים ז"ל דייקא כן ולישנא דתלמודא דקאמר אימור דאמר רבי אלעזר וכו' דייקא כן דוק ותשכח:

הכי גרסינן בכל הספרים אין בתר דקנסינהו עזרא ואם תאמר כיון דמיירי בתר דקנסינהו למה ליה לאוקמיה כרבי אלעזר בן עזריה אפי' כרבי עקיבא נמי מצי לאוקמה וכי קאמר רבי עקיבא מעשר ראשון ללוי היינו בדין תורה וכדכתיבנא אבל לבתר דקנסינהו לכהן ולא ללוי ותירצו בתוס' דלית לן למקנסינהו כולי האי לר"ע דקודם קנסא הוי דוקא ללוי סגי דלקנסינהו לחלקו אף לכהן ולרבי אלעזר בן עזריה דמדינא אף לכהן קנסא דעזרא למיהביה לכהן ולא ללוי ויש שמוחקין אין ומפרשי' דהא דקא משני בתר דקנסינהו עזרא הוי אפילו לרבי עקיבא דבתר קנסא הוי לכ"ע לכהן דוקא והוי כמו אלא והקשו בתוס' דבכמה מקומות מוכיח דמעשר ראשון ללוי אף בתר קנסא כדתנן בפ' כל הגט המלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפרישים עליהן ויש לתרץ דלדוגמא בעלמא נקיט סדרא דאורייתא דתרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי ומעשר עני לעני ומיהו בגמרא נמי קאמר ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר וכו'. אלמא דלדינא קאמר דהמעשר ללוי והא נמי איכא למדחי דדינא דאורייתא נקט ולא אתא לאשמועינן המעשר למי ומיהו בפרק הזרוע פריך מעשר ראשון דלוי הוא אלמא דהכין הוא דינא דמעשר ראשון דלוי הוא אף לבתר קנסא והיינו כרבי עקיבא והלכך שבוש הוא מאן דמחיק אין דע"כ כרבי אלעזר בן עזריה הוא דמתוקמא הא דקתני חזקה לכהונה ולא כרבי עקיבא ועוד הביאו התוס' ראיה דבפרק יש מותרות פליגי אמוראי דקנסא למי דמר סבר קנסא לעניים ומר סבר קנסא לכהנים והשתא למ"ד קנסא לעניים היכי הוי חזקה לכהונה ואליבא דרבי עקיבא פליגי דרבי אלעזר בן עזריה ע"כ דוקא לכהן הוי אפי' לעשירים כמוקדם קנסא דלא קנסם עזרא שהרי עלו והיכי מצינן למימר קנסא לעניים ישראל וכהנים ולא לעשירים אפילו כהנים אלא ודאי אליבא דרבי עקיבא פליגי ומעתה היכי מצינן לאוקמה הא דר"ש בן אלעזר כרבי למ"ד קנסא לעניים דהיכי הוי חזקה לכהונה אליבא דידיה ואין לומר דמ"ד קנסא לעניים היינו דוקא לעניי ישראל דהא ודאי ליתא כלל דלמ"ד קנסא לעניים משמע התם דוקא לעניים ולא לכהנים עשירים אפי' בימי טומאה דלית ליה דבימי טומאה הוו עניים הלכך אין חילוק בין ישראל לכהנים דלעניים הוא דיהבינן ולא לעשירים בין לישראל בין לכהנים והדרא קושיא לדוכתיה דלרבי עקיבא למ"ד לעניים היכי הויא חזקה לכהונה הלכך ודאי לא תוקמא האי דרבי שמעון בן אלעזר אלא כרבי אלעזר בן עזריה וכדכתיבנא. ויש לפרש דהא דאמרינן התם קנסא לעניים היינו לעניים לוים דוקא ולא עניי ישראל וכהנים ולרבי עקיבא לא נטלי אלא עניי לוים דוקא ולא ישראל וכהנים כלל וקנסא דקנסינהו עזרא היינו דלא נטלי עשירי לוים דאין בדין לקנוס עניים ולרבי אלעזר בן עזריה נמי קנסא לעניים היינו לעניי לוים אבל כהנים בין עניים בין עשירים נוטלים דלא קנס אלא ללוים דלא יטלו עשיריהם ופלוגתא דפרק יש מותרות בין לרבי עקיבא בין לרבי אלעזר בן עזריה פליגי אלא דלכל חד וחד מתפרש כפום שיטתיה והא דמשמע התם דדוקא לעניים ולא לכהנים עשירים היינו לר"ע דלמ"ד לעניים לעניי לוים דוקא ולא לכהנים כלל ומ"ד לכהנים היינו לעניי כהנים או משום דבימי טומאתן עניים נינהו אבל לרבי אלעזר בן עזריה מ"ד לעניים לעניים לוים דוקא וכהנים בין עניים בין עשירים נוטלים ומאן דאמר לכהנים לכהנים דוקא ולוים לא נטלי כלל ומעתה ניחא דשפיר מצינו למימר דכי מתרצינן בתר דקנסינהו עזרא היינו אפילו לרבי עקיבא וכמאן דאמר קנסא לכהנים והוה ליה כמאן דמפרש הכין להדיא דהא לרבי עקיבא בתר קנסא נמי לעניים לוים דוקא ולא לעניי ישראל וכהנים והיכי מצינן למימר דבתר דקנסינהו הויא חזקה לכהונה ועוד דלא שייך קנסא כיון דסוף סוף ללוים יהבינן ולא לזרים אתם הלכך הא דקאמר בתר דקנסינהו כפשוטו משמע דאתיא כמ"ד קנסא לכהנים ואינו צריך לפרש אבל אם נפרש קנסא לעניים דהיינו לעניים כהנים אם אתה אומר דכי קא משני בתר דקנסינהו עזרא היינו למ"ד קנסא לכהנים הוה ליה לפרש להדיא בתר דקנסינהו עזרא ויהיב קנסא לכהנים אלא משמע דלכ"ע משני הכין בין למאן דאמר קנסא לעניים בין למאן דאמר קנסא לכהנים והלכך תקשי למ"ד קנסא לעניים היכי הוי חזקה לכהנים ומיהו אם נפרש עניים דהתם עניים לוים דוקא פשיטא ודאי דכמ"ד קנסא לכהנים היינו שינויין לרבי עקיבא וכדכתיבנא ומ"ד קנסא לעניים מוקי הא דר"ש בן אלעזר כרבי אלעזר בן עזריה דלדידיה ודאי בין למ"ד קנסא לעניים בין למ"ד קנסא לכהנים הוי חזקה לכהונה דלמ"ד קנסא לכהנים פשיטא ודאי דהויא חזקה לכהונה ומ"ד קנסא לעניים נמי כי חזו עשירים נטלי הא ודאי דכהנים נינהו דלוים לא נטלי אלא עניים נמצא דנוכל לקיים הא דמשני תלמודא בתר דקנסינהו בין לרבי עקיבא בין לר"א בן עזריה אלא דלרבי עקיבא לא מתוקמא אלא למ"ד קנסא לכהנים ולרבי אלעזר בן עזריה מתוקמא שפיר לכ"ע בין למ"ד קנסא לעניים בין למ"ד לכהנים אבל למאן דמפרש עניים דהתם עניי כהנים אי אפשר לפרש פלוגתא אליבא דר' אלעזר בן עזריה כלל דלר' אלעזר בן עזריה ע"כ הוי דוקא לכהן ואפילו לעשירים כמו דינא דאורייתא דמעיקרא דלא קנסם עזרא שהרי עלו ומעתה שינויא דבתר דקנסינהו לא אתיא כמ"ד קנסא לעניים כלל לא לרבי עקיבא ולא לרבי אלעזר בן עזריה דכרבי עקיבא לא אתיא משום דקשיא דהיכי הויא חזקה לכהונה וכדכתיבנא וכר' אלעזר בן עזריה נמי לא אתיא דהא מ"ד לעניים לא איירי אליבא דרבי אלעזר בן עזריה ואין לומר דשינוין היינו כמאן דאמר קנסא לכהנים חדא דהיה לו לפרש וכדכתיבנא ועוד דדוחק לומר דסתמא דתלמודא אתיא כחד ולא כרבי עקיבא אבל אם נפרש דפלוגתא דפרק יש מותרות בין לרבי עקיבא בין לרבי אלעזר בן עזריה וכדכתיבנא הרי שינוין דבתר דקנסינהו אתיא שפיר כמאן דאמר קנסא לעניים ואליבא דרבי אלעזר בן עזריה וכדכתיבנא כך נראה לפרש: ומיהו כתבו התוספות ז"ל דאין לפרש עניים דהתם עניי לוים דא"כ נשתכרו עניי לוים במה שלא עלו דקודם היו נוטלים עמהם העשירים שלהם ועתה יטלו הכל העניים והוה ליה חוטא נשכר והלכך ע"כ צריך לפרש עניים כהנים וישראל וכיון שכן ע"כ פלוגתייהו היינו לרבי עקיבא ולא לרבי אלעזר בן עזריה וכדכתיבנא. ועוד דמשמע התם דאי הוו כהנים בימי טומאתן עניים הוו שקלי לכ"ע אע"ג דמדאורייתא לרבי עקיבא ללוי ולא לכהן הלכך ע"כ יש לפרש דלמאן דאמר לעניים פירוש לעניים כהנים לרבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה נמי ע"כ ס"ל דלבתר קנסא לכ"ע הכהנים נוטלין ולא הלוים כלל דכיון דאפילו רבי עקיבא דחשיב להו לכהנים כזר בחלוקת מעשר בדינא דאורייתא ס"ל דאי הוו כהנים בימי טומאתן עניים הוו שקלי כ"ש לרבי אלעזר בן עזריה דאית ליה דמדאורייתא נוטלין דבתר קנסא יסבור דלא יטלו אלא הכהנים ולא הלוים כלל ואפילו העניי ישראל למ"ד מעשר ראשון מותר לזרים ולמ"ד אסור לזרים אין נראה שינתן לעניי ישראל כדי למוכרו וכו' ככתוב בתוספות כדאמרינן בסמוך לא מבעיא לר"מ דאמר אסור לזרים וכו' וא"ת כיון דמאן דאמר לעניים היינו לעניים לוים וכהנים וישראל למ"ד מותר לזרים דכולהו שוין בה בתר קנסא מעתה מ"ד לכהנים היינו לכהנים דוקא ולא ללוים כלל ותקשי כל הני מתני' דמשמע דמעשר ראשון ללוי אף בתר קנסא וי"ל דרבי עקיבא לא הפקיע את הלויים מכל ולא להשוותן לישראל וכהנים אלא ללוים בין עניים בין עשירים היו חולקין לעולם אלא דלמ"ד לעניים לא היו נוטלין הכהנים אלא לעניים ומ"ד הכהנים היו נוטלין הכהנים בין עניים בין עשירים אבל לכ"ע הלוים נוטלין בתורת לויות ואפי' העשירים ולהכי לא הזכיר בכל הני מתניית' אלא לוים דווקא דאע"ג דכהנים נמי נטלי מ"מ לא נטלי כהן אלא בתורת קנסא ובתורת עניות. כנ"ל פי' לפי' התוספות והקונטריסין האריכו בזה והריני מעתיק לשונם ואתה תבחר ולא אני. וז"ל אין בתר דקנסינהו עזרא כתוב בתוס' דהא בכמה מקומות מוכיח דמעשר ראשון ללוי אף בתר קנסא וכו' וא"ת אמאי לא מייתו נמי מדרבי דלעיל דאמרינן והעלהו רבי ללוי על פיו ופרש"י ז"ל ליתן לו מעשר ראשון ורבי בתרא וי"ל דרש"י ז"ל פי' לפי המסקנ' דהכא אבל קודם המ"ל לקרותו שני בבית הכנסת. עוד כתבו התוס' ועוד דלמ"ד קנסא לעניים היכי הוי חזקה. קשיא לי נימא דלמ"ד לעניים פירושו דוקא כהנים עניים והכי פלוגתא חד אמר לכהנים פי' לכל כהנים אפי' עשירים וחד אמר דווקא לעניים כהנים ואתא נמי כרבי עקיבא וקל לתרץ ודוק. ועוד ליכא למימר דיהבו ליה בתורת עניות ולכהנים בתורת חלוקה ד"ה לא יהבו לכהנים עשירים אפי' בימי טומאתן ולהכי קאמר ולמ"ד לעניים משמע דוקא לא לכהנים עשירים דאי הוי יהבי לכהנים עשירים הוה אתי כר"ע ולמ"ד קנסא לכהנים יהבו אפי' לכהנים עשירים ואפי' אי יהבי לעניים הוי חזקה דיהבו להו בתורת חלוקה לכהנים וזה התירוץ מצאתי ועיין אי כראשון אי כשני. וי"ל כמו שכתוב בתוס' דלמ"ד לעניים ר"ל ממש דלית ליה כהנים בימי טומאתן ואם היו חולקין בזה א"כ אותו שאומר לכהנים הוה ליה למימר לעשירים כיון שאותו אומר לעניים ולא היה לו להזכיר כהנים דמשמע שאותו לא אמר לכהנים. כך אמר מ"ה משום רבו ריב"י ז"ל:

עוד כתבו התוס' ועניים דהתם אין לפרש וכו' אומר דשמא נראה לומר שכך הפי' אין לפרש עניים דוקא עניים לוים ולא עניים ישראל וכהנים כי לעולם לא רצו שיהא נראה כאילו חלקוהו בתורת עניים ולכן לא נתנו לעניי ישראל וכהנים אלא כשנתנו לעניים לוים היה נראה כאילו נתנו להם בתורת חלוקה אבל לעולם לעשירי כהנים נתנו בתורת חלוקה ואם כן הוי חזקה בכהן עשיר דא"כ משתכרין עניי לוים יותר וכו' דעשירי לוים יותר מעשירי כהנים כדמוכח בתוספות בסמוך. ומהר"ז אמר משה ה"ר פ"ר ז"ל דכך הפי' ועניים דהתם אין לפרש כו' והייתי מרוויח דההיא משנה דהמלוה מעות וגם הגמרא שמביאין התוס' הייתי מעמיד כמ"ד לעניים ודוקא לדידיה לא הייתי יכול להעמיד כר' עקיבא אבל למ"ד לכהנים הוי א"ש כר"ע דא"כ משתכרין ונראה דזה אינו דאם היה ר"ל למ"ד גם מתחילה לא היה קשה מה שמקשי' ועוד למ"ד קנסא לעניים דתירץ כך שהוא למ"ד קנסא לכהנים. עוד ק"ל תאמר לפי האמת למ"ד לעניים פי' לכל עניים בתורת עניות ולכהנים עשירים בתורת חלוקה וקל לתרץ. ועוד קשה אליבא דמאן אמרה התוס' אי אליבא דרבי עקיבא מה הייתי מרוויח בזה אי הוה עניים לוים דוקא וליכא למימר דקושית התוספות עניים לוים דווקא בתורת עניות ולא עניי ישראל וכהנים בתורת עניות אלא בתורת חלוקה והשתא הוי לרבי עקיבא חזקה לכהונה ושפיר הוה קאמר א"כ נשתכרו והיו משתכרים דלוים עשירים היו הרבה יותר מעניים ישראל וכהנים ולהכי לא יהבי לעניים לחודייהו אלא ללוים יהבו נמי לעשירים ולא היו משתכרים א"כ מאי קאמרי התוספות ועוד דמשמע התם דאילו הוו כהנים בימי טומאה תאמר דמיירי דשקלו בתורת חלוקה כמו שאומר התוספות באין לפרש אלא ע"כ אין לפרש כך דלא היה מוכיח ועוד. ומהר"ש פי' הכי אין לפרש אליבא דרבי אלעזר בן עזריה עניים לוים דוקא ולא עניי ישראל וכהנים וא"ת למאי דקאמרי אין לפרש עניים לוים דוקא ואי הוה עניים לוים ולא עניי כהנים ממש היאך תתישב להתוספות הפסוק לקמן והיה הכהן בן אהרן עם הלוים וגו' ושמא מעמיד הפסוק קודם קנסא או אפי' לאחר קנסא ולמ"ד יבאו הכהנים עמהם היינו אליבא דרבי אלעזר בן עזריה דאמר אף לכהן. עכ"ל הקונטריסין:

וז"ל קונטריסין אחרים כתוב בתוס' דאיכא למ"ד קנסא לכהנים וכו' תימא נימא דמ"ד לכהנים היינו בין כהנים עשירים בין כהנים עניים ומ"ד לעניים היינו לעניים כהנים וי"ל א"כ היה לו לומר מר סבר קנסא לעשירים כהנים ומר סבר קנסא לעניים כהנים ואז הייתי אומר שכולם כהנים ומדהזכיר כהנים סתם ש"מ כולם כהנים. א"נ אין סבר' דלמ"ד לעניים שלא היה ניתן לעשירים כהנים דלמה היה לו לקנוס לעשירים כהנים שהרי עלו הכהנים דבשלמא לפי האמת דאמרינן לעניים היינו בין עניים לוים בין עניי כהנים בין עניי ישראל למ"ד מותר לזרים א"כ ניתן לעניים ולא לעשירים אבל אם אתה אומר לעניי כהנים דוקא למה לא נתנו לעשירים. עוד כתו' בתוס' ועניים דהתם אין לפרש וכו' ודוחים התוס' דאם כן נשתכרו הלוים וקשה נימא דה"ק עניים לוים דוקא בתורת עניות ולא עניי ישראל וכהנים בתורת עניות אלא בתורת חלוקה ואז לא יוכלו התוס' לדחות א"כ נשתכרו עניי לוים שהרי גם ישראל וכהנים העניים היו נוטלין בתורת חלוקה ויש לומר דאין סברא שעניים של ישראל וכהנים היו נוטלין בתורת חלוקה ועשירי ישראל וכהנים לא היו נוטלין כלל אפילו בתורת חלוקה דבשלמא אם העניים היו נוטלין בתורת עניות לא היה קשה מן העשירים אבל כיון שנוטלין בתורת חלוקה אמאי העשירים אין נוטלין ע"כ:

עוד כתבו הקונטריסין כתוב בתוס' ועניים דהתם וכו' תימא א"כ הדרא קושיין לדוכתא למ"ד קנסא לעניים היכי הוי חזקה לכהונה וי"ל דה"ק אין לפרש עניים לוים דוקא ולא עניים ישראל וכהנים אבל לעולם לכהנים עשירים נתנו אפילו לר"ע מעתה לא תקשי היכי הוה חזקה דכשהוא עשיר ונותנין לו מעשר ראשון אם כן הויא חזקה דכהן הוא. עוד כתוב בתוס' דא"כ נשתכרו עניי לוים וי"ל ה"מ נשתכרו עניים לוים דעשירי כהנים לא שכיחי כמו עשירי לוים כמו שמפרשים התוס' לקמן. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל בתר דקנסינהו עזרא יש שפירשו דלרבי אלעזר קנסינהו שלא יתנו אלא לכהן ולר"ע קנסינהו בין לכהן בין ללוי ולא נהירא מההיא דאמרינן ביבמות [פו ב'] בההיא גנתא דהוה ליה לרבי אלעזר בן עזריה דהוו יהבי מינה מעשר ראשון לכהנים ואהדר ליה רבי עקיבא פתחיה לבית הקברות דאלמא לרבי עקיבא ללוי ולא לכהן ואף לבתר דקנסינהו עזרא ואי רבי עקיבא קניס דליתנו בין לכהן בין ללוי אמאי אהדר ליה רבי עקיבא פיתחא וכו'. ועוד דבסמוך משנינן אמר רב חסדא הב"ע כגון דמוחזק לן וכו' ומדלא אמרינן אלא אמר רב חסדא ולא אמרינן נמי לעולם רבי עקיבא מכלל דאכתי סבירא לן דמתניתין כרבי אלעזר בן עזריה ואמאי דהא אמרת דלבתר דקנסינהו עזרא מודה ר"ע דבין לכהן בין ללוי אם כן שפיר אתיא ההיא כר"ע דלוי ודאי לא הוי מאי איכא בן גרושה וכו' אלא ודאי לר"ע לעולם ללוי ולא לכהן וכן בדין דבשלמא לרבי אלעזר בן עזריה כיון דמדינא דאורייתא בין לכהן בין ללוי אפשר למקנס דלכהן דוקא אבל לר"ע כיון דמדאורייתא ללוי דוקא וכהנים זרים הם בזה היכי מתקן דליהבוה לכהנים שהם זרים הא ודאי לא שייך למעבד הכי ואפי' למ"ד מעשר ראשון מותר לזרים וכ"ש למ"ד אסור לזרים ואע"ג דהפק' ב"ד הפק' מ"מ אין לעשות כן בדרך קביעות להפך דין תורה וכי קנסינהו לר"ע במידי אחרינא קנסינהו והא דתניא מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה ואמר ר"ג עשור ראשון וכו' נתון ליהושע וכו' ההיא כרבי עקיבא היא דהא בתר דקנסינהו עזרא הוה ורבי יהושע לוי היה ומן העשירים כדאיתא התם ואילו לרבי אלעזר מעשר ראשון לכהן ולא ללוי הוא ומיהו ההיא שפיר אתיא כרבי עקיבא אפילו למ"ד דלר"ע נמי קנסינהו עזרא לתת בין לכהן בין ללוי ולא כדברי מי שפירש דכי אמרינן הכא בתר דקנסינהו עזרא אף כר"ע אמרינן דקנסינהו דלכהן ולא ללוי ולא מחוור כלל ולא דאיק לישנא דהדרינן ממאי דאוקימנא דמתני' כרבי אלעזר בן עזריה וסברא נמי לא מוכחא דלקנסינהו לרבי עקיבא כולי האי ותו דאם כן מתני' דר"ג וזקנים כמאן לא כרבי עקיבא ולא כר"א ודוחק הוא לאוקמי לר"ג בדעת שלישי. ע"כ:

בתוס' בד"ה במסיח לפי תומו וא"ת ומנ"ל דהכי הוא כו' עכ"ל פירוש דמאי קאמר לעיל תסתיים דר' העלה בן ע"פ אביו דלמא לעולם רבי חייא העלה בן ע"פ אביו במל"ת כו' אלא דאכתי אין קושייתם מובן דכיון דקאמר בתלמודא תסתיים אלמא דבעי למימר דמסתמא דמאן דהעלה אח ע"פ אחיו פליג אמאן דהעלה בן ע"פ אביו א"כ כיון דאשכחן דפליגי ר' ורבי חייא בלא מל"ת אתי שפיר דבהאי סברא פליגי. אבל מהיכי תיתי נאמר דפליגי בתרתי. ובמסיח ל"ת אמאי פליגי הא אפושי פלוגתא לא מפשינן כ"ש הכא דהוי כעין סברות הפוכות דבמל"ת יחמיר ר' טפי מר"ח. ובלא מל"ת הוי איפכא וצ"ע בדבריהם ודו"ק:

בד"ה אין בתר דקנסינהו עזרא כו' ועוד דלמ"ד קנסא לעניים היכי הוי חזקה לכהונה דאליבא דר"ע פליגי כו' עכ"ל. ליכא למימר דלמ"ד קנסא לעניים ודאי מוקי לברייתא דהכא כר"א בן עזריה דוקא דס"ל ודאי קנסא לכהנים אבל סוגיא דהכא דמוקי לה אליבא דכ"ע היינו כמ"ד קנסא לכהנים אף לר"ע. דאפ"ה כתבו התוספות שפיר דמה"ט גופא שיבוש הוא למחוק גירסת הספרים דגרסי אין בתר דקנסיהו דהא מצינן לקיים שפיר הגירסא שלנו ולומר דסוגיא דהכא כמ"ד קנסא לעניים דאליבי' צריך לאוקמי כראב"ע דוקא. ומש"ה גרסינן אין כי היכי דתיתוקם שפיר אף למ"ד קנסא לעניים כנ"ל בכוונתם. מיהו מה שכתבו עוד דלראב"ע הוי דוקא לכהנים כו' וכתב מהרש"ל ז"ל דכוונתם שלא נאמר דמ"ד קנסא לעניים היינו אף לראב"ע וא"כ לפ"ז היה מההכרח לומר דסוגיא דהכא לא אתיא כלל כמ"ד קנסא לעניים אלא כמ"ד קנסא לכהנים ולפ"ז שפיר היו מוחקים גירסת אין דלמ"ד קנסא לכהנים הא מיתוקמא שפיר כר"ע. אלא דקשיא לי האיך אפשר כלל לומר כן דמ"ד קנסא לעניים היינו לכ"ע דא"כ האיך מפרש האי מ"ד ברייתא דהכא דמעשר חזקה לכהונה דהוי דלא כמאן. ולכאורה דלפ"ז היה באפשר לומר דודאי מ"ד קנסא לעניים לכ"ע ס"ל דמסקנא דהכא כאוקימתא דרב חסדא בסמוך דאיירי דקים לן בגוויה דלאו לוי הוא. וא"כ איכא למימר נמי דקים לן דלאו עני הוא. ולפ"ז למסקנא א"ש ככ"ע. משא"כ מקמי אוקימתא דרב חסדא הוי משמע לן דברייתא איירי בכל גווני דלעולם הוי חזקה לכהונה וא"כ אי הוי אמרינן דלראב"ע נמי פליגי ע"כ לא הוי אתי שפיר למ"ד קנסא לעניים אלא כמ"ד לכהנים וא"כ שפיר היו מוחקין הגירסא וכ"ש אי הוי ס"ד מעיקרא בשינויא קמא דאיירי דקים לן דלאו עני הוא דלפ"ז א"ש נמי כר"ע. וממ"נ שפיר היו מוחקין הגירסא לכך הוכרחו התוס' להוכיח דלא שייך לומר דמ"ד קנסא לעניים היינו לראב"ע. אלא אליבא דר"ע לחוד דלראב"ע ודאי לכהנים וא"כ שיבוש הוא למחוק הגירסא דשפיר גרסינן לה דלא מיתוקמא כר"ע. דסוגיא מצי סבר כמ"ד דלר"ע לעניים כך היה נ"ל לכאורה לקיים דברי מהרש"ל ז"ל. אלא דא"א לפרש כן דע"כ התוס' לא נחתו כלל לסברא זו דקים לן בגווי' דלאו עני הוא כמו שיתבאר בד"ה בתר דקנסינהו בסמוך ולפ"ז נשארו דברי התוס' בתימא למה הוצרכו להוכיח דלראב"ע לא פליגי הא ממקומו הוא מוכרע דאל"כ מ"ד לעניים היכי מוקי לה להברייתא מכל זה היה נ"ל לפרש דברי התוס' בע"א דלא כפירוש מהרש"ל ז"ל אלא דאי הוי מצינן למימר דשייך פלוגתא דאמוראי לראב"ע היה נראה לומר להיפך דדוקא אליבא דראב"ע פליגי דלר"ע לכ"ע קנסא לעניים ולא לכהנים מדאמרינן התם ביבמות דאהדר ר"ע לפיתחא דהאי גינא לבי קיברי שלא יטול ראב"ע מעשר ולפ"ז שפיר היו מוחקין הגירסא. ובאמת שראיתי בחידושי הרא"ה והריטב"א ז"ל בשמעתין שכתבו כן להדיא דדוקא לראב"ע פליגי ולא לר"ע כההיא דיבמות ע"ש. אלא דתמיהא לי טובא דהא התם בסוגיא דיבמות באמת מקשה הש"ס הכי להדיא ולמ"ד קנסא לכהנים אמאי אהדר ר"ע פיתחא לבי קיברי ומשני התם שפיר. והנראה מזה דהרא"ה והריטב"א ז"ל לא הוי גרסי התם כלל ביבמות האי קושיא והאי פרוקא. דבלא"ה יש שם שינוי גירסא בזה. אלא דמפרש"י ביבמות משמע דגריס לה ע"ש. וא"כ התוס' נמי דשתקי לרש"י משמע דהכי גרסינן לה התם. ולפ"ז ודאי צריך לומר דכל אריכות לשון התוס' בזה לאו להוכיח גירסתם בשמעתין כתבו כן אלא כיון דקושטא דמילתא מפרשי לה התוס' ביבמות ג"כ דדוקא לר"ע פליגי ולא לראב"ע מש"ה מייתו לכולה מילתא נמי הכא בשמעתין כן נ"ל ודוק היטב. ובעיקר דבריהם אפרש בסמוך לקיים שיטת המוחקים לגירסת אין ע"ש:

בד"ה בתר דקנסינהו עזרא והר"ר אלחנן הקשה דבסוף עזרא וכו' עד ס"ה ונראה דקושיית ר' אלחנן היינו דוקא לשיטת התוספות בדבור הקודם דגרסינן אין ומוקי לה כראב"ע דוקא דהוי מעשר חזקה לכהונה וא"כ מקשה שפיר דקרא כתב להדיא דהלויים מיהו ג"כ שקלי משא"כ לגירסת המוחקין אין כמ"ש בדבור הקודם א"כ איכא למימר דמה"ט גופא מוחקין הגירסא דפשיטא להו דלכולהו תנאי וכולהו אמוראי לא קנסו הלויים מכל וכל ואף את"ל דקנסו שלא יטלו הלויים היינו עשירים אבל לעניי לויים לא קנסו ואפ"ה לא נשתכרו עניי לויים כיון דשאר עניים או כהנים אף עשירים הוי שקלו בהדייהו. אלא דאפ"ה הוי בעי למימר שפיר דבתר דקנסינהו עזרא הוי חזקה למעשר וכגון דקים לן בגוויה דלאו עני הוא וא"כ שפיר מחקו הגירסא דהא בתר דקנסינהו עזרא אתי שפיר ככ"ע דמצינן למימר דבתר תקנת עזרא לא פליגי ר"ע וראב"ע ובהכי אתי שפיר נמי כולהו מתניתין דלויים שקלו והיינו עניי לויים שהיו רגילין ליתן להם יותר משאר עניים. ועוד יש לפרש כפרש"י בפ' הזרוע והלחיים דף קל"א דעיקר הקנס ללוים היה שלא יתנו להם אלא בפני הכהנים מפני שלא האמינום על תרומת מעשר לפי שלא עלו. וא"כ י"ל סוגיא דהכא לכ"ע וכגון שהעידו עליו שהיה נוטל מעשר יחידי. וא"כ ודאי כהן הוא. ולפ"ז ג"כ שפיר מחקו הגירסות וידעתי שיש לדקדק בזה על שיטת רש"י ר"פ הזרוע ויש ליישב הכל למאי דפרישית ואין להאריך יותר ודו"ק:

בגמרא אמר רב חסדא הב"ע כו' לכאורה נראה פשוט דלאוקימתא דר"ח תו לא צריך לאוקמי כראב"ע דוקא אלא אפילו כר"ע. ועוד דאי מוקי לה כרבי אלעזר בן עזריה מיתוקמא שפיר נמי אף קודם תקנת עזרא. וא"כ ממ"נ הו"ל למימר אלא אמר רב חסדא ובשלמא לפי הגירסא שהביאו התוס' שמוחקין לעיל אין בתר דקנסינהו וגרסי סתמא בתר דקנסינהו והיינו דמוקי לה נמי כר"ע אף כר"ע אתי שפיר דר"ח לא קאמר אלא. משא"כ לגירסת התוספות קשה. ויש ליישב דלשיטת התוספות ר"ח נמי מוקי לה כראב"ע דוקא משום דס"ל כמ"ד דלר"ע קנסא לעניים. וא"כ אפילו אי הוי בן גרושה ובן חלוצה אפשר דחולקין לו בתורת עניות וכמו שכתבתי לעיל דהתוספות לא נחתו להאי סברא דקים לן בגוויה דלאו עני הוא וא"כ לר"ע לא הוי חזקה לכהונה מש"ה מוקי לה כראב"ע דלדידיה לכ"ע קנסא לכהנים כמ"ש התוספות בשיטתם והא דלא קאמר אלא משום קודם תקנת עזרא היינו משום דבלא"ה מסתמא איירי ברייתא בזמן הזה דאחר תקנת עזרא דקודם תקנת עזרא מאי דהוה הוה כן נ"ל ודו"ק:

בתוספות בד"ה והאמר ר' יוחנן כו' נראה לר"י דעיקר דבריו על משנתינו כו' עכ"ל. ולכאורה פשטא דלישנא דר' יוחנן נמי הכי דייק דקאמר לשון דברי הכל והיכא אשכחן פלוגתא בכה"ג דקאמר ד"ה. אע"כ דאמתניתין קאי והיא גופא אתא ר"י לאשמעינן דלא תימא דפלוגתא דרשב"ג ור"א היינו בערער דחד אלא בערער דשנים פליגי כדמסקינן לקמן. ואין להקשות אדרבי יוחנן גופא מנא ליה דמתני' איירי בדאית ליה חזקה דאבהתא דמש"ה לא מהני ערעור דחד כלל ואמאי לא מוקי לה בפשיטות בדלית ליה שום חזקה דאבהתא דבהכי איירי פשטא דמתניתין וא"כ שפיר קאמר ר"א דבמקום דליכא עוררין כלל עד א' נאמן להעלות אבל בדאיכא נמי עד הפוסלו אין מעלין ע"פ ע"א דאוקי חד לבהדי חד ורשב"ג פליג וס"ל דבכל ענין מעלין. הא ליתא דקים ליה לר' יוחנן דבכה"ג לא שייך פלוגתא דאי בדאתי עד הפוסל מעיקרא פשיטא דלא יאמר רשב"ג דעד המכשיר נאמן דמהיכי תיתי. אוקי חד לבהדי חד ותו לית ליה חזקת כהונה כלל. ובדאתא עד המכשיר מעיקרא איכא למימר דסבר ר"י דלכ"ע מעלין דכל מקום שהאמינו ע"א הו"ל כשנים ואין דבריו של א' במקום ב' ולשיטות הסוברים דלא שייך לומר כן אלא היכא שהאמינו ע"א במקום שנים דוקא כגון בדאיכא חזקת איסור. משא"כ היכא שלא האמינו ע"א אלא כחד כגון בכל האיסורין דלא איתחזק לא התירא ולא איסורא דקי"ל לכ"ע ע"א נאמן באיסורין א"כ בכה"ג לא הוי אלא כחד לגבי חד כמבואר בל' הש"ך בי"ד סימן קכ"ז ע"ש שהוא מחלוקת הפוסקים אפ"ה איכא למימר דפשיטא ליה לר"י לאידך גיסא דבכה"ג לכ"ע אין מעלין ע"פ ע"א. אע"כ דמתני' בדאיכא חזקת אבהתא איירי דקאמר שפיר אין ערער פחות משנים ופליגי כדלקמן ועוד דלשון אין מעלין ע"פ ע"א משמע דעד המכשיר בא לבסוף כנ"ל ועוד אבאר לקמן בזה ודו"ק:

קונטרס אחרון בלשון התוספות בד"ה והאמר ר' יוחנן אין ערעור פחות משנים נראה לר"י דעיקר דבריו על משנתינו. והקשיתי דלפ"ז קשה על ר' יוחנן גופא מנא ליה דמתניתין באית ליה חזקת אבהתיה ובעינן תרי דלמא בדלית ליה חזקה דאבהת' ובערעור דחד והעליתי מזה כשיטת הסוברים דהיכא דאתא ע"א המכשיר מעיקרא הו"ל כשנים וא"כ האי דאתא בסוף אין דבריו כלום במקום שנים ואף דשדיתי בה נרגא דאיכא למימר נמי איפכא אפ"ה פשטא דמילתא משמע כלשון ראשון וכמו שכתבתי עוד בלשון התוספות בד"ה ואסקיניה ובריש גיטין אבאר יותר ע"ש:

בד"ה והואיל דאמתניתין קאי כו' דלמא הא דקאמר ר"י כו' היינו היכא דאיכא ע"א המכשיר כו' עס"ה. ולפי מה שכתבתי בסמוך אין מקום לדבריהם דא"א לאוקמי בכה"ג אלא דאפשר שזה בכלל תירוץ התוס' שכתבו וי"ל דהש"ס ידע דר"י אמסקנא דיבר כו' והיינו נמי כדפרישית דע"כ א"א לאוקמי בענין אחר אלא כפי המסקנא וכמו שאבאר לקמן בסמוך ויתר דברי התוספות עיין במהרש"א:

בד"ה ואתא עד אחד כו' ועוד דקול לא הוי קרי עוררין ואע"ג דאשכחן בדוכתי טובא בגמרא כשקרא עליו ערעור והיינו ע"י קול אפ"ה לשון עוררין לא משמע קול אע"ג דאשכחן דעד א' מקרי שפיר עוררין כדמשמע בגיטין ובפ' עשרה יוחסין מיהו בפ' עשרה יוחסין נמי לא קתני אלא שם ערעור ובהאי דגיטין נמי אפשר דשאני ערעור דבעל דהו"ל כערעור דתרי כמ"ש בזה באריכות בחידושי גיטין: