Ketubot 24a

משום דבעי למיתני שתי נשים שנשבו לאשמועינן דבזמן שמעידות זו את זו נאמנות:

נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה מיוחסת מעלה היא ביוחסין:

למימרא כו' קא ס"ד דטעמא דרבי יהודה משום גומלין:

החמרים סוחרי תבואה ומוליכין ממקום הזול לכרכין:

שלי חדש ושל חברי ישן שלי אינו מתוקן ושל חבירי מתוקן משבח את של חבירו ומזלזל את שלו שלי אינו מעושר של חבירי מעושר שלי חדש ואינו יבש עדיין כל צורכו [ושל חבירי ישן ויבש כל צורכו] דסתם ישן טוב מן החדש בעת הגורן כדאמרי' באיזהו נשך (ב"מ עב:) היו חדשות מארבע וישנות משלש:

אינו נאמן הואיל ועם הארץ הוא ואינו נאמן על המעשר אע"פ שמעיד על שלו שאינו מתוקן ועוד שמוסיף עם זו דברים אחרים לשבח את של חבירו אינו נאמן להחזיק את של חבירו בחזקת מתוקן שאינן אלא מערימין אמור אתה כאן ואני במקום אחר:

נשביתי וטהורה אני למה לי Why do I need to mention the case of נשביתי וטהורה אני O VERVIEW The גמרא asks that once the משנה taught us that הפה שאסר is effective even by איסור אשת איש (in the case of אשת איש הייתי וגרושה אני), why is it necessary to teach us the rule of הפה שאסר in the case of נשביתי וטהורה אני (which is not as strict as א״א). The גמרא answers that the משנה wants to teach us that in the case of נשביתי וטהורה אני if עדים testify later that she was נשבית, nevertheless לא תצא. Our תוספות clarifies why the גמרא did not initially offer an alternate answer. --------------------– תוספות asks: וקשה לרבינו שמשון בן אברהם אמאי לא משני – The רשב״א has a difficulty; why did not the גמרא answer that the משנה mentions the case of נשביתי וטהורה אני – משום דבעי למיתני סיפא אם יש עדים שנשבית ואמרה טהורה אני אינה נאמנת – Because it wants to teach us the סיפא, that if there are עדים that she was captured and she claims טהורה אני, she is not believed. תוספות answers: ויש לומר דמשום הא לא אצטריך דמסיפא דמתניתין שמעינן לה – And one can say; that on account of this aforementioned חידוש it is not necessary for the משנה to teach us the ruling by a שבויה, for we derive this from the סיפא of our משנה – דקתני סיפא עיר שכבשוה כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות – Where the משנה teaches in the סיפא; ‘a city which was captured by a כרכום, all the כהנות that are found within the city are unfit for כהנים’ – ואינה נאמנת לומר טהורה אני: And she is not believed to claim טהורה אני. S UMMARY We can (also) know the ruling that if there are עדים שנשבית, she is not believed to say טהורה אני, from the משנה of עיר שכבשוה כרכום. T HINKING IT OVER 1. תוספות states that we would know the rule that if עדים testify שנשבית that she is not נאמנת from the סיפא of עיר שכבשוה כרכום. Seemingly תוספות could have said that we know it from the משנה of שתי שנים שנשבו, which must be discussing a case of באו עדים (for that is why she is not נאמנת על עצמה); why did תוספות find it necessary to cite a later משנה, when he could have cited an earlier משנה?! 2. According to footnote #2 תוספות answer is not understood, since from the משנה of ואם יש עדים וכו׳ אינה נאמנת, we derive a greater חידוש than from the משנה of כרכום. The משנה of ואם יש עדים teaches us that even if she said נשביתי (וטהורה אני) without knowing that there is עדים שנשבית (which seemingly shows that she is honest), nevertheless she is not believed to claim טהורה אני. We cannot derive this from כרכום. Seemingly how did תוספות answer his question? 3. תוספות asks that the גמרא should have answered that the חידוש is that if there are עדים that she is a שבויה, she is not נאמנת. Seemingly this can be derived from the רישא regarding א״א הייתי וגרושה אני that if there are עדים she loses her הפה שאסר, the same is by שבויה; why is it necessary to state ואם יש עדים שנשבית וכו׳?!

שתי נשים שנשבו למה לי Why do I need to mention the case of two women who were captured O VERVIEW The גמרא asks why is it necessary for the תנא to teach the ruling regarding two women who were captured. [The גמרא answers, to teach us that we are not חיישינן לגומלים.] תוספות explains why the גמרא could not have told us a different reason for the משנה teaching us the rules regarding שתי נשים שנשבו. -------------------------– תוספות responds to an anticipated difficulty: דאי לאשמעינן דאחת נאמנת על חברתה – For if the משנה wants to inform us that one woman is believed to testify regarding her friend that she is טהורה, it is not necessary to teach us the ruling of ב׳ נשים שנשבו – הא בהדיא תנן (לקמן כז, א) דאפילו עבד ושפחה נאמנים: For the משנה explicitly states later that even a slave and a maid are believed to testify that their mistress is טהורה. Therefore the גמרא needs to give the reason that the חידוש of ב׳ נשים שנשבו is that לא חיישינן לגומלים. S UMMARY We can derive the ruling that a woman can testify regarding the טהרה status of another woman from the משנה of אפילו עבד ואפילו שפחה נאמנים. T HINKING IT OVER 1. What would be the advantage if the גמרא gave תוס׳ explanation that the חידוש is that a woman is believed to testify? 2. According to רב פפא who explains that the משנה of ב׳ נשים שנשבו is where there is an ע״א who testifies the opposite of the woman, then this חידוש that the woman is believed to say חברתי טהורה even against an ע״א cannot be derived from the following משנה (of אפילו עבד וכו׳)!

וכן שני אנשים למה לי משום דבעי למיתני פלוגתא דרבי יהודה ורבנן Why do I need the case of וכן שני אנשים; because the תנא wants to teach the dispute between ר״י ורבנן O VERVIEW The גמרא explains the reason the משנה teaches the case of וכן שני אנשים וכו׳ (even though we already know from the משנה of שתי נשים שנשבו that we are not חיישינן לגומלים), is because the תנא wants to teach us the dispute between ר״י ורבנן whether we are מעלה לכהונה ע״פ עד אחד. Our תוספות discusses the implication of this answer. ------------------------– אבל בשתי נשים משמע דלא פליג רבי יהודה משום דבשבויה הקילו – It seems, however, that ר״י does not argue (with the רבנן) in the case of שתי נשים שנשבו; since the חכמים were lenient regarding a שבויה, therefore ר״י agrees with the רבנן that a single woman is believed to testify that חברתי טהורה. תוספות asks (on this assumption that we are more lenient by a שבויה than by מעלין לכהונה): וקשה דלקמן (דף כו, א) אשכחן איפכא דמסיח לפי תומו that it is true). In many instances we believe one who is מסיח לפי תומו, even though we would not believe him if he is testifying (for instance – a gentile). נאמן בתרומה אפילו על פי עצמו – And there is a difficulty; for later we find the opposite (that we are stricter with a שבויה than with a מעלין לכהונה); for regarding מסיח לפי תומו one is believed for תרומה even regarding himself – כדאמר גבי יוחנן אוכל חלות דהעלהו רבי לכהונה על פיו – As the גמרא relates regarding ‘יוחנן who ate חלות’; that רבי elevated this יוחנן to the status of כהונה on his own testimony (this is regarding תרומה\כהונה where we are lenient by מסיח לפי תומו) – וגבי שבויה תני לקמן (דף כז, ב) הכל נאמנים להעידה חוץ מבעלה ומוקי לה במסיח לפי תומו – However, regarding a שבויה we learnt in a ברייתא later; ‘everyone is believed to testify on her behalf (that she is טהורה) except for her husband’, and רב פפא established this ברייתא in a case of מסיח לפי תומו. It is evident that מסיח לפי תומו is not believed regarding שבויה; however מסיח לפי תומו is believed regarding כהונה. This contradicts what תוס׳ initially said that שבויה is more lenient than תרומה. תוספות offers a partial solution: ומיהו למאי דמוקמינן פלוגתייהו במעלין מתרומה ליוחסין ניחא – However, according to the view that established that the dispute between ר״י ורבנן (whether we are מעלה לכהונה ע״פ ע״א) is dependent whether we elevate from תרומה to יוחסין; it is understood – דטעמא דמחמיר רבי יהודה טפי בתרומה מבשבויה משום דמעלין מתרומה ליוחסין – That the reason ר״י is stricter by תרומה (where an ע״א is not believed) than by שבויה ( where even an אשה is believed) is because we are מעלה מתרומה ליוחסין (this is the view of ר״י, and according to ר״י we would not be מעלה לכהונה by מסיח לפי תומו just as we do not accept מסיח לפי תומו by שבויה) – אבל רבי דמיקל טפי בתרומה במסיח לפי תומו – However רבי who is more lenient by תרומה in a case of מסיח לפי תומו (as by יוחנן אוכל חלות) – היינו משום דקסבר דאין מעלין מתרומה ליוחסין כדאמר לקמן – That it is because רבי maintains that אין מעלין מתרומה ליוחסין as the גמרא states later (this is the partial resolution if we maintain that the argument between ר״י ורבנן [regarding מעלין לכהונה ע״פ ע״א] is whether מעלין מתרומה ליוחסין) – אבל למאי דמוקי פלוגתייהו משום גומלים קשה – However, according to those who establish the dispute between ר״י ורבנן (whether מעלין לכהונה ע״פ ע״א) is dependent on whether we are concerned for גומלים or not; the difficulty remains (why ר״י is more lenient by שבויה than by כהונה regarding ע״א [that by שבויה we are not חיישינן לגומלים as opposed to כהונה where we are חיישינן לגומלים], and regarding מסיח לפי תומו we are more strict by שבויה than כהונה). תוספות answers: ויש לומר דבתרומה דרבנן דוקא הוא דמתכשר במסיח לפי תומו – And one can say that it is only regarding תרומה מדרבנן that his testimony is acceptable by מסיח לפי תומו – כדמשמע בהגוזל בתרא (בבא קמא קיד, ב) אבל בתרומה דאורייתא לא: As is indicated in פרק הגוזל בתרא, however, regarding מסיח לפי תומו by תרומה דאורייתא, it is not acceptable. S UMMARY ר״י agrees that an ע״א (even an אשה) can testify for a שבויה that she is טהורה. If the reason ר״י maintains אין מעלין לכהונה ע״פ ע״א is because מעלין מתרומה ליוחסין, then a מסיח לפי תומו will not be believed that he is a כהן. If his reason (for אין מעלין לכהונה ע״פ ע״א) is because חיישינן לגומלים then we will be מעלה לכהונה through מסיח לפי תומו only for תרומה דרבנן. T HINKING IT OVER 1. תוספות assumes that regarding שבויה even ר״י agrees that an ע״א is believed. תוספות asks that it seems that we are more stricter by a שבויה than by כהונה (regarding מסיח לפי תומו). Let us therefore assume that indeed a שבויה is stricter and ר״י [certainly] requires two עדים by שבויה; the reason the משנה teaches it by כהונה is to inform us that even by כהונה (which is more lenient than שבויה) ר״י maintains אין מעלין לכהונה ע״פ ע״א (and certainly by a שבויה)! 2. תוספות concludes that מסיח לפי תומו is believed only by תרומה דרבנן; indicating that תרומה דרבנן (where מסיח לפי תומו is believed) is more lenient than שבויה (where מסיח לפי תומו is not believed). However, regarding the testimony of a קטן the ברייתא teaches us that a קטן is believed by a שבויה even if he was not מסיח לפי תומו. Regarding תרומה דרבנן however a קטן is not believed. How can we resolve this contradiction whether שבויה or תרומה דרבנן is more lenient?! 3. Assuming that the מחלוקת between ר״י ורבנן (regarding מעלין לכהונה ע״פ ע״א) in our משנה, is whether חיישינן לגומלין or not; what would be the ruling regarding תרומה דאורייתא if only one עד testifies that someone is a כהן, is he believed according to ר״י or not? How would that fit in the words of ר״י that אין מעלין לכהונה ע״פ ע״א?!

אבל אינו נאמן להשיאו אשה However he is not believed to marry him to a woman O VERVIEW The ברייתא states that if there are two people (each of them) claiming that he and his friend are כהנים; the rule is that they are believed to allow each other to eat תרומה; however, they are not believed to the extent that their friend can marry a woman. The testimony of a single witness is insufficient. There is a dispute between רש״י and תוספות as to what is the concern that should prevent him from marrying (if his יחוס is based on the testimony of only one עד). -----------------------------– פירש בקונטרס משום חשש ממזרות ונתינות – רש״י explained the reason he cannot marry is because of the concern that he may be either a ממזר or a נתין (who are both forbidden from marrying with Jewish people). תוספות asks: וקשה דלהכי ליכא למיחש כדאמרינן בהחולץ (יבמות מה, א ושם) – And this explanation is difficult, for we are not concerned for this; that the person is either a ממזר or a נתין, as רב יהודה and רבא state in פרק החולץ — גבי עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל דאמרינן ליה זיל גלי או נסיב בת מינך – Regarding a gentile or a slave who had relations with a Jewish woman, that we say to this child (born from this relationship) either go away or marry a woman similar to you (who is also born from a עכו״ם ועבד הבא על בת ישראל) – משמע דאם ילך למקום שאין מכירים אותו ישיאוהו בת ישראל – It is apparent from that גמרא that if he will go to a place where they do not recognize him they will allow him to marry a בת ישראל – אף על פי שאין מכירים ולא יסתפקו בו בנתין וממזר – Even though they do not recognize him ; and they will not doubt his status and be concerned that perhaps he is a נתין or a ממזר. תוספות offers an additional proof that we are not concerned for ממזרות ונתינות: וכן גבי ההוא דאתא לקמיה דרבי יהודה – And similarly concerning the one who came before ר״י – ואמר ליה נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול בניך – And ר״י told him you are believed to disqualify yourself (that you are not Jewish, since you did not go through a proper conversion), however you are not believed to disqualify your children; they retain their חזקת כשרות – משמע שהוא ובניו היו בחזקת כשרים אף על פי שלא היו מכירים בהם – It is apparent that this person and his children were presumed to be כשרים, even though they were not recognized as to their lineage. The question remains what the גמרא means when it states אבל אינו נאמן להשיאו אשה. תוספות offers his explanation of אינו נאמן להשיאו אשה : ונראה לרבינו תם דלהשיאו אשה דקאמר היינו להשיאו בדוקה מד׳ אמהות – And it is the view of the ר״ת that when the גמרא states he is not believed להשיאו אשה, it means regarding marrying him to someone whose ‘four mother have been checked’ – כדתנן בעשרה יוחסין (קדושין דף עו, א ושם) הנושא אשה צריך שיבדוק אחריה ד׳ אמהות – As we learnt in a משנה in פרק עשרה יוחסין; ‘one who marries a [כהנת] woman is required to check four mothers’ in her lineage – ואין נאמן אם ישא אשה בדוקה להכשיר בתו לכהן בלא בדיקה אלא יצטרך לבדוק אחריו – And if this כהן (whose friend testifies that he is a כהן) would marry an אשה בדוקה, the one who testified that he is a כהן, is not believed to the extent that his daughter should be כשר to marry a כהן without בדיקה, but rather it will be necessary to check the mothers of this alleged כהן – תוספות offers an alternate restriction on this alleged כהן: והוא הדין דמצי למימר ואינו נאמן להכשירו לעבודה – And indeed the גמרא could have said that the ע״א is not believed to permit him to do the עבודה, without two עדים testifying that he is a כהן – תוספות continues with the explanation of the גמרא: ואותה בדיקה היא משום חללות דאין מכירין ישראל חללים שביניהם – And the purpose of this בדיקה is on account of חללות, since the Jews are not so aware of the חללים that are amongst them – ולא משום ספק ממזרות ונתינות דלהא לא חיישינן כדפירישית – However the בדיקה is not because of a question of ממזרות ונתינות for as I explained we are not concerned for this type of a פסול. תוספות proves that the בדיקה is because of חללות but not because of ממזרות ונתינות: וכן משמע התם דקאמר דהיא אינה בודקת בדידיה דלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים – And indeed it appears so from the גמרא there which states that the woman is not required to check the lineage of the husband since כהנות כשרות are not prohibited from marrying כהנים פסולים, this is correct if the concern is regarding the פסול of חללים – ואי משום ממזרות ונתינות הא ודאי הוזהרו דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה – However if the purpose of the בדיקות is the concern of ממזירות ונתינות; there certainly the woman are prohibited, for the תורה equates a woman to a man regarding all punishment of the תורה. תוספות challenges his view that the בדיקה is only because of חללות: ואם תאמר אי משום חללות בודקין לא יבדקו אלא יחוס אביה לבד – And if you will say; if we check only because of חללות, they should only check the father’s genealogy, but not the mothers’ – דאפילו היתה אמה חללה כשרה היא על ידי אביה – For even if her mother was a חללה the daughter will be כשרה לכהונה through her father who is a כשר – דלכולי עלמא בני ישראל מקוה טהרה לחללות – For according to everyone בני ישראל are a מקוה טהרה for חללות. So why is there a need to check her mother’s genealogy [if that mother’s husband is a ישראל כשר]. תוספות answers: ויש לומר מאחר שהצריכו לבדוק את יחוס האב משום חללות – And one can say; that since they required checking out the יחוס of the father because of the concern of חללות, therefore – אגב חללות הוצרכו לבדוק כל פסול שבה גם של ממזרות ונתינות – Since there are already checking for חללות the חכמים required to check out any possible פסול she may have, including ממזרות ונתינות. תוספות qualifies the aforementioned: וכולה הך שמעתין דמצרכי בדיקה להשיא בתו לכהן אתיא כרבי מאיר – And this entire סוגיא which requires בדיקה in order to marry his daughter to a כהן, is according to ר״מ who requires this בדיקה when marrying a כהנת – דרבנן פליגי עליה התם ולא מצרכי בדיקה ואמרי כל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות – For the רבנן argue there with ר״מ and do not require בדיקה, for they maintain all families have a חזקת כשרות — ואין צריך אפילו עד אחד כדי להכשיר בתו לכהונה – And we do not require even one עד to permit his daughter to marry a כהן – ומיהו להכשיר בנו או עצמו לעבודה צריך דלאו בחזקת כהונה עומד – However in order to allow his son or oneself to do the עבודה in the ביהמ״ק, it is necessary to bring עדים that he is a כהן for there is not presumption that one is a כהן as there is a presumption that she is בחזקת כשרות (at least as a ישראלית) – תוספות offers an alternate opinion: אי נמי אפילו כרבנן וביצא עליו ערער – Or we can also say that our סוגיא is even according to the רבנן (who [generally] do not require בדיקה) but here it is a case where his כהונה was contested; people claimed he was not a כהן [כשר], in that case בדיקה is required even according to the חכמים – כדקאמר התם במילתייהו דרבנן במה דברים אמורים שלא יצא עליו ערער כולי: As the גמרא states there in the view of the רבנן; ‘when is this so (that בדיקה is not required) only if his כהונה was not contested, etc.’ however if his כהונה is contested בדיקה is required. S UMMARY The meaning of אינו נאמן להשיאו אשה is that his daughter will not be considered a כהנת מיוחסת and will require בדיקה (according to ר״מ, or even according to the רבנן if his כהונה status is contested). Generally we are not concerned that a person may be a נתין or a ממזר (even according to ר״מ); however we are concerned that they may be a חלל\ה. T HINKING IT OVER תוספות asks if the concern is only of חללות why is it necessary to check the יחוס of the mother’s side, since even if someone was a חללה, nevertheless the rule is that בנ״י are a מקוה טהורה לחללות. However this טהרה is only if a ישראל marries a חללה, a כהן however is forbidden to marry a חללה and if he does the children are חללים, so therefore this whole concept does not apply here, since we are discussing a כהנת whose mother’s husband is a כהן! How can תוספות ask that we should not check out the mother’s side?!

שלי חדש ושל חבירי ישן Mine is new and my friend’s is old O VERVIEW The גמרא cites a משנה which states, two donkey drivers come into a city and one of them said, ‘my produce is ‘new’ and my friend’s produce is ‘old’; my produce is not properly tithed and my friend’s is’; there is a dispute between the רבנן and ר׳ יהודה whether or not he is believed. תוספות discusses what is the meaning and relevance of חדש and ישן. ----------------------– בפרק אף על פי פירש בקונטרס דיש מפרשים משום עומר – רש״י in פרק אע״פ states that there are those who explain חדש וישן in regards to the עומר – רש״י there negates this interpretation: ולאו מילתא היא דאם כן מאי מתרץ בדמאי הקילו התינח דמאי חדש ישן מאי איכא למימר – And there is no substance to this explanation, for if indeed חדש means forbidden grain because of the עומר, what does אביי answer that the חכמים are lenient by דמאי; this explains the contradiction regarding דמאי, what can we say regarding the contradiction regarding חדש and ישן! רש״י there continues to ask on this interpretation: ועוד דלא מצינו בשום מקום שנחשדו עמי הארץ על החדש – And in addition we do not fine anywhere (in the גמרא) that ע״ה are suspect regarding חדש. There is no need to testify that it is ישן and certainly no reason for the חכמים to say he is not believed that it is ישן. תוספות offers an alternate explanation: ורבנו שמשון בן אברהם פירש דקאי אשביעית – And the רשב״א explained that חדש וישן is referring to שביעית ; it was the שביעית year – וקאמר שלי חדש וגדל בשביעית ואסור להשהותו אחר הביעור – And when he said my produce is חדש, he meant. It grew on שביעית and therefore it is prohibited to keep it after the time of ביעור – ושל חבירי ישן וגדל בשנה שעברה – And my friend’s produce is ישן and it grew in the past (sixth) year and is permitted. תוספות supports the view that חדש וישן can be referencing שביעית – ואשכחן דקרי לשביעית חדש דתנן במסכת שביעית (פרק ז׳ משנה ז׳) – For we find that שביעית is called חדש and pre שביעית is referred to as ישן, for we learnt in a משנה in מסכת שביעית — ורד חדש שכבשו בשמן ישן ילקט את הורד – A ‘new’ rose (that grew in שביעית) which was preserved in ‘old’ oil (oil which was harvested before שביעית); he should gather and remove the ורד from the שמן and eat the ורד before the זמן הביעור and the שמן can remain. In any event we see that we can refer to פירות שביעית and פירות היתר as חדש וישן respectively. תוספות responds to an anticipated question: וכי משני בדמאי הקילו בשביעית לא חש לתרץ – And when אביי answered, ‘they were lenient by דמאי’, he was not concerned to answer the contradiction from שביעית – דפשיטא ליה להש״ס דרבי יהודה מיקל בשביעית – For it was obvious to the גמרא that ר״י is lenient regarding שביעית and is not חייש לגומלין by שביעית. The reason ר״י is not חייש לגומלין by שביעית is – משום דבאתריה דרבי יהודה חמירא להו שביעית כדאמר בהניזקין (גיטין נד, א) – Since in the place where ר״י lived שביעית was very strict as the גמרא states in פרק הניזקין, therefore we can assume indeed that he is telling the truth that חברי ישן. תוספות disagrees with this פירוש, as well: ואין נראה לרבינו תם דסתם עמי הארץ לא נחשדו אשביעית – And the ר״ת disagrees with this פי׳, because generally ע״ה are not suspect regarding שביעית, so it is not even necessary that one חמר should testify on the other that his produce is not שביעית (and the חכמים cannot say אינו נאמן) – דתנן בפרק עד כמה (בכורות ל, א ושם) החשוד על המעשר אינו חשוד על השביעית – For we learnt in a משנה in פרק עד כמה, ‘one who is suspect regarding מעשר (שני) is not suspect regarding שביעית – החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשר – One who is suspect regarding שביעית is not suspect regarding מעשר (שני)’ – אלמא דסתמא אינן חשודין בשביעית – It is evident that generally people (even ע״ה) are not suspect regarding שביעית – תוספות responds to an anticipated question: ומעשר דקתני היינו מעשר שני דאמעשר ראשון חשודין הם – And the מעשר which the משנה mentions (אינו חשוד על המעשר) is referring to מעשר שני only (which is bought to ירושלים), for the ע״ה are חשודים on מעשר ראשון (which is given away to the לויים [or כהנים]) – תוספות anticipates a difficulty: והא דתנן במסכת דמאי (פרק ג׳ משנה ד׳) ומייתי לה בהניזקין (גיטין סא, א) – And regarding this which the משנה teaches in מס׳ דמאי and is brought down in פרק הניזקין — המוליך חיטין לטוחן כותי או לטוחן עם הארץ – ‘One who brings wheat to a כותי miller or to a miller who is an ע״ה – אינו חושש לא משום מעשר ולא משום שביעית – He need not be concerned neither for מעשר not for שביעית’, this concludes the משנה – דמשמע דחשודים על השביעית – This seemingly indicates that ע״ה are חשודים for שביעית; otherwise why even mention it; there can be no concern at all if they are not חשוד על השביעית – תוספות replies: איכא למימר דמשום כותי נקט שביעית – We can say that he mentions the concern of שביעית on account of the כותי, who is even less observant that the ע״ה and is חשוד (not only on מעשר like the ע״ה but) even on שביעית (which the ע״ה is not חשוד) – תוספות offers an alternate answer: אי נמי בודאי חשוד איירי – Or you may also say that the משנה there is discussing an ע״ה who is certainly suspect (we know in the past that he violated the שביעית prohibitions), but nevertheless we are still not concerned that he substituted his שביעית חיטין for the other חיטין – תוספות brings another case which we also have to interpret that it is discussing a ודאי חשוד: וכן ההיא דמייתי בפרק קמא דחולין (דף ו, א ושם) הנותן לשכנתו עיסה לאפות וקדירה לבשל – And similarly that case which is mentioned in the first פרק of מסכת חולין; ‘one who gives to his neighbor dough to bake or a pot of food to cook – אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום מעשר ולא משום שביעית – He need not be concerned for the sourdough or spices, which the neighbor may add to the dough or the pot, neither that it is מעשר not that it is שביעית’, for we assume that the neighbor will not exchange it with his own שאור or תבלין. This indicates that if the neighbor would use his own שאור ותבלין there is a concern for שביעית, however תוספות claims that ע״ה are not חשוד על השביעית. We will therefore have to answer here as well that we are discussing a neighbor who is a ודאי חשוד. תוספות rejected the פי׳ רשב״א that חדש וישן is referring to שביעית, since ע״ה are not חשוד על השביעית. תוספות continues to disprove the י״מ and the רשב״א: ועוד קשה לרבינו תם דאי באיסור חדש או שביעית מיירי – And the ר״ת has an additional difficulty, for if ישן וחדש is relating to the איסור of חדש (as the י״מ maintain) or שביעית (as the רשב״א maintains), the חמר who is testifying – הוה ליה למימר של חברי אינו חדש כדקאמר אינו מתוקן – Should have said mine is חדש (and therefore prohibited [either because of חדש or שביעית]) and my friend’s produce is not חדש (but he need not say ישן), just as he said אינו מתוקן – תוספות has an additional question: ועוד הקשה רבינו תם דלעיל דההיא משנה דחמרין תנן במסכת דמאי (פרק ג׳ ) – And furthermore asks the ר״ת that prior to that משנה of חמרין (which the גמרא cites here) there is a משנה in מסכת דמאי – הנכנס לעיר ואינו מכיר אדם שם ואמר מי כאן נאמן מי כאן מעשר – One who enters into a city and does not know anyone there and he asked; ‘who here is trustworthy, who here tithes’? ואמר לו אחד אני איני נאמן איש פלוני נאמן הלך ולקח הימנו – And someone said to him, ‘I am not נאמן, however that person is נאמן’, and he went and bought from him produce – אמר ליה מי כאן מוכר ישן אמר ליה מי ששלחך אצלי – The buyer said to this נאמן (the seller), ‘ who here sells ישן’, the seller answered him, ‘the one who sent you to me’ (the one who initially said, ‘I am not נאמן’), the משנה concludes – אף על פי שהן כגומלין זה את זה הרי אלו נאמנים – Even though it appears that they are in collusion, nevertheless they are believed. This concludes the citation from the משנה there. תוספות asks – ואי ישן היינו דלית ביה איסור חדש או שביעית היאך קונה ממי ששלחו אצלו – And if ישן means that it does not contain חדש or שביעית, how can he buy it from the sender – והלא הוא בעצמו אומר שאינו נאמן – When the sender said on himself that he is not נאמן – תוספות asks an additional question. ועוד מדקא שאיל להיאך מי מוכר ישן מכלל שמה שקנה ממנו כבר היה חדש או שביעית – And furthermore since he asked this seller, ‘ who sells ישן’ this indicates that what he already purchased from him was חדש or שביעית (for after this purchase he asks now where can I get ישן), but this cannot be that he bought חדש או שביעית – והלא לא הלך אצלו אלא לפי שהוא נאמן – For he only went to this seller because he was נאמן, but if he sold him חדש ושביעית he is not a נאמן. תוספת offers an acceptable explanation: ופירש הקונטרס נראה לרבינו תם עיקר דלהשביח קאמר – And it is the view of the ר״ת that sרש״י׳ explanation is the correct one, that his intention of saying וחבירי ישן was to praise the produce of his friend that it is of a good quality (but it has nothing to do with איסור והיתר) – תוספות responds to an anticipated difficulty: ולרבותא דרבי יהודה נקטיה דאף על פי שמגרע את שלו ומשביח את של חבירו – And שלי חדש וחברי ישן was mentioned to show the novelty of sר״י׳ position, that even though he is degrading his own produce and praising his friend’s produce – ומיחזי טפי כגומלין אפילו הכי נאמנין – And it appears even more as if they are in collusion, nevertheless they are believed regarding מתוקן, for ר״י maintains לא חיישינן לגומלין even in such a case – תוספות asks: ואם תאמר אם כן מאי קשה ליה דרבנן אדרבנן – And if you will say; if indeed this is so (that there is a greater חשש of גומלין in the case of שלי חדש וחברי ישן) what is the contradiction from the רבנן (of אני כהן where they are not חייש לגומלין) to the רבנן (of שלי חדש וכו׳ where they are חייש לגומלים) – דלמא הכא הוא דחיישינן לגומלין דדומה שהן גומלין כדפירשית – Perhaps it is only here (by שלי חדש) where the רבנן as חייש לגומלין because it is very likely that they are גומלין as I just explained! תוספות answers: ויש לומר דאי לאו דחיישינן לגומלים בעלמא משום הכי לא הוו חיישינן טפי : And one can say; that if the רבנן are not חייש לגומלים generally (in a case of אני כהן), because of this additional concern of גומלים by שלי חדש the רבנן would not be more concerned for גומלים. S UMMARY The terms חדש וישן refer to the physical quality of the produce (but not regarding the איסורים of חדש or שביעית). T HINKING IT OVER 1. תוספות writes that ע״ה are חשודין for מעשר ראשון but not for מעשר שני. It is evident from elsewhere that the ע״ה were not separating מע״ש as well. The explanation of תוספות here is that the ע״ה are not careful to tithe מע״ר ומע״ש; however they will not eat or sell מע״ש (or מע״ר שלא ניטלה תרומתו) as חולין. Therefore instead of saying דאמעשר ראשון חשודין הם (implying also that they are not חשודין על מע״ש), תוספות should have said that ע״ה are חשודין to sell טבל from which מע״ר ומע״ש was not separated but they are not חשודים to be מאכיל to others actual מע״ר ומע״ש! 2. תוספות asks if חדש refers to איסור חדש or שביעית how can we understand the משנה where the buyer asks again who sells ישן, for seemingly the buyer trusted the second man, so certainly he is not selling him חדש or שביעית. Seemingly we can say he trusted the second person only regarding מעשר and he was not concerned either regarding חדש because he would eat it later after the עומר, or regarding שביעית because he would eat it before זמן הביעור. And now he wants to buy ישן (and be מתקן it) in order to eat it either immediately (before the עומר) or after the זמן הביעור. What is תוספות question?!

אביי אמר לעולם לא תיפוך בדמאי כולי Abaye said: ‘really you should not reverse; regarding דמאי, etc.’ O VERVIEW The גמרא cited a משנה and a ברייתא in which it appears that ר״י ורבנן contradict themselves whether we are חיישינן לגומלין or not. אביי answered (that it is not necessary to reverse their respective views in the ברייתא so that it should not contradict the משנה but rather) in the ברייתא, which discusses תרומה לזר which is stricter, ר״י maintains חיישינן לגומלין, however the משנה which discusses דמאי which is more lenient, since רוב ע״ה מעשרין הן, therefore ר״י is not חושש לגומלין. It is apparent that אביי maintains that the concept of רוב ע״ה מעשרין הן is sufficient reason to be more lenient. תוספות will cite and explain why in other situations אביי does not use the concept of רוב ע״ה מעשרין הן to explain the leniency. --------------------------– תוספות anticipates a difficulty: והא דאמר אביי בפרק במה מדליקין (שבת דף כג, א) ספק דבריהם לא בעי ברכה – And that which אביי explains in פרק במה מדליקין (regarding דמאי) that a ספק of the רבנן does not require a ברכה – רבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הן – רבא disagrees and says that since רוב ע״ה מעשרין הן there is no need for a ברכה – תוספות mentions an additional difficulty: וכן בפרק אף על פי (לקמן נו, ב) משני אביי ודאי דבריהם עשו חיזוק ספק דבריהם לא עשו חיזוק – And similarly in פרק אע״פ, אביי answered, ‘ the חכמים strengthened their ruling if it was an unequivocal enactment; however regarding a ‘doubtful’ enactment (such as דמאי) they did not strengthen their ruling – רבא אמר בדמאי הקילו – רבא answered that the חכמים were lenient by דמאי (and were not חושש לגומלין) since רוב ע״ה מעשרין הן. תוספות clarifies; the reason אביי there did not use the same answer as רבא – לא משום דלית ליה לאביי דרבא דהא הכא אית ליה – Is not because אביי disagrees with רבא, for here אביי agrees with רבא that רוב ע״ה מעשרין הן – ועוד דבשילהי המביא (ביצה לה, ב) דייק ממתניתין דרוב עמי הארץ מעשרין הן – And furthermore in the end of פרק המביא the גמרא infers from a ברייתא that רוב ע״ה מעשרין הן, so obviously אביי agrees to it – אלא דאית ליה לאביי דכל ספק דבריהם אף על גב דליכא רוב לא בעי ברכה וגם לא עשו חיזוק – But rather אביי maintains that any ספק דבריהם even though there is no רוב (unlike דמאי), nevertheless, it does not require a ברכה and the idea of עשו חיזוק does not apply to these cases. תוספות anticipates an additional difficulty: ומיהו בפרק קמא דשבת (דף יג, א ושם) אההיא דלא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ – However in the first פרק of מסכת שבת regarding that ברייתא which states that a זב פרוש should not eat together with a זב ע״ה – מפרש אביי שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים – אביי explained the reason for this caution is because we are concerned perhaps the ע״ה will give the פרוש to eat foods that are not tithed – ולא סמיך ארוב עמי הארץ מעשרין כדקאמר רבא – And אביי did not depend on what רבא said there that this is of no concern since רוב ע״ה מעשרין, so probably whatever food the ע״ה will give him will be מתוקנים – תוספות replies: התם סבירא ליה דלההיא מלתא מחמירין ולא סמכינן ארובא – There, אביי maintained that regarding a זב פרוש, we are stricter and do not depend on רוב – תוספות finds a corollary that even though רוב ע״ה מעשרין we do not always depend on it: וכן רבא בסוף הניזקין (גיטין סא, א ושם) גבי משאלת אשה נפה כולי – And similarly, רבא in the end of פרק הניזקין, regarding the משנה which states that a woman may lend her sifter, etc. – ולא בעי למיסמך ארוב עמי הארצות דמעשרין לענין לסייע ידי עוברי עבירה – [And רבא] did not want to depend on the היתר of רוב ע״ה מעשרין regarding the prohibition of assisting the hands of the transgressors (as אביי did) – דנראה לו לענין זה להחמיר: For רבא deemed it necessary to be strict regarding this issue of לסייע ידי עוברי עבירה, similarly אביי thought it necessary to be strict regarding the זב פרוש eating דברים שאינם מתוקנים. S UMMARY All agree that רוב ע״ה מעשרין הן allows for a special leniency regarding דמאי; however this leniency is not applicable in all cases. T HINKING IT OVER Why is it that אביי did not apply רוב ע״ה מעשרין regarding the זב פרוש (only) and רבא did not apply it only regarding משאלת אשה וכו׳; why did they not both agree not to apply it to both cases?

אני כהן וחברי כהן נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה פירש רש"י אשה מיוחסת. איכא למידק, אף להשיאו אמאי לא, והרי לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין, כדאמרינן בפרק עשרה יוחסין (קידושין עו, א-ב) גבי הנושא אשת כהנת צריך לבדוק אחריה ארבעה אמהות, ותבדוק נמי איהי בדידיה, ומהדרינן לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין, כלומר, לפסולי כהונה, ולפסולי קהל כממזרי ונתיני לא חיישינן, שכל המשפחות בחזקת כשרות הן, ועוד, דישראל מכירין ממזרין שביניהם, וכל מאן דאתא ואמר ישראל כשר אני אין בודקין אחריו לרבנן דאמרי בקידושין (שם), כל המשפחות בחזקת כשרות הן וקיימא לן כותייהו, ואמרינן נמי ביבמות פרק החולץ (יבמות מה, א) גבי גוי ועבד הבא על בת ישראל, ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה זיל גלי או נסיב בת מינך, אלמא במקום שאין מכירין אותו משיאין לו אשה מכל מקום, ואין מצריכין אותו ראיה שאינו פסול מפסולי וההיא דאמרינן בפרק החולץ (יבמות מו, ב) גוי שבא ואמר גר אני צריך לביא ראיה, ההיא במוחזק לן דגוי הוה אלא שבא עכשיו לומר שנתגייר, הא באיניש דעלמא דאתא ואמר ישראל אני נאמן לכל דבר, וכדאמרינן בפסחים (ג, ב) ההוא גוי דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים, אלמא מסתמא מחזקינן ליה בישראל, ומעשים בכל יום משיאין נשים לכל אדם בכל מקום בחזקת שהוא ישראל וכשר. ויש לומר, דברייתא זו אתיא כרבי מאיר, דאמר כל המשפחות בחזקת פסולין הן עד שיודע לך שזה כשר כדאיתא בפרק עשרה יוחסין (קידושין עו, ב). ור"ת ז"ל כתב בספר הישר (סי' ל, סי' נ"ח, והו"ד בתוס'): דלהשיאו אשה לאו דוקא, אלא כלומר אינו נאמן ליוחסין, ולומר שאין כהן שהוא בדוק נושא בו, וכן משפחות הבודקות כגון של מזבח ודוכן וסנהדרין כדי שלא תהא משפחתם עיסה. ויש כיוצא בה שלא דקדקו בלשון, כאותה ששנינו בפרק קמא דמכילתין (יג, א), אבל עדות אשה בבתה הולד שתוקי, ובתה לאו דוקא אלא וולדה בין זכר בין נקבה, הכא נמי להשיאו אשה לאו דוקא אלא ליחס זרעו בכהונה קאמר, והוא הדין דהוה מצי למיתני ואין נאמן לעבודה, אלא חדא דאית בה כולהו נקט. ודעת ר"ת ז"ל: שאין בודק אלא או משום עבודה או להכשיר זרעו לכך, אבל אילו לא רצה לבדוק נושא ואינו בודק בישראל.

למימרא מאי דר' יהודה חייש לגומלין ורבנן לא חיישינן לגומלין, והא איפכא שמעינן להו דתנן החמרין כו'. אבל מתניתין דשתי נשים שנשבו (לעיל כתובות כג, ב) לא קשיא לן לר' יהודה, אף על גב דאיכא למיחש בהו לגומלין, כדאמרינן לעיל בשתי נשים ואפילו הכי לא חיישינן, ומשמע דליכא מאן דפליג בה, דרבי יהודה ודאי בנשים שנשבו לאו משום דלא חייש בהו לגומלין הוא, אלא משום דקסבר דשבויה זו בקדושתה קיימא, דמפני שמיעך לה ערבי בין דדיה לא פסלה מן הכהונה, ואפילו חדא נמי משתריא אפומא דידה כדאיתא לקמן בפרק נערות (להלן לו, ב). והא נמי דרמי מדרבנן דמתניתין דהחמרין לרבנן דברייתא, ולא רמי מינה לרבנן דמתניתין, משום דניחא ליה למרמי לרבנן ולרבי יהודה, ואילו רמה ליה אמתניתין לא הוה מצי למרמי אלא ארבנן בלחוד.

למימרא דר' יהודא חייש לגומלין פי' בעד א' דאי בשני עדים הא חיישינן כדקתני סיפא בהדי' שלי חדש ושל חבירי ישן פי' רש"י ז"ל דלא לענין אסור קאמר לי' אלא להשביח מקחו של חבירו לפי שהישן משובח כדתני ישנות משלש חדשות מד' וכן עיקר. יש שפירש דלענין אסורא קאמר הכי שלי חדש שלא התירו העומר ושל חבירי ישן משל אשתקד שהתירו עומר א"נ שלי חדש משל שנה שביעית ושל חבירי ישן משל שנה ששית ולא נהירא חדא דהא אשכחן שנחשדו סתם עם הארץ לא בחדש ולא בשביעי' וכדכתיב' בפרק הניזקין ובפ' קמא דחולין ועוד כי פרכי' לקמן מדמאי הקלו דרוב עמי הארץ מעשרין הם לענין של חבירו מתוקן לענין של חבירי ישן מאי איכא למימר. ועוד הקשו ז"ל מדתנן במסכת דמאי נכנס לעיר ואינו מכיר מי הם ואמ' מאן נאמן למעשר אמר לו אחד אני איני נאמן אבל חבירי נאמן הרי זה נאמן הלך ליקח ממנו אמר לו מי כאן מוכר ישן ואמר לו מי ששלחך אצלי אע"פ שהן הגומלין זה את זה הרי אלו נאמנים ע"כ ומדקאמר לשון מי כאן מוכר ישן מכלל דעד השתא חדש לקח ואי לענין איסור הוא אחר שלקח חדש ולא חש לאסורא חוזר אחר ישן דהתירא אלא ודאי לענין שבח המקח הוא כדפי' רש"י ז"ל וקמ"ל כיון דמוסיף בה דברים אחרי' לא אמר בה להשביח תבואת חבירו מתכוון וליחוש לגומלין: כשכלי אומנתו בידו. פירוש דמוכחא מלתא דתגר קבוע הוא ורוצה למכור ומשום גומלין הוא דאמרי הכא:

חמרים המוליכים תבואה למכור בכרכים ובעיירות והם עמי הארץ שתבואתם דמאי ונכנסו לעיר ואמר אחד מהם שלי אינו מתקן ושל חברי מתקן אינו נאמן להעמיד את של חבירו בחזקת מתקן שאינם אלא מערימים אמור אתה כך במקום זה ואני כך במקום אחר או שמא קנוניא הם עושים כדי לחלק השכר ביניהם ואפילו צירף בו דברים אחרים לשבח את של חברו כגון שאמר שלי חדש ואינו יבש כל צרכו ושל חברי ישן ויפה הימנו אינו נאמן ויראה מן הסוגיא דוקא בשהיו כלי אמנותם בידו כגון הסאה והמחק כאדם העשוי למכור ואחר כך נמנע ולא מכר וזלזל בשלו ושבח את של חברו:

תוס' בד"ה נשביתי וטהורה כו' דמסיפא דמתני' שמעינן לה דקתני עיר שכבשוה כו' עכ"ל ק"ק דהמ"ל משום הא לא אצטריך דממתני' דשתי נשים שנשבו כו' נמי שמעינן לה דמיירי שיש עדים שנשבו ולכך אינן נאמנות על עצמן וק"ל:

בד"ה אבל אינו נאמן כו' לא יבדקו אלא יחוס אביה לבד דאפילו כו' עכ"ל פי' אמהות של צד האב לבד ולא יצטרכו לבדוק אמהות של צד האם וק"ל:

בד"ה שלי חדש כו' ולרבותא דר"י נקטיה דאע"פ שמגרע כו' ואפ"ה נאמנים כו' עכ"ל ומפרש"י נראה דלרבותא דאינו נאמן נקט לה דאע"פ שמוסיף עם זו דברים אחרים לשבח שלא היה לנו לתלות באותו שבח לגומלין אפ"ה אינן נאמנים וק"ל:

וז"ל הרמב"ן נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה איכא דרמי הכא להשיאו אשה אמאי לא הא אמרינן בפרק עשרה יוחסין ותבדוק נמי איהי בדידיה ומהדרינן לא הוזהרו [כשרות לינשא לפסולות אלמא לפסולי כהונה לא הוזהרו] ולממזרים ולשאר פסולי קהל לא חששו משום דמכירין ישראל פסולין שביניהם וביבמות בפרק החולץ נמי אמרינן זיל גלי או נסיב בת מינך אלמא אי גלי למקום שאין מכירין אותו יהבה ליה אתתא ולא חיישינן לפסולי קהל. איכא דמפרש דבאיכא עליה קלא דהוא פסול ולענין יוחסין חוששין לקול דהא דאמרינן אין ערעור פחות משנים לפסלו ממש שלא להעלותו על פי היחיד אבל כי ליכא קלא לא ואיכא למימר נמי דהך ברייתא סתמא כר' מאיר דס"ל כל המשפחות בחזקת פסולות עד שיודע לך שזו כשרה ומתני' דקדושין אי כרבנן דס"ל כל המשפחות בחזקת כשרות עד שיודע לך שזה פסול משום הכי לא בדקינן בפסול קהל וסיפא דההיא לוים וישראל מוסיפין בשקרא עליה הערעור ואי כר' מאיר בין ברישא בין בסיפא בדקי' אפילו בפסולי קהל ואפילו איהי בדידיה וכי אמר דזיל גלי או נסיב בת מינך משום דס"ל כרבנן דהכי הלכתא ומעשים בכל יום שמשיאין להם נשים על פי עצמן ולא ידעינן אי מישראל נינהו או פסולין דכיון דקי"ל דמי שבא ואמר ישראל אני נאמן היכא דלא איתחזק לן דע"ג הוה כדאמרינן בפסחים [ג ב'] ההוא ע"ג דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים אלמא מחזיקין ליה בישראל וקי"ל דכל ישראל בחזקת כשרים הם עומדין עד שיודע שזה פסול משיאין להם ואין חוששין. ובספר הישר מתרץ דלהשיאו אשה לאו דוקא אלא באומר אינו נאמן ליוחסין לומר שאין כהן שהוא בדוק נושא בתו וכן משפחות שבודקות כגון של מזבח ודוכן וסנהדרין אין משיאין לו שלא יעשה משפחתם עיסה שאין בה כשר לעבודה ולדוכן ודמיא לההיא דתניא בפ"ק אבל עדות אשה לבתה הולד שתוקי כלומר ובתה לאו דוקא הכא נמי להשיאו אשה ליחס זרעו לכהונה קאמר וה"ה דהוה ליה למיתני ואין נאמן לעבודה אלא חדא דאית ביה כולהו נקט וזה הדרך עיקר אבל הלשון אינו מחוור ולפי דעתי שכל כהן בודק בפסולי כהונה ויתברר מדברינו שם במסכת קדושין ולהשיאו אשה היינו להכשיר בתו ואלמנתו לכהן ודעת ר"ת ז"ל שאין בודק אלא משום עבודה ולא להכשיר זרעו בכך והוא מותר בכל הנשים כישראל: וז"ל הרא"ש ואינו נאמן להשיאו אשה פרש"י להשיאו אשה מיוחסת משום מעלה דיוחסין וקשה לר"ת דהא אמרינן בעשרה יוחסין גבי ההיא משום דהנושא אשה צריך לבדוק בד' אמהות דדוקא כהן בודק אבל אשה אינה בודקת דלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין. ונראה לר"ת דלהשיאו אשה דכוליה שמעתין היינו אשה בדוקה מארבעה אמהות כדתנן בעשרה יוחסין הנושא אשה צריך וכו'. ואז אין צריך לבדוק אחר בתו ומותרת לכהן המשמש על גבי המזבח ובנו נמי משמש על גבי המזבח בלא בדיקה. וה"ק אינו נאמן להשיאו אשה בדוקה להתיר בנו ובתו. ומיהו תמיה לי אמאי קאמר דאינו נאמן לגבי מזבח לענין בנו ובתו בדידיה נמי מצי למיתני נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן לעבוד על גבי המזבח וכולה שמעתין דמצרכי' בדיקה היינו כר' מאיר דאמר הנושא אשה צריך לבדוק בקרובותיה בארבע אמהות אבל רבנן דאמרי התם כל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות אין צריך עד אחד אפי' ליוחסין כ"ש לתרומה. ואיבעי לאוקמי שמעתין כרבנן אית לך למימר לאוקמי במקום שיש ערעור קול כדאמרינן התם וקרא עליו ערעור צריך לבדוק אחריו פי' ערעור דקול. וכן הני דאתו לקמיה דרבי חייא ולקמיה דר' ומצרכי' להו עדות אף לתרומה היינו דנפק עליו קול והכי קיימא מההוא דאתא לקמיה דרב א"ל זיל גלי או נסיב בת מינך ומה מועיל לו שיגלה הלא יבדקו אחריו אלא ודאי היכא דליכא ערעור דקול אין צריך בדיקה: שלי חדש ושל חברי ישן לקמן פרש"י חדש לפני העומר ולא נהירא דכי משני הכא בדמאי הקילו בחדש מאי איכא למימר. ועוד לא מצינו שנחשדו עמי הארץ על החדש. ועוד הוה ליה למימר שלי חדש ושל חברי אינו חדש. ורשב"ם פי' דבשנת שביעית קיימי'. וקאמר שלי חדש וגדל בשביעית ואסור להשהותו עד לאחר הביעור ושל חברי ישן וגדל בשנה שעברה ומותר להשהותו. והכי תנן במסכת שביעית וורד ישן שכבשו בשמן חדש וקרי ליה של שביעית חדש ושל אשתקד ישן. ולא תיקשי להא דמתרץ בדמאי הקילו. איסור שביעית מאי איכא למימר דאיכא למימר דלא חייש לתרוצי אשביעית דפשיטא ליה לתלמודא דר' יהודה מקיל בשביעית משום דבאתריה דר' יהודה חמירא להו שביעית כדאיתא בגיטין פרק הניזקין ההוא דאמר ליה לחבריה דיידא בר דיידתא א"ל תיתי לי דלא אכלי פירות שביעית מעולם. ולא נהירא לר"ת שהרי סתם עמי הארץ דהיינו חמרין אין חשודין על השביעית. דתנן בבכורות בפ"ק החשוד על המעשר אינו חשוד על השביעית החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשר פי' מעשר שני מדקתני חשוד מכלל דמסתמא אין חשודין לא על מעשר שני ולא על שביעית אבל מעשר ראשון נחשדו עמי הארץ ובמסכת דמאי תנן הנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה אבל אשביעית לא חיישינן. אלמא דעמי הארץ אינם חשודין על השביעית אע"ג דתנן במסכת דמאי המוליך חטים לטוחן כותי או לטוחן עם הארץ אינו חושש לא משום מעשר ולא משום שביעית דלא חשידי למיחלף משום כותי נקט שביעית או אי נמי מיירי בחשוד ודאי. וכן הא דמייתי בפ"ק דחולין הנותן לשכנתו עיסה לאפות אינו חושש וכו' ואם אמר עשה לי משליכי חושש משום שביעית ומשום מעשר התם נמי מיירי בחשוד ודאי אבל סתמא אינם חשודין ופרש"י נראה לר"ת עיקר ומשום רבותא נקטיה אע"פ שמזלזל את שלו ומוסיף שבח על חברו לא מיחזי כגומלין ומיהו כי פריך מדרבנן לרבנן לא משני דילמא הכא ודאי חיישינן לגומלין משום שמוסיף דברים אחרים לשבח את של חברו משום דאם ת"ל דלא חיישינן לגומלין משום הכי לא חייש טפי. בשכלי אומנותו בידו. פר"ח זה שאומר עליו כהן הוא כלי אומנות הכהן בידו שדרך הכהן להוליך בידו כלי גללים וכלי אבנים שאינם מקבלים טומאה. ובזה ניכר שהוא כהן ומשתמש בכלים טהורים ומתרחקין ממנו טמאים מלטמאו:

וז"ל הרא"ה ז"ל ואינו נאמן להשיאו אשה וכו' קשיא לן להשיאו אשה אמאי לא דפסולי קהל לא חיישינן מסתמא והכי אמרי' התם ביבמות זיל גלי או נסיב בת מינך אלמא דאי גלי מוקמינן ליה בחזקת כשר ומנסבי ליה אי משום פסולי כהונה נמי הא קי"ל לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין ואיכא דמוקים לה כגון דנפק עלה קלא דפסלות ואף על גב דקי"ל דאין ערעור פחות משנים ה"מ לפסולין ממש אבל לענין יוחסין חיישינן דמעלה עשו ביוחסין והיינו דנאמן לתרומה ולא להשיאו אשה ואיכא מאן דאמר דמתני' ר"מ דאמר כל המשפחות בחזקת פסולות. ופליגא רבנן דקסברי דכל המשפחות בחזקת כשרות וקי"ל כוותייהו וזהו שנוהגין עכשיו להשיא כל אדם ע"פ עצמו דוודאי נאמן לומר ישראל הוא כדמוכח בפסחים בההוא עובדא דאמרי' בההוא ע"ג דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים וכיון דנאמן לומר שהוא ישראל הרי הוא בחזקת כשר כרבנן. ורבי' יעקב ז"ל פי' להשיאו אשה לאו דווקא אלא כלומר לענין יוחסין שיהא אצלנו בחזקת מיוחס להעלות בנו לעבודה או לסנהדרין או להשיא בתו לכהן הבא לישא ורוצה לבדוק. ולפי דעת רבינו נ"ר חוב' עליו לבדוק שאין שום כהן רשאי לישא בלא בדיקה משום משפחה שאינה מוחזקת כמו שמוכיח במסכת קידושין ואינו נאמן אצלנו שיהא בחזקת מיוחס ע"פ עד אחד בלא שנים. ופרישנא דר' יהודה ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קא מפלגי לאו אדינא פליגי כלומר אי דינא לאסוקי מתרומה ליוחסין דאם כן אשתכח דבלא כלום פליגי. אלא בהא פליגי דר"י דחיישינן דילמא אתי לאסוקי מתרומה ליוחסין ולאו מן דינא אלא דמאן דחזי ליה דאכיל תרומה מחזיק ליה בכהן כשר ומיוחס ויבא להעיד עליו ליוחסין הילכך כל אסוקי לתרומה נמי כאסוקי ליוחסין דמי. וכיון דכן לאסוקי לתרומה נמי בעינן שנים ורבנן סברי אין מעלין דקסברי דלא חיישינן דילמא אתי לאסוקי מתרומה ליוחסין הילכך לאסוקי לתרומה בעד אחד סגי לן. והא דאמרינן היכי דמי אילימא דכתיב ביה אני פלוני כהן עד מאן קא מסהיד עילויה. פירשו בתוספות דדווקא ליוחסין הוא דאמרי' האי טעמא אבל לתרומה מהימן דלא גרע ממסיח לפי תומו ואליבא דרבנן דסברי אין מעלין מתרומה ליוחסין דאלו לרבי כיון דליוחסין לא מסקינן ליה הוא הדין לתרומה: איבעיא להו מהו להעלות משטרות ליוחסין היכי דמי אילימא דכתיב ביה הכי אני פלוני כהן עד מאן מסהיד עילוהי לא צריכא דכתיב ביה אני פלוני כהן לויתי מפלוני וחתימי סהדי מאי אמנה שבשטר מסהדי או דילמא אכולה מילתא מסהדי. רב הונא ורב חסדא חד אמר מעלין וחד אמר אין מעלין. פירוש האי דמספקא לן דוקא בלישנא דידיה כי האי דאמר אני פלוני כהן אבל בלישנא דמסהדי וודאי מהני. וכי מספקא לן נמי דווקא בהך דשייך למידק בשמא דידיה אבל אידך מילי דמימרי בשטרא משמא דחד ובלישנ' דידיה הא וודאי לא לאסהודי סהדי אתא אלא דאינהו אמר להו הכי. [ע"כ הרא"ה ז"ל]: וז"ל הריטב"א ז"ל. ואינו נאמן להשיאו אשה תמיה מלתא להשיאו אשה מאי עדות בעי דאי להשיאו בקהל ישראל כל ישראל בחזקת כשרות הם עומדים כדאמר התם זיל גלי או נסיב בת מינך מכלל דכל היכא דלא ידעי פסולא דידיה כי אמר ישראל כשר אני מהימני ליה להשיאו בת ישראל כשרה ואי משום חללות דהוי פסול לכהונה להא נמי לית לן למיחש מסתמא ועוד הרי לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין ותירץ ר"ת דלהשיאו אשה לאו דוקא אלא לומר שאין מעלין אותו ליוחסין שיהא אצלנו בחזקת כהן כשר ומיוחס להעלות בנו לעבודה או לסנהדרין ולהשיא בתו לכהן בלא בדיקה דאיתא בפרק בתרא דקדושין דכהן הנוש' אשה חייב לבדוק בד' אמהות ואינו רשאי לסמוך על חזקה של משפחה שהיא בחזקת כשרה ואיכא למימר להשיאו אשה ממש לומר שאין אצלנו בחזקת כהן מיוחס לעבודה ולסנהדרין עד שנתחייבו להשיא אשה בדוקה כהן מיוחס. למימרא דר"י חייש לגומלין פי' בעד אחד דאלו בשני עדים הא לא חייש כדקתני סיפא בהדיא. שלי חדש ושל חברי ישן פרש"י דלא לענין איסורא קאמר לה אלא להשביח מקחו של חברו לפי שהישן משובח מהחדש כדתניא ישנות מג' וחדשות מד' וכן עיקר אבל יש שפי' דלענין איסורא קאמר להכי שלו חדש שלא התירו העומר א"נ שלי חדש מג' שנה שביעית ושל חבירו ישן משנה שלישית ולא נהירא חדא דלא אשכחן שנחשדו סתם עמי הארץ לא בחדש ולא בשביעית וכדכתיבנא בפרק הנזיקין ובפ"ק דחולין ועוד כי פרכי' לקמן בדמאי הקלו דרוב ע"ה מעשרין הן ניחא לענין של חברי מתוקן לענין של חברי ישן מא"ל עוד הקשה ר"ת מדתנן במסכת דמאי הנכנס לעיר ואינו מכיר מי הם ואמר מי כאן נאמן מעשר א"ל אני איני נאמן אבל חבירי נאמן הלך ולקח ממנו וא"ל מי כאן מוכר ישן א"ל מי ששלח אותך אצלי מוכר ישן אף על פי שאין גומלין זה לזה והרי אלו נאמנין ע"כ. ומדקאמר לשני מי כאן מוכר ישן מכלל דעד השתא חדש לקח ואי לענין איסור הוא אחר שלקח חדש ולא חש לאיסורא חוזר אחר הישן דהיתרא אלא ודאי לענין שבח המקח הוא כדפרש"י וק"ל דאע"ג דמוסיף בו דברים אחרים לא אמרי לה להשביח תבואת חברו מתכוון וניחוש לגומלים. בשכלי אומנותו בידו פי' דמוכחא מלתא דתגר קבוע הוא ורוצה למכור שלו ומשום גומלין דאמר הכי:

בתוס' בד"ה וכן שני אנשים וכו' משמע דלא פליג ר"י משום דבשבויה הקילו וקשה דלקמן משמע איפכא עכ"ל. והא דלא ניחא להו לפרש באמת דר"י פליג לענין תרומה כ"ש דפליג נמי בשבויה דחמיר טפי ואפ"ה איצטריך שפיר מתני' דוכן שני אנשים לאשמעינן רבותא אליבא דר"י אלא דנראה דמדקאמר ר' יהודה אין מעלין לכהונה ע"פ ע"א וקס"ד דהיינו משום חששא דגומלין משמע דדוקא לכהונה חייש להכי אבל בשבויה מודה ועדיין צ"ע:

בא"ד ומיהו למאי דמוקמינן פלוגתייהו במעלין מתרומה ליוחסין עכ"ל ויש לדקדק דלהאי אוקימתא נמי קשה מיהא מדר"א דקאמר במתני' דבמקו' שאין עוררין מעלין ופרש"י במתני' דהיינו דוקא היכא דליכא גומלין משמע דלענין תרומה חייש לגומלין ואפ"ה לא פליג ר' אליעזר בשבויה משום דבשבויה הקילו. ולקמן משמע איפכא. אלא דמדר"א לא קשיא להו דאיכא למימר דאה"נ דר"א פליג נמי בשבויה מכ"ש ודווקא מדר' יהודה קשיא להו מדקאמר אין מעלין לכהונה כדפרישית בסמוך משא"כ בדר"א דלא שמעינן דחייש לגומלין אלא מדיוקא א"כ לא קשה מידי וק"ל:

בא"ד וי"ל דבתרומה דרבנן הוא דמתכשר במסל"ת וכו' אבל בתרומה דאורייתא לא עכ"ל. כוונתם מבואר דדוקא לענין תרומה דרבנן מקילינן טפי מבשבויה משא"כ במתני' דאיירי בתרומה דאורייתא מחמרינן טפי מבשבויה ולפ"ז יש לתמוה דלקמן ד' כ"ו ע"ב גבי חיישינן לזילותא דבי דינא כתבו התוס' להדיא דמתני' דהכא איירי בתרומה דדבנן. מיהו לתירוץ השני שכתבו התוספו' שם דלענין משיח לפי תומו איירי דוקא בתרומת ח"ל או בתרומת פירות שאין להם עיקר מן התורה כלל. א"כ איכא למימר דמתני' דהכא איירי בתרומ' דגן ותירוש בא"י דלגבי תרומת פירות או ח"ל קרי ליה תרומה דאורייתא כמ"ש כאן. ומ"ש שם דמתני' איירי בתרומה דרבנן היינו משום דאפילו תרומת דגן ותירוש בא"י דיש להו עיקר מן התורה אפ"ה קרי להו דרבנן דתרומה בזמן הזה מדרבנן משא"כ לתירוצם הראשון שם לקמן לא נחתו לחלק בהכי א"כ קשה. ועוד דאכתי קשה מתני' גופא דלענין גומלין מחמרינן בתרומה טפי משבויה ובסיפא דמתני' לענין עוררין דתרי ותרי לשיטת התוספות לקמן מקילינן טפי בתרומה דמוקמינן ליה בחזקת כשרות ובשבויה בחזקת איסור כדמוכח מעובדא דינאי מלכא דאיירי בשבוי' ויש ליישב דמ"ש כאן דמתני' איירי בתרומה דאורייתא והחמירו טפי מבשבויה היינו למאי דס"ד עכשיו דפלוגתא דר"י ורבנן משום גומלין כי היכי דלא תיקשי אמאי מחמיר ר' יהודה טפי מבשבויה. משא"כ לקמן בזילותא דבי דינא מיתוקמא לפי מאי דמסקינן ואיבעית אימא דפליגי במעלין מתרומה ליוחסין מצינן למימר שפיר דמתני' איירי בתרומה דרבנן והקילו טפי מבשבויה. ולפ"ז ע"כ צ"ל דהא דס"ל לר"א דמתניתין דבתרומה חיישינן לגומלין ע"כ בשבויה נמי פליג וכדפרישית בסמוך ודו"ק:

בד"ה אבל אינו נאמן ונו' פירש בקונטרס משום חשש ממזרות ונתינות וקשה דלהכי ליכא למיחש עכ"ל. לפי גירסת רש"י שלפנינו משמע להדיא דרש"י נמי מפרש דלהשיאו אשה היינו מיוחסת ומשום מעלה דיוחסין. אלא דלקמן דף כ"ה ע"ב מפרש רש"י להדיא דאינו נאמן להשיאו אשה היינו משום חשש ממזרות ונתינות. ולפ"ז נראה יותר תימא פרש"י דקשה מדידיה אדידיה. והנלע"ד דהיא גופא קשיא לרש"י דהכא בשמעתין משמע דלכ"ע ליוחסין בעינן שני עדים ולקמן דף כ"ה בפלוגתא דר' ור' חייא משמע דלר' חייא ע"א נאמן להשיאו אשה ואפילו קרוב ולא ניחא ליה לרש"י לפרש כפי' התוספות שם דלר' חייא נמי ע"י צירוף עוד ע"א קאמר וכמו שאפרש שם. לכך ניחא ליה לרש"י לפרש דהכא דוקא להשיאו אשה מיוחסת בעינן שני עדים ומהטעם שנתבתי במשנתינו דרובא דעלמא לאו כהנים נינהו. משא"כ לקמן לא איירי להשיאו מיוחסת אלא משום חשש ממזרות ונתינות ומש"ה לר"ח סגי בחד. דע"א נאמן באיסורין וכ"ש הכא דרובא דעלמא לאו פסולי קהל נינהו כנ"ל בשיטת רש"י. ומה שהקשו בתוס' מההיא דהחולץ י"ל דהתם אתיא כמ"ד כל המשפחות בחזקת כשרות כמ"ש התוס' כאן בס"ה וכן תירצו להדיא בהחולץ והא דלא סגי להו להתוס' בהאי שינויא היינו משום אידן קושיא דהחולץ דקשיא דר"י אדר"י דבשמעתין משמע דר"י מצריך בדיקה ליוחסין. משא"כ לרש"י לק"מ דהכא איירי לענין להשיאו מיוחסת כדפרישית. ודוקא בההיא דר"ת לקמן מפרש משום חשש ממזרות ונתינות משום דלית להו כל המשפחות בחיקת כשרות עומדות כנ"ל ודוק היטב:

גמרא למימרא דר"י חייש לגומלין וכו' הא דלא מקשה אמתני' משום דאיכא למימר דמתני' לענין יוחסין איירי ומש"ה חייש ר' יהודא משום מעלה דיוחסין. כדאשכחן דליוחסין עבדו כמה מעלות ורבנן סברי איפכא כיון דליכא אלא מעלה בעלמא דאפילו איסורא דרבנן ליכא דלא הוזהרו כשירות לינשא לפסולין מש"ה לא חיישינן לגומלין. ומשבוי' נמי לא תקשי אחמרין משום דבשבוי' הקילו טפי משא"כ מברייתא דאיירי לענין תרומה מקשה שפיר אחמרי' ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה שלי חדש וכו' בפרק אע"פ פירש בקונטרס די"מ משום עומר ולאו מילתא היא דא"כ מאי משני וכו' תינח דמאי חדש וישן מאי איכא למימר עכ"ל. קושייתם בזה אינו מובן לי דהא מצינן למימר דמעיקרא לא קשיא ליה מחדש וישן אלא מדמאי דהא בפ' אע"פ משמע דר"י סובר דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ומייתי עלה האי דחמרין גופא. ואפשר דהתוספות לשיטתייהו שכתבו לעיל בד"ה וכן שני אנשים דמתני' נמי איירי בתרומה דאורייתא אבל לפמ"ש לעיל בכוונת' לחד פירושא דהא דקרי לה תרומה דאורייתא היינו בתרומה בא"י דאית לה עיקר מן התורה אבל לעולם בתרומה דרבנן איירי א"כ לק"מ מחדש וישן ודו"ק:

בא"ד ועוד הקשה ר"ת וכו' ואמר לו אחד אין אני נאמן וכו' והאיך קנה ממי ששלחו אצלו והלא הוא בעצמו אמר שאינו נאמן עכ"ל. קושיית ר"ת לפי גרסתו דאמר לו אחד אין אני נאמן אבל במשניות שבידינו גרסינן אמר לו אחד אני אינו נאמן א"כ יש לפרש בענין אחר דכשאמר לו אחד שהוא בעצמו נאמן אין אנו מאמינין לו בוה ואינו נאמן ואם אמר פלוני הוא הנאמן ואח"כ שלחו הלה אצל זה ואמר שהוא מוכר ישן נאמן וא"כ לא קשה מידי ודו"ק:

גמרא אמר רבא דר"י אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא וקשיא לי מאי קושיא דרבנן אדרבנן דהתם אפילו בלא טעמא דגומלין אין להאמינו בזה כיון שהוא חשוד על המעשרות וקי"ל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. אלא דלרבותא קתני דאע"ג שאומר שלי אינו מתוקן וקס"ד דמוכחא מילתא דקושטא קאמר קמ"ל דאפ"ה אינו נאמן דאיערומי קא מערים משום גומלין אי נמי דלרבותא דר"י אשמעינן דאפ"ה נאמן משום דר"י לית ליה האי דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו או משום דס"ל כדאיתא בירושלמי דבחמרין הקילו משום אכסניא וחיי נפש אבל אכתי לא קשיא שפיר דרבנן אדרבנן ואף לשיטת הסוברים דהא דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו לאו הלכתא היא כדאיתא בבכורות מ"מ לענין דמאי ודאי הלכתא היא כדאיתא התם ברפ"ג דדמאי בלוקח פירות בשבת ומצאו אדם אחר ואמר לו פירות הללו מעושרין הם אוכל בשבת על פיו ובמוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר וכן פסק הרמב"ם בפי"ב מהל' מעשר. והנלע"ד דהא דחשוד אינו נאמן אף בשל אחרים היינו דוקא בפירות שהם משל ודאי חשוד ובהא איירי מתני' דריש פ"ג דדמאי כדקתני ממי שאינו נאמן על המעשרות והטעם נ"ל בזה דאע"ג דלא קי"ל כמ"ד החשוד על הדבר לא מעידו אלא דמעיד בשל אחרים משום דאין אדם חוטא ולא לו אפ"ה מעיקר הדין כיון שהפירות של זה ודאי חשוד א"כ איתחזק איסור טבל והיכא דאיתחזק איסורא אמרינן בר"פ האשה רבה דבטבל אפילו ע"א כשר אינו נאמן. אלא משום דבידו להפריש משלו וכתב הרא"ש בפ' הנזקין גבי י"ד כללים בע"א באיסורין דאע"ג דלאו בשופטני עסקינן להפריש משלו על של אחרים אפ"ה כיון דבידו הכל קרוי בעלים עליו וא"כ כיון דחשוד אינו נאמן על שלו בדין הוא דבאיתחזק איסור טבל אינו נאמן אף בשל אחרים שהם חשודין דהא אם נחשבהו כבעלים גופא משום דבידו אפ"ה אינו נאמן דבשל עצמו אינו נאמן משא"כ הכא בחמרין לא איירי מודאי חשודין אלא שהם עמי הארץ וא"כ שפיר יכולים להעיד בשל אחרים ולא שייך לומר איתחזק איסורא דהא רוב ע"ה מעשרין הם ורוב עדיף מחזקה וא"כ ע"כ הא דאינן נאמנין לרבנן היינו משום חששא דגומלין ומקשה שפיר. ומתוך מ"ש יש ליישב לשון הרמב"ם דבריש פי"ב מהל' מעשרות פסק בלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ומצאו אדם אחר שאינו נאמן וא"ל פירות אלו מעושרין הם בשבת אוכל על פיו ובמ"ש צריך לעשר אלמא דחשוד אינו נאמן אף בשל אחרים ובסוף הפרק כתב להדיא דחשוד נאמן לומר פירות אלו מתוקנין הם ולמאי דפרישית א"ש דבתחלת הפרק איירי שהפירות הם של ודאי חשוד מש"ה אפילו אדם אחר שהוא חשוד אינו נאמן אלא בשבת דוקא ומ"ש בסוף הפרק דחשוד נאמן על של אחר היינו שאותו אחר אינו ודאי חשוד אלא ע"ה ומש"ה נאמן כדפרישית ודו"ק:

תד"ה וכן כו' וי"ל דבתרומה דרבנן דוקא הוא דמתכשר מסיח לפ"ת תמיהני דא"כ דמוכח דעכ"פ תרומה דרבנן קיל משבוי' עדיין יקשה הא בשבויי' קטן נאמן אף בלא מסיח לפי תומו כדקתני לקמן (דף כז ע"ב) בברייתא זו עדות איש ואשה תינוק ותינוקת ומוקי ליה שם בליכא מסל"ת, ואלו בתרומה דרבנן אין קטן נאמן באין מסל"ת דהא תנן במתניתין (דף כח) ואלו נאמנים להעיד בגודלן כו' להאכיל בתרומה ומוקמי שם בתרומה דרבנן הרי דנאמן רק להעיד בגדלו מה שראה בקטנו אבל בעודו קטן אינו מעיד, וצלע"ג:

גמרא דר' יהודה אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא קשה לי מאי רומיא הא שני ושני [ אאב"ה וכן הקשה הפ"י] דהכא דע"א נאמן בעדותו בעצמותו לא משוי חשש דגומלין לריעותא לבטל עדותו משא"כ התם דבעצמותו אינו נאמן כיון דהוא ע"ה וחשוד על המעשרות אלא דבאנו להוכיח דבקושטא מעיד מדאמר שלי אינו מתוקן בזה אמרינן דאין זה הוכחה דדלמא אמר כן משום גומלין והדרא לדינא דע"א א"נ. ואולי דמ"מ הוי כסברות הפוכות דר"י חייש הכא יותר לגומלין ורבנן חיישי התם יותר, ומדוקדק לישנא דר"י אדר"י קשיא היינו דמכח זה דרבנן אדרבנן קשיא ואתי שפיר במה דמשנינן דטעמא דר"י משום דמעלין מתרומה ליוחסין היינו דממילא מיושב רומיא דרבנן די"ל כנ"ל: