Ketubot 14b

שמעתי כו' לקמיה פריך היינו תנא קמא דתנא קמא נמי הכי אמר דמשום דאין בה אחד מכל אלו העידו עליה להכשיר:

מכירין ישראל ממזרין שביניהן וספק ממזר יש לך להכשיר דאי ממזר הוה מידע הוו ידעי ביה:

ואין מכירין חללין שביניהן וספק חלל יש לך לפסול ולקמיה פריך הא אמרת רישא איזוהי אלמנת עיסה כל שנטמע בה ספק חלל אלמא ספק חלל כשר:

הא חלל כשר משום ספק חלל לא פסיל לה:

מאי שנא הנך דפסיל לה ספק דידהו:

דאורייתא משום דוודאן פוסלין מן התורה בביאה דנפקא לן ביבמות (דף סח.) מכי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה:

חלל נמי ודאי פסול מדאוריית' דילפינן לה התם מלא יחלל זרעו מקיש זרעו לו מה הוא פוסל בביאתו אף זרעו פוסל והוא גופיה נפקא לן מלא יחלל שני חילולין במשמע אחד לזרעו ואחד לאשתו:

ר"ש בן אלעזר כו' סיפא דמילתיה ארישא דמילתיה פריך דקתני סיפא אין מכירין חללין שביניהן משמע אפשר שהיה חלל אבל לא היו מכירין בו אלמא אית ליה דפסיל ורישא אמר איזוהי אלמנת עיסה והכשיר כל שנטמע בה ספק חלל:

לא משום ממזרות כולי Nothing on account of ממזרות, etc. O VERVIEW The ברייתא states that an עיסה is only composed of ספיקי חלל; not other ספיקות that Jews are forbidden to marry. The ברייתא enumerates many, but not all the פסולי קהל. Our תוספות will mention and explain why other פסולי קהל were not included in the ברייתא. -------------– הא דלא חשיב עמוני ומואבי משום דלא פסיקא דזכרים אסורים ונקבות מותרים – The reason he did not mention עמוני ומואבי; that an (אלמנת) עיסה has no intermingling of an עמוני ומואבי, because there is no set ruling for עמוני ומואבי, for male members of עמון ומואב are forbidden to marry Jewish women; while females are permitted to marry Jewish men. Therefore he could not state that an עיסה does not have any עמוני ומואבי; for indeed they may contain עמונית ומואבית who are מותרות בקהל. תוספות anticipates a similar question: ומצרי ואדומי לא חשיב דלא אסורין אלא עד דור שלישי – And the reason he does not mention that an (אלמנת) עיסה has no intermingling of a מצרי ואדומי, (is for the same reason דלא פסיקא), for they are forbidden לבוא בקהל only up to the third generation of converted מצרים ואדומים; from דור שלישי onwards they are permitted לבוא בקהל. Therefore he could not simply state that there is no מצרי ואדומי in an עיסה, for there can be a מצרי ואדומי שלישי. S UMMARY The ברייתא does not mention עמוני ומואבי מצרי ואדומי, since their prohibition is limited, and not universal. T HINKING IT OVER If an עמוני marries a ישראלית, is she מותרת לכהונה? Is an עמונית מותרת לכהונה? It would seem that in all cases she is אסורה לכהונה, so why not mention it?! Can we connect this to תוספות גירסא of ׳עיסה׳ as opposed to ׳אלמנת עיסה׳?

ותו רבי שמעון בן אלעזר אומר איזוהי עיסה כל שנטמע בה ספק חלל והאמרת רישא חלל כשר — And furthermore: רשב״א says what is an עיסה; anything in which a ספק חלל was intermingled; however the רישא stated that a חלל is כשר. O VERVIEW The גמרא has a difficulty with the statement of רשב״א. It contradicts the רישא. It is not clear whether it contradicts the רישא of the ברייתא [the ת״ק] (the opinion of כל הספרים and the ר״ח); or whether it contradicts the רישא of רשב״א himself (שיטת רש״י ותוספות). First תוספות cites the גירסת כל הספרים and their interpretation; followed by גירסת רש״י and his interpretation. ---------------– הכי גרסינן בכל הספרים ובפירוש רבינו חננאל – This is the reading in all the texts as well as in the commentary of the ר״ח; as cited in the heading (omitting the words מכירין ישראל וכו׳ שביניהן) – ומפרש כל שנטמע בה ספק חלל הא ודאי חלל פסול – And the ר״ח explains the sגמרא׳ question as follows; רשב״א stated that an עיסה which is כשרה is any עיסה in which a ספק חלל is intermingled; we may infer from this that if a definite חלל was intermingled then the עיסה is פסולה; however this poses a difficulty – והא אמרת רישא חלל כשר והיינו ודאי חלל – For you stated in the רישא in the statement of the תנא קמא that if a חלל is intermingled then the עיסה is כשרה; which means that the עיסה is כשרה even when a ודאי חלל is intermingled. תוספות rejects this גירסא and the ensuing interpretation: ואין נראה דמאי פריך מתנא קמא דלמא תנא קמא פליג עליה – And this interpretation is not plausible; for how can the גמרא challenge a statement of רשב״א from the ת״ק?! Perhaps the ת״ק argues with רשב״א. תוספות concludes: ופירוש הקונטרס וגירסתו עיקר – And the explanation of רש״י and his reading of the text are conclusive. S UMMARY According to the ר״ח, there is a contradiction between רשב״א who maintains that (only) a ספק חלל is כשר בעיסה and the ת״ק who maintain that (even) a ודאי חלל is כשר בעיסה. תוספות rejects this, because the ת״ק and רשב״א may indeed be arguing. According to רש״י ותוספות the contradiction is that initially רשב״א maintains that a ספק חלל is כשר בעיסה; however from the expression ׳ואין מכירין חללין שביניהם׳, it seems that even a ספק חלל is פסול בעיסה. T HINKING IT OVER Why did not the ר״ח ask the same סתירה in רשב״א as רש״י does. Seemingly ואין מכירין חללין שביניהם would indicate that even a ספק חלל שנטמע would be פוסל the עיסה?

ממזר צווח וחלל שותק איכא בינייהו The difference between them is by a ממזר who protests and a חלל who is silent. O VERVIEW The גמרא explained the ברייתא, that the ת״ק maintains that all שתוקים are פסול (however all צווחים are כשר). However ר״מ maintains (according to the ת״ק) that a שתוק חלל is כשר (all other שתוקים are פסול). רשב״א argues with the ת״ק concerning the view of ר״מ; claiming that ר״מ maintains that (only) a שתוק ממזר is כשר; however a ממזר צווח and שתוק חלל are פסול. The גמרא in its summation states that the argument between רשב״א and the ת״ק (concerning the view of ר״מ) is by a ממזר צווח וחלל שותק (only); the ת״ק maintains that they are כשר and רשב״א claims that they are פסול. תוספות will argue that the גמרא omitted an additional case where רשב״א and the ת״ק disagree (concerning the view of ר״מ). --------------------– תוספות asks: תימה דהוה ליה למימר ממזר צווח ושותק וחלל שותק איכא בינייהו – It is astounding! The גמרא should have said that the difference between the ת״ק and רשב״א is by a ממזר who either screams O R REMAINS SILENT (to include a ממזר שותק), and by a חלל who remains silent – דבממזר שותק נמי פליגי דהא מכשר ליה רבי שמעון בן אלעזר – Since they argue by a ממזר שותק as well; for רשב״א maintains that a ממזר שותק is כשר (and the ת״ק maintains that a ממזר שותק is פסול). S UMMARY The גמרא should have mentioned that the ת״ק and רשב״א also argue by a ממזר שותק. T HINKING IT OVER Perhaps we can answer that the reason the גמרא did not include ממזר שותק with ממזר צווח וחלל שותק is that by the latter two רשב״א is מחמיר and by the former he is מקיל. In addition ר׳ יוחנן assumed that the חילוק of ממזר (שותק) is explicit in the ברייתא (which states מכירין ישראל ממזרים שביניהם) and needs no further elaboration; however ממזר צווח וחלל שותק are not (that clearly) mentioned in the ברייתא. ודו״ק.

אבל ממזר צווח וחלל שותק פסול However if the ממזר protests and the חלל remains silent, he is disqualified. O VERVIEW The statement of רשב״א consists of three parts; A. כל שנטמע בה ספק חלל; which (seemingly) teaches the היתר (through צוויחה) of a ספק חלל שנטמע. B. מכירין ישראל ממזרים שביניהם; which teaches the היתר of a ממזר ושותק. C. ואין מכירין חללין שביניהם; which teaches the פסול of a חלל ושותק. The גמרא however claims an additional ruling that a ממזר וצווח is פסול. The difficulty that תוספות will discuss is, from where does רבי יוחנן derive that ממזר צווח is פסול?! -------------------– תוספות asks: ואם תאמר ממזר צווח מנא ליה דפסל רבי שמעון בן אלעזר – And if you will say; how does ר׳ יוחנן know that רשב״א disqualifies a ממזר צווח?! תוספות answers: ואומר רבינו יצחק מדקתני במלתיה איזוהי עיסה כל שנטמע בה ספק חלל – And the ר״י says that ר׳ יוחנן derived that רשב״א maintains that a ממזר צווח is פסול, from the fact that he mentioned in his statement; ‘what is an עיסה, anything in which a ספק חלל was intermingled’; this phrase is superfluous – דלא הוה ליה למימר אלא מכירין ישראל ממזרים שביניהם ואין מכירין חללין שביניהם – He should have only stated; ‘the Jews recognize the ממזרים among them, but they do not recognize the חללים among them, without mentioning כל שנטמע בה ספק חלל – דמינה שמעינן בחלל צווח דכשר – Since from this phrase of מכירין וכו׳ ואין מכירין חללין שביניהם we derived that a חלל צווח is כשר. There is seemingly no point in adding איזוהי עיסה כל שנטמע בה ספק חלל. Therefore, ר״י concludes that the reason that רשב״א mentions איזוהי עיסה כל שנטמע בה ספק חלל, is to teach us, that this היתר of צוויחה applies only to a ספק חלל and not to a ספק ממזר. The ספק ממזר is not permitted through צוויחה; only through שתיקה. תוספות will now prove that there is no point in mentioning איזוהי וכו׳ ספק חלל for its own sake, unless the intention is that we infer from it that a ממזר צווח is פסול. כי היכי דלא הוצרך להשמיענו כל שנטמע בה ספק ממזר – Just as it was unnecessary to teach us that an עיסה is כשרה i f a ספק ממזר was intermingled in it. רשב״א could have seemingly also stated (in addition to stating ספק חלל) that a ספק ממזר is כשר by שתיקה. He chose not to do so since there is no point in mentioning the היתר of a ממזר בשתיקה, for it is derived from מכירין ישראל ממזרים שביניהם. Similarly there is no point in mentioning the היתר of a חלל וצווח since it is inferred from the statement ואין מכירין חללים שביניהם. Therefore – אלא ודאי אתא למידק דחלל צווח דוקא כשר הא ממזר צווח פסול: It is certain that the only reason the phrase כל שנטמע בה ספק חלל was mentioned is in order that we infer from it that only a חלל צווח is כשר, however a ממזר צווח is פסול. S UMMARY We derive that ממזר וצווח is פסול from the extra phrase of איזוהי וכו׳ כל שנטמע בה ספק חלל. Only a ספק חלל is מותר בצוויחה, but not a ספק ממזר. T HINKING IT OVER 1. תוספות ‘proves’ that the phrase כל שנטמע בה ספק חלל is extra, from the fact that there is no similar phrase of כל שנטמע בה ספק ממזר. There seems to be a difference, however. By a ממזר, the phrase מכירין ישראל ממזרים שביניהם teaches us overtly that a ממזר ושותק is מותר; therefore there is no need for an additional phrase. However the phrase ואין מכירין חללין שביניהם teaches us that a חלל ושותק is אסור. A חלל וצווח is (merely) inferred from this statement. Therefore perhaps רשב״א wanted to state it (more) clearly. 2. If רשב״א maintains that a ממזר צווח is פסול, why does he teach it through an inference from a superfluous phrase; when he could have taught it to us directly (with a necessary phrase), as he taught the other rulings?!

מסתייה דלא מפקינן ליה מקהל It is sufficient that we are not excluding him (me) from the community. O VERVIEW רשב״א maintains that a חלל שותק is פסול לכהונה. The reason given by the גמרא is that the חלל says, ‘at least they are not excluding me from the community’. The understanding of this explanation would seem to be as follows. If the accused knows that he is not a חלל he would surely protest, for he knows that when an investigation will follow it will absolve him of all פסלות. However a (possible) חלל when accused prefers to remain silent. His reasoning is that if I remain silent I will merely (at most) be excluded from כהונה but not from the קהל ישראל. However if I protest, it is possible they will find out that I am also פסול לקהל; not only לכהונה. The question תוספות deals with is why this complicated reasoning to be פוסל לכהונה a חלל שותק. It seems obvious why he is פסול. He was accused of חללות and did not deny it. That is tantamount to an admission. There is a general rule that שתיקה כהודאה דמיא. Silence is equivalent to admission. -------------------– תוספות asks: ואם תאמר מה צריך להאי טעמא לימא הא דשתיק משום דאודויי קא מודי – And if you will say; why is this reason necessary? The גמרא should say that a חלל שותק is פסול, because his silence indicates that he is admitting to the accuser that he is a חלל. It is seemingly unnecessary to say that a חלל שותק is פסול on account of מסתייה דלא מפקינן ליה מקהל when there is a much simpler explanation. תוספות goes on to prove that the reason of שתקיה כהודאה is valid, for it has already been used: דהא ממזר שותק פסול לתנא קמא משום דשתיקה כהודאה – For according to the ת״ק a ממזר שותק is פסול because his שתיקה is an implied הודאה – והוא הדין דחלל שותק לרבי שמעון דפסול מהאי טעמא – And the same ruling applies by a חלל שותק that he is פסול for the same reason; namely that שתיקה כהודאה (without the reason of מסתייה). תוספות anticipates a difficulty and resolves it: ואף על גב דגבי ממזר שותק לדידיה לא הוי שתיקה כהודאה – And even though that according to רשב״א we do not apply the rule of שתיקה כהודאה concerning a ממזר. In fact a ממזר שותק is כשר. This would seemingly indicate that רשב״א does not accept the logic of שתקיה כהודאה (and therefore cannot use it by a חלל שותק). תוספות rejects this reasoning. In truth רשב״א also agrees to the logic of שתיקה כהודאה; it is just that concerning a ממזר we cannot utilize the logic of שתיקה כהודאה, and – היינו משום דסבר דממזר קלא אית ליה – That is because רשב״א maintains that a ממזר is publicized; it is well known who is a ממזר. Therefore this accused ממזר sees no need to respond; since it is not known that he is a ממזר, this in itself proves that he is not a ממזר. However by a חלל (who is not publicized), where this argument is not applicable, רשב״א will follow the logic of שתיקה כהודאה. The question remains why say that a חלל ושותק is פסול because of מסתייה וכו׳, when it is simpler to say that he is פסול because שתיקה כהודאה. תוספות answers: ויש לומר דהכי פירושא סבר מסתייה דלא מפקינן ליה מקהל (כהונה) – And one can say; that this is the interpretation of the phrase ‘he presumes it is sufficient that we will not exclude him from the community (of כהונה)’ – פירוש אפילו מקהל כהונה אף על פי שזה מחרפו וקורהו חלל – The interpretation of the word ׳קהל׳ is that they will not exclude him even from the community of כהנים; he will be accepted לכהונה. And even though that this accuser is shaming him and calling him a חלל, he is not perturbed for – סבור דאין מוציאין אותו מקהל כהונה – He presumes that they are not excluding him from קהל כהונה; people will not pay attention to his accuser, provided that he remains silent – וסבור אם יצווח יחזרו לברר הדבר ויפסלוהו – And he assumes that if he will protest and argue with the accuser, they will revisit and investigate the matter and will disqualify him from כהונה. It seems however that תוספות did not answer the original question; why are we not פוסל the חלל שותק on account of שתקיה כהודאה as the ת״ק is פוסל a ממזר שותק. תוספות explains: וטעם זה שייך גם בממזר שותק לתנא קמא ולא נאמר דשתיקה כהודאה – And this reason applies also by a ממזר שותק according to the ת״ק; and that is the reason why a ממזר שותק is פסול. And we do not assume that שתיקה כהודאה. תוספות maintains that in the case of ממזר ושותק (according to the ת״ק) and חלל ושותק (according to רשב״א) the logic of שתיקה כהודאה does not apply. We require more substantial proof to be פוסל a שותק. The proof may be as follows. When a person is certain that he is a כשר, he will definitely deny any and all accusations against him; he has nothing what to fear. However a ספק פסול is hesitant to respond to accusations. He is under the impression that there is more to gain by remaining silent than by protesting. If he remains silent, the entire issue may be forgotten and he will retain the status of a complete כשר (even לכהונה). However if he protests it may turn out that the accuser was correct and he will forfeit his former rights. The reason of מסתייה (combined with his שתיקה) is what makes the שותק פסול. תוספות concludes: וכן פירש בקונטרס – And רש״י, also explains it in this manner. S UMMARY A ממזר שותק (according to the ת״ק) and a חלל שותק (according to רשב״א) are פסול on account of מסתייה וכו׳. They assume that if they remain silent they will retain their original כשרות ([even] to כהונה). T HINKING IT OVER 1. Is there any difference if the פסול is on account of שתיקה כהודאה, or on account of מסתייה (in the manner תוספות interprets מסתייה)?! 2. Why indeed do we not say here שתיקה כהודאה? 3. According to תוספות that שתיקה by a ממזר (according to the רבנן) and שתיקה by a חלל (according to the רשב״א) are פסול (not because of שתיקה כהודאה), but rather because of לא מסתייה וכו׳; why therefore is the reason of לא מסתייה brought only by a שתוק חלל (according to רשב״א) and not by a שתוק ממזר (according to the ת״ק)?!

כמאן אי כרבן גמליאל אפילו ברוב פסולין נמי מכשר According to whom is the משנה? If it follows the view of ר״ג, he maintains that she is כשרה even if the majority were פסולין. O VERVIEW The משנה tells of an episode concerning a תינוקת that was נאנסה, and the ruling was that if the people there were רוב כשרים she may marry into כהונה. The גמרא asks why there is a need for רוב כשרים. If we agree with ר״ג, then even ברוב פסולים she is כשרה; and if we follow ר״י even רוב כשרים is insufficient. The גמרא answers [(according to רש״י) that we are following the view of ר״י; however] here there were two רוב – תרי רובי and by תרי רובי even ר״י agrees that she is כשרה לכהונה. The גמרא concludes that רב חייא בר אשי stated in the name of רב that the הלכה is like רבי יוסי of our משנה. The תינוקת is מותרת לכהונה if there is תרי רובי. It is not clear, however, whether the משנה is discussing a case where the תינוקת is claiming ברי that the מאנס was a כשר, or not; and whether there were עדים שנאנסו, or not. ---------------– תוספות asks: ואם תאמר והא לא מכשר ברוב פסולין – And if you will say; but ר״ג is not מכשר if there were רוב פסולין – אלא כשטוענת ברי ואית לה מיגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי – Unless she claims with certainty that he was a כשר, and in addition she either has a מיגו that she could have claimed I was not נבעלה – או בלא מגו היכא דאיכא למימר בודקת ומזנה – Or she is believed (even) without a מגו in a situation where it is possible to assume that she verifies that her consort is כשר and only then is she promiscuous with him – אבל הכא אפילו טוענת ברי הא לית לה מגו – However here in the case of the תינוקת of our משנה even if we are to assume that she has a ברי claim that the מאנס was a כשר, nevertheless we cannot believe her since she has no מגו; it is presumably known that she was נאנסה, therefore she cannot claim לא נבעלתי – וליכא למימר בודקת ומזנה דהא נאנסה – And we cannot assume that she verified first and then was מזנה (and that is why we should believe her), for she was forcibly taken. The question is why the גמרא assumes that according to ר״ג, the תינוקת would be כשרה (even ברוב פסולים)?! She has no מיגו (of לא נבעלתי) and no חזקה (of בודקת ומזנה)! תוספות anticipates a possible solution and rejects it: ואפילו אם נאמר דהכא לא ראוה שנאנסה אלא היא אמרה כן דאית ליה מגו – And even if we will assume that here in our משנה no one saw that she was forced, but rather the תינוקת admitted it; whereby she has a מגו. Had she not informed us that anything occurred, she would be כשרה לכהונה, therefore even though she admitted that she was נאנסה, nevertheless since she claims ברי that he was a כשר, she should be כשרה לכהונה (on account of her מגו). This is what ר״ג maintains that a ברי with a מגו is נאמנת (even without the היתר of בודקת ומזנה). תוספות rejects this solution: אם כן קשיא הלכתא אהלכתא דלקמן פסיק רב הלכה כרבי יוסי – If this is true, that we are discussing a situation where she has a מגו and a ברי claim, then there is a contradiction between one הלכה and another הלכה, since later in the גמרא, רב ruled that the הלכה is like ר״י, who maintains (like רבי יהושע) that the תינוקת is כשרה לכהונה only if there are תרי רובי כשרים; however – ולעיל פסיק רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל – Previously, ר״י, in the name of שמואל ruled that the הלכה is according to ר״ג; who maintains that the אשה is נאמנת even by רוב פסולים (as the גמרא mentions here). Therefore if we assume that the story of the תינוקת is in a situation of ברי and מגו (similar to the case of ר״ג) there will be contradictory הלכות. According to רב she is נאמנת only by תרי רובי, and according to שמואל she is נאמנת even by רוב פסולים (if on the other hand she has no מגו (or טענת ברי) then how can the גמרא claim אי כר״ג she should be כשר even by רוב פסולים, since ר״ג is מכשיר only if she has a מגו or בודקת ומזנה). תוספות anticipates a possible solution to this contradiction and rejects it: ואין נראה לומר דפליגי – And it does not seem plausible that רב and שמואל are arguing whether the הלכה is כר״י and we are מכשיר only by תרי רובי (רב); or הלכה כר״ג even by רוב פסולים (שמואל). If we were to assume that they argue, then there would be no contradiction. תוספות however rejects this solution that רב ושמואל are arguing what is the הלכה: דאם כן מאי מייתי אעובדא דארוס וארוסתו מרב יהודה אמר שמואל – For if this is so, that רב and שמואל are in a dispute whether the הלכה is כר״ג or כר״י, then why does the גמרא mention the ruling of ר״י אמר שמואל concerning the case of the ארוס and his ארוסה?! The גמרא there says that their child is מותר since ר״י אמר שמואל rules that הלכה כר״ג. However, as תוספות will shortly conclude, רב disagrees with שמואל and maintains that the הלכה is כרבי יהושע (as previously mentioned). We know that in a מחלוקת between רב ושמואל the הלכה is כרב concerning laws of איסור והיתר. תוספות has an additional difficulty if we assume that רב ושמואל are in a dispute: וכן לעיל (דף יג, א) פריך הלכתא אהלכתא קיימא לן כרב נחמן בדיני וכולי – And similarly previously the גמרא argued that if the הלכה is like ר״ג because ברי ושמא ברי עדיף then there will be a contradiction from one הלכה to another הלכה; namely we assume the הלכה is like ר״נ concerning monetary issues, etc. ר״נ maintains לאו ברי עדיף and שמואל maintains הלכה כר״ג presumably that ברי עדיף; these two הלכות contradict each other. תוספות concludes his question. In these two cases (of ארוס and בו״ש) why do we assume that the הלכה is as שמואל ruled (that הלכה כר״ג) – ואדרבה הא רב פסיק כרבי יהושע וקיימא לן כרב באיסורי – For on the contrary! רב rules like ר״י and we have established that in matters of איסור והיתר we follow the view of רב. Why therefore in the previous two cases do we assume that the הלכה is like שמואל (who rules according to ר״ג)?! We are therefore forced to say that רב ושמואל have no dispute concerning the מחלוקת between ר״ג ור״י. Both רב ושמואל agree that the הלכה is כר״ג. The question remains how do we reconcile the question of אי כר״ג אפילו ברוב פסולין (which would indicate that we are discussing a case where she is טוען ברי and has a מגו) with the פסק of רב that (in this case were ר״ג is מתיר ברוב פסולין) she is נאמן only by תרי רובי (which indicates that the הלכה is כרבי יהושע)?! תוספות answers: ויש לומר דהכי פירושו כמאן אי כרבן גמליאל – And one can say; that this is the explanation of the סוגיא: ‘according to whom is this משנה? If it is according to ר״ג’ and it is a case – ובטוענת ברי ובלא ראוה שנאנסה דאיכא מגו אפילו ברוב פסולים נמי מכשר – where the תינוקת claims ברי that the מאנס was a כשר; a nd no one saw that she was נאנסה; thereby giving her a מגו (of saying nothing at all), then ‘even ברוב פסולים she is כשר’ according to ר״ג – תוספות adds a detail: ואיירי נמי כשראוה מדברת דאי לא ראוה מדברת – And we are discussing a case where (even though there was no עדי ביאה) we saw that she was secluded with the מאנס. For if no one saw her מדברת, then – מאי פריך אי כרבי יהושע אפילו ברוב כשרים נמי פסול – What is the challenge of the גמרא; ‘if the משנה agrees to ר״י then even if there were רוב כשרים she is פסול’? We find that ר״י is פוסל if there was at least עדי סתירה. However, if there were no עדי סתירה even ר״י maintains that she is believed to claim לכשר נאנסתי with a מגו of שתיקה. This concludes תוספות explanation of the sגמרא׳ question. תוספות continues to explain the answer of the גמרא: ומשני אמר רב בקרונות של צפורי היה מעשה כולי פירוש לעולם דלא טענה ברי – And רב says the answer is; this story took place during the (assemblage of the) caravans of צפורי, etc.; the explanation of the answer is that in truth she does not claim ברי that the מאנס was כשר; for she does not know – ורבי יוחנן בן נורי בתרווייהו היכא דלא טענה ברי לכולא עלמא בעינן תרי רובי – And ריב״ן rules according to both ר״ג ור״י; that where she has no ברי claim all maintain that תרי רובי is required. תוספות anticipates a possible difficulty with this interpretation and resolves it: והא דלא קאמר בשינויא לעולם דלא טענה ברי – And the reason the גמרא did not state in this answer that really she has no ברי claim. Seemingly since initially we assumed that she was claiming ברי (otherwise we could not have argued אי כר״ג אפילו ברוב פסולין), and now in the answer we are retracting this assumption, it would have been appropriate for the גמרא to emphasize this retraction by stating לעולם דלא טענה ברי. The reason the גמרא did not make this retraction is – משום דבאתקפתא לא קאמר אי בטוענת ברי כולי – Because in the original challenge the גמרא did not openly state; if she claims ברי, etc. The גמרא never stated overtly that she claimed ברי; it was merely implicit in the discussion. Therefore the גמרא felt no need to openly retract this assumption which was never clearly stated. The answer is that initially we assumed that she was טוענת ברי (and there were no עדים שנאנסה) and she had a מגו. The conclusion is that she does not claim ברי; therefore all agree that תרי רובי is required to be מכשיר the תינוקת לכהונה. תוספות offers a different answer to the original contradiction: אי נמי נוכל לפרש דבשינויא נמי איירי בברי ודאיכא מגו ולא תקשי הלכתא אהלכתא – Or we may also explain that even in the answer we are discussing a case where she claims ברי and she has a מגו דאי בעי שתיק, and nevertheless there is no contradiction between the two הלכות (הלכה כר״ג, and here we require תרי רובי) – דדוקא דיעבד פסיק שמואל כרבן גמליאל כדאמר לעיל – For שמואל ruled like ר״ג only if it was already done ; i.e. the woman marries the כהן, etc. as was previously stated that שמואל said to רב יהודא even though the הלכה is כר״ג, nevertheless – ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרין – You should not issue a ruling unless there are רוב כשרין. It is evident from this that initially (even) שמואל maintains that we do not follow the ruling of ר״ג unless there is a רוב. Therefore here too we do not follow the ruling of ר״ג if there is no תרי רובי. תוספות anticipates the obvious question. שמואל stated that we follow ר״ג even לכתחלה if there is (just) one רוב. Why do we require here תרי רובי?! ואף על גב דלעיל משמע דברוב אחד שרי לכתחלה – And even though that from the previous statement of שמואל (of עד דאיכא רוב כשרים) it seems that if there is only one רוב she is permitted initially to marry intoכהונה; why is it that here we require תרי רובי?! תוספות replies that nevertheless – רב חייא בר אשי סבר דלכתחלה בעינן תרי רובי – רחב״א is of the opinion that initially we require תרי רובי (he disagrees with שמואל in this detail, although he agrees that the הלכה is כר״ג אפילו ברוב פסולים בדיעבד) – ומתניתין קתני הרי זו תנשא דמשמע לכתחלה: And our משנה which states, she may marry into כהונה indicates that she may לכתחלה marry into כהונה. Therefore תרי רובי is required. S UMMARY The גמרא initially assumed that the משנה is discussing a case of טענת ברי and a מגו. The conclusion is there is no טענת ברי; therefore תרי רובי is required לכו״ע. Alternately, even שמואל agrees that we follow the ruling of ר״ג only בדיעבד; however לכתחילה there is a requirement of תרי רובי (according to רב). T HINKING IT OVER 1. תוספות asks, why the גמרא previously asks that it is קשיא הלכתא אהלכתא (in the case of בו״ש), there is no קשיא since הלכתא כרב באיסורי. The case of משארסתני נאנסתי however is a monetary case, where the הלכה is indeed as שמואל rules! 2. According to the first answer of תוספות that she is not טוענת ברי, is the משנה discussing a case of ראוה שנאנסה or a case of מודה שנאנסה? 3. Why does תוספות insert the assertion that ׳ואיירי נמי כשראוה מדברת וכו׳, in the answer; seemingly he could have stated it in the קשיא as well (where תוספות says ׳ואפילו וכו׳ לא ראוה שנאנסה׳)? 4. The second answer maintains that by טענת ברי ואיכא מגו, nevertheless לכתחלה we require תרי רובי. Why did not the גמרא say that there is no מגו (for ראוה שנאנסה), and therefore we require חד רובא according to ר״ג (as in the case of ארוס)? Alternately if there is תרי רובא why is there a need for a מגו (as in the case of ארוס)? [In summation why by ארוס she is מותר without a מגו (בחד רובא or בתרי רובא), however here we require (תרי רובא and) a מגו.] 5. What would the second תרצן of תוספות maintain is the ruling in the case of the first תרצן? And vice versa?

ממזר צווח וחלל שותק איכא בינייהו, ויש לדקדק למה ליה לאוקמיה בממזר צווח, לוקמיה בממזר שותק וחלל שותק דהא עיקר פלוגתייהו בהכי הוא. יש לומר דרבי יוחנן רבותא קמשמע לן, דאפילו ממזר צווח לרבי שמעון פסול. ואם תאמר מנאליה לרבי יוחנן הא. איכא למימר דגמרא הוה גמירה לה. אי נמי מסברא דנפשיה קאמר, ולי נראה דברייתא דייקא לה לרבי יוחנן, דקתני שתוקי ממזר כשר שתוקי חלל פסול, ואוקימנא כרבי שמעון בן אלעזר ואליבא דרבי מאיר, ומשמע לרבי יוחנן דכולה מתניתין דוקא רישא כסיפא, מה סיפא שתיק חלל פסול הא איפכא כשר, אף רישא דוקא שתיק ממזר כשר הא איפכא פסול. ורב שמואל הנגיד ז"ל כתב בשם רבינו האיי גאון ז"ל, דלא גריס ממזר צווח. ומיהו אפילו לספרים דגרסי ליה, לומר, דמכיון שאינו צריך לצווח וצווח פסול, דלא צווח זה אלא מפני שהוא מרגיש בפסולו, מכל מקום בחלל צווח לתנא קמא דרבי מאיר דמכשר ליה, אי צווח לא פסלינן ליה, דטעמא דממזר היינו משום שמכירין ישראל ממזרים שביניהם, אבל חלל, שאין מכירין בהן וכי שתק משום דלא איכפת ליה הוא, כי צווח נמי לא מיפסל דאיכא דקפיד בפסול כהונה.

תני חדא רבי יוסי אומר שתיק ממזר כשר שתיק חלל פסול ותניא אידך שתיק חלל כשר שתיק ממזר פסול וכו'. לא נאמרו דברים הללו בפסול שתיקה וצווחה אלא במי שנסתפק בפסול, אבל במוחזקין בכשרין לא, דאדרבה כי שתיק מיחס כשר טפי והיינו מיחסותא דבבל.

אמר ליה רבא לרב נחמן רבי יוחנן בן נורי דאמר כמאן דר' יוחנן בן נורי לאו מחלוקת שלישי הוא, מדלא איירי לעיל בפלוגתיה, והילכך אי כרבן גמליאל אפילו ברוב פסולין מכשר, אי כרבי יהושע אפילו ברוב כשרין נמי פסול. איכא למידק דילמא רבן גמליאל היא, דעד כאן לא אכשר רבן גמליאל ברוב פסולין אלא במזנה לרצונה, דאיכא למימר בדקה וזינתה, וכי אמרה ברי מהימנא, אבל הכא דנאנסה ברוב פסולין ודאי פסולה, דהוה ליה כשבויה דאינה נאמנת מפני ערבי זה שיכול לבוא עליה בעל כרחה. ויש לומר דשאני הכא, דכיון דידעינן ליה באונסה ולא כסיפא לה מילתא לאידויי דנבעלה, כי קאמרה לכשר נבעלתי נאמנת, דאין עשויה לקלקל זרעה, מה שאין כן בשבויה דכיון שלא נודע שבא עליה שבאי, כי אמרה לא נבעלתי כלל לא מהימנא דכסיפא לה למימר נבעלתי, ועל ידי כך לא חיישא לקלקל זרעא. ויש מקשים עוד, אמאי לא אוקמוה כרבן גמליאל וכשאינה טוענת בריא, דבשמא לא מכשר רבן גמליאל אלא ברוב כשרין. ותירץ הרב בעל המאור ז"ל משום דמשמע ליה מתניתין בטוענת ברי דכולהו בבי דמתניתין דאמרה ברי, איש פלוני וכהן הוא מאיש פלוני וכהן הוא. הא לאו הכי שפיר מצי לאוקמה כרבן גמליאל, ובאינה טוענת, דודאי רבן גמליאל ברוב כשרין ובשמא אכשורי מיכשורי, דרבן גמליאל בחדא מיכשר או ברוב פסולין ובדטענה ברי, או ברוב כשרין ואף על גב דלא טענה ולא מידי. וראיתו מההיא (לקמן כתובות טו, ב) דמצא בה תינוק מושלך בדרך דלא טעין ולא מידי, ואמר רב עלה לא שאנו אלא להחיותו אבל ליוחסו לא, דליוחסין בעינן תרי רובי, ואוקימנא דרב אזיל לטעמיה דאמר הלכה כרבי יוסי, ורבי יוסי דאמר כרבי יהושע דפסיל בחד רובא, מכלל דרבן גמליאל בחד רובא נמי מכשרי. ועל ידי כך תפס על רב אלפסי ז"ל שפסק כרבי יוסי בתינוקת דבעינן תרי רובי, דרבי יוסי כרבי יהושע סבירא ליה, אבל רבן גמליאל פליג עליה ומכשר בחד רובא, ואפילו בדלא טענה, וקיימא לן כרבן גמליאל כדפסק שמואל בהדיא, אלו דבריו ז"ל. ואין דבריו מחוורין לי כמו שאני עתיד לכתוב בסוף שמועתינו בסיעתא דשמיא.

מ"ש הנך באיסורא דאורייתא חלל נמי באיסורא דאורייתא פירש רש"י ז"ל מ"ש הנך דאיסורי כהונה נינהו דאורייתא מדכתיב כי תהיה לאיש זר כל שנבעלה לפסול לה פסלה מן הכהונה חלל נמי איסורא דאוריי' מדכתיב ולא יחלל זרעו וכו' פי' דחלל לא נפיק מלא תהיה לאיש זר דנבעלה לפסול לה מן הכהונה לאו זר הוא וכדאיתא דיבמות. ותו אמר ר"מ לא שמעתי כל שאין בה אחד מכל אלו משיאין לכהונה היינו ת"ק וא"ת ונימא דטובא איכא בינייהו דת"ק קתני איזה עיסה שנחלקו ר"ג ור"י ור"מ אומר כל שאין בה אחד מכל אלו אלא ספק חלל משיאין לכהונה לדברי הכל דאפי' לר"ג מכשיר בה ותרתי איכא בינייהו דלת"ק פליגי בחלל לחוד ובהאי מודה ר"י דפסולה ור"מ סובר דבהא מודה כולה להכשירה ובאידך פליג דר"ג פוסל ור"י מכשיר ויש לומר דאם תאמר כן תקשה לן מאי טעמא דרבן גמליאל דמודה בחלל טפי מן אידך דהא כולהו איסורא דאורייתא. ותו ר"ש וכו' זו היא שנטמע בה ספק חלל מכירין ישראל ממזירים שביניהם ואין מכירין חללים שביניהם והאמרת רישא חלל כשר פי' רש"י ז"ל דמלתא דר"ש גופא פרכינן רישא אסיפא שאין הטעם מעין הדין דאיהו קאמר איזהו עיסה שנחלקו בהו ור"י מכשיר כל שנטמע בה ספק חלל וטעמא שאין מכירין חללים שביניהם ולפי הטעם יש לפוסלן בעיסת חלל. וא"ת ולימא ליה דהכי קאמר איזהו עיסה שהיא פסולה כל שנטמע בה ספק חלל והשתא אתיא סיפא שפיר דיהיב טעמא לפסולא ויש לומר דלישנא דאיזהו עסה לא משמעה אלא כלישנא דאידך תנאי דאתו לפרושי הכשירה דר"י כדמוכח בההיא ואע"פ שבתוס' שנינו אמר רשב"א וכן היה רבי שמעון בן מנסיא אומר משמו מ"מ אמר עיסה פסולה לכהונה מפני ספקי חללי שנטמעו התם בבא אחריתי היא וקתני בהדיא מפני מה אמרו עיסה פסולה אבל הכא דקתני איזו עיסה על כרחך דומיא דרישא הוא וא"ת מ"מ נימא דה"ק איזה עיסה שנחלקו בה ר"ג ור"י כל שנטמע בה ספק חלל ובהא ר"י מכשיר ור"ג פוסל אבל ספק ממזר אפילו ר"ג מכשיר ומטעם שמכירים ישראל ממזירים שביניהם וי"ל דהנהו תנאי כולהו לפרושי מלתא דר"י אתו משום דהלכה כוותיה ולאשמעינן במה היה מכשיר וכדמוכח מת"ק ור"ש מסתמא אף בהא לא אתו לפלוגי עלייהו וכיון דכן לא הוה ליה לפרושי טעמא דר"ג ולמשבק טעמא דר"י אמאי לא חייש להאי דר"ג דמשמע דטעם דמסתברא אע"כ הוה טעמא דקתני לר"י הוה ויש שפירש להך סיפא מתרצה הי' בנפשה ואיזהו עיסה פסולה כדתני בתוס' ורישא דלעיל פרכי' והא קתני לעיל אלמנות חלל כשירה והכא קתני שהוא פסולה ולישנא דאמרת רישא דייק להו הכי אבל א"א לפרש כן ומאי מקשי' לר"ש לאידך תנאי היינו פלוגתייהו אדרבא משום דר"מ אומר פרכינן היינו ת"ק ותו דלישנא דאיזו עיסה לא משמע כדכתי':

אמר ר"י ממזר צווח וחלל שותק איכא בינייהו פירש ר"י אתי למימר בכל אלמנות עיסה שאין בה אלא ספק בלבד ליכא לאפלוגי בין חלל לאידך ובכולם ר"ג פוסל ור"י מכשיר אבלם כשנוסף בעיסה זו ריעותא אחרת דקרו ליה לההוא ספק דההיא שמא דריע בה ושתיק בהא איכא למימר דמודה ר"י לר"ג משום דהוה שתיקתו הודאה לפוסלו ובהא איפלגו תנאי אליבא דר"י אם פוסל בכולם מחמת שתיקה או אינה פוסל אלא בקצתם ובאיזה קצת מהם וא"ת וכיון שתחלתו של זה ספק שלא נתברר מעולם מה הוראה אפשר לו לעשות בשתיקה או אפילו בפיו וי"ל דמ"מ יש בו הודאה שהוא מן הספק שנטמע ותו ליכא אלא חדא ספיקא בלחוד ולר"י אלים ליה חדא ספיקא דאפילו בברי פסול וא"ת והאיך אפשר שיקלקלו ר"י מפני שתיקתו והא דאמרינן בפרק ע"י כל דשתיק מיוחס טפי ואמרי' מיוחסת דבבל שתיקותא וי"ל דהתם במי שאין לו לעז של אותו פסול אבל במי שיש לו לעז על אותו פסול דקרי ליה אפשר דשתיקתו הודאה ולפיכך פירש"י ז"ל דאפילו בהא לא פסיל ר"י משום שתיקותא אלא במי שקורין אותו פסול אחר וצווח וכשהי' קורין אותו פסול זה שהוא חשוד כן ולא היה שותק דכיון דקפיד במה שאין בו שדרך עולם לשתוק והדא מיוחוסתא שלהם והוא קיפדן על השקר כ"ש שהיה קפדן על זה שהוא נחשד בו וכיון דשתק ודאי מודה שרבי' ז"ל פירש דהא דאמרינן ממזר וצווח וחלל שותק איכא בינייהו דכולי חד גברא כי היא עיסת חלל וכשהיו קורין אותו ממזר היה צווח וכשקורין לו חלל שותק ולהכי פירש' ודאי אתיא שפיר ההיא דעשרה יוחסין מההיא דנקט ממזר צווח וחלל שותק מפני שבזה נחלקו ר"מ ור"ש ר"מ מכשיר בו ור"ש פוסל בו ומכשיר בממזר שותק דאע"ג דקרי ליה חלל או פסול אחר וצווח וממזר ושותק כשר שמכירין ישראל ממזרים שביניהם דאלו תנא קמא בכולהו פוסל בשתיקה בתר צווחה ונקט ר"י ההוא דמכשיר רבי מאיר דאיכא בינייהו חלל צווח וממזר שותק שפסל ר"מ ומכשיר ר' שמעון כדאמרינן כדמפרש ואזיל אלא חד מינייהו נקט הלכך אף על גב ששתק בכולם כשר שתיקה אחר שצווח פוסלת ולא הוצרך רבי יוחנן לומר אלא חדא מהנהו דאיכא בין לר"מ ולרבי שמעון והא דאמר לקמי תני חדא שתיק חלל פסול ותני אידך שותק ממזר פסול ואוקמינא חדא כר"מ וחדא כר"ש לא משום שתיקה בלחוד מפסילין אלא כדאי' צוויחה דמעיקרא בפסול אחר ותנא לישנא קלילא ועיקר הגורם הפסול כך יש לפרש לפי שיטות רש"י ז"ל ומיהו לישנא דממזר צווח וחלל שותק בתרי גברא משמע ובתרווייהו איפליגו ר"מ ור"ש דלמ"ד ממזר מפסל בצוויחה בשתוקה וחלל מפסל בשתוקה ולמ"ד ממזר ופסיל בשתיקה וחלל מתכשר בשתוקה וכדמפרש ואזיל אבל לת"ק בכולם פוסל בשתיקה ור' יוחנן מאי דאיכא בין ר"מ ור"ש נקט לפי שמחלקים דבריהם ובוודאי כי היכא דאיפליגי ר"מ ור"ש בחלל שותק כך נחלקו בממזר ושותק וכדמפרש ואזיל אלא דר"י לא בעי לאומרו ונקט חד מנייהו ומינה שמעינן לאידך ונקט שתיק חלל משום דכולה שקלי וטריא דלעיל בספק חלל הוא ובדין דה"מ למימר ממזר שותק וחלל שותק איכא בינייהו ולא מצריך בלישנא טפי אלא משום דמסרת לן דאיכא דמפסיל בצווחא ואיכא דמפסיל בשתיקה שהוא דבר והפוכו מש"ה נקט חד צווח וחד בשתיקה אבל לא מצי למימר איפכא חלל צווח וממזר שותק משום דחלל לכ"ע לא מיפסיל בצווחא לר"י דאיירי תנאי אליביה וכדבעי' לפרושי בס"ד. ת"ק סבר כל פסולא דקרי ליה ושתיק פסיל וה"ק ת"ק איזהו עיסה כלומר שר' יהושע מכשיר בת כל שאין בה לא שתוק ממזרת כלומר שאין בה משום הריעותא דשתיקא אלא ספק בלבד ולא שתוק חלל נמי:

וא"ת אמאי לא תני תנא קמא ולא משום חלל כדקתני אידך כולהו ויש לומר דמשמע ליה דכיון דלרבי יהודה אידך שותק פסול כל שכן שתוק חלול שאין מכירין מכירין ישראל לחללים שביניהם ורבי מאיר פליג דלהכי לא קתני ליה משום דשתוק חלל כשר והיינו דקאמר כל שאין בה אחד מכל אלו המפורשים ואינו אלא שותק חלל כשר הוא לרבי יהושע ובא ר"ש ואומר כי בוודאי שתיק אחד שהכשיר בו ר"י אבל אינו שותק שאמר ר"מ וכדמפרש ואזיל דא"ל רשב"א לת"ק דמתני' מתניתא לר"מ אי שמיע לך דמכשר ר"מ אליבא דר"ש בשתיק לאו דקרי ליה חלל ושותק אלא דקרו ליה ממזר ושתיק והאי דשתיק סבר מסתייע דלא מפקינן ליה מקהל עדת ישראל. והקשו בתוס' דכיון דבחלל מיירי מסתמא מקהל דידיה קאמר דהיינו קהל כהנים דהיכא שייך למימר דלא מפקא מקהל ישראל ואפי' הוא צווח מאה פעמים והיה מתברר שהוא חלל לא הוה מפקינן ליה ולישנא דמסתייה משמע דלא עשו אלא מקצת מה שהיו יכולים לעשות והכי הל"ל סוף סוף לא מפקינן ליה מקהל שלו היכא שייך האי טעמא דמאי דקתני ר"ש ואין מכירים חללים שביניהם לא מפקינן ליה מקהל ישראל לכך פירש די לנו מסתמא דלא מפקינן ליה מקהל כהונה כלומר די לו שאין עושין בו מעשה אחת אלא חרוף בלבד לא אלא מחזקתו כיון שאין מכירין ישראל חללים שביניהם למימר אחרי מייחסותו שתיקותו אי מצווחי היא סבה שיחזרו אחרי ויכירונו וכולהו פירש משום דיהיב טעמא לממזר למה אין אחר שתיקותי הודאה לפסול הוצרך לתת טעם למה שתוק חלל פסול הא לאו הכי לא הוה צריך טעמא דהוה טעמו מפני שתיקותו היא הודאתו כדאמרי' ת"ק בכולהו ור"מ בכולהו כך מחלל ואיכא למידק ומנ"ל לר"י דר"ש פוסל בממזר וצווח ואי משום דסבירא ליה דכיון דמתקרר בשותק שיהא נפסל בצווח א"כ חלל נמי לר"מ לפסול בצווחא ולמה לא פירש כן בדברי ר"מ:

וי"ל שאינו דומה דאלו ממזר מתכשר בשתיקתו מטעמא דממזר קלא אית ליה וכל העולם אומרים שזהו שקראוהו ממזר אינו אמת וא"כ היא הנותנת כשהוא צווח במה שהיה לו לשתוק ולא להקפיד כלל שהוא מרגיש שאומר אמת אבל טעם שתוק חלל כר"מ דמכשיר הוא משום דלא אכפת ליה וצווח לא ריעותא הוא כך פירש רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל. ולשון הברייתא כדברי רש"י ז"ל לפי אוקימתא זו כך מתיישב איזה עיסה שנחלקו בו שר' יהושע מכשיר כל שנטמעה בה ספק חלל בלבד בלא שתוק שאם יש בו שתוק וודאי פוסל ודווקא חלל אבל שתוק ממזר כשר דמכירין ישראל ממזרים שביניהם ואין מכירין חללים שביניהם וקשיא לי כיון דלרבי שמעון כל שתוקים פסולים חוץ ממזר למה אמר איזהו עיסה כל שנטמע בה ספק חלל בלא שתוק הא וודאי הוא הדין כל שנטמע בה ספק נתין וכולי בלא שתיקה דאלו שותקים פסולים הם ומשום כך נראה לומר דלפירוש' ז"ל כשם שמכשיר בממזר שותק כך מכשיר בנתין וכולי שהם פסולים לקהל דהנהו נמי קלא אית להו והא דנקיט ישראל ממזירים שביניהם חדא מנייהו נקט וה"ה לחבירו דפסולים אפילו בקהל ישראל וההוא דנפקי מכי תהיה לאיש זר שבהם מתפשטות ישראל בין וודאי בין ספק אם שלא יתערבו אבל בפסול כהונה לחוד אין מדקדקין וכל היכא דתני שותק ממזר פסול ה"ה לנתין ועבד והיינו איזהו עיסה כשירה בכללה כל שנטמע בה ספק חלל לבדו בלא שתיקה משא"כ באידך שאין שתיקה פוסלת בהם אפי' בממזר החמור שפסול בישראל עד דור עשירי מכירין ישראל ממזרים כנ"ל:

תניא חדא ר"י אומר שתוק ממזר וכו' ואוקימנא דת"ק אליבא דר"מ ואי דקשיא ליה א"כ ר"י כרבי יהושע ס"ל באלמנה ואלו בפרק עשרה יוחסין דאמר רב הכל מודים דאלמנת עיסה שהוא פסולה לכהונה ולאפוקי מהאי תנא דתניא העיד ר"י וריב"ב על אלמנת עיסה שכשירה לכהונה וההיא דרב חסדא קאי אמתניתין דאיפליגו בה ר"י ורשב"ג וי"ל דהא דרבה דהכא אליבא דר"י כר"ג ס"ל באלמנת עיסה ואלי בפ' עשרה יוחסין אמר רבא הכל מודים באלמנת עיסה שהיא פסולה לכהונה שאין בה אלא ספיקא אבל כשיש שתיקה דממזר ס"ל כרבי יהושע שהוא כשר אע"ג דר' יהושע שתיקה לאו ריעותא איהו סביר דשתיק' ממזרת מכשרת וזה דרך של ר"ת ז"ל אלא שמוסיף דברים וגרס כאן איזהו עיסה ולא גרס בכולהו הא מתני' דאלמנת עיסה ואומ' להכשיר הבת היוצאת מאותה משפחה וקאי אהא דתנן במסכת עדיות האשה כשירה לטמא ולטהר וקתני ומשיאין בתה ועלה הא מתני' דקתני איזהו עיסה דתנן התם שהבת היא כשירה כל שאין בה וכו'. וא"ת והא הכא מכשיר ר"י אפילו בבתה דלית לה חזקה דכשרות והתם בפ' עשרה יוחסין פוסל אפילו באלמנותו וי"ל דר"י אינו מכשיר מכאן מפני טענות עיסה אלא במה שהכשירה עצמה במדות כשרות שבה ששתקה דאי מחזקת עצמה שאינה מן העיסה והוא הכשיר בתו של ספק וכ"ש אלמנותו זו דרך ר"ת ז"ל ואינו מחוור שאין סברא לומר דעיסה הפסולה מחמת ספיקא שתהא שתוקי מכשרת והשיטה נכונה והיא שיטת רש"י ז"ל ועלי' דברי כל המפרשים ורבותינו מבעלי התוס' ז"ל ואין לזוז ממנה:

מתניתין אמר ר' יוסי מעשה בתינוק וכו' בגמרא מפרש כדר"י מיירי בתר רוב בני העיר ורוב סיעה וקשה היכי קתני אם רוב העיר משיאין לכהונה תנשא לכהונה משמע דברוב העיר משתעי וי"ל דהא אמרי' בגמרא בקרונה של ציפורי היה מעשה ונבעלה בשעת קרונה שהוא שם עיסה של בני אדם רובה כשירים עוברת עליו שאלו לרבי יוסי אמר להם אם רוב העיר ג"כ משיאין לכהונה אף זו תנשא ואם לא לא תנשא דתרי רובי דכשירי בעינן ולפום פשטא דמתניתין האי תינוקות לא שהיה טוענות קתני שאמרה לכשר נבעלת וסתמא דמלתא הכי משמע דהא תינוקת הוות ואנוסה נמי הוות ומסקנא דתלמוד' הכי דאפילו כשאינה טוענת מתכשרה בתרי רובא ומיהו לאו הכרח הוא דלא הוה בטוענות דהא בתלמוד אמרינן כמאן אי כר"ג אפילו ברוב פסולים נמי מכשיר ואדרבא ה"ל למיפרך דאי ר"ג אפילו ברוב כשירים בעי טוענות אלא בתינוקות בת דעת היא ואע"פ שנאנסה הכירה לאיזה נבעלה והאי דלא קתני שאמרה לכשר נבעלתי לא הוצרכו לכך דהא על פלוגתא דלעיל מתרץ לה דמיירי בהכי דמעשה לסייע מייתי תנא כדאמר בכל דוכתא אבל ראיתי מי שפירש דע"כ דמתניתין לא מתוקמא בטוענות ודוחקין עצמן בסוגיא דגמרא ואינו צורך:

גמרא אמר ליה רבה לר"נ ר' יוחנן בן נורי כמאן פירש רש"י ז"ל דליכא למימר שהיא הכרעה שלישית וא"כ הוה מעשה לסתור דאי כר"ג אפילו ברוב פסולים נמי מכשיר פירוש חי כר"ג ובטוענות אפילו ברוב פסולים נמי מכשיר וכ"ש דאי לא מיירי בטוענות דלא מכשיר כלל אפילו ברוב כשירים ואי כר' יהושע ואפילו כשאינה טוענת כפשוטו אפילו ברוב כשירים נמי פסול כיון דלית לה אלא חדא ספיקא:

אע"פ שכבר כתבנו מה שעולה מן הסוגיא דרך פסק רואה אני להעירך בביאור הסוגיא מפני שנתבלבלו בה המפרשים והוא שעיקר אלמנת עיסה הוא על ספק חללות ופירשו בה גדולי המפרשים כגון כהן שגירש את אשתו ספק קרוב לו ספק קרוב לה ולסוף שני חדשים החזירה וילדה לשבעה והרי בן זה הקרוי עיסה יש לו שתי ספקות בחללות שמא קרוב לו היה ואינו גט ואם תמצא לומר קרוב לה שמא בן תשעה הוא וקודם גירושין נתעברה אמה הימנו ומכל מקום ספק חלל הוא והרי לא היתה לו חזקת כשרות לעולם להעמידו עליה והוא הקרוי עיסה ואלמנתו קרויה אלמנת עיסה ופסולה והוא הדין לבתו אלא שר' יהושע היה מכשירה מכח תרתי ספיקי וגדולי הרבנים מפרשים שאלמנה עצמה קרויה עיסה כגון שנבעלה לספק חלל שזרק לה גט ספק קרוב לה ספק קרוב לו ומת ונשאת לכהן וילדה והרי הוא ספק בן אלמנה ספק כן גרושה ונשא אשה ומת הוא והרי אלמנתו באה מכחו ולפיכך הוא קורא לה ספק ספיקא ואין דבריהם נראין שכל שבעלה ספק גמור אף היא כן כמו שביארנו בפרק יוחסין והרי מכל מקום שהיה ר' יהושע מכשיר אלמנת עיסה לכהנה ומדין ספק ספיקא וספק ממזרות ונתינות ועבדי מלכים אף אתה מוצא בהן ספק ספיקא כגון מת בעלה ונשאת לאחד מאלו תוך שלשה חדשים וילדה לשבעה והרי בן זה ספק אם לראשון וכשר אם לשני ופסול ואף זה הספק נשא אשה שנתגרשה בתוך שלשה וילדה לשבעה ונמצא בן זה כפול בספיקות וכן אתה מוצאה כגון שמת בעלה ונשאת תוך שלשה לספק ממזר או לספק נתין וכן בהרבה פנים אלא שדייך במה שביארנו ועל זו שאלו אי זו היא אלמנת עיסה שהיה ר' יהושע מעיד עליה שכשירה לכהנה כל שאין בספקותיה לא ספק ממזרות ולא ספק נתינות ולא ספק עבדי מלכים אלא ספק חללות בלבד הא מספק ממזרות ונתינות ועבדי מלכים אף ר' יהושע פוסל ר' מאיר אומר וכו' ר' שמעון אומר וכו' ואמ"ר יוחנן ממזר צווח וחלל שותק איכא ביניהו ומחלוקות הנכללים בבריתא זו שנים שהם שלשה ועיקר המחלוקת הוא בין תנא קמא דבריתא ור' מאיר אלא שדברי ר' מאיר נחלקים לשתי סברות לפי דעת שנים החלוקים בפירוש דבריו הראשון אותו שהזכיר דבריו בשמו של ר' מאיר והשני ר' שמעון בן אלעזר תנא קמא סבר כל פיסולא דשתיק הודאה היא ופירשוה גדולי המפרשים אף בספק ספיקא שאלמלא שידע בעצמו שכן לא היה שותק ואע"פ שהיה הדבר אצלנו בספק עכשו נתברר הדבר ונמצא דעת תנא קמא שהכל תלוי בשתיקה ומה שאמר כל שאין בה משום ממזרות וכו' פירושו שאין בה שתיק ממזרות ומאחר שתלה הטעם משום שתיקה אף בשתיק חלל כן אלא שלא הוצרך למנות את כלם או שמא זה שלא מנאוהו כלומר אף באלו שיש להם קול והיה לנו לומר אם איתא דקושטא נינהו אנן הוה ידעינן אעפ"כ כל ששותק פסול ואי זו היא עיסה כשירה שאמרו דוקא באשת ספק חלל שאנו יודעין כגון האיסור שהוא ספק אבל מי שאין אנו יודעין בו כלל וקורין לו ושותק ודאי פסול ששתיקתו ביררה לנו שכן ור' מאיר חולק עם תנא קמא לפי הדעת הראשון הבא מדבריו בחלל שותק ואמר שכל שתיקת חלל כשר שמאחר שאין בו פסול קהל לא חשש להשיב עליו וזהו שאמר כל שאין בה אחד מכל אלו ר"ל מכל שתיקות אלו אבל שתיקת חלל כשר ועליה אמרו אי זו היא עיסה שכשירה ומכל מקום לשניהם כל צווח כשר ור' שמעון חולק לומר שאין דעתו של ר' מאיר כן אלא שלדעתו שתיק חלל פסול ואי זו היא עיסה כשירה כל שנטמע בה ספק חלל כלומר שאנו מכירין את ספיקו וכן אם נטמע בה ספק חלל צווח אבל שותק פסול שזה ששתק אינו אלא שאומר בעצמו מיסתאי דלא מפיק לי מקהל ואם אצוח יודע פיסולי וספק חלל צווח הוא שכשר אבל ספק ממזר צווח פסול לפי שמכירין ישראל ספק ממזרים ולא הוה ליה למיצווח ומדצוח שמע מינה אית ביה פסלות ושתיק ממזר כשר מטעם זה ונמצא ממזר צווח לתנא קמא כשר ולר' שמעון פסול וכן חולקים בשתיק חלל על הדרך שביארנו ויש בסוגיא זו בלבול פירושין וקושיות חבלות חבלות ואין צורך בכך ואף המחלוקת שכתבנו לענין הפסק תלוי בבריתא זו שגדולי המחברים וגדולי הדורות נסכמים עמהם פסקו כחכמים שבבריתא ולשיטתנו לא נחלקו אלא לדעת ר' יהושע שהיה מכשיר אלמנת עיסה וכל אלו נמשכין אחריו לפרש אי זו היא אלמנת עיסה שכשירה אבל לענין שפסקנו שהיא פסולה אין לנו בשתיקה וצווחה כלום אלא כל שהוחזק בה ספק חלל פוסלין אותה וכל שלא הוחזק בה אין פוסלין אותה וכן עיקר וזהו שגדולי הפוסקים לא הביאוה:

בד"ה ותו ר"ש כו' והא אמרת רישא חלל כשר והיינו ודאי כו' עכ"ל ר"ל ודאי חלל שנטמע במשפחה דלא הוי רק חדא ספיקא וק"ל:

בד"ה מסתייה כו' דהא ממזר שותק פסול לת"ק משום דשתיקה כהודאה כו' עכ"ל משום דלכאורה הא דקאמר הכא גבי חלל מסתייה דלא מפקי ליה מקהל ר"ל הא דלא צווח החלל כמו בממזר משום דלא חש ליה דמסתייה דלא מפקי ליה בדבריו מקהל ישראל אלא מכהונה בלחוד והאי טעמא לא שייך גבי ממזר דהא קושטא הוא דמפקי ליה מקהל ישראל אלא ע"כ לת"ק דפוסל בממזר שותק אינו אלא משום דשתיקה כהודאה ואהא תירצו דה"פ מסתייה דלא כו' כפ"ה מסתייה דלא מפיק ליה אפילו מקהל כהונה כו' דסבר דע"י דבריו שלזה לא מפקי ליה ואם יצווח יתברר הדבר וזה שייך נמי לעיל גבי ממזר ולא משום דשתיקה כהודאה והא דנטר ליה בהאי טעמא עד הכא גבי חלל משום דלעיל גבי ממזר פשיטא ליה לתלמודא האי טעמא דודאי הוא חש ומונע את עצמו מלצווח כדי שלא יתברר ויהיה פסול מקהל ישראל אלא אפילו הכא גבי פסול כהונה יש לחוש לזה שהוא מונע עצמו מלצווח כדי שלא יפסל מקהל כהונה ודו"ק:

בד"ה כמאן אי כר"ג כו' ואדרבה הא רב פסיק כר"י וקי"ל הלכה כרב באיסורי כו' עכ"ל הא ודאי דלענין דינא פריך לעיל הלכתא אהלכתא אההיא דמשארסתני נאנסתי דאיירי לענין כתובה דהוי ממון אלא דר"ל כיון דרב ושמואל פליגי בהך מילתא אי הלכה כר"ג אי כר"י מי יימר לן למיזל בתר הך כללא דהלכה כשמואל בדיני אדרבה ניזיל בתר הך כללא דהלכה כרב באיסורי ולענין איסורא איתמר מלתא דרב הכא ודו"ק:

בא"ד ואיירי נמי כשראוה מדברת דאי לאראוה כו' עכ"ל דאפילו לזעירי דלא בעי עדים שנבעלה ראוה שנסתרה מיהא בעי כדמוכח לעיל וק"ל:

מכירין ישראל ממזרים שביניהם וכו' יש לפרש דלא מיירי אלא במשפחה שנטמעה בה ספק ממזר או חלל וה"ק מכירין ישראל ממזרין שביניהם וכו' אבל כל שהספק לפנינו כגון שזרק לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה בהא לא שייך למימר מכירין ישראל כו' דמה שייך הכרה בזה והרי הספק לפנינו ואין אנו יכולים לעמוד עליו. וליתא להאי פירושא דאם כן מאי פריך לקמן מדידיה אדידיה דילמא הכי קאמר איזו היא אלמנת עיסה כל שנטמע בה ספק חלל פי' שהספק לפנינו כגון שזרק לה בעל אמו הראשון גט וכו' וכדפרישנא לעיל וכיון שהדבר ספק תולין להקל וכשרה לכהונה אבל כשנטמע ודאי חלל במשפחה כיון שאין ישראל מכירין חללים שביניהם הרי החלל עומד במקומו ולא בטיל ולכך לכל אחד ואחד מבני המשפחה יש לחוש שמא הוא ניהו החלל ולא מכשרינן אלמנתו אבל ממזר שנטמע במשפחה כיון שמכירין ישראל ממזרים שביניהם יש לנו להכשיר כל אחד ואחד מבני המשפחה לכך פי' רש"י ז"ל מכירין ישראל ממזרין שביניהם. וספק ממזר יש לך להכשיר דאי ממזר הוא מידע הוו ידעי ביה. ואין מכירין חללים שביניהם. וספק חלל יש לך לפסול וכו'. פי' כל ספק ממזר יש לך להכשיר ואפי' הספק לפנינו דאי ממזר הוה הוו ידעי ביה על ידי בדיקה וחקירה אי הוה קרוב לו או קרוב לה על דרך מאי דפי' רש"י ז"ל לעיל גבי אשה בודקת ונשאת דהוגד לה שקרוב לה היו וכדפירש רש"י ז"ל לעיל וכל ספק חלל יש לך לפסול הילכך פריך שפיר לקמיה הא אמרת רישא איזו היא אלמנת עיסה כל שנטמע בה ספק חלל כו' וכדמסיים ואזיל רש"י ז"ל כנ"ל:

הא חלל כשר למאי דפרישנא לעיל לשיטת רש"י ז"ל דהכי קאמר איזו היא אלמנת עיסה שהעידו עליה להכשיר פי' דברור הוא דאלמנת עיסה היינו ספק חלל אלא דבעי איזו היא תערובת חלל שהעידו עליה שהיא כשרה וכדפרישנא לעיל וקשה דא"כ מאי האי דקאמר הא חלל כשר למה לי לדיוקא פשיטא ודאי דהיינו עיסה ואפי' שלא היינו מפרשים ואומרים כל שאין בה לא משום כו' פשוט הוא דחלל כשר וה"ל לאקשויי להדיא מאי שנא וכו' ואם היינו מפרשים כאידך פירושא דה"ק איזו היא אלמנת עיסה פי' מה ספק נפל בה ניחא שפיר דקא דייק הא חלל כשר משום דלא מפרשא בהדיא דאיכא למימר דוקא כל שאין בה לא משום ממזרות כו' אבל משום עמוני ומואבי לא פסיל דלא שכיח וכדכתיבנא לעיל לכך הוצרך לדייק הא חלל כשר דעמוני ומואבי כמו ממזרי ונתיני נינהו וכדכתיבנא לעיל ומשום דלא פסיקא לא תנינהו וכמ"ש התוס' אבל למאי דפרישי' לשיטת רש"י קשה ואפשר דלכך כתב רש"י הא חלל כשר. משום ספק חלל לא פסיל לה. פי' לפי' כי קאמרינן דכשנתערב בהדי ספק חלל ספק ממזרות כו' דמיפסיל אע"ג דכל חדא באפי נפשה לא מיפסיל איכא למימר דהיינו טעמא דמיפסיל משום דנתערבו בה הפסולין להכי לא הכשירו בה משום מעלה והילכך שני הספקות גורמים הפיסול הספק חלל כמו הספק ממזרות ומעתה אף אנו נאמר דספק ממזר לחודיה כגון שזרק לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה ונשאת לאחר אי נמי לפירוש הר"י טוב עלם ז"ל אי נשאת לאחר וילדה ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון דהוה ליה ספק ספקא הכי נמי דלא פסיל לה אי לא דמערב נמי בהדה ספק אחר כגון ספק חלל דריבוי הפסולין הוא דפסיל וכיון שכן אין להקשות מאי שנא כו' דשניהם שוין אבל כיון דקתני איזו היא אלמנת עיסה כל שאין בה לא משום ממזרות כו' ולא קתני נמי איפכא כל שאין בה משום חללות אלמא משמע דאינו פוסל ריבוי הפסולין דמשום ספק חלל לא פסיל לה ואינו גורם הפיסול אלא משום ממזרות או נתינות כו' דאית בה ואע"ג דהכא באפי נפשה לא פסיל משום דהויא ספק ספיקא גמור וכדכתיבנא א"נ בעבד דהא עבד הבא על בת ישראל הולד כשר מ"מ אילו הויא בכה"ג דחלל כגון שזרק לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה הויא פסיל ולא הוה אצטריך לספק חלל כלל הילכך ה"נ כי מערב ספק ממזרות דהיתרא בהדי ספק חלל שכמותו בממזר הוה פוסל הויא ליה ספק חלל זה כיון דמערב בהדיה ספקות ממזרות זה כמו ספק ממזר דזרק לה גט ופסיל לה וא"כ תקשי מאי שנא כו' ור"ח פי' בענין אחר הא חלל כשר פי' דקתני איזו היא אלמנת עיסה כל שאין בה כו' פי' עיסה היינו שנתערב בה במשפחה חלל ודאי והא דקאמרינן לעיל דהויא ליה ס"ס הא כתיבנא לעיל משם מרנא ורבנא מהר"ר דוד ן' אבי זמרה זלה"ה דהיינו ספק מת ספק חי ואת"ל חי שמא אינו זה שנתערב והילכך ה"ק הא חלל כשר פי' הא נתערב חלל ודאי כשר אלמנה של משפחה זו מאי שנא חלל דכשר אלמנתו מהנך אי משום דהנך דאורייתא פירוש פיסולייהו חלל נמי דאורייתא דכתיב ולא יחלל זרעו ולקמן נכתוב עוד בפירושיו ז"ל בס"ד:

מאי שנא הנך דאורייתא פירש"י ז"ל מאי שנא הנך דאיסור כהונה דידהו דאורייתא מדכתיב כי תהיה לאיש זר כל שנבעלה לפסול לה פסלה מן הכהונה חלל נמי איסורא דאורייתא מדכתיב ולא יחלל זרעו ע"כ. פי' דחלל לא נפיק מכי תהיה לאיש זר שנבעלה לפסול כהונה דלאו זר הוא וכדאיתא ביבמות. הריטב"א ז"ל:

ותו אמר ר"מ וכו' שמעתי. פי' את"ל שאינו פסול אלא לכהונה וגם עבודתו כשרה דיעבד. מ"ר יצ"ו ע"פ שיטה ישנה:

היינו ת"ק איכא למידק ודילמא ה"ק ליה ר"מ לת"ק אי זו עיסה שנחלקו בה ר' יהושע ור"ג שאם אין בה אחד מכל אלו משיאין לכהונה אפי' לר"ג ולרבן יוחנן בן זכאי, איכא למימר דלא ניחא ליה לאוקמי בהכי משום דאכתי קשיא לן חלל נמי דאורייתא ועוד דר"ג הא קאמר דמיחש הוא מפני שהכהנים נהגו סילסול בעצמן וחלל נמי פסולי כהונה הוא והכהנים פורשים ממנו הילכך לר"ג לעולם משיאין לכהונה וכן אתה אומר בהא דאקשינן ארשב"א הא אמרת רישא חלל כשר פי' רישא אסיפא מקשינן וכדפרש"י ז"ל ולא אוקימנא דה"ק איזו היא עיסה שפסלה ר"ג כל שנטמע בה ספק חלל משום דקים ליה דרבן גמליאל לעולם פוסל. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו ר"מ היינו ת"ק תימא לימא ליה דה"ק איזו היא עיסה שהיא מחלוקת ר"י ור"ג וכו'. אלא משום חלל ובהא פליגי דבאידך לכ"ע פסלי ואמר ר"מ שמעתי וכו' משיאין לכהונה אפי' לר"ג ואיכא למימר דהא לא אפשר דהא פרישנא טעמיה דר"ג משום דקיל ליה שמא דאפי' בספק ספקא פסיל וא"כ נמי בחלל לא סגיא דלא פסל מהאי טעמא ותו דאכתי קשיא אידך דמקשינן מאי שנא הנך דאורייתא חלל נמי דאורייתא. ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל היינו ת"ק וא"ת ונימא דטובא איכא בינייהו דת"ק קתני איזו היא שנחלקו בה ר"ג ור"י ר"מ אומר כל שאין בה אחד מאלו אלא ספק חלל משיאין לכהונה לד"ה דאפי' ר"ג מכשיר בה ותרתי איכא בינייהו דלת"ק פליגי בחלל לחוד ובאידך מודה ר' יהושע דפסול' ור"מ סבר דבחלל מודו כולהו להכשירו ובאידך פליגי דר"ג פוסל ור"י מכשיר וי"ל דא"כ תקשי לן מ"ט דר"ג דמודה בחלל טפי מאידך דהא כולהו איסורא דאורייתא ע"כ. והאי תירוצא לחוד לא סגי דהא כתיבנא לעיל דכי פריך ותו באת"ל דשאני חלל קא פריך וכדכתיבנא לעיל בשם שיטה ישנה מיהו הרמב"ן והרא"ה ז"ל דקא כתבי שני התירוצים יחד ניחא שפיר. ויש לי לתרץ עוד דאם נתרץ כן לא נוכל ליישב דברי רשב"א כלל והיינו דקאמר ותו רשב"א וכו'. ועוד יש לי לתרץ דא"כ ה"ל למימר בקוצר שמעתי שכל שיש בה אחד מכל פי' דלת"ק לא פליגי בהכי ור"מ ס"ל דבהכי פליגי ולמה ליה לאשמועינן הכשר חלל הא לר"י דקי"ל כוותיה אפילו ספק ממזר כשר ואין לך לומר דאתי לאפלוגי נמי עליה דר"י בענין פסק הלכה דא"כ פליגי השמועות דאיהו שמע כן ור"י העיד דשמע דאפי' ספק ממזר כשר. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל לעיל בברייתא שמעתי וכו'. ולקמיה פריך וכו'. משום דנקט האי לישנא דשמעתי להכי פריך לקמיה וכדכתיבנא והא כתיבנא לעיל ענין אחר בלשון רש"י ז"ל והוא עיקר אלא דלחדודי לתלמידים כתבתי זה כנ"ל:

ותו רשב"א וכו' איזו היא עיסה כל שנטמע בה ספק חלל מכירין ישראל ממזרין וכו' והא אמרת רישא חלל כשר. פרש"י ז"ל דמילתא דר"ש גופא פרכינן רישא אסיפא שאין הטעם מעין הדין דאיהו קאמר איזו היא עיסה שנחלקו בה ור' יהושע מכשיר כל שנטמע בה ספק חלל והדר יהיב טעמא שאין מכירין חללים שביניהם ולפי זה הטעם יש לפסול בעיסת חלל וא"ת ולימא ליה דה"ק איזו היא עיסה שהיא פסולה כל שנטמע בה ספק חלל והשתא אתיא סיפא שפיר דיהיב טעמא לפסולה וי"ל דלישנא דאיזו היא לא משמע אלא בלישנא דאידך תנאי דאתי לפרושי הכשירא דר' יהושע כדמוכח רישא בהדיא ואע"פ שבתוספתא שנינו אמר רשב"א וכן היה ר"ש בן מנסיא אומר משמו מפני מה אמרו עיסה פסולה לכהונה מפני ספק חללים שנטמעו בה התם ברייתא אחריתי היא וקתני בהדיא מפני מה אמרו עיסה פסולה לכהונה אבל היכא דקתני איזו היא עיסה ע"כ דומיא דרישא היא וא"ת מ"מ נימא דה"ק איזו היא עיסה שנחלקו בה ר"ג ור"י כל שנטמע בה ספק חלל ובהא ר"י מכשיר ור"ג פוסל אבל ספק ממזר אפי' ר"ג מכשיר ומה טעם משום דמכירין ישראל ממזרי' שביניהם וכו' י"ל דהני תנאי כולהו לפרושי לן מילתא דר' יהושע אתו משום דהלכה כותיה ולאשמועינן במה הוא מכשיר וכדמוכח מת"ק ור"מ ומסתמא אף ר"ש בהא לא אתא לפלוגי עלייהו וכיון דכן לא ה"ל לפרושי טעמא דר"ג ולמשבק טעמא דר"י ואמאי לא חייש להאי טעמא דר"ג דמשמע טעמא דמסתבר אלא ודאי ע"כ הני טעמי דקתני לר' יהושע הוא כנ"ל. ויש שפירשו דהך סיפא מתרצא היא בנפשה ואיזו היא עיסה פסולה קאמר כדקתני בתוספתא וארישא דלעיל פרכינן דהא לעיל קתני דאלמנת חלל כשרה והכא קתני שהיא פסולה ולישנא דהא אמרת רישא דייק אבל אי אפשר לפרש כן דמאי מקשו מדר"ש תנאי היינו פלוגתייהו אדרבה משום דר"מ אמר כת"ק פרכינן היינו ת"ק ותו דלישנא דאיזו היא עיסה לא משמע הכי כדכתיבנא. הריטב"א ז"ל: וכתב הרא"ה וז"ל והא אמר רישא חלל כשר פרש"י דרישא אסיפא מקשינן דרישא משמע איזו היא עיסה כשרה לר"י ולבסוף אמרינן דאין מכירים חללים שביניהם דמשמע מינה דפסול לכ"ע וה"ה דקשיא היינו ת"ק אלא דאידך דמקשינן רישא אסיפא עדיפא דאי משום הא סגיא לן במאי דאקשינן בדר"מ היינו ת"ק ואיכא למקשי ולימא ליה דה"ק איזו היא עיסה שנחלקו בה ר"ג ור"י דלר"י כשר ולר"ג פסול כל שנטמע בה ספק חלל אבל באידך כשר אפי' לר"ג דלא פסיל ר"ג אלא בחלל משום דאין ישראל מכירין חללים שביניהם וי"ל דהא לא אפשר ליה לתרוצי הכין שהרי אנו על הספק שהוא לפנינו אנו באין לדון וכיון שכן אין ראוי לחלק בהן מזה הטעם לומר שהממזרים ניכרים שהרי הספק לפנינו ואין אנו יכולין לעמוד עליו. ע"כ:

וז"ל רש"י ז"ל רשב"א וכו' סיפא דמילתא ארישא דמילתיה פריך דקתני סיפא אין מכירין חללין שביניהן משמע אפשר שיהא חלל אבל אין מכירין בו אלמא אית ליה דפסיל ורישא קתני איזו היא אלמנת עיסה והכשיר כל שנטמע בה ספק חלל. ע"כ. פי' לפי' דע שבכל הספרים גרסי' ותו רשב"א אומר איזו היא עיסה כל שנטמע בה ספק חלל והאמרת רישא חלל כשר. וכן כתבו התוס' ז"ל ואפשר דרש"י ז"ל נמי גריס הכי ועכ"ז פי' דסיפא דמילתיה ארישא דמילתיה פריך ואע"ג דלא מייתי אלא רישא דמילתיה דרשב"א ה"ל כאילו אמר וכו' וכיוצא בזה כתבו התוספות ורשב"ם ז"ל במס' בתרא (דף קלח ב') דלפעמים תופס בגמרא לשון אחר והוי כמו וכו' וזהו שכתב רש"י ז"ל רשב"א וכו' סיפא דמילתיה וכו'. ועוד הוקשה לו לרש"י ז"ל אמאי לא פריך היינו ת"ק ותירץ דעדיף ליה לאקשויי איפכא והא קתני סיפא מכירין ישראל וכו' לגירסת הספרים דלא מייתי אלא רישא ותירץ דרישא קתני להדיא למאי דמשמע איפכא וזהו שכתב רש"י ז"ל סיפא דמילתא וכו' דקתני סיפא וכו' משמע שאפשר וכו' ורישא קתני וכו'. עוד הוקשה לרש"י ז"ל דמאי פריך לימא דה"ק איזו היא עיסה שהיא פסולה כל שנטמע וכו' וכמו שהקשה הריטב"א ז"ל כדכתיבנא לעיל ותירץ דא"כ ה"ל למיתני אין מכירין חללין וכו' ברישא דהא יהיב טעמא למאי דקאמר איזו היא עיסה כל שנטמע בה ספק חלל וזהו שכתב רש"י ז"ל דקתני סיפא אין מכירין חללין וכו' פי' מדקתני לה בסיפא פריך. ועוד איכא למידק אמאי לא מקשי נמי מממזר אממזר דקתני רישא כל שנטמע בה ספק חלל אלמא ספק ממזר פסול ושוב קתני מכירין ישראל ממזרים וכו' וי"ל דהא לא מפרשה להדיא אלא דמדיוקא שמעינן לה ועדיף ליה טפי לאקשויי ממאי דקתני להדיא חלל כשר ובמאי דמתרצא הך קושיא מיתרצא נמי אידך וכן יש לדייק מלשון רש"י ז"ל דוק ותשכח. ובמאי דכתבינן לעיל מדקתני ואין מכירין חללים וכו' לבסוף שמעינן דכי קתני איזו היא אלמנת עיסה וכו' אהכשרא קאי ולא אפסולא וכדכתיבנא ניחא נמי הך דיוק דמשום הכי פריך מחלל אחלל ולא מממזר אממזר ואפשר דמשום הכי נקט נמי והא אמרת רישא דלפירוש רש"י ז"ל לא דייק שפיר וכמו שכתב הריטב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל ובמאי דכתיבנא ניחא קצת דה"ק דכיון דקתני לה ברישא והך בסיפא אלמא דלאו טעמא למילתיה דמעיקרא יהיב אלא מילתא באפי נפשה היא ותיקשי מרישא אסיפא כנ"ל. הרי תירצנו פירוש רש"י ז"ל שפיר וצריכין אנו לתרץ פי' ר"ח ז"ל דדמי לרבנן בהאי פירושא כמאן דלא גמיר שמעתא דהיכי מצינן לפרושי דמקשי תלמודא מדר"ש לת"ק אדרבא כל עצמנו בכולה שמעתין באנו לתרץ לחלוקי בינייהו ולאשוויי פלוגתייהו בינייהו ויש לתרץ קצת דלא אקשינן היינו ת"ק אלא דר"מ קמייתא משום דקאי עלה דת"ק ומשמע דאתא לאפלוגי עליה אבל רשב"א אפשר דקא מהדר ליה דרבי מאיר היינו תנא קמא ולא לשוי' פלוגתא בינייהו ומכל מקום אם זה כדי לתרוצי אין כדי לאקשויי והא אמרת רישא וכו' דאיכא למימר דרשב"א נמי סובר דפליגי ר"ה ות"ק אלא דפליגי בגונא אחריתי וי"ל דהכי פריך דת"ק קתני איזו היא אלמנת עיסה כל שאין בה וכו' ולא קתני כשרות אלמנת עיסה להדיא דאלמא דפשיטא ליה דחלל כשר ולא הוצרך ללמדנו כי אם הפסלות דהיינו כל שאין בה והכא קתני רשב"א כל שנטמע בה ספק חלל ומבחוץ ידעינן הא חלל ודאי פסול משמע דלא פליגי במאי דאינו נזכר בדבריהם ולפיכך קשיא ליה מת"ק לרשב"א והשתא ניחא דלא קשיא ליה מממזר אממזר לשיטת ר"ח ז"ל משום דממזר קא תני ליה להדיא ואפשר דפליגי בהכי ובקונטריסין מצאתי וז"ל וקשה לפר"ח דא"כ יקשה הספר נמי על תחלת דבריו של רשב"א שאמר מכירין ישראל ממזרים שביניהן דמשמע ממזר כשר והאמרת רישא כדברי ת"ק ממזר ודאי פסול דהשתא לא ידעינן משתיק ולא מספק וי"ל דזו היא דעת ר"ח ז"ל שהספר מקשה והאמרת רישא על ת"ק וכוונתו להקשות משום דהויא סברא הפוכה דת"ק יאמר חלל ודאי כשר ממזר פסול ורשב"א יאמר להפך חלל ודאי פסול וממזר כשר אבל רש"י ז"ל אינו חושש מסברא הפוכה לפיכך מקשה מסוף דבריו לתחלת דבריו של רשב"א. ועוד דאין לחוש לסברא הפוכה דהא לקמן לפי המסקנא לר"מ שתיק ממזר פסול שתיק חלל כשר ולרשב"א להפך שתיק חלל פסול שתיק ממזר כשר. ע"כ:

תוספות בד"ה ממזר צווח וחלל שותק וכו' תימא דהו"ל למימר ממזר צווח ושותק וכו' עכ"ל. נראה מדבריהם דממזר צווח וחלל שותק תרי מילי נינהו דבכל חדא מינייהו שייך פלוגתא דתנאי ונראה שהבינו כן ג"כ בפרש"י מדלא הביאו פירושו כדרכם בכל מקום ומקשי בפשיטות. מיהו לכאורה נראה מפרש"י דממזר צווח וחלל שותק כולה חדא מלתא היא דדוקא היכא שקוראין לו ממזר וצוח וחלל שותק בכי הא אמרי' שתיקה כהודאה דמיא אבל היכא דשתיק בתרווייהו לא הוי שתיקה כהודאה ולפ"ז אין מקום לתמיהת התוספות כאן ולא לקושייתם בסמוך בד"ה אבל ממזר אלא שלא מלאני לבי לפרש בכוונת רש"י נגד המובן בדברי תוספות בכוונת רש"י אלא שאחר העיון מצאתי להדיא בל' הר"ן שכ' להדיא דממזר צווח וחלל שותק חדא מלתא היא ע"ש וכן הובא בש"ע א"ע סי' ב' סעיף ד' ע"ש וק"ל:

בפרש"י בד"ה אפי' ברוב פסולין נמי מכשיר דאית ליה העמד אשה על חזקתה עכ"ל. לכאורה נראה כוונתו דר"ג מכשיר אפילו כשאינה טוענת ברי אפ"ה אוקמוה אחזקת היתר ובהכי ניחא לי דלא מוקי הש"ס מעשה דתינוקת בשותקת או שאינה יודעת ותיתי כר"ג. אלא ע"כ דאפ"ה לא אתיא כר"ג אע"ג דבריש פרק האשה שנתארמלה משמע להדיא מפרש"י דמשני הש"ס דר"ג לא קאמר אזלינן בתר חזקה אלא היכא דאיכא נמי ברי ושמא. אפשר דרש"י סובר דהיינו דוקא לענין ממון דכלל גדול בדין הממע"ה אבל באיסורין חזקת היתר לחוד מהני לר"ג אלא דא"א לומר כן דמכשיר ר"ג ברוב פסולין משום חזקת היתר לחוד דהא פשיטא בכולה תלמודא דרובא וחזקה רובא עדיף. מיהו בהא נמי מצינן למימר משום דאיתא בפ"ק דחולין דף ו' דר"ג כר"מ ס"ל דלא אזיל בתר רובא ואפ"ה אזיל בתר חזקה כדמוכח בפרק בכל מערבין דף ל"ד אלא דאכתי קשה דהא לעיל רמינן דר"ג אדר"ג באלמנת עיסה ומשני הש"ס דלר"ג אלים ליה ברי אלמא דלר"ג חזקת היתר לחוד לא מהני אלא בהדי ברי ושמא ועוד דאכתי מנ"ל לתלמודא הא מילתא דהא בכולהו משניות דלעיל משמע דר"ג משום ברי האמינה כדקתני נאמנת ור"י מהדר לא מפיה אנו חיין. לכך נראה דרש"י חדא מינייהו נקט משום דפשיטא לן דר"ג לא מטעם ברי ושמא לחוד מכשיר ברוב פסולין אלא משום דאיכא חזקה בהדה כמבואר בל' הרא"ש ז"ל בסוגיא דפ"פ בל' רבינו יונה וכבר הארכתי למעניתי בשיטה הקודמת כנ"ל ודו"ק:

בתוספת בד"ה כמאן אי כר"ג וכו' וא"ת והא לא מכשיר וכו' היכא דאיכא למימר בודקת ומזנה עכ"ל כתבו כן לשיטתם בדף הקודם בד"ה השבתני על המעוברת והיינו משום דקשיא להו שבויה דאיכא ברי ושמא וחזקת היתר ואפ"ה מודה ר"ג דפסולה וכמו שהארכתי שם בכוונתם. אבל לפמ"ש שם בשם ה"ה והר"ן ז"ל בכוונת רבי' יונה דכל היכא דאיכא ברי ושמא בהדי חזקת היתר מהני לר"ג וכתבתי שם ליישב הא דפוסל בשבויה לשיטתם א"כ אין מקום לקושיית התוס' כאן והרוצה לעמוד על עיקר הדברים יעיין לעיל בחדושינו בד"ה השבתני ובכל הסוגיא בראוה מדברת וגבי הלכך לר"ג אלים ליה ברי וכאן אין להאריך ועיין בספר המאור ובספר מלחמות להרמב"ן ז"ל באריכות:

בפרש"י בד"ה א"ל הכי אמר וכו' לעולם כר"י ס"ל עכ"ל ובאמת יש להקשות דלפי זה משמע דרב כר"י סבירא ליה דהא אמר לקמן הלכה כרבי יוסי ואם כן קשה קושית התוספות מאי מקשה הש"ס לעיל הלכתא אהלכתא ויש ליישב דלפרש"י נמי למסקנא איירי מתני' בשאינה טוענת ובהא לא פליגי ר"ג ור"י וא"כ מ"ש רש"י דאתיא כר"י היינו דאפי' כר"י אתיא וכ"ש כר"ג וכן נראה מלשון הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות ע"ש אבל הרשב"א בתשובותיו סי' ת"א כתב בכוונת רש"י ז"ל דבאינה טוענת ר"י מיקל טפי מר"ג דלר"ג אפילו תרי רובי לא מהני כדאשכחן באלמנת עיסה דמחמיר אפילו בס"ס היכא דליכא ברי ושמא משום מעלה דיוחסין וא"כ ה"ה לר"ג לא מהני תרי רובי ביוחסין דלא עדיף תרי רובי מס"ס כו' ולפי פירושו ודאי קשיין הלכתא אהלכתא דהא בהאי דמכשיר ר"י בס"ס ביוחסין נמי לית הילכתא כוותיה דבפרק עשרה יוחסין איפסקא הילכתא כר"ג באלמנת עיסה וא"כ לשיטת הרשב"א ה"ה דתרי רובי נמי לא מהני וקשיא ההיא דשמעתין דהלכה כר' יוסי וצ"ע גדול ליישב ודו"ק:

מתני' א"ר יוסי מעשה בתינוקת עיין יבמות דף סז ע"ב תוס' ד"ה אין חוששין:

במתני' אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה הרי זו תנשא לכהונה קשה לי הא אם יש כ"א כשרים ועשרים נכרים מ"מ אם הכהן שבא לנושאה יודע בעצמו שהוא לא הי' הבועל וא"כ לגבי דידיה הוי מחצה כשרים ומחצה פסולים ואסורה ליה וצ"ל דבאמת אם רוב אנשי העיר היינו מבלעדי זה הבא לנושאה: