משום כדי חייו — מה שתעלה מצודתי היום תקנו חכמים שיהיו דבריו קיימין שמא צריך הוא למזונות דבר מועט אבל מה שתעלה מצודתי כל חדש או כל שנה אין שם משום כדי חייו:
קנויה לך מעכשיו — שכשאקחנה לא אוכל לחזור בו:
קנה — אם יקחנה ואין יכול לחזור כשלקחה:
בשדה סתם — שדה שאני לוקח ולא אמר זו דסמכא דעתיה דמקבל מתנה לסמוך עליו שיקח שדה ויתננה לו שהרבה שדות מצויות ליקח אבל אמר לו שדה זו לא סמכא דעתיה דמקבל מתנה ולא האמינו דנימא ניחא ליה דליקו בהימנותיה ולא מסתבר כוותיה דרב בהא:
והאלהים — בשבועה רב אמרה אפילו בשדה זו דמכדי רב כמאן אמר לשמעתיה כר"מ כו':
והא אשה כשדה זו דמיא — דיש באלו שאין בידו להביא עצמו לכלל קדושין כאשר אין ביד זה לכוף את בעל השדה למוכרה לו דעבד ושפחה אין בידם לשחרר עצמם ואין ביד אשה להמית את בעלה או אחותה ואמר רבי מאיר דלכשיבאו לכלל קדושין מקודשת היא למפרע:
שטר הקנאה — שקנו ממנו שאפילו לא ילוה המעות שיעבד עצמו לשלמם:
כל מעשה ב"ד — קס"ד שטר שכתב בו הנפק שנתקיים בב"ד אלמא כיון דליכא למיחש לשמא לא לוה שהרי אין מקיימין את השטר אלא בפני בעל דין כדאמרי' בהגוזל (ב"ק דף קיב:) לפרעון לא חיישינן:
בשטרי חלטאתא — שטר שכתבו בי"ד למוציא שטר על חבירו וחייבוהו לשלם ולא שילם וירדו לנכסיו ושמו לבעל חוב אחד מהם ונתנו לו שטר שעל פי בי"ד באה לו:
אדרכתא — שלא מצאו לו עכשיו נכסים וכתבו לו שירדוף לחזור על נכסיו ואם ימצא יגבה. אדרכתא לשון רודף ומשיג כמו פרסה בחלא ולא אדרכיה (כתובות דף ס:) ולשון המקרא כתרו את בנימין הרדיפוהו מנוחה הדריכוהו (שופטים כ׳:מ״ג):
שומא — ששמו ב"ד לבעל חוב קרקע הלוה:
הדר — אם יפרע לו מעות עד שנה:
אפסיד אנפשיה — אם פרע ולא קרע השטר ואם דחהו לומר אבד היה לו לומר כתוב לי שטר מיד שאתה חוזר ומוכרה לי:
דמדינא ארעא לא בעי למיהדר — טעם נותן לדבריו שראוי לכתוב שטר מכירה עליה שקנויה לו לחלוטין ומדינא לא בעי למיהדר בפדיון אם לא מדעתו:
מרישא דקא זבין — כלומר אין זה פדיון אלא תחילת קניין כאילו שלו היתה לפיכך הכותב שטר מכירה עליה אינו טועה והיה לו לזה לתבוע שטר מכירה הואיל ודחהו מלהחזיר לו שטר של ב"ד:
אי נמי אפשיטי דספרא זייר ליה — שעל הלוה ליתן שכר הסופר ופעמים שאין לו מעות ללוה בשעת הלואה והמלוה נותן לו שכר לכתיבת השטר וכשפרעו מעכב השטר בידו עד שיפרע השכר:
זייר — לשון עוצר כמו מעצרתא זיירא (ע"ז דף ס.) ובלשון המקרא ויזר את הגזה (שופטים ו׳:ל״ח):
כל מעשה ב"ד — והאי נמי מעשה ב"ד הוא:
ירמיה ברי גרסינן:
שהוחזק — לוה זה כפרן פעם אחרת לפיכך אין נאמן לומר פרעתי ובההיא תנן יחזיר:
ותו לא פרע כלל — בתמיה ואי חיישינן לפרעון זה שלא נזהר לשמור שטרו יפסיד:
צא תן לו — שפסקו לו דינו בב"ד שציוו עליו לתת לו:
