מסכת בבא מציעא דף ל״ב עמוד א׳

תרי מגו תלתא שנים מן השלשה יבואו ויעידו לומר שלשה היינו:

אם יש שם ב"ד וסתם ב"ד שלשה אלמא אין כח להפקיר ממון זה אצל זה בפחות משלשה:

גילוי מילתא שידעו שחלקתי בשוה:

אלמנה הניזונת מנכסי יתומים מוכרת למזונות:

שלא בב"ד ובלבד שיראו שנים שלא תמכור בזול:

מתני' מצאה ברפת בגמרא מפרש מאי אצטריך:

היתה בבית הקברות והוא כהן:

או שאמר לו אל תחזיר והוא במקום שהוא מותר לילך שם:

אלמנה מוכרת שלא בב"ד וא"ת התם משום חינא או משום שלא תתבזה בב"ד כדמפרש באלמנה ניזונת (כתובות דף צז. ושם) וי"ל דס"ל כיון דאלמנה מוכרת אע"ג דאינה שלה שלא בב"ד משום חינא ה"נ שותף יטול את שלו שלא בב"ד אע"ג דליכא טעם דחינא:

בית דין הדיוטות וא"ת והאמרינן התם (דף צח. ושם) אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום דאמרינן לה מאן שם לך הלא מכרה ע"פ ב"ד הדיוטות וי"ל כיון שלוקחת לעצמה נראה לעולם שמעכבת מנכסי יתומים בידה אע"פ שיש ב"ד הדיוטות כיון דליכא מומחין אבל כשמוכרת לאחרים אין נראה שמעכבת משלהם שהרי לא עכבה כלום וא"ת ומ"ש דאלמנה מוכרת לאחרים שלא בב"ד ובב"ד יכולה לעכב אפי' לעצמה מדאמרינן התם דא"ל מאן שם לך משמע דבב"ד יכולה לשום וקאמר נמי התם ההוא גברא דאפקידו גביה כסתא דיתמי אזל שמה לנפשיה בת' זוזי לסוף אייקור כו' אתא לקמיה דרבי א"ל מאן שם לך משמע דבב"ד יכול לשום ולקמן בפרק המפקיד (בבא מציעא דף לח.) תנן המפקיד פירות אצל חבירו והרקיבו כו' עושה להם תקנה ומוכרן בב"ד וכשהוא מוכרן מוכרן לאחרים ואין מוכרן לעצמו כיוצא בו גבאי צדקה פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמם דאפילו בב"ד מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמם ושלא בב"ד אין מוכרין אפילו לאחרים וליכא למימר הא דאמר ומוכרים לאחרים בב"ד היינו ברשות ב"ד אבל אי ידעי ב"ד השומא יכול לעכב לעצמו דבירושלמי מסיק על ההוא מעשה דרבי יוחנן חקוקאה דמייתי פ"ק דפסחים (דף יג. ושם) א"ל לך ומוכרם בב"ד אלמא אע"פ שנתן לו רשות היה צריך למוכרם בב"ד וי"ל דמוכרת שלא בב"ד משום חינא. וגבי כסתא דיתמי נמי דיכול לעכב לעצמו בב"ד מצינן למימר דהיינו דוקא בדיעבד דמשום חשד לא מהדרינן עובדא א"נ דגבי יתמי ב"ד עצמם הם מפקידין ולכך יכול לעכב לעצמו על פיהם אבל פקדון של אחרים אינו יכול לעכב לעצמו על פי ב"ד:

כבד את ה' מהונך הא דנקט קרא דדברי קבלה ולא נקט קרא דאיש אמו ואביו תיראו וכתיב את ה' אלהיך תירא משום דניחא ליה לאתויי קרא דכבוד:

אמר ליה רב ספרא מנא לך [הא] אמר ליה דתנן אם יש שם ב"ד מתנה בפני ב"ד אמר ליה מי דמי התם אפוקי ממונא הוא ובעי ב"ד אבל הכא דידי שקלי בתרי סגי ליה תדע דקתני אלמנה מוכרת שלא בב"ד. ואסיק' משמיה דרב נחמן בההיא דאינה צריכה ב"ד מומחה אבל צריכה (אפי') ב"ד הדיוטות:

מתני' מצאה ברפת וכו' עד אמר לו אביו היטמא או אל תחזיר לא ישמע לו.

ת"ר מנין שאם אמר לו אביו היטמא או אל תחזיר שלא ישמע לו לבטל את המצוה שנאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבים בכבודי אע"פ שהזהרתיך בכיבוד אב ואם אם יאמרו לך חלל שבת אל תשמע להן אלא ואת שבתותי תשמרו וכן בכל המצות.

ומקשינן טעמא דכתב רחמנא הכי הא לאו הכי הוה אמינא אם יאמר לו אל תשיב ישמע לו אמאי והא כיבוד אב ואם עשה הוא שנאמר כבד את אביך והשבה היא עשה שנאמר השב תשיבם לאחיך ולא תעשה שנאמר לא תוכל להתעלם ולא אתי עשה ודחה לא תעשה ועשה. ופרקינן מהו דתימא הואיל ואיתקיש כיבוד אב ואם לכיבוד המקום שנאמר כבד את ה' מהונך אימא ניציית ליה לאבוה קמ"ל דלא: חייב לטעון ולפרוק אפי' ק' פעמים שנאמר עזב תעזב עמו.

פי' פריקה אית בה חסרון כיס שאם לא תפרקה תמות הבהמה תחת משאה טעינה אין בה חסרון כיס דליכא חששא למיתת הבהמה. ישב לו בעל הבהמה ואמר לו מצוה עליך לפרוק אם תרצה פרוק פטור שנאמר עמו.

תדע דתנן אלמנה מוכרת שלא בבית דין איכא למידק מי דמי, התם תקנתא היא דתקינו לה אי משום חינא אי משום מזוני (כתובת צז, א), אבל הכא גבי שותפין לא. ויש לומר דקא סלקא דעתיה דמשום חינא דידה עשאוה כשותף, ואם איתא דשותף לא, אף היא לא תמכור אלא בבית דין.

ואסיקנא אינה צריכה בית דין מומחין אבל צריכה בית דין הדיוטות. ואיכא למידק אם כן מאי קא משמע לן פשיטא, דאטו כולהו דיני ממונות לאו בהדיוטות נינהו, ומאי שנא. ועוד דאם איתא, גרושה נמי למה לא תמכור אפילו שלא בבית דין, דמאי שנא משאר דיני ממונות. פירש הרמב"ן ז"ל: דמומחין והדיוטות דהכא, לא כמומחין דעלמא דסמוכין, והדיוטות דעלמא דבקיאי אלא דלא סמיכי, אלא מומחין דהכא, מומחין בדין כדיינין דעלמא דבעינן דאיכא חד מינייהו דגמיר דינא, והדיוטות הדיוטות גמורין אלא דבקיאי בשומא. וקיימא לן כרב נחמן, וכן פסקו הגאונים ז"ל. ואם תאמר והא דאמרינן בכתובות (צח, א) אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום דאמרינן לה מאן שם ליך, הא לאחריני מה שעשתה עשוי, במאי עסקינן אי בבית דין הדיוטות אמאי לא עשתה ולא כלום, ואי שלא בבית דין כלל אפילו לאחריני נמי אמאי מה שעשתה עשוי, והא אמרת מוכרת שלא בבית דין מומחין ולעולם צריכה הדיוטות. והרמב"ן ז"ל תירץ דלעולם כששמה בבית דין הדיוטות, אלא ששמה היא לעצמה והם הודו לה, דכיון דלא גמירי, איכא למיחש דילמא לא מדקדקי בהדה דלא חיישי לפסידא דיתמי, אבל כשמה לאחריני, איהי חיישא להפסד היתומים ומדקדקת עמהן, ואף בית דין מדקדקין דבקיאין בשומא נינהו. ועדיין צריכה עיון דהכא לא בשופטני עסקינן, דאף על גב דלא בקיאי בדיני, לא חשידי לזלזולי בנכסי דיתמי, הואיל ובקיאי בשומא.

יכול אמר לו אביו אל תחזיר וכו' איכא למידק, פשיטא שלא ישמע לו, שהרי אין לאביו כבוד כשאינו מחזיר, וכיון שכן, ליכא עשה כלל דנדחי. פירשו בתוספות (עי' לק' לג, א ד"ה אבידתו) דהכא כשאמר לו אביו אל תחזיר אלא עסוק בכבודי להביא לי גוזלות או לשמשני. וכן כתבתיה בריש פרק קמא דיבמות (ו, א ד"ה מה) בסיעתא דשמיא.

הא לאו הכי ניצית ליה האי עשה והאי עשה ולא תעשה הרב אלפאסי ורש"י ז"ל פירשוה אאמר לו אביו אל תחזיר, דבהשבת אבדה איכא עשה דהשב תשיבם ולאו דלא תוכל להתעלם. וכבר כתבתי למעלה (ל, א) דלא משכחת באבדה עשה ולא תעשה אלא כשנטלה על מנת להחזירה ולאחר מכאן נמלך לגוזלה וקודם שנתיאשו הבעלים, שאם לא נטלה ליכא אלא לאו דלא תוכל להתעלם, כדאיתא לעיל (בבא מציעא כו, ב). ולפי פירוש זה כי תירץ בגמרא סלקא דעתך אמינא הואיל והוקש כבודם לכבוד המקום, הוא הדין דהוה מצי לתרץ הכא במאי עסקינן כשלא נטלה עדיין, דליכא אלא לאו דלא תוכל להתעלם לבד, אלא דניחא ליה לאוקומה בכל ענין, ואפילו הכי אי לאו דכתיב את שבתותי תשמורו, ניצית ליה הואיל והוקש כבודם לכבוד המקום. ומיהו המחוור, דעיקר קושיא דגמרא דמקשו טעמא דכתיב את שבתותי תשמורו אאמר לו אביו הטמא קאי, דבטומאה איכא עשה ולא תעשה, וזה הנכון.

חלק בפני שלשה וחברו כופר בה ואין שם הבית דין כלל שנדע זה על פיהם הרי זה צריך להביא שנים מן השלשה שיעידו שחלק בפניהם ושלישי עמהם או שנים מן השוק שיעידו שחלק בפני שלשה:

אלמנה יש לה רשות למכור למזונותיה מנכסי בעלה אפילו קרקע ואפילו שלא בבית דין מומחין ובלבד בשלשה הדיוטות בקיאין בשומא ואם מכרה בינה לבין עצמה אם שוה בשוה מכרה הרי מכרה קיים וכשירצו היורשין להשביעה אין מחשבין עמה בבית דין על ספוק מזונותיה ועל מעשי ידיה וכן משביעין אותה שלא מכרה ביתר ממה ששמו לה ואם מוכרת לכתובתה נשבעת על כתובתה בבית דין שלא נפרעה בכלום ומוכרת אף שלא בבית דין מומחין אלא בשלשה הדיוטות נאמנין ובקיאין בשומא ואם מכרה בינה לבין עצמה אם שוה בשוה מכרה קיים ונשבעת אחר מכירה ליתומים אם רצו שכדין מכרה לדעת קצת וכן אם מכרה ביתר ממה ששמו לה ודברים אלו יתבאר עיקר שלהם במסכת כתבות בע"ה:

המשנה הארבע עשרה והיא מעורבת קצתה מן החלק השני בצדדין שאינן בכלל אבדה וקצתה מענין החלק החמישי בצדדין הפוטרין בהשבת אבדה ואמר על זה מצאה ברפת אינו חייב בה ברשות הרבים חייב בה אם היתה בבית הקברות אל יטמא לה אמר לו אביו הטמא או שאמר לו אביו אל תחזיר לא ישמע לו אמר הר"ם כבר ידעת כי פרישות הכהן או הנזיר מן הטמאה הוא עשה ולא תעשה נאמר בכהן וקדשתו ונאמ' בנזיר קדוש הוא וזו מצות עשה ונאמר בכהן לנפש לא יטמא ובנזיר נאמר ועל כל נפשות מת לא יבא והחזרת האבדה עשה בלבד והוא מה שנאמר השב תשיבם לאחיך ומעיקרנו אין עשה דוחה את לא תעשה ועשה ואמ' רחמנא איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כלכם חייבין בכבודי ולכן אינו חייב בכבוד אב ואם אם אמרו לעבור על מצוה מן המצות:

אמר המאירי מצאה ברפת אינו חייב בה ופרשוה בגמ' ברפת שאין יציאת הבהמה משם ותעייתה מצויה כל כך כגון שאינה יכולה לצאת משם בריוח ומתוך כך אינו חייב בה אע"פ שיכולה לצאת בדחק ואע"פ שזה הרפת חוץ לתחום ברשות הרבים חייב ליטפל בה אע"פ שאינה רצה ופירשו בגמ' דוקא שהוא חוץ לתחום:

היתה בבית הקברות לא יטמא לה כמו וביארנו אמר לו אביו הטמא או שאמר לו אל תחזיר לא ישמע לו ואע"פ שהוקש כבודו לכבוד המקום שאין לך לכבדו להקל בכבוד שמים בפירוש אמרו איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כלכם חייבין בכבודי:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה החמש עשרה והוא מענין החלק החמישי במה שנתגלגל בו לעניני פריקה וטעינה פרק וטען פרק וטען אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב שנא' עזוב תעזוב עמו הלך וישב לו ואמר הואיל ומצוה עליך אם רצית לפרוק פרוק פטור שנאמר עמו ואם היה זקן או חולה חייב מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון ר' שמעון אומר אף לטעון ר' יוסי הגלילי אומר אם היה עליו יותר ממשאו אין זקוק לו שנא' תחת משאו והוא יכול לעמוד בו אמר הר"ם ומצוה מן התורה לפרוק בחנם ולטעון בשכר ור' שמעון אומר זה וזה בחנם ואין הלכה לא כר' שמעון ולא כר' יוסי ומן המבואר שמה שאמ' זקן או חולה הוא שב לבעל המשא ומה שאמר חייב ר"ל כי הפוגע בו חייב שיפרוק המשא הוא לבדו ולא יטריח לבעל המשא שיפרוק עמו אם הוא חלש הגוף:

אמר המאירי פרק וטען אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב פי' הפריקה היא כשהבהמה רובצת תחת משאה והטעינה כשנפל המשוי בדרך ואין שני להקימו עם הבעלים וחייב בזה אפילו מאה פעמים כמו שבארנו למעלה עזוב אפילו מאה הקם אפילו מאה ולא נאמר תעזוב או תקים אלא ללמד שאם מצאה רבוצה ואין בעלים עמו פורק וחוזר וטוען:

בד"ה ב"ד הדיוטות כו' וי"ל דמוכרת שלא בב"ד משום חינא וגבי כו' עכ"ל רצה לומר דהך מתני' דמוכרת שלא בב"ד משום חינא אית לה תרתי מעליותא דהיינו דבב"ד יכולה לעכב לעצמה ושלא בב"ד תוכל למכור מיהת לאחרים ע"י ג' הדיוטות מה שאין כן בהך דמפקיד וק"ל:

בפרש"י בד"ה לומר לך פריקה כו' ה"א דיו לבא מן כו' מה טעינה בשכר כו' עכ"ל דקדק לפרש כן דהשתא פריקה איצטריך לגופיה דאי לא הוה כתיב פריקה אלא הוה ילפינן ליה מק"ו מטעינה לא הוה אלא בשכר כטעינה דמסברא טעינה הוא בשכר ולא ניחא ליה לפרש בפשיטות דמש"ה כתיב פריקה למימר דטעינה בשכר ואי לא הוה כתיב פריקה לא הוה ידעי' דטעינה בשכר כנראה מדברי התוס' לעיל דאם כן לא הוה פריקה חוזר לגופיה ולפרש"י דהכא יש לקיים לעיל דעביד צריכותא אכולהו קראי והכי קאמר ואי אשמעי' טעינה לחוד משום דבשכר מסברא אבל פריקה בחנם לא הוי משום דמטעינה הוה ילפינן ליה וה"א דיו ולכך צריכא למכתב פריקה משום גופיה דהוי בחנם ואין מקום לקושית התוספות שם וק"ל:

תוס' ד"ה ב"ד הדיוטות וכו' עד אזל שמה לנפשיה בה' זוזי כצ"ל:

ד"ה כבד את ה' וכו' ולא נקט קרא דאיש אמו ואביו תיראו וכתיב את ה' אלהיך תירא ומשום דניחא ליה וכו' כצ"ל:

אינה צריכה בית דין של מומחין וכו' מומחין לאו דוקא כי ההיא דאיתמר לעיל מאי ולא אמר סימניה לא אמר סימן מובהק דוקא דגבי ממונא לא בעינן סימן מובהק אי מדאורייתא אי מדרבנן. והדיוטות היינו אינשי דבקיאי בשומא ונדמה הדין למה ששנינו בריש סנהדרין מעשר שני שאין דמיו ידועים פודין אותה בשלשה לקוחות ולא בשלשה שאינן לקוחות ואפילו אחד מהן גוי ופירש רש"י לקוחות סוחרין בקיאין בשומא. ולעיל אמרינן שם דמיהן ומניחן אפילו ליכא בית דין כלל לא הטריחו באבידה יותר מדאי ולא אמרינן ליה נמי מאן שם לך. תוספות שאנ"ץ.

הקשו בתוספות הא דאמרינן בכתובות אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום וכו'. הא לאחריני מה שעשתה עשוי במאי אי בבית דין הדיוטות היכי אמרינן מאן שם ליך הא בי דינא שמו לה. אלא לאו ששמה בלא בית דין ושמע מינה דלאחר מה שעשתה עשוי. ולהאי פירושא דכתיבנא דהני הדיוטות לא גמירי דינא איכא למימר דהתם כיון דלעצמה שמה אינהו לא שמו לה כמה דשוי דלא איכפת להו בהפסד דיתמי דהא לא גמירי דינא אבל כששמה לאחרים שהיא אינה רוצה למכור אלא בכדי דמיהן ועל פיהן של אלה מה שעשתה עשוי דהא בקיאי בשומא. וראיתי מי שתירץ דדיעבד אפילו בלא בית דין כלל מה שעשתה עשוי. וקשיא דהא רב ספרא פלג בלא דעתיה דאיסור ואמרו ליה מאן פלג לך. ואין זה דעת הגאונים וכן תמצא במקח שער חמישי. הרמב"ן. ועדיין צריך עיון דאנן לאו בשופטני עסקינן דאף על גב דלא בקיאי בדינא לא חשידי לזלזול בנכסי יתומים הואיל ובקיאי בשומא. הרשב"א. ועיין בהר"ן פרק אלמנה ניזונית.

וזה לשון הריטב"א ולאו מי איתמר עלה וכו'. הכי נמי צריך בית דין הדיוטות. ויקשה לי אי בית דין הדיוטות צריכה מאי מוכרת שלא בבית דין מי עדיפא משאר דיני ממונות שהן בהדיוטות. ויש לומר דהני הדיוטות היינו הדיוטות ממש דלא גמירי אלא דבקיאי בשומא והכי קאמר אינה צריכה בית דין דגמירי אלא די לה בבית דין הדיוטות של השוק ולהדיוטות דעלמא קרי הכא מומחין אגב אינך הדיוטות של שוק דלא גמירי כלל והיינו דתנן מוכרת שלא בבית דין כלומר שלא בבית דין הדנים דיני ממונות. ויש שפירש דבכל ענין כתובה בעינן סמוכין כדין תורה שלא תקנו הדיוטות אלא בהודאות והלואות ומשא ומתן מפני תקנת השוק. וזו אינו כלום כדברירנא בדוכתא. וכן פירשו הגאונים. הילכך אלמנה שמכרה שלא בבית דין הדיוטות לא עשתה כלום וכדאמרינן הכא גבי עובדא דרב ספרא דאף על גב דהוי בדיעבד כל היכא דלא פליג בפני שלשה אין מעשיו כלום ודוקא במידי דצריך שומא. ע"כ.

מתניתין מצאה ברשות הרבים חייב בה. משמע אף על גב דאינה רצה דומיא דרפת. והא דאמר לעיל רועה בדרך אין זו אבידה היינו התם שאינה תועה הכא מיירי שניכר בה שהיא תועה אינה יודעת להיכן היא הולכת הילכך הויא אבידה וחייב בה. ולהכי נקט נמי לעיל רועה בדרך הוא דלא הוי אבידה הא אינו רועה אף על פי שאינו רצה הוי אבידה הרא"ש. והראב"ד פירש בענין אחר והביאו הרא"ש בפסקיו.

רבי שמעון אומר אף לטעון מפרש בגמרא דרבי שמעון פליג ואמר אף לטעון בחנם וסתם מתניתין דלעיל היה בטל מן הסלע וכו' רבנן תנו לה ובטעינה קמיירי. אי נמי רבי שמעון נמי תני לה דרבי שמעון נמי נהי דסבירא ליה דבחנם הוו תרווייהו הני מילי שהוא איש בטל ואינו משתכר בכל יום כלל אי נמי בזמן שאינו מוצא לשכור עצמו בשום דבר דלא מטי ליה פסידא בממוניה אבל היכא דמטי ליה פסידא דממונא לא קאמר רבי שמעון שלא יתחייבו הבעלים להחזיר לו מה שהפסיד. ה"ר יהונתן ז"ל.

גמרא אינה משתמרת ואינה מטעה. פירוש אינה משתמרת לגמרי מליסטים וגם שלא תוכל לצאת. ואינה מטעה את הבהמה אשר בתוכה להיות בורחת ויוצאת כגון שיש שם מרעה קצת וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל. הריטב"א ז"ל.

השתא אשכחיה לבראי מעייל לגואי פירוש אי הוי של בעל הבהמה השתא דאיתיה לגואי אף על גב דלא ידע אי דידיה היא פשיטא דלא הויא אבידה. הראב"ד. ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: מצא בהמה בורחת חוץ לתחום פתוח מכל צדדיו או אפילו משני צדדיו מטפל בה. ואם אינו פתוח אלא דרך פתחה אינו מטפל בה אף על פי שאינו משתמר לגמרי. עד כאן.

אמר רבי יצחק ואפילו עומדת חוץ לתחום מכלל דברשות הרבים אפילו בתוך התחום חייב בה. כך כתוב בכל הספרים. ואין צריך למחוק הגירסא ודייק שפיר מדאמר רבי יצחק דאפילו חוץ לתחום מיירי מכלל דאתיא בפשיטות בתוך התחום וגם מדלא נקט מילתיה אסיפא. הרא"ש.

בתוספות בד"ה ב"ד הדיוטות כו' וא"ת ומ"ש דאלמנה כו' ולקמן בפרק המפקיד כו' דאפילו בב"ד נמי אין מוכרין לעצמן עכ"ל. ולכאורה יש להקשות דלמא התם נמי איירי שמכרה בב"ד הדיוטות ומש"ה מוכרה לאחרים דוקא ולא לעצמו ואף ע"ג דקתני סתם מוכרה בב"ד אפ"ה נוכל לפ' דאיירי בב"ד הדיוטות ותדע דהא הכא בעובדא דאיסור ורב ספרא משמע למסקנא דסגי בהדיוטות מדמדמי לה לאלמנה וא"כ ע"כ הא דקא"ל אייתי תרי מגו תלתא היינו תלתא הדיוטות ואפ"ה הוי מדמה לה רבה גופא להא דתנן אם יש שם ב"ד מתנה בפניהם אלמא דמתני' נמי בהדיוטות איירי אף על גב דקתני ב"ד וא"ל דע"כ בב"ד הדיוטות התם אינו יכול למכור אפילו לאחרים דאל"כ מאי רבותא דאלמנה הא ליתא דע"כ באלמנה עיקר החידוש שיש לה רשות למכור בנכסי יתומים שלא ברשות ב"ד ומש"ה קאמר ר"נ דלענין שומא בעינן ב"ד ומיהא בהדיוטות סגי וא"כ בפקדון שהוא לתועלת המפקיד דלא ליכלייה קרנא כבר נתנו חכמים ראשונים רשות לכל הנפקדים למכור לאחרים כשיבררו שנרקבו הפירות ועיקר הדין דקתני מוכרה בב"ד היינו משום השומא וא"כ י"ל דלעולם בהדיוטות איירי דכל לענין שומא לאחרים בהדיוטות סגי ומש"ה אינו רשאי למוכרו לעצמו וי"ל דמכדי תנא אתקנת' מהדר וא"כ אמאי פסיקא ליה למימר ואין מוכרה לעצמו שהרי אם ימכרנו עפ"י ב"ד מומחה רשאי ליקחה לעצמו כדאמרינן באלמנה וגבי כסתא דיתמי והיינו דקשי' להו לתוספות ודו"ק. אח"ז עיינתי בתוספות דכתובות שכ"כ לתרץ קושי' אחרת דההיא דיוחנן חקוקה איירי בב"ד הדיוטות ע"ש ובחידושינו שם יבואר כל הצורך בעז"ה גם שאר דקדוקים שיש לדקדק בדברי התוספות ושייכים גם לכאן ועיין במהרש"א ובפ"ק דפסחים:

בא"ד וי"ל דמוכרת שלא בב"ד משום חינא וגבי כסתא דיתמי נמי כו' עכ"ל. פירוש דטעמא דחינא היינו לתרץ קושיא ראשונה דמ"ש דמוכרה שלא בב"ד אבל לענין קושיא שניה דבב"ד רשאה ליקח לעצמה כדאמרינן מאן שם לך יתרצו ג"כ דהיינו בדיעבד כמו בכסתא דיתמי וכן לתירוצם השני בכסתא דיתמי כיון דב"ד עצמם היו מפקידין י"ל דהיינו טעמא נמי באלמנה כיון שהב"ד עצמם מגבין לה כתובתה רשאה ליקח לעצמה על פיהם אבל אין לפ' כוונת התוספות דטעמא דחינא מהני נמי לענין שלוקחת לעצמה דא"כ הא דאמרינן בכתובות גבי אלמנה מאן שם לך ומייתי ראיה מכסתא דיתמי ומאי ראיה דלמא שאני אלמנה דמשום חינא אפי' בהדיוטות רשאה ליקח לעצמה אע"כ דלענין ליקח לעצמה לא שייך כלל טעמא דחינא וכן הדעת נותנת כנ"ל ועי' בתוספות דכתובות שתירצו בע"א ממה שתירצו כאן ושם יבואר אי"ה:

בגמרא טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו הא לאו הכי ה"א צייתא ופרש"י דמאבידה קשיא ליה דהא עשה ולא תעשה היא ולא ידעתי מי הכריחו לזה דפשטא דלישנא משמע דאקרא דאת שבתותי תשמרו מקשה דלא איצטריך כלל וא"כ נוכל לפרש לענין שבת גופא דעשה ולא תעשה היא וכמה עשין נאמרו בה ביום השביעי תשבות וזכור ושמור ועוד טובא וכן משמע בתוספות פ"ק דיבמות ויותר נראה דמקשה אכולהו דבין שבת ואבידה וטומאה כולהו עשה ולא תעשה נינהו דבטומאה איכא עשה דקדושים יהיו כדאמרינן לעיל וק"ל:

שם פריקה בחנם טעינה בשכר וכתב הרא"ש דפריקה בחנם היינו באדם בטל או אפילו אם הוא פועל אינו נוטל כל שכרו משלם אבל כפועל בטל מיהא שקיל כמו באבידה דילפינן לה מאפס כי לא יהיה בך אביון ובטעינה אין חילוק אלא לעולם נוטל כל שכרו משלם וכבר כתבתי לעיל דלפ"ז צ"ל דהא דטעינה הוי בשכר יותר ממחזיר אבידה היינו משום דבטעינה ליכא חסרון כ"כ כמו באבידה דמפסיד לגמרי וכתבתי שם גם כן דיש לומר סברא להיפוך מדעת הרא"ש דהא דטעינה בשכר היינו כפועל בטל כמו באבידה אבל פריקה בחנם היינו לגמרי ולא דמי לאבידה דהתם עיקר המצוה אינה אלא להצלת ממון חבירו וא"כ אמרינן שפיר דשלו קודם אבל הכא דאיכא צער ב"ח וצערא דמרא ה"ל כמו שאר מצות עשה וחובת הגוף שאינו רשאי להמנע בשביל הפסד ממונו וכתבתי שם דממאי דמקשה ל"ל הני תרתי ול"ל למיכתב אבידה יש להכריע לכל א' משני הצדדים ע"ש. אמנם בהגיעי לכאן מצאתי את שאהבה נפשי בנ"י שכ"כ בשם הר"ן ממש כדברי הפוך מדעת הרא"ש אבל האמת יורה דרכו דקשיא לי על זו הסברא דאם כן משמע דהא דטעינה בשכר ידעינן מסברא חיצונה דומיא דאבידה ולא איצטריך קרא לרבנן אלא לפריקה דבחנם וא"כ תקשה לר"ש דלא מייתר ליה קרא דפריקה משום דלא מסיימי א"כ ה"ל זה וזה בשכר מיהו אפשר לומר דבטעינה נמי סברא החיצונה דבחנם כיון דאיכא צערא דמרא ואיכא נמי צער ב"ח פורתא כדמשמע לעיל בגמ' גבי ל"ל דכתב הני תרתי והא דקאמר הכא דבטעינה ליכא צער ב"ח היינו לגבי פריקה מיהו מדברי הר"ן גופא לכאורה לא משמע כן אחר העיון אבל יש ליישבן גם כן על הדרך שכתבתי ואין להאריך ודו"ק:

רש"י ד"ה לומר וכו' הלכך אי לא כתיב כעין זה כתב רש"י ביצה דף ז ע"ב ד"ה שיעורו: