מסכת בבא מציעא דף ק״א עמוד א׳

גמ' חוץ מן ההוצאה שהוא מוציא במסיקתן ובעצירתן:

שנעקרו בגושיהן עם הקרקע שסביבותיהן שיכולין לחיות על ידו פטורין מן הערלה כדתנן (ערלה פ"א מ"ג) אילן שנעקר והסלע עמו אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב:

ולאחר שלש כלומר אפילו נעקרו בגושיהן לא שנו דיחלוקו אלא לאחר שלש שנים ששטפן הנהר שאילו נטען מתחלה בעל הקרקע בלא גושיהן כבר יצאו עכשיו מכלל הערלה דהשתא לא מהני ליה גושין דבעל הזיתים מידי לאחר שלש:

אבל בתוך שלש גושין דבעל הזיתים הוא דקשרי להו והכל שלו:

הוה קטיני הוו זיתים דקין ולא היה להן צל וזרענא תותייהו סילקא וירקא:

צריכא רבה שאם לא פרשה רבי יוחנן לא היינו אומרים אותה מסברא:

המקבל למחצה:

מעשר תחלה כל התבואה ואח"כ נותן לו לנכרי חלקו ונמצא מעשר משלו על של נכרי ומפסיד:

שנעקרו בגושיהן נקט הכי משום תוך שלש דאל"כ הוו ערלה:

ולימא ליה אי אנא נטעי לאחר שלש הוה אכילנא כו' והייתי קונה נטיעות קטנות בדמים מועטין ולאחר שלש היו נעשות גדולות וטוענין פירות כזיתים שלך ומאחר שלא עשיתי כן אלא הנחתי זיתים שלך בקרקעי פשיטא שלא הנחתים לדעת שתאכל עמי אחר שלש אא"כ אוכל גם אני עמך תוך שלש הואיל וכן גם אתה הנחתם לדעת כן בקרקעי:

ואם אמר הלה זיתיי אני נוטל אין שומעין לו אלא ישארו הזיתים שם אע"פ שלאחר ג' הכל של בעל הקרקע ובעל הקרקע יתן דמי הזיתים כמו ששוים למכור לנטיעות ולא סגי בדמי עצים שהרי לעשות פירות הן עומדין:

סברוה מאי שדה אבותיו כו' וקסבר אין קנין ומקבל כחוכר נראה לר"י לפרש משום דקסבר אין קנין ראוי להחמיר במקבל כמו בחוכר ובחוכר מן הדין צריך לעשר שלא יהא פורע חובו במעשר כדאמר. הרי שאנס השר את גורנו אם בחובו צריך לעשר אבל ת"ק דרבי יהודה דאמר החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו רבי יהודה אומר אף המקבל ממציק כו' סבר יש קנין ולכך אין להחמיר במקבל אלא דוקא בחוכר החמירו מדרבנן כמו שחייבו לעשר מדרבנן את הלוקח מן הנכרי כדאמרינן בהקומץ רבה (מנחות דף לא. ושם ד"ה קסבר) גבי ר' שמעון שזורי למ"ד יש קנין והא דתנן בהשולח (גיטין דף מג: ושם) האריסין והחכירין כולם פטורין מן המעשר ומשמע דאפילו חלקו של חוכר פטור איכא לאוקמי בסוריא כדמשני התם (דף מז.) אמשניות טובא ואפילו חוכר פטור שם כמו בחוצה לארץ דבלא שמעתתי' צריך לאוקמי התם בסוריא כיון דפטור אפילו חלקו של ישראל דלא תיקשי ההיא דמנחות ומה שהוצרך ר' יהודה להזכיר שדה אבותיו אע"ג דת"ק נמי איירי דוקא בארץ כדפרישי' דבחוצה לארץ אפילו חוכר פטור הכי קאמר ליה ר' יהודה לת"ק כיון דבא"י קיימינן ראוי להחמיר במקבל כמו בחוכר דאין קנין דאכתי שדה אבותיו חשוב ולמאי דקאמר לעולם יש קנין ולכך אין ראוי להחמיר במקבל כמו בחוכר לפי זה לא פליג רבי יהודה את"ק אלא מוסיף דאף המקבל ממציק מעשר ונותן לו כמו בחוכר כך נראה לר"י לפרש דמקבל כחוכר או לאו כחוכר דמי תלוי ביש קנין ואין קנין ועיקר ור"ת פירש בע"א ודוחק:

כדי שתהא ברה בידו פי' שתהא ברורה בידו שעל ידי שיצטרך לעשר אף חלקו של נכרי והיא חביבה בעיניו ולא יניחנה ומתוך שיקשה עליו הוצאת המעשר יטרח לחזר על הנכרי ללוקחה הימנו אבל ישראל אחר אם נחייבנו לעשר אף מחלק הנכרי יניחנו מלקבל דאין חביבה בעיניו ר"ח גריס שתהא בורה בידו פירוש להכי קנסו את היורש שיעשר את חלק הנכרי כדי שיניח מלקבלה וכיון שתהא בורה ביד הנכרי שלא ירצו לקבלה הימנו ע"י כן ימכרנה לישראל בדמים מועטין שלא נתן עליה כלום אלא בגזילה באתה לידו ולכך לא יהיה רגיל עוד לגזול אבל אחר לא הוצרכנו לקנוס ולעשר דבלאו הכי שומע לנו מלקבלו אבל יורש דחביבה ליה לא תועיל אזהרה:

הא דקאמר ר"ל ל"ש אלא שנעקרו בגושיהון. קשיא לי אי נעקרו בגושיהן אמאי קאמר הלה ארצי גדלה. וניחא לי דאף על פי שנעקרו בגושיהן ויכולין לחיות בהן ומצילין אותם מן הערלה, מ"מ אינם יכולין לגדל פירות מחמת הגושין לבד ואף אם יגדלו לא יגדלו אלא פירות מועטין.(שיטמ"ק).

מדאמרינן הכא אי הוה נטענא מי לא הוי אכילנא. דקדק הרשב"א ז"ל דמי שירד לחורבתו של חברו שלא ברשות ובנאה לא מצי אמר כיון דמשום בנינא דידי חזיא למידר אדור בתוכה ואשתמש בה, משום דא"ל מריה דארעא אי אנא בגינא מי לא הוה דיירנא, הלכך נותן לו כל הוצאתו ומסתלק. ואם כבר דר בה, אם מעיקרא לא הוה קיימא לאגרא כלל א"צ להעלות לו שכר דא"ל מה חסרתיך (ב"ק כ, א) ואי הוה קיימא לאגרא מעיקרא ואפילו לשכר מועט צריך להעלות לו שכר כדמיה של עכשיו. וראיה לדבר מדאמרינן בפרק כיצד הרגל (כא, א) ההוא גברא דבנה אפדנא [אקילקלתא] דיתמי אגבייה רב נחמן לאפדניה מיניה, ואקשינן לימא קסבר רב נחמן הדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר, כלומר ואפילו בחצר דלא קיימא לאגרא, ודחינן לה מעיקרא קדמונאי הוו דיירי התם ומסקי לה ליתמי דבר מועט, ואמר לו ר"נ זיל פייסינהו, לא אשגח ביה, ואגבייה רב נחמן לאפדניה מיניה, מדאמרינן זיל פייסינהו והדר קאמר ואגבייה לאפדניה, משמע דכמה דמיתוגר השתא יהב ליה כיון דמעיקרא הוה קאי לאגרא ואפילו בדבר ואם השכירו הבונה לאחרים שלא כדין, אי מצר דלא קיימא לאגרא היה השוכר פטור, ואי קיימא לאגרא מעלה שכר לבעל הקרקע, וראיה לדבר מדאמרינן בפרק כיצד (שם) הדר בחצר חברו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר והשוכר בית מבני העיר ונמצאו לו בעלים מעלה שכר לבעלים, ואקשינן תרתי, לא קשיא הא דקיימא לאגרא הא דלא קיימא לאגרא, אלמא דהיכא דקיימא לאגרא מעלה שכר לבעלים, והיכא דיהבינן למשכיר מפיק מניה דהא בעלים עלי' דשוכר הדרי. ובדלא קיימי לאגרא נמי דאין צריך להעלות שכר לבעלים, אי יהבי למשכיר מפיק מיניה דהא ארעא לאו דידיה הוא, ומיהו אפילו למארי ארעא לא מיחייב הלכך כה"ג דעיקרא דמילתא מחילה בטעות היא לא הויא מיסוד הרשב"א ז"ל עכ"ל הרנב"ר ז"ל. עוד כתב הרשב"א ז"ל בחדושיו, ומיהו מסתברא דאפילו לא היתה החורבה עשויה לשכר ולא היו מעלין ממנה שכר מעיקרא כלל, אם עמד זה ובנאה והשכירה אצל אחרים, מחשבין לו כל מה שקבל בשכירות הבתים מדרבי יוסי דאמר (ב"מ לה, ב) כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו, ואנו רואים הדר בו בשכר כאילו הוא שוכר של בעל החצר. [ל' הנמוק"י].

היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות אמר רב שמין וידו על התחתונה. פירשו רוב המפרשים ידו על התחתונה, אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח נתן לו הוצאה שיעור שבח. ושמואל אמר שמין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה, היינו שנותן לו כשתלי העיר, ומשמע אפילו יתר על ההוצאה. והוא מן התימה היאך יתן לו זה יתר על מה עוד אני תמה, והלא בעל חוב נוטל את השבח (לעיל בבא מציעא טו, א) ואינו נותן לו אלא הוצאה ואף על פי שנכנס לשדה זו ברשות ולקחו מבעלים, והיאך יהא יפה כח בעל חוב מבעל הקרקע. והריא"ף הפליג יותר ואמר שנותן לו הבנין עד גמירא, והיינו דאמר ליה רב לההוא גברא זיל שם ליה וידו על העליונה. וי"ל שדין הלוקח במקום בעל חוב גרוע יותר, לפי שהוא הפסיד על עצמו שלקח שדה המשועבד לאחר, וכן כתב גם והר"ז הלוי פירש ידו על העליונה במעולה שבשכירות, כאדם שאומר לחברו בנה לי קרקע או נטע לי שדה זו שלא אצטרך אני לטרוח בה, דהא ודאי מהני ליה הנאה מעליא, ופירש ידו על התחתונה בפחות שבשכירות כמו שמזלזלים הפועלים הפחותים. ורבי האי גאון פירש במקח וממכר בשער ז', ידו על התחתונה בפחות שישימו אותו שמאים בקיאים. (שיטמ"ק).

א"ר יעקב א"ר יוחנן בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו נראה לי דדוקא שקדם ואמר עצי ואבני אני נוטל קודם שיאמר הלה דמיהם אני נותן, אבל קדם בעל השדה או בעל החצר ואמר ניחא לי במה שעשה מיד קנתה לו שהרי כשבנה זה או נטע על דעת שיקנה הלה אם ירצה בנה ונטע, והרי זה כאלו נתן מטלטלים בחצר חברו ואמר לו לכשתרצה לקנות מטלטלין אלו הרי קנויים לך בכך וכך, ואמר הלה תקנה לי חצרי או שגלה בדעתו דניחא ליה דתיקני לו חצרו קנה ואין חברו יכול לחזור בו, והוי ליה כאותה ששנינו בפרק קמא דב"ב (ה, א), כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ד' אמות, למעלה מד' אמות אין מחייבין אותו לבנותו, בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן, סמך לו כותל אחר מגלגלין עליו את הכל, בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן, אלמא מכיון שסמך לו כותל וגילה בדעתו דניחא ליה קנתה לו חצרו ושוב אין חברו יכול לחזור בו, שאם אין אתה אומר כן למה בחזקת שנתן, והלא יכול לומר עצי ואבני אני נוטל ואי אפשי למכור ואי זו חזקה יש לזה שהוא נאמן לומר קניתי, אלא ודאי אין חברו יכול לחזור בו אחר שגלה בדעתו דניחא ליה דתקנה לו חצרו, ומעתה חזרו עליו דמי ההוצאה במלוה על פה ונאמן לומר פרעתי, כן נראה לי. ובשדה העשויה ליטע, אם אמר בעל השדה טול נטיעותיך אין שומעין לו דכמאן דגדרה ומנטר לה דמי ועדיף מינה, דהא רב אמר ליה לההוא גברא דקגדרה ומנטר לה דישום לו וידו על העליונה משום דגלי אדעתיה דניחא ליה לנטעה, ואפשר היה לי לפרש האי דרב משום דכיון דגדרה וגלי דעתיה דניחא ליה הוי ליה כאלו אמר תקנה לי חצרי וכאותה שאמרו בסמך לו כותל אחר, אלא דלא משמע הכי מדקאמרינן דמודה רב לשמואל בשדה העשויה ליטע, ושמעינן לה מכללא דההוא עובדא, דאלמא משום דגלי אדעתיה בלבד דעשויה ליטע היא ולא משום דקניא ליה חצרו, דאי לא, היכי דייקי מינה דלא פליג אדשמואל בשעשאוה ליטע, וככן כתב הראב"ד. (שיטמ"ק).

הגוי אין לו קנין בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ר"ל שאם קנה גוי שדה מישראל לא הופקעה מקדושתה עד שאם יחזור ישראל ויקחנה תחשב ככבוש יחיד ליפטר מן המעשרות אלא שאין לו קנין וכל שיחזור ישראל ויקח חזרה לקדושתה וכן אם היה לגוי קרקע בארץ ישראל ולקח ישראל פירותיו אפילו הביאו שליש ביד גוי או אפילו נתבשלו מכל וכל ונתלשו ביד גוי הואיל ומירחן ישראל חייבין בכל מן התורה אלא שבזו יש בה תנאים מתבארים במקום אחר והוא שאם נתלשו ביד גוי נותן תרומה גדולה לכהן ומוכר לו תרומת מעשר שכך אמרו טבל שאתה לוקח מן הגוי אי אתה נותן ממנו תרומת מעשר לכהן אלא מוכרה לו ונוטל דמיו אבל אינו נותן מעשר ראשון ללוי כלל ואם לא נתלשו מן הגוי אלא שהגיעו בידו לעונת המעשרות מפריש תרומת מעשר ומעשר ונותן מהם לכהן וללוי כפי חשבון שנתבשלו ברשותו הגע עצמך שהגיעו שליש לבד ונמצא שנתבשלו בידו שני שלישים נותן שני שלישי תרומת מעשר לכהן ושני שלישי מעשר ראשון ללוי ומעכב לעצמו שליש המעשר של לוי ומוכר לכהן שליש תרומת מעשר הא אם לא הביאה שליש מפריש ונותן את הכל:

החוכר שדה מן הנכרי בארץ ישראל והוא שנותן לו דבר קצוב בתבואה כך וכך סאין בין תעשה בין לא תעשה הרי זה מעשר תחלה כל התבואה וכשיעשר יפרע לגוי כמו שהתנה לו מן המעושר שאם יפרענו מן הטבל ולא יעשר אלא הנשאר נמצא פורע חובו מן המעשר ופירות כלן שלו ומה שנותן מהם לגוי חוב הוא שהוא חייב לו ומ"מ פירות אלו כשלו וצריך לעשר אבל המקבל למחצה לשליש ולרביע חולק עמו בטבל ואח"כ מעשר את שלו שהרי הגוי שותף בה וכל שותפות הגוי אינו חייב במעשרות אלא מדבריהם והילכך אין זה חייב לעשר לו משלו אלא מקבל חלקו בטבל והלוקח ממנו יעשר מדבריהם ונמצא שהמקבל אינו כחוכר וכמו שאמרו בסוף סוגיא זו מקבל לאו כחוכר דמי ואע"פ שחברו עמה לעולם יש קנין לגוי וכו' כך פירושה לעולם יש קנין וכו' ואם תמצא לומר שאין קנין מ"מ מקבל לאו כחוכר דמי:

היה שדה זה שהוא מקבלה מן הגוי של אבותיו של זה המקבל הרי זה מעשר את הכל מתקנת חכמים ולא סוף דבר שנגזלה ממנו או מאבותיו שהרי עדין כעין שלו הואיל וקרקע אינה נגזלת אלא אף אם לקחה הגוי ממנו או מאבותיו מתוך שהדבר ידוע שחביבה עליו קנסוהו בכך כדי שיזדרז מתוך כך לחזור וללקחה שתעמוד ברורה בידו כשלו זו היא שטתנו בשמועה זו וגדולי המחברים נוטים בה לדרך אחרת ואף בחיוב חוכר הם באים מתורת קנס ואף קנס האמור במקבל פרשוהו בצד אחר וכן רוב המפרשים נתבלבלו בענינה הרבה הן בפסק יש קנין ואין קנין הן בדין מקבל וחוכר הן אם להעמיד שמועה זו בארץ ישראל הן אם להעמידה בסוריא והרבו בה בקושיות אגדות אגדות ואנו כתבנו מה שנראה לנו דרך קצרה וכשתתבונן בכל אותן השמועות שנתבלבלו רוב מפרשים בהם יעלה בידך ממה שכתבנו תירוץ מספיק בכלן או ברובן ומ"מ מה שיראה במסכת גיטין שהחכירות פוטרת מן המעשר אינה שנויה אלא לדעת האומר יש קנין כמו שיתבאר שם:

היורד לתוך שדה חברו ונטעה אילנות שלא ברשות אם היה שדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה ונוטל מבעל השדה וזהו שכר טרחו והוצאתו וכתבו גדולי המפרשים במסכת כתובות פרק נכסים דוקא בשהיתה הוצאה שיעור שבח וכן כתבו שאם בעל הקרקע אף הוא עובד אדמה וכן שהוא בכאן אינו נותן לו שכר טרחו אלא דמי נטיעותיו שבאותה שעה ואם אינו שדה העשויה ליטע כגון שהוא יפה לזרעים יותר מאילנות או שבעלים די להם קרקעות נטועים ורוצה בשדה ליזרע שמין לו וידו על התחתונה ואם הוצאה יתרה נוטל שבח ואם שבח יתר נוטל הוצאה בא בעל השדה וגדר את הנטיעות והראה עצמו כשמח בהן שמין לו וידו על העליונה שאם הוצאה יתרה נוטלה ואם שבח יתר נוטלו ויש מפרשים ידו על התחתונה ליפרע בפחות שבשתלים וידו על העליונה ליפרע כגדול שבהם מפני שלדעתם אי אפשר ליורד שלא ברשות בעלים ושלא ברשות בית דין ליטול בשבח היתר על ההוצאה אלא שכל ששבח יתר על הוצאה נוטל הוצאה בפחות שבשכירים ואם הוצאה יתרה נוטל שבח:

לא נתפייס הנוטע במה ששמו לו הן בשדה העשויה ליטע הן בשדה שאין עשויה ליטע ואמר הריני עוקר אילנות שנטעתי אין שומעין לו שהרי מ"מ עד עכשו ינקו והכחישו את הקרקע לא נתפייס בעל במה שחייבוהו ליתן ואמר לו עקור אילניך לא הוזכר דין זה בגמ' ומ"מ גדולי המחברים כתבו ששומעין לו ויש חולקין שאם כן לא הושוו המדות וכל שאין הלה יכול לומר הריני עוקר אף הוא אינו יכול לומר עקור ומ"מ נראה כדעת ראשון שאין כופין את האדם לבנות ולנטוע וכן אם היו מעות ולקח בהם סחורה שלא מדעת בעלים רצו נותנין שכר טרחו לא רצה חייב לשלם הקרן:

היורד לתוך חצר חברו ובנאה שלא ברשות כתבו גדולי הפוסקים והמחברים שכל החצרות ראויות לבנות והרי הדין בה על הדרך שביארנוהו בשדה העשויה ליטע ואומדין כמה אדם רוצה ליתן בה לבנותה ומ"מ יראה שהכל לפי מה שהוא אדם ושמא לפי המקום ולפי הענין יש חצרות שאין עשויות ליבנות ודנין בהם לשום לו וידו על התחתונה בא בעל החצר והשלים הבנין או עשה דברים שהראה עצמו רוצה ושמח בו שמין לו וידו על העליונה ובכלם אם אמר בעל הבנין עצי ואבני אני נוטל שומעין לו שהרי אין כאן כחש קרקע אמר בעל הקרקע טול עציך ואבניך לא הוזכר דין זה בגמרא אבל הסכימו ראשי הישיבות להשוות המדות ומאחר שיכול הלה לומר עצי ואבני אני נוטל אף הוא יכול לומר טול עציך ואבניך ומ"מ גדולי המפרשים חולקין בה מצד שיש כאן הפסד גדול ובעצי ואבני אני נוטל הואיל והוא מוחל הפסדו שומעין לו אבל בטול עציך ראוי לומר שאין שומעין אלא שיושב בו עד שיתן הוצאותיו או יתן לו כמה שנישום לו:

וכן יש לחלק בשדה העשויה ליטע אבל בשאין עשויה ליטע יש לומר בו שיהא יכול לומר כן אלמלא השואת המדות והשואת המדות אין ראוי לעכב טעם זה הואיל ואפשר שאינו נהנה בנטיעה וכן הדין בבנין אם ניכר שאינו רוצה בו:

היה בעל שדה או בעל חצר שתל או בנאי כתבו חכמי הצרפתים שאינו נוטל אלא מה שההנהו וכן יראה ששמין בכל אלו לפי מה שהוא אדם ואם ספק בידו לעשות עכשו אם לאו וכן כל כיוצא בדברים אלו:

בד"ה ולימא ליה כו' פשיטא שלא הנחתים לדעת שתאכל עמי אחר ג' אא"כ אוכל גם אני עמך תוך ג' כו' עכ"ל הכי משמע להו דעיקר פירכא אתוך ג' שיהיה לשניהם ולא ניחא להו לפרש בפשיטות דפריך שיהיה הכל לאחר ג' לבעל הקרקע וכדמסיק רבין דאם כן תקשי ליה הכי אמתני' דקתני יחלוקו דליכא למימר דהוה מפרש לה כדמסיק רבין יחלוקו אתוך שלשה דהא ארבין נמי פריך ולימא אי את נטעת בתוך ג' כו' אלא ע"כ דהוה מפרש למתני' בין בתוך ג' בין לאחר ג' יחלוקו ודו"ק:

גמרא והא דרב לאו בפירוש אתמר וכו' באשר"י גריס הא דרב פפא לאו בפירוש אתמר:

הא דקאמר ריש לקיש לא שנו אלא שנעקרו בגושיהון קשיא לי אי נעקרו בגושיהן אמאי קאמר הלה ארצי גדלה. וניחא לי דאף על פי שנעקרו בגושיהן ויכולין לחיות בהן ומצילין אותם מן הערלה מכל מקום אינם יכולין לגדל פירות מחמת הגושין לבד ואף אם יגדלו לא יגדלו אלא פירות מועטין. הרשב"א. האי דקאמר שנעקרו בגושיהן משום בתוך שלש נקט ליה דאמרינן הכל לבעל הזיתים ואם לא נעקרו בגושיהן מאי אית בהו לבעל הזיתים הלא ערלה הם. ויש עוד לומר דמשום לאחר שלש נמי אצטריך דלא מצי בעל הזיתים לומר זיתי גדלו אלא אם כן נעקרו בגושיהן ועכשיו שנעקרו בגושיהן ויכולין לחיות בלא השדה של זה טענתו טענה לומר זיתי גדלו ואין קרקעך צריך לי אלא שזה אומר לו זיתיך בטלו השדה שלי. הראב"ד ז"ל.

דאמר ליה אי נטעת בתוך שלש מי הוה אכלת ואם תאמר מכל מקום למה יכחישו קרקע שלו בחנם. ויש לומר דלאו בחנם הוא שהרי עתיד לחלוק בפירות לאחר שלש שאלו רצה בעל האילנות לעקרן אין שומעין לו כדתניא לקמן. הריטב"א.

ולימא ליה אי אגא נטעי לאחר שלש הוה אכילנא ואם תאמר מה טענה היא זאת ודאי אם אתה נטעת דין הוא שתאכל הכל אחר שלש אבל אלו הנטיעות שלי הם הילכך אוכל עמך אחר שלש ואתה לא תאכל עמי תוך שלש כי אלו נטעתם לא היית אוכל תוך שלש. ויש לומר מפני שיכול לומר לו נטיעות קטנות הייתי יכול ליטע ביציאה מועטת ולא היו מכחישין כל כך הקרקע והייתי זורע תחתיהם ולאחר שלש היו נעשות גדולות וכו' ככתוב בתוספות. הרא"ש. אלא כי אתא רבין אמר ריש לקיש לא שנא אלא תוך שלש אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע מאי טעמא משום דאמר ליה קא מבטלת לה לארעאי. ואי אמרת הרי היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות אם עשויה ליטע אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעם כדין שתלא והא נמי הרי היא עשויה ליטע ונטעה. לא היא דהתם טרח בגווה בכל עבודת הקרקע אבל הכא לא טרח ולא מידי הילכך אין לו אלא דמי הנטיעות. הראב"ד.

הוו קטיני וזרענא תותייהו פירוש והוא הדין דהוה יכול למימר אי אנא נטעי נטענא אילני אמריני עדיפי מהני. אלא מהאי טענה דנקט עדיפא ליה. הריטב"א.

משום יישוב ארץ ישראל פירוש ודוקא אחר שהשרישו בקרקע. כגון דא צריכא רבה. פירוש שאלמלא אמרה רבי יוחנן הוה אמינא דטעמא משום דאכחשו בארעיה ואפילו בחוץ לארץ נמי. הריטב"א. ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: שטף נהר זיתיו בגושיהן ונטען בתוך שדה חברו כל שלש שנים הראשונות חולקין בפירות בעל הקרקע ובעל האילנות ואינן אסורין משום ערלה לאחר שלש הכל לבעל השדה. ונראה לומר דאפילו הכי נותן לו דמי עצים שהיו שוים בשעה שנעקרו אף על פי שאכל עמו פירות של שלש שנים וצריך עיון. נעקרו בלא גושיהן נותן לו דמי עצים מיד ואסורים הן משום ערלה שלש שנים. ואם אמר בעל הזיתים זיתי אני נוטל בארץ ישראל אין שומעין לו ובחוץ לארץ נמי נראה דאין שומעין לו כיון שישראל קונים שם שדות וכרמים כדכתיב ודרשו את שלום העיר. ודילמא בבבל דוקא הוא דמצי עכובי עליה דלא ליקוץ וצריך עיון. עד כאן.

תנן התם רבי יהודה אומר המקבל שדה אבותיו מן העכו"ם מעשר ונותן לו. פירוש מתניתין היא במסכת דמאי וכן לשונה: החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו רבי יהודה אומר אף המקבל וכו' ותלמודא לא מייתי אלא דברי רבי יהודה משום סוגיא דעלה ודבעי למימר עלה אמר רבי ירמיה כגון דא וכו' לא מייתי דברי תנא קמא וכן דרך התלמוד להביא לפעמים משניות שלא כלשונן כדכתיבנא בפרק הספינה. סברוה מאי שדה אבותיו וכו' וקסבר רבי יהודה אין קנין לעכו"ם וכו' ומקבל כחוכר דמי וכו'. ואם תאמר למה לן למימר דסבר רבי יהודה אין קנין דילמא סבירא ליה יש קנין ואפילו הכי חוכר חייב לעשר מדרבנן דהא איכא מאן דסבר הכי במסכת מנחות וכיון דכן אף המקבל דמקבל כחוכר דמי. ויש לומר דשורת הדין מקבל לאו כחוכר כי למה לו לעשר חלקו של גוי אלא דכל היכא דחוכר חייב לעשר מה שנותן לגוי דבר תורה שלא יהא כפורע חובו בטבל מדאורייתא עושה רבי יהודה מקבל כחוכר אבל כל היכא דאמרת יש קנין לגוי אין חיוב החיכר אלא מדרבנן דכולי עלמא לא עשו מקבל כחוכר. ותנא קמא דאמר חוכר דוקא ולא מקבל אינו משום דסבירא ליה יש קנין אי נמי אפילו תימא דסבירא ליה אין קנין וחוכר מדאורייתא חייב לעשר סבירא ליה דליכא למגזר מקבל אטו חוכר. הריטב"א.

אלא הא דתניא רבי יהודה אומר המקבל שדה אבותיו ממציק גוי מעשר ונותן לו. פירוש וכיון דהגוי היה אנס קרקע עולם אינה נגזלת ובהא דכולי עלמא אין קנין לגוי להפקיעה מיד מעשר והיינו דאמרינן מאי איריא מציק דקרקע ברשות בעליה עומדת אפילו גוי שאינו מציק נמי פירוש דהא אמרת דאין קנין לגוי. ואם תאמר ומאי קושיא דמציק חייב לעשר מן התורה וכשאינו מציק אינו חייב אלא מדרבנן. יש לומר דהא ליתא דכל היכא דחוכר מדרבנן הוא דמחייב דיש קנין לגוי מקבל פטור מלעשר לדברי הכל כדפרישית לעיל. כך הגירסא בספרים ישנים: אלא דכולי עלמא יש קנין לגוי וכו' ומקבל לאו כחוכר דמי. ופירש רש"י דכולי עלמא יש קנין לגוי ואפילו חוכר פטור אי נמי אין קנין ואף על פי שחוכר חייב מקבל פטור דמקבל לאו כחוכר דמי. והקשו בתוספות חדא דלישנא דגמרא לא משמע הכי דאם כן הוה ליה למימר אי נמי מקבל לאו כחוכר דמי. ועוד דאפילו תימא דיש קנין אפשר לומר דחוכר חייב לעשר מדרבנן מיהת. לכך פירשו דברים כפשטן דכולי עלמא יש קנין ומדאורייתא אפילו חוכר פטור מלעשר ומדרבנן הוא דמחייב וכיון דכן מקבל פטור דמקבל לאו כמוכר דמי ומאי שדה אבותיו שדה אבותיו ממש ולדידיה הוא דקנסו רבנן איירי דחביבה ליה טפי אזיל ומקבל ליה פירוש דאלו בישראל דעלמא כיון שאינה נחלת אבותיו אם אתה מחייבו לעשר מימנע ולא מקבל לה מן הגוי ויפקע זכות השבט לגמרי אבל איהו גופיה לא מימנע ולפיכך אמרו שאפילו המקבל חייב לעשר מדרבנן. הריטב"א.

וזה לשון תלמיד הר"פ כדי שתהא בורה וכו'. פירוש ברורה ומוחזקת דמתוך שיקשה עליו המעשר שיראה שאינו מרויח כלום יותר משאם היתה שלו מתוך כך יטרח ויקנה אותה ויסלק הגוי ממנה ובהא פליגי דתנא קמא סבר דוקא מוכר חייב מדרבנן אבל מקבל פטור כל מקבל אפילו מקבל שדה אבותיו משום דיש קנין ואם כן חוכר נמי אינו חייב אלא מדרבנן ואם כן אין להחמיר ולגזור מקבל אטו חוכר ואי משום קנסא דקאמר רבי יהודה דלדידיה קנסוהו רבנן וכו' לית ליה האי טעמא. ואתא רבי יהודה למימר אף המקבל פירוש במקבל שדה בעלמא מן הגוי ודאי מודינא לך דפטור מן המעשר דיש קנין ואם כן חוכר אינו חייב אלא מדרבנן וכיון דאינו חייב אלא מדרבנן לא גזרינן מקבל אטו חוכר אבל מקבל שדה אבותיו מן המציק חייב לעשר דקנסוהו רבנן לדידיה. והאי דקאמר אף המקבל אמקבל שדה אבותיו מן המציק קאי והכי קאמר אף המקבל שדה אבותיו חייב כמו חוכר מטעם קנס כדפירשתי. ובקונטרס פירש דהכי פירושו אלא יש קנין ומקבל לאו כחוכר פירוש יש קנין וחוכר פטור ומקבל לאו דוקא אי נמי אין קנין דהשתא חוכר מחייב מכל מקום מקבל פטור דלאו כחוכר דמי. ולא נהירא חדא דאם כן חסר מן הספר. ועוד קשה דהא כי נמי אמרינן דיש קנין מכל מקום מחייב חוכר מדרבנן כמו לוקח. לכך נראה כדפירשתי עד כאן.

רש"י ד"ה יש קנין ואי נמי כו' כעין זה בנדרים דף פב ע"ב ומאי א"י להפר לפירוש הרא"ש שם: