מסכת בבא מציעא דף פ״ח עמוד ב׳

עשר תעשר ואכלת תרי קראי דסמיכי להדדי:

אלא כנפשך למאי אתא הואיל וגבי לוקח נמי פטור פועל ל"ל קרא:

אם חסמת קצצת דמים שלא לאכול או בחזקה:

פטור מלאו דלא תחסום ולא תילף מינה לחיובא מקל וחומר כדלקמן:

איזהו גורנן של פירות למעשרות שיהא קרוי גורן וגמר מלאכה לאסור בהן אכילת עראי:

משיפקסו (מפרש במסכת ביצה) משינטל פיקס שלהן והוא פרח הגדל בראשו ודבוק בו ולאחר זמן הוא נופל בתלוש:

עד שיפקסו מיבעי ליה הואיל ולאשמועינן אתא דאף בית אינו קובע עד שיפקסו. הכי איבעי ליה למיתני והשתא דתניא משיפקסו לאשמועינן אתא דמשיפקסו נתחייבו בכל מקום שהן:

ה"ג גורנו למעשר להתחייב עליו משום טבל משתיגמר מלאכתו ואיזו גמר מלאכתו מלאכת הכנסתן:

תבואת זרעך ולא לוקח וא"ת דאמר בסוף פ"ק דבכורות (דף יא: ושם ד"ה טבלים) אמר שמואל ברבי נתן הלוקח טבלים ממורחים מן הנכרי מעשרן והן שלו וקאמר אי מרחינהו נכרי דגנך ולא דיגון נכרי אלא דמרחינהו ישראל פי' אחר שקנאם מן הנכרי מעשרן דאין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיעם מיד מעשר והם שלו דאתינא מכח מאן דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה וליכא למימר מעשרן מדרבנן דא"כ אמאי קאמר דאין קנין לנכרי אפי' יש קנין צריך לעשר מדרבנן כדמוכח בסוף הקומץ רבה (מנחות דף לא. ושם ד"ה קסבר) דתניא אמר ר' שמעון [שזורי] פעם [אחת] נתערב לי טבל בחולין ושאלתי לרבי טרפון ואמר לי לך קח [לך] מן השוק ופריך ולימא ליה קח מן הנכרי קסבר אין קנין כו' והוה ליה מן החיוב על הפטור משמע דאי יש קנין הוה לוקח מן הנכרי דהוי ליה מן הפטור על הפטור דהא תרוייהו דרבנן ואומר ר"ת דהכא איירי בלוקח אחר מירוח אבל לוקח קודם מירוח כי התם תבואת זרעך קרינא ביה וא"ת ובמנחות אמאי לא קאמר ליה לך וקח הממורח דלא הוי חיוב אלא מדרבנן וי"ל דמ"מ דמי מן החיוב על הפטור כיון דאילו הדר מוכר קני ליה הוה חיוב וה"נ משמע התם דאין להפריש מדבר הדומה חיוב על הפטור דאיכא מ"ד שאמר ליה לך וקח מן הנכרי ופריך ולימא ליה קח מן השוק קסבר אין רוב עמי הארץ מעשרים והוה ליה מן החיוב על הפטור והא ליכא למימר דס"ל דודאי הוא דהא ליכא מאן דפליג דתבואת עם הארץ דמאי היא אלא משום דדמי לחיוב על הפטור קאמר וצריך עיון דכי משני התם קסבר אין קנין לנכרי מ"מ לימא ליה קח מן הנכרי (מן) הממורח. דלמ"ד אין קנין מ"מ דריש דגנך ולא דיגון נכרי בס"פ השולח (גיטין דף מז. ושם ד"ה מר) ואם תאמר לפר"ת דהכא משמע דלוקח קודם מירוח פטור מדאורייתא דהא פועל אוכל בדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר היינו קודם מירוח ומתחיל מקחו משעה שעושה מלאכתו ואז אינו מתוקן ואהא פריך ולוקח מדאורייתא מי מחייב וי"ל שהמקח אינו מתחיל עד שאוכל ואותה שעה כבר נתקן ורבינו יצחק ב"ר מרדכי הקשה על פר"ת דהא לוקח תבואה ממורחת מעם הארץ הוי דמאי משום דספק הוא אבל אם ודאי לא עישר חייב לעשר מן התורה אף על פי שנתמרח כבר ולאו פירכא היא דנהי דדמאי לא הוי מ"מ מדאורייתא לא מחייב אלא מעשר ודאי הוי מדרבנן וצריך ליתנו לכהן וללוי אבל לרבי יצחק בר' מרדכי נראה לפרש איפכא בלוקח שאינו ממורח פטור שעדיין לא נתחייב ברשות מוכר אבל לוקח ממורח הואיל ונתחייב ברשות מוכר תו לא פקע שם טבל מיניה כמו בהקדש ובהפקר שאם הקדיש והפקיר קודם מירוח מפקיע מידי מעשר אבל לאחר מירוח אינו מפקיע כמו שפירש ריב"א בבבא קמא ומביא ראיה מן הירושלמי ולוקח מן הנכרי הוי איפכא דאם נתמרח ברשות הנכרי פטור משום דגנך ולא דיגון נכרי וכשלא נתמרח ברשותו חייב דאין קנין לנכרי בא"י להפקיע מידי מעשר ולא מקריא תבואת זרעך של מוכר אלא תבואת הלוקח ממנו ולא חשיב לוקח:

מאי לאו משיפקסו בשדה לא מצי לשנויי מדרבנן הוי כדמוכח בסוף המביא [כדי יין] (ביצה דף לה.) דאפי' מדרבנן לא קבע בגמר מלאכה לחודה דבתר גמר מלאכה בעינן שבת וחצר ומקח לקבוע ואם תאמר אדפריך מיניה לר' ינאי ור' יוחנן תקשה מיניה על המשנה שמצריכה חצר אחר גמר מלאכה בסוף המביא כדי יין (שם) וי"ל דהוה מצי למימר וליטעמיך אי נמי דשמא קישואין ודלועין בני גורן נינהו כמו חטין ושעורים ולכך אין קשה על המשנה דמצרכה חצר דאיכא לאוקמה במידי דלאו בני גורן ולא פריך אלא על ר' ינאי ור' יוחנן דאפילו בחטין ושעורים מצרכי חצר ולבסוף כי משני אי בעית אימא דרבי ינאי לא מיירי אלא בזיתים וענבים משני נמי פירכא דהכא:

לא משיפקסו בבית אין לפרש משיפקסו בשדה ואחר כך הכניסן לבית דהא לישנא לא משמע הכי ועוד דפריך עד שיפקסו מיבעי ליה פירוש דהוה משמע דאפילו הכניסם בבית אינו חייב במעשר עד שיפקסו אלמא ה"פ משיפקסו בתוך הבית ותימה כיון דהכניסם לבית קודם גמר תקנה אמאי חייבים מ"ש ממכניס תבואה במוץ שלה דאמר ר' אושעיא (פסחים דף ט.) דפטור מן המעשר ואין לומר דהא דקאמר רבי אושעיא כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר היינו קודם מירוח דא"כ אין זו הערמה ועוד בפ"ק דפסחים (דף ט. ושם) פריך ואין ספק מוציא מידי ודאי (והתנן) [והתניא] חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות אפילו הם בני יומן הרי הם בחזקת מתוקנין (דחזקה על חבר) כו' והא התם דודאי טבל ספק עשרינהו ספק לא עשרינהו וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי ומשני התם ספק וספק הוא דאימור עביד כדר' אושעיא ואם היה צריך לעשרינהו אחר מירוח מאי קאמר דאפילו עביד כר' אושעיא השתא שהם ממורחים חייב במעשר ואמאי הוו בחזקת מתוקנין ויש לומר דודאי חטין ושעורין שדרכן למרחן בשדה ולהכניס לבית ממורחים אין מחויבים במעשר אא"כ ראו פני הבית ממורחים אבל קישואין ודלועין רגילות להכניסן בבית עם הפיקוס:

עד שיפקסו מיבעי ליה וכן דייק בסוף פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף סו:) עד שתהא נערה מיבעי ליה ואם תאמר שלהי ר' ישמעאל בע"ז (דף נו. ושם ד"ה ר"ע) דאמר ר' עקיבא משיקפה עד שיקפה מבעי ליה לאפוקי מתנא קמא דאומר משירד לבור ויש לומר דהתם ליכא למיטעי כי הכא אי נמי התם נקט משיקפה לאפוקי ממ"ד דתניא בתר הכי משישלה ומשישלה אתא לאפוקי תוסס בן ארבעים יום א"נ איידי דתנא משירד לבור לכך נקט בכולהו כן:

כי קאמר רבי ינאי בזיתים וענבים דלאו בני גורן נינהו ואע"ג דתירוש ויצהר כתיב (דברים יד) והיינו לאחר שדרכן לעשותם יין ושמן ר' ינאי מיירי בשאין דעתו לדרכן אלא לאוכלן כך דחייב לעשר מן התורה בראיית פני הבית אע"ג דבפסוק לא מצינו אלא תירוש ויצהר אבל דגן אין רגילות לאוכלו בשבלים ולכך לא מחייב לעשר אלא עד שתמרח:

ומה שור שאינו אוכל במחובר במסקנא דריש דשור אוכל במחובר והשתא אכתי לא מסיק אדעתיה ובלאו הכי לא קאי האי ק"ו ואם תאמר אמאי עביד ק"ו שאינו אמת לפי המסקנא הוה ליה למיעבד ק"ו ומה שור שאי אתה מצווה להחיותו אוכל כו' ויש לומר דניחא ליה לעשות קל וחומר מאכילה בשעת מלאכה שבא ללמוד:

כי קאמר ר' ינאי בתאנים וענבים יש ספרים דגרסי הכי, ואיכא למידק היכי עריב תאנים עם ענבים, ור' ינאי ור' יוחנן בדאורייתא קמיירי, ומעשר תאנים אינו תורה, וכמו שכתבנו למעלה (ע"א ד"ה ופריק ר' פפא). וי"ל דתאנים בגררא דענבים נקטינהו לפי שהם רגילין להזכירם יחד, הביאו לפניו תאנים וענבים (ברכות מא, ב). ועל כן לא נמנעו מלהזכירם יחד אפילו במקום שדברו בו לדבר תורה, ודכוותה גרושה וחלוצה לכהן הדיוט (מכות יג, א), ורש"י גורס זתים וענבים והיא הנכונה וכן היא בנסחאות הישנות. (שיטמ"ק).

כבר ביארנו שהמקח אינו קובע אלא מדברי סופרים ולא עוד אלא שמן התורה אין הגומר תבואתו על דעת למכרה חייב במעשר כלל וכן הלוקח הואיל ושלא מקרקע שלו הוא מוציאה פטור מן התורה ועל זו אמרו עשר תעשר ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח ומ"מ גדולי המחברים כתבו דוקא בשלקחן אחר שנגמרה מלאכתן ביד מוכר הא אם נגמרה מלאכתן ביד לוקח חייב לעשר מן התורה וגדולי המפרשים חולקין בזו:

פועל שהתנה עם בעל הבית שלא יאכל הרי זה אינו אוכל שהרי תנאי שבממון הוא וקיים וכמו שאמרו מה נפשך אם חסמת פטור ר"ל שהרשות בידך שלא לאכול אף פועל אם חסמת פטור ר"ל שהרשות ביד בעל הבית להתנות עליו שלא יאכל:

מאחר שבארנו שהתבואה והפירות אע"פ שנגמרה מלאכתם לא הוקבעו למעשר עד שיראו פני הבית מהו שנתנו בתבואה ופירות סמנין בכלן איזהו גרנן למעשר ר"ל אימתי הגיעו לעונת המעשרות שמאותה שעה ואילך נאסרו לאכול בלא מעשר וכמו שהביא בכאן הקשואים והדלועין משיפקסו ר"ל משינטל פקס שלהם והוא פרח הגדל בראשו ודבק בו ולאחר זמן נופל ממנו וסתמן של דברים משיפקסו בשדה תדע שאע"פ שלא נתבאר דבר זה מסוגיא שבכאן סוף הענין כך הוא שכל הפירות שאין ראויין לאכילה בקטנן יש להם עונת המעשרות שעד אותה שעה מותר לאכול מהם אפילו דרך קבע ומשהגיעו לאותה שעה נאסרו באכילת קבע ומותרות באכילת עראי עד שיכנסו לבית ואם אין דעתו להכניסן לבית אלא שגמרן למכרן בשוק משנגמרה מלאכתן הוקבעו ליאסר באכילת עראי ומ"מ פירות שהם ראויים לאכילה בקטנן ואין מניחין אותם אלא להוסיף בגופן תכף שיצאו הגיעה עונתן וקשואין ודלועין ממין זה ולא נשאר לנו בהם שיעור משיפקסו אלא שאם אין דעתו להכניסן לבית שקביעותן בגמר מלאכתם וגמר מלאכתן הוא משיפקסו ויש מפרשים בו משישפשף בידו ויסיר גליד שעליהן כמין צהוב ואם הכניסן לבית קודם שתגמר מלאכתן פסקו גדולי המחברים שמכיון שהתחיל לגמור מלאכתן אחר שנכנסו לבית חייב לעשר את הכל כיצד קשואים ודלועין קודם שישפשף משיתחיל לשפשף אחת הוקבע הכל למעשר ויש מפרשים שלא אמרוה אלא בשפשוף שאין הדבר מחוסר כל כך לידי אדם ואף מאליו הוא נופל הרבה פעמים אבל דבר המחוסר לידי אדם חסרון גמור כגון תבואה שהכניסה במוץ שלה אפילו מרחה בבית לא הוקבעה והוא שאמרו מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר ומ"מ הם פירשוה בזורה מעט מעט שהרי מ"מ אינו מתחיל על דעת לגמור הכל ובזה פטורה לעולם מן התרומה ומן המעשר:

בד"ה מאי לאו משיפקסו כו' וא"ת אדפריך מיניה כו' תקשה מיניה על המשנה שמצריכה חצר אחר גמר מלאכה כו' עכ"ל ולעיל דפריך הא לוקח חייב בשדה לא תקשה להו דתקשה מיניה על המשנה שמצריכה חצר אחר גמר מלאכה דאיכא למימר דמתני' איירי דוקא בבעל הבית אבל רבי ינאי ורבי יוחנן לא מפלגי דאמורא צריך לפרש ומה"ט נמי לא תקשי ליה למקשה לעיל מכל הנך משניות שהביאו התוס' לעיל דמצרכי חצר דאיכא לאוקמינהו בבעל הבית דוקא אך קשה אמאי לא תקשי להו אמקשה דהכא אדפריך ארבי ינאי ור"י תקשי ליה אכל הנך משניות דלעיל דמצרכי חצר ונראה שהתוס' נזהר מזה שכתבו דתקשו מיניה על המשנה שמצריכה חצר אחר גמר מלאכה בסוף המביא כו' אבל כל הנך משניות שהביאו התוס' לעיל איכא לאוקמינהו הא דמצרכי חצר היינו בשלא נגמרה מלאכתו אבל א"כ תקשי להו דכיון שלא נגמרה מלאכתו יכול לאכול אפילו בבית מדאמר רבי אושעיא מערים כו' כמו שהקשו התוס' לעיל לפרש"י ואפשר לחלק כמ"ש התוס' לקמן דמודה רבי אושעיא בקישואין ודלועין דרגילות להכניסן בבית עם הפקוס ובהכי איירי הנך משניות וכמ"ש לעיל לשיטת רש"י ע"ש:

בא"ד ולבסוף כי משני איבעית אימא כו' משני נמי פירכא דהכא כו' עכ"ל דבקישואין ודלועין דבני גורן נינהו מודו בהו ר' ינאי ור"י כמו בחטין ושעורין וק"ל:

בד"ה עד שיפקסו כו' עד שתהא נערה כו' וא"ת שלהי כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ומה שור כו' במסקנא דריש כו' והשתא אכתי לא אסיק אדעתיה כו' עכ"ל יראה מדבריהם דלא ניחא להו לפרש דעביד ק"ו משום דלא אשכחן קרא בהדי' כפרש"י אבל קשה דא"כ מה יעשו בההוא ק"ו דלקמן ומה אדם שאינו אוכל בתלוש כו' כיון שכבר אסיק תלמודא דאדם אוכל בתלוש כו' ואפשר לומר בההוא ק"ו דעביד ליה אף לפי האמת והכי קאמר ומה אדם שאינו אוכל בתלוש אם קוצץ לו דמים שלא לאכול שור שאוכל בתלוש אפי' בקוצץ לו דמים שלא לאכול א"ד כו' וק"ל:

ד"ה מאי לאו משיפקסו בשדה וכו' ולבסוף כי משני אי בעית אימא דרבי ינאי לא מיירי אלא בזיתים וענבים משני נמי פירכא דהכא כוונת התוס' בזה משום דהשתא דפירשו דקישואין ודלועין נמי בני גורן נינהו א"כ תקשי ליה דה"ל לגמרא לשנויא נמי האי שנויא דאי בעית אימא וכו' אפירכא דלעיל דפריך מר זוטרא מקישואין ודלועין ולימא דהתם מודה רבי ינאי דחייבים במעשר אפילו בשדה משום דבני גורן נינהו ולכך כתבו דאין הכי נמי דלבסוף כי משני אי בעית אימא וכו' אותו שנויא קאי אפירכא דלעיל דפריך מקישואין ודלועין:

מה נפשך אם חסמת פטור אף פועל אם חסמת פטור פירש רש"י אם קצצת דמים שלא יאכל פטור מלאו דלא תחסום ולא תילף לחייבו בקל וחומר דבהמה כדלקמן ע"כ. ונראה מדבריו דבבהמה לא מהניא בה קציצה והכי איתא במתניתין שאינו קוצץ על ידי בהמתו וכן הלכה. ויש לפרש עוד אם חסמת פטור אף על פי שלא קצץ ולומר שהוא פטור ממלקות אלא שחייב לשלם מה שהיה אוכל וכדאמרינן בחוסם את הפרה שמשלם ארבעה קבין והכא דכולי עלמא חייב לשלם בדיני אדם כיון שאינו לוקה. הריטב"א.

מאי לאו משיפקסו אפילו בשדה פירוש אלמא מצינו חיוב מעשר בשדה כיון דאיכא גמר מלאכה. ואם תאמר מאי קושיא דהא רבי ינאי מדאורייתא קאמר והא דפיקוס מדרבנן הוא שהרי אין חיוב תרומה בקישואין ודלועין מן התורה. ויש לומר דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואם אין מירוח קובע מן התורה בדגן הא ודאי אינו קובע מדרבנן מהקישואין ודלועין. הריטב"א.

לא משיפקסו בבית תימה כיון דהכניסן לבית קודם גמר וכו' מאי שנא ממכניס תבואה במוץ שלה וכו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דודאי חטים ושעורים שדרכן למרחן בשדה וכו' ככתוב בתוספות מידי דהוה אתאנה העומדת בחצר דאסור לאכול ממנה שתים לפי שעומדה בחצר ורגיל להיות גרן שלה בחצרו. הרא"ש. ותלמיד הר"ף תירץ דהתם ליכא ראיית פני הבית כלל שהיא בתוך המוץ אבל הכא כי לא פקסו נמי איכא שפיר ראיית פני הבית דאין הפקס מכסה הקישואין והדלועין אלא הוא סביב להם. עד כאן. עיין בפרק קמא דמעשרות בפירוש ה"ר שמשון. ורבינו חננאל פירש וזה לשונו: פירוש משיפקסו השער הצומח בקישואין ובדלועין כמו נוצה כשהן קטנים וכשמתגדלין נושר ואותה הנשירה נקרא פיקוס. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א לא משיפקסו בבית. פירוש דכיון שנכנסו בפיקוס שלהן לא נתחייבו בראיית פני הבית דהוה ליה כמכניס תבואתו במוץ שלה. ואם תאמר אם כן היאך יתחייבו בבית והאמר רבי אושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניס אותה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר והא ודאי קיימא לן דפטורה לגמרי ואפילו לאדם ואפילו חור ודיגנו למאכלו וכדפירש רש"י ז"ל וגם בתוספות. ולית לן למימר דלית לן דרבי אושעיא כדפירש רש"י ז"ל בסמוך דהא דרבי אושעיא הלכה פסוקה היא לדברי הכל כדאיתא פרק אין עומדין להתפלל. ויש מתרצין בתוספות דהתם לפי שנכנסה במוץ שלה אבל בזו שלא נכנסה בפיקוס בעלמא נהי דליכא ראיית פני הבית מכל מקום לא נפטרה לגמרי וכשעשה פיקוס חייב לעשר וכן פירשו בתוספות. ומסיים בתוספות שאנץ ודמיא לההיא דקתני במשנה תאנה העומדת בחצר אם צירף שתים חייב אף על גב שלא ראה פני הבית לפי שלעולם גדל בחצר ורגיל חיוב גורן שלו לעשות שם בחצר הכא נמי כיון שדרך להביאם בבית קודם תיקון חייבים במעשר שאין צריך ראיית הבית אלא בדרך רגילותו. מפי רבי. עד כאן. אבל מרי בשם הרמב"ן פירש דההיא דרבי אושעיא בשהכניס תבואתו בשבלים וחזר ודיגן ולא העמיד כרי ולא מרח שאלו חזר ומרח מיחייב שכן אמרו בירושלמי מירחן בעינן ואפילו בראש גגו. עד כאן. ואם תאמר והא אמרינן בעבודה זרה פרק רבי ישמעאל קולט מן הגת העליונה ושותה כמו שכתבו בתוספות שם. ואם תאמר אמאי לא מייתי מההיא דביצה דמאכילין לחיה ולעופות עד שימריחו ולפרוך מאי לאו בשדה כדפריך מההיא דמייתי. ויש לומר דודאי הוה ידו שפיר דאיכא לשנויי לא בבית דהכי משמע עד שימרח אבל מההיא דמייתי סלקא דעתיה דליכא לשנויי הכי מדקתני משיפקסו כדפריך בתר כן. ואם תאמר היכי מצי למימר משיפקסו בבית והא קתני סיפא במה דברים אמורים במוליך לשוק אבל מוליך לביתו אוכל מהם אכילת עראי קודם שיגיע לביתו אלמא דשלא בבית קתני רישא. ויש לומר דלעולם מיירי בבית וכגון שהיה לו מגורה בשדה והכניסם שם וקאמר ברישא דפיקוס קובע למעשר וגם איתא ראיית בית ועל זה קאמר במה דברים אמורים במוליך לשוק פירוש כשדעתו להוליכם למכרם ואם כן אינם עומדים להיות להם ראיה אחרת כי אם דהאי גרן ועוד דשמא ימצא לוקחים במקומם הילכך קבען בעל הבית אבל אם היה בדעתו להוליכן לביתו אם כן אין נשארים שם בהאי גרן הילכך ראיית פני הבית לא חשיבא לקבעו למעשר אלא אם כן עומדים לישאר שם באותו בית והכי נמי איתא במסכת מעשרות פרק ב' המעלה פירות מגליל ליהודה אוכל מהם עד שמגיע למקום שהולך ואף על פי שראו פני הבית כבר בכמה מקומות כיון דאינם עומדים לישאר שם וגם לפי מאי דסלקא דעתיה מעיקרא צריך לומר דסבירא ליה הכי כדפרישנא דאם לא כן תיקשי ליה הכא הא דקאמר התם אבל במוליך לביתו אוכל מהם אכילת ארעי עד שמגיע לביתו אלא שמע מינה דסבירא ליה דהכי פירושו במה דברים אמורים במוליך לשוק ולהכי חשיב הדש בשדה לקבעם אבל במוליך לביתו שאין עומדין לישאר בשדה אז לא חשבינן דש בשדה לקבעם. תלמיד הר"ף.

כי קאמר רבי ינאי בתאנים וענבים יש ספרים דגרסי הכי. ואיכא למידק היכי עריב תאנים עם ענבים ורבי ינאי ורבי יוחנן בדאורייתא קמיירי ומעשר תאנים אינו תורה וכמו שכתבנו למעלה. ויש לומר דתאנים בגררא דענבים נקטינהו לפי שהם רגילין להזכירם יחד הביאו לפניו תאנים וענבים שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שאיני אוכל תאנים וענבים ועל כן לא נמנעו מלהזכירם יחד אפילו במקום שדברו בו לדבר תורה. ודכוותה גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ורש"י גורס זתים וענבים והיא הנכונה וכן היא בנסחאות הישנות. הרשב"א. וזה לשון הראב"ד: ונראה לי דכל שבעת המינים שהם חייבים בבכורים חייבים בתרומה ומעשרות דגמר ראשית ראשית מראשית כל פרי האדמה וראשית דגנך תירושך ויצהרך. מיהו ענבים דאמרינן הכא שיטפא בעלמא היא איידי דאמר תאנים נקט ענבים כי אחים הם ולא היא תאנים מדרבנן וענבים מדאורייתא. ובענבים דקיימי לאכילה חצר קבעה מדאורייתא ויקב נמי קבע ובתאנים חצר קבע מדרבנן וחטים ושעורים נמי אי נמרחו שלא בגרן חצר קבעה להו. עד כאן.

פירש רש"י כי קאמר רבי ינאי דבית קובע בזתים וענבים העומדין לאכילה ואף הם בכלל תבואה ומעשר שלהם מן התורה וכו'. דחקיה לרש"י לפרושי דבעומדים לאכילה מיירי דאם עומדים למשקים אף הם ביקב תלנהו רחמנא ומכל מקום מה שכתב וטעמא משום דבכלל תבואה הם קשה דהא אמרינן בפרק הנודר מן הירק אין תבואה אלא חמשת המינים וכמו שכתבנו למעלה דשאר פירות האילן וירק מדרבנן הם חייבין במעשר. ויש לומר זתים וענבים תירוש ויצהר שמעשר שלהם דאורייתא ואינם חייבים אלא בראיית פני הבית מדכתיב בערתי הקדש מן הבית ואף על גב דתלנהו רחמנא ביקב ביקב שבבית תלאן כלומר שאינם חייבין במעשר אלא אם עשאן יקב בבית דכבר ראה פני הבית דומיא דתאנה הנוטה לחצר או אם עשאן יקב בחוץ משיראה פני הבית אבל דגן בגרן תלייה רחמנא ואין גרן אלא בשדות ולא בבית הילכך אין תלוים בבית כלל דהא כתיב מגרנך ומיקבך אלמא משעת גרן חייבין במעשר וזהו בשדה ואינו נכון. ואפשר דאפילו זתים וענבים שחשבן לאכילה חייב במעשר דבר תורה אלא מיהו לא מפני שהם בכלל תבואה אלא דכיון דתירוש ויצהר חייב אף הן חייבין שהרי לתירוש ויצהר הם עומדים ואף על פי שחשב עליהם לא נפטרו מן המעשר ועל זה אמרו בתרומות משקין היוצאין מהן כמותן ולוקין עליהם ביין ושמן כדאיתא פרק העור והרוטב וליכא לפרושי כשהפריש יין ושמן דמאי משקין היוצאין מהן עיקר תרומה הוא דתירוש ויצהר כתיב אלא כשהפריש ענבים ועשה מהם יין והכי פרישנא לה בדוכתה ושמע מינה דתרומת ענבים דאורייתא היא שהרי אמרו משקין היוצאין מהן כמותן ולוקים עליהם. וליכא למימר נמי דהתם כשדעתו לעשות מהן יין והקדים תרומתן בענבים כדרך שמקדימין תרומת דגן בשבולים דההיא נמי עיקר תרומה לתירוש ויצהר היא ולא מיקרו משקין היוצאין מהן. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א איבעית אימא כי קאמר רבי ינאי בזתים וענבים דלאו בגרן נינהו. ויש גורסים בזתים ותאנים. ולאותה גירסא לאו דוקא תאנים אלא לומר בזתים דומיא דתאנים שעומדין לאכילה ולא למשקה וכדפרישית לעיל ואם תאמר ומנא לן דמחייבי כלן מדאורייתא ואפילו (מדאורייתא) בראיית פני הבית כיון דלא קיימי למשקה והא קרא לא איירי בזתים וענבים אלא בתירוש ויצהר. ויש לומר כיון דהאי קרא דבערתי הקדש ליכא לאוקומה בחטים ושעורים ותבואה דבני גורן וליכא לאוקומה בתירוש ויצהר על כרחך אתא לזתים וענבים שאינם באים לידי תירוש ויצהר שיהא חייב במעשר בבית והיינו דאמרינן בפרק העור והרוטב זתים וענבים של תרומה שזבו משקה היוצא מהן כמותן משמע דכל שכן שלוקה אם אכל מן הענבים והזתים עצמן אלמא הוקבעו לתרומה קודם שיהו תירוש ויצהר והיינו כשעומדין לאכילה. וליכא למימר כשעומדין למשקה עיקר חיובם מן התורה בתירוש ויצהר אלא שהקדימו בענבים כמי שמקדים תרומה בשבולים. דאם כן היכי עביד מן הענבים והזתים בעינייהו עיקר לומר משקה היוצא מהן כמותן אלא ודאי כדאמרינן. וכן פירש רש"י בזתים וענבים שעומדים לאכילה שגם הם בכלל תרומה ומעשר שלהן מן התורה וכיון דלאו בני גרן נינהו כניסתם לבית קובעתם שאין להם גרן אחר וזה מבואר כדברינו וליכא למנדא מינה. עד כאן.

ועוד כתב רש"י ודאמרינן בעלמא חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות מעיקרא אימור דלא טביל כרבי אושעיא דאמר מערים אדם על תבואתו לית ליה האי תירוצא וכו'. ותמיהא לי אי הכי היכי אמרינן בפרק אין עומדין דהא דרבי אושעיא הלכה פסוקה היא מפני שאין בה מחלוקת והאי לישנא דוקא ומסקנא כוותיה ולא סבירא ליה דרבי אושעיא וליכא למימר דרבי אושעיא בשלא מרחן דאם כן מאי מערים ומכניס וליכא למימר שאין גרן אלא בשדה דהא תנן התבואה משימרח ואם אינו ממרח משיעמיד ערמה ואיתמר בירושלמי גבי צמוקין תני משיעמיד ערמה בראש גגו והוינן בה רבי יונה בעי בשדה לא בתמיהא אמר רבי חנינא דרובה אתי לממרי לך אפילו משיעמיד ערמה בראש גגו למדנו שאף בבית יש להם קביעות למעשרות. אלא כך יש לומר דבגרן תלנהו רחמנא אם עשאן גרן דהיינו שדש וזרה ומרח פניו של כרי שזהו מירוח המוזכר בכל מקום כמו שפירשו בירושלמי ואם אין דעתו למרח והעמיד ערמה חייב שזהו גרנן לא מרח ולא העמיד ערמה אלא דדש וזרה מעט מעט אין כאן קביעות ואף על פי כן אם הכניס לבית הוקבע בראיית פני הבית הילכך אם הכניסה במוץ שלה וזרה ולא מרח ולא העמיד ערמה פטור לעולם והיינו דרבי אושעיא ואף על פי שהוציאן והכניסן אין מתחייבין שכבר נפטרו כן נראה לי. וכך נראין דברי הר"ם הספרדי אלא שהוא לא קבע כי האי לישנא בתרא דחטין ושעורין בגרן תלנהו רחמנא. הרמב"ן. וזה לשון הר"ן: הכי איכא למימר דכל שעשה בה מירוח לאחר שהכניסה במוץ בין בבית בין בשדה חייבת והיינו הא דאמרינן הכא דבחטים ושעורים דבגרן תלנהו רחמנא. ומיהו הא דרבי אושעיא מהניא שאלו דש וזרה והכניסה לבית נקבעה אף על פי שלא עשה לה מירוח שראיית פני הבית קובעת כאלו נתמרח אבל כל שהכניסה במוץ ודש וזרה בבית ולא עשה לה מירוח פטורה לעולם ואף על פי שנמלך לאחר מכאן ועשה לה מירוח פטורה שאינו נקרא מירוח אלא לאלתר לאחר שדש וזרה שהמירוח היינו שימרח פניו של כרי והוא נעשה לאלתר לאחר שורה וכל שהכניסו במוץ אפילו דש וזרה כל שלא נתמרח לאלתר פטור ואלו דש וזרה בשדה והכניסו לבית אפילו לא נתמרח חייב והיינו דרבי אושעיא עד כאן.

תוס' ד"ה ומה וכו' ק"ו שאינו אמת עיין קידושין דף טו ע"ב תוס' ד"ה א"ק יגאלנה ועיין ברש"י ברכות דף כא ע"א ד"ה שאינו טעון: