בוני התלמוד

    מסכת בבא מציעא דף פ׳ עמוד א׳

    חזרה לאינדקס
    נוסח
    תצוגה
    מפתח מושגים:שְׁאֵלָהתְּשׁוּבָהקֻשְׁיָאתֵּרוּץרְאָיָהסְתִירָהמֵימְרָא
    גודל האות
    100%
    גודל מקורי

    רש"י

    מתני' השוכר את הפרה לחרוש וכו'וכל כלי המחרישה לבעל הבקר ונעריו הולכין עם בהמתו וזה אוחז הדרבן לכוין הפרה לתלמיה וזה הולך אחר המחרישה ומכביד היתד בקרקע שבו הברזל שקורין קולטר"א בלע"ז והוא קנקן דמתני':

    חייבשהרים קשים לחרוש שהסלעים שם:

    ודש בתבואה פטוראם החליקה:

    גמ' והיכא דלא שניואין לבעל הפרה לתבוע לו כלום ואלו שהיו בפעולתו המנהיג והאוחז יחד שכירים היו איזה מהן פושע בשבירת הקנקן:

    דנקיט פרשאמרדע הוא משלם שלא כוון את הפרה יפה ועל ידי שעיוות את השורה של מענה נשבר הקנקן:

    דנקיט מנאקנקן:

    משלםשהעמיק יותר מדאי בארץ:

    והלכתא דנקיט מנא משלםשאילו לא העמיקו יותר מדאי לא היה נשבר בעיוות השורה:

    ואי דמחזקא בגונדרישהיה ידוע להם בהר שמעלה אבנים וצונמא וטרשין:

    תרוייהו משלמיםשהיה להם להזהר מאד ובדבר מועט שעיוות אף המנהיג הוא נשבר והוי דבר המוטל בספק:

    היה בה מום אחדאחד מן המומין הללו היה בה:

    וסנפו בין מומין אחריםשלא היו בה:

    הרי זה מקח טעותלפי שהכיר הלוקח בשאר מומין שאינן וכסבור הוא בכולן משקר אלא להשליך מעליו תרעומת הוא אומר הילכך מקח טעות הוא דאדעתא דהכי לא זבן:

    מום זה ומום אחרשפירש לו שם אותו מום לבדו ואמר לו מום זה בה ועוד מומין אחרים:

    אין זה מקח טעותדכיון דאותו המום הזכיר לו לבדו בו היה לו לבדוק:

    וסנפוחברו כמו סניפין עשאום דתענית (דף כה.):

    נכפיתנופלת מחולי:

    משועממתמשוגעת:

    היה בה מום אחדמאלו המומין והשאר אין בה:

    היו בה כל המומין הללוואינו מקפיד אלא על האחד ובא וטוענו כסבור הייתי שאתה כולל בה מה שאין בה ומה שיש בה ואילו ידעתי שזה בה לא הייתי לוקחה מאי:

    אפילו לא גרסינן והכי גרסינן הכי אמרינן משמיה דרבא היו בה כל המומין האלו אין זה מקח טעות:

    מתני' והביא עליה שעוריןשהם קלים מחטין:

    חייבבקילקולה אם הוסיף ג' קבין ולא אמרינן הואיל והשעורין קלים יש לו להוסיף עד כדי כובד לתך חטין שמשא החמור לתך חטין חצי כור:

    מפני שהנפח קשה לבהמה כמשאויוכיון דנפח לתך שעורים כנפח לתך חטין קשה לה תוספת:

    גמ' קשה כמשאויכדפרישית אף על פי שאין משאן כבד כמשא החטין הרי נפחן כנפח חטין והנפח כמשאוי:

    ניפחא כתקלאנפח קשה כמשקל הואיל וניפחן שוה הרי הוא כמשקל שוה:

    ואם הוסיף שלשה קביןדהוא שיעור תוספת לחמור לקלקל חייב:

    קשה למשאויאם השוה כובד השעורין לכובד החטין כגון שהוסיף סאה שלמה על הלתך הרי הרבה הנפח ורוב הנפח קשה למשאוי והוי נפח זה תוספת לקלקול החמור:

    תיקלא כתקלאאינו חייב עד שישוה כובד השעורים לכובד החטין דליהוי נפח זה תוספת אבל נפח שוה ומשקל חסר לא אמרינן נפח השוה הרי היא כמשקל וליחייב בתוספת של שלשת קבין דקשה למשאוי תנן ולא קשה כמשאוי:

    מאי לאו שלשת קביןכאביי:

    לא סאהוהכי קאמר להביא לתך חטין והביא לתך שעורין פטור ואע"פ ששינה שהרי שינה להקל ואם הוסיף עד כדי משקל החטין חייב משום תוספת הנפח:

    הכי קאמר וכו'ומילי מילי קתני והאי וכמה יוסיף לאו אלהביא חטין והביא שעורין קאי:

    בבא מציעא 80 עמוד א

    מתני׳ · משנה

    1השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה, אם נשבר הקנקן פטור. בבקעה וחרש בהר, אם נשבר הקנקן חייב. לדוש בקטנית ודש בתבואה פטור, לדוש בתבואה ודש בקטנית חייב, מפני שהקטנית מחלקת.

    גמ׳ · גמרא

    2היכא דלא שני בה, מאן משלם? א"ר פפא: דנקיט פרשא משלם. רב שישא בריה דרב אידי אמר: דנקיט מנא משלם. והלכתא: דנקיט מנא משלם. ואי דוכתא דמחזקא גונדרי תרוייהו משלמין.

    3אמר רבי יוחנן: המוכר פרה לחבירו, ואמר לו: פרה זו נגחנית היא, נשכנית היא, בעטנית היא, רבצנית היא, והיה בה מום אחד וסנפו בין המומין הרי זה מקח טעות. מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות.

    ברייתא

    4תניא נמי הכי: המוכר שפחה לחבירו, ואמר לו: שפחה זו שוטה היא, ניכפית היא, משועממת היא, והיה בה מום אחד וסנפו בין המומין הרי זה מקח טעות. מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות.

    5א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי: היו בה כל המומין הללו, מהו? אמר ליה רב מרדכי לרב אשי, הכי אמרינן משמיה דרבא: היו בה כל המומין הללו אין זה מקח טעות.

    מתני׳ · משנה

    6השוכר את החמור להביא עליה חטין, והביא עליה שעורין חייב. תבואה, והביא עליה תבן חייב, מפני שהנפח קשה כמשאוי. להביא לתך חטין, והביא לתך שעורין פטור. ואם מוסיף על משאו חייב. וכמה יוסיף על משאו ויהא חייב? סומכוס אומר משום ר"מ סאה לגמל, שלשה קבין לחמור.

    גמ׳ · גמרא

    7איתמר. אביי אמר: ״קשה כמשאוי״ תנן. רבא אמר: ״קשה למשאוי״ תנן. אביי אמר: ״קשה כמשאוי״ תנן, נפחא כי תקלא, ואי מוסיף שלשה קבין חייב. רבא אמר: ״קשה למשאוי״ תנן, תקלא כי תקלא ונפחא הוי תוספת.

    8תנן: להביא לתך חטין, והביא לתך שעורין פטור. ואם הוסיף על משאו חייב. מאי לאו שלשת קבין?! לא, סאה. והא עלה קתני: וכמה יוסיף על משאו ויהא חייב? סומכוס אומר משום ר"מ סאה לגמל, שלשה קבין לחמור!

    9הכי קאמר: היכא דלא שני חטין והביא חטין, שעורין והביא שעורין, כמה יוסיף על משאו ויהא חייב? סומכוס אומר משום ר"מ סאה לגמל שלשה קבין לחמור.

    10ת"ש להביא לתך חטין והביא׃

    תוספות

    היכא דלא שני מאן משלםוא"ת היכא דשני נמי אמאי לא משלם אחד מן הפועלים שפשע בשבירת הקנקן ותיבעי נמי מאן משלם וי"ל דהיכא דשני לא משלם דמיירי שהמשכיר את הפרה הוא שוכר את הפועלים לילך עם פרתו ולעשות מלאכת השוכר ולהכי לא משלם דא"ל למשכיר אנו לא התנינו עמך אלא לחרוש בבקעה ולא קבלנו שמירת הקנקן בהר אלא בבקעה ואם היינו חורשים בבקעה לא היינו שוברים ומ"מ שכירות שלנו לא נפסיד כי דעתך היה שנעשה כמו שירצה בעל השדה כי. הייתי סבור שלא יחרוש אלא בבקעה:

    ואי דוכתא דמחזקינן בגונדרי תרוייהו משלמיפי' בקונטרס משום דהוי ספק מי עשה ואין נראה דלא קי"ל (ב"ק ד' לה:) כסומכוס אלא כרבנן והמוציא מחבירו עליו הראיה ואי הוה ספק הוי שניהם פטורים אלא נ"ל דהכא שניהם פשעו כיון דמחזקא בגונדרי הוא נשבר מאד בקל והיה לכל אחד ליתן לב על חבירו כמו על עצמו ולהזהירו ואחרי שלא הזהירו גם הוא פשע:

    שפחה זו שוטה היא כו' הרי זה מקח טעותמכאן קשה לפ"ה שפי' אהא דאמר בכתובות (ד' נח. ושם ד"ה הנהו) סימפון בעבדים ליכא אי מומין שבגלוי כו' מאי אמרת ליסטין מזויין או מוכתב למלכות הנהו קלא אית להו ופירש בקונטרס וסבר וקביל וקשה לר"ת דהא הכא אמרינן דהוי מקח טעות באלו המומין וא"כ משכחת סימפון בעבדים ואיך אוכלין בתרומה ונראה לר"ת לפרש הנהו קלא אית להו ואם איתא דהוי מוכתב למלכות או ליסטים אז היה קול וכיון דליכא קלא ליכא למיחש להכי ובהנהו דהכא נמי קלא אית להו וכן משמע לישנא דמאי אמרת כלומר באיזה סימפון משכחת דלא הגיעו בליסטין מזויין או במוכתב למלכות ובריש המוכר פירות (ב"ב ד' צב: ושם ד"ה ליסטים) תניא בהדיא נמצא ליסטין מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך:

    היו בה כל המומין הללו מהוברייתא דקתני הרי זה מקח טעות דלמא מיירי כגון שכל המומין היו בה והוי מקח טעות אע"פ שלא בדק הלוקח אפילו באחד משום דאמר לוקח מסתמא כל הני דקאמר ליתנהו לכולהו ומדהא ליתא הא נמי ליתא ומום זה ומום אחר אין זה מקח טעות כיון שאין מזכיר אלא אחד ולא שייך למימר מדהא ליתא הא נמי ליתא או דלמא הא דקתני הרי זה מקח טעות היינו היכא דליתנהו לכולהו ובדק לוקח בחד מינייהו ואישתכח דליתא ואמר מדמשקר בהך באידך נמי משקר אבל אם כולם אמת לא הוי מקח טעות והא דקתני מום זה ומום אחר ה"ה הזכיר לו כמה מומין כיון שכולם בה אין זה מקח טעות בתוספתא דכתובות משמע דאם הזכיר שני מומין אחת יש בה ואחת אין בה דלא הוי מקח טעות אלא דוקא כי סנפו בין הרבה מומין שאין בה דהכי תניא עד שלשים יום יעמיד פרנס א"ל קדש לי בתך על מנת שאין בה מומין א"ל שוטה היא שעמומית היא נכפית היא אם א"ל אותו המום ומום אחר עמו אין זה מקח טעות היה בה מום אחד וסנפו עם הרבה מומין הרי זה מקח טעות:

    קשה כמשאוי תנןלאביי סיפא דקתני כמה יוסיף קאי לפרש רישא [ולרבא רישא] דקתני להביא עליה חטין והביא עליה שעורין היינו בכובד החטין שהוא סאה כדמוכח בשמעתין חייב דניפחא הוי תוספת להביא לתך חטין והביא לתך שעורים פטור אפילו הוסיף ג' קבין לחמור דליכא תקלא כי תקלא והיכא דלא שני אלא שהביא מין שהתנה כמה יוסיף על משאו ויהא חייב סאה לגמל כו':

    לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

    מפרשים נוספים

    רשב"א

    גמ'אביי אמר קשה כמשאוי תנן נפחא כתקלא. תימה הוא לאביי היכי אפשר דנפחא כתקלא והלא גלוי וידוע לכל שהחמור מוליך כפלי כפלים תבן מהתבואה. והרב רבי אברהם בר רבי דוד פירש דאביי בגדושות מוקים לה ומשום הכי חייב מפני שהשעורים גודש שלהם גדול מגודש החטים. ובתוס' שלשה קבים ונפחא חייב והיינו דאמרינן תרגמא במחיקתא ואע"פ שתקן מעט חטין ושעורין לא תקן תבואה והביא תבן אלא משמע דלאביי כל המשנה ידו על התחתונה ותולין לו בדברים שאין דרכן בכך ואזדא לטעמיה דאמר בפשע בה ומתה כדרכה חייב ולית הלכתא כוותיה, הרמב"ן. והרשב"א כתב וכל אינו מספיק. ע"כ.

    להביא לתך חטין והביא ט"ז שעורים חייבכך גירסת רש"י, וקשה לאביי. גריס והביא ט"ז שעורים פטור, ולפי גירסא זו יש אומרים דלתרווייהו מקשה, דאפילו רבא מודה במוסיף סאה שהוא חייב, וכדאמרינן לעיל דאקשינן ליה ממתניתין דקתני ואם הוסיף על משאו חייב מאי לאו ג' קבין, ופריק לא סאה, אלמא מודה הוא בסאה דחייב. ויש מפרשים דלרבא לא קשיא, דאפילו סאה של שעורים אינו משוה את המשקל ללתך חטין, וסאה דקאמר לעיל לאו דוקא, אלא בכדי משקלו קאמר. ונראה לי לפי פירוש זה, דלפי ששנו במשנתנו שתי מדות בתוספת ג' לוגין וסאה, והקשו עליו מאי לאו ג' לוגין, אמר איהו, לא השיעור הגדול שהוא במשנתנו דהיינו סאה, ולאו דוקא. (שיטמ"ק).

    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת בבא מציעא דף פ׳ עמוד א׳

    מסכת בבא מציעא דף פ׳ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 10 קטעים ממוספרים, כ־318 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    לדף הביאור המלא

    רש"י

    מתני' השוכר את הפרה לחרוש וכו' וכל כלי המחרישה לבעל הבקר ונעריו הולכין עם בהמתו וזה אוחז הדרבן לכוין הפרה לתלמיה וזה הולך אחר המחרישה ומכביד היתד בקרקע שבו הברזל שקורין קולטר"א בלע"ז והוא קנקן דמתני':

    חייב שהרים קשים לחרוש שהסלעים שם:

    ודש בתבואה פטור אם החליקה:

    גמ' והיכא דלא שני ואין לבעל הפרה לתבוע לו כלום ואלו שהיו בפעולתו המנהיג והאוחז יחד שכירים היו איזה מהן פושע בשבירת הקנקן:

    דנקיט פרשא מרדע הוא משלם שלא כוון את הפרה יפה ועל ידי שעיוות את השורה של מענה נשבר הקנקן:

    דנקיט מנא קנקן:

    משלם שהעמיק יותר מדאי בארץ:

    והלכתא דנקיט מנא משלם שאילו לא העמיקו יותר מדאי לא היה נשבר בעיוות השורה:

    ועוד 24 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Bava Metzia 80a · Sefaria

    תוספות

    היכא דלא שני מאן משלם וא"ת היכא דשני נמי אמאי לא משלם אחד מן הפועלים שפשע בשבירת הקנקן ותיבעי נמי מאן משלם וי"ל דהיכא דשני לא משלם דמיירי שהמשכיר את הפרה הוא שוכר את הפועלים לילך עם פרתו ולעשות מלאכת השוכר ולהכי לא משלם דא"ל למשכיר אנו לא התנינו עמך אלא לחרוש בבקעה ולא קבלנו שמירת הקנקן בהר אלא בבקעה ואם היינו חורשים בבקעה לא היינו שוברים ומ"מ שכירות שלנו לא נפסיד כי דעתך היה שנעשה כמו שירצה בעל השדה כי. הייתי סבור שלא יחרוש אלא בבקעה:

    ואי דוכתא דמחזקינן בגונדרי תרוייהו משלמי פי' בקונטרס משום דהוי ספק מי עשה ואין נראה דלא קי"ל (ב"ק ד' לה:) כסומכוס אלא כרבנן והמוציא מחבירו עליו הראיה ואי הוה ספק הוי שניהם פטורים אלא נ"ל דהכא שניהם פשעו כיון דמחזקא בגונדרי הוא נשבר מאד בקל והיה לכל אחד ליתן לב על חבירו כמו על עצמו ולהזהירו ואחרי שלא הזהירו גם הוא פשע:

    שפחה זו שוטה היא כו' הרי זה מקח טעות מכאן קשה לפ"ה שפי' אהא דאמר בכתובות (ד' נח. ושם ד"ה הנהו) סימפון בעבדים ליכא אי מומין שבגלוי כו' מאי אמרת ליסטין מזויין או מוכתב למלכות הנהו קלא אית להו ופירש בקונטרס וסבר וקביל וקשה לר"ת דהא הכא אמרינן דהוי מקח טעות באלו המומין וא"כ משכחת סימפון בעבדים ואיך אוכלין בתרומה ונראה לר"ת לפרש הנהו קלא אית להו ואם איתא דהוי מוכתב למלכות או ליסטים אז היה קול וכיון דליכא קלא ליכא למיחש להכי ובהנהו דהכא נמי קלא אית להו וכן משמע לישנא דמאי אמרת כלומר באיזה סימפון משכחת דלא הגיעו בליסטין מזויין או במוכתב למלכות ובריש המוכר פירות (ב"ב ד' צב: ושם ד"ה ליסטים) תניא בהדיא נמצא ליסטין מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך:

    היו בה כל המומין הללו מהו ברייתא דקתני הרי זה מקח טעות דלמא מיירי כגון שכל המומין היו בה והוי מקח טעות אע"פ שלא בדק הלוקח אפילו באחד משום דאמר לוקח מסתמא כל הני דקאמר ליתנהו לכולהו ומדהא ליתא הא נמי ליתא ומום זה ומום אחר אין זה מקח טעות כיון שאין מזכיר אלא אחד ולא שייך למימר מדהא ליתא הא נמי ליתא או דלמא הא דקתני הרי זה מקח טעות היינו היכא דליתנהו לכולהו ובדק לוקח בחד מינייהו ואישתכח דליתא ואמר מדמשקר בהך באידך נמי משקר אבל אם כולם אמת לא הוי מקח טעות והא דקתני מום זה ומום אחר ה"ה הזכיר לו כמה מומין כיון שכולם בה אין זה מקח טעות בתוספתא דכתובות משמע דאם הזכיר שני מומין אחת יש בה ואחת אין בה דלא הוי מקח טעות אלא דוקא כי סנפו בין הרבה מומין שאין בה דהכי תניא עד שלשים יום יעמיד פרנס א"ל קדש לי בתך על מנת שאין בה מומין א"ל שוטה היא שעמומית היא נכפית היא אם א"ל אותו המום ומום אחר עמו אין זה מקח טעות היה בה מום אחד וסנפו עם הרבה מומין הרי זה מקח טעות:

    קשה כמשאוי תנן לאביי סיפא דקתני כמה יוסיף קאי לפרש רישא [ולרבא רישא] דקתני להביא עליה חטין והביא עליה שעורין היינו בכובד החטין שהוא סאה כדמוכח בשמעתין חייב דניפחא הוי תוספת להביא לתך חטין והביא לתך שעורים פטור אפילו הוסיף ג' קבין לחמור דליכא תקלא כי תקלא והיכא דלא שני אלא שהביא מין שהתנה כמה יוסיף על משאו ויהא חייב סאה לגמל כו':

    Tosafot on Bava Metzia 80a · Sefaria

    רשב"א

    גמ' אביי אמר קשה כמשאוי תנן נפחא כתקלא. תימה הוא לאביי היכי אפשר דנפחא כתקלא והלא גלוי וידוע לכל שהחמור מוליך כפלי כפלים תבן מהתבואה. והרב רבי אברהם בר רבי דוד פירש דאביי בגדושות מוקים לה ומשום הכי חייב מפני שהשעורים גודש שלהם גדול מגודש החטים. ובתוס' שלשה קבים ונפחא חייב והיינו דאמרינן תרגמא במחיקתא ואע"פ שתקן מעט חטין ושעורין לא תקן תבואה והביא תבן אלא משמע דלאביי כל המשנה ידו על התחתונה ותולין לו בדברים שאין דרכן בכך ואזדא לטעמיה דאמר בפשע בה ומתה כדרכה חייב ולית הלכתא כוותיה, הרמב"ן. והרשב"א כתב וכל אינו מספיק. ע"כ.

    להביא לתך חטין והביא ט"ז שעורים חייב כך גירסת רש"י, וקשה לאביי. גריס והביא ט"ז שעורים פטור, ולפי גירסא זו יש אומרים דלתרווייהו מקשה, דאפילו רבא מודה במוסיף סאה שהוא חייב, וכדאמרינן לעיל דאקשינן ליה ממתניתין דקתני ואם הוסיף על משאו חייב מאי לאו ג' קבין, ופריק לא סאה, אלמא מודה הוא בסאה דחייב. ויש מפרשים דלרבא לא קשיא, דאפילו סאה של שעורים אינו משוה את המשקל ללתך חטין, וסאה דקאמר לעיל לאו דוקא, אלא בכדי משקלו קאמר. ונראה לי לפי פירוש זה, דלפי ששנו במשנתנו שתי מדות בתוספת ג' לוגין וסאה, והקשו עליו מאי לאו ג' לוגין, אמר איהו, לא השיעור הגדול שהוא במשנתנו דהיינו סאה, ולאו דוקא. (שיטמ"ק).

    Rashba on Bava Metzia 80a · Sefaria

    מאירי

    המשנה השלישית והכונה בה ככונת מה שלפניה ואמר השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה ונשבר הקנקן פטור לחרוש בבקעה וחרש בהר ונשבר הקנקן חייב לדוש בקטנית ודש בתבואה פטור בתבואה ודש בקטנית חייב שהקטנית מחלקת אמר הר"ם קנקן שם המחרשה ואמרו פטור ר"ל שלא ישלם השוכר לבעל הפרה אלא האומן שחרש והיה תופש המחרשה ושברה הוא ישלם לבעל הפרה:

    אמר המאירי השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה ונשבר הקנקן והוא ראש המחרשה העקום החופר את הקרקע פטור השוכר שהרי כל שכן שהיה נשבר בהר אבל שכרו לחרוש בבקעה וחרש בהר ונשבר הקנקן חייב השוכר ולפי מה שיתבאר בגמרא שבירת הקנקן אינו אלא בפשיעה ומאחר שכן אף בלא העברת דעת בעלים יש כאן חיוב אלא שהיה מנהגם שהמשכיר את הפרה לחרוש היו נשכרין עמה צפרה וכליה ושני עבדים אחד לתפוש בידו המרדע לנחץ בו השוורים והוא הנקרא מלמד הבקר לכוין הפרה לתלמיה ואחד שתופש בידו המחרישה לשמרה שלא תתעות אילך ואילך ואם לא שנה כלל אלא ששכר לחרוש בהר וכן עשה ונשבר הקנקן השוכר פטור בלא ספק אבל בעל הפרה חוזר בדמי קנקן על אחד משני אלו ונחלקו בגמ' על איזה מהם יש מהם שאמר שהתופש את המרדע הוא הפושע והוא שאמרו דנקיט פרשא משלם שנעצה יותר מדאי והבהילה ועל שם מעשה הנעיצה הוא קורא אותו בלשון פרשא מלשון כצפעוני יפריש וכן מלמד הבקר תרגומו בפרשת תורא ויש שאמרו שהתופש את הכלי משלם שלא שמרה מעוות והעות הוא סבת השבירה והוא שאמרו דנקיט מנא משלם וכן הלכה נמצא בשלא שינה שהשוכר פטור ודין בעל הפרה עם זה שתפש את המחרישה ואם היתה הקרקע עשויה מעלות מעלות אף התופש את המרדע חייב מפני שהרבה היה להם להזהר ואף בששנה שני אלו מ"מ לא נמלטו מפשיעה ואם שכרה לחרוש ב"ר וחרש בבקעה שאמרו עליה שהשוכר פטור דין בעל הפרה מ"מ עם שני אלו שחרשו וגובה מהם דמי קנקן ואם שכרו לחרוש בבקעה וחרש בהר שביארנו עליה שהשוכר חייב דין השוכר מ"מ לחזור בו על אחד משני אלו על הדרך שהזכרנו אם יש להם לשלם ויש מי שפירש שהעבדים פטורים מן הסתם שאין כאן פשיעה ומחמת מלאכה הוא וכשחייב השוכר אינו חוזר עליהם ומ"מ אם אירעה להם פשיעה שעל ידה נשברה חייבים וכן כשלא שינה אין העבדים חייבים אלא אם כן בפשיעה אבל מן הסתם אין אומרים שלא נשברה אלא בפשיעה וזה ששאלו בגמ' היכא דלא שני מאן משלם פירושו היכא דלא שני ואירעה להם פשיעה שעל ידה נשבר הקנקן מי משלם משני אלו ועל הדרך שביארנו וכן הדברים נראין:

    שכרה לדוש בקטנית ודש בתבואה והוחלקה פטור שאם הוחלקה בתבואה כל שכן שהוחלקה בקטנית שכרה לדוש בתבואה ודש בקטנית והוחלקה חייב שהקטנית מחלקת:

    זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא יתר ממה שלא ביארנו מהם במשנה אלו הם:

    המוכר פרה לחבירו והתחיל מספר בגנותה וגלה ללוקח עליה הרבה מומין דרך ליצנות כאדם האומר אינה שוה כלום אלא שאם תרצה בה כך וכך תשלים עליה ובאותם המומין שמנה הבליע בהם אחד שהוא בה ואף הוא סבור לומר שאחר שהזכירו לא יהא מקח טעות בא עכשו ללמדנו שזה מקח טעות שמאחר שזה ראהו מאריך בספור הרבה מומין שאינן בה היה סבור שאף הכל לא אמר אלא דרך ליצנות והרי זה מקח טעות מעתה אמר לו פרה זו נשכנית היא רבצנית היא בעטנית היא אינה סובלת משא והרבה כיוצא בדברים אלו ונמצא שיש בה אחד מאלו שהזכיר הרי זה מקח טעות הואיל ואין בה הרבה מאותם המומים שהוא מזכיר אף הוא היה סבור על זה שלא היה שם הא אם היו בה כל אותם המומין אין זה מקח טעות ואי אפשר לומר לו סבור הייתי שדרך ליצנות היית אומר כך הזכיר לו זה המום לבד בפרט ובכלל ספר לו שהיא בעלת מומין הרבה וראה שאין שם שאר מומין הואיל ומ"מ מום זה הזכיר לו בפרט אין זה מקח טעות וכן הדין במוכר שפחה לחברו וכיוצא באלו מכאן כתבו גדולי המחברים שהמוכר חפץ לחברו במאה דינרין ואמר לו חפץ זה אינו שוה אלא זוז אחד על מנת שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה וכבר כתבנוה בפרק הזהב נמצא שזה שאמרו כאן סנפו בין המומין פירושו שחבר מום זה בדבריו עם שאר המומין שלא היו שם ויש מפרשים סנפו בין המומין שלא הזכירו וכן פירשו מום זה ומום אחר בדרכים אחרים ועיקר הדברים כמו שכתבנו:

    המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק השלישי ואמר על זה השוכר את החמור להביא חטים והביא שעורים תבואה והביא תבן חייב שהנפח קשה כמשאוי להביא לתך חטים והביא לתך שעורים פטור ואם הוסיף על משאו חייב כמה יוסיף על משאו ויהא חייב סמכוס אומר משום ר' מאיר סאה לגמל ושלשה קבין לחמור אמר הר"ם כשפסק עמו להביא חטים והביא עליו שעורים חייב לפי שהמשא של שעורים כמשא של חטים והנפח יותר ואם הביא עליה פחות ממשקל שעורים ואע"פ שמדתו יותר ממדת החטה פטור לפי שלא יהא הנפח יותר אלא כשיהיה המשקל במשקל שלשת קבין לחמור וסאה לגמל הוא חלק משלשים על מה שפסק עמו חייב ואם הוסיף פחות מזה אינו חייב כלום אלא נותן שכר על הנוסף בלבד ואינו חייב לשלם לפי שהלכה כסמכוס:

    אמר המאירי השוכר את החמור להביא עליה חטים והביא עליה שעורים באותו משקל בעצמו ונמצא ממשא של חטים למשא של שעורים כל שהוא במשקל שוה יש למשא השעורים תוספת הנפח והנפח קשה ומקלקל את החמור ומתוך כך חייב וכן שכרה לשעורים והביא עליה תבן במשקלה חייב מפני שהנפח קשה כמשאוי ופירשו בביאורו בגמ' לדעת רבא למשאוי תנן תיקלא כתיקלא וניפחא תוספת ר"ל שכל שהתנה משקל ידוע בחטים והביא שעורים שהם קלים מהם באותו משקל בעצמו כגון שהוסיף בהם אחד מחמש עשרה והוא שהתנה בלתך חטים שהוא ט"ו סאין והביא שעורים שש עשרה סאין שהוא משקל לתך חטים הרי הנפח נעשה תוספת וחייב אם מתה ומ"מ כל שפוחת המשקל מעט אין הנפח נעשה תוספת ואם התנה בלתך חטים והביא שעורים לתך וחצי סאה או ארבעה קבין פטור ואין אומרין שהנפח קשה כמשוי ר"ל ניפחא כתיקלא והוא שאם התנה בלתך חטים והביא לתך שעורים שנאמר הואיל והם נפוחים יותר מן החטים אף מדה במדה שוים הם אע"פ שאין המשקל שוה ויש מצרפים בטעם זה אחר שהם גדושות ומפני שהשעורים מקבלים גידוש יותר מן החטים והוא שהם היו נוהגים למכור במדה גדושה ותוספת גודש השעורים עם הנפח שלהם עושה אותם שוים עם החטים אף מדה במדה אע"פ שאין המשקל שוה ושאם הוסיף על לתך השעורים שלשת קבין יהא כאלו הביא לתך חטים כמו שהתנה שאם הוסיף עליהם שלשה קבין חייב כמו שיתבאר אלא אינו חייב עד שישוה את משקלם על הדרך שביארנו:

    שכרה להביא לתך חטים והביא לתך שעורים פטור ומ"מ נותן שכרו משלם ואינו מנכה לו מצד מה שלא הוכחשה הבהמה כל כך ואם הוסיף על משאו חייב ותוספת זו לדעת רבא סאה שהושוה בה משקל זה למשקל מה שהתנה ולדעת אביי שלשת קבין כמו שביארנו שהוא שונה קשה כמשאוי והלכה כרבא:

    ועוד 2 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Bava Metzia 80a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בפרש"י בד"ה השוכר את כו' ונעריו הולכים עם בהמתו כו' עכ"ל עיין בפירוש דבריו בנ"י:

    בד"ה היו בה כל המומין הללו ואינו מקפיד אלא על הא' כו' עכ"ל דע"כ אי בכה"ג הוי מקח טעות הברייתא נמי איירי בה בהיו בה כל המומין וא"כ ע"כ הא דקתני בה והיה מום א' וסנפו כו' היינו דאין מקפיד רק על האחד וכצ"ל בתוספתא שהביאו התוס' דאם א"ל אותו המום כו' היינו המום שהוא מקפיד ודו"ק:

    תוס' בד"ה היכא דלא שני כו' כי הייתי סבור שלא יחרוש כו' עכ"ל ר"ל אף כי דעתו שיעשו כמו שירצה בעל הבית מ"מ התנו עמו לחרוש בבקעה כי היית סבור שלא יחרוש אלא בבקעה וק"ל:

    בד"ה שפחה זו כו' וכן משמע לישנא דמאי אמרת כו' עכ"ל ר"ל דקאמר מעיקרא או גנב או קוביוסטוס הגיעו ולפ"ה הא בליסטים מזויין כו' נמי הגיעו ולישנא דמאי אמרת משמע דלא הגיעו ודו"ק:

    בד"ה היו בה כל המומין כו' ומדהא ליתא הא נמי ליתא כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר בפשיטות דמסתמא כל הני ליתנהו והייתי סבור שזה שאני מקפיד אין בה דאין לנו לתלות בדעתו במה שהוא מקפיד בזה כיון שהזכיר לו כולם דאע"ג דמסתמא כל הני ליתנהו אימא דמום אחר אין בה וע"כ הוצרכו להוסיף בזה דמדהא ליתא הא נמי ליתא והייתי סבור דכולהו ליתנהו בה וא"כ לא יהא בה מום זה שאני מקפיד ודו"ק:

    בא"ד בתוס' דכתובות כו' דהכי תניא עד ל' יום יעמיד כו' א"ל אותו המום ומום אחר כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דלפי התוספתא אין לנו צריכין לומר ולדחוק הא דקתני מום זה ומום אחר דה"ה בהזכיר לו כל המומין כו' אלא דלרבותא נקט הכי מום זה ומום אחר בהזכיר לו שניהם ואחד מהם אין בו אפי' הכי אין זה מקח טעות והכי מוכח מדקתני התם שהזכיר לו ג' מומין שוטה שעמומי' ונכפי' ועלה קאמר אם א"ל אותו המום ומום אחר כו' דע"כ ה"פ אם הזכיר לו באלו מומין אותו מום שהוא מקפיד בו ועוד מום אחר עמו שאין כו' ואפ"ה אין זה מקח טעות אלא דוקא שסנפה בין הרבה מומין שאין בה ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 80a · Sefaria

    מהר"ם

    ד"ה היכי דלא שני וכו' דמיירי שהמשכיר את הפרה הוא שוכר את הפועלים וכו' ולהכי לא משלם דאמר ליה למשכיר אנו לא התנינו עמך וכו'. הלשון קצת מגומגם ועיין באשר"י דמבואר שם יותר:

    ד"ה שפחה זו שוטה היא כו' וא"כ משכחת סימפון בעבדים וכו' משום דשם בכתובות לענין תרומה איירי דקאמר התם דארוסה של כהן אינה אוכלת בתרומה משום דשמא ימצא בה סימפון ויהיה מקחו מקח טעות ופריך אלא עבד כהן לא יאכל בתרומה ומשני סימפון בעבדים ליכא וכו' ולכך מקשי התוס' והרי משכחת סימפון בעבדים ואיך יאכלו בתרומה ולפי' פי' רש"י משמע דלא נמצא מקח טעות בעבדים והרי בשמעתין קאמר דהוי מקח טעות בהני מומין ונראה לר"ת לפרש הנהו קלא אית להו ואי איתא דהוה מוכתב למלכות וכו' וכלל העולה דלר"ת אין ה"נ משכחת סימפון בעבדים כדאמרינן הכא אלא דאפ"ה כשכהן קונה עבד אוכל בתרומה דכל כמה דלא נשמע דאית ביה הנהו מומין לא חיישינן שמא אית בהו דקלא אית להו וק"ל:

    Maharam on Bava Metzia 80a · Sefaria

    שיטה מקובצת

    מתניתין השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה ונשבר הקנקן פטור. לחרוש בבקעה וחרש בהר ונשבר הקנקן חייב. פירש בערוך קנקן הוא המנא שנזכה בגמרא והוא את כדכתיב איש את מחרשתו ואת אתו ואת קרדומו. ואת מחרשתו דומה כי הוא הברזל שחורשין בו מחרשתו הכתוב בתחלת הפסוק הוא מכלי החרש של עצים ומחרשתו האמור בסוף הפסוק הוא מחרישת הקרקע. וממה שכתוב במקום אחר וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ידעתי כי האת היוצא מאתים הוא מברזל וגם מזה הפסוק עצמו שכתוב בו וירדו אל פלשתים ללטוש איש את מחרשתו ואת אתו ואת קרדומו ואת מחרשתו ללטוש אינו אלא במעשה המתכות. ואיני יודע שני כלים של מתכת בצורך המחרישה ואם את הוא הקנקן כמו שפירש בעל הערוך מה יהיה מחרשתו האמור עוד בפסוק. רק נראה כי אתו הוא מן הסכינים הגדולים שקוצצים בהם ענפי האילנות והוא במקום מזמרות לגפנים ואינו קנקן רק הקנקן הוא של עץ והוא המקבל המחרישה של ברזל ושוכב עליו ואיני יודע למה נקרא קנקן אם מפני שהוא מקבל כל עצי הצמד הצריכים לחרישה ועליו מתחברים ונתקעים או שמא קנקן הוא העץ הגס העקום העשוי כמין ברך שבו מתחברים כל עצי הצמד ונקרא קנקן על שם קנוקנות וכן קנקן הנגרר הנזכר בעירובין הוא יתד המחרישה שתוקעין בו את הדלת כשהם מעבירין אותו מן המחרישה ונקרא קנקן כי הוא אחד מן הקנוקנות שבה וכל העצים כשהם מחוברים עם הברזל נקראים צמד כגון ויצמד ישראל. ושיילינן בגמרא היכא דלא שני מאן משלם. פירוש היכא דלא שני מבקעה להר אלא שאירעה הפשיעה בחרישתם כגון שנשמטה הפרה וברחה לה ושברה את העצים ושאלנו מי פושע בבריחתה ובשמיטתה. רב פפא אמר דנקיט פרשא משלם. פרשא משורש כצפעוני יפריש פוני"ר בלעז והוא העץ הארוך ובראשו כמו מתג לנחץ בו השוורים והוא הנקרא מלמד הנקר ונקרא מרדע והוא הפושע בהם בשמיטתם ובריחתם כי הכה אותם יותר מדאי. ורב שישא בריה דרב אידי אמר דנקיט מנא משלם והוא התופס כלי מחרשה בידו וחורש. והוא עץ אחד עקום מעט שנכנס בתוך הברך העקום הרבה ואינו עבה כמו הברך והוא מדריך את הבקר לתלמים וחורשים. והלכתא כרב שישא בריה דרב אידי כי פעמים שאינו נזהרו ובהפיכתם מתלם לתלם כשמגביה את הצמד מכה בעקב הפרה בחודה של מחרישה ומסתבכת בה ובו הפשיעות מצויות מן האחר. וארעא דמחזקא בגרונדי תרווייהו משלמי. גרונדי כמו גריד והוא קרקע שמצויים בו סלעים קטנים שמעכבים המחרישה וצריכים שניהם להזהר בה מפני שתקלה מצויה שם. הראב"ד.

    וזה לשון ה"ר יהונתן פרשא לשון תרגום של מלמד הבקר דמתרגמינן בפרישא דתורא ומלשון וכצפעוני יפריש ופירושו נוקב העור. עד כאן.

    כתוב בתוספות וכיון דליכא קלא ליכא למיחש להכי וכו' וכתוב בתוספות שאנץ ומכל מקום אם ימצא שישנו מוכתב למלכות וליסטים מזויין אומר לו הרי שלך לפניך כדתניא בהדיא בריש המוכר פירות והכי משמע לישנא דקאמר עלה בקידושין פרק קמא מאי אמרת ליסטים מזויין כו' סמפון בעבדים ליכא דנמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו.

    מאי אמרת פירוש הי סמפון מצית למימר דהוה לן למימר ליה משום דלא הגיעו ליסטים מזויין או מוכתב למלכות דבהנהו תניא אומר לו הרי שלך לפניך הנהו קלא אית להו ולא שכיח דזבני להו לפי שממון ידוע לכל. אבל לפירוש הקונטרס קשה למה אמר מאי אמרת על אלו יותר מעל הראשונים מפי רבי. עד כאן.

    היה בו מום אחד וסנפו בין המומין האלו פירוש שלא הזכירו הרי זה מקח טעות שלא תאמר הואיל וקבל עליו מומים גדולים שהזכיר לו אפילו הזכיר לו המום האחר כמו כן היה מקבלו אלא הואיל ולא הוכירו מקח טעות אף על פי שלא פרשו. ושאלנו אם היו בה כל המומין הללו שהזכיר לו והוא יודע כן ואף על פי כן קבל עליו אם היה בו מום אחר ולא הזכירו יהיה מקח טעות או לא דכי אמרינן רישא דהוי מקח טעות הני מילי בשאינו רואה בה אותן המומין שהזכיר דסברן כשם שאין בה מומין הללו כך אין בה עוד שום מום ואם היה אומר לו שיש בה מום אחר לא היה קונה אותם אבל אם הוא יודע שיש בה מומין ואף על פי כן קבל עליו כשלא הזכיר לו שיש בה מום אחר מי הוי מקח טעות או לא. ופשט ליה שאם היו בה מומין הללו והוא יודע כן אין זה מקח טעות וכל שכן אם אמר לו מום זה ומום אחר. וה"ר יצחק פירש בענין אחר והמבין יבין. הראב"ד.

    וזה לשון הריטב"א פרה זו נגחנית רבצנית היא. פירוש ולא היה בה אחד מן המומין האלו. אבל אם היה לה מום אחר פירוש שאינו ניכר וסנפו בין המומין הרי זה מקח טעות שיכול לומר הייתי סבור כי להשביח מקחו אומר ששוה הדמים אפילו היו בה כל המומין ההם והייתי סבור כי כמו ששקר באידך מומין שקר גם בזה. מום זה ומום אחר. כלומר שאם הראה לו מום אחר ניכר וסנפו למום אמר בין המומין אין זה מקח טעות כי היה לו לחוש שאומר אמת בזה כשם שאמר אמת באותה שהראה לו והוא הדין אם הכיר הוא מעצמו באחד מן המומין שהיו בה. היו בה כל המומין הללו מהו פירוש אם היו בה כל המומין אבל אם לא היה אחד מהן ניכר מהו מי אמרינן הוה ליה ללוקח לחוש שאומר אמת או דילמא סבור הוא דלהשביח מקחו הוא אומר כיון דמפריז במומין כולי האי אמר ליה אין זה מקח טעות. וכבר כתבתי בפרק הזהב מה שהרמב"ם דקדק בענין אונאה. עד כאן. וזה לשון ה"ר יהונתן: המוכר פרה לחברו ואמר לו פרה זו נשכנית היא נגחנית היא רבצנית היא ולא היו בה מכל אלו המומין כלום והיה בה מום אחר בודאי וסנפו והזכירו עמהן עם אלו המומין שלא היו בה כלל אבל לא הכירו שהיה בה זה המום בשעה שמכרה לו ואחר כך היה ניכר הרי זה מקח טעות ואף על פי שהזכיר לו זה המום לפי שסבור זה הלוקח כי היכי דהני ליתנהו בה הכי נמי האי מומא לית בה ולפיכך הוה זבין לה. אבל אם אמר לו פרה זו מום זה יש לה ואותו מום היה ניכר ונראה לעינים וגם היה בה עוד מום שלא היה ניכר לעין והזכירו לו כיון שקבל עליו את כולם אין זה מקח טעות כלומר שמא יאמר הלוקח אותו מום שהכרתי קבלתי אבל זה שלא היה ניכר אם הייתי יודע שהיה בה לא הייתי מקבל אותו עלין אך הייתי סבור כיון שלא היה ניכר שלא היה בה כללו להוציא אותך מכל תרעומת הזכרת אותו קמשמע לן כיון שהזכיר אותו לו היה לו להעלות בלבו כי היכי דהאי מום יש בה כמו כן נמי יש בה האי מום. בעי רב אשי וכו' היו בה כל המומין האלו שהזכיר לו בשעת מכירה שאמת היה שנשכנית ונגחנית ורבצנית היא אך זה הלוקח לא הכירם מי אמרינן הואיל ולא הכירם מקח טעות הוא דמשום דלא הכירם כסבור היה הלוקח שלא יהיו בה אלו המומין או דלמא אמרינן הואיל ולא הכירם הרי לא הטעהו שהרי לא הזכיר לו אלא אותם המומין שהיו בה ואינו מקח טעות דסבר וקביל. ויש מפרשים שכל אלו נשכנית ונגחנית ורבצנית הזכיר לו וקבלם עליו בפירוש והיה בה מום אחר שלא הזכיר לו בפירוש ולא בסתם ועכשיו רוצה הלוקח לחזור בשביל אותו מום שלא הזכיר לו מהו מי אמרינן מצי טעין מוכר כיון שראיתיך שלא היית מקפיד על מומין לא רציתי להזכיר זה המום האחר או דילמא מצי למטען לוקח זה המום הוא כבד עליו מכל מום שבעולם. ופסקינן דאין זה מקח טעות דמי שאינו מקפיד בהני כמה מומין גדולים אינו מקפיד בשום מום שבעולם ומפני הזול שהוא מוזיל לו מן הפרה הוא נכנס ליקח אותה. עד כאן.

    לרבינו האיי גאון וכן נמי אם לא הזכיר לו שום מום כלל אלא שאמר לו מומין יש בה אין זה מקח טעות עד כאן. הרמ"ך.

    כתוב בתוספות היו בה כל המומין הללו מהו ברייתא דקתני וכו' וכתוב בגליון והיה בה מום אחד וסנפו בין המומין היינו היה מום אחד שזה מקפיד עליו וסנפו בין מומין אחרים שאינו מקפיד ולעולם כולן נמצאו בה. עד כאן.

    ועוד 5 קטעי פירוש על דף זה.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 80a · Sefaria

    חידושי רבי עקיבא איגר

    תד"ה ואי דוכתא וכו' ואי הוי ספק היו שניהם פטורים יש להקשות מה מקשו תוס' הא י"ל כיון דשניהם קבלו לחרוש הויין כמו ערב זה לזה, וא"כ גובה מכל א' החצי בממנ"פ או שהוא פושע, או שהוא מחייב מדין ערב. וי"ל דהן אמת ב' שקבלו יחד הוו ערבים זה לזה כמבואר בש"ע חוה"מ (סי' עו), אבל הכא בנ"ד דומה למה דאמרי' בכורות (דף מח) בב' יב"ש שקנה שדה מחבירו, ושט"ח יצא על אחד מהן דא"י לגבות מזה שקנה בממנ"פ. או שהוא שהלוה או שלקח שיעבודו דנכסי דבר אינש אינון ערבי. וכיון דא"י לגבות מהלוה א"י לגבות מהערב ע"ש. וה"נ כן. אף שהוא ערב בעד חבירו מ"מ הא מחבירו גופא א"י לגבות דמצי לדחות שמא לא פשע ממילא א"י לגבות מהערב, אף למה שהעלה האו"ת (סס"י מט) דבב' יוסף ב"ש והא' ערב בעד חבירו דמצי לגבות ממנו בממנ"פ, או שהוא הלוה או שהוא ערב כיון שאם הוא טוען שהוא לא לוה הוא מודה שחבירו לוה. וא"כ הוי כמו ערב דעלמא שהלוה אומר להד"ם והערב מודה דצריך לשלם כמבואר (בסימן קכט בהגה) ושאני בההיא דלקח שדה כיון דמצי מדחי ליה הוי רק מע"פ ע"ש: מ"מ נלענ"ד דשאני התם דהערב מודה שחבירו חייב ואלו טען חבירו האמת היה מחוייב בב"ד לשלם ממילא החיוב מוטל על הלוה, רק כשכופר, מש"ה צריך הערב לשלם, משא"כ הכא דהספק באמת אם הפשיעה בפרשא או במאן דתפס במנא ומדינא פטור כל א' לשלם דספק ממונא. וא"כ גם הערב אינו מודה דחבירו חייב. דהערב בעצמו טוען שחבירו פטור מצד ספיקא. ומש"ה א"י לגבות מא' ממנ"פ דשפיר יכול לומר שמא לא פשעתי, ואעפ"כ אינו חייב מדין ערב דהא חבירו ג"כ מדינא פטור מספיקא. וכיון שהוא פטור גם הערב פטור, כנלענ"ד נכון לדינא:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Bava Metzia 80a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא מציעא, דף פ׳, עמוד א׳, בהיקף של כ־318 מילים ב־10 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 10 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 132 מילים

      נפתחת ב״מתני׳ השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש…״

    2. קטע 231 מילים

      נפתחת ב״גמ׳ היכא דלא שני בה, מאן משלם?…״

      חכמים: רב שישא, רב אידי.

    3. קטע 337 מילים

      נפתחת ב״אמר רבי יוחנן: המוכר פרה לחבירו, ואמר…״

      חכמים: רבי יוחנן.

    4. קטע 435 מילים

      נפתחת ב״תניא נמי הכי: המוכר שפחה לחבירו, ואמר…״

    5. קטע 532 מילים

      נפתחת ב״א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי:…״

      חכמים: רב אחא, רב אשי, רב מרדכי, רבא.

    6. קטע 647 מילים

      נפתחת ב״מתני׳ השוכר את החמור להביא עליה חטין,…״

    7. קטע 736 מילים

      נפתחת ב״גמ׳ איתמר. אביי אמר: ״קשה כמשאוי״ תנן.…״

      חכמים: אביי, רבא.

    8. קטע 837 מילים

      נפתחת ב״תנן: להביא לתך חטין, והביא לתך שעורין…״

    9. קטע 926 מילים

      נפתחת ב״הכי קאמר: היכא דלא שני חטין והביא…״

    10. קטע 105 מילים

      נפתחת ב״ת"ש להביא לתך חטין והביא…״

    חכמים הנזכרים בדף

    חיפוש מקורות חכם

    אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

    היעד שנמצא: בבא מציעא דף פ׳ ע״א

    פתיחה בקורא

    מקור: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · רישיון: CC-BY-SA

    מהדורה: Wikisource Talmud Bavli · הנוסח נבדק מול המקור בתאריך 7.9.2026