מסכת בבא מציעא דף ע״ה עמוד א׳

וקוצץ לו דמים כך וכך דמים כשער של עכשיו אתן לך וקאמר תנא דאם הוזלו נוטל חטין והיינו דפרכינן והלא קצץ וכי הוזלו נמי יטול דמים שקצץ דהא כמו אוזפיה זוזי הוא:

מתני' אבל אומר הלויני עד שיבא בני דכיון דיש לו שפיר דמי דהא סאה בסאה דרבנן הוא דלאו נשך דאורייתא וכי יש לו לא גזור:

גמ' כמה כורין דכל חדא וחדא אמרינן זו תהא תחתיה שהרי אינה קנויה למלוה ובידו לאוכלה ולמוכרה ונמצאת אותה שלוה נזקקת על פירות שבשוק וזו פנויה ללוות עליה וכשלוה כל אחת ואחת לוה בהיתר דהא אילו לוה סאה אחת ואכלה ואכל גם הראשונה הואיל כשלוה בהיתר לוה ישלם חטין הכא נמי כשלוה. בהיתר לוה כל סאה וסאה שהרי זו עומדת:

לוין ככרות סתם בלא קציצת דמים שלא החמירו לדקדק באיסור סאה בסאה כל כך:

בני חבורה הולכין בדרך או יושבין בבית אחת איש לסעודת עצמו:

המקפידים זה על זה שאין מוחלין על דבר מועט ומקפידין להלוות זה את זה במדה במשקל ובמנין:

עוברין בשבתות ובימים טובים:

משום לווין ופורעים דתנן במסכת שבת (דף קמח.) ובלבד שלא יאמר לו הלויני והתם מפרש טעמא שמא יכתוב: ואריך - ושפיר דמי דמתנה בעלמא הוא ולא רבית:

הלויני כור חטין ואני אתן לך לגורן אסור דחיישינן שמא תתייקר אע"פ שאז אין רגיל להתייקר:

ולית הלכתא כוותיה ונראה דהשתא קי"ל כר' יצחק דאפילו שאין לו אלא סאה לוה הימנו כמה כורין דברייתא דרבי חייא מסייע ליה וריב"ן פי' דביחד אין יכול להלות אלא כמו שיש לו ובזה אחר זה דוקא שרי ומיהו בהא מודה ריב"ן דאפילו יתן לו ביחד ויאמר קני בזה אחר זה שרי דבדבר לח מסתמא שופך ביחד ושרי כמה טיפין ומיהו נראה דאין צריך לדקדק אלא לוקח הרבה בבת אחת לרבי יצחק דאותה טיפה יכול להיות כנגד כל טיפה וטיפה:

בני חבורה המקפידין זה על זה עוברין משום מדה כו' פי' מתוך שמקפידין באין לידי כך דתנן בפרק אין צדין (ביצה כט. ושם) אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא במדה פירוש שלא יזכור לו שום מדה וקפידותן גורמת להם להזכיר כדי שיהא מבורר יפה מה שמתחייב לזה וכן משקל תנן (שם כח.) אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר והם מתוך שמקפידין שוקלים במאזנים אי נמי אפי' ביד אסור להם לשקול כמו במאזנים לפי שמדקדקים הרבה אע"ג דשרי התם בטבח שאין אומן כשאינו מקפיד וכן אסור להם לומר מלא לי כלי זה אפילו בלא הזכרת מדה וכן משמע מתוך פירש"י במסכת שבת בפרק שואל (שבת דף קמט. ושם) בני חבורה שמדקדקין זה על זה שאמר אחד לחבירו מנה שלקחת גדולה תן לי כמותה והוא שוקלה בידו:

משום מנין פר"ח אם היו אגוזים ושקדים ודומה להם ואמר לקחת עשרים אגוזים גם אני אקח עשרים או אמר בשעה שנוטלה המתן עד שאשקול הימנה ועד שאמדוד אורך הדגים והקישואים ואמנה הביצים והאגוזים והשקדים שאתה נוטל שאטול גם אני במשקלם ובמדתם ומנינם משמע שר"ל אע"ג דשרי לומר לחנווני הרגיל אצלו תן לי עשרים אגוזים זהו לפי שאין משמע שם שתהא שום קפידא על המנין אלא שמודיעו שכל כך הוא צריך אבל כשאמר לקחת כ' גם אני אטול כ' מראה שמדקדק ומקפיד על המנין והוי עובדא דחול כעין משא ומתן ואי נמי שרי בכי האי גוונא נעמיד כגון שאמר ליה המתן עד שאמנה לך האגוזים שאתה נוטל ואטול גם אני כמניינם וכן כעין זה במדה ובמשקל אסור ועוד מפרש בה"ג איסור מנין בענין אחר בהלכות י"ט הולך אדם אצל רועה הרגיל וכו' ברייתא בס"פ אין צדין (ביצה כט:) עד ואמר תן לי עשרים ביצים ועשרים אגוזים שכן דרך בעה"ב להיות מונה בתוך ביתו עשרה אפרסקין כ' רמונים ובלבד שלא יזכיר לו סכום מנין רשב"א אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח סכום מנין דכי הוה נקיט מיניה שיתין והשתא נקט מיניה ארבעים לא לימא ליה מלי להו מאה ונראה דהטעם כיון שבא לדקדק בצמצום החשבון אסור שאין זה כדרך בעה"ב כי אין רגיל לדקדק בצמצום החשבונות כעין זה וחומרא גדולה היא ונראה דדוקא כשנותנין ק' אגוזים בפרוטה אז אסור דאי חשבון של ק' לא שייך לצמצום דמים אין נראה שיהא אסור וסכום מקח פי' בה"ג כי הוה נקיט מיניה חמשה דנקי והשתא נקיט מיניה בדנקי לא לימא ליה מלא לי בדינר ונראה שלא פי' כן בשביל שיהא מותר אם לקח הימנו שוה דינר ביחד לומר הרי יש דינר ולא יאסור אלא דוקא שמדקדק לצמצם במילוי הדינר דפשיטא דהא נמי אסור ומה שפי' כן בה"ג דשמא היה פשוט זה יותר לאסור שמזכיר סכום המקח שלוקח עכשיו ור"ח גרס במסכת ביצה סכום מקח במילתיה דת"ק סכום מנין במילתיה דרשב"א אבל בתוספתא כתוב כמו בה"ג אבל בספר שלנו כתוב סכום מידה במילתיה דת"ק סכום מקח במילתיה דרשב"א ואין נראה דלפי גרסא זו לא מצינו איסור מנין לא במשנה ולא בברייתא וא"כ מנ"ל לשמואל איסור מנין דקאמר עוברין משום מנין דמשמע שאיסור ידוע לנו כמו מדה ומשקל:

ומשום לווין ופורעין בי"ט אסור לומר לחבירו לשון הלואה ופריעה אלא יש לו לומר לשון שאלה וחזרה והם אינם רוצים לומר כן דלשון שאלה משמע דהדר בעיניה ומחשב בלבו השואל שאם יזכור לשון שאלה שיזקוק להחזיר מיד וי"מ די"ט לא קאי אלא אלווין ופורעין אבל עוברים משום מדה ומשקל ומנין נקט לענין גזל ואי אפשר לומר כן דבפרק שואל (שבת דף קמט.) מייתי לה התם לענין שבת:

וכדברי הלל אף משום רבית ודוקא במקפידים (אסרי ב"ה) [אסר הלל] כדאמרינן בני חבורה המקפידים אבל שאין מקפידים שרי אע"ג דבמתני' איירי בסתם בני אדם סתם בני אדם הם מקפידים ולא מחלי על מה שנתייקר ושוה יותר אלא משום שכר הלואה ורבנן שרו אפי' במקפידין דמחלי על דבר מועט ונותנין שלא בתורת רבית ואפי' לא מחלי איכא למימר דטעמא דרבנן דשרו לפי שלא החמירו באיסור סאה בסאה כ"כ לאסור אפי' ככרות כדפי' בקונטרס לעיל ואין להקשות כיון דסתם בני אדם מקפידין אמאי נקט שמואל בני חבורה המקפידים ולא נקט בסתם בני אדם דנקט בני חבורה שרגילין ללוות זה מזה ואין נזכרים לדקדק כל שעה ועושין בי"ט כמנהגם בחול וגם אין נזכרים לעשות דמים על הככרות כל שעה כשלוים זה מזה לפי שרגילין תמיד ללוות זה מזה ואין יכולין ליזהר אע"פ שפי' לעיל דאפילו ביד אסור לשקול בשר בני חבורה המקפידים ובמסכת ביצה (דף כח.) שרי לטבח שאינו אומן התם לא הוי כסתם בני אדם החשובין כמקפידים דאין טבח מקפיד אצל הרגיל ליקח ממנו ואין לפרש דסתם בני אדם כאין מקפידין דמו ומתניתין דאסר הלל נוקי דוקא במקפידים דהא אמרינן בפרק שואל (שבת דף קמח.) וכן אשה שואלת מחבירתה ככרות ובלבד שלא תאמר לה הלויני ופרכינן בגמרא בשבת הוא דאסור הא בחול שפיר דמי לימא מתניתין דלא כהלל ומאי קושיא ההיא בסתם בני אדם דלא קפדי והלל לא אסר אלא דוקא במקפידין:

מתנה בעלמא קא יהבי אהדדי נראה דוקא דבר מועט שיודע בלבו שהיה נותן לו בלאו הכי ואפילו מתנה מועטת דוקא בת"ח:

אבל חכמים אומרים לווין סתם ופורעים סתם פירשו הגאונים ז"ל, לווין סתם סאה בסאה על שער שבשוק, והאי דקאמר לווין סתם נראה לי לאשמועינן דלא בעינן קציצה, ולאפוקי מדהלל דאמר לא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשה לה דמים. ויש מפרשים סתם, שלא קבע לו זמן פרעון, מפני שיכול הוא לפרוע בכל עת שירצה, אבל אם קבע לו זמן פרעון אסור, שכל שקבוע לו זמן אינו יכול לפרוע תוך זמן, וחוששין שמא ישתנה השער בנתיים. ואין דינם מחוור בעיני, שקביעות זמן פרעון לתועלת הלוה הוא שאין המלוה יכול לכופו תוך הזמן, אבל אלו בא לוה לפרוע בנתיים פורע, דאין אדם עשוי לפרוע תוך זמנו אמרו (בבא בתרא ה, ב), אבל אין אדם רשאי לפרוע תוך זמנו לא אמרו. וכתב הגאון רבינו האי ז"ל בתשובת שאלה, ככר דדבר מועט הוא (ו)לא בעינא שער שבשוק, שאע"פ שאין לזה יש לזה, מידי דהוה אזבל כל ימות השנה (לעיל בבא מציעא עב, ב), ובמסכת שבת פרק שואל אדם (קמח, ב) מוכח כן דמוקי להא בדלא קייצי דמיה, וכן כתב הראב"ד ז"ל, דאע"פ שאין לה שרו רבנן משום דמילתא זוטרתי היא, דשכיחי לאוזופיה חדא מחברתה, אי נמי משום דלא קפדי שכנים אהדדי בהא מילתא.

הא דקאמר שמואל זו דברי הלל אכלה מתניתין קא מהדר, ולא אלא תלוה אשה ככר לחברתה בלבד, והיינו דקאמר, אבל חכמים אומרים מלווין סתם ופורעין סתם, ואלו לא קאי אלא אלא תלוה אשה ככר לחברתה, היה לו לומר אבל חכמים אומרים לווה סתם ופורעת סתם, כן כתב הרמב"ן ז"ל.

זה שהתרנו להלות סאה בסאה לכל מי שיש לו אפילו לא היתה לו אלא סאה אחת לוה עליה כמה סאין שהרי כשלוה סאה בהיתר לוה שהרי זכהו את שלו ואחר שלוה נזקפה עליו ונשארה הראשונה ברשותו כשהיתה וחוזר ולוה עליה וכן אם היה לו מעט יין או שמן לוה עליה כמה ויראה דוקא בזה אחר זה אבל בבת אחת אם אין לו אלא סאה היאך ילוה סאתים והרי לגבי שנים מיהא אין לו הוא:

בני חבורה שהיו מקפידין זה על זה מלוותר כלום אחד לחברו וכשמלוין זה לזה מלוין היבש במדה והבשר וכיוצא בו במשקל והלח במשורה אם עותו את המאזנים או המדה והמשקל עוברין בלאו הואיל ומקפידין ואסור להם ללות ביום טוב ובלבד שיאמר הלוני גזרה שמא יכתוב כמו שיתבאר במקומו ואף בזו צריך שלא יאמר הלוני ואם יפרענו לא יאמר קבל את חובך ומ"מ רבית אין כאן כמו שביארנו בככרות ואם לא היו מקפידין זה על זה הרי הם כנוטלין משלהם ואין נחשבים כלווים זה מזה:

תלמידי חכמים מותרים להלוות זה לזה אף ברבית קצוצה הואיל ויודעים הם חומר איסור של רבית אין זה אלא מתנה שנותנין זה לזה ומ"מ אסור להלוות בניו ובני ביתו ברבית אע"פ שאינו מקפיד עליהם ומתנה הוא שנותן להם מ"מ יש לחוש שמא ירגילו עצמם בדבר זה:

המשנה השתים עשרה והכוונה בה לבאר החלק התשיעי והוא שאמר אומר אדם לחברו נכש עמי ואנכש עמך עדור עמי ואעדור עמך אבל לא יאמר לו נכש עמי ואעדור עמך עדור עמי ואנכש עמך כל ימי גריד אחד כל ימי רביעה אחת אבל לא יאמר לו חריש עמי בגריד ואני עמך ברביעה אמר הר"ם גריד ימות החמה ורביעה ימות הגשמים והקרקע בימות החמה קל לחפור ולתקן למיעוט הטנוף ומורך היום ונכוש הוא החפירה בשרשי האילנות ועדירה הוא החרישה שחורשין לזרוע:

אמר המאירי אומר אדם לחברו נכש עמי היום ואנכש עמך למחר [עדור עמי היום ואעדור עמך למחר] או ליום פלוני ואין אומרין שמא עדור או נכוש של יום זה קשה משל אמש והמשתכר ביום זה משתכר יותר או שמא יום זה ארוך משל אמש והרי זה אגר נטר לי אבל לא יאמר לו חברו חרוש עמי היום ואני אנכש עמך למחר הואיל ומשנה במלאכה יש כאן חשש רבית שפעמים שזו קשה מחברתה ופעמים שהאחרת קשה הימנה כל ימי גריד אחד וכל ימי רביעה אחת ר"ל כל ימי היובש חשובים כאחד וכן כל ימי רביעה חשובים כאחד ומה שהותר לומר נכש עמי היום ואנכש עמך למחר דוקא ששניהם ימי גריד או ששניהם ימי רביעה הא מזה לזה לא שפעמים שהגריד קשה לרוב יבשותו ופעמים שהרביעה קשה שרגלי הבהמות משתקעים או שחורשת הרבה ברביעה יותר מבגריד וגדולי המפרשים למדו ממשנה זו שלא ילוה אדם לחברו סאה שעורים בסאה דוחן אע"פ שיש לו ושהשער שוה שהשער מצוי להשתנות מאחד לחברו והרי הוא כנכש ועדור ויש חולקין בזו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר ואין לך ספק מעתה שאם אמר לו עשה עמי היום מלאכה בשוה דינר ואני עמך למחר בשוה שתים שהוא אסור וגדולי המחברים כתבו שאם שכרו בימות החרף לעשות עמו בימי הקור בדינר בכל יום ונתן לו השכר והרי שכרו שוה סלע בכל יום אסור שהרי נראה כמלוהו על דעת שיוזיל בשכרו אבל אם אמר לו עשה עמי מהיום ועד זמן פלני בדינר בכל יום הואיל ומתחיל לעשות מעתה אע"פ ששוה שכרו בכל יום סלע מותר מכיון שהתחיל עכשו אינו נראה כנוטל שכר הקדמה וכן היא שנויה בבתרא פרק הספינה:

המשנה השלש עשרה והכונה לבאר בה ענין החלק העשירי והוא שאמר רבן גמליאל אומר יש רבית מוקדמת ויש רבית מאוחרת כיצד נתן את עיניו ללות הימנו והיה משלח לו ואומר בשביל שתלוני זו היא רבית מוקדמת לוה הימנו והחזיר לו את מעותיו והיה משלח לו ואומר בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלי זו היא רבית מאוחרת אמר המאירי רבית מוקדמת כיצד נתן עיניו ללות הימנו והיה משגר לו דורון כלומר בשביל שתלויני וכן יש רבית מאוחרת והוא שהלוהו וכבר החזיר לו מעותיו ושגר לו דורון ופירש לו בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלי הרי זה רבית מאוחרת ושניהם אסורים מדברי סופרים. זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה הארבע עשרה והכונה לבאר בה חלק האחד עשר והוא שאמר ר' שמעון אומר יש רבית דברים לא יאמר לו דע אם בא איש פלוני ממקום פלוני אמר הר"ם מה שאמר רבן גמליאל ור' שמעון הכל הלכה אבל צריך שתדע שהדברים וכיוצא בהם הם דברים שראוי להתרחק מהם בלבד:

תוס' בד"ה בני חבורה כו' במאזנים לפי שמדקדקים כו' תן לי כ' אגוזים כו' שוה דינר ביחד שהרי יש דינר ולא יאסור כו' עכ"ל כצ"ל:

סליק פרק איזהו נשך

תוס' ד"ה בני חבורה המקפידים וכו' א"נ אפי' ביד אסור להם לשקול וכו'. ר"ל וזה פירושו של עוברים משום מדה ומשקל דשאר בני אדם מותרים לומר מלא לי כלי זה גם מותר לשקול ביד והמקפידים ינהגו ג"כ היתר בזה ולהם הוא אסור אפי' בכהאי גוונא וא"כ עוברים משום מדה ומשקל:

בא"ד משום מנין פירוש ר"ח וכו' ר"ל זה אסור בשאר בני אדם והם בשביל שמקפידים יעברו על זה:

בא"ד בשעה שנוטלה המתן עד שאשקול המנה ועד שאמדוד וכו' כצ"ל:

בא"ד אע"ג דשרי לומר לחנוני הרגיל אצלו תן לי ב' אגוזים וכו' כצ"ל:

בא"ד ואי נמי שרי בכי האי גוונא לעמוד כגון שאמר וכו' ר"ל וזהו כוונת ר"ח במה שכתב או שאמר בשעה שנוטלה המתן וכו' דהוי כאלו אמר ואי נמי שרי לומר לקחת עשרים אגוזים גם אני עשרים או נעמיד הא דאמרינן משום מנין בכה"ג כגון דאמר ליה בשעה שנטלה המתן וכו':

בא"ד שלא פירש כן בשביל שיהא מותר אם לקח ממנו שוה דינר ביחד לומר הרי יש דינר וכו' כצ"ל ור"ל דה"ה כשלקח ממנו שוה דינר ביחד אסור לומר הרי יש דינר ועיין בהגהות אשד"י:

תוס' ד"ה וכדברי ב"ה אף משום רבית כו' סתם בני אדם מקפידים ויש לדקדק לפי מה שפירשו התוס' לעיל דלבני אדם המקפידים אסור לומר אפי' מלא לי כלי זה והשתא כתבו דסתם בני אדם מקפידים הם אם כן מתני' דפרק אין צדין דקתני אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה במאי מוקמת לה וצ"ל דוקא בבני אדם שידוע שאין מקפידים והא דלא תירצו התוס' בסמוך כן אההוא דשרי התם לטבח שאינו אומן לשקול ביד משום דמשמע להו דבסתם טבח שאינו אומן איירי וק"ל:

הכי קאמר ואם לא קצץ הוזלו נוטל חטיו פירוש דמתניתא תרתי קתני שאם קצץ דמים בשער שבשוק שיתן לו דמים כאותו שער ואפילו יוזלו רשאי ליטול דמים שקצץ כיון שפסק כן. אבל אם לא קצץ והוזלו אינו נוטל אלא חטיו והכי קאמר שאם לא קצץ הוזלו נוטל חטיו ואינו רשאי ליטול דמים כשעת הלואה ואם הוקרו נותן לו דמיהן בלבד שהיו שוין באותה שעה ולא יותר וידו על התחתונה וכן הלכתא. הריטב"א ז"ל. וז"ל הראב"ד ז"ל: תנו רבנן המלוה את חברו כור חטים וקצץ לו דמים. פירוש כאחד או כשנים שבשוק אף על פי שלא יצא השער לכל הוזלו נותן לו חטים וכו'. אוקמה רב ששת דהכי קאמר קוצץ לו דמים נותן לו חטיו הוקרו נותן לו דמיהן שהיו שוין באותה שעה. ואם הלוהו על שער שבשוק בין הוזלו בין הוקרו נותן לו חטיו ואפילו לא הזכיר לו שם דמים. ואם הזכיר דמים הרי זה קצץ והיינו טעמא משום דהוה ליה כמי שיש לו מפני שמוצא ללות. עד כאן.

מתניתין לא יאמר אדם לחברו הלויני כור חטים וכו'. דעת הגאונים ז"ל והרמב"ם ז"ל דכולה מתניתין בשיש לו ואפילו הכי קתני רישא דאסור ללות סאה בסאה לזמן קבוע ולא התירו אלא בדאיכא תרתי שיש לו ובלא קביעות זמן אי נמי שאין לו ויצא השער ובלא קביעות זמן והיינו דלא אשכח היתרא בסיפא אלא באומר עד שיבא בני או וכו' ואפילו בשיש לו ובלא קביעות זמן דדוקא סאה בסאה אבל סאה ויותר מסאה אסור לעולם. ודוקא בתורת הלואה אבל בתורת זביני מותר לפסוק אפילו בקביעות זמן כשיש לו או כשאין לו ויצא השער ויכול למכור שוה מאתים במנה כשיש לו ואפילו בקביעות זמן. כל זה שיטת הגאונים והרמב"ם וכן דעת רש"י והתוספות. אבל מרי היה אומר דרישא דמתניתין כשאין לו אבל כשיש לו מותר ללות סאה פירות בסאה אפילו בקביעות זמן והא דקתני סיפא הלויני עד שיבא בני לאו משום דליכא קביעות זמן הוא דקתני לה אלא למימר דהא חשיב יש לו ממש ללות עליו ואף על פי שלא היה יכול ליתנו עכשיו ולא הבנתי דברי רבינו. וזה לשון שיטה: אלא אומר לו הלויני עד שיבא בני וכו'. נראה לי דלעולם כשיש לו מותר אפילו יאמר בפירוש לזמן פלוני והכא עיקר טעמא דהיתרא דקא מפרשינן ומשום דנעשה כמי שאומר לו הלויני עד שיבא בני והיינו דאמרינן בכל מקום נעשה כאומר לו ולא אמרינן הכא במאי עסקינן באומר ולפי זה קשיא לישנא דרישא דמשמע דבכל ענין כשאומר לו לגורן אסור. ואפשר לפרש דאין הכי נמי דכיון דמפרש לגורן הרי הוא כאומר לו מפירות חדשים שיבואו אתן לך ובכהאי גוונא לא מצי למימר נעשה דהא פירש ליתן מן החדשים וצריך עיון. ודכולי עלמא כל שיש לו פקדון ביד אחרים אלא שאינם בעיר הפירות או הנפקדין יש לו חשיב והיינו דומיא עד שיבא בני. וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה לחברתה ככר. פירוש וכן היה הלל מחמיר לאסור לאשה שתלוה ככר לחברתה שמא יוקרו החטים ואף על פי שזה דבר מועט שאין בו קפידא והוא לוה סתם בלא קביעות זמן. ומיהו מסתברא שלא החמיר בזו אלא בשאין לו ולית הלכתא כוותיה ואפילו כשאין לו שרי דכהאי גוונא לא גזרו רבנן כלל. הריטב"א ז"ל.

גמרא אין לו אלא סאה לוה עליה כמה סאין. יש מפרשים שצריך לומר לו קנה כל סאה וסאה זו אחר זו ונראה שאין צריך לומר אלא אפילו בסתם נמי רואין את הסאה שיש לו כאלו היא תחת כל סאה וסאה וכהאי גוונא אמרינן בגיטין המלוה מעות את הכהן ואת הלוי מפריש עליהם ואם מתו והניחו יורשים שירשו קרקע מפריש עליהם ואפילו לא הניח אלא מלא מחט גובה מלא קרדום ואותו מלא מחט נתפש על כל מה שמפריש. הרא"ש. לוה עליה כמה סאין פירוש ואפילו בבת אחת ומכל מקום מאי דשרי משום דחשבינן להו כבזה אחר זה ואם כן למה לי טעמא משום דמלוה לא קני מה שבידה וכדפירש רש"י תיפוק ליה שיכול ללות לסמך מה שלקח השתא ואפשר דהיינו טעמא משום דודאי לא אסמך דההיא לוה אותה דהא עכשיו לוה שתיהם בבת אחת. ועוד דכיון דבעיין היא ליכא למימר עלה נעשה ולאו עלה התירו ללוותו. ולפי זה הייתי יכול לומר דעלמא שיש לו בעין אין לוין מטעם זה ואם לא מצינו חלוק זה מפורש. ואפשר דלא פלוג בין בעין ללא בעין אלא הכא דמוכחא מילתא. וצ"ת. שיטה.

טפת יין אין לו וכו' ברישא דמתניתין דלעיל הוה תני הכי אמר לו הרי חטיך עשויות עלי בשלשים דינרין והרי לי אצלך בהם יין וטפת יין אין לו שמע מינה דהא יש לו טפת יין לוה עליה כמה טיפין. ה"ר יהונתן.

אבל חכמים אומרים לוין סתם ופורעין סתם פירשו הגאונים לוין סאה בסאה על שער שבשוק. והאי דקאמר לוין סתם נראה לי דלא בעי קציצה ולאפוקי מדהלל דאמר לא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשנה דמים. ויש מפרשים סתם שלא קבע לו זמן הפרעון מפני שיכול הוא לפרוע בכל עת שירצה אבל אם קבע לו זמן פרעון אסור שכל שקבע לו זמן אינו יכול לפרוע תוך זמן וחוששים שמא ישתנה השער בינתים ואין דינם מחוור שקביעות זמן פרעון לתועלת הלוה הוא שאין המלוה יכול לכופו בינתים אבל אלו בא לוה לפרוע בינתים פורע דאין אדם עשוי לפרוע תוך זמנו אמרו אין אדם רשאי לפרוע תוך זמנו לא אמרו. הרשב"א.

וכתב רבינו האיי גאון בתשובה בשאלת ככר דדבר מועט הוא וכו' וכן כתב הראב"ד וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. והביא הראב"ד ראייה מדקאמר הכא וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה לחברתה ככרות מאי וכן היינו רישא אלא ודאי לאפוקי מדרבנן דשרו אף על פי שאין לו. ע"כ.

לוין סתם ופורעין סתם פירש רש"י דאהלואת ככר קאי שאף על פי שלא עשתה דמים שרי דאין דרכם של בני אדם להקפיד בדבר מועט כזה. אבל הגאונים פירשו דאכולה מתניתין קאי וכו' כמו שכתוב בנמוקי יוסף. והכי משמע וכו' כמו שכתוב בנמוקי יוסף. הר"ן ז"ל. ולפיכך כתב רבינו הגדול ודוקא על שער שבשוק וכתב לעיל לוין על שער שבשוק סאה בסאה וכן הילכתא דלוין סתם ופורעין סתם על שער שבשוק. ומצאתי בתשובה לרבינו האיי גאון ככל דברי רבינו שכתב במקום זה אבל בשאלת ככר דבר מועט לא בעינן שער שבשוק וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. הרמב"ן. וכתב הראב"ד וזה לשונו: עוד נראה לי דהא דאמרינן לעיל לוין סאה בסאה על שער שבשוק ואף על פי שאין לו דוקא בשיש לו הדמים שיכול לקנות בהן מן השוק והוה ליה כמי שיש לו אבל אין לו אסור ואף על פי שיצא השער לאותו המין דהא מפרש טעמא הא חיטי בהיני והא חיטי בשילי אי בעו זביני ופרעי ואי לית להו דמי במאי זביני ופרעי והכא הלואה היא ובעינן יש לו או הן או דמיהן מה לי הן ומה לי דמיהן אמרינן גבי סאה בסאה ולא בהלואה אחריתי וטעמא דמילתא משום דאיכא הכא טעמא אחרינא להיתרא דאמר ליה חטי קדחו באכלבאי כן נראה לי. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי הלל. כלומר שהיה מחמיר מאד. אבל חכמים אומרים לוין סתם ופורעין סתם. כלומר אבל חכמים הולכין להקל דאפילו בדבר שאין לו ואפילו בדבר מרובה מותר ללות סאה בסאה בלא קציצת דמים כלל ובלבד כשיצא השער ובלבד כשיש לו מעות וכדפרישנא לעיל כן פירשו כל המפרשים. אבל מרי ז"ל מחמיר בזה דסאה בסאה אסור ללות סתם כשאין לו עד שיעשנה דמים כשער שבשוק והכא אסיפא קאי לענין הלואת ככרות שהוא מותר בלא קציצה אף על פי שאין לו. ואין זה מחוור בעיני דאם כן מאי אשמועינן שמואל דכיון דקתני מתניתין וכן היה הלל אומר מכלל דהלל אזלא לטעמיה דרישא ורבנן פליגי עליה כדפליגי ברישא. עד כאן. וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל: אבל חכמים אומרים לוין סתם ופורעין סתם. ודוקא דבר מועט ואם תאמר אסור ללות סאה בסאה. ויש לומר דהיינו דוקא סאה בסאה שהוא דבר גדול אבל בדבר מועט כגון בככרות לא דקדקו חכמים לאסור אפילו הוא מקפיד. ועוד יש לומר דבדבר מועט אין רגילות שיקפיד. ועוד יש לומר דדוקא סאה בסאה החמירו משום דרגילות הוא להשתנות בתוך כך אבל ככרות אין רגילות שישתנה השער שלהן בתוך כך. עד כאן. ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: מלוה אדם כור חטים לחברו וקוצץ לו דמים עליו כשער של עכשיו ובין הוקרו ובין הוזלו נותן לו דמים כמה שקצץ עמו עכשיו. ונראה לומר שקבע לו זמן לפרעון ואפילו הכי שרי כיון דהשתא שוו כמה דפסקו בהדיא וזימנא הוא דמרווח ליה מנפשיה ולא דמי לסאה בסאה דאסור בקביעת זמן וצריך עיון. ואם לא קצץ עמו הוקרו נותן דמים שהיו שוים בשעת ההלואה הוזלו נותן חטים סאה בסאה והוא שלא יצא השער בשעת הלואה שאם יצא השער הא אמרינן לוין סתם ופורעין סתם סאה בסאה בלא קביעת זמן. מותר ללות סאה בסאה עד שיבא בנו או עד שימצא מפתח האוצר אף על פי שלא יצא השער ואינו חושש שמא יוקרו כיון שיש לו מאותו המין אף על פי שאינו יכול ליטול עכשיו ממנו ואם יש לו סאה לוה עליה כמה סאין אף על פי שלא יצא השער. וכן מותר ללות דינרי זהב בדינרי זהב אף על פי שהן מתיקרין ומוזילים תמיד והוא שיש לו דינר אחד או יותר כדין פירות ואי לית ליה אסור דפירי נינהו ולא ידיע תרעייהו ולא קביע ובאתר דסגו במתא בכל מידי דזבני ומזבני טיבעא נינהו ואף על גב דאייקור אין בהם משום רבית דפירי ושאר זבוני הוא דאייקור וטיבעא כדקאי קאי כדין שאר מטבעות הילכך בין אית ליה בשעת הלואה בין לית ליה מותר ואפילו בקביעות זמן כיון דלא אשתנו טיבעא ולא אתוסף בהו חומשא וצריך עיון. וכן הדין בככרות של בעלי בתים דלא ידיע תרעייהו ואין משקלן כמשקל לחמי הנחתומין הילכך היכא דלית ללוה נהמא כי האי דיזיף והוקרו החטים אינו פורע לו אלא כשער הזול הן מעות הן פת אם הוקרו נותן דמיו ואם הוזלו נותן הפת כמשקלו שלוה ממנו. ודוקא במקפידין כדאמרינן בני חבורה המקפידין זה על זה וכו' ומשום רבית נמי כעין שכתבנו. עד כאן.