ומהלך כעושה מעשה דמי — ואפ"ה אי לאו משום השבת אבידה. לא אכיל:
כשהיא פורקת מהיכן אכלה — כל משאה פורקין בבת אחת והולכין:
עד שתהא פורקת — בהליכתה אוכלת ממשאוי שעל גבה:
מתני' ואפילו בדינר — ואפילו היא שוה דינר:
לא יאכל פועל יותר על שכרו — לקמן יליף מכנפשך בשכירותו שמוסר נפשו עליו לעלות באילן או במקום סכנה:
ויהא סותם את הפתח בפניו — שימנעו לשוכרו למלאכתו:
גמ' אבל מלמדין — אומרין לו דרך עצה הוגנת:
לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד — אוכלו לאותו אשכול:
ת"ק אית ליה דרב אסי — וה"ק פועל אוכל קישות שהיא לבדה ואין עוד ואפי' היא שוה דינר ואתא רבי אלעזר למימר בין שהיא לבדה בין ששכרו לה ולחברותיה אם שוה יותר על שכרו לא יאכלנה ואתו רבנן בתראי למימר יותר על שכרו מותר הוא לאכול אם שכיר יום הוא אבל שכרו להקישות לבדה לית להו דרב אסי:
אפי' לא בצר — שכרו לכל היום מותר לאכול לאשכול ראשון שבצר:
משום דליכא למיתב לכליו של בעל הבית — דנימא ליה הב ברישא והדר אכיל דאי יהיב תו לא אכיל והתורה התירה לאכול:
אבל הכא דליכא לקיומי לבסוף — אימא לא זיכתה לו תורה אלא א"כ נתן:
מגילת סתרים — מגילה טמונה לפי שאסור לכתוב הלכות וכשהיה שומע דבר חידוש וירא לשוכחו היה כותבו ומסתיר מן העין:
בביאת כל אדם — ואפי' אינו שכירו:
ת"ק לית ליה דאיסי — דהא אוכל פועל קתני ורבנן בתראי אית להו דאיסי וה"ק וחכמים מתירין לאכול יותר על שכרו דהא לאו שכיר נמי אכיל:
משלו הוא אוכל — תוספת שכר הוא שהוסיפה לו תורה:
או משל שמים — במתנת גמילות חסדים כשאר מתנות עניים:
תנו — אכילתי לאשתי ובני:
יהבינן להו — כי היכי דבידו ליתן שכרו לכל מי שירצה:
לדידיה זכי ליה רחמנא — בצדקה וכל זמן דלא מטא לידיה לא זכי ליה דליתבה לאשתו ובניו:
אכל בזוזא — בתמיה וכי תוספת מרובה על העיקר:
דמר סבר משלו הוא אוכל — והלכך לא יאכל יותר על שכרו דאין תוספת מרובה על העיקר:
ומר סבר משל שמים הוא אוכל — וזכי ליה רחמנא:
ואכלת כנפשך — בדבר שאתה מוסר נפשך עליו לעלות בכבש ולעלות באילן דמוסר נפשו למיתה דהיינו שכיר:
נזיר — שאסור בענבים:
משום לך לך אמרי' נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב — כלומר קנסא הוא דקנסוהו שימנע עצמו מלהשכיר לענבים:
קא נסיב לה — גמרא קרא דפועל ולעולם רבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא:
לקצות — לייבשן בשדה לעשות קציעות:
1ומהלך כעושה מעשה דמי.
2ובחמור כשהיא פורקת. כשהיא פורקת מהיכן אכלה! אימא עד שתהא פורקת. תנינא להא, דתנו רבנן: חמור וגמל אוכלים ממשאוי שעל גביהן, ובלבד שלא יטול בידו ויאכילם.
3אוכל פועל קישות אפילו בדינר, כותבת ואפילו בדינר. ר' אלעזר חסמא אומר: לא יאכל פועל יתר על שכרו, וחכמים מתירין. אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו.
4חכמים היינו תנא קמא? איכא בינייהו אבל מלמדין: לתנא קמא לית ליה ״מלמדין״. לרבנן אית להו ״מלמדין״.
5איבעית אימא: איכא בינייהו דרב אסי. דאמר רב אסי: אפילו לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד אוכלו. ואמר רב אסי: אפילו לא בצר אלא אשכול אחד אוכלו.
6וצריכא, דאי אשמעינן הך קמייתא משום דלא איכא למיתב לכליו של בעל הבית. אבל היכא דאיכא למיתב לכליו של בעל הבית אימא ליתב ברישא, והדר ליכול.
7ואי אשמעינן בהא דאפשר לקיומי לבסוף, אבל היכא דלא אפשר לקיומי לבסוף אימא לא, צריכא.
8איבעית אימא: איכא בינייהו דרב. דאמר רב: מצאתי מגילת סתרים בי רבי חייא, וכתוב בה: איסי בן יהודה אומר: (דברים כג, כה) ״כי תבא בכרם רעך״ בביאת כל אדם הכתוב מדבר.
9ואמר רב: לא שבק איסי חיי לכל בריה.
10אמר רב אשי, אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא: דלמא בעושין בסעודתם, דעבדו ואכלו? אמר לי: אפילו הכי, ניחא ליה לאיניש לאוגר אגורי וניקטפיה לפרדיסיה, ולא ניתו כולי עלמא ואכלו ליה.
11איבעיא להו: פועל משלו הוא אוכל, או משל שמים הוא אוכל?
12למאי נפקא מינה? דאמר: תנו לאשתי ובני. אי אמרת: משלו הוא אוכל יהבינן להו, אלא אי אמרת: משל שמים הוא אוכל לדידיה זכי ליה רחמנא, לאשתו ובניו לא זכי להו רחמנא, מאי?
13תא שמע: אוכל פועל קישות ואפילו בדינר, כותבת ואפילו בדינר. אי אמרת משלו הוא אוכל אוגיר בדנקא אכיל בזוזא?! ואלא מאי משל שמים הוא אוכל, סוף סוף אוגיר בדנקא אכיל בזוזא! אלא מאי אית לך למימר רחמנא זכי ליה, הכא נמי רחמנא זכי ליה.
14תא שמע, ר' אלעזר חסמא אומר: לא יאכל פועל יותר על שכרו, וחכמים מתירין. מאי לאו בהא קמיפלגי: דמר סבר משלו הוא אוכל, ומר סבר משל שמים הוא אוכל.
15לא דכולי עלמא משלו הוא אוכל, והכא ״בכנפשך״ קמיפלגי. מר סבר: כנפשך בדבר שמוסר נפשו עליו,׃
16ומר סבר כנפשך: מה נפשך, אם חסמת פטור, אף פועל אם חסמת פטור.
17תא שמע: נזיר שאמר ״תנו (לאשתו ובניו) אין שומעין לו. ואי אמרת משלו הוא אוכל אמאי אין שומעין לו? התם, משום ״לך לך״ אמרין נזירא: ״סחור סחור לכרמא לא תקרב.
18תא שמע: פועל שאמר ״תנו לאשתי ובני״ אין שומעין לו. ואי אמרת משלו הוא אוכל אמאי אין שומעין לו? מאי פועל נזיר. והתניא ״נזיר״, והתניא ״פועל״! מידי גבי הדדי תניין?
19תא שמע: מנין לפועל שאמר ״תנו לאשתי ובני״ שאין שומעין לו, שנאמר: ״(דברים כג״, כה) ״ואל כליך לא תתן״. וכי תימא: הכי נמי נזיר, אי הכי משום ״אל כליך לא תתן״, משום ״לך לך״ אמרין נזירא הוא!
20אין הכי נמי, ואיידי דקתני לה בלשון פועל קא נסיב לה קרא דפועל.
21תא שמע: השוכר את הפועל לקצות בתאנים׃
אלא אימא עד שתהא פורקת — דסד"א שאינה אוכלת אלא כשהיא רואה הגפן בפניה אבל כשאינה רואה שהגפן עליה או בעגלה אינה אוכלת ואע"ג דטעמא דחסימה לאו משום דחזיא ומצטערת הוא קמ"ל דלא קאי אמפני השבת אבידה דמן הדין אוכלת אלא מילתא באפי נפשיה הוא:
איבעית אימא דרב איכא בינייהו — דת"ק שמזכיר פועל לית ליה דרב ואע"ג דאיסי בן יהודה איירי בעושין בסעודתן מ"מ לא מיקרו פועלים כיון שלא מדעת בעל הבית עושין:
אי אמרת משלו הוא אוכל יהבינן להו — דמשעה ששכרו הוי כאילו התנה עמו ואי משל שמים הוא אוכל לא יהבינן להו שלא זיכה לו הכתוב אלא מה שהוא לועס ואוכל. ואין לו כח ליתן (כולם):
כן נמצא בספרים ישנים וכן נראה לגרוס לא בכנפשך קמפלגי — ואי לאו כנפשך הוו מודו כ"ע דאוכל יותר מכדי שכרו דרחמנא זכה ליה ולא גרסי' דכולי עלמא משלו הוא אוכל דהא כ"ש דאי משל שמים הוא אוכל דהוה אכיל יתר מכדי שכרו אי לאו כנפשך ויש ליישב הגירסא משום דמעיקרא הוה בעי למיפשט מת"ק דמשל שמים הוא אוכל ודחה לו וחוזר ופושט מדברי חכמים דסברי משל שמים כו' וא"כ ת"ק נמי סבר הכי דבין ת"ק לחכמים ליכא אלא הא דאמרן לעיל והדוחה אומר לעולם אימא לך משלו הוא אוכל כמו שדחיתי לך למעלה:
ואי אמרת משלו הוא אוכל אמאי אין שומעין לו — וא"ת דמאי פריך הא כיון דהוא אינו יכול לאכול הוה ליה כחולה שאינו יכול ליתן להם וי"ל דלא דמי לחולה דחולה אינו תאב לפירות שלפניו ולהכי לא זכי ליה רחמנא אבל נזיר דתאב זכי ליה כשאר פועל וא"ת אלא מאי משל שמים הוא אוכל א"כ אמאי נקט נזיר וי"ל דאורחא דמילתא נקט שהנזיר רגיל לומר כן לפי שאינו אוכל:
השוכר את הפועל לקצות לו כו' — תימה דאם היה רוצה לאכול כך בלא קציצה היתה נגמרה מלאכתו ולא היה בכלל דייש ובשביל שחושב הוי בכלל דייש וי"ל דהכא מיירי במקום שמנהג הוא לקצות תאנים דהשתא בלא מחשבה אלא בסתמא הוי דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ועוד דין הוא שיאכל פועל ע"י מחשבתו כיון דעל ידי מחשבה זאת חשיב לא נגמרה מלאכתו לענין שאוכל ופטור:
לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.
ובחמור כשתהא פורקת ואקשינן כשתהא פורקת סלקא דעתך — פירש רש"י ז"ל כשתהא פורקת מאין היא אוכלת, והלא בפעם אחת היא פורקת לגת והולכין להם. והראב"ד פירש, כשהיא פורקת כבר גמרה מלאכתה במשאוי זה ולאחר גמר מלאכה אינה אוכלת, ופריק אוכלת מן המשאוי עד שתהא פורקת אבל משפרקה לא. והקשה הוא ז"ל, אפילו כשפרקה אמאי אינה אוכלת, ומאי שנא מפועל שאוכל בחזירתו מן הגת. ותירץ דפועל כשאוכל בחזירתו מן הגת לא ממה שפורק לגת, שאותן כבר נעשית מלאכתן, ובדישו אמר רחמנא ולא אחר דישו, אלא מן הגפנים שהוא פוגע בהם בחזירתו מן הגת, שאף על פי שאין עושין עדיין בהם כיון שעתידין לבצור אותם אוכלין מהם אפילו קודם בצירה ומשום התקנה. ואני תמה, כי בודאי הא דקתני במתניתין ובחמור כשתהא פורקת מן התקנה קאמר ולא מדבר תורה, מדקתני לה בהדי תקנת השבים של פועל, ואדרבה בשלמא אי כשתהא פורקת ממש קאמר היינו דאיכא תקנה, אבל כשהיא אוכלת ממשאוי שעל גבה מדינא היא אוכלת דבר תורה. ועל כן נראה לי שלא אמרו בעושה בתלוש שהן אוכלין אלא בשעת דישה או בשעה שהפירות תלושין לפניהם כדי להטעינן ולהוליכם לגת, אבל ממשאוי שכבר טענו להוליך לגת הרי היא כאלו פרקוהו לגת דחלק בעלים וממה שטענו לצורך בעלים אינם אוכלים, והיינו דקתני אוכלים בשעה שהם חוזרים מן הגת ולא קתני ממשאוי שעל גביהם, ומפני שהחמור אינו יכול לאכול מן הגפנים המחוברים לפי שאין מלאכתו במחובר אלא בתלוש, לפיכך תקנו לו לאכול מן המשאוי שהוא נושא עדיין עליו לגת של בעל הבית, ומן התקנה הוא אוכל ולא מדבר תורה, כן נראה לי אף על פי שראיתי לרבותי ז"ל שפירשו דמן המשאוי שעל גביו אוכל דבר תורה, מה שנראה לי כתבתי. (שיטמ"ק).
דכולי עלמא משל שמים הוא אוכל והכא בכנפשך פליגי — והוא הדין דהוי מצי למימר דכולי עלמא משלו הוא אוכל ובכנפשך פליגי, אלא משום דניחא ליה טפי, משום דסברת הגמרא דאין מן הראוי לומר דאגיר בדנקא ואכול זוזא. ויש ספרים דגרסי לעולם משלו הוא אוכל, כלומר איבעית אימא משלו הוא אוכל, כלומר דבין משל שמים בין משלו כדדחיה רחמנא זכי ליה, ליכא ראיה כלל דבכנפשך פליגי. (שיטמ"ק).
הא דאמרינן — ומר סבר כנפשך כך נפשו של פועל. כנפשך שאתה אוכל ופטור. אף על גב דהאי דרשא לא קיימא, דהא אסיקנא (לעיל בבא מציעא פח, א) דלוקח מדאורייתא לא מחייב, אלא מה נפשך אם חסמת פטור כדאיתא לעיל (שם ע"ב), אפילו הכי שיטה דתלמודא למנקט דרשא דרגילא טפי, או דניחא למשמעותא דקרא ולא משגחינן בלישנא דוקא דהלכתא, והרבה כיוצא בזו בתלמוד. [ש"מ בשם הרמב"ן והרשב"א והר"ן].
מסכת בבא מציעא דף צ״ב עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 21 קטעים ממוספרים, כ־480 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
לדף הביאור המלאומהלך כעושה מעשה דמי ואפ"ה אי לאו משום השבת אבידה. לא אכיל:
כשהיא פורקת מהיכן אכלה כל משאה פורקין בבת אחת והולכין:
עד שתהא פורקת בהליכתה אוכלת ממשאוי שעל גבה:
מתני' ואפילו בדינר ואפילו היא שוה דינר:
לא יאכל פועל יותר על שכרו לקמן יליף מכנפשך בשכירותו שמוסר נפשו עליו לעלות באילן או במקום סכנה:
ויהא סותם את הפתח בפניו שימנעו לשוכרו למלאכתו:
גמ' אבל מלמדין אומרין לו דרך עצה הוגנת:
לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד אוכלו לאותו אשכול:
ועוד 20 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Bava Metzia 92a · Sefaria
אלא אימא עד שתהא פורקת דסד"א שאינה אוכלת אלא כשהיא רואה הגפן בפניה אבל כשאינה רואה שהגפן עליה או בעגלה אינה אוכלת ואע"ג דטעמא דחסימה לאו משום דחזיא ומצטערת הוא קמ"ל דלא קאי אמפני השבת אבידה דמן הדין אוכלת אלא מילתא באפי נפשיה הוא:
איבעית אימא דרב איכא בינייהו דת"ק שמזכיר פועל לית ליה דרב ואע"ג דאיסי בן יהודה איירי בעושין בסעודתן מ"מ לא מיקרו פועלים כיון שלא מדעת בעל הבית עושין:
אי אמרת משלו הוא אוכל יהבינן להו דמשעה ששכרו הוי כאילו התנה עמו ואי משל שמים הוא אוכל לא יהבינן להו שלא זיכה לו הכתוב אלא מה שהוא לועס ואוכל. ואין לו כח ליתן (כולם):
כן נמצא בספרים ישנים וכן נראה לגרוס לא בכנפשך קמפלגי ואי לאו כנפשך הוו מודו כ"ע דאוכל יותר מכדי שכרו דרחמנא זכה ליה ולא גרסי' דכולי עלמא משלו הוא אוכל דהא כ"ש דאי משל שמים הוא אוכל דהוה אכיל יתר מכדי שכרו אי לאו כנפשך ויש ליישב הגירסא משום דמעיקרא הוה בעי למיפשט מת"ק דמשל שמים הוא אוכל ודחה לו וחוזר ופושט מדברי חכמים דסברי משל שמים כו' וא"כ ת"ק נמי סבר הכי דבין ת"ק לחכמים ליכא אלא הא דאמרן לעיל והדוחה אומר לעולם אימא לך משלו הוא אוכל כמו שדחיתי לך למעלה:
ואי אמרת משלו הוא אוכל אמאי אין שומעין לו וא"ת דמאי פריך הא כיון דהוא אינו יכול לאכול הוה ליה כחולה שאינו יכול ליתן להם וי"ל דלא דמי לחולה דחולה אינו תאב לפירות שלפניו ולהכי לא זכי ליה רחמנא אבל נזיר דתאב זכי ליה כשאר פועל וא"ת אלא מאי משל שמים הוא אוכל א"כ אמאי נקט נזיר וי"ל דאורחא דמילתא נקט שהנזיר רגיל לומר כן לפי שאינו אוכל:
השוכר את הפועל לקצות לו כו' תימה דאם היה רוצה לאכול כך בלא קציצה היתה נגמרה מלאכתו ולא היה בכלל דייש ובשביל שחושב הוי בכלל דייש וי"ל דהכא מיירי במקום שמנהג הוא לקצות תאנים דהשתא בלא מחשבה אלא בסתמא הוי דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ועוד דין הוא שיאכל פועל ע"י מחשבתו כיון דעל ידי מחשבה זאת חשיב לא נגמרה מלאכתו לענין שאוכל ופטור:
Tosafot on Bava Metzia 92a · Sefaria
ובחמור כשתהא פורקת ואקשינן כשתהא פורקת סלקא דעתך פירש רש"י ז"ל כשתהא פורקת מאין היא אוכלת, והלא בפעם אחת היא פורקת לגת והולכין להם. והראב"ד פירש, כשהיא פורקת כבר גמרה מלאכתה במשאוי זה ולאחר גמר מלאכה אינה אוכלת, ופריק אוכלת מן המשאוי עד שתהא פורקת אבל משפרקה לא. והקשה הוא ז"ל, אפילו כשפרקה אמאי אינה אוכלת, ומאי שנא מפועל שאוכל בחזירתו מן הגת. ותירץ דפועל כשאוכל בחזירתו מן הגת לא ממה שפורק לגת, שאותן כבר נעשית מלאכתן, ובדישו אמר רחמנא ולא אחר דישו, אלא מן הגפנים שהוא פוגע בהם בחזירתו מן הגת, שאף על פי שאין עושין עדיין בהם כיון שעתידין לבצור אותם אוכלין מהם אפילו קודם בצירה ומשום התקנה. ואני תמה, כי בודאי הא דקתני במתניתין ובחמור כשתהא פורקת מן התקנה קאמר ולא מדבר תורה, מדקתני לה בהדי תקנת השבים של פועל, ואדרבה בשלמא אי כשתהא פורקת ממש קאמר היינו דאיכא תקנה, אבל כשהיא אוכלת ממשאוי שעל גבה מדינא היא אוכלת דבר תורה. ועל כן נראה לי שלא אמרו בעושה בתלוש שהן אוכלין אלא בשעת דישה או בשעה שהפירות תלושין לפניהם כדי להטעינן ולהוליכם לגת, אבל ממשאוי שכבר טענו להוליך לגת הרי היא כאלו פרקוהו לגת דחלק בעלים וממה שטענו לצורך בעלים אינם אוכלים, והיינו דקתני אוכלים בשעה שהם חוזרים מן הגת ולא קתני ממשאוי שעל גביהם, ומפני שהחמור אינו יכול לאכול מן הגפנים המחוברים לפי שאין מלאכתו במחובר אלא בתלוש, לפיכך תקנו לו לאכול מן המשאוי שהוא נושא עדיין עליו לגת של בעל הבית, ומן התקנה הוא אוכל ולא מדבר תורה, כן נראה לי אף על פי שראיתי לרבותי ז"ל שפירשו דמן המשאוי שעל גביו אוכל דבר תורה, מה שנראה לי כתבתי. (שיטמ"ק).
דכולי עלמא משל שמים הוא אוכל והכא בכנפשך פליגי והוא הדין דהוי מצי למימר דכולי עלמא משלו הוא אוכל ובכנפשך פליגי, אלא משום דניחא ליה טפי, משום דסברת הגמרא דאין מן הראוי לומר דאגיר בדנקא ואכול זוזא. ויש ספרים דגרסי לעולם משלו הוא אוכל, כלומר איבעית אימא משלו הוא אוכל, כלומר דבין משל שמים בין משלו כדדחיה רחמנא זכי ליה, ליכא ראיה כלל דבכנפשך פליגי. (שיטמ"ק).
הא דאמרינן ומר סבר כנפשך כך נפשו של פועל. כנפשך שאתה אוכל ופטור. אף על גב דהאי דרשא לא קיימא, דהא אסיקנא (לעיל בבא מציעא פח, א) דלוקח מדאורייתא לא מחייב, אלא מה נפשך אם חסמת פטור כדאיתא לעיל (שם ע"ב), אפילו הכי שיטה דתלמודא למנקט דרשא דרגילא טפי, או דניחא למשמעותא דקרא ולא משגחינן בלישנא דוקא דהלכתא, והרבה כיוצא בזו בתלמוד. [ש"מ בשם הרמב"ן והרשב"א והר"ן].
Rashba on Bava Metzia 92a · Sefaria
המשנה החמישית והיא גם כן מענין משניות שלפניה פועל אוכל קישות אפילו בדינר וכותבת אפילו בדינר ר' אלעזר חסמא אומר לא יאכל פועל יתר על שכרו וחכמים מתירין אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו אמר הר"ם תנא קמא סבר אין מלמדין אותו וחכמים אומרים מלמדין אותו והלכה כחכמים:
אמר המאירי אוכל פועל קישות אפילו בדינר וכותבת אפילו בדינר ר"ל ואפילו לא היתה שכירותו אלא מעט ונמצאת אכילתו מרבה משכרו מותר ור' אלעזר חסמא אומר שאסור לו לאכול ביתר על שכרו וחכמים מתירין כדעת תנא קמא אלא שמוסיפין על דבריו שמוכיחין אותו חבריו על כך שראוי לכל הרואין ללמד את האדם שלא יהא רעבתן עד שיהא סותם את הפתח בפניו שלא ימצא מי שישכרהו:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
אפילו לא נשכר פועל זה אלא לבצור אשכול אחד אוכל הפועל ממנו ויש מפרשים אוכל את כלו ואינו נראה שכרו לבצור כרמו מכיון שבצר אשכול אחד יכול להתחיל ולאכול אע"פ שלא נתן עדין לכליו של בעל הבית וגדולי המחברים נראה שפסקו בהפך:
כבר ביארנו שלא הותרה אכילה אלא לשכיר אבל שאר בני אדם הבאים במקרה אסור להם ואפילו היו מסייעים במלאכה מאליהם ומ"מ אם שאלם הוא לכך כל שכן שהם מותרים:
פועל אינו אוכל משלו ר"ל שאין אומרים תוספת שכר הוא שהוסיפה תורה עליו עד שנאמר שאם רצה ליתנו לאשתו ולבניו עושה כשאר שכירות אלא משל שמים הוא אוכל ולא מצד שכר ואם אמר תנו מה שאני ראוי לאכול לאשתי ולבני אין שומעין לו ואם היה בתענית אינו נושא לעצמו מה שהיה ראוי לאכול ואם היה נזיר אינו אומר תנו לאשתי או לבני לא זכתה תורה אלא לפועל עצמו ובשעת מלאכתו כמו שביארנו:
Meiri on Bava Metzia 92a · Sefaria
בגמרא לשמעתא קמיה דרב כהנא דילמא בעושין בסעודתן דעבדו ואכלו א"ל אפ"ה ניחא כו' כ"ה הגירסא ברא"ש אבל מלישנא דקאמר לשמעתתא קמיה דרב כהנא משמע דרב אשי לא קאמר אלא מלתא דרב דלעיל ונכונה גירסת כל ספרים הישנים שלפנינו לשמעתא קמיה דרב כהנא אמר לי דלמא בעושין בסעודתן דעבדו ואכלו ורב אפ"ה ניחא ליה כו' וק"ל:
שם ת"ש ר"א חסמא כו' וחכמים מתירין מאי לאו בהא קמפלגי כו' ק"ק דמדברי ת"ק ור"א חסמא נמי ה"מ לאתויי הכי מאי לאו בהא קמפלגי דבין ת"ק לחכמים ליכא אלא הא דאמרן לעיל כמ"ש גם התוס' ויש ליישב ודו"ק:
תוס' בד"ה אלא אימא כו' או בעגלה אינה אוכלת כו' עכ"ל לפירושם לעיל גבי שור במחובר היכי משכחת לה איכא למימר הכי אבל לפרש"י שם דאינה יכולה להגיע ולאכול מגפן שעל העגלה כו' ליכא לפרושי נמי הכי אלא בשהגפן עליה וק"ל:
Chidushei Halachot on Bava Metzia 92a · Sefaria
ד"ה אלא אימא וכו' עד קמ"ל דלא קאי וכו' ט"ס הוא וצ"ל ולא קאי וכו' וקמ"ל הוא סיומא דמלתא:
Maharam on Bava Metzia 92a · Sefaria
ובחמור כשתהא פורקת ואקשינן כשתהא פורקת סלקא דעתך. פירש רש"י ז"ל כשתהא פורקת מאין היא אוכלת והלא בפעם אחת היא פורקת לגת והולכין להם. והראב"ד פירש כשהיא פורקת כבר גמרה מלאכתה במשאוי זה ולאחר גמר מלאכה אינה אוכלת. ופריק אוכלת מן המשאוי עד שתהא פורקת אבל משפרקה לא. והקשה הוא ז"ל אפילו כשפרקה אמאי אינה אוכלת ומאי שנא מפועל שאוכל בחזירתו מן הגת ותירץ דפועל כשאוכל בחזירתו מן הגת לא ממה שפורק לגת שאותן כבר נעשית מלאכתן ובדישו אמר רחמנא ולא אחר דישו אלא מן הגפנים שהוא פוגע בהם בחזירתו מן הגת שאף על פי שאין עושין עדיין בהם כיון שעתידין לבצור אותם אוכלין מהם אפילו קודם בצירה ומשום התקנה. ואני תמה כי בודאי הא דקתני במתניתין ובחמור כשתהא פורקת מן התקנה קאמר ולא מדבר תורה מדקתני לה בהדי תקנת השבים של פועל ואדרבה בשלמא אי כשתהא פורקת ממש קאמר היינו דאיכא תקנה אבל כשהיא אוכלת ממשאוי שעל גבה מדינא היא אוכלת דבר תורה. ועל כן נראה לי שלא אמרו בעושה בתלוש שהן אוכלין אלא בשעת דישה או בשעה שהפירות תלושין לפניהם כדי להטעינן ולהוליכם לגת אבל ממשאוי שכבר טענו להוליך לגת הרי היא כאלו פרקוהו לגת דחלק בעלים הוא וממה שטענו לצורך בעלים אינם אוכלים והיינו דקתני אוכלים בשעה שהם חוזרים מן הגת ולא קתני ממשאוי שעל גביהם ומפני שהחמור אינו יכול לאכול מן הגפנים המחוברים לפי שאין מלאכתו במחובר אלא בתלוש לפיכך תקנו לו לאכול מן המשאוי שהוא נושא עדיין עליו לגת של בעל הבית ומן התקנה הוא אוכל ולא מדבר תורה כן נראה לי. אף על פי שראיתי לרבותי ז"ל שפירשו דמן המשאוי שעל גביו אוכל דבר תורה מה שנראה לי כתבתי. הרשב"א. וזה לשון הראב"ד ז"ל: כשתהא פורקת סלקא דעתך לאחר מלאכה הוא ובשעת מלאכה היא אוכלת לאחר גמר מלאכה לא אימא עד שתהא פורקת כלומר בעוד שהמשאוי על גבה עד שתפרק אותו אבל משפרקה לא. וקשיא לק כשפרקה אמאי אינה אוכלת ותהא כפועל שאוכל בחזירתו מן הגת ואם לא השלימה המלאכה הרי הוא כפועל שחוזר מן הגת להביא ענבים הנבצרים בכרם אל הגת. ונראה לי דהכי קא מתמה בשתהא פורקת סלקא דעתך מאי השב אבדה לבעלים איכא הרי יש בה ביטול מלאכה. אלא עד שתהא פורקת המשאוי שעל גבה שאין בה ביטול מלאכה. אי נמי בפירוקא קמא וכי אמרינן אוכלין בחזירתן מן הגת לא שיטלו ענבים מן הגת דהנהו כבר נעשית מלאכתה בדישו אמר רחמנא ולא אמר דישו אלא מן הגפנים שפוגעין בחזירתן מן הגת אף על פי שאין עושין עדיין בהן אוכלין בהן מכל מקום עליהם לבצור אותן ולבצור אותן הן שכורין. ועל כן שאלו בחמור כשתהא פורקת סלקא דעתך כי אחר שפרקה גמר מלאכה הוא למה שפרקה וכשתהא פורקת משמע ממה שהיא פורקת תנינא להא דתנו רבנן חמור וגמל אוכלין ממשאוי שעל גביהן וכו' אהאי פירוקא דפרקינן מתניתין קאי דברייתא קאמר ממשאוי שעל גביהן אוכלין אבל משפרקו אינם אוכלין ולא אתינן לסיועי ברייתא ממתניתין אלא לסיועי לההוא פירוקא דמתניתין דעד שתהא פורקת קתני והכי תנינן לה במתניתין כדפרקינן כדאמרינן בעלמא תנינא כשינויין. עד כאן. וזה לשון הר"ן: וכי תימא לישני ליה דהכא בחמור ששכרו למשאות רבות עסקינן ומשום הכי קתני דאוכלת לאחר פירוקה בין משאוי למשאוי דומיא דפועלים שאוכלים מן התקנה בהליכתם מאומן לאומן. ליכא למימר הכי דבשלמא גבי פועל איכא תקנתו של בעל הבית דכיון שאכל בהליכתו מאומן לאומן יתבייש מלאכול בשעת מלאכה אבל גבי חמור מי איכא למימר הכי. ומתרצינן אימא עד שתהא פורקת כלומר עד שתגמור לפרוק משאה לגמרי. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א כשתהא פורקת סלקא דעתך. פירש רש"י מהיכן תהא אוכלת כי כל משאה פורקין בבת אחת והולכין. ואינו מחוור. אלא הכי פירושו דהיכי אכלה כשתהא פורקת דהא לאו שעת מלאכה היא דבשלמא בפועל תקנו שיאכל בחזירתו מן הגת ובהליכתו מאומן לאומן כדי שלא יתבטל בשעת מלאכה ובבהמה ליכא לתקוני הכי דבדידה ליכא ביטול מלאכה. ופרקינן אימא צד שתהא פורקת ואפילו שתטול ממשאוי שלו ותאכל. כן פירש רבינו הגדול. ע"כ.
ובלבד שלא יטול וכו' ובלבד שלא יטול בעל החמור ביד ויאכילנה לפי שתאכל יותר מדאי ואינו מוטל חובה על השוכר אותה להשביעה אלא שלא לחסום אותה. וכמו כן בעוד שטוענין אותה אם אוכלת ממה שלפניה שאסור לחסום אותה. ה"ר יהונתן ז"ל במשנה.
ועיין למעלה בדבור המתחיל בהלכות והיא תוספתא תניא אין הפועל רשאי וכו'.
מתניתין אוכל פועל קישות ואפילו בדינר וכו'. כלומר בין בפירות האדמה בין בכותבות שהן פירות האילן שיש להן חשיבות ויקרים הרבה רשאי הוא לאכול אפילו שוה דינר ואף על פי שהוא יותר על שכרו שאינו נשכר אלא בשליש דינר. והוא הדין ליותר מדינר אם יצטרך לשובע נפשו יותר מדינר דהא כתיב כנפשך שבעך. ורבי אלעזר חסמא אומר לא יאכל יותר על שכרו דבודאי אינו משכיר עצמו במעות שהן פחות שיוכל לשבוע בהן ולא דברה תורה על מי שהוא יוצא מטבע העולם וחכמים מתירין דעל כל אדם רעבתן נמי דברה תורה. אבל מלמדין אותו אוהביו ורעיו שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו. כלומר שלא ימצא אדם שישכור אותו. ואליבא דתנא קמא אסור ללמד אותו אפילו בדרך עצה שאין לנו לעקור מה שנצטוינו מן התורה והתורה זכתה לו. ה"ר יהונתן.
גמרא אי בעית אימא דרב אסי איכא בינייהו. פירש רש"י ז"ל דתנא קמא אית ליה דרב אסי דסתמא קתני פועל אוכל קישות ואפילו מדינר ואפילו אין שם אלא הוא ואתא רבי אלעזר חסמא למימר שאינו אוכל יותר משכרו אפילו יש שם הרבה ואתו רבנן לטפויי על דרבי אלעזר שאוכל פועל יותר על שכרו ומיהו דוקא כשיש שם הרבה ולית ליה דרב אסי ואף על גב דתנא בתרא לטפויי קאתי הכא רבנן אדרבי אלעזר קיימי והא מיטפו עליה. ואחרים פירשו בהפך דתנא קמא לית ליה דרב אסי דמדלא קתני אלא שאוכל קישות אפילו בדינר מכלל דלית ליה רבותא אחריתי אלא הא דאוכל אפילו בדינר דאי לא כי היכי דקתני האי אפילו הוה ליה למתני אידך אפילו דרב אסי אלא ודאי לית ליה. ורבי אלעזר פליג ואמר דאפילו יש שם לא יאכל אלא כדי שכרו. וחכמים מתירים אפילו כדרב אסי ואפילו יותר על שכרו וזה יותר נכון. ולכלהו פירושי מסתברא דהלכתא כרב אסי כיון דליכא אמורא דפליג עליה בין דקאי כתנא קמא ובין דקאי כרבנן. ותמה על הריא"ף שדחה דברי רב אסי. ויש אומרים לפי דבריו דכיון דרב אסי עבדא מימרא ולא נקטה לדברי חכמים או לדברי תנא קמא מכלל דאיהו סבירא ליה דהא דברי הכל היא וכיון דתלמודא סבר דפליגי בה תנאי ואוקמוה דלא כסתם מתניתין לפום פירושא בתרא מכלל דסבירי להו דליתא לדרב אסי ואין כל זה מספיק. הריטב"א.
וזה לשון הראב"ד איכא בינייהו דרב אסי וכו'. ורבנן בתראי לית להו דרב אסי מדקאמר אבל מלמדין אלמא מדוחק הן מתירין. עד כאן. ורבינו חננאל פירש כפירוש רש"י וזה לשונו: תנא קמא אית ליה דרב אסי אבל חכמים נהי דמתירין לותר משכרו אבל הכל לא. עד כאן לשונו.
איבעית אימא איכא בינייהו הא דרב דאמר מצאתי מגלת סתרים בי רבי חייא וכתוב בה איסי בן יהודה אומר וכו'. בביאת כל אדם הכתוב מדבר. ואוקימנא בפועלים העושין בסעודתן תנא קמא דתני פועל סתם איכא למימר דאית ליה הא דאיסי בן יהודה דפועלין בסעודתן נמי מיקרי. אבל חכמים דבהדיא תנו דאוכל פועל יתר משכרו הני מילי פועל בשכר אבל פועל בלא שכר לא. רבינו חננאל. ועיין בפסקי הרא"ש. וזה לשון הראב"ד: איכא בינייהו דרב דאמר משמיה דאיסי בביאת כל אדם הכתוב מדבר ורבנן בתראי לית להו דאיסי מהאי טעמא דפרישנא. עד כאן. ושניהם פירשו שלא כפירוש רש"י. אבל תלמיד הר"ף כתב כפירוש רש"י וזה לשונו: דרב איכא בינייהו שתנא קמא שמזכיר פועל לית ליה דרב דלהכי מזכיר פועל במילתיה לאשמועינן דדוקא פועל אבל אחרים לא. ואף על גב דאיסי מיירי בשעושין בסעודתן מכל מקום כיון דאינם פועלים מדעת בעלים אלא מדעת עצמן שלא מדעת בעל הבית עושין ואוכלין לא קרי להו פועלים. לרבנן בתראי דלא מדכרי פועל במילתייהו אית להו דאיסי והכי קאמר וחכמים מתירין לאכול יותר מכדי שכרן דהא אפילו לאו שכיר נמי אכיל. עד כאן.
ועוד 6 קטעי פירוש על דף זה.
Shita Mekubetzet on Bava Metzia 92a · Sefaria
יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא מציעא, דף צ״ב, עמוד א׳, בהיקף של כ־480 מילים ב־21 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
מפת קטע אחר קטע של כל 21 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
נפתחת ב״ומהלך כעושה מעשה דמי.…״
נפתחת ב״ובחמור כשהיא פורקת. כשהיא פורקת מהיכן אכלה!…״
נפתחת ב״מתני׳ אוכל פועל קישות אפילו בדינר, כותבת…״
נפתחת ב״גמ׳ חכמים היינו תנא קמא? איכא בינייהו…״
נפתחת ב״איבעית אימא: איכא בינייהו דרב אסי. דאמר…״
חכמים: רב אסי.
נפתחת ב״וצריכא, דאי אשמעינן הך קמייתא משום דלא…״
נפתחת ב״ואי אשמעינן בהא דאפשר לקיומי לבסוף, אבל…״
נפתחת ב״איבעית אימא: איכא בינייהו דרב. דאמר רב:…״
חכמים: רבי חייא.
נפתחת ב״ואמר רב: לא שבק איסי חיי לכל…״
נפתחת ב״אמר רב אשי, אמריתה לשמעתא קמיה דרב…״
חכמים: רב אשי, רב כהנא.
נפתחת ב״איבעיא להו: פועל משלו הוא אוכל, או…״
נפתחת ב״למאי נפקא מינה? דאמר: תנו לאשתי ובני.…״
נפתחת ב״תא שמע: אוכל פועל קישות ואפילו בדינר,…״
נפתחת ב״תא שמע, ר' אלעזר חסמא אומר: לא…״
נפתחת ב״לא דכולי עלמא משלו הוא אוכל, והכא…״
נפתחת ב״ומר סבר כנפשך: מה נפשך, אם חסמת…״
נפתחת ב״תא שמע: נזיר שאמר ״תנו (לאשתו ובניו)…״
נפתחת ב״תא שמע: פועל שאמר ״תנו לאשתי ובני״…״
נפתחת ב״תא שמע: מנין לפועל שאמר ״תנו לאשתי…״
נפתחת ב״אין הכי נמי, ואיידי דקתני לה בלשון…״
נפתחת ב״תא שמע: השוכר את הפועל לקצות בתאנים…״
דור שלישי לתנאים, בדורם של תלמידי רבי עקיבא והיה צעיר מהם ונחשב כמו תלמידם.
מקור: מסכת בבא מציעא דף צ״ב עמוד א׳ · קטע 8 — “…חייא, וכתוב בה: איסי בן יהודה אומר: (דברים כג,…”
אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.
היעד שנמצא: בבא מציעא דף צ״ב ע״א
פתיחה בקורא