מסכת בבא מציעא דף קט״ז עמוד א׳

יתירא הוא ללאו משום שאר דברים וכיון דיתירא הוא ללאו וכתביה סתמא שדייה נמי אריחים ורכב שאין לך להוציאם ממשמע' כי נפש הוא חובל על כרחך אבל הכא כי אם צלי אש לאו לאזהרה אתא לאוסופי לאו יתירא אלא כדתניא ומ"מ נא ומבושל משמע ביה שאינו עובר בנא ומבושל ביום אלא בלילה:

ה"ג תניא כוותיה דרב יהודה חבל זוג וכו' ותניא אידך וכו' ולא גרסינן תניא אידך דמתרוייהו מתני' מתרץ סייעת' ולא מחדא מינייהו דאי משום דקתני חייב ב' ולא ג' הא אפילו רב הונא מודה דמהיכא תיתי הא הני לא כתיבי ומכי נפש הוא חובל הוא דנפקי דאכל חד קאי כי נפש אלא מתרוייהו מתני' מיתוקמא סייעתא לרב יהודה:

חבל זוג של ספרים מספרים של ספרים והן של פרקים וכל חד כלי באפי נפשיה ועושין המלאכה בין שניהם כריחים ורכב:

חייב שתים משום כי נפש על כל אחד אע"פ ששניהן צריכין למלאכה אחת וכן צמד של פרות חבל ב' פרות חורשות עם צמדן דהיינו נמי כלי אוכל נפש ונראה בעיני שהעול שלהן של פרקים הוה:

ותניא אידך דיליף להו מריחים ורכב דאיתקוש שאר דברים לריחים ורכב בחד קרא מה ריחים ורכב וכו':

וחייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו שהרי פירשן הכתוב לברר אזהרה לכל אחד לעצמו:

אף כל וכו' ומדיליף להו מריחים ורכב ש"מ בריחים ורכב חייב נמי שתים קאמר ולא שלש והיינו כרב יהודה וא"ת מתני' קמייתא למאי אייתיה ה"נ שמעי' לה מבתרייתא אי מבתרייתא חייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו :

סכינא דאשכבתא של בית המטבחים שמקצבים בו בשר:

וצמד של פרות פי' בקונטרס ב' פרות חורשות עם צמדם ואין נראה לר"י דבפרות לא מיירי:

ותניא אידך לפי מה שפירש בקונטרס דמקמייתא ליכא לאוכוחי קשה לר"י דא"כ מבתרייתא נמי ליכא להוכיח דאיכא למימר שלא בא ללמד אלא שחייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו אבל לא לחייב שלש ועוד דמקמייתא איכא לאוכוחי שפיר כדרב יהודה דלרב הונא אי חייב שתים ע"כ חייב שלש דכיון דיליף מריחים ורכב ליתן בהן לאו של ריחים ורכב ולכך חייב שתים אחת משום ריחים ואחת משום רכב א"כ חייב נמי מלקות שלישי משום כי נפש הוא חובל ואי לא יליף ליתן בהן לאו של ריחים אלא לאו של כי נפש הוא חובל לחודיה א"כ לא יחייב אלא אחת דמכי נפש הוא חובל לא מיחייב אפילו בריחים ורכב אלא אחת ע"כ נראה לר"י דגרס תניא אידך בלא וי"ו וכן גרס ר"ח:

כלים שעושין בהם אוכל נפש נראה לר"י דוקא כלים אבל אוכלים עצמן מותר לחבול:

והא רבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא כו' ותימה דהכא משמע מטעם דעשויין להשאיל ולהשכיר לחוד אינו נאמן לומר לקוחין הן בידי ובפרק כל הנשבעים (שבועות דף מו:) גבי ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ואמר לקוחין הן אינו נאמן קאמר ולא אמרן אלא בבעל הבית שאינו עשוי למכור כליו וכלים שאין דרכן להטמין ובאיניש דלא צניע אבל ליכא כל הני נאמן ולא אמרן אלא בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר משמע אפילו בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר בעי כל הני ונראה לר"ת כגרסת הספרים ישנים וכן ר"ח ובכולהו לא אמרן אלא בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר אבל עשויין אין נאמן אפילו ליכא חדא מכל הני וא"ת דהכא משמע דספרים עשויין להשאיל ולהשכיר אפילו ספרא דאגדתא כל שכן שאר ספרים כדאמר בכתובות (דף נ.) וצדקתו עומדת לעד זה הכותב ספרים ומשאילן לאחרים וקשה דתנן בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיד: ושם) המכיר כליו וספריו ביד אחר אם יצא לו שם גניבה בעיר ישבע כמה נתן ויטול ואם לאו לאו כל הימנו שאני אומר מכרם לאחר ולקחם זה הימנו ואמאי יהיה נאמן זה לומר נגנבו לי במגו דאי בעי אמר השאלתיו לך ואף על גב דקאמר בפרק כל הנשבעין דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ואין נאמן לומר גנובים במגו דאי בעי אמר שאולים היינו היכא דאמר גנבת לי אבל היכא דאמר גנב אחר גנבם לי ומכרם לך לאו היינו אחזוקי אינשי בגנבי דהא כמה גנבי איכא בשוקא ונראה לרבינו תם דהתם איירי במכירים שאין בעל הספרים רגיל להשאיל אותן שהם בידו ולמורי ה"ר דודי נראה לתרץ דמגו להוציא לא אמרינן ומיהו למ"ד בחזקת הבתים (ב"ב דף מד) דאמר מגו להוציא צ"ל כפירוש ר"ת וא"כ אפילו לא יצא לו שם גניבה בעיר נאמן לומר גנובים היכא דמצי למימר השאלתים לך:

הא דתניא חבל זוג של ספרים וצמד של פרות. פירוש, החובל הצמד שהן כלים רבים וכולן עושין מלאכה אחת, ואפילו הכי חייב על כל אחת ואחת, לפי שהם למדים מרחים וזוג של ספרים, לא ידעתי למה שהן אינן כלי אוכל נפש, גם לקמן למאן דמפרש סכינא דאשכבתא כמו כלומר סכין של הרצענים, גם הוא אין עושין בו אוכל נפש ולמה מחזירו. (שיטמ"ק).

פסח שאכלו נא או מבושל מבעוד יום אינו לוקה אחר שלא אכלו בשעת אכילתו הוא שנאמר כי אם צלי אש בשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא בשעה שאינו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא ומ"מ עבר על מצות עשה שנאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה ולא בזמן אחר:

מי שמשכן את חברו בדברים שעושין בהן אוכל נפש כופין אותו להחזיר ואף אין משכונו מועיל לו לגבות מזה את חובו ושלא יוכל עוד לכפור בו אלא אם יודה ישלם ואם יכפור ישבע ואין אומרים הרי יכול הלה לומר על משכון זה לקוח הוא בידי ומאחר שכן יהא נאמן מיהא עד כדי דמיו לגבות ממנו בלא דין ודברים ושלא יוכל הלה לכפור שאין זה נאמן לומר לקות הוא בידי בד"א בדברים העשויים להשכיר ולהשאיל שאין אדם נאמן בהם לומר לקוח הוא בידי אבל דברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר כך שהם תחת ידו של זה אע"פ שאחר מביא ראיה שכבר הוא שלו נאמן זה לומר לקוח הוא בידי ומתוך שנאמן לומר לקוח הוא בידי כשהודה שמשכנו וכופין אותו להחזיר גובה מיהא חובו בלא דין ודברים ואין הלה יכול לכפור מעתה כל שיש בידו מטלטלין ואחד אומר שלו הם ונתברר שכן אם הם מדברים שאין עשויים להשאיל ולהשכיר יכול זה לומר לקוח הוא בידי או משכון הם בידי או יש לי עליהם טענה זו ואם הם מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר אינו נאמן וכן יתומים שלו אין נאמנים לומר לקוחים הם ביד אבינו אלא מוציאין ממנו ומיתומיו ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו שאף בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר אם הדבר ידוע שזה הפקידו או השאילו ובתורת פקדון או שאלה בא לידו אינו נאמן לומר חזרתי ולקחתיה ממנו ולא נאמר שיהא נאמן בלקוח הוא בידו אלא שלא הפקיד או השאיל בעדים וראיה לזה בפרק חזקת הבתים במה שאמרו שם אומן אין לו חזקה והקשה היכי דמי אי דאיכא עדים אחר נמי אמאי יש לו חזקה אלא דליכא עדים אלמא כל שיש עדים שהפקידו או השאילו אף בשאין עשוי להשאיל אין יכול לומר עוד לקוח הוא בידי וכבר כתבנו מזה בפרק המפקיד:

דברים שאין עשויים להשאיל ולהשכיר יש מי שפירש בו דברים שאין דרכן להשאיל ולהשכיר כגון מלבושים ופירות ודברים של סחורה ומטבעות של זהב וכיוצא באלו ומ"מ גדולי המחברים פרשו בקבלת הגאונים שכל הדברים ראויים להשכיר ודרכן להשאיל אפילו חלוקו של אדם ומצעו ומטתו אבל דברים העשויים להשאיל ולהשכיר הם שדרך לעשותם תחלת עשייתם כדי להשאילם או להשכירם כגון יורות של נחשת העשויות לבשל בהם בבית המשתאות וכן תכשיטי הכלות ועדיי החתנים וכיוצא באלו אבל כל שאינו ממין זה הוא בכלל שאין עשוי להשאיל ולהשכיר ואפילו אותן שדרכן להשאיל ולהשכיר ומ"מ יראה לי שזה שאמרו בגמרא האי סכינא כיון דאיפגמא קפדי בה אינשי ולא מושלי (יתר) [יותר] יורה כפירוש ראשון ואף שטת התלמוד מוכחת כן אבל מה נעשה וגדולי המחברים מרחיקים אותו הרחקה יתרה ומזהירים אותנו שלא להטעות ולפרש כדעת ראשון:

ונשלם הפרק בע"ה:

בא"ד דלא שייך אלא כי אם צלי אש כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ותניא אידך כו' דלרב הונא אי חייב ב' ע"כ חייב ג' כו' לא מחייב אפי' בריחים ורכב אלא אחת כו' עכ"ל וליכא לפרושי דלרב יהודה ניחא להו דחייב ב' משום דיליף מריחים ורכב ליתן בהן לאו של ריחים ורכב דא"כ מאי קאמר רב יהודה כי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתא אלא דאיכא למימר לרב יהודה דמכי נפש הוא חובל מחייב בשאר ב' כלים על זה בפני עצמו וע"ז בפני עצמו ולגלוי מילתא בעלמא קאמר מה ריחים ורכב כו' כלומר דאין חילוק בין ריחים ורכב ובין שאר כלים אבל לרב הונא דאתא כי נפש הוא חובל לריחים ורכב כמו לשאר דברים ואי הוה מחייב ב' על שאר דברים משום כי נפש הוא חובל ה"נ דחייב ב' משום כי נפש הוא חובל בריחים ורכב והל"ל חבל ריחים ורכב לוקה ד' ודו"ק:

סליק פרק המקבל

הא דתניא בברייתא אבל זה בעצמו וזה בעצמו אינו חייב אלא אחת זה בעצמו או זה בעצמו קאמי. הראב"ד. הא דתניא חבל זוג של ספרים וצמד של פרות פירוש החובל הצמד שהן כלים רבים וכולן עושין מלאכה אחת ואפילו הכי חייב על כל אחת ואחת לפי שהם למדים מריחים. וזוג של ספרים לא ידעתי למה שהן אינן כלי אוכל נפש גם לקמן למאן דמפרש סכינא דאשכבתא כמו דאשכפתא כלומר סכין של הרצענים גם הוא אין עושין בו אוכל נפש למה מחזירו. הרשב"א.

אבל הר"ן כתב שזה עולה לפי מה שכתבנו למעלה שכלי אומנותם של אומנים דינן ככלי שעושין בהן אוכל נפש. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד וצמד של פרות פירוש בצמד יש בו כלים הרבה וצריכין זה לזה באותה מלאכה. יכול לא יהא חייב אלא אחת שהרי מכי נפש הוא חובל נפקי כלהו ולא פרט בהו רחמנא כי היכי דפרט בריחים ורכב. הדר אמר כולם למדים מריחים ורכב מה ריתים ורכב מיוחדין שהן שני כלים וכו' וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו כדפרישית לעיל משום דמייתרי אף כל שאר דברים הבאים מכי נפש חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. סליק פרק תשיעי המקבל הבית והעליה פרק עשירי

תד"ה והא רבא ומיהו למ"ד בח"ה ע"ל דף ב ע"א תד"ה וזה: