מסכת בבא מציעא דף נ״ח עמוד ב׳

איפכא מסתברא כל הדברים נראין הפך דשאינו חייב באחריותן דה' נינהו טפי משחייב באחריותן ואם באת לחייבו בשל גבוה ולפוטרו בשל הדיוט. כן היה לו לומר קדשים שחייב באחריותן פטור שאני קורא בהן בעמיתו וכחש שאינו חייב באחריותן חייב שאני קורא בהן בה' וכחש ועוד דהדיוט הוה ליה לחיובי טפי דהא שומרי הקדשות פטורין מן השבועה ומכל הבא על ידה:

איסמייה אסיר משנה זו מגירסתי:

הכי קאמר כו' האי שאני קורא בהן בה' וכחש לא משמע בה' וכחש ולא בעמיתו ולחיוביה משום שהן של הקדש אלא הכי קאמר קדשים שחייב באחריותן חייב קרבן שבועה לפי שהן של עמיתו ואם באת לפוטרו לפי שהן של הקדש להכי אתא בה' וכחש לרבויינהו אף אם יש בהן צד גבוה:

ושאין חייב באחריותן פטור לפי שאני קורא בהן למעטן בעמיתו וכחש והכא ליכא עמיתו ואימעט מבעמיתו וכחש:

לזווגן מי שיש לו שור יפה לחרישה מחזר על אחר שכמותו לצמדו עמו בעול שהמצמיד שור חלש עם הבריא מקלקל את הבריא וכן מרגלית נאה (עם חבירתה) למלאות עם חבירתה בזהב מן היחידית:

חשיבי ליה וחביב לו זיווגן:

ועד כמה לא הוי אונאה:

כדי דמיהם כפליים:

הא מה אני מקיים לא תונו באונאת דברים דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי:

אם הוא בן גרים כו' היינו זו אף זו דאפילו מעשה אבותיו אין לו להזכיר:

הלא יראתך כסלתך פירוש לשון בטחון כמו שמתי זהב כסלי (איוב ל״א:כ״ד) וכמו אשר יקוט כסלו וגו' (שם ח) כלומר היה לך לירא מהקב"ה וזה היה בטחונך ותום דרכיך היא תקותך זכר נא מי הוא נקי ואבד אם היית נקי לא היית אובד וסוף פרק הנחנקין (סנהדרין ד' פט:) יש לפרש כמו כן לשון בטחון ולא לשון סכלות דא"ל לאברהם הלא יראתך כסלתך כלומר מה שאתה ירא מהקב"ה היה לך להיות בטחונך והרי אתה מפסיד בדבר שאתה שוחט בנך:

זה בגופו וזה בממונו והא דאמרי' פרק הגוזל בתרא (ב"ק ד' קיט.) הגוזל לחבירו שוה פרוטה כאילו גזל נשמתו היינו משום דפעמים רעב כבד ואין לו במה לקנות אבל יש הרבה בני אדם שאינם חסרים כל כך:

דאזיל סומקא ואתי חיור ומה שמאדים בתחילה לפי שהדמים מתאספין לברוח:

חוץ מג' שיורדין ואין עולין אין לפרש דאין עולין לעולם דהא אמרינן בסמוך הבא על אשת איש יש לו חלק לעולם הבא אלא ה"פ כל היורדין עולין מיד ואין אור של גיהנם שולט בהן כדאמרינן בפרק עושין פסין (עירובין ד' יט.) ק"ו ממזבח הזהב ובפרק בתרא דחגיגה (ד' כז.) עביד ק"ו מסלמנדרא חוץ מג' דאין עולין מיד אבל יש מהם נדונין לעולם המלבין פני חבירו ברבים דאמר בסמוך אין לו חלק לעולם הבא ויש שעולין לאחר י"ב חדש כגון הבא על אשת איש דמשפט רשעי ישראל בגיהנם י"ב חדש אי נמי מלבין נמי נהי דאין לו חלק לעולם הבא אינם נדונין יותר מי"ב חדש אלא לאחר י"ב חדש לא חיין ולא נדונין ושרוים בלא טובה ובלא רעה וניחא השתא דלא חשיב מינים ואפיקורסים שאותם נדונין לדורי דורות כדאמר בפ"ק דר"ה (ד' יז. ושם. ד"ה כי) דגיהנם כלה והם אינם כלים ומיהו תימה דלא חשיב פושעי ישראל בגופם כגון קרקפתא דלא מנח תפילין דאמרינן בר"ה (שם) שיורדין ונדונין בה י"ב חדש ואח"כ גופן ונשמתן נשרפת ונעשים אפר תחת כפות רגליהם של צדיקים ונראה דלא רצה למנות אותם ששנויים בברייתא דלא היה משמיענו שום חדוש והא דחשיב מלבין אע"ג דתנא ליה במס' אבות (פ"ג מי"ב) אגב מכנה נקיט ליה ומכנה איצטריך לאשמועינן אע"ג דדש ביה בשמיה והא דלא חשיב הבא על הכותית דאמר בעושין פסין (עירובין ד' יט. ושם ד"ה בר) דלא מסיק ליה אברהם אבינו דממשכה עורלתיה ולא מבשקר ליה דלא חשיב אלא הני דבשביל עבירה זו לבדה אין עולים כדתניא אע"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים אבל הבא על הכותית בשביל עבירה זו לבדה אינו נענש אם לא שיש בידו עבירות אחרות שראוי בשבילם לירד לגיהנם אלא שעבירה זו גורמת לו דאין אברהם אבינו מעלהו מיד אלא שיהא שם י"ב חדש וכולהו בשלא עשה תשובה דתשובה מועלת לכל דבר ואיכא למאן דאמר (ברכות ד' לד:) דבעלי תשובה גדולים מאותן שהיו צדיקים לעולם:

הא דאמר ר' יהודה ס"ת בהמה ומרגלית אין להן אונאה וכן אמר ר' יהודה בן בתירא סוס וסיף וחטיטום במלחמה אין להן אונאה. הני מילי כשנתאנה לוקח, (דעידנא) [דאינהו] הוא דלדידהו שוה להו, אבל מוכר שנתאנה, כל שכן שיש לו בהן דין אואנה.

ועד כמה עד כדי דמיהן וכתב ר"ח ז"ל, דהלכתא כוותייהו דאזלינן בהו בתר אומדנא, מדשקלינן וטרינן בהו בגמרא אליבייהו. אבל הרי"ף ז"ל פסק כרבנן דאמרו לו לא אמרו אלא את אלו.

המשנה השמינית וענינה בא על ידי גלגול אונאה ולא מעיקר כונת הפרק אלא שעל ידי גלגול אונאה לענין הדין נתגלגל לעניני אונאת דברים לענין איסור ואמר כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים אם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשי אבותיך שנא' וגר לא תונה וגו' אמר הר"ם דע כי אונאת דברים בא עליו מקרא מיוחד והוא מה שנאמר לא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך והחמיר בה יותר מאונאת ממון כמו שאתה רואה שהזהיר והפחיד עליו ועוד כי האדם יוכל לעשות תחבולה בה וזה כענין שיעמוד על הממכר ויאמר שרוצה לקחתו ולא יקחהו ויאמר אין רצונו לקנות או ישאל לאיש שאינו חכם שאלה מן החכמות שיפרש לו כדי לבישו ויאמר הייתי סבור שהוא חכם או יספר ספורים שיש בהם דופי וחרפה לחברו ויאמר לא נתכונתי למה שאתם חושבים על זה נאמר ויראת מאלהיך שהוא יודע כונתך ומחשבתך ומה שחשבת בלבך וזהו טעם מה שאמרו ז"ל כל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך וכן תמצא בתורה בכל מקום שנא' בו ויראת מאלהיך הוא דבר שאין דייני בני אדם יכולין לדין עליו:

אמר המאירי כשם שיש אונאה במקח וממכר כך יש אונאה בדברים ר"ל שאסור להונות את חברו ולגרום לו פסידא בדבריו והוא שאמר לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח שהרי מתוך שהוא בוש לומר שאינו רוצה ליקח משפיל לו מקחו לומר שאינו שוה כל כך ואחרים שומעים ונמצא גורם לו פסידא ואפילו לא היה אדם שם מ"מ הוא מטריחו ומצערו שחשב למכור ולא מכר ואח"כ נתגלגל לאונאת דברים שלא יביישהו בדבריו והוא שאמר אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים ואם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך שנאמר וגר לא תונה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

היה גר ובא ללמוד תורה לא יאמר לו פה שאכל נבלות ילמוד תורה שניתנה מפי הגבורה היה חולה ובעל יסורין אל יצדיק את הדין עליו בפניו ר"ל שלא יאמר כדרך שאמרו חבריו לאיוב זכר נא מי הוא נקי אבד וכו' היו חמרים מבקשים תבואה לא יאמר להם לכו אצל פלוני והוא יודע שאין לו ולא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים היו שואלין בעניני הלכה אל יאמר למי שיודע בו שאינו יודע מה אתה אומר בזו וכן כל כיוצא בדברים אלו:

חמורה אונאת דברים מאונאת ממון שזה בגופו וזה בממונו זה נתן להשבון וזה לא נתן להשבון ולא עוד אלא שהוא דבר המסור ללב וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך וגו':

לעולם יזהר אדם שלא להלבין פני חברו ברבים ולעולם לא יזכיר את חברו בכנויו ואפילו לא היה חברו קפיד בכך וכל העושה דברים אלו הוראה עליו שהוא מיורדי גיהנם שאין להם חלק לעולם הבא ואלו שאר עברות שהיצר תוקף עליהם תשובה מצויה בהם ויש לבעליהן חלק לעולם הבא בתשובתן:

בד"ה אם הוא בן כו' היינו זו אף זו דאפי' מעשה אבותיו כו' עכ"ל במתניתין ברישא דברייתא דמיירי תרוייהו בענין מעשים ה"ל שפיר לא זו אף זו דאפילו מעשה אבותיו כו' אבל בסיפא דברייתא דתני גר בתר בן גרים מיירי בענין אחר ודו"ק:

גמ' דאיתרבו מלה' וכחש כצ"ל:

שם אם היו חלאים באין בצ"ל:

תוס' ד"ה חוץ משלשה שיורדים וכו' עד אינם נידונים יותר מי"ב חדש אלא אחר י"ב חדש לא חיין ולא נידונין ושרוים בלא טובה ובלא רעה וניחא השתא דלא חשיב מינים וכו' שאותן נידונין לדורי דורות כדאיתא בפ"ק דר"ה וכו' כצ"ל:

כלפי לייא איפכא מסתברא פירש רש"י ז"ל כל הדברים נראה בהפך דהא קדשים שאינו חייב באחריותן נינהו ואם באת לחייבו בעל הקדש ולפוטרו בשל הדיוט איפכא הוה לן למימר דבשאינו חייב באחריותן חייב ושחייב באחריותן פטור. ועוד דבשל הדיוט איכא לחיובי דאלו בהקדש פטור. עד כאן. והא דקאמר מרן ז"ל ואם באת לחייבו בשל הקדש ולפטרו בשל הדיוט היינו משום דכיון דתלי טעמא דחיובי משום דכתיב בה' וכחש וטעמא דפטור משום דכתיב בעמיתו מכלל שדעתו דבהקדש ראוי לחייב ובשל הדיוט להפטר ואם כן אף לפי טענתו זאת לשונו משובש דבמקום דבעי למיתני שחייב באחריותן קתני אינו חייב ובמקום דבעי למיתני שאינו חייב קתני שחייב דאימעט מבעמיתו וכחש פירוש והא דקתני פטור שאני קורא בהם בעמיתו וכחש הכי פירושה כי לפיכך פטור שהרי אני קורא בהם בעמיתו וכחש וליכא. הריטב"א ז"ל.

ועד כמה אמר אמימר עד כדי דמיהן איכא מאן דאמר מדפרש הכא שיעורא עד כמה ובקרקעות ועבדים לא קיהיב שיעורא מכלל דהנהו אפילו חד בתלתא נמי לא הוי בהו אונאה. ואיכא מאן דאמר דהנהו נמי טפי מכדי דמיהן נמי אית בהו אונאה והאי דלא קיהיב בהו שיעורא משום דאיכא פלוגתא דאמוראי. ואיכא מאן דאמר אונאה אין להם ביטול מקח יש להם משום הכי לא פסיקא להו מילתא. ומסתברא דאפילו יותר מכדי דמיהם נמי לית בהו אונאה דהא כתיב או קנה מיד עמיתך פרט לקרקעות וקרא לא מפליג ביה כלל בין אונאה גדולה לקטנה. ובריש בבא קמא נמי אמרינן שוה כסף דבר השוה כל כסף ומאי ניהו קרקעות וכן כתב הרב רבי יצחק ומסתברא כוותיה. הראב"ד.

תניא רבי יהודה בן בתירא אומר אף המוכר סוס וכו' איכא מאן דפסק כרבי יהודה דאמר דאין להם אונאה ללוקח ורבינו האיי פסק דכל הני אית להו אונאה. מיהו נראה לומר דסייף וחטיטום וסוס במלחמה לית דינא ולא דיינא דלית להו אונאה כרבי יהודה בן בתירא דליכא מאן דפליג עליה בברייתא. ומצינן למימר לאידך גיסא דאפילו במלחמה יש להם אונאה הא לא דמי אלא למי שהגיע לעבור בנהר ולא רצו לעוברו בפחות מדינר ופסק עמהם בדינר והעבירוהו דאמר אין להם אלא שכרן הראוי להן. וצריך עיון. הרמ"ך.

לא יתלה עיניו על המקח וכו' פירוש מפני שמשביח דעתו של מוכר. הראב"ד. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן גמליאל גדולה אונאת דברים מאונאת ממון שאונאת דברים צער הגוף ועוד ממון ניתן להשבון אבל אונאת דברים לא ניתנה להשבון אף על פי שאחר כך מרצהו בדברים מה שהיה היה.

דאזיל סומקא ואתי חיוורא פירוש כיון שמקפידו מת הדם שבלבו ולפיכך הולך האדמימות מעל פניו כי הדם הוא המאדים את הפנים וכיון שנעתק מלבין הפנים כגון גוון המת. רבינו חננאל.

כל היורדין עולין חוץ משלשה ואם תאמר והלא איכא מינין ומסורות וחבריהם שאמרו בפרק קמא דראש השנה שנדונין בגיהנם לדורי דורות. ויש לומר דהכא לא איירי אלא באותן הקלים שאין דינם בגיהנם אלא שנים עשר חדש ובהא קתני שכולן עולין לסוף שנים עשר חדש חוץ משלשה שנדונין בו זמן הרבה יותר.

והמלבין פני חבירו והבא על אשת איש ואם תאמר והיכי משוה אותן בכאן דהא לקמן אמרינן הבא על אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא והמלבין פני חברו אין לו חלק לעולם הבא. תירץ רבינו תם דהא דהכא בשעשה פירות שהוליד בן ממזר. ועוד יש לומר דלקמן מיירי בשנדון מיתת בית דין ומיתתו כפרתו. הריטב"א.

בגמרא אם היה גר ובא ללמוד תורה כו' נראה דבגר לא שייך לומר זכור מעשיך הראשונים דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וא"כ לפ"ז צ"ל דהא דקאמר בבן גרים שאל יאמר לו זכור מעשה אבותיך לאו אאביו הגר קאי אלא אאבי אביו שהיה עכו"ם גמור והא דלא קתני בגר גופא שלא יאמר לו זכור מעשה אבותיך י"ל דמילתא דפשיטא הוא שאין להכלימו במעשה אביו דאדרבא זהו שבחו שמדעתו עזב את אביו ובית מולדתו ומאס במעשיהם כדמצינו בעובדיה גר האדומי ששבחו הכתוב בזה אבל בבן הגר שלא נתגייר מדעתו קמ"ל דאפ"ה אסור ובזה נתיישב ג"כ הא דקתני בתר הכי דבגר אל יאמר לו פה שאוכל נבילות ומ"ש דקתני נבילה דבעכו"ם משרי שרי הל"ל משאר איסורים שנצטוו בני נח ולפמ"ש ניחא דמילתא דפשיטא היא שעונותיו הראשונים שעשה בגיותו אינן נחשבים לו דכקטן שנולד דמי אלא דמצד שאכל נבילות וטריפות נהי דאיסורא ליכא בגיותו אפ"ה מאיסא מילתא כדאמרינן בעלמא שמטמטם לבו של אדם ומצינו במשה שבקטנותו לא רצה לינוק מן הגוי' מטעם זה וכן הוא בש"ע י"ד דכל אדם אסור לינוק מן הגוי' משום שמטמטם לבו של אדם וקמ"ל דאפ"ה אסור להכלימו בזה וק"ל. אח"ז מצאתי כעין זה בחידושי אגדות למהרש"א ז"ל והנאני שכוונתי לדעתו:

שם דא"ר חנינא כל היורדים כו' חוץ משלשה כו' הבא על אשת איש והמלבין פני חבירו ברבים כו'. ויש לדקדק מנ"ל לרבי חנינא הא בשלמא באשת איש כתיב בהדיא הבא אל אשת רעהו לא ינקה ודרשינן לא ינקה מדינה של גיהנם וכמה מקראות כה"ג אבל במלבין פני חבירו מנא ליה וליכא למימר דמסברא משמע ליה כיון דמלבין הוא כאילו שופך דמים הא ליתא דמדקאמר הכל יורדים ועולים משמע דשפיכות דמים גופא נמי עולה ואפשר נמי דהא דקאמר לעיל כאילו שופך דמים לאו דשקולין הם אלא שיש בכלל ענין זה ענין דשפיכות דמים כיון דאזיל סומקא ואתא חיורא אבל אה"נ דמלבין חמיר משפיכות דמים כיון שמביישו בפני רבים ותדע דהא במלבין אמרינן בפ"ג דאבות דאין לו חלק לעולם הבא משא"כ בשפיכות דמים וע"ש הטעם בתי"ט בשם מדרש שמואל דהא דמלבין אין לו חלק לעולם הבא יליף לה מדכתיב כי דבר ה' בזה היינו אדם שנברא בצלם אלהים ונ"ל דמה"ט נמי יורד לגיהנם ואינו עולה דידוע דמה שאין נשמת האדם רשע נשרפת בגיהנם כתב הת"ח בשם הזוהר משום דנשמה גופא נאצלה מתחת כסא הכבוד דכתיב ביה כורסווין שביבין דנורא והיא חלק אלוה ממעל מש"ה אין האש שולט בה לשורפה לגמרי משא"כ בחטא זה דמלבין כיון דלפי דעתו סובר שלא נברא האדם בצלם אלהים דאל"כ לא הוי מחציף נפשיה כולי האי להלבין פני חבירו שהוא בכלל דבר ה' בזה כמ"ש התי"ט לכך דנו הקב"ה מדה כנגד מדה שנשמתו נשרפת באש של גיהנם עי' בזה בתורת חיים:

בתוספות בד"ה חוץ משלשה כו' ויש שעולין לאחר י"ב חדש כו' והא דחשיב מלבין אע"ג דתני ליה במסכת אבות כו' עכ"ל. קושייתם זה א"א לפרש אלא לפי' השני שכתבו לעיל דמלבין נמי אינו נידון בגיהנם אלא י"ב חדש א"כ מקשו שפיר דלא איצטריך לאשמעינן הכא דכיון שעון זה חמור כ"כ שאין לו חלק לעולם הבא כ"ש שהוא בכלל פושעי ישראל שנדונין בגיהנם י"ב חדש דדא ודא חדא מילתא היא אבל לפי' הראשון שכתבו דמלבין נדון לעולם בגיהנם א"כ לא שמעינן לה אלא ממימרא דר' חנינא דאי ממתני' דאבות לא שמעינן אלא דאין להם חלק לעולם הבא אבל אכתי אימא דלא חיין ולא נדונין לכך איצטריך דר' חנינא ויש ליישב ודו"ק:

אִם הָיָה בֶּן גֵּרִים, אַל יֹאמַר לוֹ זְכוֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ. קשא אמאי הוצרך תנא לאשמעינן כל הני גווני של אונאת דברים? ונראה לי בס"ד דאי אשמעינן האי חלוקא קמייתא בלבד הוה אמינא דוקא בהאי איכא איסורא דמביישו במעשה עצמו אבל זְכוֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ דאין אלו מעשה עצמו ליכא איסור אונאת דברים ואי הוה אמר זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים הוה אמינא קשה לאדם בזיון כבוד אבותיו יותר מבזיון כבוד עצמו ולכך אין למידין הא מהא. ואי הוה נקיט הנך תרתי בלבד הוה אמינא אם אמר פֶּה שֶׁאָכַל נְבֵלוֹת אין בזה אונאת דברים כי בזמן שאכל נבילות לא עביד איסורא בדבר זה שלא נצטוו בני נח על זאת ועוד הוה אמינא כיון שאינו מדבר עמו לנכח לומר פה שאכל נבלות איך ידבר בדברי תורה? אלא אומר בדרך נסתר 'פֶּה שֶׁאָכַל נְבֵלוֹת' דהשומע חושב על אחרים אומר כן ואינו מתבייש בדברים אלו, לכך קא משמע לן אפילו בכהאי גונא שהוא לשון נסתר יש בזה ביוש ואונאת דברים. ואי נקיט כל הני הוה אמינא דוקא בהני דהוא מביישו על העבר אבל אם הוא בעל יסורין מותר לומר לו כי עונותיו הטו אלה כדי שיצדיק עליו הדין ויתוודה כי באמת חייב האדם לומר עונותיו הטו אלה ויצדיק עליו הדין לכך קא משמע לן גם בכהאי גונא אסור דעושה לו ביוש בזה. ואי נקיט כל הני הוה אמינא דוקא בהני שהוא אומר לו בפניו אבל באומר לחמרים לכו אצל פלוני שאין מאנה אותו בפניו ואינו מדבר עמו כלום לית לן בה לכך קא משמע לן גם בכהאי גונא אסור.

כָּל הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים, כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים קשא כיון דאמר חֲבֵרוֹ לשון יחיד הוה ליה למימר כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמוֹ לשון יחיד ולמה נקיט דָּמִים לשון רבים? ונראה לי בס"ד דהמבייש חבירו שופך דמו כמה פעמים כי כל עת שזוכר המתבייש הוא בוש ונכלם מאיליו ומעצמו וכן כל פעם שרואה אותם בני אדם אשר ביישו לפניהם הוא בוש ונכלם ונמצא כמה דמים שופך לחבירו באותו ביוש שביישו בדברים. ואיתא בספר הלקוטים הנדפס בירושלים בפסוק שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם (בראשית ט, ו) כי האודם שבאדם נמשך מצד האל"ף אשר במלוי אות וא"ו בשם הוי־ה ברוך הוא דאלפין שהוא נמשך משם אהי־ה שהוא בסוד הבינה וזהו סוד מה שאמרו רבותינו ז"ל (נידה לא.) אמו מזרעת אודם עיין שם. ובזה מובן שפיר הטעם דְּהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים דְּאָזִיל סוּמְקָא שהוא האודם אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא שהוא הבינה הנקראת עולם הבא כי פוגם באות א' הנזכר שהוא משם אהי־ה שהוא סוד הבינה.

בְּמַעֲרָבָא בְּמַאי זְהִירֵי? אָמַר לֵיהּ בְּאַחְווּרֵי אַפֵּי. נראה לי בס"ד הטעם דנזהרין בארץ ישראל בדבר זה יותר דידוע מה שאמר הרב חסד לאברהם ז"ל (במעין השלישי נהר י"ח) שיש שני מלאכים הממונים על המיתה אחד הוא בחוץ לארץ שהוא מלאך המות מצד פלוני והשני הוא מלאך מצד גבריאל והוא בארץ ישראל עיין שם. והנה ידוע כי בעון שפיכות דמים יתקנא מלאך המות יותר כי אומר זו היא אומנות שלו ואיך יקח אותה האדם להרוג את חבירו! ולכן במערבא שאין מלאך המות מצד פלוני נכנס שם נזהרים הם מהלבנת פנים שהיא בכלל שפיכות דמים מפני כי שפיכות דמים היא מלאכה של מלאך המות וחוששין פן יתקנא ויאמר כמו שיושבי ארץ ישראל נכנסים בגבולו שלקחו אומנות שלו לשפוך דם כן הוא יכנס בגבול שאינו שלו ליכנס בארץ ישראל גם כן ולא סגי ליה חוץ לארץ לכך נזהרים כדי שלא ימצא מלאך המות עילה להכנס אצלם.