מה ששנינו בפועל שאם אמר לו טול מה שהבאת בשכרך שאין שומעין לו. פרש"י אע"ג דבכל דוכתא אמרינן שוה כסף ככסף, הכא גבי בל תלין שכרו כתיב מאי דאתני בהדיא משמע. ולא נהירא, דהא כתיב פעולת שכיר, כלומר מה שאתה חייב לו מחמת פעולתו שעשה עמך. ומה שכתוב נמי ביומו תתן שכרו, לא שכרו ממש כלומר אותו מין שהתנה עמו, אלא שלא יעבור יומו ושכר פעולתו אצלו וממארי רשותך פארי ועוד אם אין לו שאינו עובר משום בל תלין (לעיל בבא מציעא קיב, א), שומעין לו. אלא טעמא משום דשלשה דינים מוחלקין יש בתשלומין מה שיש לחברו אצלו, מלוה, ונזקין, ושכירות. מלוה, כל שיש בידו מעות חייב לפרוע במעות, הא אין לו מגבהו מה שירצה קרקע או מטלטלין, וכדאמרינן (כתובות פו, א) ודאי דאמריתו משמיה דרבא מאן דמסיק זוזי בחבריה ואמר ליה לית לי זוזי שקול ארעא דאמרינן ליה זיל את טרח וזבין, אמר ליה לא ההוא תולה מעותיו בגוי הוה וכו'. ובנזקין, אפילו אית ליה זוזי משלם מאי דבעי, אלא דאי מגבי ליה קרקע יהיב עידית דמיטב שדהו כתיב (ב"ק ו, ב), ואי מטלטלין אפילו סובין דכל מידי דמטלטל איקרי מיטב (שם ז, ב). אבל שכירות אפילו אין לו מעות אמרינן ליה זיל את טרח וזבין, דלא נשכר לו זה אלא שהוא צריך למזונותיו לערב, וכשיצא מפעולתו לא יהא צריך לירד לשוק ולחזור ולמכור ושימות בנתים ברעב, ועוד שדבר מועט הוא ועל דעת כן נשכר אצלו ודעת שניהם שוה בדבר זה, ולפיכך זה שאמר לו טול מה שהבאת בשכרך אין שומעין (שיטמ"ק).
גמ' — מי שהיה כותלו וכו' הא לא פנינהו. והרשב"א ז"ל דקדק מדלא תנא בסיפא גבי פועל הכי, שמע מינה דלא בעי פנינהו אלא ברישא בלחוד, ואע"ג דאפשר לומר דה"נ לאחר שהוליכן בפניו לביתו קאמר, ואשמעינן בקמייתא וה"ה הכא, נראה לו עיקר דברישא בלחוד הוא דקאמר. וטעמא דמילתא דכיון שאין דרך לפנות אבנים מיד, סמכה דעתו שעדיין יש שהות לחזור לו ובינתים הוא דמדחה ליה, אבל בפועל אין לומר כן שכן דרכו להוליך התבן והקש לביתו משקבל עליו, הלכך ה"ל כאילו פנינהו לאלתר באפיה וגמר ומקני.
כאן בשל הפקר — בשלו אין שומעין לו. בשל הפקר כיון דלאו ממוניה הוא ולא קני ביה מידי, דקסבר רב נחמן דהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו, לפיכך שומעין לו. וא"ת מאי שנא משכרו סתם והראהו בשל חברו דחייב, אע"פ שלא קנה הוא כלום ולא נהנה בו, ובודאי כל ששכרו סתם שכרו עליו עד שיאמר שכרכם על בעל הבית, וכדאמרינן לעיל, אמר ליה לשמעיה צא ושכור לי פועלים ואמור להם שכרכם על בעל הבית אלמא סתמא כאלו אמר להם שכרכם נראה לי, דשאני התם דנהנה בו חברו, ומכל מקום הרי ההנה פועל איניש דעלמא על ידו של זה ועל מה שנשכר זה אצלו, ולפיכך חייב כאלו נהנה הוא ממנו, והוה ליה כעין דין ערב, אבל גבי הפקר לא נהנה לא הוא ולא אחר על (שיטמ"ק).
הא דאמרינן — תנא קמא סבר הבטה בהפקר קני. כלומר המביא אצל מי שהביט בשבילו לא קני, דאי לא, בחנם נמי אמאי לא והא קנו צבור בהבטה של זה, אלא לכולי עלמא צבור לא קנו בהבטה של זה ובדידיה הוא דפליגי, כך נראה לי. וקשיא לי[ה], לת"ק היאך קנה זה, והלא הוא אינו מכוון לקנות לעצמו אלא מביט לצורך צבור, ואי צבור לא קנו איהו היכי קני, וכי קונה בעל כרחו. ובאמת שרש"י סבור כן, מההיא (ביצה לט, א) דמלא מים לחברו דאמר רב נחמן הרי הן כרגלי הממלא, וכמו שכתבתי בפרק קמא דמכלתין (י, א בד"ה רב נחמן) גבי פלוגתא דהמגביה מציאה לחברו, אלא שאין הדברים נראין כן וכמו שכתבתי שם משמו של ר"ת. ולפיכך נראה לי, דת"ק סבור דכיון ששומר זה יודע שאין צבור קונין בהבטתו, נותן בדעתו לקנות לעצמו כדי שלא יבאו אחרים ויטלום לעצמן, ומדקנה הוא ושומר לצבור בחנם, כשצבור באין ולוקחין משל זה הן לוקחין ועומר ושתי הלחם אינן באין משל צבור, ור' יוסי סבר דאיהו נמי לא קני, וכי מייתו צבור השתא הוא דקא זכו. (שיטמ"ק).
