בוני התלמוד

    מסכת בבא מציעא דף כ״ג עמוד א׳

    חזרה לאינדקס
    נוסח
    תצוגה
    מפתח מושגים:שְׁאֵלָהתְּשׁוּבָהקֻשְׁיָאתֵּרוּץרְאָיָהסְתִירָהמֵימְרָא
    גודל האות
    100%
    גודל מקורי

    רש"י

    דמדרסאוסימן העשוי לידרס הוא:

    דמינשתפאמתגלגל ברגלי אדם ובהמה ואינה נמצאת במקום שנפלה תחילה:

    דיקיריכבידות:

    הא של בעל הבית חייב להכריזואע"ג דבהדיא תני לה במתניתין איידי דנקט לאותביה מרישא כריכות ברשות הרבים דאותיב מינה לרבא נקט נמי לאותוביה לרבה מדוקי' דרישא:

    אין מעבירין על האוכליןהמוצא אוכלין בדרך אין רשאי לעבור עליהם ולהניחם שם הלכך לא נדרסו שמי שמצאן ראשון הגביהן:

    אין מעבירין על האוכליןלאו לשון דריסה הוא אלא כמו אין מעבירין על המצות (יומא דף לג.):

    חיישי לכשפיםסבורים שמחמת כשפים הונחו לשם כדי להכשיל הדורסים עליהן ונהי נמי דאין מגביהין אותם מיהו לא דרסי עליהן משום כשפים:

    לימא כתנאיפלוגתא דרבה ורבא:

    הבא מאיליוהראוי לבא מאיליו כגון חרס פעמים שנופל בעיגול:

    הוי סימןדאמרינן לשם סימן נתנו שם ולא נפל מאליו ודבר שיש בו סימן הוא ואפילו הכי פליגי רבנן ואמרי הרי אלו שלו משום דקסברי מעבירין על האוכלין והוה ליה סימן העשוי לידרס:

    ור"י סבר הוי סימןואע"פ שזה עשוי לידרס נמי הוי סימן:

    ומעבירין על האוכליןואפילו הכי ככרות של בעל הבית חייב להכריז דסימן העשוי לידרס הוי סימן ועיגול היינו טעמא דסימן הבא מאיליו לאו סימן הוא ור"י סבר הוי סימן:

    ורבה אמר לך כו'והכא היינו טעמא דר"י משום דאין מעבירין על האוכלין ות"ק הכי נמי אית ליה אין מעבירין ומשום הכי ככרות של בעל הבית חייב להכריז וטעמייהו בעיגול משום דסימן הבא מאיליו הוא ור"י סבר הוי סימן:

    איכא דאמרי סברוה כו'וכי אתמר לימא כתנאי אאין מעבירין על האוכלין אתמר:

    הלכתא כריכות ברה"ר כו'כדמוקי לה בשאין בו סימן:

    ברשות היחיד אי דרך נפילה הרי אלו שלודליכא למימר מקום הוי סימן דהא לא ידע היכא נפיל מיניה:

    אי דרך הינוח נוטל ומכריזמקום ולא יניחם שם שמא ימצאם עכו"ם ויטלם ושמא שכחום הבעלים:

    אבל בדבר שיש בו סימן כו'רבא לטעמיה דאמר סימן העשוי לידרס הוי סימן:

    רישוי: CC0

    בבא מציעא 23 עמוד א

    1דמדרסא. ברשות היחיד נוטל ומכריז, דלא מדרסא. והאלומות, בין ברשות הרבים ובין ברה"י נוטל ומכריז, כיון דגביהן לא מדרסא.

    2ורבא מתרץ לטעמיה במקום: כריכות ברה"ר הרי אלו שלו דמינשתפא. ברה"י חייב להכריז דלא מינשתפא. והאלומות, בין ברה"ר ובין ברה"י נוטל ומכריז, כיון דיקירי לא מינשתפא.

    3ת"ש ככרות של נחתום הרי אלו שלו. הא של בעל הבית חייב להכריז. של בעל הבית מאי טעמא? כיון דאית בהו סימן, דמידע ידיע רפתא דאיניש איניש הוא. ולא שנא רשות הרבים ולא שנא רשות היחיד נוטל ומכריז, אלמא סימן העשוי לידרס הוי סימן, תיובתא דרבה!

    4אמר לך רבה: התם היינו טעמא משום דאין מעבירין על האוכלין. והא איכא נכרים נכרים חיישי לכשפים. והאיכא בהמה וכלבים! באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים.

    5לימא כתנאי: ר"י אומר: כל דבר שיש בו שינוי, חייב להכריז. כיצד? מצא עיגול ובתוכו חרס, ככר ובתוכו מעות. מכלל דתנא קמא סבר הרי אלו שלו.

    6סברוה: דכולי עלמא סימן הבא מאיליו הוי סימן, ומעבירין על האוכלין. מאי לאו: בסימן העשוי לידרס קא מיפלגי, מר סבר: לא הוי סימן, ומר סבר: הוי סימן?

    7אמר רב זביד משמיה דרבא: אי ס"ד דקא סבר תנא קמא סימן העשוי לידרס לא הוי סימן, ומעבירין על האוכלין, ככרות של בעל הבית ברה"ר אמאי מכריז?

    8אלא, אמר רב זביד משמיה דרבא: דכולי עלמא סברי סימן העשוי לידרס הוי סימן, ומעבירין על האוכלין. והכא בסימן הבא מאיליו קא מיפלגי, דתנא קמא סבר: סימן הבא מאיליו לא הוי סימן, ור"י סבר: הוי סימן.

    9ורבה אמר לך: דכ"ע סימן העשוי לידרס לא הוי סימן ואין מעבירין על האוכלין. והכא בסימן הבא מאיליו קמיפלגי ת"ק סבר: לא הוי סימן, ור"י סבר: הוי סימן.

    10איכא דאמרי, סברוה: דכ"ע סימן הבא מאיליו הוי סימן, וסימן העשוי לידרס לא הוי סימן. מאי לאו: במעבירין על האוכלין קא מיפלגי, דמר סבר: מעבירין, ומר סבר: אין מעבירין?

    11אמר רב זביד משמיה דרבא: אי ס"ד סבר ת"ק סימן העשוי לידרס לא הוי סימן, ומעבירין על האוכלין ככרות של בעל הבית ברה"ר אמאי מכריז?

    12אלא אמר רב זביד משמיה דרבא: דכולי עלמא סברי סימן העשוי לידרס הוי סימן, ומעבירין על האוכלין. והכא בסימן הבא מאיליו קא מיפלגי, דתנא קמא סבר: סימן הבא מאיליו לא הוי סימן, ור"י סבר: הוי סימן.

    13ורבה אמר לך: דכולי עלמא סימן העשוי לידרס לא הוי סימן, ואין מעבירין על האוכלין. והכא בסימן הבא מאיליו קא מיפלגי, תנא קמא סבר: סימן הבא מאיליו לא הוי סימן, ור"י סבר: הוי סימן.

    14אמר רב זביד משמיה דרבא: כללא דאבידתא כיון דאמר ״ווי לה לחסרון כיס״ מיאש ליה מינה.

    15ואמר רב זביד משמיה דרבא: הלכתא, כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו. ברשות היחיד, אי דרך נפילה הרי אלו שלו, אי דרך הנחה נוטל ומכריז. וזה וזה בדבר שאין בו סימן, אבל בדבר שיש בו סימן לא שנא ברה"ר ולא שנא ברשות היחיד, בין דרך נפילה ובין דרך הנחה חייב להכריז.

    תוספות

    אין מעבירין על האוכליןפי' אינו רשאי לעבור מעליהן כדפירש רש"י אלא צריך להגביהן אבל אין לפרש דאין מעבירין היינו אין דורסין עליהם כדאמר בפרק הדר (עירובין דף סד:) דא"ל ר"ג לרבי אלעאי טול גלוסקא משום דאין מעבירין הרי משמע שצריך להגביהם ועוד דקאמר התם אבל בדורות אחרונים שפרוצות בכשפים מעבירין ואי אין מעבירין היינו אין דורסין א"כ האי דקאמר נמי שפרוצות בכשפים היינו דורסים והכא משמע דבאתרא דחיישי לכשפים אין דורסין אלא ודאי צריך לומר כדפרישית:

    והא איכא נכרים דלא איכפת להופירוש שידרסו הנכרים קודם שיבא שם שום ישראל ויגביה וא"ת ולפרוך והלא נכרים שקלי ליה וי"ל דדריסה שכיח אי לאו משום כשפים לפי שדורסין דרך הילוכן אבל נטילה לא שכיח שיראים שבעל הככר רואה שסבורים שלדעת הניחו שם אבל קשה דהיכי פריך שניחוש שידרסוהו נכרים קודם שיבא שם שום ישראל ויפטר מהכרזה אדרבה ניחוש לרוב ישראל שרואין הככר ויגביהוהו וניחוש לחומרא לחייבו הכרזה דהא בציבורי מעות מכריז אע"פ שאם יראו אותם הנכרים קודם ודאי שקלי להו ועוד דבעי למימר דאפילו ברוב נכרים פליגי רבנן ומחייבי להכריז ואע"ג דאיכא למיחש דלמא שקלי להו ומסתמא נתייאש ועוד דהוה ליה למימר דמנכרים נפול וניזיל בתר רובא אפילו לשמואל דאמר בממון אין הולכין אחר הרוב היכא דליכא חזקה מודה כדמוכח בפרק לא יחפור (ב"ב דף כג: ושם ד"ה חוץ) גבי ניפול הנמצא אבל כל היכא דאפשר לתקן להשיב ממון לבעלים ע"י הכרזה מתקנינן וא"כ מאי פריך הכא:

    והא איכא בהמה וכלביםוא"ת לרבא נמי יקשה והא איכא בהמה וכלבים דאכלי להו כדאמר לעיל דאיכא שקצים ורמשים דאכלי וי"ל דהכא מיירי בככרות גדולות שאי אפשר שיאכלום:

    סימן הבא מאיליו הוי סימןפרש"י דלשם סימן נתנו שם ולא נפל מאיליו וקשה דאין דרך לתת מעות בככר לסימן אלא י"ל דאימור ידע שנפלו לו שם ומ"ד לא הוי סימן כיון דרגילות לבא מאיליו מסתמא לא ידע כיון שאין ניכר בחוץ אבל סימני בהמה שהן מאיליהן הוי סימן כיון שניכר וכן דבר שאין ניכר בחוץ אם אין רגילות לבא מאיליו הוי סימן:

    רישוי: CC0

    לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

    מפרשים נוספים

    רבנו חננאל

    פי' כיון דיקירי לא מינשתפי כיון שהן כבדים אינן מתגלגלין ברגלי בני אדם ת"ש ככרות של נחתום שלו של בעל הבית נוטל ומכריז והנה ככרות של בעל הבית אע"פ שידועין הן ריפתא דכל חד וחד כיון שאם ידרסו מתפתחין ואין ניכרין למי הן למה מכריזין תיובתא לרבה דאמר לא הוי סימן. ופריק רבה שאני ככרות דלא מדרסי כלל דאין מעבירין על האוכלין ומתני' באתרא דלית ביה לא בהמה ולא אפי' כלבים.

    פי' סימן הבא מאליו כגון מעות שנפלו בעיסה ונאפו בתוך הככר וכיוצא בהן.

    אמר רב זביד כללא דאבידתא כיון דאמר ווי ליה לחסרון כיס מיאש מינה.

    אמר רב זביד משמיה דרבא הלכתא כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו ברשות היחיד אי דרך נפילה מצאן הרי אלו שלו אי דרך הנחה נוטל ומכריז וזה וזה בדבר שאין בו סימן [אבל ביש בו סימן] לא שנא רשות.

    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת בבא מציעא דף כ״ג עמוד א׳

    מסכת בבא מציעא דף כ״ג עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 15 קטעים ממוספרים, כ־451 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    לדף הביאור המלא

    רש"י

    דמדרסא וסימן העשוי לידרס הוא:

    דמינשתפא מתגלגל ברגלי אדם ובהמה ואינה נמצאת במקום שנפלה תחילה:

    דיקירי כבידות:

    הא של בעל הבית חייב להכריז ואע"ג דבהדיא תני לה במתניתין איידי דנקט לאותביה מרישא כריכות ברשות הרבים דאותיב מינה לרבא נקט נמי לאותוביה לרבה מדוקי' דרישא:

    אין מעבירין על האוכלין המוצא אוכלין בדרך אין רשאי לעבור עליהם ולהניחם שם הלכך לא נדרסו שמי שמצאן ראשון הגביהן:

    אין מעבירין על האוכלין לאו לשון דריסה הוא אלא כמו אין מעבירין על המצות (יומא דף לג.):

    חיישי לכשפים סבורים שמחמת כשפים הונחו לשם כדי להכשיל הדורסים עליהן ונהי נמי דאין מגביהין אותם מיהו לא דרסי עליהן משום כשפים:

    לימא כתנאי פלוגתא דרבה ורבא:

    ועוד 10 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Bava Metzia 23a · Sefaria · CC0

    תוספות

    אין מעבירין על האוכלין פי' אינו רשאי לעבור מעליהן כדפירש רש"י אלא צריך להגביהן אבל אין לפרש דאין מעבירין היינו אין דורסין עליהם כדאמר בפרק הדר (עירובין דף סד:) דא"ל ר"ג לרבי אלעאי טול גלוסקא משום דאין מעבירין הרי משמע שצריך להגביהם ועוד דקאמר התם אבל בדורות אחרונים שפרוצות בכשפים מעבירין ואי אין מעבירין היינו אין דורסין א"כ האי דקאמר נמי שפרוצות בכשפים היינו דורסים והכא משמע דבאתרא דחיישי לכשפים אין דורסין אלא ודאי צריך לומר כדפרישית:

    והא איכא נכרים דלא איכפת להו פירוש שידרסו הנכרים קודם שיבא שם שום ישראל ויגביה וא"ת ולפרוך והלא נכרים שקלי ליה וי"ל דדריסה שכיח אי לאו משום כשפים לפי שדורסין דרך הילוכן אבל נטילה לא שכיח שיראים שבעל הככר רואה שסבורים שלדעת הניחו שם אבל קשה דהיכי פריך שניחוש שידרסוהו נכרים קודם שיבא שם שום ישראל ויפטר מהכרזה אדרבה ניחוש לרוב ישראל שרואין הככר ויגביהוהו וניחוש לחומרא לחייבו הכרזה דהא בציבורי מעות מכריז אע"פ שאם יראו אותם הנכרים קודם ודאי שקלי להו ועוד דבעי למימר דאפילו ברוב נכרים פליגי רבנן ומחייבי להכריז ואע"ג דאיכא למיחש דלמא שקלי להו ומסתמא נתייאש ועוד דהוה ליה למימר דמנכרים נפול וניזיל בתר רובא אפילו לשמואל דאמר בממון אין הולכין אחר הרוב היכא דליכא חזקה מודה כדמוכח בפרק לא יחפור (ב"ב דף כג: ושם ד"ה חוץ) גבי ניפול הנמצא אבל כל היכא דאפשר לתקן להשיב ממון לבעלים ע"י הכרזה מתקנינן וא"כ מאי פריך הכא:

    והא איכא בהמה וכלבים וא"ת לרבא נמי יקשה והא איכא בהמה וכלבים דאכלי להו כדאמר לעיל דאיכא שקצים ורמשים דאכלי וי"ל דהכא מיירי בככרות גדולות שאי אפשר שיאכלום:

    סימן הבא מאיליו הוי סימן פרש"י דלשם סימן נתנו שם ולא נפל מאיליו וקשה דאין דרך לתת מעות בככר לסימן אלא י"ל דאימור ידע שנפלו לו שם ומ"ד לא הוי סימן כיון דרגילות לבא מאיליו מסתמא לא ידע כיון שאין ניכר בחוץ אבל סימני בהמה שהן מאיליהן הוי סימן כיון שניכר וכן דבר שאין ניכר בחוץ אם אין רגילות לבא מאיליו הוי סימן:

    Tosafot on Bava Metzia 23a · Sefaria · CC0

    רבנו חננאל

    פי' כיון דיקירי לא מינשתפי כיון שהן כבדים אינן מתגלגלין ברגלי בני אדם ת"ש ככרות של נחתום שלו של בעל הבית נוטל ומכריז והנה ככרות של בעל הבית אע"פ שידועין הן ריפתא דכל חד וחד כיון שאם ידרסו מתפתחין ואין ניכרין למי הן למה מכריזין תיובתא לרבה דאמר לא הוי סימן. ופריק רבה שאני ככרות דלא מדרסי כלל דאין מעבירין על האוכלין ומתני' באתרא דלית ביה לא בהמה ולא אפי' כלבים.

    פי' סימן הבא מאליו כגון מעות שנפלו בעיסה ונאפו בתוך הככר וכיוצא בהן.

    אמר רב זביד כללא דאבידתא כיון דאמר ווי ליה לחסרון כיס מיאש מינה.

    אמר רב זביד משמיה דרבא הלכתא כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו ברשות היחיד אי דרך נפילה מצאן הרי אלו שלו אי דרך הנחה נוטל ומכריז וזה וזה בדבר שאין בו סימן [אבל ביש בו סימן] לא שנא רשות.

    Rabbeinu Chananel on Bava Metzia 23a · Sefaria

    רשב"א

    התם היינו טעמא משום דאין מעבירין על האוכלין יש מפרשים אסור לעבור ולדרוס עליה. ואינו מחוור, דהא דאין עוברין על האוכלין הוה ליה למימר. ועוד דאמר בערובין (סד, ב) גבי רבן גמליאל שמצא גלוסקין בדרך, וראה נכרי בא כנגדו, אמר ליה מגבאי טול גלוסקין הללו, ואמרינן שמע מינה דאין מעבירין על האוכלין ואם אין דורסין עליהם קאמר, למה ליה לרבן גמליאל [למימר טול גלוסקא], לא ידרוס עליהם ויניח, אלא פירוש אין מעבירין על האוכלים כמו אין מעבירין על המצות, כלומר אין עוברין מעליהם עד שיסלקם.

    הא דאקשינן לרבה והא איכא נכרים והא איכא בהמה וכלבים. תמיה לי, אם אתה חושש למעוטא דנכרים וכלבים, אפילו לרבא נמי קשיא, דהא משום יאוש בעלים נגעו בה, ואם כן אפילו לרבא אמאי נוטל ומכריז, ואי אפשר לפרש דלכולי עלמא מקשה, ופרקינן לכולהו דוקא באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים, ובככרות דוקא משום דנכרים חיישי(נן) לכשפים, דאם כן בכל שאר אבדה באתרא דשכיחי נכרים הרי אלו שלו, ואפילו ברוב ישראל ואפילו מצא שלא בסרטיא ופלטיא גדולה ואפילו לרבנן נמי (עי' לקמן בבא מציעא כד, א). ומתוך הדחק יש לי לומר, דלמציאה בתר רבים שדינן לה, אבל לדריסה אפילו למעוט או לבהמה וכלבים חוששין, דהרבה עוברים ודורסים שלא בהשגחה, והילכך לרבה בלחוד הוא דקשיא, אבל לרבא ניחא. ומיהו אכתי קשה לי לפי גרסא דהלכות גדולות דגרסי לעיל (בבא מציעא כב, ב) גבי תמרי דזיקא הואיל ואיכא בהמה וכלבים דאכלי להו יאושי מיאש מינייהו, דאלמא כל היכא דאיכא בהמה וכלבים בעלים מתיאשים, אם כן ככרות אפילו לרבא קשיא, ולדידיה נמי על כרחין באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים מוקמינן ליה. ואיכא למימר לפירוש אותה גרסא, דקושיא דבהמה וכלבים אכולהו פרכינן לה, וטעמא, דבהמה וכלבים אף על פי שהם מעוט מפני שהם תדיר מחפשין אחר האוכל, ואי איכא, אינהו משכחי ליה ובעלים חוששין ומתיאשים, כך נראה לי.

    הא דפריק רב זביד משמיה דרבא דכולי עלמא סימן העשוי לידרס הוי [סימן] ומעבירין על האוכלים. לא אצטריך ליה השתא טעמא [ד]מעבירין על האוכלין, אלא משום דרבה לא סלקא ליה אלא דוקא בטעמא דאין מעבירין על האוכלין, נקט נמי ברבא מעבירין על האוכלין. ועוד משום דפרכי דרבא דפריך ליה לרבה מככרות של בעל הבית תליא הא, נקט ליה נמי הכא. ועוד, דכיון דלמאי דסברוה אוקמוה דלכולי עלמא מעבירין על האוכלין, כל מה דאפשר דלא ניפלוג עלייהו לא נפלוג, אבל רבה דלא אפשר ליה בלאו הכין, פליג ואמר דאין מעבירין, כך נראה לי.

    כללא דאבדתא כל היכא דאמר ווי ליה לחסרוניה מיאש בדבר שיש בו סימן, אבל בדבר שאין בו סימן לא בעי עד דאמר, אלא כיון דמשמש ולא [מצא] הוי יאוש.

    אבל בדבר שיש בו סימן בין דרך נפילה בין דרך הנחה בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד חייב להכריז. והכי קיימא לן ודלא כרבה דאמר סימן העשוי לידרס לא הוי סימן.

    Rashba on Bava Metzia 23a · Sefaria

    מאירי

    ככרות של בעל הבית יתבאר במשנה שהוא חייב להכריז שהרי יש בהם סימן ואע"פ שעשוי לידרס כבר ביארנו שסימן העשוי לידרס סימן הוא:

    כבר ידעת שהרבה חששו חכמים לבזוי אוכלין כמו שכתבנו במסכת ברכות ומעין זה מה שאמרו אין מעבירין על האוכלין ודבר זה יש שפרשו בו שאין מפסיעין עליהם וכל שכן שאין דורסין עליהם ויש שפרשו בו שהמוצאן אינו רשאי לעבור מעליהם ולהניחם אלא שמסלקין אותם משם מלשון אין מעבירין על המצות ואין סוגיא זו מוכחת כן ר"ל מה שהקשו והא איכא גוים וכן מה שתירץ וכן מה שהקשה הא איכא בהמה וכלבים וכו' כלם מתפרשים יותר יפה לפירוש ראשון ומה שאמרו בערובין ברבן גמליאל שמצא גלוסקין בדרך וראה גוי בא כנגדו ואמר לו טול גלוסקין הללו ואמרו עליה שמע מינה אין מעבירין על האוכלין פירושו לדעתנו כדי שלא יבא אחר וידרוס:

    כל שיש בה סימן למדת מדברינו שחייב להכריז על כל פנים בין דרך נפילה בין דרך הנחה בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד שזה בחזקת שלא נתיאש הוא הא אם נודע שנתיאש בשעת מציאה כגון ששמעוהו אומר אוי לו לחסרונו וכיוצא בזה זכה:

    Meiri on Bava Metzia 23a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בגמ' ואמר רב זביד משמיה כו' כריכות ברה"ר הרי אלו שלו ברה"י אי דרך נפילה כו' וכתב הרא"ש ע"ז ואע"ג דאמר לקמן ספק הנוח לא יטול כו' ה"מ כו' כגון אחר הגפה כו' אבל במקום הפקר נוטל ומכריז עכ"ל לכאורה קושייתו אהא דדרך הנוח חייב להכריז כו' וא"א לומר כן דלא שייך לומר ספק הנוח לא יטול בכריכות דרך הנוח ברה"י כיון דהוי מקום סימן ועוד דרה"י לא הוי מקום הפקר אלא הוי משתמר קצת כמו אחר הגפה כו' כמ"ש הרא"ש גופיה בהדיא לקמן וע"כ נראה להגיה בסוף דבריו אבל במקום הפקר נוטל והוא שלו וקושייתו מעיקרא אכריכות ברה"ר אפי' בדרך הנחה הוא שלו והם בעצמם דברי התוספות בר"פ ע"ש. ודע דהך דספק הנוח לא יטול ליכא לאשכוחי לרבא אלא במקום המשתמר קצת ובגוזלות המדדין דלית בהו מקום סימן כמ"ש התוס' והרא"ש לקמן בפרקין והיינו טעמא דלא אמרינן ברה"ר ספק הנוח ואפילו ודאי הנוח לא יטול כיון דמקום הפקר הוא ובקעי בו רבים דלא ידעי כולם דספק הנוח לא יטול מייאשי בעלים ומש"ה מותר ליטול והוא שלו והם דברי הרא"ש לעיל במתני' משא"כ ברה"י ובכל מקום שמשתמר קצת דלא שכיחי בו רבים ולא מייאשי ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 23a · Sefaria

    מהר"ם

    בגמרא אמר לך רבה התם היינו טעמא משום דאין מעבירין על האוכלין והאיכא כותים חיישי לכשפים כצ"ל:

    בתוס' ד"ה אין מעבירין ובו' אין לפרש אין מעבירין דהיינו אין דורסין וכו' כצ"ל:

    בא"ד והכא משמע דכותים דחיישי לכשפים כצ"ל:

    ד"ה והאיכא כותים וכו' עד כדמוכח פרק לא יחפור גבי ניפול הנמצא אלא כל היכא דאפשר כצ"ל:

    Maharam on Bava Metzia 23a · Sefaria

    שיטה מקובצת

    הא של בעל הבית חייב להכריז אי קשיא וליקשי מסיפא וכו' ואומר רש"י איידי דנקט וכו'. ואיכא למימר אי מסיפא הוה אמינא ארשות היחיד קאי. ומיהו אשכחן בעלמא כהאי גוונא חדא במסכת שבת פרק במה אשה ובפרק הקורא את המגילה לעז יונית לכל כשר והא קתני יונית ליונים אין לכולי עלמא לא ורישא קתני בהדיא יונית לא יצא וזו גדולה מהם ואחרת בבתרא בפרק לא יחפור הקונה שני אילנות מביא ואינו קורא הא שלשה מביא וקורא ואף על גב דקתני לה בסיפא בהדיא שלשה מביא וקורא דייק לה מרישא והתם לא הוה מצטריך לאתוי רישא כלל. הרמב"ן.

    אין מעבירין על האוכלין יש מפרשים אסור לעבור ולדרוס עליהן. ואינו מחוור חדא דאין עוברין על האוכלין הוה ליה למימר. ועוד דאמרינן בעירובין גבי רבן גמליאל שמצא גלוסקא וכו' ואמר ליה טול גלוסקא ואמרינן עלה שמע מינה אין מעבירין וכו' ואם אין דורסין עליהם קאמר למה ליה למימר טול גלוסקא יניחה במקומה ולא ידרסה. לכך הנכון כדפירש רש"י ומיהו הכא דאמרינן מעבירין על האוכלין פירושה שעוברין עליהם ודורסים אותם וכדמוכח שמעתין ואיידי דנקט אין מעבירין נקט נמי מעבירין ולא נקט עוברין. הריטב"א ז"ל.

    והא איכא גוים וכו' הא כתיבנא לעיל דיש מפרשים מילתיה דרבה דמשום הכי סבירא ליה דסימן העשוי לידרס לא הוי סימן משום דחיישינן שמא נשתנה הקשר או סימן אחר על ידי הדריסה לפיכך אין אנו סומכין עליו והקשו על פירוש זה דכשאנו רואין שלא נדרס מאי איכא למימר וגמרין לא נקט אלא סימן העשוי לידרס דמשמע אפילו שלא נדרס. ויש לומר דסבירא ליה לרבה דכיון דנפל במקום עשוי לידרס איתרע הסימן ויש לחוש דילמא נדרס ולא מנכר וכמי שאין בו סימן דמי. ולהאי שיטתא ניחא דפריך הכא לרבה ולא לרבא והכי פירושו והא איכא גוים דדרסי ולא איכפת להו ותקשי לרבה דסבירא ליה דכל דנפל במקום העשוי לידרס דאיתרע סימנה ויש לחוש אפילו לחששא רחוקה ואף על גב דלא נדרס חיישינן דילמא נדרס ולא מנכר ואם בא זה ונתן סימן בהאי סימנא ממש לא סמכינן עליה דחיישינן שמא נדרס ונשתנה ואין זה חפץ של זה אלא של אחרים והילכך מעתה תקשי לרבה דהא עשוי לידרס על ידי גוים אבל לרבא ניחא. ומיהו הרמב"ן דחה פירוש זה בשתי ידים שזו חששא רחוקה עד מאד שישוב על ידי הדריסה סימנו של זה כסימנו של זה וכדכתיבנא לעיל וכל שכן היכא דאנו רואים דלא נדרס כלל היכי ניחוש שמא נדרס ונשתנה הא ודאי חששא רחוקה טובא היא זאת וחס ליה לרבה דיסבור כן אלא ודאי משום יאוש בעלים נגעו בה וכדפירש רש"י וכדכתיבנא לעיל וכן פירשו בתוספות. ואם תאמר ומאי פריך והאיכא גוים דאמאי חייש לגוים והלא ישראל העובר שם ורואהו חייב לסלקו משם קודם שיבא הגוי וידרוס עליהן כדמוכח בעירובין וכי תימא דחיישינן שמא לא יראהו ישראל העובר שם ויבא גוי וידרוס עליו אם כן בלא גוי נמי ניחוש לישראל שידרוס עליו כיון שאינו רואה וכי תימא דאכתי חייש לדריסת גוים קודם שיעבור שם ישראל אם כן לרבא נמי לפרוך והלא גוים שקלי ליה כיון דחיישת דקדמי גוים לישראל. ותירצו בתוספות דדריסה שכיח לפי שדורסין דרך הילוכן אבל נטילה לא שכיח אבל קשיא להו לתוספות דהיכי פריך דניחוש שידרסוהו גוים קודם שיבא שם שום ישראל ויפטר מהכרזה אדרבה ניחוש לרוב ישראל שרואין הככר ויגביהוהו וניחוש לחומרא לחייבו הכרזה. ותירצו בגליון תוספות דפריך לרבה דסבירא ליה סימן העשוי לידרס לא הוי סימן ואפילו מצאו קודם שנדרס מתיאש דחושב מסתמא נדרס אם כן גם מתיאש אולי נדרס על ידי גוים. ויש לי לפרש דלעולם לא חיישינן דקדמי גוים לישראל אלא דחיישינן שמא לא יראהו ישראל העובר שם ויבא גוי וידרוס עליו ולא תקשי אם כן בלא גוי נמי דאיברא דחיישינן שמא לא יסתכל הישראל לפום ריהטיה להסירו משם ויבא הגוי וידרוס עליו ומיהו לא חיישינן למיעוט הסתכלות כולי האי שידרוס עליו ממש ולהכי לא פרכינן אלא אי איכא גוים. אי נמי יש לפרש דפשיטא ליה דאיכא מיעוטא דישראל שאינן רואין וידרסו והכי פריך והאיכא גוים וסמוך מיעוטא דגוים למיעוטא דישראל דדרסו ולאו אדעתייהו והוה ליה פלגא ופלגא וכן כתבו המפרשים וכדבעינן למכתב בסייעתא דשמיא. כן נראה לי. בצלאל אשכנזי.

    וזה לשון הרשב"א ז"ל והאיכא גוים וכו'. תמיה לי אם אתה חושש למיעוטא דגוים וכלבים אפילו לרבא נמי קשיא דהא משום יאוש בעלים נגעו בה ואם כן אפילו לרבא אמאי נוטל ומכריז. ואי אפשר לפרש דלכולי עלמא מקשה ופרקינן לכולהו דוקא באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים ובככרות דוקא משום דגוים חיישי לכשפים דאם כן בכל שאר אבידה באתרא דשכיחי גוים הרי אלו שלו ואפילו ברוב ישראל ואפילו מצא שלא באסרטיא ופלטיא גדולה ואפילו לרבנן נמי. ומתוך הדחק יש לי לומר דלמציאה בתר רבים שדינן לה אבל לדריסה אפילו למיעוט או לבהמה וכלבים חוששים דהרבה עוברין ודורסין שלא בהשגחה והילכך לרבה בלחוד הוא דקשיא ליה אבל לרבא ניחא. ומיהו אכתי קשיא לי לפי גירסת ההלכות דגרסי לעיל גבי תמרי דזיקא הואיל ואיכא בהמה וכלבים דאכלי להו מייאש מינייהו דאלמא כל היכא דאיכא בהמה וכלבים בעלים מתייאשים מהם אם כן ככרות אפילו לרבא קשיא ולדידיה נמי על כרחך באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים מוקמינן לה. ואיכא למימר לפי אותה גירסא דקושיא דבהמה וכלבים אכולהו פרכינן לה וטעמא דבהמה וכלבים אף על פי שהן מיעוט מפני שהן תדיר מחפשין אחר האוכל ואי איכא אינהו משכחי ליה ובעלים חוששים ומייאשין כן נראה לי. עד כאן לשון הרשב"א.

    וזה לשון הריטב"א והא איכא גוים. פירוש שדורסין אותן אם כן הוה ליה סימן העשוי להדרס. וקשיא לי דכיון דגוים מיעוטא נינהו למיעוטא לא חיישינן ומשום הא לא מייאשי בעלים מסימן שלהם וכדאשכחן בעיר שרובה ישראל ומיעוט גוים דמשום מיעוט גוים לא מייאשי בעלים לומר דדילמא משכח לה גוי. ושקיל לה ויש לומר דדריסה דהויא ממילא כיון דאזלי גוים התם ודרסי לפי תומם כך הוא מיעוט כרוב דאף על גב דישראלים לא דרסי גוים דרסי אבל לענין נפילת אבידה או מציאתה לעולם יש לנו לומר דמרובא נפל או דרובא משכחי לה כן נראה לי. ורבותי תירצו דהכא הא איכא מיעוט ישראל שמעבירין על האוכלין לפי תומם וסמוך מיעוטא דישראל למיעוטא דגוים או דבהמה וכלבים והוה ליה כפלגא ופלגא וגם זה נכון. עד כאן. וזה לשון הר"ן: ואם תאמר ואי אמרינן דמשום מיעוטא דגוים דדרסי עלייהו מייאש מרייהו מינייהו אם כן מצא אבידה בעיר שרובה ישראל אמאי חייב להכריז נימא דמרא אייאש מינה מימר אמר אתא גוי ושקיל ליה. ויש לומר דבעלמא ודאי לא חיישינן למיעוטא דגוים אבל הכא משום הכי חיישינן להו משום דאיכא מיעוטא דישראל דדרסי ולאו אדעתייהו וסמוך מיעוטא דגוים להאי מיעוטא והוה ליא פלגא ופלגא. עד כאן.

    באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים ואף על גב דאמרינן לעיל גבי תמרי דזיקא כיון דאיכא שקצים ורמשים ויש גורסים שם והאיכא בהמה לכלבים אין כל המקומות שוין וכדאמרינן הכא באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים הא סתם המקומות משכח שכיחי. הריטב"א.

    והאיכא בהמה וכלבים וכו' פירוש שעוברים עליהם ומשחיתים הסימן וקשה לרבה אבל לומר שמתייאש שמא יאכלום בהמה וכלבים וקשיא לכולהו לא קאמר דודאי שכיחי טפי אינשי דנטלי להו מבהמה וכלבים שיאכלום ובני אדם הרואים אותם יטלום מהם אבל לחשש השחתת סימן די בכל דהו. זה נראה לי לפרש לפי פשט הגמרא דמשמע דלא מקשי אלא לרבה ובאמת הדרן קושיין לדוכתיה וצ"ע.

    לימא כתנאי רבי יהודה אומר וכו' האי לישנא לא דייק שפיר דלא שייך למימר לימא כתנאי אלא אמימרא דאמוראי אבל היכא דפליגי אמוראי לא שייך למימר אלא לימא פליגי בפלוגתא דתנאי הילכך איכא לפרושי דאכל חדא מאמוראי קאמר לימא כתנאי דרבא דאמר סימן העשוי לידרס לא הוי סימן היינו כתנאי ורבי יהודה פליג עליה ורבא דאמר הוי סימן הויא נמי כתנאי ותנא קמא דרבי יהודה פליג עליה. וליתא להאי פירושא כלל דבשלמא עליה דרבה פריך שפיר דהא ודאי לא אתיא כרבי יהודה דרבי יהודה אפילו בסימן הבא מאליו קאמר דהעשוי לידרס הוי סימן אבל לרבא לא קשיא כלל דאיכא למימר דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יהודה אלא בסימן הבא מאליו דכמו שנפל מאליו כך נופל ממנו בדריסה כל דהו אבל סימן העשוי בידים אינו נשחת בדריסה ובעלים נמי לא מייאש מיניה. והנכון דהא דפריך לימא כתנאי לא קאי אכל חד באפי נפשיה אלא אפלוגתייהו בחדא מחתא קאי והכי קאמר לימא כתנאי פלוגתא דרבה ורבא ושפיר פריך אתרווייהו דכי היכי דרבה איירי בכל גוונא ואפילו בסימן הבא על ידי עצמו הכי נמי רבא מיירי בכל גוונא ואפילו בסימן הבא מאליו זהו שכתב רש"י לימא כתנאי פלוגתא דרבה ורבא ודוו"ק. כן נראה לי. בצלאל אשכנזי.

    ועוד 4 קטעי פירוש על דף זה.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 23a · Sefaria

    פני יהושע

    בגמרא ורבא מתרץ לטעמיה במקום כריכות ברה"ר כו' דמינשתפא אף לפרש"י דלעיל שפיר' אליבא דרבא שהמוצא מכריז במקום פלוני מצאתי והלה אומר שחפץ פלוני היה אפ"ה א"ש דכיון דמינשתף לא יוכל להכריז במקום פלוני מצאתי כדי שהאובד ישים לבו ע"י כך החפץ שנאבד ממנו דאדרבה אפשר שהאובד לא עבר מעולם בזה המקום שנמצא החפץ אלא הרוח גלגלו למרחוק ואם כן מתוך כך לא ישים אל לבו כלל כנ"ל:

    בפרש"י הא של בע"ה כו' ואף על גב דבהדיא תנא לה כו' עכ"ל. ולולי פרש"י יותר נראה לומר משום דבסיפא איכא למידחי דברה"י דוקא איירי דומיא דכריכות דנקיט שם ברה"י ואף על גב דא"כ תיקשי אי ברה"י מאי איריא של בע"ה של נחתום נמי ס"ס ה"ל דיוקא וא"כ ניחא ליה להקשות מרישא דמשמע להדיא דארשות הרבים נמי קאי דהא קתני רה"ר בהדיא בבבא דכריכות וק"ל:

    בתוספות בד"ה והא איכא וכו' וא"ת וליפרוך וכו' וי"ל דדריסה שכיח כו' עכ"ל. ויש לדקדק למה לא כתבו כן אמימרא דרבה גופא דקאמר סימן העשוי לידרס לא הוי סי' וע"כ הטעם משום דמייאש כיון דשכיחי אינשי טובא דדרסי קודם שיגביה המוצאה דאין לפרש שהמוצא גופא דורס עליה בתחלה שלא מדעת ומחמת דריסתו מרגיש בו ומגביהה דאם כן ברה"י נמי אמאי מכריז דהא עשוי לידרס אע"כ דדוקא ברה"ר עשוי לידרס כיון דרבים דרסי עליה וא"כ הוי להו לאקשויי אמאי אמרינן דמייאש מה"ט דשכיחי רבים דדרסי ולא אמרינן שיגביהם המוצאן וממילא לא אתיא לידי דריסה אלא ודאי דדריסה שכיח טפי מנטילה כמו שתירצו ועוד דהתם לא שייך תירוץ התוספות דנטילה לא שכיח שיראים שסוברים שלדעת הונחו שם וזה שייך דוקא בעכו"ם דבהכי איירי אבל לעיל במימרא דרבה דרוב הדורסים הם ישראל אם כן למה נתלי בדריסה טפי מנטילה דודאי יטלם המוצא ויכריז כיון דהכי קושטא דמילתא לדינא כדאמרינן בסמוך דבדבר שיש בו סימן נוטל ומכריז אפילו דרך הינוח ול"ל דלעיל בכריכות ודאי שכיח דריסה טפי מנטילה כיון דלא חשיבי כ"כ משא"כ בככרות של בע"ה דחשיבי טפי דקי"ל דאפילו באלף לא בטלי מפני חשיבותן ומש"ה קשיא להו אמאי לא תלינן בנטילה דא"כ תיקשי אגמ' מאי מקשה לרבה מככרות של בע"ה דלמא ככרות של בעה"ב לא הוי סימן העשוי לידרס מפני חשיבותן וכי קאמר רבה בע"כ במידי דלא חשיבי בענין שיש לתלות בדריסה טפי מנטילה אלא ודאי דליכא לאיפלוגי וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב דסברת התוספות להיפך דגבי ישראל ודאי שכיח טפי דריסה מנטילה דמשום איסורא פרשי מליטלן ואי משום מצות השבת אבידה אפשר שאינה לפי כבודו לטפל בכריכות ברה"ר ועוד דאפשר שאין זו מצות השבת אבידה כיון דאיכא למיתלי בהינוח אבל הכא דמיירי מעכו"ם מקשו שפיר דודאי שקיל לה ודו"ק:

    בא"ד אבל קשה דהיכי פריך כו' אדרבה ניחוש לרוב ישראל כו' ועוד דבעי למימר דאפילו ברוב עכו"ם כו' עכ"ל. ולכאורה יש ליישב דעיקר קושיית המקשה דאית לן למימר דודאי מייאש כיון דאיכא ספיקי טובא דנהי דאמרינן דאין מעבירין על האוכלים היינו משום דרוב בני אדם מרגישין ורואין האוכלים המונחים בדרך ומגביהים אותן אבל ודאי איכא מיעוטי דדרסי לפי תומם דרך הילוכן וא"כ איכא ספק מיעוט ישראל דדרסי ועוד דשמא ימצא אחד מהמיעוט עכו"ם ויטלו ואת"ל שירא העכו"ם ליטול שסובר שבע"ה רואהו כמ"ש התוספות אכתי איכא למיחש שמא ידרסוהו וא"כ כיון דאיכא כל הני ספיקי איכא למימר דודאי מייאש ולא דמי כלל אפילו לרוב עכו"ם דהתם ליכא אלא חדא ספיקא דשמא ימצא אחד מהרוב עכו"ם ויטול ואם כן כיון דאיכא מיעוט המצוי של ישראל אפשר דה"ל כמחצה על מחצה כיון דאפשר לתקן כן נ"ל ליישב קושית התוס' ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשו התוס' בסמוך בד"ה והא איכא בהמה ע"ש ודו"ק:

    בגמרא אלא אמר רב זביד כו' דכ"ע סברי סי' העשוי לידרס הוי סימן ומעבירין על האוכלים כו'. וקשה לאיזה צורך מסיים דכ"ע מעבירין על האוכלים דהוי דלא כהלכתא דהא אשכחן לר' גמליאל בפרק הדר דקאמר אין מעבירין ולא אשכחן מאן דפליג ובהאי ענינא הוי מצי למימר הכא דכ"ע אין מעבירין והכא בסימן העשוי מאליו קמיפלגי ויש ליישב דלפי סברת המקשה מהדר ליה משום דלמאי דבעי המקשה לאשכוחי פלוגתייהו בסי' העשוי לידרס ע"כ היה צריך לומר דכ"ע מעבירין דאוא"כ לא הוי סי' העשוי לידרס וא"כ מהדר ליה רב זביד משמיה דרבא דאפילו לפי סברתך את"ל דכ"ע מעבירין ס"ל אפ"ה איכא למימר דסברי סימן העשוי לידרס הוי סימן והכא בסי' הבא מאליו פליגי ולפמ"ש נתיישב פסק בעל מג"א בא"ח סי' קע"א שפסק דאין מעבירין על האוכלין אף ע"ג דבהאי דהכא קי"ל כרבא אלא ע"כ כדכתיבנא וק"ל:

    Penei Yehoshua on Bava Metzia 23a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא מציעא, דף כ״ג, עמוד א׳, בהיקף של כ־451 מילים ב־15 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 15 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 119 מילים

      נפתחת ב״דמדרסא. ברשות היחיד נוטל ומכריז, דלא מדרסא.…״

    2. קטע 226 מילים

      נפתחת ב״ורבא מתרץ לטעמיה במקום: כריכות ברה"ר הרי…״

      חכמים: רבא.

    3. קטע 346 מילים

      נפתחת ב״ת"ש ככרות של נחתום הרי אלו שלו.…״

      חכמים: רבה.

    4. קטע 425 מילים

      נפתחת ב״אמר לך רבה: התם היינו טעמא משום…״

      חכמים: רבה.

    5. קטע 526 מילים

      נפתחת ב״לימא כתנאי: ר"י אומר: כל דבר שיש…״

    6. קטע 627 מילים

      נפתחת ב״סברוה: דכולי עלמא סימן הבא מאיליו הוי…״

    7. קטע 727 מילים

      נפתחת ב״אמר רב זביד משמיה דרבא: אי ס"ד…״

      חכמים: רב זביד, רבא.

    8. קטע 836 מילים

      נפתחת ב״אלא, אמר רב זביד משמיה דרבא: דכולי…״

      חכמים: רב זביד, רבא.

    9. קטע 928 מילים

      נפתחת ב״ורבה אמר לך: דכ"ע סימן העשוי לידרס…״

      חכמים: רבה.

    10. קטע 1029 מילים

      נפתחת ב״איכא דאמרי, סברוה: דכ"ע סימן הבא מאיליו…״

    11. קטע 1125 מילים

      נפתחת ב״אמר רב זביד משמיה דרבא: אי ס"ד…״

      חכמים: רב זביד, רבא.

    12. קטע 1236 מילים

      נפתחת ב״אלא אמר רב זביד משמיה דרבא: דכולי…״

      חכמים: רב זביד, רבא.

    13. קטע 1334 מילים

      נפתחת ב״ורבה אמר לך: דכולי עלמא סימן העשוי…״

      חכמים: רבה.

    14. קטע 1416 מילים

      נפתחת ב״אמר רב זביד משמיה דרבא: כללא דאבידתא…״

      חכמים: רב זביד, רבא.

    15. קטע 1551 מילים

      נפתחת ב״ואמר רב זביד משמיה דרבא: הלכתא, כריכות…״

      חכמים: רב זביד, רבא.

    חכמים הנזכרים בדף

    חיפוש מקורות חכם

    אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

    היעד שנמצא: בבא מציעא דף כ״ג ע״א

    פתיחה בקורא

    מקור: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · רישיון: CC-BY-SA

    מהדורה: Wikisource Talmud Bavli · הנוסח נבדק מול המקור בתאריך 7.9.2026