מסכת בבא מציעא דף נ״ז עמוד א׳
חזרה לאינדקסAlso cited as: Bava Metzia 57a, Chapter 4 HaZahav
רש"י
מהו למינקט מינייהו ומיכל - כלומר אגידולין דידהו לא מבעיא לן שהרי אפי' התיר עומר של אשתקד את הזרעים קודם שנזרעו וזרעם קודם העומר ולא השרישו הוו הגידולין אסורין עד שיבא עומר הבא כי קא מיבעי ליה לנקוטי מן הזרעים שבקרקע ומיכל לאחר העומר:
ושרינהו עומר - שהעומר מתיר את התלושין חדשים של שנה זו ואת גידולין המחוברין שהשרישו:
או דלמא בטלינהו אגב ארעא - וכקרקע בעלמא דמו ולא שייך עומר גבייהו למשרינהו:
בעי ר' אמי אונאה - הא תנן לה במתניתין דאין להו לכל הנך דמתני':
ביטול מקח - יותר משתות:
יש להן או אין להם - מי אמרינן מאל תונו (ויקרא כה) הוא דאימעוט והא לאו בכלל אונאה הוא אלא מקח טעות הוא או דלמא כיון דלאו דבר שבמדה הוא ולא אטעייה בדיבוריה כשאר דין אונאה הוא:
ר' יונה ור' ירמיה - מילתא באפי נפשייהו אמרי ולאו אדרבי אמי קיימי אלא ר' [ירמיה] אקרקעות ורבי [יונה] אהקדשות אמרי משמיה דר' יוחנן אונאה אין להם ביטול מקח יש להן:
מ"ד אהקדשות - אמרה ר' יוחנן:
כ"ש - דאקרקעות נמי אמר דכיון דאשמועינן דביטול מקח לאו בכלל אונאה הוא מהיכא אימעיט אי דהקדשות קחשיב ליה מקח טעות אע"ג דליכא טעות כלפי שמיא ואפ"ה אמרינן ביטול מקח כל שכן דלגבי חבריה דאיכא למימר טעה ואדעתא דהכי לא אקנייה כל שכן דהדר:
מ"ד אקרקעות - אמרה:
אבל אהקדשות לא - דאילו גבי הדיוט אמרינן טעה ואדעתא דהכי לא אקני אבל אהקדש ליכא למימר הכי וכיון דליתנהו בדין אונאה טעות נמי לא אמרינן בהו כדשמואל:
מחולל - כדאמרן דאימעוט מאונאה וטעות נמי ליכא בהו דמאן טעה:
תנן התם - במסכת תמורה (דף כו:):
אם היה קודש בעל מום - רישא דמתני' הכי האומר הרי זו תחת זו זו תמורת זו זו חלופי זו הרי זו תמורה זו מחוללת על זו לא אמר כלום שאין קרבן תמים מתחלל ואם היה קודש בעל מום יצא לחולין וצריך לעשות לו דמים אם אין זו של חולין יפה כשל הקדש מוסיף עליה מעותיו עד כדי דמי הקדש:
יצא לחולין דבר תורה - ואפי' אין זו יפה כמותה כדאמר דאמעיט באונאה:
אף צריך לעשות לו דמים דבר תורה - דגבי הקדשות ערכך כתיבא בכולהו וקסבר ערכך שוויו משמע ור' יוחנן סבר ערכך כל דמים שיערכוהו משמע ליה אם זול אם יוקר:
והא"ר יונה אהקדשות כו' - לר' יונה קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן:
ואיפוך - אליבא דר' יונה אבל אליבא דרבי ירמיה לא תיפוך דהא לר' ירמיה אליבא דרבי יוחנן הקדשות אין להם בטול מקח דמ"ד אקרקעות אבל אהקדשות לא כדשמואל וה"נ איתא בתמורה לרבי יונה איפוך וקמיפלגי ר"ל ור' יוחנן מ"ד אין להן ביטול מקח אית ליה דשמואל דכיון דאימעיט מאונאה לא שנא שתות לא שנא יתר משתות דאילו גבי הדיוט אמרינן טעה אבל בהקדש ליכא למימר טעות:
ומר לית ליה דשמואל - קסבר כיון דאיכא יתר משתות לאו דרך מקח הוא וכיון דלגבי מקח לאו מידי הוא גבי חילול נמי לאו מידי עבד:
שחיללו אין - דהא אימעיט מאונאה לא שנא גדולה ולא שנא קטנה:
לכתחילה לא - ודבר תורה דערכך שוויו משמע:
ומר סבר אפי' לכתחילה - ערכך כל דהו משמע הלכך לאפקועי איסוריה ואפילו מדרבנן שרי ומיהו לאחר זמן ישלם:
לעולם בכדי אונאה - וקאמר דבר תורה ואפילו בכדי אונאה צריך לעשות דמים דבר תורה:
ולא תיפוך - דאי מפכת לה קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן דאילו לדידיה לא מצי לתרוצי אין להן אונאה דמתני' כרב חסדא דפחות מכדי אונאה חוזר מדא"ר יוחנן: אונאה אין להן ביטול מקח יש להן מכלל דאונאה אין להן דקאמר אין מחזירין להן אונאה הוא אבל ר"ל כי מותבת ליה ממתניתא מוקי לה כרב חסדא:
מאי אין להן אונאה - דגבי הקדשות דאפילו פחות מכדי אונאה חוזר:
1מהו למינקט ומיכל מינייהו: כמאן דשדיין בכדא דמי, ושרינהו עומר, או דלמא בטלינהו אגב ארעא? תיקו.
2אמר רבא: אמר רב חסא, בעי רבי אמי: אונאה אין להם, ביטול מקח יש להם או אין להן? אמר ר"נ הדר אמר רב חסא, פשיט ר' אמי: אונאה אין להם, ביטול מקח יש להם. ר' יונה אמר אהקדשות, ר' ירמיה אמר אקרקעות, ותרוייהו משמיה דר' יוחנן אמרו: אונאה אין להם, ביטול מקח יש להן.
3מ"ד אהקדשות, כ"ש אקרקעות. מ"ד אקרקעות, אבל אהקדשות לא. כדשמואל, דאמר שמואל: הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל.
4תנן התם: אם היה קודש בעל מום, יצא לחולין, וצריך לעשות לו דמים. א"ר יוחנן: יצא לחולין דבר תורה, וצריך לעשות לו דמים מדבריהם. ור"ל אמר: אף צריך לעשות לו דמים מן התורה.
5במאי עסקינן? אילימא בכדי אונאה, בהא לימא ר"ל צריך לעשות לו דמים דבר תורה? והתנן: אלו דברים שאין להם אונאה: הקרקעות, והעבדים, והשטרות, וההקדשות!
6אלא ביטול מקח, בהא לימא רבי יוחנן צריך לעשות לו דמים מדבריהם? והא"ר יונה אהקדשות, ורבי ירמיה אמר אקרקעות, ותרוייהו משמיה דר' יוחנן אמרי: אונאה אין להם, ביטול מקח יש להם! לעולם בביטול מקח, ואיפוך דרבי יוחנן לר"ל ודר"ל לרבי יוחנן.
7במאי קמיפלגי? בדשמואל, דאמר שמואל: הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל. מר אית ליה דשמואל, ומר לית ליה דשמואל.
8איבעית אימא, דכולי עלמא אית להו דשמואל, והכא בהא קמיפלגי: מר סבר שחיללו אין, לכתחלה. לא ומר סבר אפילו לכתחלה׃
9איבעית אימא: לעולם בכדי אונאה, ולא תיפוך, ובדרב חסדא קמיפלגי, דאמר: מאי אין להם אונאה? אינן בתורת אונאה,׃
תוספות
אמר ר"נ הדר א"ר חסא אונאה אין להן ביטול מקח יש להם - משמע דרב נחמן לא פליג ארב חסא רבו וקשה לר"ת דבפ' המקבל (לקמן בבא מציעא דף קח. ושם) אמרינן זבן בר' ושוה ק' סבור מינה כו' אמר רב נחמן אין אונאה לקרקעות אלמא אפי' ביטול מקח אין להם ותירץ ר"ת דאין אונאה עד פלגא אבל מפלגא ואילך מיקרי ביטול מקח ויש להם ואתי שפיר הא דתנן (לעיל בבא מציעא דף נו:) רבי יהודה אומר אף המוכר בהמה ומרגלית אין להם אונאה ומפרש בגמרא עד כדי דמיהם מדקאמר אף משמע דקרקעות נמי אית להו האי שיעורא ובפרק אלמנה נזונית (כתובות דף צט:) תנן שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו שתות מכרם בטל רשב"ג אומר מכרם קיים ומפרש התם דמכרם קיים עד פלגא:
יצא לחולין כו' - למ"ד צריך לעשות לו דמים מדבריהם יצא לחולין הכל אבל מדרבנן צריך לשלם להקדש אונאתו ולמ"ד צריך לעשות לו דמים דבר תורה דיש להקדש ביטול מקח יצא לחולין כנגד המעות שנתן והשאר יתחלל בדמים שישלם וקמ"ל דלא אמרינן כיון שיש להקדש ביטול מקח יבטל הפדיון ולא יצא לחולין כלל כמו בהדיוט דהמקח בטל והיינו טעמו משום דבהדיוט המאנה חוזר משום שאינו רוצה להחזיר האונאה ואפילו אם המתאנה פוטרו מלהחזיר מ"מ שניהם חוזרים כיון שהמתאנה היה יכול לבא לידי הפסד אם לא ירגיש ויחזור בכדי שיראה אבל הקדש המתאנה אינו יכול לבא לידי הפסד כשידע המחלל שאינה הקדש לא יוכל ליהנות עד שיוסיף על דמיו כדי שוייו וע"כ צריך להוסיף ולא יוכל לחזור דאפי' מתחייב להקדש בטעות מפסיד כדאמרינן ביש נוחלין (ב"ב דף קלג: ושם ד"ה ולא) לא תשיימיה את דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כ"ש כאן שיתחייב להוסיף אע"פ שטעה והיה סבור שיתחלל בכך כל ההקדש ולא יצטרך להוסיף כי מ"מ נתרצה לשוה בשוה ולא נתכוון מסתמא לאנות ההקדש ואינו יכול לחזור ולכך אין שניהם חוזרים:
והאמר רבי יונה אהקדשות - ביטול מקח יש להם ולא היה יכול לתרץ דביטול מקח יש להם מדרבנן דאם כן מאי איכא בין אונאה דהקדש לביטול מקח דבאונאה נמי צריך להוסיף דמים מדרבנן מדפריך אי באונאה בהא לימא ר"ל דבר תורה אבל לרבי יוחנן דאמר מדבריהם אתי ליה שפיר ולעיל נמי אמר יד הקדש על העליונה אפילו באונאה ועוד אי ביטול מקח דקאמר ר' יונה מדבריהם א"כ נצטרך לומר דלמ"ד אין להם ביטול מקח היינו אפילו מדרבנן א"צ להשלים דמים ובהדיא קתני דצריך לעשות לו דמים ולעיל יד הקדש על העליונה:
ומר סבר אפי' לכתחילה - תימה דבפ' המקדיש שדהו (ערכין דף כט.) אומר כי אמר שמואל שחללו לכתחילה מי אמר ובפ"ק דסנהדרין (דף יד:) אמר דבשומת הקדש בעינן ט' וכהן ולעולם הבעלים קודמין שמוסיפין חומש אלמא מחזירין אחר ריוח הקדש וי"ל דה"פ שחללו אין שנתכוון לחללו פחות מדמיו שדבר זה אסור לעשות ואין צריך להשלים אלא מדרבנן אבל לכתחילה שעשה דבר שמותר שנתכוון לחללו שוה בשוה וטעה ונמצא שהקדש שוה יותר ישלים מן התורה ומר סבר אפילו לכתחילה לא ישלים אלא מדרבנן אף על פי שנתכוון שוה בשוה אבל במזיד לכ"ע אסור לאנות ההקדש:
לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.
מפרשים נוספים
רשב"א
אף צריך לעשות לו דמים דבר תורה - והא דקתני יצא לחולין כנגד מה ששוה מה שנתפס תחתיו קאמר, אבל לר' יוחנן דאמר צריך לעשות לו דמים מדבריהם, יצא לחולין לגמרי, אלא שהוא צריך לשלם לאחר זמן המותר.
(ועניין) [לעולם] בביטול מקח ואיפוך - וא"ת כיון דיש בו ביטול מקח, היכי קתני יצא לחולין. י"ל דלאו למימר שיהא כאן לגבי פדיון זה ביטול מקח, אלא שיש בו שעור בטול מקח, ולעולם אין החלול מתבטל. וטעמא דמילתא דבעלמא ביתר מכדי אונאה בטל מקח, והכא מקח קיים ומחזיר האונאה, משום דבעלמא דאלו שהה יותר מכדי שיראה לתגר או לקרובו הפסיד, אין דעתם שיהא המקח קיים אם מצא בו אונאה יתירה על שתות, אלא אם כן שהה כדי שיראה לתגר או לקרובו, אבל גבי הקדש שהם יודעים שאינו נמחל כשיעור שהייה, דעתם שיתקיים המקח, ולכשתמצא האונאה היתירה שיחזיר דמים, והרי זה כמי שפרע עכשיו מקצת דמים ולאחר זמן המותר על פי בקיאים שישומו אותו.
מר סבר שחיללו אין לכתחלה לא, ומר סבר אפילו לכתחלה - ולהאי אוקימתא מסתברא לי (בכאן) [דלא] צריך לעשות לו דמים לאחר מכאן קאמר, אלא צריך לעשות לו דמים בשעת החלול קאמר, והכי קאמר, יצא לחולין ובלבד שיכוין דמיו בשעת החלול, הא לאו הכי לא יצא לחולין דבערכך כתיב, ומר סבר יצא לחולין דבר תורה, וצריך לעשות לו דמים לכתחלה מדבריהם, דערכך כל דהו משמע. וא"ת והא לשמואל אין צריך לעשות לו כלל כדעת ריש לקיש. ודהא שוה מנה על שוה [פרוטה] ואפילו לכתחלה קאמר, ואפילו מדבריהם אינו צריך לעשות לו דמים. י"ל דההיא דשמואל במתכוין לחלל שוה מנה על שוה פרוטה, ב) ובכי הא אפילו לכתחילה נמי, אבל בבא לחלל שוה בשוה, צריך לדקדק ולעשות דמים מכוונים מדבריהם, ומיהו בדיעבד אין צריך לשלם, דיצא לחולין לגמרי. אי נמי, יש לפרש, דצריך לעשות לו דמים דבר תורה, לשלם דבר תורה קאמר, והא דקאמר מר סבר שמואל אפילו לכתחלה, הכי קאמרי כיון דשמואל סבר דבמתכוין לחלל שוה מנה על שוה פרוטה מחלל ואינו [נמנע], אף זה שחלל וסבור שחלל שוה בשוה, אע"פ שנמצא בו שעור ביטול מקח, יצא לחולין דבר תורה, אלא שצריך לשלם דמים מדבריהם, הואיל והיה בדעתו לחלל שוה בשוה, אבל לר' יוחנן דאמר ביטול [מקח] יש להם, במתכוין לחלל שוה בשוה ונמצא בו יתר מכדי אונאה, צריך לשלם מדאורייתא, ולא יצא לחולין אלא מה שהוא כנגד חלולו, דאף שמואל לא אמר אלא במתכוין לחלל שוה מנה על שוה פרוטה, ובדיעבד דוקא. וא"ת למאן דאמר דשמואל אפילו לכתחלה, והא בערכך כתיב, וי' כהנים כתובים בפרשה (סנהדרין יד, ד) דאלמא לכתחילה מיהא צריך לדקדק וליתן דמים מכוונים. יש מתרצים, דקראי בהקדש ביד גזבר שמוכרו לאחר בכדי דמים, אבל הא דשמואל בהקדש ברשות בעלים שעושה דרך חלול. עוד יש לומר, דאצטריך להא דאמרינן לעיל (בבא מציעא נה, א) פרה זו תחת פרה זו של הקדש הקדישו אינו פדוי, וטעמא משום דלא הזכיר דמים כלל ורחמנא אמר בערכך, דאלמא צריך להזכיר בו ערך ), וכשהכהן מוכרו צריך לדקדק בדמים, אבל הקדש ביד בעלים אפילו בכל שהוא לשמואל, דאמר אפילו לכתחלה.
מסכת בבא מציעא דף נ״ז עמוד א׳
מסכת בבא מציעא דף נ״ז עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה - 9 קטעים ממוספרים, כ־247 מילים - יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
לדף הביאור המלאחיפוש מקורות חכם
אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת - החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.
היעד שנמצא: בבא מציעא דף נ״ז ע״א
פתיחה בקורא