לאו בידו — שמא לא ימכרוהו לו:
דלא צר וחתים — מעות של כל איש ואיש לבד:
סיטומתא — חותם שרושמין החנונים על החביות של יין שלוקחין הרבה ביחד ומניחין אותו באוצר הבעלים ומוליכין אותן אחת אחת למכור לחנות ורושמין אותם לדעת שכל הרשומות נמכרות:
ובאתרא כו' למיקני — שרגילין לרשום על מנת שבדבר זה תהא קנויה לו כאלו משך קני:
מחוסר שתים — שתי מלאכות:
פוסק עמו — ואע"פ שלא יצא השער דהא יש לו אבל מחוסר שלש. כאין לו דמי:
משדא בחמה — שטוח העומרין בחמה:
ומידרא — לזרוק המוץ לאחר הדישה ברחת ברוח:
כגון דשדי בחמה ויבש — דאכתי גדיש קרי ליה:
בידי אדם — אם מלאכות שהדבר מחוסר בידי אדם אפי' מאה הן פוסק:
בידי שמים אפי' אחת אינו פוסק — דמי יימר דאתיא ויהא בידו להשלים הלכך כאין לו הוא:
האיכא מידרא — דבידי שמים היא שצריך רוח שאינה מצויה:
אפשר בנפוותא — וו"ן בלע"ז:
על העביט — כולהו לאותבינהו לרב ושמואל נקיט לה ואזיל:
מכמר — הוחמם:
למידש — לדרוך בגת:
מנגד — למשוך היין אל הבור שלפני הגת:
כדתני ר' חייא — לקמן:
על הכומר של זיתים — דתנן במתניתין (לעיל בבא מציעא דף עב:) מעטן תנא ליה איהו במתני' בלשון כומר לומר שכבר נתחממו:
בי דפא — בית הבד של שמן:
לפופי — אמולידי"ר בלע"ז לשון מלפפין הוולד (שבת דף קכט:) שמגלגלו לפי מדתו אם גדולות אם קטנות ועושה להן בית קיבול:
ומשרף — לצרפו בכבשן:
כגון דמלפף ויבש — ואכתי ביצים קרי להו לשון ביצה מרשק"א שהעפר מגובלת עם המים:
ומידק — לאחר שנשרפו האבנים הרי הן חתיכות שרופות ומוציאין אותן מן הכבשן ונותנין בהן מעט מים וצוברין אותן ונידוכות מאליהן כקמח טחון:
משראוי לשקען בכבשן — משהכין והזמין את האבנים ואת העצים והכל בידו ואין חסר אלא מלאכת השריפה:
בד"א — שצריך שיהא מוכן בידו:
בעפר לבן — שאינו מצוי וכשהיו מכניסין אותו אין מכניסין אותו אלא מגובל ועשוי ביצים:
אבל בעפר שחור — שהוא מצוי במקומו אין צריך שיהא בידו שאם אין לזה יש לזה:
מכי עיילי עפרא — משהכניס המוכר וצבר עפר בביתו ועפר שחור היה:
עשיק עפרא — יקר ואינו מצוי:
סמכא דעתיה — דכל אחד והחוזר יקבל מי שפרע:
לא סמכא דעתיה — דלמא לא משכח עפרא וליכא מי שפרע שהוא עצמו לא נסמך עליו אלא נתן על הספק:
