מסכת בבא מציעא דף פ״ז עמוד ב׳
חזרה לאינדקסAlso cited as: Bava Metzia 87b, Chapter 7 HaSokher et HaPoalim
רש"י
בשעה שאינה גמר מלאכה - כגון המנכש בבצלים:
מאחר שנגמרה מלאכתן - כגון נתפרסו עגוליו דמתניתין:
ובדבר שאין גידולו מן הארץ - כגון החולב בהמותיו והמגבן:
גמ' מנא הני מילי - דפועל אוכל במחובר:
אתיא קמה קמה - והמקשה אומר גזירה שוה זו כדי להקשות ולומר אימא דלא אישתעי קרא אלא בחייבת בחלה כגון קמת מין דגן אבל בקמת קטנית לא:
כי תבא ואכלת ענבים - לקמן דריש ליה בפועל וסיפיה דקרא ואל כליך לא תתן משמע אלא לכליו של בעל הבית תתן אלמא בשעת גמר מלאכת חיבורן קאי:
כי תבא בקמת רעך - וגו' וחרמש לא תניף אלמא בשעת חרמש קאי:
מהחל חרמש בקמה - הוא עומר הקרב בפסח שהוא בא מן השעורין שחייבין בחלה:
צד מזבח - יין לנסכים וסולת למנחות:
ואתי נמי זית - בהאי דינא דאית בה צד מזבח והוא שמן למנחות אבל שאר מיני אילנות וזרעים לא:
וזית במה הצד אתי - בתמיה וכי מדרשא בעי למילפיה הא בכלל כרם הוא:
בשעת חרמש - שהוא גמר מלאכה:
מאל כליך - כדמפרש לה לעיל ולקמן קדריש לה הכי:
תינח דבר חרמש הוא - כגון קטנית:
דלאו בר חרמש - כגון המוסק בזיתים והגודר בתמרים:
בעלי קמה - העומדים בקומה בארץ והכל בכלל:
והא אמרת קמה דמיחייבא בחלה הוא - כלומר והא כבר אותבינא דאיכא למילף בג"ש דבקמה בת חלה קאי:
הני מילי - דאיכא למיפרך ההיא פרכא:
מקמי דדרשינן חרמש - לרבות קטנית:
השתא - דדרשינן חרמש ליתא לג"ש ואיתרבי קמה לרבות כל בעלי קמה:
כרם רעך - ואל כליך לא תתן אבל כרם כותי תתן:
הניחא וכו' - פלוגתא בהגוזל ומאכיל (ב"ק דף קיג.):
ולא של הקדש - אסור לאכול:
ולא מוצץ - היין וזורק החרצנים:
ולא ענבים ודבר אחר - לטבול ענבים במלח למתקן שיאכל הרבה:
כנפשך - כאילו הן שלך:
מה נפשך אוכל ופטור מן המעשר - דהא לא נגמרה מלאכתו למעשר דתנן (מעשרות פ"א מ"ז) יין משירד לבור:
אף פועל אוכל ופטור - ולא אמרינן הואיל דבאגריה אכיל על כרחו של בעל הבית הוה ליה כמקח ומקח קובעת למעשר אף דבר שלא נגמרה מלאכתו כיון דזבניה אחשביה:
אין הטבל מתחייב - אפילו מירחו בכרי בשדה:
1בשעה שאין גמר מלאכה, ובתלוש מן הקרקע מאחר שנגמרה מלאכתו, ובדבר שאין גידולו מן הארץ.
גמ׳ · גמרא
2מנא הני מילי, דכתיב: ״(דברים כג״, כה) ״כי תבא בכרם רעך ואכלת״. אשכחן כרם, כל מילי מנא לן?
3גמרינן מכרם: מה כרם מיוחד, דבר שגידולי קרקע, ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו אף כל דבר שגידולי קרקע, בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו.
4מה לכרם שכן חייב בעוללות! גמרינן מקמה. קמה גופה מנא לן? דכתיב: ״(דברים כג״, כו) ״כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילות בידך״.
5מה לקמה שכן חייבת בחלה! וממאי דהאי קמה קמה דמתחייבת בחלה היא? דלמא כל קמה קאמר רחמנא!
6אתיא ״קמה״ ״קמה״, כתיב הכא ״כי תבא בקמת רעך״, וכתיב ״התם (דברים טז״, ט) ״מהחל חרמש בקמה״. מה התם קמה דמיחייבא בחלה, אף הכא נמי קמה דמיחייבא בחלה.
7איכא למיפרך: מה לקמה שכן חייבת בחלה! כרם יוכיח. מה לכרם שכן חייב בעוללות! קמה תוכיח.
8וחזר הדין: לא ראי זה כראי זה. הצד השוה שבהן שכן דבר שגידולי קרקע, ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו. אף כל דבר שגידולי קרקע בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו.
9מה להצד השוה שבהן, שכן יש בהן צד מזבח. ואתא נמי זית, דאית ביה צד מזבח!
10וזית במה הצד אתי? הוא גופיה כרם איקרי, דכתיב: ״(שופטים טו״, ה) ״ויבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית״! אמר רב פפא: ״כרם זית״ אקרי, ״כרם״ סתמא לא אקרי.
11מכל מקום קשיא! אלא אמר שמואל: אמר קרא ״וחרמש״ לרבות כל בעלי חרמש.
12והאי ״חרמש״ מיבעי ליה: בשעת חרמש אכול, שלא בשעת חרמש לא תיכול!
13ההוא (דברים כג, כה) מואל כליך לא תתן נפקא. תינח דבר חרמש, דלאו בר חרמש מנא לן?
14אלא אמר ר' יצחק: אמר קרא ״קמה״ לרבות כל בעלי קמה. והא אמרת: ״קמה״, קמה דמיחייבא בחלה!
15הני מילי מקמי דניתי ״חרמש״, השתא דאתי ״חרמש״ איתרבי ליה כל דבר חרמש, ואף על גב דלא מיחייב בחלה. ״קמה״ למה לי לרבות כל בעלי קמה.
16והשתא דנפקא לן מחרמש ומקמה ״כי תבא בכרם רעך״ למה לי?
17אמר רבא, להלכותיו. כדתניא: ״כי תבא״, נאמר כאן ביאה, ונאמר להלן (דברים כד, טו) ״לא תבא עליו השמש״, מה להלן בפועל הכתוב מדבר, אף כאן בפועל הכתוב מדבר.
18״בכרם רעך״, ולא בכרם כותי הניחא למ"ד גזל כותי אסור, היינו דאיצטריך קרא למישרי פועל. אלא למ"ד גזל כותי מותר השתא גזילה מותר, פועל מיבעיא?!
19מוקים לה: ״בכרם רעך״ ולא של הקדש. ״ואכלת״ ולא מוצץ. ״ענבים״ ולא ענבים ודבר אחר.
20״כנפשך״ כנפש של בעל הבית כך נפשו של פועל. מה נפשך אוכל ופטור, אף נפשו של פועל אוכל ופטור.
21״שבעך״, ולא אכילה גסה. ״ואל כליך לא תתן״, בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל, ובשעה שאי אתה נותן לכליו של בעה"ב אי אתה אוכל.
22אמר רבי ינאי: אין הטבל מתחייב במעשר׃
תוספות
אימא דבר חרמש אכול דלאו בר חרמש - כגון אילנות לא תיכול ואם תאמר ואמאי לא נילף מחרמש והא ליכא שום פירכא וי"ל דלהכי לא ילפינן מחרמש משום דהוו שני כתובים הבאים כאחד דאמאי איצטריך קרא למכתב כי תבא בכרם רעך לילף מחרמש אלא ודאי שני כתובים הבאים כאחד נינהו ואין מלמדין וכי דריש מקמה כל בעלי קמה על כרחך אצטריך כרם להלכותיו כדקאמרינן בסמוך:
אמר רבא להלכותיו דתניא כו' - תימה דמכל מקום למה נכתב כרם דהוה ליה למכתב כי תבא בשל רעך דהא קמה קמה דכתיב ב' פעמים דרשינן תרוייהו חד לרבות כל בעלי קמה וחד לאדם בתלוש והיינו משום דלא הוה ליה למכתב בקמת רעך אלא בשל רעך ושמא אצטריך ליה לשום דרשא:
אלא למ"ד גזל כותי מותר כו' - פי' בקונטרס דפלוגתייהו בהגוזל ומאכיל (ב"ק דף קיג.) וקשיא דהתם אפילו מאן דשרי לא שרי אלא הפקעת הלואתו אבל גזילה ממש מודו כולי עלמא דאסור אלא אור"י דפלוגתייהו לקמן בהמקבל (בבא מציעא דף קיא: ושם) דאיכא דשרי גזילתו ממש וא"ת למאן דאמר גזל כותי מותר מאי עביד ליה לקרא דוחשב עם קונהו דדרשינן בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיג:) ידקדק עם קונהו שלא יגלום עליו ולא יבא עליו בעקיפין ודרש מהתם דגזל הכותי אסור וליכא למימר דס"ל דקרא איירי כשידם תקיפה על עצמם דאם כן היכי קאמר קרא דיצא ביובל איך יצא ביובל והלא הכותי לא יניחנו לצאת ויש לומר דהיכא דאיכא חילול השם מודה דאסור שהכותי בטח עליו ונותן לו כל שכרו והוה חילול השם אם היה יוצא בחזקה קודם היובל:
רעך ולא של הקדש - דס"ד כי היכי דשרי רחמנא איסור גזל שאוכל משל חבירו הכי נמי הוה אמינא דשרי בשל הקדש תימה דתניא בפ' ולד חטאת (מעילה דף יג.) הפועלים לא יאכלו גרוגרות הקדש וכן פרה לא תאכל כרשיני הקדש ומפיק לה בגמרא מדכתיב לא תחסום שור בדישו דישו שלך ולא דישו של הקדש ואף אפועלים יליף ליה דה"נ לענין גמר מלאכה דמעשר לא גמרינן בפועל אלא מדיש וא"כ רעך למה לי למעוטי הקדש ועוד למאי אצטריך רעך ג' פעמים חד בכרם ושנים בקמה דחד למעוטי הקדש וחד דריש ליה לקמן (בבא מציעא דף פח:) לשור במחובר ושלישי למאי אתא ולמאן דדריש לשור במחובר מקרא אחרינא גם השני אייתר ושמא לשום דרשא אצטריך ליה:
שבעך ולא אכילה גסה - אי לאו דכתיב שבעך הוה ממעטינן מואכלת אכילה גסה דאכילה גסה לא שמה אכילה ולא הוה דרשינן ואכלת ולא מוצץ דשתיה. בכלל אכילה אבל השתא דכתיב שבעך ולא אכילה גסה אייתר ואכלת למדרש מיניה ולא מוצץ:
לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.
מפרשים נוספים
רשב"א
ההוא מיבעי ליה בשעת חרמש אכול - דקרא הכי קאמר, כי תבא בקמת רעך למלאכה וקטפת מלילות בידך לאכול, אבל חרמש שהוא בידך לקצור לצורך בעל הבית, לא תניפנו אפילו על המלילות שאתה נוטל לאכול. וא"ת אמאי דרשי ליה הכי, לימא ללאו הוא דאתא ולא לשעת חרמש. וי"ל דנפקא לן מדכתיב וחרמש לא תניף, דמשמע וחרמש שהוא בידך לא תניפנו על קמת רעך לצרכך, ואי ללאו בלחוד, הוי ליה למימר וקטפת מלילות בידך ולא תניף חרמש על קמת רעך. (שיטמ"ק).
והא אמרת קמה קמה לגזירה שוה - וא"ת והא אין אדם דן גזרה שוה מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו עד הלכה למשה מסיני, וכיון דלא קיימא, היכי הוו דרשי לה מעיקרא. י"ל דלא היו דנין לה בגזרה שוה ממש, אלא כעין מה מצינו, דכיון שמצינו קמה דמחייבת בחלה אף אני אומר דלא זכתה לו תורה לפועל אלא כעין אותה קמה ויד פועל על התחתונה. ורש"י כתב שהמקשה אומר ג"ש זו כדי להקשות, ולומר דגזירה שוה דקמה קמה ודאי מקובלת היתה בידם מסיני, אלא דלא ידיע להו למאי אי להא אי למילתא אחריתי, שכל הגזרות שוות כך נמסרו לנו ממרע"ה קמה קמה לג"ש, אבל אינו ידוע לנו בפירוש מאי זהו מהם נאמרה, ועל כן נחלקו בהם בתלמוד בכמה מקומות, ואלו היו כן מקובלות מסיני בפירוש לא תפול בהם המחלוקת. (שיטמ"ק).
מסכת בבא מציעא דף פ״ז עמוד ב׳
מסכת בבא מציעא דף פ״ז עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה - 22 קטעים ממוספרים, כ־435 מילים - יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
לדף הביאור המלאחיפוש מקורות חכם
אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת - החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.
היעד שנמצא: בבא מציעא דף פ״ז ע״ב
פתיחה בקורא