אלא הא דתנן מצא תכריך — דמשום סימנא מהדרינן ואם נתן מלוה סימן מחזירין לו ואי נפול מיניה דלוה מי ניחא ליה דתיהוי הך תקנתא דניהדרה בסימן והא ניחא ליה דנהוו ביד המוצא לעולם:
אם תימצי לומר סימנים דאורייתא — רבותא נקט דאפי' אמרינן דאורייתא אפ"ה עדים עדיפי כדמפרש ואזיל סימנין ועדים ינתן לבעל עדים:
כדשנינן — בעדים:
סימנין וסימנין — באו שנים ונתנו סימניה:
יניח — עד שיבא אליהו:
מדת ארכו כו' — זה אומר מדת ארכו וזה נותן מדת רחבו:
שעורי משער לה — אם ראה אותה ביד הבעלים שיערה כשהיה בעלה מכוסה בה אם טלית היא:
מדת ארכו ורחבו ומדת גמיו — זה אומר כך ארכו וכך רחבה וזה אומר ארכה ורחבה כך וכך אמות בין הכל אבל אינו יודע כמה באורך וכמה ברוחב:
גמיו — גאם יוונית עשויה כמין ך' שלנו להכי קרי אורך ורוחב יחד גמיו:
הוא אומר סימני הגט — ואמר ממני נפל שנמלכתי שלא ליתן:
והיא אומרת סימני הגט — וממני נפל שנתנו לי וגרשתני:
ינתן לה — שהוא נתנו ויודע סימנין אבל היא אם לא נתנו לה מהיכן ידעה:
סימני החוט — שהגט קשור בו:
בחפיסה — מצאת אותו:
מתני' שכיניו — מפרש בגמרא:
כדי שילך — כל אחד לביתו:
שלשה — משישמע ההכרזה וידע אם אבד לו כלום ואם יבין שאבד יחזור שלשה:
ויכריז יום אחד — אני אבדתי ואלו סימניה ובגמרא פריך דבג' ימים אין שהות לחזור לסוף א"י:
גמ' שכני מקום שנמצא בו אבידה — שמא שלהן היא:
כדי שיגיע כו' — ולא ידביקוהו הגשמים אלמא כולי האי בעינן ומתני' תני שלשה:
והכתיב וישבו כל ישראל בעריהם — ואע"ג דפורתא הוו בכל עריהן היו מפוזרים ויש רחוקים מירושלים כבתחילה:
ה"ג — וכיון דהכי הוא איפכא מסתברא:
דמצות עלמא — צוות יש לו טובים השנים:
שמע מינה — מדלא יהבי ליה לרבנן שהות אלא הליכה וחזרה:
גלימא מכריז — זה שמצאה מכריז שם חפץ טלית מצאתי ולכך לא הוצרכו ליתן שהות יום אחד לעיין בכליו מה אבד שהאדם יודע כמה טליתות יש לו וכשהוא בביתו בודק אם ימצאנה ואין צריך שהות:
דאי ס"ד אבידתא מכריז — ואינו מזכיר שם החפץ ליתבו ליה לכל חד וחד אכתי טפי יומא לעיוני במאניה אם כל כליו בידו ופלוגתא היא בהא לקמן:
לא הטריחו — זה שיהא שוהא יותר משבעה ימים:
רגל ראשון — שהוא מכריז:
אומר — בהכריזו זהו רגל ראשון שלא להטריח את האובד לחזור וכשיבא רגל שני יעלה לרגל ויתן סימניה:
שלישי אומר סתם — אבידה מצאתי ואינו אומר איזה רגל הוא למציאתה כדי שלא יסמוך האובד על רגל הבא ויבין שזהו רגל האחרון:
