מסכת בבא מציעא דף צ״ה עמוד ב׳

דכתיבא בהדיא שואל דכתיב ביה פטור בבעלים בהדיא:

קתני מתניתין בבעלים פטור:

[דאתיא מדרשא] שאר שומרים דאית בהו פטור מדרשא לא קתני:

הכא בברייתא גרסינן שכרה ושכר בעליה עמה:

במקום אחר שלא במקום הפרה ובלבד שתהא מלאכתו של שואל או של שוכר:

כש"ש דמי ותנא שוכר בבעלים פטור וה"ה לשומר שכר אבל שומר חנם לא קתני:

ותנא שומר חנם שאף על פי שאין חיובו אלא פשיעה. פטור בבעלים:

והוא הדין לשומר שכר בין בפשיעה ובין בשאר חיובים:

איבעית אימא כדמחליף רבה בר אבוה תימה דאמאי דחק לאוקמי כר' יהודה דלית הלכתא כוותיה דקי"ל דשוכר כשומר שכר כדמשמע בריש המפקיד (לעיל בבא מציעא דף לד.) ולקמן (בבא מציעא דף צז.) גבי מרימר דאגר כודניתא לבי חוזאי ובכמה דוכתי:

הא מדסיפא על גבה רישא במלאכה אחרת דאי במרפי ואזיל היינו ממש על גבה ותימה דמאי צריך לדקדק מכח סיפא בלא סיפא תיקשי ליה רישא דאי במרפי ואזיל היינו ע"ג ממש ומאי אפילו וכ"ת דמרישא גופא לא מצי למיפרך דאיכא למימר דהיא גופא אתא לאשמועינן דמרפי ואזיל הוי כע"ג אבל מסיפא פריך שפיר דאמאי נקט אפילו ע"ג אף על גב דלא מרפי ואזיל הא מרישא שמעינן לה דא"כ כי נמי תוקי רישא במלאכה אחרת תיקשי אמאי איצטריך סיפא אפילו הא מרישא שמעינן דמלאכה אחרת הוא כע"ג וי"ל דאי רישא במלאכה אחרת ניחא ליה דנקט בסיפא אפילו בעליה ע"ג לרבותא אע"ג דמרישא שמעינן כיון דע"ג הוי רחוק ממלאכה אחרת אבל אי רישא באותה מלאכה וכגון דמרפי ואזיל כיון דאשמעינן רישא דהיינו כע"ג תו לא הוה צריך למינקט בסיפא אפי' בעלים חורשים על גבה:

אע"פ שלא הוזכר בתורה פטור לבעלים עמו אלא בשואל ולענין אונסין כך הוא הדין בכל השמירות ובכל החיובין כי ששאל בבעלים ר"ל ששאל הבעלים עם הדבר ששאל ממנו פטור אף מן הפשיעה ואין צריך לומר שכן בשאר השומרין שאם שומר חנם זה שאל את הבעלים בשעה שקבל את הפקדון או שהיה שאול לו מקודם פטור מן הפשיעה ובלבד שלא יהא פושע כל כך שיהא כמזיק בידים וכן שומר שכר ושוכר מן הפשיעה ומן הגנבה ואבדה כמו שביארנו במשנה וכן ביארנו שאע"פ שלא נשאלו הבעלים לאותה המלאכה שישאל הפרה לצרכה אלא למלאכה שבמקום אחר שלא עם הפרה הואיל ומלאכתו של שואל היה פטור:

כבר ביארנו שסוף הכונה בדברים אלו שיהא בעל הפרה שאול או שכור או שומר לשואל את הפרה או לשומר שלה בשעה שנעשה זה שומר עליה הן שיהא שאול לו באותה שעה בעצמה הן שהיה שאול לו קודם שישאל זה את פרתו הואיל ומ"מ נמצא שאול לו בשעה ששאל פרתו וכל שהוא כגון זה פטור אפילו לא היה שם הבעלים בשעת שבורה ומתה או הגנבה והאבדה אבל אם שאל זה את הפרה ומשכה וקנאה להיות שואל עליה ואחר שנעשה שואל או איזה משאר השומרין שאל את הבעלים או שכרן אפילו היו הבעלים עם השואל ועם הפרה ובאותה מלאכה בעצמה כגון שהיה חורש לו בפרתו ומתה חייב לשלם כלל אמרו בדין זה היה עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה לא היה עמו בשעת שאלה אע"פ שהיה עמו בשעת שבורה ומתה חייב וכן בכל השמירות ובכל החיובין:

בפרש"י בד"ה דתניא ותניא אידך ל"ג כו' תרוייהו קראי כדדרשי' ברישא כו' עכ"ל משום דבברייתא קמייתא מפורש טפי למדרש תרוייהו קראי דשאלה פוטרתו ושכירות אינה פוטרתו כדקתני בקמייתא מה ת"ל אין בעליו עמו לומר לך היה עמו בשעת שאלה א"צ כו' היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך כו' לכך קאמר דבכל חדא מהנך מתני' דלעיל כלומר דגם בבתרייתא דרשינן תרוייהו קראי כדדרשינן ברישא דהיינו בקמייתא ומהרש"ל הגיה בזה ואין צורך ודו"ק:

ד"ה איבעית אימא וכו' תימה דאמאי דחיק לאוקמא כרב יהודה דלית הלכתא כוותיה וכו'. פי' דמשמעות הגמרא הא דקאמר איבע"א דשנויא קמא נראה לו דוחק לאוקמא סתם ברייתא כר"מ דלית הלכתא כוותיה אלא כר' יהודה דקי"ל ר"מ ור' יהודה הלכה כר"י ולכך אוקמא כר' יהודה כדי לאוקמא ברייתא זו כהלכתא הא עכ"פ לית הלכתא כברייתא זו דס"ל דשוכר כש"ח דהא קי"ל דהוה כש"ש או יש לפרש דברי התוס' דר"ל אמאי דחק לאוקמי הברייתא כר"י הא לית הלכתא כברייתא זו ולכך לא הו"ל לאוקמא כר"י דקי"ל בכ"מ הלכה כמותו והוי כאלו אמרו אמאי דחק לאוקמא ברייתא דלית הלכתא כוותה:

ואי בעית אימא כדמחליף רבה בר אבוה שיטפא דתלמודא הוא משום דאמרינן הכי עלה דמתניתין לאוקמה כרבי מאיר אמר נמי אמתניתא הכי אף על גב דלא צריך להכי דסתם מתניתא לאו רבי מאיר היא. ובבא קמא נמי בפרק הכונס צאן יש כיוצא בה. הרמב"ן.

וזה לשון הרא"ש ואי בעית אימא כדמחליף. אגב דבשאר דוכתי קאמר הכי להעמיד סתם משנה כרבי מאיר נקטיה נמי הכא. עד כאן.

סברוה הא מני רבי יהודה היא וכו' פירוש מדקא סבר סתם ברייתא רבי יהודה היא. אי נמי שהיה מקובל דברייתא זו אתיא כרבי יהודה ולא משום דהלכתא הכי דשוכר כשומר שכר דמי דאי לאו הכי מאי אהדר ליה איבעית אימא כדמחליף הא לכולי עלמא הלכתא כשומר שכר דמי ומאי אהני ליה חלופא דרבה בר אבוה.

מאי מקום אחר דקא מרפי ואזיל וכו' קצת קשה אמאי לא אקשינן ליה השתא ומאי רבותא כדלקמן. ויש לומר דהכא לא קשיא דנקט לישנא רויחא. אבל כשדקדק ברישא ובסיפא ושאני הא מהא לאשמועינן רבותא ודאי רבותא רבה אתא לאשמועינן והיינו דאקשי ליה לקמן בסמוך מאי רבותא.

ותניא אידך פירש רש"י דתרי תנאי נינהו ומר דריש הכי ומר הכי. פירוש דמשמעות דורשין איכא בינייהו ולא מתנו בהדדי. והייתי יכול לפרש דחד תנא הוא וסבירא ליה דאי כתיב אם בעליו עמו לבדו הייתי אומר גם בעליו עמו בשום זמן או בשעת שאלה או בשעת שבורה לעולם פטור אתא אם בעליו אין עמו לחייב כשאינן אלא בשעת שבורה ולא ילפינן מיניה אלא היותר מסתבר. ואי כתיב אם בעליו אין עמו לבדו הייתי אומר אם בעליו אין בשום זמן בשעת שאלה או בשעת שבורה לעולם מחייב אתא אם בעליו עמו לא לפטור אלא כשישנו בשעת שאלה לבד דהיינו היותר מסתבר. אחרי כתבי זה עיינתי בגמרא בסמוך ומצאתיהו מפורש בסברת רבא דמתקן קראי אליבא דרבי יוחנן. ואולי לזו ברח רש"י מפירוש זה מעיקרא. שיטה.

ועוד תניא ממשמע שנאמר וכו' פירש הקונטרס ועוד תניא תיובתא לרב המנונא אסיפא דמילתיה דאמר דצריך להיות עמו משעת שאלה עד שעת שבורה ומתה. משמע מתוך פירושו דקושיא זו לא קשיא אכל מילתיה דרב המנונא אלא אסיפה דמילתיה. ודוחק הוא דאם כן לא הוי האי ועוד תניא כמו כל ועוד תניא דבכל דוכתא ועוד תניא משמע בכל דוכתא הכי אם תמצא לומר דקושיא זו לא קשיא מכל מקום ועוד תניא. לכך פירש מורי הר"פ (שיחיה) ז"ל דהכי פירושו ועוד תניא פירוש אפילו דרישא וסיפא דהך ברייתא מיירי באותה מלאכה ושפיר איכא רבותא כדפריש מכל מקום ועוד תניא דלא בכולה מילתא דרב המנונא דאמר בעינן פרה וחורש בה וכו' ושיהיו הבעלים משעת שאלה עד שעת שבורה ומתה דהא קאמר הכא בהדיא דלא בעינן בעלים עמו אלא בשעת שאלה לחוד ולא בשעת שבורה ומתה ואם כן האי ברייתא מוכחא דלא בעינן פרה וחורש בה דהא בשעת שאלה לית בה מלאכה כלל ורב המנונא נמי דהוה קאמר דבעינן פרה וחורש בה לא הוה אמר כך אלא משום דסבר דבעינן שיהו בעליו עמו בשעת שבורה ומתה דהיינו בשעת מלאכה ואם כן כי מייתי מהך ברייתא דלא בעינן בשעת שבורה ומתה דהיינו שעת מלאכה אלא שעת שאלה לחוד מוכח שפיר דלא בעיבן פרה וחורש בה כדפרישנא. תלמיד הר"פ. וזה לשון שיטה עוד: פירש רש"י דהני תרתי ברייתות אחרונות לא באו אלא להקשות על אידך דקאמר רב המנונא דבעי מתחלה ועד סוף. ולישנא דועוד לא משמע הכי. לכך נראה לי דאף לחזק קושייתו ראשונה בא הן מסברא הן מלשון הברייתא דכיון דלא חששה התורה אלא אשעת שאלה היינו שעת קנייה ולא שעת שבירה ולא אפילו שעת מלאכה וכיון שכן מה לי נשאל בעלים לאותה מלאכה או למלאכה אחרת וכן משמע ליה מלשון השתי ברייתות ובפרט מן השניה דקאמר כיון שיצאתה מרשות ונשאל שעה אחת בבעלים פירוש ומאי יצתה היינו שעת קניה. שיטה.

ועוד תניא ממשמע שנאמר וכו' כתב הראב"ד וזה לשונו: הנך מתנייתא דאם בעליו עמו ובעליו אין עמו דחדא מתניתא נפקא ליה עיקר הפטור מאם בעליו עמו ואידך נפקא ליה מבעליו אין עמו הא פירשו להו אביי ורבא דחדא מתניתא רבי אושעיא וחדא רבי יונתן וליכא פלוגתא אחריתי בינייהו ופשוטות הן. ע"כ.

וכן כתב הרמב"ן וזה לשונו איכא נוסחא עתיקי דכתיב בהו ותניא אידך וכו'. ורש"י ז"ל מעביר עליה קולמוס ואמר דטעותא דגירסני היא דסברי דמתניתא קמייתא כרבי יאשיה כדכתב בפירושיו. ולדידן הכי נמי משמע לן דקמייתא כרבי יאשיה מדקתני איני יודע שבעליו אין עמו שלם ישלם לומר לך היו בעלים בשעת שאלה אין צריך להיות בשעת שבורה כלומר להכי כתב רחמנא בעליו אין עמו לא ישלם לפטור היו בעלים בשעת שאלה בלבד והיינו אליבא דרבי יאשיה דמשמע טעמא דליתיה בתרווייהו הא איתיה כחדא וליתיה בחדא פטור. ובתרייתא אליבא דרבי יונתן מדקתני איני יודע שאם בעליו עמו לא ישלם לומר לך כלומר להכי כתב רחמנא אם בעליו עמו לא ישלם. לומר לך כיון שיצתה מרשות משאיל שעה אחת בבעלים ומתה פטור דמשמע נמי מיניה דכי איתיה בחדא וליתא בחדא פטור ואלו לרבי יאשיה חיובא הוא דמשתמע מהאי קרא דאם בעליו עמה דמשמע דאיתיה בתרווייהו הא איתיה בחדא וליתיה בחדא חייב. ואף על גב דאיכא לדחוקי לברייתא קמייתא כרבי יונתן ואסיפא קאי קרא והכי קתני לומר לך היו הבעלים בשעת שבירה צריך להיות בשעת שאלה. לא משמע להו אלא כפשטה ואליבא דרבי יאשיה. והיינו דאפיך מיפך באידך ברייתא דאתיא כרבי יונתן ומתניתין דקתני פטור מאם בעליו עמו. וחייב מבעליו אין עמו לרבי יונתן אתיא. ואי נמי לרבי יאשיה נקט פטור מלא ישלם וחיובא משלם ישלם ולאו דוקא. עד כאן.