מסכת בבא מציעא דף צ״ה עמוד ב׳

דכתיבא בהדיא - שואל דכתיב ביה פטור בבעלים בהדיא:

קתני - מתניתין בבעלים פטור:

[דאתיא מדרשא] - שאר שומרים דאית בהו פטור מדרשא לא קתני:

הכא בברייתא גרסינן - שכרה ושכר בעליה עמה:

במקום אחר - שלא במקום הפרה ובלבד שתהא מלאכתו של שואל או של שוכר:

כש"ש דמי - ותנא שוכר בבעלים פטור וה"ה לשומר שכר אבל שומר חנם לא קתני:

ותנא שומר חנם - שאף על פי שאין חיובו אלא פשיעה. פטור בבעלים:

והוא הדין לשומר שכר - בין בפשיעה ובין בשאר חיובים:

איבעית אימא - אי ניחא לך לאוקמא סתם ברייתא כר' יהודה טפי מר' מאיר אוקמא אשומר חנם וכר' יהודה כמו דמחליף רבה בר אבוה:

לעולם הוא חייב - ואפילו בעליו עמו:

עד שיהא בהמה ובעלים במלאכה אחת - כגון אם פרה היא יהא הבעל חורש בפרתו לצורך שואל בשדהו או אם חמור הוא יהא בעליו מחמר אחריו:

דקמרפי ליה ואזיל קמה - חופר והולך בקרקע לפניה במרא תמיד לרפותה שהיא קשה:

והא מדסיפא על גבה - ממש דתנא לה משום רבותא לאשמועינן דאפילו הכי חייב:

רישא - מקום אחר נמי דנקט לה משום רבותא ואפ"ה פטור במלאכה אחרת:

שאלה ואחר כך שאל בעליה - הואיל ולא הוי בשעת שאלה אע"פ שהיה בשעת שבורה ומתה. אפ"ה חייב דבעינן בעלים נשאלים בשעת שאילה דבהמה כדיליף לה לקמיה:

באותה מלאכה - וכדאמר רישא דקאזיל ומרפי קמה וסיפא שמנהיגה במלמד הבקר דהוה ממש על גבה:

אידי ואידי באותה מלאכה - ממש הוא מה לי מרפי קמה ומה לי מנהיגה:

ועוד תניא - תיובתא לרב המנונא בסיפא דמילתא דאמר בעינן שיהא עמו משעת שאילה עד שעת שבורה:

לומר לך היה עמו וכו' - והכי אשמועינן קרא בעליו אין עמו בשעת שאילה אף על פי שהיה עמו בשעת שבורה חייב ולקמן מתרץ מהיכא משמע ליה הכי:

תניא אידך - היא היא אלא מר דריש בהאי משמעותא ומר דריש בהאי משמעותא ולא גבי הדדי תניא:

תיובתא דרב המנונא - בתרוייהו מילתיה במאי דאמר אותה מלאכה בעינן אותביניה מברייתא קמייתא דקתני אע"פ שהבעלים עושין במקום אחר ובמאי דאמר עד שתהא עמו בשעת שבורה. הויא תיובתא מהך ברייתא:

אביי סבר לה וכו' - השתא מהדר לפרושי מהיכא ילפי הני תנאי דבשעת שאילה בעינן ובשעת שבורה ומתה לא בעינן:

אביי סבר כר' יאשיה - דאמר בעינן חלוק ואע"ג דלא כתיב יחדו כמאן דכתיב דמי ולא משמע ליה לפרושי אחד אחד בפני עצמו בכל מקום שהזכיר שני דברים ופסק עלייהו דין או איסור:

מתרץ לקראי - דלעיל:

כרבי יאשיה - דמפרש דבשעת שאילה בעינן בשעת שבורה ומתה לא בעינן:

ורבא מתרץ להו בתר דעתיה דרבי יונתן - דמשמע נמי אחד אחד לעצמו ומיהו אפילו הכי מצינו למילף שפיר דחדא מינייהו הוא דבעינן:

דתניא ותניא אידך לא גרסינן דבכל חדא מתניתא דלעיל שייכי תרוייהו קראי בדרשא אלא הכי גרסינן ומתרץ לה לקראי כר' יאשיה בעליו אין עמו טעמא דליתיה בתרוייהו הא איתיה בחדא וליתיה בחדא פטור וכתיב אם בעליו עמו לא ישלם טעמא דאיתיה בתרוייהו וכו' והכי פירושו טעמא דליתא בתרוייהו שלא היה עמו לא בשעת שאילה ולא בשעת שבורה ומתה דעל כרחך לר' יאשיה אתרוייהו קאי דרישא איירי בשאלה ושבורה ומתה ועלה קאי ובעליו אין עמו ולר' יאשיה הכי קאמר בעליו אין עמו לא בזו ולא בזו כי היכי דמשמע ליה אשר יקלל את אביו ואמו עד שיקלל שניהם ה"נ משמע ליה בעליו אין עמו דהאי אין אתרוייהו קאי אינו בזו ואינו בזו הוא שלם ישלם הא ישנו באחד מהן לא ישלם:

והא כתיב אם בעליו עמו - דמשמע נמי אתרוייהו ישנו בזו וישנו בזו הוא דלא משלם הא איתיה בחדא מינייהו משלם הא כיצד ע"כ יש בהן אחת שפוטרתו ויש בהן אחת שאינו פוטרתו ומאי היא שאלה פוטרתו שכירות אינה פוטרתו ולקמן פריך איפוך אנא: