מדברי שניהם — מדקאמרי תרווייהו פריקה עדיפא:
ואפילו ר"ש לא קאמר — דאצטריך למכתב פריקה:
אלא משום דלא מסיימי קראי — לטעינה:
לאו משום צער בעלי חיים — והכי יליף מה טעינה דליכא צער בעלי חיים חייב פריקה דאיכא צער בעלי חיים לא כ"ש:
מי לא עסקינן — וכי אין המקרא מדבר אף בהולך לסחורה דאדהכי בטיל משוקיה:
תדע — דלרבנן דפליגי עליה דר"ש ולר"ש צער בעלי חיים דאורייתא:
מכלל דת"ק — דרבי יוסי הגלילי רבנן ור"ש:
זקוק לו — ואמאי זקוק לו אי משום מצות עזב תעזב. הא כתיב משאו הראוי לו אלא משום צער בעלי חיים:
לא דרשינן משאו — למשא הראוי לו דמשאו כל משא שעליו משמע:
ותדע — דהכי הוא כדדחינא לך דצער בעלי חיים לאו דאורייתא:
עביד גביה — משום צער בעלי חיים ועל כורחו יטול שכר:
לימא מסייע ליה — לרבא דאמר לעיל צער בעלי חיים דאורייתא:
מטפל בה — לפרוק משאה:
אי אמרת לאו דאורייתא — וטעמא משום איבה הוא. מש"ה אין זקוק לה שיכול להשמט ולומר דבר איסור הוא לנו:
ה"ק ולהטעינה — ולעולם דאורייתא ורישא תנא מטפל בה בין בפריקה בין בטעינה פריקה משום צער בעלי חיים וטעינה משום איבה ולהטעינה יין אסור דלאו צערא איכא ולאו איבה איכא. אין זקוק לה:
התם בטעינה — לקמיה פריך הא בפריקה כתיב:
משום צערא דישראל — שצריך להשהות שם:
בחמר עובד כוכבים — ואין בעל המשא שם ועל העובד כוכבים לטעון:
מאי פסקת — וכי פסקת הדבר כן דכל בהמת עובד כוכבים הוי חמר עובד כוכבים וכל בהמת ישראל הוי חמר ישראל:
שונא שאמרו — קס"ד שונא שאמרו אשונא דקרא קאי דמשתעי בפריקה כי תראה חמור שונאך רובץ וגומר:
אשונא דמתניתין קאי — אהך מתניתא דלעיל דשונא לטעון הוא:
