ואליו הוא נושא - כל עצמו הוא מוסר נפשו עליו לעלות בכבש גבוה וסיכן בעצמו ליפול ולתלות באילן כשעלה עליו למסוק זיתים ולגדור תמרים ומסר נפשו עליו למיתה שמא יפול מן הכבש או מן האילן:

ה"ג ד"א ואליו הוא נושא את נפשו - ופליגי בהא רב הונא ורב חסדא במשמעותא דקרא חד אמר נפשו של שכיר נענש עליו כאילו הורגו וחד אמר נפשו של גזלן הגיד לך הכתוב שגורם מיתה לעצמו:

וקבע - וגוזל את גוזליהם ומה יקבע מהן את נפשם שגורמים הגזלנים רעה לעצמן:

אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא וגו' - אף אם דל הוא ואין לו עזר אל תגזלהו והוא אחד מארבע לשונות שכי משמש בהן אם:

דהשתא - לאחר גזילה דהיינו גזלן:

משום דנטלו נפש - והכי משמע וקבע את קבעיהם נפש את אשר קבעו את נפשם מהם:

לדעתך - ולא מדעתו:

חוזר - השכיר אצל בעל הבית אם לא נתן החנוני ונתחייב בעל הבית לשלם:

אינו בתורת לעבור - כלומר אין לו עליו כלום שיהא עליו בתורת דמים שום עבירות שכר שכיר:

קבלנות - אומן שקבל עליו לעשות מלאכה בכך וכך ולא לשכירות ימים:

אומן קונה בשבח כלי - וזוכה במה שהשביחו ומשום קבלנותו יוצא לו וכשמחזירו לו הרי הוא כמוכר לו שבח שהיה לו בתוכו:

הלואה היא - ולא שם שכירות עליה:

בגרדא דסרבלא - פולקיי"ר בלע"ז שאין כאן שבח כלי שאם היה מניחו כמות שהוא היתה מתקיימת הרבה יותר מעתה:

לרכוכי - שיהא רך:

היינו שבחיה - דאיכא דניחא ליה בהכי מפני שמחמם יותר ויש נוי בדבר:

דאגר לביטשי - אלא לעולם לאו בגרדא אלא בתיקון הראשון שקורין פוליי"ר כשבא מבית הגרדי בוטשין אותו ברגלים בתוך כלי עץ במים וקרקע הראויה בכך מיהו לא בקבלנות עסקינן אלא בשכירות בין ישביח ובין לא ישביח שכרו לפי מנין בטישותיה כך וכך בטישות בכך וכך מעות:

דאגרי' לביטשי - לחשבון בטישות:

מהדורה: Vilna Edition · רישוי: Public Domain

בבא מציעא 112 עמוד א

1ואידך: ההוא מיבעי ליה לכדתניא: (דברים כד, טו) ״ואליו הוא נושא את נפשו״, מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה לא על שכרו?

2דבר אחר: ״ואליו הוא נושא את נפשו״, כל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נפשו ממנו. רב הונא ורב חסדא, חד אמר: נפשו של גזלן, וחד אמר: נפשו של נגזל.

3מאן דאמר נפשו של גזלן, דכתיב: ״(משלי כב״, כב) ״אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער״, וכתיב: ״(משלי כב״, כג) ״כי ה' יריב ריבם וקבע את קבעיהם נפש״. ומ"ד נפשו של נגזל, דכתיב: ״(משלי א״, יט) ״כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח״.

4ואידך נמי, הכתיב ״את נפש בעליו יקח״! בעליו דהשתא. ואידך נמי, הכתיב: ״וקבע את קבעיהם נפש״! מה טעם קאמר: מה טעם ״קבע את קבעיהם״ משום דנטלו נפש.

5אימתי בזמן שתבעו, לא תבעו אינו עובר עליו. ת"ר ״לא תלין פעולת שכיר״ יכול אפילו לא תבעו ת"ל ״אתך״, לדעתך.

6יכול אפי' אין לו ת"ל ״אתך״. שיש אתך. יכול אפי' המחהו אצל חנוני ואצל שולחני, ת"ל ״אתך״ ולא שהמחהו אצל חנוני ואצל שולחני.

7המחהו אצל חנוני ואצל שולחני אינו עובר. איבעיא להו: חוזר, או אינו חוזר? רב ששת אמר: אינו חוזר, ורבה אמר: חוזר.

8אמר רבה: מנא אמינא לה מדקתני: אינו עובר עליו, מעבר הוא דלא עבר, הא מיהדר הדר. ורב ששת אמר: מאי אינו עובר אינו בתורת לעבור.

9בעו מיניה מרב ששת: קבלנות, עובר עליו משום ״בל תלין״, או אין עובר משום ״בל תלין״?

10אומן קונה בשבח כלי, והלואה היא? או אין אומן קונה בשבח כלי, ושכירות היא?

11אמר להו רב ששת: עובר! והתניא: אינו עובר! התם שהמחהו אצל חנוני ואצל שולחני.

12נימא מסייעא ליה: הנותן טליתו לאומן, גמרה והודיעו, אפי' מכאן ועד עשרה ימים, אינו עובר משום ״בל תלין״. נתנה לו בחצי היום מששקעה עליו חמה עובר משום ״בל תלין״.

13ואי אמרת אומן קונה בשבח כלי אמאי עובר?

14אמר רב מרי בריה דרב כהנא: בגרדא דסרבלא. למאי יהבה ניהליה לרכוכי, היינו שבחיה.

15לא צריכא, דקא אגריה מיניה לבטושי בטשא ובטשא במעתא.

תוספות

חוזר עליו או אינו חוזר עליו - היכא דא"ל אני פוטרך לגמרי אפי' לא יתן לי פשיטא דאינו חוזר דאם לא כן בכל מחילה בעלמא תיבעי ליה אי בעי קנין או לא והיכא דא"ל נמי אני פוטרך אם יפרע לי שולחני פשיטא דחוזר כיון דאין שולחני רוצה ליתן לו והכא מיירי כשאמר ליה הפועל סתמא שיסמוך על שולחני ומיבעיא ליה מי אמרי' דאדעתא דהכי סמך אם יתן לו או דלמא לגמרי פוטרו אפילו לא יתן לו וא"ת פשיטא שלא פטרו לגמרי אלא דוקא אם יתן שהרי שולחני יכול לחזור בו אפי' במעמד שלשתן כיון שאין לבעל הבית בידו לא פקדון ולא מלוה וכיון דיכול לחזור מסתמא לא פטרו לגמרי דלאו בשופטני עסקינן וי"ל דלעולם איכא למימר שפטרו לגמרי ומתחייב לו שולחני מדין ערב דכשמסמיכו השולחני הוי כאומר סמוך עלי ופטור בעל הבית לגמרי וה"ה דהוה מצי למיבעי אם השולחני יכול לחזור בו אם לאו דהא בהא תליא והשתא מוכח דמחילה אינה צריכה קנין דע"כ הכא בלא קנין איירי דקנין לא שייך אלא כשפטרו לגמרי בהדיא ואפי' לא פטרו לגמרי בפירוש כיון שהקנה לו דומה ודאי שלפוטרו הקנה לו דאם לא כן מאי צריך קנין ובפוטרו בהדיא פשיטא דאינו חוזר כדפרישית ובהא לא מיבעיא ליה אלא ודאי בלא קנין איירי ומיהו מצינו לפרש דהכא איירי כשאמר ליה בהדיא אני פוטרך אם יתן לי ואם לא אחזור עליך ופליגי כל זמן שלא חוזר בו שולחני אם יכול לחזור על בעה"ב ולזה הפירוש נמי יש להוכיח קצת דמחילה אינה צריכה קנין מדאמר רב ששת אינו חוזר אלמא פוטרו כל זמן שירצה שולחני לפרוע לו ובלא קנין מיירי דבקנין אפילו רבה מודה ועוד י"ל דפלוגתא דהכא לא שייכא מידי למחילה דלכ"ע פועל חוזר על בעה"ב ולא פליגי אלא לענין בל תלין כשחוזר בו מיד ביום ראשון על בעה"ב דלרב ששת אינו חוזר עליו לענין להתחייב בבל תלין כיון דניתק שעה אחת ממנו כשעמד אצל שולחני שוב אינו חוזר לאיסור בל תלין ורבה אמר כיון דתוך זמנו חוזר הוה כדמעיקרא ודייק רבה ממתניתין דקתני המחהו אצל שולחני אינו עובר עליו משמע דוקא כל זמן שעומד אצל שולחני הא מיהדר הדר וחוזר לאיסורו דאי לא הדר לאיסורו הוה ליה למיתני אינו יכול לעבור עליו ולא דמי להא דקתני אחר זמנו אינו עובר עליו ולא קתני אינו יכול דהתם ליכא למיטעי ורב ששת דחי דאינו בתורת לעבור עליו כלל אפילו יחזור בו ומיהו בירושלמי דשבועות גבי חנוני על פנקסו דנשבעין ונוטלין מבעל הבית קאמר דדוקא כשלא העמיד לפועלים אצל חנוני אבל העמידם אצלו אין בעל הבית חייב לפועלים כלום ומפרש רב אלפס דירושלמי אתי אליבא דרב ששת וסבר כמותו אבל מ"מ לדידן קי"ל כרבה ומוקי ההיא דלא פליגי לענין בל תלין אלא לענין אם צריך בעל הבית לשלם לפועלים אם לאו וכן משמע בפ"ק דקדושין (דף טז. ושם) דמחילה אינה צריכה קנין גבי עבד עברי דקאמר למה לי שטרא לימא ליה באפי תרי זיל אמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול משמע דאי לאו דגופו קנוי לו היה יכול למחול ובלא קנין איירי דבקנין לא היה צריך שטר דאפילו עבד כנעני קונה עצמו בחליפין כדמוכח בהשולח (גיטין דף לט: ושם) דקאמר שקל כומתא ושדא בה ואמר קני הא וקני נפשך וקאמר דלא עשה ולא כלום משום דהוה ליה בכליו של מקנה אבל אי הוה בכליו של קונה הוה קניא נפשה בחליפין וכן בפרק הנושא (כתובות דף קד.) אמרינן דלאחר כ"ה שנה אבדה כתובתה משום דמסתמא מחלה ואע"ג דלא עשתה שום קנין דבקנין לאלתר נמי אבדה כתובתה ומדאמר לעיל באיזהו נשך (בבא מציעא דף עא:) תן על גבי קרקע והפטר ובפרק הזורק בגיטין (דף עח: ושם) זרוק לי והפטר אין ראיה דאיכא למימר דאיירי בקנין ואין להקשות מה"ג שפירש בפ"ק דסנהדרין (דף ו. ד"ה צריכה) גבי פשרה צריכה קנין דשניהם צריכין קנין המוחל צריך להקנות שמחל לו והמשלם צריך להקנות שישלם לו החצי דשאני פשרה משום דדמי למחילה בטעות שאילו היה יודע שהיה זוכה בדין לא היה מוחל ולהכי צריכה קנין דאלים טפי ומהאי טעמא נמי איכא מאן דבעי ג' ולא סגי בב' משום דדמי למחילה בטעות כל שכן אם לא נפרש כמו שמפרש בהלכות גדולות אלא הקנין עושין קודם שישמעו שיקיימו דברי הפשרנים דבלא קנין יוכלו לחזור בהן כשישמעו הפשרה דאז לא קשה כלום:

אומן קונה בשבח כלי כו' אמר להו עובר - פי' יש ענין שעובר כגון היכא דליכא שבח כלי כמו בשליחא דאגרתא או דאגריה לבטשי אבל רב ששת סבר שפיר דאומן קונה בשבח כלי כדמוכח בהגוזל קמא (ב"ק דף צט. ע"ש ושם ד"ה דאגריה) דקאמר התם לימא רב ששת פליגא אדרב אמי דאמר אומן קונה בשבח כלי אמר רב אשי בר חמא דרב ששת בשליחא דאגרתא והנך דבעו מרב ששת לא הזכירו בבעייתן אומן קונה בשבח כלי אלא סתם שאלו קבלן עובר בבל תלין או לאו והגמרא הוא שאומר אומן קונה כו' שלפי הפשט בו תליא הבעיא ולהכי קאמר נמי לימא מסייע ליה שהיה סבור הגמרא דהא בהא תליא ורב ששת שהשיב עובר סבר דאין אומן קונה [ועי' תוס' נדה לד: ד"ה כי]:

מהדורה: Vilna Edition · רישוי: Public Domain

לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

מפרשים נוספים

מאירי

הכובש שכר שכיר הרי זה כמי שנטל את נפשו שנאמר ואליו הוא נושא את נפשו מפני מה עלה זה באילן ומסר נפשו לסכנות לא בשביל שתתן לו שכרו:

כבר ביארנו במשנה בהמחהו חנוני שאם רצה השכיר לחזור ולתבעו לבעל הבית רשאי שלא אמרו בה אלא שאינו עובר עליו הא מ"מ אם רצה לחזור עליו חוזר שמא אתה דן עליה ממה שאמרו במסכת גיטין פרק ראשון מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה אלמא שאינו חוזר עוד על זה הממחה שאם כן אין זה קרוי קנה וצריך שתדע שדבר זה נתבלבל ביד הפוסקים יש מהם שתירץ שלא נאמר דין מעמד שלשתן אלא במתנה וכמו שהוציאוה בלשון מתנה ר"ל תנהו לפלוני וכן שאמרו שם הני מילי מתנה מרבה וכו' אבל המחאה מצד פירעון חוזר ולא קנה ודבר זה יתבאר הפסדו ממה שאמרו שם הנהו גינאי דעבוד חושבנא וכו' כמו שיתבאר שם ותרצו רבים מפני זה שבודאי דין מעמד שלשתן נאמר בין במתנה בין בבעל חוב וזה שאמרו בכאן חוזר שלא היה מקבל ההמחאה במעמד שלהם אלא שאמר לו כן שלא בפניו ואע"פ שראוי לתמוה היאך חלק על זה רב ששת לומר שאינו חוזר אפשר שאמר השכיר אח"כ לבעל הבית שלא בפני חנוני או חנוני לבעל הבית שלא בפני שכיר גם כן ומ"מ לשון המחהו אצל חנוני אינו נופל יפה אלא במעמד שלשתן וגדולי הפוסקים תרצו שדין מעמד שלשתן אינו נאמר אלא בשיש לזה הממחה אותו מנה שהוא אומר לו ליתן לזה ומקנהו לו אבל זה שאין לו אצל חנוני כלום אלא שאומר לו ליתן בהקפה עליו אין זה קנין גמור וכל שאין חנוני נותן יכול הלה לחזור על בעל הבית ומ"מ בתלמוד המערב אמרו בענין חנוני על פנקסו הדא דתימא בשלא העמידן אצלו אבל אם העמיד פועליו אצל חנוני אין בעל הבית חייב ליתן לפועלים כלום ונמצא לדעת זה שקנה אע"פ שאין לבעל הבית אצל חנוני כלום אלא שהם תירצו שבני תלמוד המערב סוברים כרב ששת שאמר בכאן אינו חוזר וכבר נדחו דבריו והדבר רופף בידינו:

ומ"מ חכמי פרובינשא כתבו שלא קנה במעמד שלשתן אלא שלא לחזור לא הממחה ולא זה שהמנה בידו אבל מקבל ההמחאה חוזר לעולם אם רואה שאין זה נותן לו בעין יפה עד שיפטור את הלוה בפירוש וזהו שאמרו שהשכיר חוזר אצל בעל הבית הא חנוני ובעל הבית אין יכולים לחזור הא מקבל המחאה חוזר ואומר לו לא קבלתיו אלא כעין ערב והוא הוא שלא סלקתיך:

ובתלמוד המערב אמרו ראובן חייב לשמעון מנה סמכיה גבי לוי איפרסן לוי ר"ל העריכוהו ועמדו על ענינו ונמצא עני לית ראובן חייב לו כלום הדא דתימא בשלא עשו ערמה והוא שהיה עני באותה שעה או שהיה עני והוא היה יודע ומכיר בד אבל אם עשו ערמה והוא שהיה עני באותה שעה וזה לא היה מכיר בו ראובן חייב למדת מ"מ שכל שאין כאן הערמה נסתלק לגמרי ומ"מ הם מפרשים אותו בשפטרו והדברים צריכים חזוק:

הקבלנות והוא אמן שקבל עליו תקון הכלי או הבגד בדמים ואימתי שירצה יעשה ולא לשכירות ימים הוא נשכר אף הוא בכלל איסור לא תלין ושאר הלאוין ואין אומרין אומן קונה בשבח כלי וכשמחזירו לו אין זה אלא הלואה אלא אין אומן קונה בשבח כלי ומ"מ כל שהכלי ביד האומן אין כאן בל תלין מעתה הנותן טליתו לאומן וגמרה והודיעו ועדין הכלי ברשותו אפילו מכאן ועד עשרה ימים אינו עובר החזירה לו בחצי היום כיון ששקעה עליו חמה עובר שאין אומן קונה בשבח כלי זה שאמרו שכל עוד שהטלית ביד האומן אינו עובר לא מפני שיש לו משכון על שכירותו הוא שלא נפקע איסור הלואת שכירות בנתינת משכון שאין משכון או פירעון שוה כסף על כרחו של שכיר מפקיע איסורו אחר שלצורך חייו הקפידה תורה ואף מן הדין אינו כופהו ליטול שוה כסף כמו שיתבאר בפרק הבא אלא לא נאמר שאינו עובר אלא מצד שאף הוא מראה בעצמו שאינו מקפיד על דמיו אחר שהטלית בידו ומ"מ אם תובעו שכירותו ואינו רוצה להחזיר הטלית מצד שמתירא עליו שלא יפרענו יראה שלא נפקע איסורו:

זה שאמרנו בכאן שאלו אמרנו אומן קונה בשבח כלי אין זה אלא הלואה אע"פ שאין הלכה כן צריך שתשאל מפני צדדים אחרים שבה שהרי במסכת קדושין אמרו באשה שאמרה עשה לי שירין נזמים וטבעות ואקדש אני לך שלדעת האומר אומן קונה בשבח כלי הרי זו מקודשת ואם הלואה היא היאך היא מקודשת אף לדעתו יש לומר שבזו אין בה שהות להיותה הלואה קודם הקדושין שהרי תיכף שבאו הכלים לידה נתקדשה לדעת האומר אומן קונה וכו' אבל בשכירות כבר היתה שם שעה אחת מיהא בהלואה והיא בשעה שעמד הכלי ביד בעל הבית ולא פרעו:

מהדורה: Meiri on Shas · רישוי: unknown

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת בבא מציעא דף קי״ב עמוד א׳

מסכת בבא מציעא דף קי״ב עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה - 15 קטעים ממוספרים, כ־324 מילים - יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

לדף הביאור המלא

חיפוש מקורות חכם

אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת - החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

הפניה חופשית

מסכתדף (1–119)עמוד

היעד שנמצא: בבא מציעא דף קי״ב ע״א

פתיחה בקורא