מסכת בבא מציעא דף קי״ב עמוד א׳

ואידך ההוא מיבעי ליה לכדתניא להענישו כאילו הוא נוטל את נפשו כדתניא וכו' ומסקנא כל הכובש שכר שכיר וכו':

ואליו הוא נושא כל עצמו הוא מוסר נפשו עליו לעלות בכבש גבוה וסיכן בעצמו ליפול ולתלות באילן כשעלה עליו למסוק זיתים ולגדור תמרים ומסר נפשו עליו למיתה שמא יפול מן הכבש או מן האילן:

ה"ג ד"א ואליו הוא נושא את נפשו ופליגי בהא רב הונא ורב חסדא במשמעותא דקרא חד אמר נפשו של שכיר נענש עליו כאילו הורגו וחד אמר נפשו של גזלן הגיד לך הכתוב שגורם מיתה לעצמו:

וקבע וגוזל את גוזליהם ומה יקבע מהן את נפשם שגורמים הגזלנים רעה לעצמן:

אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא וגו' אף אם דל הוא ואין לו עזר אל תגזלהו והוא אחד מארבע לשונות שכי משמש בהן אם:

דהשתא לאחר גזילה דהיינו גזלן:

משום דנטלו נפש והכי משמע וקבע את קבעיהם נפש את אשר קבעו את נפשם מהם:

לדעתך ולא מדעתו:

חוזר עליו או אינו חוזר עליו היכא דא"ל אני פוטרך לגמרי אפי' לא יתן לי פשיטא דאינו חוזר דאם לא כן בכל מחילה בעלמא תיבעי ליה אי בעי קנין או לא והיכא דא"ל נמי אני פוטרך אם יפרע לי שולחני פשיטא דחוזר כיון דאין שולחני רוצה ליתן לו והכא מיירי כשאמר ליה הפועל סתמא שיסמוך על שולחני ומיבעיא ליה מי אמרי' דאדעתא דהכי סמך אם יתן לו או דלמא לגמרי פוטרו אפילו לא יתן לו וא"ת פשיטא שלא פטרו לגמרי אלא דוקא אם יתן שהרי שולחני יכול לחזור בו אפי' במעמד שלשתן כיון שאין לבעל הבית בידו לא פקדון ולא מלוה וכיון דיכול לחזור מסתמא לא פטרו לגמרי דלאו בשופטני עסקינן וי"ל דלעולם איכא למימר שפטרו לגמרי ומתחייב לו שולחני מדין ערב דכשמסמיכו השולחני הוי כאומר סמוך עלי ופטור בעל הבית לגמרי וה"ה דהוה מצי למיבעי אם השולחני יכול לחזור בו אם לאו דהא בהא תליא והשתא מוכח דמחילה אינה צריכה קנין דע"כ הכא בלא קנין איירי דקנין לא שייך אלא כשפטרו לגמרי בהדיא ואפי' לא פטרו לגמרי בפירוש כיון שהקנה לו דומה ודאי שלפוטרו הקנה לו דאם לא כן מאי צריך קנין ובפוטרו בהדיא פשיטא דאינו חוזר כדפרישית ובהא לא מיבעיא ליה אלא ודאי בלא קנין איירי ומיהו מצינו לפרש דהכא איירי כשאמר ליה בהדיא אני פוטרך אם יתן לי ואם לא אחזור עליך ופליגי כל זמן שלא חוזר בו שולחני אם יכול לחזור על בעה"ב ולזה הפירוש נמי יש להוכיח קצת דמחילה אינה צריכה קנין מדאמר רב ששת אינו חוזר אלמא פוטרו כל זמן שירצה שולחני לפרוע לו ובלא קנין מיירי דבקנין אפילו רבה מודה ועוד י"ל דפלוגתא דהכא לא שייכא מידי למחילה דלכ"ע פועל חוזר על בעה"ב ולא פליגי אלא לענין בל תלין כשחוזר בו מיד ביום ראשון על בעה"ב דלרב ששת אינו חוזר עליו לענין להתחייב בבל תלין כיון דניתק שעה אחת ממנו כשעמד אצל שולחני שוב אינו חוזר לאיסור בל תלין ורבה אמר כיון דתוך זמנו חוזר הוה כדמעיקרא ודייק רבה ממתניתין דקתני המחהו אצל שולחני אינו עובר עליו משמע דוקא כל זמן שעומד אצל שולחני הא מיהדר הדר וחוזר לאיסורו דאי לא הדר לאיסורו הוה ליה למיתני אינו יכול לעבור עליו ולא דמי להא דקתני אחר זמנו אינו עובר עליו ולא קתני אינו יכול דהתם ליכא למיטעי ורב ששת דחי דאינו בתורת לעבור עליו כלל אפילו יחזור בו ומיהו בירושלמי דשבועות גבי חנוני על פנקסו דנשבעין ונוטלין מבעל הבית קאמר דדוקא כשלא העמיד לפועלים אצל חנוני אבל העמידם אצלו אין בעל הבית חייב לפועלים כלום ומפרש רב אלפס דירושלמי אתי אליבא דרב ששת וסבר כמותו אבל מ"מ לדידן קי"ל כרבה ומוקי ההיא דלא פליגי לענין בל תלין אלא לענין אם צריך בעל הבית לשלם לפועלים אם לאו וכן משמע בפ"ק דקדושין (דף טז. ושם) דמחילה אינה צריכה קנין גבי עבד עברי דקאמר למה לי שטרא לימא ליה באפי תרי זיל אמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול משמע דאי לאו דגופו קנוי לו היה יכול למחול ובלא קנין איירי דבקנין לא היה צריך שטר דאפילו עבד כנעני קונה עצמו בחליפין כדמוכח בהשולח (גיטין דף לט: ושם) דקאמר שקל כומתא ושדא בה ואמר קני הא וקני נפשך וקאמר דלא עשה ולא כלום משום דהוה ליה בכליו של מקנה אבל אי הוה בכליו של קונה הוה קניא נפשה בחליפין וכן בפרק הנושא (כתובות דף קד.) אמרינן דלאחר כ"ה שנה אבדה כתובתה משום דמסתמא מחלה ואע"ג דלא עשתה שום קנין דבקנין לאלתר נמי אבדה כתובתה ומדאמר לעיל באיזהו נשך (בבא מציעא דף עא:) תן על גבי קרקע והפטר ובפרק הזורק בגיטין (דף עח: ושם) זרוק לי והפטר אין ראיה דאיכא למימר דאיירי בקנין ואין להקשות מה"ג שפירש בפ"ק דסנהדרין (דף ו. ד"ה צריכה) גבי פשרה צריכה קנין דשניהם צריכין קנין המוחל צריך להקנות שמחל לו והמשלם צריך להקנות שישלם לו החצי דשאני פשרה משום דדמי למחילה בטעות שאילו היה יודע שהיה זוכה בדין לא היה מוחל ולהכי צריכה קנין דאלים טפי ומהאי טעמא נמי איכא מאן דבעי ג' ולא סגי בב' משום דדמי למחילה בטעות כל שכן אם לא נפרש כמו שמפרש בהלכות גדולות אלא הקנין עושין קודם שישמעו שיקיימו דברי הפשרנים דבלא קנין יוכלו לחזור בהן כשישמעו הפשרה דאז לא קשה כלום:

אומן קונה בשבח כלי כו' אמר להו עובר פי' יש ענין שעובר כגון היכא דליכא שבח כלי כמו בשליחא דאגרתא או דאגריה לבטשי אבל רב ששת סבר שפיר דאומן קונה בשבח כלי כדמוכח בהגוזל קמא (ב"ק דף צט. ע"ש ושם ד"ה דאגריה) דקאמר התם לימא רב ששת פליגא אדרב אמי דאמר אומן קונה בשבח כלי אמר רב אשי בר חמא דרב ששת בשליחא דאגרתא והנך דבעו מרב ששת לא הזכירו בבעייתן אומן קונה בשבח כלי אלא סתם שאלו קבלן עובר בבל תלין או לאו והגמרא הוא שאומר אומן קונה כו' שלפי הפשט בו תליא הבעיא ולהכי קאמר נמי לימא מסייע ליה שהיה סבור הגמרא דהא בהא תליא ורב ששת שהשיב עובר סבר דאין אומן קונה [ועי' תוס' נדה לד: ד"ה כי]:

הכובש שכר שכיר הרי זה כמי שנטל את נפשו שנאמר ואליו הוא נושא את נפשו מפני מה עלה זה באילן ומסר נפשו לסכנות לא בשביל שתתן לו שכרו:

כבר ביארנו במשנה בהמחהו חנוני שאם רצה השכיר לחזור ולתבעו לבעל הבית רשאי שלא אמרו בה אלא שאינו עובר עליו הא מ"מ אם רצה לחזור עליו חוזר שמא אתה דן עליה ממה שאמרו במסכת גיטין פרק ראשון מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה אלמא שאינו חוזר עוד על זה הממחה שאם כן אין זה קרוי קנה וצריך שתדע שדבר זה נתבלבל ביד הפוסקים יש מהם שתירץ שלא נאמר דין מעמד שלשתן אלא במתנה וכמו שהוציאוה בלשון מתנה ר"ל תנהו לפלוני וכן שאמרו שם הני מילי מתנה מרבה וכו' אבל המחאה מצד פירעון חוזר ולא קנה ודבר זה יתבאר הפסדו ממה שאמרו שם הנהו גינאי דעבוד חושבנא וכו' כמו שיתבאר שם ותרצו רבים מפני זה שבודאי דין מעמד שלשתן נאמר בין במתנה בין בבעל חוב וזה שאמרו בכאן חוזר שלא היה מקבל ההמחאה במעמד שלהם אלא שאמר לו כן שלא בפניו ואע"פ שראוי לתמוה היאך חלק על זה רב ששת לומר שאינו חוזר אפשר שאמר השכיר אח"כ לבעל הבית שלא בפני חנוני או חנוני לבעל הבית שלא בפני שכיר גם כן ומ"מ לשון המחהו אצל חנוני אינו נופל יפה אלא במעמד שלשתן וגדולי הפוסקים תרצו שדין מעמד שלשתן אינו נאמר אלא בשיש לזה הממחה אותו מנה שהוא אומר לו ליתן לזה ומקנהו לו אבל זה שאין לו אצל חנוני כלום אלא שאומר לו ליתן בהקפה עליו אין זה קנין גמור וכל שאין חנוני נותן יכול הלה לחזור על בעל הבית ומ"מ בתלמוד המערב אמרו בענין חנוני על פנקסו הדא דתימא בשלא העמידן אצלו אבל אם העמיד פועליו אצל חנוני אין בעל הבית חייב ליתן לפועלים כלום ונמצא לדעת זה שקנה אע"פ שאין לבעל הבית אצל חנוני כלום אלא שהם תירצו שבני תלמוד המערב סוברים כרב ששת שאמר בכאן אינו חוזר וכבר נדחו דבריו והדבר רופף בידינו:

ומ"מ חכמי פרובינשא כתבו שלא קנה במעמד שלשתן אלא שלא לחזור לא הממחה ולא זה שהמנה בידו אבל מקבל ההמחאה חוזר לעולם אם רואה שאין זה נותן לו בעין יפה עד שיפטור את הלוה בפירוש וזהו שאמרו שהשכיר חוזר אצל בעל הבית הא חנוני ובעל הבית אין יכולים לחזור הא מקבל המחאה חוזר ואומר לו לא קבלתיו אלא כעין ערב והוא הוא שלא סלקתיך:

ובתלמוד המערב אמרו ראובן חייב לשמעון מנה סמכיה גבי לוי איפרסן לוי ר"ל העריכוהו ועמדו על ענינו ונמצא עני לית ראובן חייב לו כלום הדא דתימא בשלא עשו ערמה והוא שהיה עני באותה שעה או שהיה עני והוא היה יודע ומכיר בד אבל אם עשו ערמה והוא שהיה עני באותה שעה וזה לא היה מכיר בו ראובן חייב למדת מ"מ שכל שאין כאן הערמה נסתלק לגמרי ומ"מ הם מפרשים אותו בשפטרו והדברים צריכים חזוק:

הקבלנות והוא אמן שקבל עליו תקון הכלי או הבגד בדמים ואימתי שירצה יעשה ולא לשכירות ימים הוא נשכר אף הוא בכלל איסור לא תלין ושאר הלאוין ואין אומרין אומן קונה בשבח כלי וכשמחזירו לו אין זה אלא הלואה אלא אין אומן קונה בשבח כלי ומ"מ כל שהכלי ביד האומן אין כאן בל תלין מעתה הנותן טליתו לאומן וגמרה והודיעו ועדין הכלי ברשותו אפילו מכאן ועד עשרה ימים אינו עובר החזירה לו בחצי היום כיון ששקעה עליו חמה עובר שאין אומן קונה בשבח כלי זה שאמרו שכל עוד שהטלית ביד האומן אינו עובר לא מפני שיש לו משכון על שכירותו הוא שלא נפקע איסור הלואת שכירות בנתינת משכון שאין משכון או פירעון שוה כסף על כרחו של שכיר מפקיע איסורו אחר שלצורך חייו הקפידה תורה ואף מן הדין אינו כופהו ליטול שוה כסף כמו שיתבאר בפרק הבא אלא לא נאמר שאינו עובר אלא מצד שאף הוא מראה בעצמו שאינו מקפיד על דמיו אחר שהטלית בידו ומ"מ אם תובעו שכירותו ואינו רוצה להחזיר הטלית מצד שמתירא עליו שלא יפרענו יראה שלא נפקע איסורו:

זה שאמרנו בכאן שאלו אמרנו אומן קונה בשבח כלי אין זה אלא הלואה אע"פ שאין הלכה כן צריך שתשאל מפני צדדים אחרים שבה שהרי במסכת קדושין אמרו באשה שאמרה עשה לי שירין נזמים וטבעות ואקדש אני לך שלדעת האומר אומן קונה בשבח כלי הרי זו מקודשת ואם הלואה היא היאך היא מקודשת אף לדעתו יש לומר שבזו אין בה שהות להיותה הלואה קודם הקדושין שהרי תיכף שבאו הכלים לידה נתקדשה לדעת האומר אומן קונה וכו' אבל בשכירות כבר היתה שם שעה אחת מיהא בהלואה והיא בשעה שעמד הכלי ביד בעל הבית ולא פרעו:

תוס' בד"ה חוזר עליו כו' כיון שהקנה לו דומה כו' ובפוטרו בהדיא פשיטא דאינו חוזר כדפי' ובהא לא מבעיא כו' עכ"ל הוא מגומגם דמשמע דפשיטא להו הכא דאינו חוזר מכח הוכחה שכתבו לעיל דאל"כ בכל מחילה בעלמא תיבעי ליה ואין צורך לזו הוכחה דהכא בהקנה לו ופוטרו בהדיא בלאו הכי פשיטא דאינו חוזר וא"צ ראיה דקנין ודאי מהני אפילו במתנה וכ"ש במחילה וכ"ה לשון התוס' בפ"ק דסנהדרין וברא"ש בשמעתין דבלאו הוכחה דלעיל פשיטא להו הכא בקנין דאינו חוזר ודו"ק:

בא"ד דוקא כשלא העמיד לפועלים אצל חנוני אבל העמידן כו' דירושלמי אתי אליבא דרב ששת כו' עכ"ל וליכא לאוקמא פלוגתייהו בשלא העמידן אצל חנוני אבל העמידן אצלו אינו חוזר ואתיא דירושלמי שפיר כרבה דבלא העמידן אצל חנוני ודאי דלא הוה קאמר רב ששת דאינו חוזר וכ"כ הרי"ף ודו"ק:

בעי מיניה מרב ששת קבלנות עובר וכו' הא דאמרינן הכא אומן קונה והלואה היא ובפרק הגוזל אמרינן עשה לי שיראים ונזמים וטבעות כיון שעשאם ונתנן לידה מקודשת וכו' סבריה דכולי עלמא ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והלואה היא והמקדש במלוה אינה מקודשת ורבי מאיר דאמר כיון שנתנם בידה מקודשת ולא בעינן ממון אחר סבר אומן קונה בשבח כלי ולאו הלואה היא אלא מתנת תכשיטין היא אלמא מאן דאמר אומן קונה בשבח כלי מפיק ליה מתורת הלואה. לא קשיא מידי דודאי חזרת השיראין והנזמים לידה הם מתנת הכלים עצמן לידה לתורת קידושין הם הקידושין ולא הספיק לשבח זה להיותו הלואה כי מיד שנתנן לה ונתחייבה ליתן את דמיו נתקדשה אבל לענין בל תלין כיון שנתן טליתו לבעלים ונתחייב לו דמי השבח ההוא מיד נעשית עליו הלואה ולא שכירות. הראב"ד.

נתנה לו בחצי היום מששקעה עליו חמה עובר משום בל תלין נראה לי דבל תלין דהכא לאו דוקא דמשום לא תבא עליו השמש הוא דשייך בה אלא אגב שיטפא דבל תלין דרישא דברייתא ושכיר יום דשייך ביה בל תלין הוא המצוי נקט ליה נמי בסיפא בל תלין. שיטה. ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: וקבלנות עובר נמי משום בל תלין ובשאר כל השמות דסבלנות כשכירות היא ואין אומן קונה בשבח כלי. ודוקא בתר דאהדריה לבעל הכלי הוא שעובר עליו כיון ששקעה עליו חמה כדאמרינן נמי גבי שכיר שבוע וכו' דאם יצא ביום גובה כל היום יצא בלילה גובה כל הלילה והוא זמנו לעבור בכל השמות האלו. מיהו צריך עיון היכא דאמר ליה גמרתיו בא וטול אותו והבא מעות אי אמרינן דכמאן דאהדריה ניהליה דמי או דילמא כיון דלא שקליה לא עבר עליה כלל דהא הוי איהו עליה שומר חנם כל היכא דאיתיה בביתיה אף על גב דאמר ליה גמרתיו ואף על גב דאמר טול כליך והבא מעות דלא קרינא ביה פעולת שכיר אתך שהרי אין פעולתו אצלו כן נראה וצריך עיון. עד כאן. וזה לשון ה"ר יהונתן: קבלנות דלא הוי לא שכיר יום ולא שכיר לילה אלא שיאמר לו שמתקן לי טלית זו בכך אימתי שירצה יתקן אותה וכשיחזירנו לו והלה עובר בשכירות משום בל תלין. אומן קונה בשבח כלי כלומר זוכה בו במה שהשביחו ומשום קבלנותו יוצא לו שכשמחזירו לו הרי הוא לו כמוכר שבח שהיה לו והלואה הוא ולא שם שכירות עליו ובהלואה לא שייך בל תלין או דילמא שם שכירות עליו ועובר משום בל תלין או אינו עובר משום בל תלין אף על פי שנתן לו רשות שיטלנה מביתו ויוליכנה לביתו שאינו רוצה לעכבה בשביל שכירותה אפילו הכי כל זמן שיש משכון תחת ידו אינו עובר משום בל תלין אבל אם נתנה לו בחצי היום תיכף נתחייב בשכירותו וכיון ששקעה עליו חמה ולא פרעו עובר משום בל תלין אלמא קבלנות כשכירות דמיא ואין אומן קונה בשבח כלי. עד כאן.

פיסקא שכיר בזמנו נשבע ונוטל והקשו בתוספות אדרב ושמואל דאמרי דבשכרו שלא בעדים אינו נשבע ונוטל דבעה"ב מהימן במגו דלא שכרתיך ולמאי דמסיק הכא דעיקר טעמא משום דבעה"ב טרוד בפועליו א"כ לא שייך האי מגו דהא לא חשדינן ליה למשקר אלא דאמר בדדמי זהו תמצית קושיית התוספות כאן והניחו בתימא ובר"פ כל הנשבעין יישבו בדוחק כיון דטוען ברי אין לנו להחזיקו כמשקר כו' ונראה דמה שהניחו כאן בתימא היינו משום דנראה להם דוחק גדול לפרש כן שזה סותר למ"ש התוספות בעצמן כאן ובשבועות דאדרבה טענת ברי דידיה לא חשיבא כלל מדמקשה הש"ס בפשיטות ניתיב ליה בלא שבועה וכן לקמן דמקשה הש"ס וכי שכיר עובר משום בל תגזול וכתבו התוס' דהיינו ע"כ משום דברי דבעל הבית לא חשיבא כלל אפילו היכא דרמי אנפשיה ומדכר כיון דטריד בפועליו חזקה דשכיר עדיפא ע"ש וא"כ נראה דבריהם סותרים זא"ז ומש"ה הדרא קושית התוספות והתימא לדוכתיה אמנם לענ"ד הקלושה נראה דאין כאן מקום תימא וקושיא כלל משום דבלא"ה קשיא לי טובא אמימרא דרב ושמואל ואהא דקלסיה רמי בר חמא ואמר כמה מעלי' הא שמעתא ומאי מעליותא דהא אדרבה נראה דוחק לאוקמי סתם לשון המשנה ותקנת חכמים בשכיר דוקא בשכרו בעדים דמלתא דלא שכיחא היא כדאמרינן בסמוך דטריחא ליה מלתא לבעה"ב להעמיד עדים ובעלמא אמרינן דמלתא דל"ש לא עבדי רבנן תקנתא וכ"ש דקשה טפי אר"י דסיפא דבקציצה נמי עשו תקנתא בשכיר וא"כ ע"כ איירי נמי בשכרו בעדים דוקא א"כ ניחזי עדים מה קאמרי כדמקשה הש"ס בפשיטות פרק ח"ה והובא בתוספות בשמעתין ואי בראה ושכח איירי א"כ הוי מלתא דל"ש כלל שיעשו תקנה למי ששכרו בעדים והעדים שכחו וטפי אית לן למימר דבכל ענין עבדו תקנתא אפילו שלא בעדים ואי משום מגו מה בכך אטו מי עדיפא הך מגו מחזקה גמורה דקי"ל מגו במקום חזקה לא אמרינן ואפילו את"ל דמגו במקום חזקה איבעיא דלא איפשטא היא בריש ב"ב ושקולים הם אפ"ה ע"כ הך חזקה דאין אדם מעיז אלים טובא ועדיפא ממגו דאפילו היכא דהוי כמשיב אבידה דעדיף ממגו אפ"ה אמרינן הך חזקה ממימרא דרבה דאמר מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע ופי' רש"י דהוי כמשיב אבידה במגו דמצי למיכפר הכל ולהרויח ומסיק רבה חזקה אין אדם מעיז אלמא דהך חזקה אלים טובא אפילו ממשיב אבידה וכ"ש ממגו גרידא וא"כ תקשה לן אעיקרא דתקנתא דשכיר שתקנו דישבע ויטול אע"ג אית ליה לבעה"ב הך חזקה גופא דאין אדם מעיז כנגד ב"ח וכ"ש לגבי שכיר שאליו הוא נושא את נפשו ואם ישקר יעבור בבל תלין אע"כ דאפ"ה לא חששו חכמים להני חזקות ושקדו יותר על תקנת השכיר א"כ מה"ט מצינן למימר נמי דאפילו במקום מגו הימנוהו לשכיר. אע"כ דרב ושמואל אדרבא מהך תקנתא גופא קשיא להו דאי ס"ד דבשלא בעדים נמי עבדו הך תקנתא לשכיר אכתי מה הועילו חכמים בתקנתן שתיקנו שישבע ויטול דהא כיון דבעה"ב צווח וטוען ברי תו לא מהני הך תקנתא דאכתי יפטר עצמו ויטעון לא שכרתיך כיון שיודע בעצמו שפרע ומש"ה הוצרכו לאוקמי התקנה בשכרו בעדים. ומעתה נסתלקה קושית התוספות דאע"ג דמגו גרוע הוא סוף סוף ל"ש הך תקנתא כיון דלא הועילו בתקנתם כלום. ואין להקשות לפירושינו א"כ מאי פריך רבא לרב"ח א"כ ש"ש היכי משכחת לה דאדרבא לפירושינו יתיישב יותר דאהך סברא גופא מקשי ליה רבא דהא לענין מודה במקצת מסקינן דמה שאמרה תורה ישבע לאו משום דחשדינן ליה כמשקר דהא משיב אבידה הוא דמצי למיכפר הכל ואי משום דאין אדם מעיז א"כ ודאי קושטא קאמר וע"כ דעיקר השבועה משום דחשדינן ליה דאשתמוטי קא משתמיט ומש"ה רמי רחמנא שבועה עליה כי היכי דלודי ואכתי טורח שבועה זו למה כיון דס"ס מצי לאשתמוטי ולמיטען להד"ם. ונהי דלענין שבועה דמ"מ איכא למימר דשפיר רמי רחמנא שבועה עליה כי היכי דלודי ולא ישתמיט ואי משום דמצי למיטען להד"ם וליכפר בכל הרי אין אדם מעיז לכפור הכל משא"כ בשבועה דנאנסה פריך רבא שפיר והיינו אליבא דרב"ח גופא שסובר דשבועת נאנסה ליתא אלא בג' פרות שמודה באחת וכופר באחת ובשלישית נאנסה וא"כ מקשה שפיר לדידך טורח שבועה זו למה דאכתי יטעון להד"ם ויפטר מהשבועה ואי משום דאין אדם מעיז לכפור בכל הרי מודה באחת וליכא העזה. ובזה יתיישב הסוגיא בפשיטות בהא דמדמי רבא הך מגו דשומרים למגו דלא שכרתיך אע"ג שיש לחלק ביניהם בכמה גווני כמו שהאריכו הקדמונים והאחרונים לחלק לפי האמת דלא תקשי הלכתא אהלכתא וא"כ רבא גופא מעיקרא מאי קסבר לדמותם לגמרי ולהקשות אדרב"ח משא"כ לשיטתינו א"ש דאע"ג דיש לחלק בכמה גווני ולומר דמגו דנאנסה לא חשיבא כהך מגו אפ"ה מקשה רבא שפיר אדרב"ח דאע"ג דמגו גרוע הוא אפ"ה לדידך אמאי רמי רחמנא שבועה עליה דהא אכתי מצי לאשתמוטי ולמיפטר נפשיה בשבועה ולמיטען להד"ם כדפרישית. ובהכי סלקא שמעתא דפרק כל הנשבעין אליבא דהלכתא דאע"ג דק"ל כרב ושמואל אפ"ה מחייבינן בשבועה דנאנסה אפילו בלא שטר ועדים ולא חיישינן לקושיא דרבא דהא רבא גופא לא מקשה אלא אדרב"ח גופא דמצריך ג' פרות משא"כ לדידן דלא קי"ל כרב"ח בהא אלא דבנאנסה גרידא מחייבינן שבועה תו לא שייך קושיא דרבא שלא יוכל לטעון להד"ם דאין אדם מעיז כנ"ל נכון בעזה"י ועיין במהדורא בתרא השייך למסכת שבועות:

מהדורא בתרא מיהו בעיקר קושייתנו בסוגית הש"ס ופוסקים דאיירי בששכרו בעדים דוקא א"כ הוי מלתא דלא שכיחא וכתבתי שזה בכלל מימרא דרבא דאמר מאי מעליותא נראה לי דקושי' זו לא שייכא אלא אליבא דרב דוקא דלית ליה משאיל"מ כדאיתא בפירקין ומכ"ש למאי דפרישית בריש הסוגיא דהא דלא דריש רב קרא דולקח בעליו ולא ישלם להך דרשא דמי שעליו לשלם הוא נשבע ונוטל ולמעוטי דלא ישבע ויטול ודריש לקרא בפרק החובל לדרשא אחריתא היינו משום דלא איצטריך קרא למעט נשבע ונוטל כיון דלרב מן התורה לעולם אי אפשר ליטול בלא ראיה ברורה וא"כ ממילא דלית ליה משאיל"מ דאל"כ הוי מוקי לקרא בהכי שיטול התובע בלא שבועה וכיון שכן דלית ליה משאיל"מ א"כ ע"כ בהא דקאמר רב ששכרו בעדים היינו דוקא בב' עדים אבל בשכרו בעד א' אכתי בעה"ב נאמן ואפילו בנסכא דר' אבא כה"ג פוטר רב כדמוכח בסוגיא. משא"כ לדידן דקי"ל כרב נחמן ורבא ור' אבא דאמרינן מתוך שאיל"מ וכדאית' בפרק השואל בסוגיא דשאולה ושכורה כמו שהארכתי שם וא"כ לפ"ז שפיר מצינן לאוקמי כולה מתניתין בשכרו בעד א' דשכיח טפי ולא שייך נמי לומר ליחזי מאי קאמר דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ומכיון ששכרו בעד אחד דמי לנסכא דר"א שמחויב לשלם כשיטת רבינו ישעיה שהביא הטור ח"מ בסימן פ"ט ואבאר בסמוך שהיא שיטת כמה פוסקים שהשכיר נשבע ונוטל ומה שהקשה הרב המגיד א"כ אמאי נקט בגמרא ששכרו בעדים יש ליישב דבב' עדים הוי מלתא דפסיקא שהשכיר נוטל אם יטען פרעתי יטול בשבועה ומכ"ש אם יטעון בעה"ב שלא שכרו כלל שנוטל בלא שבועה כיון שיש לו עדים משא"כ בשכרו בעד אחד הוי מלתא דלא פסיקא דזימנין שאין השכיר נוטל כלל אם יטעון בעה"ב שלא שכרו וישבע להכחיש העד כנ"ל בשיטת הנך פוסקים ולשיטת הרמ"ה והטור שכדבריהם פסק הרמ"א בהגהות ש"ע בסי' הנ"ל נמי מהני מיהא תקנת חכמים בשכיר בעד אחד שצריך לישבע שבועה דאורייתא ואפילו בכופר בכל והוי תקנתא טובה לשכיר דזימנין טובא שאינו רוצה לישבע כיון דטריד בפועליו ויהפך השבועה על שכנגדו ובזה מתיישב היטב הא דקאמר רבא לרב"ח מאי מעליותא ולא קשיא ליה אמימרא דרב נחמן ור' יוחנן גופא ולמאי דפרישית אתי שפיר דלדידהו ודאי מעליא הא שמעת' כיון דמיתוקמה עיקר התקנתא נמי לענין עד אחד למאי דאית להו משאיל"מ משא"כ לרמי ב"ח דקלסיה לדרב מקשה רבא שפיר מאי מעליותא כיון דלרב לית ליה משאיל"מ כדפרישית א"כ לדידיה לא מיתוקמא עיקר התקנה אלא בב' עדים דוקא דלא שכיח כלל וע"כ דהא דדחיק לאוקמא מתניתין בכה"ג דוקא היינו משום דפשיטא ליה טובא הך סברא דמתוך שיכול לומר א"כ מקשה שפיר א"כ ש"ש דחייב רחמנא היכי משכחת לה וכדפרישית במהדורא קמא ומכ"ש כיון דלא מצי רב"ח למימר דאיהו ס"ל כרב בהא מלתא דהא ליתא דהא בפרק הגוזל שם דף ק"ו אמר ליה רמי ב"ח לר"נ מכדי דרב לא סבירא לך משכוני נפשיך אדרב למה לך וע"כ היינו נמי מה"ט גופא דר"נ ע"כ לא ס"ל להא דרב כיון דאיצטריך ליה קרא דולקח בעליו ולא ישלם למעט ולפטור הנוטל משבועה כגון במשואי"ל שהתובע נוטל בלא שבועה ולפ"ז א"ש טובא הא דקאמר רבא לרמי ב"ח דוקא מאי מעליותא כן נ"ל ודוק היטב. עוד נ"ל לפרש בדרך אחר היותר נכון דלדידן למאי דקי"ל כר"נ ורבי יוחנן דאמרינן משאל"מ שפיר מצינן לאוקמא מתניתין ועיקר תקנתא דשכיר במלתא דשכיח טובא ותחלה נבאר דע"כ הא דאמרינן בשמעתין ששכרו בעדים היינו שהעדים מעידין ג"כ שעשה עמו מלאכה כמ"ש הב"י בשם הה"מ בסימן פ"ט וכן הוא בש"ע בסימן הנ"ל וכן מדוקדק ג"כ בלשון רש"י בד"ה ששכרו וקשיא לן טובא א"כ אמאי בעינן ששכרו בעדים דביש לו עדים שעשה מלאכה לחוד סגי דתו לא מצי למימר לא שכרתיך דכיון שעשה עמו מלאכה אפילו שלא ברשות צריך ליתן לו מה שההנהו. אלא שבזה י"ל דהא דבעינן ששכרו בעדים היינו משום דבהכי הוי מלתא דפסיקא אפילו במודה במקצת דתיקנו ג"כ שהשכיר נשבע ונוטל דבכה"ג ודאי לא סגי בעידי מלאכה לחוד דאכתי אית ליה מגו דמצי למימר לא שכרתיך ואף שהיה צריך ליתן מה שההנהו מ"מ הרי טוען עכשיו שמודה במקצת והיינו נמי עכ"פ מה שההנהו ומש"ה בעינן דוקא עדי שכירות ממש. נמצא דלפ"ז שפיר אהני עיקר תקנתא במלתא דשכיח טובא היינו לענין כופר בכל דבעידי מלאכה לחוד סגי ועדי מלאכה ודאי מצויין תדיר דסתם בעה"ב יש לו פועלים הרבה. ואחר שכתבתי כל זה מצאתי ראיתי שרבינו שרירא גאון ז"ל שהביא הר"ן ז"ל בפרק כל הנשבעין מבאר להדיא דבעדי מלאכה לחוד סגי ע"ש בלשון הר"ן באריכות שמפרש כן בשיטת רבינו שרירא גאון אלא שקיצר במקום שהיה לו להאריך דמפשט לשונו משמע לפרש כן לשון ששכרו בעדים וא"כ התמיה קיימת על הב"י והש"ע והג"ה וכל האחרונים שלא הרגישו בזה וכתבו בפשיטות להיפך דתרתי בעינן ששכרו בעדים ושעשה עמו מלאכה אבל לשיטתינו נתישב לנכון בעזה"י ונתתי שמחה בלבי שכוונתי בעיקר לדעת הגדולים. ומכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית דהא דקאמר מתוך שהוא יכול לומר לאו מדין מגו איירי אלא בלשון הוכחה דאי שלא בעדים לא הועילו חכמים בתקנתן ולפ"ז נמי אפילו בדליכא עדי שכירות אלא עדי מלאכה לחוד שפיר הועילו בתקנתן לענין שאם יטעון פרעתי ישבע השכיר ויטול מיהא בפחות שבשכירות כנ"ל נכון אלא דלפ"ז קשיא טובא על פוסקים קדמאי ובתראי שכתבו סתם דבעינן שכרו בעדים דוקא ולא אישתמיט חד מינייהו לכתוב שאם ישנן עדים במלאכה לחוד אף אם טוען פרעתי ישבע השוכר ויטול מיהא פחות שבשכירות כיון דלית ליה לבעה"ב מיגו ולפענ"ד צ"ע גדול ליישב כיון שעיקר הדין כן הוא והשתא לפ"ז נתיישב יותר עיקר קושייתינו אליבא דר' יהודה דלא אמרינן שישבע השכיר ויטול אלא במ"מ אפילו בקציצה נמצא דהוי עיקר התקנה במלתא דשכיח טובא כגון בקציצה דשייך ביה טפי מ"מ מבטענת מודה במקצת דפרעון ובכה"ג דמודה במקצת בקציצה מהני התקנה טובא במלתא דשכיח תדיר דנראה ברור דבכה"ג בעדי מלאכה לחוד סגי לר"י דהא תו ל"ש מגו דלא שכרתיך דס"ס כיון דאיכא עדי מלאכה חייב ליתן לו מיהת כפחות שבשכירות דהיינו מה שההנהו וא"כ יש לו דין מ"מ ע"י הודאת עדים למאי דקי"ל כר' חייא קמייתא דבכה"ג נמי חייב שבועת התורה וכיון דבעה"ב חייב שבועת התורה ממילא דלפי התקנה לר"י ישבע השכיר ויטול. וכן לפמ"ש דהאי מתוך שיכול לאו מטעם מגו הוא אלא בלשון הוכחה דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן וזה לא שייך לר"י דודאי הועילו בתקנתן טובא כמו שפירשנו דלר"י בעדי מלאכה לחוד סגי. אלא דאכתי יל"ד דאי מטעם מגו איירי א"כ במודה במקצת דקציצה נמי שייך מגו אליבא דר"י דמצי למיטען א"י אם שכרתיך כיון דלר' יהודה בקציצה נמי טריד וא"כ טענת א"י בכה"ג טענה מעלייתא הוא. ובשלמא למאי דקיי"ל כרב נחמן ורבא דאמרינן מתוך שאי"מ א"כ תו לא הוי מגו דכיון דאיכא עדי מלאכה מתחייב ליתן כפחות שבשכירות וה"ל כחמשין ידענא ע"י הודאת עדים וחמשין לא ידענא דה"ל משואיל"מ משא"כ לרב דע"כ לית ליה משואיל"מ כמש"ל א"כ הדרא קושיא לדוכתא כיון דלפ"ז לא סגי בעדי מלאכה אלא בעדי שכירות ממש א"כ לר"י הוי התקנה במלתא דלא שכיח כלל דניחזי עדים מאי קאמרי אלא ע"כ דלרב לאו מטעם מגו איירי אי מטעם דהוי מגו דהעזה כמ"ש הפוסקים או משום דהוי מגו בדדמי כמ"ש התוספות אלא ע"כ דהא דאמר רב מתוך שיכול לומר היינו כמו שפירשנו דא"כ לא הועילו חכמים בתקנתן ולפ"ז לא שייך הך מילתא אליבא דר' יהודה כלל כיון דלדידיה מועיל תקנת חכמים טובא דבעדי מלאכה לחוד סגי לענין קציצה כמו שפירשנו וכיון שכן דלרב האי מתוך שיכול לומר ע"כ היינו משום שלא הועילו חכמים בתקנתן שפיר מקשה רבא לרמי ב"ח אמאי דקלסיה לדרב מאי מעליותא דא"כ ש"ש דחייב רחמנ' היכי משכחת לה והיינו כמו שפירשנו לעיל כיון דלרב"ח ש"ש לא משכחת אלא בג' פרות דהוי מודה במקצת א"כ אמאי רמיא רחמנא שבועה עליה משום אישתמוטי כי היכי דלודי דאכתי לא יודה וישתמיט ויפטר עצמו משבועה ע"י שיטעון להד"מ אהאי דנאנסה והכל כמ"ש למעלה ודוק היטב:

שם בגמרא שכיר אמאי תקינו ליה רבנן למשתבע ושקיל אמר ר"י אמר שמואל כו' משמע מכל הסוגי' דמה שנוטל השכיר אינו מעיקר הדין אלא מתקנת חכמים דבהכי אזלי כל השקלא וטריא דשמעתין. ולפ"ז צ"ל דרב ושמואל ור"נ ור' יוחנן דמוקי למתניתין בר"פ כל הנשבעין דוקא בשכרו בעדים היינו שיש ג"כ עדי מלאכה כדפרישית והיינו משום דס"ל להנך אמוראי המלוה את חבירו בעדים א"צ להחזיר בעדים כדאמר שמואל בהדיא בפרק שבועת הדיינין והכי קי"ל ומש"ה הוצרכו לדחוק ולפרש דאע"ג דמטעם תקנה אתינן עלה אפ"ה ליתא להך תקנתא אלא בשכרו בעדים דוקא אע"ג דמלתא דלא שכיח הוא כדפרישית משא"כ בלא עדים לעולם נאמן בעה"ב מתוך שיכול לומר. משא"כ לר"י ולר"י אמר רב אסי ורב פפי משמיה דרבא דס"ל בפרק כל הנשבעין המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים א"כ לא הוצרכנו לפרש דמה שנוטל השכיר היינו מטעם תקנה דטריד בפועליו דבלא"ה מעיקר הדין יש לנו לומר דבטענת פרעתי לעולם השכיר נאמן מעיקר הדין דכיון ששכרו בעדים ועשה מלאכה בעדים אין לך מלוה גדולה מזו אטו מי גרע שכיר מאינש דעלמא אדרבה נראה דכ"ש הוא כיון דבעה"ב טריד לשכור פועלים הרבה וטריחא ליה מלתא להעמיד עדים ואפ"ה שכרו בעדים ומש"ה צריך לפורעו בעדים. ולפ"ז אדרבה עיקר תקנתא לאידך גיסא הוא כיון דטריחא ליה מלתא לבעה"ב להעמיד עדי פרעון מש"ה תיקנו שאין לשכיר ליטול בלא שבועה ותיקנו שבועה לשכיר להפיס דעתו של בעה"ב כמו בכל הנשבעין ונוטלין השנויין בר"פ כל הנשבעין. נמצא דלפ"ז נתיישב ומדוקדק היטב לשון אי הכי דקאמר בכולה שמעתין גבי וליתב ליה בלא שבועה ואפילו קצץ נמי ואפילו עבר זמנו נמי כתבו התוספות דלשון א"ה אינו מדוקדק וע"ש במהרש"א והשתא לשיטתינו א"ש טובא דכל השקלא וטרי' היינו דוקא לר"נ ולשמואל משא"כ לר' יהודה ולרב אסי ולרב פפי משמיה דרבא דס"ל במלוה בעדים צריך לפורעו בעדים ולדבריהם מה שנוטל השכיר היינו מעיקר הדין ל"ש להקשות בפשיטות וליתב ליה בלא שבועה דאפשר דאה"נ דלמ"ד צריך לפורעו בעדים דאי לא מייתי ראיה נוטל המלוה בשבועה דוקא כדין כל הנוטלין. אלא משום דדין מלוה בעדים וטענת פרעתי לא נזכר במשנה מש"ה קבע רבי במשנתינו לענין שכיר ולחלק ג"כ בין תוך זמנו לעבר זמנו והך מלתא ל"ש אלא בשכיר דוקא כמו שאבאר. וכן מה ששנינו ר"פ כל הנשבעין אלו הנשבעין ונוטלין השכיר ולא תני מלוה בעדים היינו משום דמלתא דפסיקא ושכיחא הוא שאין דרך השכיר להפרע בעדים משום דטריחא ליה מלתא לבעה"ב משא"כ במלוה בעדים מסתמא פרעו בעדים שלא יפסיד מעותיו בכדי. ובאמת נלע"ד דע"כ צריך לפרש כן להנך אמוראי. משא"כ לשמואל ור"נ דס"ל א"צ לפורעו בעדים א"כ ע"כ דמה שנוטל השכיר היינו משום דבעה"ב טרוד בפועליו וה"ל כא"י אם פרעתיך א"כ מקשה שפיר וליתב ליה בלא שבועה וכמ"ש התוספות או כמו שאבאר בסמוך. ומכ"ש דא"ש טובא הא דקאמר א"ה אפילו קצץ נמי היינו דוקא לשמואל ורב נחמן למאי דס"ד דבעה"ב טרוד בפועליו שייך נמי בקציצה משא"כ להנך אמוראי דס"ל דטעם משנתינו שנוטל השכיר היינו מדינא שצריך לפורעו בעדים א"כ פשיטא דלא שייך הך מלתא כלל בקציצה. וא"ש נמי הא דקאמר א"ה אפילו עבר זמנו נמי היינו דוקא לשמואל ור"נ שהוצרכו לטעמא דטרוד בפועליו משא"כ להנך אמוראי דס"ל דטעמא דמלתא משום דצריך לפורעו בעדים לא מצי לאקשויי אפילו עבר זמנו נמי דהוי ידע שפיר דבעבר זמנו יש לבעה"ב חזקה דבל תלין אבל לשמואל ורב נחמן מקשה שפיר דס"ד דלא שייך חזקה דבל תלין כיון דבעה"ב טרוד בפועליו כדמקשה באמת והאמרת בעה"ב טרוד בפועליו כן נ"ל נכון וברור בעזה"י ובחנם נדחקו התוס' בזה ואולי מקום הניחו לי מן השמים בזה ועדיין יש לדקדק אפילו לשמואל דס"ל א"צ לפורעו בעדים אכתי למה הוצרך לדחוק ולפרש טעמא דמתניתין מטעם תקנה במלתא דלא שכיחא כדפרישית ולפרש ג"כ דפליגי רבנן ור' יהודה בטענת פרעתי היינו אי הוי איני יודע ממש או לא כמ"ש התוס' ופליגי נמי בקציצה דלרבנן מדכר דכירי ולר"י לא דכירי והך מלתא מרפסין איגרי כמו שאבאר והוצרך לחלק ג"כ בעבר זמנו בין חד חזקה לתרי חזקי והוא ג"כ דוחק כמ"ש התו' וכמו שאבאר. וטפי ה"ל לשמואל לאוקמי בפשיטות טעמא דמתניתין משום דצריך לפורעו בעדים דהא בפרק כל הנשבעין מסקינן דהך מלתא פלוגתא דתנאי היא לר"י ולרב יהודא אמר רב אסי דלדידהו רבנן דברייתא סברי צריך לפורעו בעדים ויש ליישב דבלא"ה מגופא דמתניתין דשבועות דייקא להו לאוקמא טעמא דמתניתין משום תקנה דטרדת פועלים דאי מטעמא דצריך לפורעו בעדים א"כ אמאי פליג ר' יהודה במשנה דשבועות דבכופר בכל אינו נשבע ונוטל ובמ"מ נשבע ונוטל. ממ"נ מאי קסבר אי קסבר צריך לפורעו בעדים אפילו כופר בכל נמי ישבע ויטול ואי קסבר א"צ לפורעו בעדים א"כ במודה במקצת אמאי ישבע ויטול ישבע בעה"ב שבועה דאורייתא ויפטור כשאר מ"מ אע"כ דטעמא דר"י משום תקנתא דטרדת פועלים הוא ומש"ה בקציצה נמי ס"ל דנשבע ונוטל כיון דלר"י ע"כ משום תקנתא דפועלים הוא ומדמפליג נמי בין תוך זמנו לעבר זמנו ע"כ היינו מטעמא דמסיק בגמרא דהכא תרתי חזקי והכא חדא וממילא דלרבנן נמי אית לן לאוקמי בהכי משום תקנה דאי מדינא ס"ל דא"צ לפורעו בעדים מיהו להנך אמוראי דסבירא להו צריך לפורעו בעדים היינו משום דמשמע להו דטעמא דת"ק מש"ה הוא ור"י ס"ל א"צ לפורעו בעדים (ולהכי דווקא) במ"מ עשו תקנה כיון שהשבועה נוטה לבעה"ב. והשתא א"ש טובא דכל הנך אמוראי דאמרי ל"ש אלא ששכרו בעדים קבעו מילתייהו בפרק כל הנשבעין ובמשנתינו בב"מ השנוי' קודם הול"ל הכי ולפמ"ש א"ש דבמשנתינו קס"ד דעיקר הטעם דשכיר נשבע ונוטל משום דצריך לפורעו בעדים וא"כ מלתא דפשיטא דאיירי ששכרו בעדים ומש"ה לא הוצרכו לפרש משא"כ בשבועות דפליג ר"י ומדר"י נשמע לרבנן שאין הטעם משום צריך לפורעו בעדים אלא משום תקנה דטרדת פועלים כדפרישית וכיון שכן ה"א דאפילו ששכרו שלא בעדים ישבע ויטול ומש"ה הוצרכו לפרש דאפ"ה דוקא בשכרו בעדים איירי כן נ"ל נכון ודוק היטב:

שם גדולות מכלל דאיכא קטנות ועיין מ"ש התוספות אלא דאכתי יל"ד מאי קמתמה גדולות מכלל דאיכא קטנות הא ודאי שייך לשון גדולות דבעלמא לא עבדינן תקנתא לתקנתא והכא בשכיר עבדו תקנתא לתקנתא כדמסקינן בר"פ כל הנשבעין אלא דבאמת לק"מ דא"כ תקשה אמאי נקט לשון רבים גדולות שנו כאן דהא הך מלתא דתקנתא לתקנתא ל"ש בהנך דפרק כל הנשבעין כמ"ש התוספות שם. ובהאי דשכיר נמי ל"ש לשון רבים דהא תקנה קמייתא דישבע בעה"ב לאו גדולות מיקרי ומקשה שפיר מכל דאיכא קטנות ומש"ה מסיק ר"נ תקנות קבועות ומש"ה שייך שפיר לשון רבים כיון דקאי אכל הנך דפרק כל הנשבעין. ואע"ג דסוף מימרא דרב נחמן דאמר עקרוה רבנן מבעה"ב ל"ש בהנך דפרק כל הנשבעין דבנגזל ונחשד וחשוד ל"ש שבועה גבי בעה"ב כמ"ש התוספות בפרק כל הנשבעין אפ"ה שפיר קאמר רב נחמן תקנות קבועות לשון רבים דכולהו דפרק כל הנשבעין נמי מיקרי קבועות לענין שעקרו הדבר מן התורה דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם אלא דבהנך לא הוצרך שמואל לפרש טעם השבועה דודאי כדי להפיס דעתו תקנוהו כדפרישית בריש שנים אוחזין גבי מגו דחשיד אממונא ע"ש ולענין התשלומין דכל הנך דנוטלין דקתני בר"פ כל הנשבעין נמי לא הוצרך לפרש כיון דנגזל ונחשד וחשוד לאו בני שבועה נינהו מש"ה בדין הוא שישבע שכנגדו ויטול ודוקא הכא בשכיר הוצרך לפרש טעמא דמלתא על התשלומין ועל השבועה דקס"ד דהכא ל"ש כדי להפיס דעתו כיון שבעל הבית יודע שטרוד בפועליו כדמקשה הש"ס בסמוך וליתב ליה בלא שבועה כן נראה לי ודו"ק:

תוספות בד"ה שקלוה רבנן כו' וא"ת והלא אף בכופר הכל איירי כו' עס"ה. נראה מדבריהם דמשמע להו דלמאי דמסיק הש"ס אלא בעה"ב טרוד בפועליו לשון אלא היינו משום דהדר ביה לגמרי מטעמא דכדי חייו ומש"ה מקשו שפיר והלא בכופר הכל לא שייך שבועה גבי בעה"ב משא"כ לשיטת הרי"ף ז"ל שכתב להדיא שני טעמים ומשמע מדבריו בפשיטות דעיקר התקנה ראשונה שישבע בעה"ב היינו משום כדי חייו דשכיר לחוד אלא שאח"כ משום טירדא דפועלים ראו שא"א לבעה"ב לישבע מש"ה שדיוה אשכיר ולפי פירושו צ"ל דהא דקאמר אלא היינו משום דמעיקרא הוי ס"ד משום כדי חייו דשכיר לחוד ישבע ויטול והשתא הדר ביה ומסיק דבעינן נמי טעמא דטרדת פועלים בהדי טעמא דכדי חייו. דבטעמא דטרדת פועלים לחוד לא סגי דא"כ היה הדין שיפטור הבעה"ב משבועה ומתשלומין כיון דלא חשיב כא"י אם החזרתי לגמרי ומש"ה בעינן נמי טעמא דכדי חייו לענין השבועה וטרדת הפועלים לענין ממון. ומעתה לפ"ז אין כאן מקום לקושית התוספות דשייך שפיר לשון שקלוה רבנן שבועה מבעה"ב שהיה צריך לישבע משום כדי חייו דשכיר כן נ"ל ועיין עוד בסמוך בד"ה וליתב ליה מיהו קשיא לי טובא בין לשיטת הרי"ף דמשמע מדבריו דהא דקאמר שקלוה רבנן מבעה"ב היינו משום שבעה"ב היה צריך לישבע משום כדי חייו דשכיר ובין לפי התוספות שכתבו דהא דקאמר שקלוה רבנן מבעה"ב אמודה במקצת קאי דלכאורה ל"ש שבועה כלל גבי בעה"ב דלימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא שהרי מלשון הרי"ף ריש פרק קמא דמציעא מבואר להדיא דהא דלא אמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא לענין שבועת המשנה היינו כדמסיק אביי דחיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו ומסיק התם דפרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממונא משום דממון אפשר בחזרה ושבועה ליתא בחזרה כדאיתא בגמרא ואם כן לפי זה לא שייך הך מלתא גבי שכיר כלל דהא ממון נמי לא איפשר בחזרה שהרי עובר בבל תלין ומשום ביומו תתן שכרו ולקמן משמע להדיא דלא תלין חמירי להו לאינשי משבועה כמו שכתבו התוספות ונראה דוחק לומר דאכתי אפשר בחזרה אם נזכר בתוך זמנו כדאמרינן לקמן דרמי אנפשיה ומדכר דהאי טעמא לא שייכא אלא לענין פרעון השכיר גופא דכי מטא זמניה רמי אנפשיה ומדכר אם פרעו אם לא פרעו שלא יעבור על בל תלין. משא"כ לענין חשש ספק מלוה ישנה שהוא מימים רבים לא שייך לומר כן שהרי הוא סבור שאין חייב לו כלום ואין בדעתו לפורעו. ומכ"ש דקשה יותר על שיטת התוספות שכתבו דהא דשקלוה מבעה"ב אמודה במקצת קאי ואכתי למה ישבע יהא נאמן במגו דאי בעי כפר הכל ואי אמרת משום דאין אדם מעיז א"כ בודאי קושטא קאמר שכן פירשו התוספות בריש פרק קמא ובכמה דוכתי בהא דקאמר רבה ובכולה בעי דלודי ומסיק רבה משום דאישתמוטי קא משתמיט משא"כ הכא בשכיר לא שייך לומר כן שהרי שפיר מצי לאשתמיט באמת עד שיגיע זמנו ולכשיגיע הזמן תו ליכא לאשתמוטי שהרי בע"כ יצטרך לשלם לו כדי שלא יעבור על בל תלין ואם אין לו לשלם אונס רחמנא פטריה. מיהו לשיטת הרי"ף יש ליישב דמה שתיקנו מעיקרא שבועה לבעה"ב בכופר הכל משום כדי חייו דשכיר ולא אמרינן מגו דחשיד היינו משום האי טעמא דכדי חייו דשכיר ראו להחמיר בדבר ולהטיל שבועה על בעה"ב כי היכי דלרמיה אנפשיה טובא ומדכר דכל מה דאפשר למיעבד עבדינן משום כדי חייו דשכיר ובלבד שלא יהא פסידא לבעה"ב ובמודה במקצת נמי לא תקשי להרי"ף דאפשר דאה"נ שסובר דלא שייך שבועת התורה גבי בעה"ב ואדרבה כן נראה מדבריו שהרי בשמעתין מסיק הרי"ף ז"ל דבקציצה המע"ה משום דלא שייך טרוד בפועליו ולא כתב שישבע בעה"ב שבועת התורה אע"כ דאין כאן שבועת התורה כלל מטעמא דפרישית אלא מתקנת חכמים משום כדי חייו דשכיר ושבועה דבעה"ב מתקנת חכמים משום כדי חייו ולא הוצרך הרי"ף ז"ל לפרש כאן כיון שכתבו במקומו בשבועות בהא דשלחו מבי רב לשמואל ושם כתב שישבע בעה"ב ויפסיד האומן ומדלא כתב שישבע שבועת התורה ממילא משמע דבאמת אינו אלא מתקנת חכמים משום כדי חייו דבהא ודאי לא גרע מכופר בכל שכתב הרי"ף שם באותה שבועה עצמה דמשום כדי חייו דשכיר שייך שבועה גבי בעה"ב משום כדי חייו לחוד. ולא תקשה נמי מהא דאמר ר"י בפרק כל הנשבעין שלא תקנו שישבע השכיר ויטול אלא במ"מ ומסקינן התם בגמ' שהטעם משום דשייך שבועה דאורייתא במ"מ זו אינה קושיא דאדרבה נראה מלשון הסוגיא להיפך מדקאמר שהשבועה נוטה אצל בעה"ב ולא קאמר שהשבועה על הבעה"ב ולמאי דפרישית א"ש דה"ק דנהי דכאן לא שייך שבועה דאורייתא מכל מקום כיון דבעלמא בכל מודה מקצת שייך שבועה דאורייתא משום הכי תיקנו כאן שישבע השכיר ויטול. וכיוצא בזה כתב הר"ן ז"ל ודקדק לשון שהשבועה נוטה ומפרש לה כדפרישית דכאן ל"ש שבועה דאורייתא מהטעם שכתב שם בשיטת בעל המאור למאי דקס"ד דרב ושמואל מעיקרא. אלא שלענ"ד נראין דבריהם דחוקין מאד כמו שאבאר במקומו בעזה"י. אמנם לפמ"ש א"ש טפי דאף לפי האמת מצינו לפרש כן שהשבועה נוטה ולומר דכאן בשכיר ליכא שבועה דאורייתא כלל מהטעם שכתבנו כיון דל"ש אישתמוטי ולא חששא דספק מלוה ישנה כן נ"ל נכון בשיטת הרי"ף ז"ל כמו שאבאר עוד בסמוך לבאר שיטת שאר פוסקים בזה משא"כ לשיטת התוספות שכתבו דהא דקאמר שקלוה מבעה"ב אמ"מ קאי הקושיא במ"ע דמה שבועה שייך בבעה"ב במ"מ יהא נאמן במגו דאי בעי כופר הכל ואי משום דאין מעיז כ"ש דנאמן דודאי קושטא קאמר כיון דל"ש אישתמוטי כמו שפירשו התוספות עצמם לעיל בפ"ק גבי ובכולה בעי דלודי וכמ"ש דלא שייך נמי חששא דספק מלוה ישנה כדפרישית. וא"כ דבריהם צ"ע. מיהו לא קשיא לן על שיטת הרמב"ם ז"ל שכתב להדיא בפי"א מהלכות שכירות דבשכרו שלא בעדים או שעבר זמנו שמודה במקצת ישבע שבועת התורה וכן כתב שם עוד באומן אומר ב' קצצת כו' שמ"מ ישבע שבועת התורה דמהאי דאומן ודאי לק"מ דלא שייך לומר שיהא נאמן במגו דאי בעי כפר הכל דהא לענין קציצה לא שייך לכפור בכל כיון ששכרו בעדים אלא ששכחו הקציצה וא"כ בע"כ צריך להודות שקצץ איזה דבר ולטעון שפרע הכל ג"כ אינו יכול דא"כ ישבע השכיר ויטול מטעם דלענין הפרעון טרוד בפועליו. ובהא דלא אמרינן מגו דחשיד י"ל דהרמב"ם ז"ל סובר דלא אמרי' מגו דחשיד כדמסיק סתמא דתלמודא ודלא כאביי. אלא דבשכרו שלא בעדים הוי שייך להקשות שיהא בעה"ב נאמן בלא שבועה דאורייתא במ"מ במגו דאי בעי כופר הכל לטעון פרעתי אלא דגם בזה מצינן למימר שהרמב"ם ז"ל סובר דבלא"ה לא שייך מגו בכה"ג משום דיותר העזה יש בכופר בכל מבמודה במקצת ואפילו בלא טעמא דאישתמוטי ודלא כפי' התוספות שהוצרכו בזה ג"כ לטעמא דאישתמוטי היינו לפי שיטתם שמפרשין כן להא דאמר רבה ובכולה בעי דלודי אבל הרמב"ם ז"ל מצי סבר כפירוש רש"י דהא דקאמר רבה ובכולה בעי דלודי היינו דנימא מגו דחשיד ומש"ה מסיק טעמא דאישתמוטי אלא דבהא נמי לא קיי"ל כרבה לדעת הרמב"ם אלא כסתמא דתלמודא דלא אמרינן מגו דחשיד אפילו היכא דלא שייך אישתמוטי. משא"כ לשיטת הרי"ף ז"ל א"א לומר כן דהא בפרק הגוזל קמא מייתי הא דרבה ובריש פרק שנים אוחזין כתב ג"כ מימרא דאביי והיינו ע"כ כמו שהעלינו בחידושינו בכתובות ובגיטין ובכמה דוכתי דמימרא דרבה ודאביי תרווייהו צריכי הא דרבה לענין שבועה דאורייתא דמדאורייתא הוי לן למימר מגו דחשיד אי לאו טעמא דאישתמוטי והיינו כפי' רש"י שם ומימרא דאביי נמי צריכה לענין שבועה דרבנן דהוי לן למימר מגו דחשיד היכא דל"ש אישתמוטי כדאיתא התם בההיא סוגיא גופא ובהא מסיק אביי דמדרבנן נמי לא אמרינן מגו דחשיד משום חששא דספק מלוה ישנה שהיא ג"כ חששא דרבנן בעלמא דמדאורייתא לא חיישינן לה מש"ה הוצרכנו ג"כ לטעמא דרבה דלא נימא מגו דחשיד לפוטרו משבועת התורה כפי' רש"י וכן לענין שיהא נאמן במגו שהיה כופר בכל ואי משום דאין מעיז א"כ קושטא קאמר כפי' התוספות ובהא מסיק רבה טעמא דאישתמוטי וא"כ לפ"ז שפיר משמע לשיטת הרי"ף דלא שייך הכא בשכיר שבועת התורה כיון דלא שייך לא טעמא דאישתמוטי ולא טעמא דמלוה ישנה כמו שפירשנו. ומתוך מה שכתבנו נתיישב היטב הא דמקשה רבה בר שמואל עלה דשמואל בשבועות מברייתא דאומן ובקצץ המע"ה ואי לא מייתי ראיה פקע אומן ונתקשה בזה בעל המאור והרמב"ן והר"ן ז"ל למאי דמשמע להו דשמואל במ"מ איירי דנשבע בעה"ב שבועת התורה א"כ במאי טעי רבה בר שמואל לומר דפקע האומן ומהיכא תיתי לא ישבע בעה"ב שבועת התורה במ"מ וכתבו הרבה תירוצים ליישבו כל אחד לפי דרכו והרא"ש ז"ל וסייעתו הוצרכו לפרש משום קושי' זו כל הסוגי' דשמואל ודרבה ב"ש בכופר הכל כמ"ש הטור והש"ע. ואף שאיני כדאי מ"מ יש לי חבילות של תשובות להשיב על כל א' מפירושים הנ"ל שאין כאן מקומם ויבואר במקומו בשבועות בעזה"י. אמנם לפמ"ש דאף לפי האמת ל"ש שבועת התורה לגבי בעה"ב כיון דלא שייך טעמא דאישתמוטי ולא טעמא דמלוה ישנה ולפ"ז ע"כ הא דקאמר שמואל ישבע בעה"ב לאו שבועת התורה קאמר אלא כעין דאורייתא בנקיטת חפץ משום כדי חייו דשכיר והיינו בין במ"מ בין בכופר בכל. ולפ"ז השתא שפיר מקשה רבה בר שמואל מברייתא דקצץ המע"ה דפקע האומן ולא אמרינן ישבע בעה"ב מיהא בנקיטת חפץ. כן נ"ל נכון. ונראה שכך מטין דברי הרא"ש ז"ל שלא זכר כלום בשבועות במימרא דשמואל משבועת התורה. ואדרבה מתוך מה שכתב דאפילו כפר בכל נשבע משמע דמודה במקצת וכופר בכל דין א' יש להם ולכאורה ע"כ צריך לפרש כן בשיטת הרא"ש דהא איהו גופיה כתב ג"כ למימרא דרבה ולמימרא דאביי משמע דהיכא דלא שייך אישתמוטי ולא חששא דמלוה ישנה לא שייך שבועת התורה במודה במקצת כמ"ש בשיטת הרי"ף ז"ל אלא דמלשון הטור לא משמע כן. מיהו מלשון הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות נראה לי ברור דנחית לסברא זו שכתבתי דהיינו במה שכתב בתירוצו הראשון דרבה ב"ש באתקפתיה עליה דשמואל קס"ד שאין לבעה"ב שבועת התורה במודה במקצת משום חזקה דאינו עובר בבל תלין ובל תגזול וכתב הש"ך ע"ז בסימן פ"ט שלא ירד לסוף דעתו דהא תוך זמנו איירי וליכא בל תלין ואי משום בל תגזול מ"ש משאר מ"מ ע"ש ולמאי דפרישית א"ש טובא שדברי הרמב"ן בזה הם ממש מטעם אותה סברא שכתבתי וה"ק ולא שייך להשביע לבעה"ב אי משום דמאן דחשיד אממונא כו' או שהוא נאמן במגו שהיה כופר בכל כיון דלא שייך לגביה לא טעם דאישתמוטי קא משתמיט ולא טעם דמלוה ישנה כדי שלא יעבור בבל תלין ובל תגזול משא"כ לשאר מודה במקצת דלא שייך חזקה דבל תגזול ואיכא למימר אישתמוטי קא משתמיט או משום ספק מלוה ישנה יש לו עליו כנ"ל ודוק היטב:

כָּל הַכּוֹבֵשׁ שְׂכַר שָׂכִיר, כְּאִלּוּ נוֹטֵל נַפְשׁוֹ מִמֶּנּוּ (דברים כד, טו) נראה בס"ד שְׂכַר במלוי שי"ן כ"ף רי"ש סופי תיבות 'נפש' רמז דכובש שם שמים כאלו כובש נפש.