אי מהתם - הוה אמינא טעמא לאו משום דאית ליה תפוס לשון אחרון אלא דהאי כוליה לשון חד אלא פרושי קמפרש סלע גדול שהוא שוה מאה פרוטות וכי אמר מאה מעי אסתירא הכי א"ל מאה פרוטות רעות שאינן שוות אלא סלע אסתירא סלע מדינה והוא חצי דינר שהוא שמיני שבסלע צורי כדאמרינן בהחובל (ב"ק צ.) בהתוקע לחבירו משלם לו סלע והוא חצי דינר וחצי דינר צ"ו פרוטות שהפרוטה. אחד משמונה באיסר וחצי דינר שלש מעה כסף שהן ששה פונדיונין ופונדיון שני איסרין הרי י"ב איסרין לחצי דינר תן לכל איסר ח' פרוטות הרי צ"ו וכי אמר ליה אסתירא מאה מעי סלע שהוא יותר ארבע פרוטות קאמר ליה דסתם מעות פרוטות נינהו אי לא פירש מעות כסף ואי אפשר לומר דמאה מעות כסף קאמר שאין לך סלע כזה שאפילו סלע צורי אינו אלא כ"ד מעות:

ושמואל אמר - מתני' דתני יחלוקו:

בבא לבית דין באמצע החדש - ואמר לו צא מביתי או תן לי שכר חדש זה וכי מספקא לן איזהו לשון נתפיס אמרינן העמד ממון על חזקתו ומה שדר בה כבר לא מפקינן מיניה ודלמא לשון אחרון אית לן למיתפס ומה שלא עבר מן החדש או יצא או יתן לו שכרו העמד קרקע על חזקתה בחזקת בעליה:

כולן למשכיר - העמד קרקע בחזקת בעליה:

בסוף החדש כולו לשוכר - העמד ממון על חזקתו:

יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה - ואע"פ שמשך אינה משיכה דכוליה חד מקח הוא ועד דמשך כוליה לא קני מידי:

ראשון קנה - כיון דא"ל סאה בסלע כל סאה וסאה הוה ליה חד מקח ומשיכת כל אחת קנאה:

התם משום דתפיס הוא - ולעולם מספקא ליה לשמואל הלכך מכי תפיס אין בנו כח להוציא מידו העמד דבר על חזקתו:

ורב נחמן אמר קרקע בחזקת בעליה עומדת - ואפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר שהספק לא עכשיו נולד אלא מתחילת החדש נולד והעמד קרקע על חזקתו ונמצא שדר בשל חבירו וצריך להעלות לו שכר:

אע"ג דאפיך מיפך - ואמר ליה מעיקרא דינר זהב לחדש משנים עשר זהובים לשנה קאמר רב נחמן כולו למשכיר דטעמא לאו משום דתפוס לשון אחרון הוא אלא ספוקי מספקא ליה וספיקא שדי ליה אתחילת החדש וקרקע בחזקת בעליה תעמידנו:

שוכר אומר נתתי - שכר שנה:

בתוך זמנו - שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והוא ביום אחרון של שנה:

הכי גרסינן דתנן מת האב בתוך שלושים יום - בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה לאחר שלשים בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה ובבכורות תני לה גבי בכור דכתיב ביה (במדבר י״ח:ט״ז) מבן חדש תפדה הלכך מסתמא בתוך שלשים יום לא פדאו אביו הלואי שיפרע אדם חובו בזמנו וחייב הבן לפדות עצמו:

ומת לאחר שלשים - סתמיה פדוי דפדאו האב בזמנו:

עד שיאמרו - השכינים ידוע לנו שלא פדאך אביך שהוא צוה בשעת מותו וגבי כהן לא שייך למיתני לשון יביא ראיה דכהן לאו בעל דינו הוא דאי בעי אמר ליה לדידך לא יהיבנא אלא לכהן אחר ולהכי תני עד שיאמרו לו ומשיאמרו לו המצוה מוטלת עליו שיפדה הוא עצמו:

לא צריכא שתבעו לדין ביומא דמשלם זמניה - והוא אומר לו נתתיו בבקר:

בבא מציעא 102 עמוד ב

1ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני ר' יוסי, ואמרו: יחלוקו את חדש העיבור.

גמ׳ · גמרא

2מעשה לסתור?! חסורי מחסרא והכי קתני: ואם אמר לו בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש יחלוקו. ומעשה נמי בציפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש, ובא מעשה לפני רבן שמעון ב"ג ולפני ר' יוסי, ואמרו: יחלוקו את חדש העיבור.

3אמר רב: אי הואי התם, הוה יהיבנא ליה כוליה למשכיר.

4מאי קא משמע לן? ״תפוס לשון אחרון״!

5הא אמר רב חדא זימנא. דאמר רב הונא, אמרי בי רב: ״אסתירא מאה מעי״ מאה מעי. ״מאה מעי אסתירא״ אסתירא.

6אי מהתם, הוה אמינא: פרושי קא מפרש, קמשמע לן.

7ושמואל אמר: בבא באמצע חדש עסקינן. אבל בא בתחלת חדש כוליה למשכיר, בא בסוף חדש כוליה לשוכר.

8מי אמר שמואל לא אמרינן ״תפוס לשון אחרון״? והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו: כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה! כור בשלשים, סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה.

9התם טעמא מאי משום דתפיס, הכא נמי קא תפיס.

10ורב נחמן אמר: קרקע בחזקת בעליה קיימת. מאי קמ"ל ״תפוס לשון אחרון״, היינו דרב? אע"ג דאפיך מיפך.

11בעו מיניה מרבי ינאי: שוכר אמר נתתי, ומשכיר אומר לא נטלתי על מי להביא ראיה?

12אימת? אי בתוך זמנו תנינא, אי לאחר זמנו תנינא. דתנן: מת האב בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה. לאחר שלשים יום בחזקת שנפדה, עד שיאמרו לו שלא נפדה.

13לא צריכא: ביומא דמשלם זמניה. מי עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זמניה, או לא?

14אמר להו ר' יוחנן, תניתוה:

תוספות

ובא מעשה לפני ר' יוסי כו' - תימה דלשמואל משמע דמספקא ליה לר' יוסי אי תפיס לשון ראשון או אחרון ובתמורה (דף כה: ושם) גבי תמורת עולה ושלמים א"ר יוסי דבריו קיימים והיינו תפוס לשון שניהם ובנזיר פ"ב (דף ט. ושם) ובזבחים (דף ל. ושם) ובפסחים (דף נג. ושם) ובמנחות (דף קג: ושם) אית ליה לרבי יוסי דבגמר דבריו אדם נתפס וי"ל דהכא מספקא ליה שאי אפשר לומר דעת של שניהם שהרי סותרים זה את זה אבל בתמורה שאינם סותרים זה את זה א"ר יוסי תפוס לשון שניהם וההיא דנזיר דמפרש דבריו הריני נזיר מן הגרוגרות והרי עלי מנחה מן השעורים קאמר דבגמר דבריו אדם נתפס:

הוה אמינא פרושי קא מפרש - פי' בקונט' אסתירא מאה מעי מאה מעי לא משום תפוס לשון אחרון אלא משום דמפרש לשון אסתירא חשוב דשוה מאה מעי וקשה דתנן בפרק גט פשוט (ב"ב דף קסה:) זוזים מאה דאינון סילעין תלתין אין לו אלא מאה אלמא כי פרושי מפרש אזלינן בתר פחות שבלשונות למימר דאינון סילעין תלתין גרועין דליכא למימר התם לא מפרש אע"ג דאמר אינון כיון שרחוקין כל כך זה מזה מאה מתלתין אלא מהדר קא הדר ביה דא"כ היה הולך הכל אחר התחתון כדתנן התם כתב למעלה מנה ולמטה מאתים הכל הולך אחר התחתון ונראה לר"י לפרש דאי מהתם מההיא דאסתירא הוה אמינא הכא פרושי קמפרש והוי כולו לשוכר דהכי קאמר י"ב דינרים לשנה אף שתשלם לי דינר בכל חדש לא אמתין עד סוף שנה כמו שכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף וכי האי גונא אמר פרק בית כור (בבא בתרא דף קה. ושם) גבי חלוקין עליו חביריו על בן ננס ואי הוה אמר הכא כולו למשכיר גרידא ה"א בההיא דאסתירא פרושי קמפרש וניזיל בתר פחות שבלשונות כי ההיא דגבי גט פשוט אף ע"ג דלא אמר דאינון מאה מעי כדקאמר התם אי נמי הוי אמינא האי דכולו למשכיר לאו משום תפוס לשון אחרון אלא מספקא ליה ומשום דקרקע בחזקת בעליה קיימת הוי למשכיר ואפי' אפיך מיפך כדאמר רב נחמן ורבינו שמואל פי' בפרק בית כור בע"א אי מהתם דמרחץ ה"א פרושי קמפרש שמסופק היה וקאמר י"ב דינרים לשנה אם היא פשוטה ודינר זהב לחדש אם היא מעוברת ולכך כולו למשכיר ולאו משום תפוס לשון אחרון והשתא לא הוי פרושי קא מפרש כההיא דהתם דלעיל דהתם הוי כדפי' ר"י ותו ההיא דמרחץ אין צריך לדחות משום דפרושי קמפרש דבלאו הכי איכא למידחי דטעמא הוי משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת ואפילו אפיך מיפך וכדפירש ר"י ניחא אלא דבפ' בית כור אינו מיושב לשון אי מההיא דמשמע דקאי אמרחץ והרבה יש כיוצא בזה בגמרא ולפירוש רבינו שמואל אינו מיושב בשמעתין אי מההיא ולפירוש הקונט' אינו מיושב שם אם לא תפס שם כפי' רבינו שמואל וכאן כפירוש הקונט' וי"ס דל"ג אי מההיא אלא גרס מהו דתימא ותו לא וניחא טפי:

בחזקת שלא נפדה - וא"ת לאביי דאמר בפרק השותפים (ב"ב דף ה. ושם ד"ה ובא) עביד איניש דפרע בגו זמניה אמאי הוי בחזקת שלא נפדה וי"ל דהתם הוי טעמא כי היכי דלא לטרדן והא לא שייך בפדיון הבן שיכול ליתן לאיזה כהן שירצה אבל קשה דא"כ היכי מייתי הכא מיניה ראיה לשוכר דשייך טעמא דלא לטרדן אלא יש לומר דלהכי הוי בחזקת שלא נפדה לפי שירא שימות הבן או יתעכלו המעות תוך שלשים דאין בנו פדוי כדאמר רבא בפרק יש בכור (בכורות דף מט. ושם) ושוכר נמי ירא להקדים השכר פן יפול הבית או יפול ביתו של משכיר עצמו ויוציאנו דאמר ליה לא עדיפת מנאי כדאמרינן לעיל (בבא מציעא דף קא:):

לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

מפרשים נוספים

מאירי

זה שביארנו בזה שהזכיר שתי לשונות שהאחד סותר את חברו כגון בשנים עשר זהובים לשנה דינר זהב לחדש ונתעברה השנה שכלו למשכיר לא מפני שלשון אחרון דוקא שאף אם אמר בהפך ר"ל בזהוב לחדש שנים עשר זהובים לשנה אנו אומרין כן ואין חלוק בזה בין שבא ותבען בתחלת החדש שיש לדון את המוכר כמוציא מחברו בין שבא ותבע באמצע החדש שהיה זה מוציא בחציו וזה מוציא בחציו והיה לנו לומר שיחלוקו בין שבא ותבע בסוף החדש שיש לדון המשכיר במוציא מחברו וטעם הדברים מפני שהקרקע בחזקת בעליה עומדת וכל שטוען כנגדו בענין זה נקרא מוציא מחברו ואפילו בסוף החדש והוא צריך לברר טענתו ומאחר שיש כאן ספק בלשונות אלו הדין עם בעל הקרקע הא בשאר ענינים שתהא בהם כפילת לשון שהאחד מורה דבר אחד והשני דבר אחר הלך בהם אחר המוחזק במעות מעתה שטר שכתוב איסתירא מאה מעי או מאה מעי איסתירא אם לא פרע עדין הלך אחר פחות שבלשונות והאיסתירא פחותה ארבע פרוטות ממאה מעי והוא שוה צ"ו פרוטות ומ"מ אם פרע מאה מעי אינו חוזר וגובה את המותר ודין זה יתבאר יותר במסכת בבא בתרא בע"ה:

כל מחלקת שאירעה בין שוכר ומשכיר בזמן כגון שאמר שוכר לזמן פלני שכרתיו ומשכיר אומר לזמן פלוני זה שאומר שלזמן ארוך שכר או השכיר עליו להביא ראיה וכן כתבו הגאונים:

מי שאמר לחברו כור בשלשים סלע אני מוכר לך יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה ואע"פ שמשך כל השאר שהכל מקח אחד ועד שהוא מושך את כלו לא קנאו ואם אמר כור בשלשים סאה בסלע ראשון ראשון קנה הואיל וכל סאה וסאה מקח בפני עצמו ודבר זה פירשוהו גדולי הפוסקים בסמטא או בחצר של שניהם או ברשות לוקח ובכליו של מוכר וכשאמר לו כור בשלשים יכול לחזור אפילו בסאה אחרונה הואיל ועדין הפירות בכליו שאין כליו של מוכר קונה ללוקח אף ברשות לוקח וכשאמר כור בשלשים סאה בסלע נגמרה המכירה בכל סאה הואיל ואין הפירות ברשות מוכר ולא ברשות הרבים שאם תפרשה ברשות הרבים אין כליו קונה לו כלל ואם ברשות מוכר כל שכן שאין כליו של לוקח קונה לו ברשות מוכר ואם ברשות לוקח וכליו של לוקח גם כן הרי משפסק אע"פ שלא מדד קנה לוקח הא לא נאמרו הדברים אלא על הדרך שביארנו וכן כתבוה גדולי המחברים ומ"מ גדולי המפרשים חולקין עליהם בקצת דברים שבפסק זה ובבבא בתרא יתבאר בע"ה:

שוכר ומשכיר שאירעה מחלקת ביניהם בענין פרעון השכירות שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי אם בתוך זמן השכירות הוא משכיר נאמן ויפרע השוכר אלא שמחרים סתם על מי שכופר לו ממון או ישביענו היסת תבעו לאחר זמן השכירות חזקה פרע וישבע שנתן ויפטר וכן הדין באותו יום עצמו שהזמן נשלם בו ואפילו מבעוד יום וכן כתבו גדולי המפרשים אע"פ שאין חייב בו עד הלילה ויש אומרים דוקא בשבועה וכתבו גדולי המחברים שאין חלוק בזה בין שהיתה שכירות בשטר בין שהיתה בעדים או בלא עדים ויראה הטעם שאע"פ שהשכירות בשטר מ"מ דמי השכירות אינם בשטר וכן כתבו שאם לא פירש שיפרע השכירות מדי שנה בשנה שיהא הדין אמור כן בתוך שלשים ובאחר שלשים ולא יראה כן אלא כל ששכרו לשנה אע"פ שלא הזכיר שיפרענו לסוף שנה כל אותה שנה נקרא תוך זמן ואם נהגו לפרוע מחצי שנה לחצי שנה יראה שכל חצי שנה קרוי תוך זמן ואם נהגו לפרוע מקצת השכירות בתחלת שכירותו יראה שמשעה שנכנס נאמן באותו מקצת:

גדולי המפרשים כתבו במה שכתבנו שאף באותו ים עצמו שהזמן נשלם בו נאמן שהקובע זמן לחברו ובא לו בזמנו מיד ואמר לו פרעתיך מבעוד יום נאמן ומ"מ אם מת הלוה או השוכר ביום השלמת הזמן אין טוענין כן ליורש אע"פ שאלו היה אביו קיים היה יכול לטעון כן שהרי אמרו ולואי שיפרע אדם בזמנו כלומר שהדבר רחוק להיות כן ודיו שאם יטעון הוא בעצמו יועיל ולא שיהו בית דין טוענין ליורשו:

כבר ידעת שמצות עשה להיות כל אדם מישראל פודה בנו בכורו ומאימתי הוא חייב בפדיונו משישלים שלשים יום ומ"מ אם נתן בתוך שלשים דרך הקדמה ועל שם פדיון שלאחר שלשים בנו פדוי ומ"מ מן הסתם חזקה אין אדם פודה בתוך שלשים וכן ידעת שכל שעבר האב ולא פדה צריך הוא לפדות את עצמו כשיגדיל מעתה זה שגדל ומת האב ואין הדבר ידוע אם פדאו האב אם לאו אם מת האב בתוך שלשים יום ללידתו של זה בחזקת שלא נפדה וחייב לפדות את עצמו אלא אם כן העידו לו שכניו שפדאו ואם מת לאחר שלשים הרי זה בחזקת פדוי אלא אם כן העידו לו שאביו הודיע בעת מיתתו שלא פדאו מת האב ביום שלשים עצמו יראה לי שהוא בחזקת שלא נפדה שהרי אלו מת הבן ביום שלשים אינו חייב בפדיון שיום שלשים לענין זה כיום שלפניו כמו שיתבאר במקומו ומעתה זהו תוך זמן:

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת בבא מציעא דף ק״ב עמוד ב׳

מסכת בבא מציעא דף ק״ב עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה - 14 קטעים ממוספרים, כ־250 מילים - יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

לדף הביאור המלא

חיפוש מקורות חכם

אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת - החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

הפניה חופשית

מסכתדף (1–119)עמוד

היעד שנמצא: בבא מציעא דף ק״ב ע״ב

פתיחה בקורא