מסכת בבא מציעא דף ס״ב עמוד ב׳

ובדינינו אין מחזירין דאבק רבית הוא כיון דזימנין שאין עושים פירות שהכרמים לוקין אין זו רבית קצוצה:

אינהו נמי כי אפקי ליה סברי דבתורת זביני אתו הנך פירות לידיה דלוקח דכל זמן שלא פרע לו מעותיו הכרם מכור לו עד זמן שפסקו ביניהם שיכול לפדותה והוא הדין דמצי לאתוביה נמי מאבק רבית דהמרבה בפירות דמתניתין אלא הא שינויא נמי אית ליה לשנויי בתורת זביני אתו לידיה:

מאי אתא לאשמועינן הי נינהו דבדיניהם אין מוציאין והוא רבית ובדינינו אין מחזירין:

רבית מוקדמת ורבית מאוחרת בשלהי מתניתין (דף עה:) קתני לה והא בתורת רבית יהיב ליה ובדיניהם אם לא נתן אין מוציאין שהרי לא פסק עמו:

וכי אין לו יין מאי הוי אחר שיצא השער ליין והוא חייב לו החטין או המעות הרי הוא כפוסק עמו עכשיו על היין:

אין פוסקין על הפירות ליתן לו מעות בכור חטין ולומר לו תנהו לי לסוף זמן גדול ואפילו יש שנותנין אותו עכשיו בכך בתחילת הקציר אין זה שער עד שיצא שער מפורסם וקבוע בשוקי העיר בכך:

אע"פ שאין לזה המוכר:

יש לזה לאיש אחר ויכול לקנותו עכשיו בדמים שקיבל:

לקח הימנו חטין בדינר זהב הכור רש"י פירש דמקח חטין הוי היתר אע"פ שאין לו חטים כיון שנתן לו מעות ולא קאי אסור אלא איין ונקט רישא לרבותא דסיפא דיין אסור אע"ג שבא מכח פיסוק הראשון של חטים שהיה דרך מקח וממכר ולא דרך הלואה וקשה לפירושו חדא שצריך למחוק הספרים לקמן (בבא מציעא דף סג.) בגמרא דגרס והא לקח קתני מאי לקח לקח בהלואתו כי לפי זה אתי שפיר לקח דקאי אחטים דשרו ועוד כיון דאסור לא קאי אלא איין מאי פריך בגמרא וכי אין לו יין מאי הוי והתנן יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה וכי לא ידע דאסור לפסוק יין מחמת חוב ולא נתן לו אז שום דמים ועוד מדמשני בבא לחוב בדמיהם מכלל דמעיקרא סבר שהיה נותן לו דמים ותו אדפריך מיצא השער פוסקין לפרוך מרישא דשרי גבי חטים מיהו זה יש לתרץ דהוה משני דאסור קאי גם ארישא או הוה מוקמינן רישא דשרי ביש לו חטים דוקא לכך נראה דאיזהו תרבית דאסור קאי אכולה מתני' וכי קתני בסיפא יין אין לו הוא הדין דגם חטין אין לו לכך פריך בגמרא וכי אין לו יין וגם חטים מאי הוי ועיקר קושייתו מכח חטים דאסור כי אין לו אע"פ שנותן דינר זהב ומשני בבא לחוב בדמיהן שכבר היה חייב לו דינר זהב ובשעת קנין אינו נותן לו כלום ומיד הוי ליה למפרך והא לקח קתני אלא דפריך ליה השתא עדיפא מינה וא"ת אמאי תני גבי יין אין לו כי נמי יש לו אסור ליתן שוה ל' דינר הלא אפילו חטים הוה איסורא ליקח בל' דינר כיון שלא היה לו חטים בפסק הראשון וי"ל דנקט לאשמועינן דאף ברישא אין לו חטים ואסור:

והתנן אין פוסקין אית דגרסי והתניא משום דלא גרסינן במתניתין יצא השער פוסקין וכן לקמן (בבא מציעא דף עב:) אית ספרים דגרסי אלא מתני' דאין פוסקין וכו' הא יצא השער פוסקין היכי משכחת לה באכלבאי וארבי ולספרים דגרסי הכא והתנן גרסי במתני' יצא השער פוסקין ולא גרסי' לקמן הא:

אע"פ שאין לזה יש לזה דאע"ג דלא משך חטין אין זה רבית כיון שאם היה בא מוכר לחזור הוה קאי במי שפרע ולכך חשיבי כנתיקרו ברשות לוקח:

הרי שנושה כו' ועמד על גורנו תימה והלא מעות קונות הכא אפילו מדרבנן דמילתא דלא שכיח היא כדאמרינן בהזהב (לעיל בבא מציעא דף מו:) גבי החליף דמי שור בפרה וי"ל דהכא מיירי שלא פטרו ממנו עד שיתן לו החטין:

וכי אין לו יין מאי הוי פי' דקא סלקא דעתך דכלה מתניתין בשיצא השער ואפילו ליין, [דאי לא] יצא השער, אפילו רישא משכחת לה דאסור, ומאי שנא דנקט ליה אסור בפסק היין, לנקוט לה אפילו בפסק החטים דבא לו באיסרו.

ופירשה רבא בבא לחוב בדמיהן ופירש רש"י ז"ל, בפסק היין, כלומר, אע"פ שבפסק הראשון של חטים בא הלוקח באסרו, בפסק היין לא בא באסרו, שלא נתן זה המוכר ללוקח דמי החטים ויחזור ויקבלם ממנו בשביל היין, אלא בא לעשות עליו דמי החטים חוב ובא לחוב בדמיהם יין. ולקמן (בבא מציעא סג, א) דאוקמה רבא למתניתין כדר' אושעיא לא גריס הוא והא לקח קתני, וכתב דשבוש הוא בספרים, דאנן לא ארישא דמתניתין דהיינו פסק החטים קשיא לן מידי ולאו איהי היא דאוקי רבא בבא לחוב בדמיהם, אלא סיפא, ומשום דקתני עלה במתניתין ויין אין לו, אבל רישא דבא לו באיסרו אע"ג דאין לו שרי, ושפיר תנינן בה לקח דבאסרו בא לידו. ופירושו נכון, אלא שקשה קצת דבכלהו נוסחי איתא, וכן בפי' ר"ח והלכות הרב אלפסי ז"ל. ולפיכך יש מפרשים, דאפילו רישא נמי (מודה) [מוקי] ליה רבא בבא לחוב בדמיהם, דאי באסרו בא לידו, בפסק הראשון כבר קנו לו מעותיו דבר תורה החטים, דהא בשיש לו עסקינן, וכיון שכן אפילו לא משכם ובא לחוב בהם ביין מותר כאלו בא באסרו בידו, דכל דרך מקח וממכר אבק רבית הוא והקלו בו, ואוקימתא דרבא דהכא ואוקימתא דלקמן דאוקמה כדר' אושעיא חדא היא, אלא דמעקרא היה סבור להעמידה כאידך ברייתא, ואקשיה ליה אביי דלאותה ברייתא כל שלא בא באסרו אפילו יש לו אסור, דהא עמד לו על גרנו קתני ואפילו הכי קתני דאסור, והדר אוקמה כר' אושעיא דתני בכלן אם יש לו מותר, ואע"ג דלא בא באסרו, ולפיכך הקשו לו והא לקח קתני, ופריק, מאי לקח לקח בהלאותו, וזוהי דעתו של רבינו האי גאון בספר המקח. והראב"ד ז"ל הקשה, אם כן מאי לחוב בדמיהן דקאמר, דלשון בדמיהן משמע דקאי אחטים, דאלו על הדינר דקתני בפסק החטים, הוה ליה למימר בבא לחוב על דמיו, ולפיכך פי' הוא ז"ל, בבא לחוב בדמיהן, שאין לו למוכר אותן חטים, שאלו היה לו הרי הן כדמיהן וכאלו באסרו בא לידו. ומסתברא, דעקר קושיא דדמיהם ליתא, דמשום דאנן על פסק היין קא מותבינן וכי אין לו מאי הוי, איהו הוא דפרקיה ואוקימנא בבא לחוב בדמי החטים, ומינה דכלה נמי בבא לחוב בחוב, וכאלו אמר כלה מתניתין בבא לחוב בדמיהן, ודר' אושעיא פירושא הוא למתניתין ואיהו הא תני הרי שהיה נושה בחברו מנה, דאלמא טעמא דהיה נושה בו מעקרא מנה הא אלו בא באסרו מעקרו, אם יצא השער אפילו אין לו שרי. כך נראה לי כדי להעמיד דברי גאון ז"ל שכל דבריהם דברי קבלה הם ועליהם ראוי לסמוך. אלא שקשה לי דאם כן אף רישא על כרחך בדאית ליה חטים, ואם איתא עקר ההיתר בדאית ליה תלי ולא ביציאת השער, וכיון שכן היכי שבקיה לעיקר ותני הטפל והוה ליה למתני מדינר זהב הכור ויש לו חטים, דיציאת השער לא מעלה ולא מוריד, אלא כולה מילתא בשיש לו ואין לו תליא, וצריך עיון בזה בדברי רבינו האי גאון ז"ל.

אי אית ליה חמרא דיהיב ליה בשלשים דנרים שפיר דמי, דפירא יהיב ופירא קא שקיל מיניה, אבל משקל זוזי מיניה מחזי כרבית. יש מי שסובר, דהא דרב ספרא אסור לעשות כן לכתחלה, מפני שנראה כהערמת רבית קאמר, אבל אי עבר ועשה מוציא ממנו אפילו זוזי אי לית ליה פירי, דאף אבק רבית ליכא, אלא כהערמת רבית. והרמב"ן ז"ל הכריע לאיסור וכתב, דאבק רבית דרבנן הוא ולא מפקינן לא ממלוה ללוה ולא מלוה למלוה, [דהא] במתניתין תרבית דרבנן קא נסיב ואיהו הוא דקא מוקי אביי כדתני רב ספרא ברבית דר' חייא. ואפשר לי לומר, דלאביי ודאי הכי נמי כיון דלא אשכח פתרי למתניתין אלא בהכין, אבל השתא דאיתותב אביי ולא מתוקמא מתניתין כי הא דרב ספרא, ליכא ראיה כלל ממתניתין להא דרב ספרא, דהא לא דמיא, וכיון שכן הדרינן לפרושי לישנא דרב ספרא דתני כדבי ר' חייא אסור לעשות כן מפני הערמת רבית, והאי לישנא לא מתני ליה ברבית דרבנן בשום דוכתא, (ועוד מאי שנא הא) [ומאי שנא הכא] דנקט, ולישנא נמי דייקא דתני יש דברים המותרים ולא תני הכי בשום דוכתא באבק רבית דרבנן. ועוד, דאם כן לימא דאסורים מפני הערמת רבית ומאי אסור לעשות כן דקתני, וכן נראה לי.

והא מדינר זהב הכור וכן השער קתני ואדחייה הא דאביי ומיהו אף על גב דאוקימתיה אדחייה משום דלא אפשר לאוקומי מתניתין בהכין, מכל מקום מאי דקאמר אביי דאם עשה כן נשקול מיניה בשלשים דנרים [חמרא], שפיר דמי, דפירא יהיב ופירא שקיל מיניה, הלכתא היא דא לא אשכחן מאן דפליג עליה בהא ואנן לא פלגינן עליה בלא ראיה. והלכך מעמידין אותן ל' דינרים על פירות על שער שבשוק, והוא דיש לו כדין שאר מלוה, ודוקא שלא התנו מתחלה ליתן לו בפחות, שאם כן הרי זו כמין רבית גמורה כן דעת הרמב"ן ז"ל.

כל רבית שאינו בשעת הלואה אלא שמקדימו או מאחרו אסור מדברי סופרים והרי הוא בכלל אבק רבית כיצד נתן עיניו ללות ממנו ומשגר לו דורון כדי שיתרצה לו להלוותו או שכבר הלוהו ופרעו ומשגר לו דורון לשכר מעותיו שניהם אסורין אלא שאין יוצאים בדיינין ודבר זה יתבאר למטה:

יש דברים שהם מותרים ואסור לעשותם מפני הערמת רבית כיצד אמר לו הלויני מנה אמר לו מנה אין לי חטים במנה יש לי נתן לו חטים במנה חזר ולקחם ממנו בשמנים הרי זו מותר ודין אונאה אין כאן שהרי יודע ומוחל אלא שאסור לעשות כן מפני הערמה ומ"מ אם עשה כן אפילו אבק רבית אין כאן ומגבין אותו מאה בבית דין ואע"פ שלכתחלה אסור יראה לי מסוגיא זו שאם נותן לו פירות בדמי מקחו כגון שמסר לו חטים במנה וחזר ולקחם ביין שוה שמנים שמותר לכתחלה וכן אם מכר לו חטים במנה ולקחם בשמנים אם כשבא ליפרע ממנו נפרע בפירות מותר שהרי פירות שוים מנה מסר ופירות שוים מנה קבל ואם מכרם לו בפחות אנו אין לנו וכן כל כיוצא בזה והוא שאמר פירא יהיב ופירא שקיל וכן מצאתי לקצת מפרשים עד שלמדים מזו שאם לקח זקוק מחבירו וכתב לו חמשים דינרין ומכרו לו בארבעים דינרין אם כשפורעו נותן לו זקוק מותר לקבלו ומ"מ אם פורעו חמשים דינרין במעות אסור לקבלם לכתחלה ויש חולקין בהתר זה ופוסקין מה לי הן מה לי דמיהם אף לחומרא וכל שבמעות אסור בפירות אסור:

מי שהיה נושה בחבירו מנה והלך ועמד לו על גרנו ואמר לו תן לי מעותי שאני לוקח בהם חטים אמר לו הלה הריני מחייב עצמי לך בחטים צא ועשם עלי כשער של עכשו אם יש לו חטים כשיעור המעות מותר ואם לאו אסור לא אמרו יצא השער פוסקין אע"פ שאין לו אלא כשאיסורו בידו ובידו לקנות בכל מקום אבל להעמיד הלואתו על גב הפירות אסור אא"כ יש לו היה ללוה חטים וקבל עליו חובו לחטים ואחר זמן אמר לו תן לי חטי שאני מוכרן ולוקח בהם יין אומר לו צא ועשם עלי כשער של עכשו ואני נותן לך יין הגיע זמן יין למכור ואמר לו תן לי ייני שאני מוכרו ולוקח שמן אמר צא ועשם עלי כשער של עכשו ואני נותן לך שמן בכלן אם יש לו מותר ואם אין לו אסור ואם אין לו ועבר וקבל עליו חובו בפירות אינו חייב ליתן לו אלא מעות שהלוהו הא למדת מעמידין מלוה על גב פירות אע"פ שאין איסורו בידו ובלבד ביש לו וכל שהותר בו כשם שמותר לו לקבל הפירות כך מותר לקבל הדמים אע"פ שהוקרו ומקבל דמים שלא הלוה ואין אומרים לעשות אמנה זו בפירות דוקא ולא בדמים אלא אומרים מה לי הם מה לי דמיהם וכבר ביארנו פסק זה במשנה:

זה שאנו קורין לענין זה לשון אמנה וכן הדין שהרי המוציא מעות לחברו על הפירות בשער של עכשו מאמין הוא בו ליתנן לו אע"פ שאינו חייב שהרי מעות אינן קונות ומ"מ כל שהוא נותנן רשאי הוא ליטלן ואין כאן רבית אלא אומרים שברשותו הוקרו ואע"פ שלא משך קודם שהוקרו ושלא ייחד לו קרן זוית כלל כמו שביארנו במשנה ומה שאמרו בגמרא בשמשך לדעת רב היא שהיה אומר אין עושין אמנה בדמים והקשה לו ממה שאמרו בבריתא של ר' אושעיא תן לי חטי שאני לוקח בהם יין ואמר לו יש לי יין וכו' ואם יש לו יין מותר והרי בזו מקבל הוא עליו החטים בדמים שהיה חייב לו ולוקח ממנו היין בדמים והרי אלו דמים בדמים והעמידה בשמשך החטים ולא חייב את עצמו בדמיהם אלא שאח"כ החזירו לו בחוב של יין שמשעה שמשך כלתה הלואה והרי זה מחזירם לו בפסיקת דמים על היין ונעשה דמים אלו בפירות ומ"מ לר' ינאי אין צורך לימשך דמה לי הם מה לי דמיהם וכל שמשך קודם שהוקרו מ"מ אין צורך ליצא השער אלא אף אם לא יצא השער הואיל ומשך קנה ומכר גמור הוא ויראה לי שאף ייחוד קרן זוית מספיק לענין זה:

בד"ה לקח הימנו כו' וכי לא ידע דאסור לפסוק יין מחמת חוב כו' עכ"ל הכי פסיקא להו מטעמא דקאמר אע"ג שאין לזה למוכר יש לזה לאיש אחר ויכול לקנות ממנו עכשיו בדמים דלא שייך למימר הכי בפוסק עמו בחוב שיש לו עליו וק"ל:

בא"ד וא"ת אמאי תני גבי יין אין לו כי נמי יש לו אסור כו' עכ"ל לרבה דמוקי לה כר' חייא אפשר דאביי הא נמי קא קשיא ליה מאי אריא אין לו אפילו יש לו נמי אבל קושיא זאת אפילו לרבא דמסיק לה כדרבי אושעיא לא איצטריך למתני' גבי יין אין לו ותירצו דגבי יין לא קשיא ליה לאביי מאי אריא אין לו כו' דמשום חטין דרישא נקט אין לו אלא דברישא גופא בחטין קא קשיא ליה לאביי מאי אריא אין לו אפילו יש לו נמי לר' חייא ומתרץ לה רבא כדרבי אושעיא ודו"ק:

בד"ה הרי שנושה כו' דהכא מיירי שלא פטרו ממנו עד כו' עכ"ל וכדאקשינן מאי אריא אין לו אפילו יש לו נמי ליכא למימר דמתניתין דהכא איירי שפטרו מהחוב דא"כ כיון דמעות קונות בכה"ג אפי' אין לו נמי ומטעמא דאע"פ שאין לזה יש לזה וק"ל:

גמ' בדינינו מחזירין ממלוה ללוה כצ"ל:

רש"י ד"ה וחזר וכו' בדינר זהב וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה לקח הימנו חטין וכו' ועוד כיון דאיסור לא קאי אלא איין מאי פריך וכו' וכי לא ידע דאסור לפסוק יין וכו'. ר"ל וכי לא ידע שיש לחלק בין היכא שגותן לו עכשיו בשעת פסיקת מעות דיכול לקנות בדמים שקבל כדתני אע"פ שאין לזה יש לזה ובין היכא שאינו נותן לו עכשיו בשעת הפסיקה שום מעות אלא שפוסקתם על החוב שיש לו בידו:

בא"ד ועוד מדמשני בבא לחוב בדמיהם וכו' ר"ל ואפילו את"ל דהמקשה לא ידע לחלק הכי עדיין יש להקשות אלשון של התרצן דמשני בבא לחוב בדמיהן עסקינן משמע מתוך לשונו דעד השתא היה סבר המקשה דלא איירי בבא לחוב בדמיהן אלא איירי מתניתין שנתן לו מעות עכשיו בשעת פסיקת היין וזה א"א לומר דיעלה על דעת המקשן כן דהא מפורש הוא במתניתין דאיירי שלא נתן לו עתה שום מעות וכיון שהמקשה נמי הוה ידע דמתניתין איירי בבא לחוב בדמיהן לא היה להמתרץ להשיב כהאי לישנא אלא ה"ל לשנויי בקצרה אמר רבא לאו כאיסרו הבא לידו דמי וכדתניא וכו' אבל לפי מסקנת התוס' דקאי קושית המקשה אחטין אתי שפיר דבחטין תני במתנית' לקח הימנו חטים בדינר זהב הכור דמשמע דנתן לו בשעת המקח דינר זהב ולכך הוצרך המתרץ לשנויי דלא איירי שנתן לו עכשיו הדינר זהב אלא שהיה כבר חייב לו דינר זהב ומאי לקח בהלואתו כדמסיק לקמן וכו' והארכתי בזה הגם שפשט דברי התוס' פשוט שכן הוא אלא שראיתי מקצת מתחכמים לפרש דברי התוס' הללו בדרך רחוק מהאמת וכדי להוציאו מלבם כתבתי זה:

וכי אין לו יין מאי הוי פירוש דקסלקא דעתין דכולה מתניתין בשיצא השער ואפילו ליין דאי לא יצא השער אפילו רישא משכחת לה שאסור ומאי שנא דנקט ליה איסור בפסק היין לינקוט אפילו בפסק החטים דבא לו באיסרו. הרשב"א.

ועוד דהא קתני לה לקמן אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער הר"ן.

כתבו בתוספות איכא דגרסי והתניא וכו' עד ולספרים דגרסי הכא והתנן גרסי במתניתין יצא השער פוסקין ולא גרסי לקמן הא. וכתב הרא"ש ומיהו יש כענין זה בכמה מקומות בתלמוד דדאיק מרישא מילתא דקתני בסיפא בהדיא עד כאן.

וזה לשון הריטב"א והא תניא אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער ותו לא. ויש גורסים תנן ואומרים דהכי גרסינן הא יצא השער פוסקין. ואין זה כלום דבמתניתא גרסינן לה בהדיא. ומיהו ההיא מתניתא פירושא דמתניתין ולהכי אמרי עלה והא תנן והרבה בתלמוד כיוצא בו והאחר בריש שמעתא קמייתא דבבא בתרא. עד כאן.

בבא לחוב בדמיהן פירש רש"י שלא נתן לו זה המוכר לזה הלוקח דמי חטים שחייב לו ויחזור ויקבלם ממנו בשביל היין אלא בא לעשות עליו דמי החטים חוב ולפסוק על היין. ונהי דמעיקרא נמי הכי סבירא ליה דפשטה דמתניתין הכי משמע אפילו הכי משום דסבירא ליה למקשן דלא שני כלל בין פוסק בחובו לפוסק בהלואתו קאמר דמתניתין בבא לחוב בדמיהן בלחוד עסקינן דאי באיסרו בא לידו אפילו אין לו שרי. ורבא דמתרץ מתניתין לקמן בברייתא דרבי אושעיא כדאוקמתא דרבה שייכא ואיתרצא ליה קושיא דאביי דמאי אין לו אפילו יש לו נמי דהא תנא דבי רבי אושעיא מפליג להו. וכי תימא אי רישא בלוקח בדמים עסקינן מאי קמשמע לן רישא הן תנן לה לקמן אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער הא יצא השער פוסקין ולא הוה ליה למיתני אלא סיפא דיין ובלקח בהלואתו כברייתא דרבי אושעיא. יש לומר דקמשמע לן דאף על פי שמתחלה באיסרו בא לידו כיון שאחר כך הוא פוסק מפירות לפירות כפוסק במלוה ויש לו מותר אין לו אסור, זו היא שיטת רש"י. הר"ן.

וזה לשון הריטב"א אמר רבא מתניתין בבא לחוב בדמיהן. פירוש דמתניתין בשלא נתן לו המוכר ללוקח דמי החטים שחייב לו שיחזור ויקבלם ממנו אלא שבא המלוה לעשות חוב על הלוה מיין בדמי החטים שהיה חייב לו וכן פירש רש"י. ומיהו קשיא לי מאי קשיא לן מעיקרא ומה חדש רבא עכשו דהא ודאי הכי פשטא דמתניתין ומקשה נמי הכי סבר לה אלא שהיה סבור שאין הפרש בין הפוסק במעות בעין או הפוסק במעות שהיה חייב לו מקודם לכן. וכפי מה שכתב רש"י בסמוך נראה שהמקשה היה סבור כי זה הלוקח קבל חטיו מן הלוה שלו או מעות חטיו וחזר ונתנם לו על היין ואפילו הכי אסור לפי שאין לו יין ואתינן לפרוקי דלאו כדקסלקא דעתין אלא שבא לעשות פסק על החוב. כך נראה מדברי רבינו דוק ותשכח היאך נשמר קצת מן הקושיא הזאת וכן פירשו בתוספות בשם רש"י. אלא שיש לשאול במה ראה המקשן דמיירי מתניתין כדקסלקא דעתין עד דליקשי הכי. ונראה דמשום דקתני מתניתין ויין אין לו הוה משמע ליה דדוקא יין אין לו עכשו אבל חטים ומעות יש לו ורוצה היה הלוה לפרוע לו חטיו כך ואמר לו אם תרצה קבל חטים שלך או אם תרצה עשה עלי עליהם יין כשער של עכשו ולהכי הוה מקשה דאם כן הרי זה כאלו נותן לו מעות ממש דהא שפיר קרינא ביה אף על פי שאין לזה יש לזה. ופרקינן שלא היה לו חטים ללוה ולא אמר לו שיקבל חטים אלא מיד בא לו להתחייב ביין בדמי חוב החטים. ובהכי מיתרצא לי נמי קושיא אחריתי דהוה קשיא היכי סלקא דעתיה דמקשה לדמויי מתניתין שבא לקיים על חוב מוקדם לההיא שבא במעותיו דהא טעמא דהתם משום דאף על פי שאין לזה יש לזה וההוא טעמא לא שייך גבי זה שלא הביא מעות כלל. ובמאי דפרישנא מיתרצא נמי הא. ואם תאמר אדמקשה ליה ממתניתין אמאי לא פריך ליה מתניתין גופה רישא אסיפא מאי שנא דגבי חטים מותר וגבי יין אסור. ויש לומר דדילמא רישא לפי שיש לו חטים ובדין הוא דלא צריך למתני וכן השער כיון דיש לו אלא דמשום סיפא נקטיה דכיון דיין אין לו אף על פי שיצא השער אין פוסקין. עד כאן. וזה לשון הרמב"ן: ויש שפירשו כך בבא לחוב בדמיהן שהיה לו מלוה עליו ולקח בה חטים בדינר זהב הכור וכן השער ויש לו חטים ואלו היה לו יין היה מותר אף על פי שמעיקרא לאו באיסרו בא לידו ואם אין לו יין אסור הואיל ומעיקרא לאו באיסרו בא לידו ואלו בא באיסרו כיון שיש לו חטים וקנה אותם מותר להעמידם עכשו על היין אף על פי שאין לו שהוא כמעמיד חטין על יינו של חברו שזה דרך מקח וממכר הוא ולא גזור רבנן. ואותביה אביי אי לאו באיסרו בא לידו מאי איריא אין לו אפילו יש לו אסור ואמאי קתני רישא בחטים מותר הואיל ומה לקח לקח בהלואתו. וסיפא נמי היכי קתני ויין אין לו ואמסקנא אוקמא רבא כדקסלקא דעתין מעיקרא וכשלקח בהלואתו וקמשמע לן שמעמידין מלוה על גבי פירות שיש לו דהיינו חטים שלקח תחלה ואין מעמידין אותן חטים על פירות אחרים שאין לו ואלו בא באיסרו בידו ויש לו חטים מותר להעמידן על היין אף על פי שאין לו. ואין לשון בא לחוב בדמיהן מחוור. אלא יש לומר דהכי קאמר מתניתין בשבא לחוב בדמי החטין וזקפן עליו במלוה עסקינן דמכיון דזקפן במלוה איתסר ליה להעמידן על גבי פירות ואפילו יש לו ורבא דשרי ביש לו פירות לא בעי לאוקמא בזוקף דמי החטים אלא בשבא מתחלה במלוה ומאי לקח לקח בהלואתו וקתני רישא ביש לו מותר וסיפא באין לו אסור ובהכי ניחא ליה לרבא טפי מלאוקמה סיפא במלוה ורישא במעות ממש. ומיהו הכל מודים מפירות לפירות דמותר כשבא מתחילה באיסרו בידו ופוסק מפירות לפירות וזה הדרך יותר נכונה לדעתי בפירוש השמועה כפי זו הסברא. אבל הדעת נוטה לומר שזה לעולם אסור שעכשו מלוה היא ולא קנה חטים כדי שנאמר שיעמידו אותם על יין כפירוש רש"י אבל הוא דחקיה למימר מאי לקח לקח בהלואתו דאי באיסרו בא לידו מתחלה רישא פשיטא דמותר דהא קתני לה לקמן יצא השער אף על פי שאין לזה יש לזה ואי משום סיפא ליתני מי שהיה נושה בחבירו מנה ואמר לו תן מעותי שאני לוקח בהם חטים ואמר לו חטים יש לי שאני נותן לך צא ועשם עלי כשער של עכשו יש לו מותר אין לו אסור וכל שכן במתניתין שכבר הוקרו החטים שאסור להעמידן על יין שאין לו ומדקתני לקח שמע מינה הכי קתני לקח במעות מעות ממש הוא דשרי אבל במלוה אסור אף על פי שיש לו ואלו לרבי אושעיא שרי ופריק מאי לקח לקח בהלואתו וקמשמע לן רישא דמעמידין מלוה על גבי פירות שיו לו וסיפא קמשמע לן שאף על פי שנתייקרו החטים מעמידין אותן על פירות שיש לו ואין מעמידין על פירות שאין לו לא מלוה ולא חטים שאף על פי שהיו לו חטים ואם רצה ליטלם נוטל אין מעמידין אותם על פירות שאין לו ואין זה כמחליף פירות בפירות מאחר שלא קנה אותם חטים לא שנא באיסרו בא לידו ולא שנא קנאם במלוה אבל מצאתי לרבינו האיי בספר המקח שהתיר בשלקח במעות כלשון האחר שכתבתי ולא כדברי רש"י וקבלת הגאון תכריע. עד כאן. וזה לשון הרשב"א: יש מפרשים דאפילו רישא נמי בבא לחוב בדמיהן מוקי לה רבא דאי באיסרו בא לידו בפסק הראשון כבר קנו לו מעותיו דבר תורה החטים דהא ביש לו עסקינן וכיון שכן אפילו לא משכם ובא לחוב בהם ביין מותר כאלו בא באיסרו בידו דכל דרך מקח וממכר אבק רבית הוא והקילו בו ואוקמתא דהכא ואוקמתא דלקמן דאוקמא בדרבי אושעיא חדא היא אלא דמעיקרא היה סבור להעמידה כאידך ברייתא אקשי ליה אביי דלאותה ברייתא כל שלא בא באיסרו אפילו יש לו אסור דהא עמד לו על גרנו קתני והדר אוקמה כרבי אושעיא דתני בכולן אם יש לו מותר ואף על גב דלא בא באיסרו ולפיכך הקשו לו והא לקח קתני ופריק מאי לקח לקח בהלואתו, וזו היא דעתו של רב האיי גאון. והרב רבי אברהם אב ב"ד הקשה אם כן מאי לחייב בדמיהן דקאמר דלשון בדמיהן משמע דקאי אחטים דאלו על הדינר דקתני בפסק החטים הוה ליה למימר בבא לחוב על דמיו. ולפיכך פירש הוא בבא לחוב בדמיהן שאין לו למוכר אותן חטים שאילו היו לו הרי הן בדמיהן וכאלו באיסרו בא לידו. ומסתברא ועיקר קושיא דדמיהם ליתא משום דאנן על פסק היין קא מותבינן וכי אין לו יין מאי הוי. איהו הוא דפרקיה ואוקמא בבא לחוב בדמי החטים ומינה דכולה נמי בבא לחוב בחוב וכאלו אמר כולה מתניתין בבא לחוב בדמיהן ודרבי אושעיא פירושא הוא למתניתין ואיהו הא תני הרי שהיה נושה בחברו מנה דאלמא טעמא דהיה נושה בו מעיקרא מנה הא אלו בא באיסרו מעיקרו אם יצא השער אפילו אין לו שרי כן נראה לי כדי להעמיד דברי הגאון שכל דבריהם דברי קבלה ועליהם ראוי לסמוך. אלא שקשה לי דאם כן אף רישא על כרחך בדאית ליה חטים ואם איתא עיקר החטים בדאית ליה תלי ולא ביציאת השער וכיון שכן היכי שבקיה לעיקר ותנא הטפל והוה ליה למיתני מדינר זהב הכור ויש לו החטים דיציאת השער לא מעלה ולא מוריד אלא כולה מילתא ביש לו ואין לו תליא וצריך לי עיון בזה בדברי הגאון עד כאן לשונו.

ועוד קשה לפירוש הקונטרס אמאי צריך לאקשויי ממשנה דלקמן הוה ליה לאקשויי מרישא דמתניתין וכו'. ויש לומר דהוה מצי לדחויי ויין אין לו דקתני בסיפא קאי נמי ארישא כמו שכתבו בתוספות. וכי תימא תרתי למה לי ברישא אשמועינן אף על גב דאיסרו בא לידו כי אין לו אסור ובסיפא אשמועינן אף על גב דדרך הלואה הוא אם יש לו מותר. והא דקתני רישא וכן השער דמשמע דשרי לפי שאין מזלזל אצלו כדפירשתי במתניתין. לא נאמר כן אלא נקט וכן השער לאשמועינן דאף על פי שאינו מזלזל אצלו אם אין לו אסור. ומאחר שירדנו לסברא זה אם כן בחנם פירש הקונטרס דרישא להיתירא נקטיה אלא לאיסורא נקטיה כדפרישנא דאין לו דסיפא אכולה מתניתין קאי וכו' כמו שכתבו בתוספות. והא דקתני בבא לחוב בדמיהן ולא קתני בבא לחוב בדמיו משום דכולה רישא וסיפא באחד. והשתא ניחא הא דגרסינן לקמן בכל הספרים מאי לקח בהלואתו וכו' ואין לחוש אמאי קתני תרתי דהכי נמי אשכחן לרבי אושעיא בסמוך דקתני טובא. ועוד יש לומר דרישא איצטריך לאשמועינן דאסור אף על פי שהוא קצת מקח וממכר וסיפא אשמועינן אף על פי שהרויח שתי פעמים ודאי טפי לרבית וגם לא דמי כל כך למקח וממכר כמו רישא אפילו הכי יש לו מותר. הרא"ש.

וזה לשון רבינו חננאל ואוקמה רבא למשנתנו בבא לחוב בדמיהן. פירוש כגון ראובן שחייב לשמעון אמר לו תן לי מעותי שאני רוצה ליקח חטים אמר לו יש לי חטים שאני נותן לך אסור דלאו באיסרו בא לידו פירוש דלא באיסרו בא לידו בשעה שאומר הלוה למלוה יש לי חטים שאתן לך במה יקנה המלוה חטים אותה העת לא נתן ללוה איסר שיאמר מעותי קנו לי והחטים עוד לא משך לפיכך לא קנה פירוש עתה השער ארבע סאין בסלע ועכשו אינו נותן לו מעות שיקנו לו מעותיו אלא במלוה וכשנוטל הפירות שוין שלש סאין בסלע נמצא יתרון סאה בכל סלע וזהו רבית. ומקשינן אי הכי אפילו יש לו חטין אסור דהא מעות נושה בו וכשאומר לו חטין אני נותן לך במלוה שעליו אינו קונה דהא אינו נותן לו עתה מעות למה שנינו ויין אין לו שאם יש לו מותר ונדחו דברי רבא. עד כאן.

בגמרא כיצד לקח כו' וכי אין לו יין מאי הוי כו' ויש לדקדק מנ"ל למקשה דמתני' איירי ביצא השער בשלמא לפירוש התוספות דמחיטין קשיא ליה א"ש דהא בחיטין קתני בהדיא וכן השער אבל לפרש"י דמיין לחודא קשיא ליה דחיטין להיתרא קתני להו אם כן קשה דלמא איירי שלא יצא השער על היין והנימוקי יוסף כתב בזה דע"כ ביצא השער איירי דאם לא כן מאי קמ"ל הא קתני לה בהדיא לקמן אין פוסקין כו'. ולענ"ד משום הא לא איריא דהא בסאתים בשלש כ"ש דליכא רבותא ואפ"ה קתני לה וע"כ היינו כדי לחלק בין ריבית דאורייתא לדרבנן אלא דמ"מ ע"כ איירי מתניתין ביצא השער דאלת"ה קשה אמאי נקיט במתני' תרי בבי חיטין להיתרא ויין לאיסורא דכולה מילתא ה"מ למיתני בחיטין או ביין לחוד דביצא השער מותר ובלא יצא השער אסור והוי רבותא טפי דאף על גב שהוא דרך מקח וממכר גמור שנתן לו מעות על החיטין או על היין אפ"ה אסור אבל למאי דנקיט השתא איכא למיטעי דאיסורא דיין היינו משום דהוי כעין הלואה שמחמת חוב בא עליו אע"כ דקושטא דמילתא הכי הוא דמתניתין ביצא השער עסקינן ואפ"ה אסור ונקיט רישא לרבותא דסיפא כמ"ש התוספות אליבא דרש"י ואם כן מקשה שפיר לפי שהמקשה באמת אין נראה לו לחלק בין בא באיסרו או מחמת חוב והיינו כמו שאפרש בסמוך וק"ל. ועי"ל דלישנא דמתניתין נמי הכי משמע דביצא השער עסקינן מדקתני הרי חיטיך עשויות עלי בל' דינר והרי לך אצלי בהן יין ולא נתן קצבה למידת היין כמה יתן לו בעד הל' דינר אע"כ שלא הוצרך לתת קצבה דכיון שיצא השער ממילא ידוע להם כמה מגיע לו בעד השלשים דינר וק"ל:

בתוספות בד"ה לקח הימנו חיטין רש"י פירש כו' וקשה לפירושו כו' ועוד כיון כו' דאסור לפסוק יין מחמת חוב כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי פשיטותא שהרי התוספות עצמם מקשים בסמוך להיפך בד"ה הרי שנושה דאדרבא בא מחמת חוב עדיף טפי דבכה"ג מעות קונות אפילו מדרבנן ותירצו דמיירי בברייתא שלא פטרו מן המנה כו' ע"ש. וא"כ מאי קשיא להו הכא דהא איכא למימר דהמקשה לא ס"ד דאיירי שלא פטרו וא"כ בא מחמת חוב עדיף טפי וכ"ש האי חוב דמתני' שבא מחמת מכר דחיטין דעדיף טפי משאר חוב הבא מחמת מלוה כמו שאכתוב בסמוך וא"כ מקשה הש"ס שפיר וכי אין לו יין מאי הוי למאי דס"ד דפוטרו מן הדינר איירי והא דאצטריך לאתויי ממתניתין דאין פוסקין היינו כדי להוכיח דאע"ג שאין היין מזומן בשעת קנין אפ"ה הוי מקח גמור מדקתני התם פוסקים אע"פ שאין לו וכמ"ש מהרש"א ז"ל בסמוך ועוד קשיא לי דאדרבא לשיטת התוס' דפשיטא ליה למקשה איסור היין משום שבא מחמת חוב ולא קשיא ליה אלא על החיטין אם כן מאי מקשה אביי בסמוך אתירוצא דרבה אי דלא כאיסרו הבא לידו מאי איריא אין לו ולפירושם אחיטין קאי ואמאי לא קשיא ליה הכי אפשטיה דמתני' אף למאי דס"ד מעיקרא דהא ביין וודאי בא מחמת חוב וא"כ מאי איריא אין לו אפי' יש לו נמי:

מיהו בהא מצינו למימר דהתוספות לשיטתייהו דמסקו בסוף הדיבור דבלא"ה האי אין לו דיין לאו דווקא ולא נקיט ליה אלא לאשמעינן דאין לו חיטים אלא למה שאפרש בסמוך דבריהם הדרא הקושיא לדוכתא ואף שיש ליישב מ"מ מיהא אין בזה סתירה לפרש"י וכן מה שהקשו ועוד מדמשני בבא לחוב בדמיהם מכלל דמעיקרא כו' מבואר בסמוך בלשון הגמרא שיש ליישב שיטת רש"י בזה:

בא"ד לכך נראה דאיזהו תרבית דאסור קאי אכולה מתני' כו' ועיקר קושייתו מכח חיטין כו' עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק בדבריהם שהרי כל הקושי' שהקשו לסתור פרש"י אינו אלא מדקדוק סוגיא דשמעתין אבל ממתניתין לא מייתו מידי ואם כן לשיטת התוספות דעיקר קושייתו מכח חיטין תקשה אסוגי' דשמעתין גופא מנא להו דחיטין לאיסורא נקיט להו דלמא להתירא כפרש"י ומנ"ל למקשן להקשות ונ"ל ליישב דלשיטת התוספות פשיטא ליה לתלמודא דחיטין משום איסורא דגופייהו נקיט להו דאי להיתירא ומשום רבותא דסיפא כמ"ש התוספות לפרש"י אם כן תקשה אמאי נקיט ועמדו חיטין בל' דינר ותיפוק ליה דאפילו לא נתייקרו החיטין אפ"ה איכא ריבית ביין כשאין לו יין והוי רבותא טפי וליכא למימר נמי דמשום רבותא דהיתר החיטין לגופייהו נקיט ועמדו בל' דינר דע"כ מתניתין לא נחית לפרש ההיתר דחיטין שהרי לא נזכר ההיתר בפירוש במשנה וע"כ היינו משום שההיתר פשוט כיון שנותן דמים ויצא השער ולא נחית לפרש הכא בדין זה אלא בסיפא קתני ליה יצא השער פוסקין. ולפ"ז אף לרש"י צ"ל דחיטין לא קתני אלא משום רבותא דאיסור היין כמ"ש התוספות בתחלת הדיבור ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אמאי נקיט ועמדו בל' דינר ועוד דכיון דעיקר תרבית דמתניתין איין קאי הו"ל למיתני בהדיא שנתייקר היין דבכה"ג איירי דינא דמתניתין לענין אבק רבית דלכתחילה אין מוציאין מלוה למלוה משא"כ בשלא נתייקר היין לא שייך לשון תרבית כלל וכ"ש דלא שייך הך דינא להוציאו בדיינין ומש"ה פשיטא להו לסוגיא דתלמודא דחיטין לאיסורא דידהו גופייהו נקיט להו ומשום הכי קתני ועמדו בל' דינר ואין להקשות דאף באיסור החיטין גופייהו לא הוצרך לומר שעמדו בל' דינר דהא בלא"ה תחילת הפסיקה נעשה באיסור מחששא דשמא יתייקרו מיהא התנא עיקר דין תרבית דרבנן אתא לאשמעינן דשייך ביה קצת דין השבון דנהי שאין יוצא בדיינים ממלוה ללוה מ"מ כמו כן אינו יוצא מלוה למלוה אם לא נתן עדיין וזה לא שייך אלא כשנתייקר השער שאם נעשה באיסור א"צ ליתן לו אלא כמו שהיו שוין בשעת הפסיקה אבל כשלא נתייקרו נהי דאסור לכתחלה בשעת הפסיקה מכל מקום לא שייך בהו דין הדיינים כלל וכן לשון תרבית לא שייך אלא כשנתייקר השער שמתרבה ממונו וסיפא בבא דיין לענין איסורא גרידא כן נ"ל ליישב בשיטת התוספות ומה שלא הביאו ראיה זו בהדיא לסתור פרש"י מדנקיט ועמדו בל' דינר היינו משום דוודאי מצינו ליישב אליבא דרש"י דמשום היתירא דידהו קתני לה לרבותא אלא שהוכיחו מסוגיא דשמעתין דלא ניחא להו לפרש כן והיינו כדפרישית:

בא"ד וא"ת ואמאי תני גבי יין אין לו כו' וי"ל דנקיט לאשמעינן דאף ברישא אין לו חיטין ואסור עכ"ל. ואם נפרש דברי התוספות כפשטן יש בהם דוחק גדול ואינן אלא דברי תימה שהיאך שונה התנא דין היין שאינו לפי האמת דקתני בהדיא ויין אין לו ולפי האמת אף ביש לו אסור ואי משום לאשמעינן דברישא חיטין אין לו לא ה"ל למיתני כלל בבא דיין שיש בה מקום לטעות אלא בבא דחיטין לחוד וליתני בהדיא חיטין אין לו. אבל הנלע"ד בכוונת דבריהם דמאי דנקיט ויין אין לו היינו כאילו אמר שכל מה שנעשה בהחיטין ויין שהזכיר אסורין כשאין לו מאותו המין וממילא ידעינן דכשאין לו חיטין שניהם אסורין כיון שהיין לא בא אלא מחמת החיטין שכבר הוקרו. אבל אם יש לו חיטין בשעת פסיקת החיטין ואין לו יין בשעת פסיקתן היין לחוד אסור והיינו לגמרי כדקתני בברייתא דר' אושעיא לקמן וכולן אם יש לו מותר אין לו אסור כן הבנתי מדעתי ליישב שיטת התוספות ואח"כ מצאתי סייג לדבריי מלשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ע"ש שנ"ל כן מפירושו והנאני עד מאד. אלא דלפ"ז קשה לשיטת התוספות מה שהקשיתי לשאול לעיל דאם כן אמאי מקשה אביי לתירוצא דרבה אם כן מאי איריא אין לו אפילו יש לו נמי ולפירושם אחיטין קשיא ליה ואמאי לא קשיא ליה הכי אפשטא דמתניתין דקתני ביין אין לו ותיפוק ליה דאפי' היו לו החיטין בשעת פסיקתן ויש לו ג"כ היין בשעת פסיקתן אפילו הכי איכא ריבית ביין למאי דס"ד דאביי דכל היכא דבא מחמת חוב אסור אפי' ביש לו והיין נמי לא בא באיסרו אלא מחמת חוב ואם כן היאך שונה התנא משנה שאינה בבא דיין ויש ליישב בדוחק. מיהו בר מן דין קשיא לי מי דחקם להתוספות לפרש כן דהא מצינו לפרש בפשיטות לשיטתם דהא דקתני ויין אין לו היינו שאף אם רוצה ליקח היין בעד כ"ה דינר כמו שהיו שוים החיטין בשעת פסיקתן אלא שרוצה לחשוב היין כמו שהיו שוין בשעת הפסיקה שלהם אפילו הכי אסור דרך משל שכשפסק החיטין בל' דינר על יין היה השער כל חבית בחמשה דינרין ואם כן פסק ליתן לו ששה חביות בעד הל' דינר ואח"כ נתייקר גם כן היין ועמד כל חבית בששה דינר ואם כן הדין פשוט בזה שכשיש לו היין בשעת הפסיקה נהי שא"צ ליתן לו ששה חביות כמו שפסק שהרי אף החיטין גופייהו אסור ליקח כיון שנתייקרו שבשעת הפסיקה לקח בדינר זהב שהוא כ"ה דינר מ"מ היה צריך ליתן לו חמשה חביות עבור הכ"ה דינר שהרי פסיקת היין כל חבית בה' דינר נעשה בהיתר אם יש לו יין מש"ה קתני דגם יין אין לו ואם כן אסור ליקח אלא ד' חביות וחומש כיון שפסיקת היין נעשה ג"כ באיסור אם כן חשבינן היין כמו ששוין עכשיו כל חבית בששה דינר דברשות המוכר נתייקרו ודוק היטב וצ"ע. כל זה כתבתי לשיטת התוספות אבל באמת יש לתמוה על פירושם דמל' סוגיא דשמעתין משמע להדיא דכל השקלא וטריא איין קאי וכן לשון בא לחוב בדמיהם לא משמע כפירושם ועוד דלמאי שכתבו דלמקשה נמי פשיטא ליה דבא מחמת חוב אסור א"כ אמאי הוצרך רבה להביא ראיה מברייתא דהרי שהיה נושה כו' ובסוף המסקנא אכתוב מה שכתב הנמוקי יוסף בשם הרשב"א והר"ן ז"ל ואפרש דבריהם בהרחבת הביאור בס"ד ולענ"ד הוא פי' מרווח בסוגיא דשמעתין עי' עליו:

בד"ה אף ע"פ שאין לזה יש לזה דאף על גב דלא משך כו' כיון שאם היה בא מוכר לחזור הוי קאי במי שפרע כו' עכ"ל. ולא ידעתי למה הוצרכו לפרש כן שהרי טעם ההיתר בזה מבואר בגמרא להדיא בדף הסמוך משום דא"ל שקילא טיבותך כו' מאי אהנת לי ומה שכתב רש"י ז"ל זה הטעם דכיון דקאי במי שפרע חשיב כאילו נתייקרו ברשותיה לא כתב אלא בבא עליו מחמת חוב דשרי היכא דיש לו דהתם לא שייך טעמא דמאי אהנת לי שהרי אין בידו במה יקנה לכן הוצרך לפרש מטעמא אחרינא דכיון דזכי בהו מהשתא ה"ל כאילו נתייקרו ברשותו ומלשון רש"י שם וכן ממ"ש כאן בד"ה בבא לחוב נראה לי שסובר דלא סגי האי טעמא דמי שפרע אלא היכא דיש לו עכשיו והטעם שהרי מדין תורה ברשות הלוקח קאי לגמרי אף לענין אונסין מעכשיו ומש"ה קאי במי שפרע וחשיב כאילו נתייקרו ברשותו אבל היכא דאין לו דלא שייך לומר שזכה מעכשיו אם כן לא שייך נמי לומר דברשותו נתייקרו שהרי לא זכה בהם אלא לאחר שבאו לרשות המוכר והיינו מצד החיוב שהתחייב עצמו להעמיד החיטין לזמן ידוע ואפשר שסובר רש"י ז"ל דלא שייך כלל מי שפרע בכה"ג שכן דעת קצת פוסקים אבל התוספות וודאי סברי דאף בכה"ג דאין לו נמי קאי במי שפרע היכא דיצא השער שכ"פ הרמב"ם ז"ל בהדיא בפכ"ב מהלכות מכירה וכ"כ בפי' המשניות בשם הירושלמי ונ"ל שכיון בזה למה שאמרו בירושלמי אמתניתין דהכא א"ל תן לי חיטיי במה קנאם רב נחמן בר יעקב סבר מימר חייב להעמיד לו עכ"ל. וע"כ האי סבר מימר קושטא דמילתא הוא שהרי לא דחי ליה התם אלא שלשון ירושלמי כך הוא וסובר הרמב"ם ז"ל דע"כ האי חייב להעמיד לו לענין דקאי במי שפרע איירי דוודאי לא עדיף ממקח גמור היכא שיש לו ולא משך דלא קני במעות אלא לענין מי שפרע ובאמת תמה אני על בעל הכסף משנה שם שהאריך לתמוה על הרמב"ם והרב המגיד מאין יצא דין זה ונכנס שם בדוחקים ונעלם ממנו דברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות שכתב להדיא שכן ביאר הירושלמי והתי"ט האריך ג"כ בדינים אלו בשני מקומות בפרק זה ודבריו צל"ע בכמה ענינים ואין להאריך כאן נקטינן מיהא שהתוספות כאן כיוונו לפסק הרמב"ם ז"ל אלא דאכתי קשה מי הכריחם לפרש כאן טעם ההיתר משום דקאי במי שפרע כיון שבגמ' אמרו טעם אחר משום דא"ל שקילא טיבותך כו'. ועיין בתי"ט בזה וצ"ע ודוק היטב: ונ"ל שהוצרכו התוס להאי טעמא דקאי במי שפרע דאם לא כן לא שייך למימר שקלי טיבותך דמאי אהנת לי, דודאי מתהני טובא לענין זולא שהרי אם יקנה פירות מן השוק בקנין גמור ויוזלו אח"כ יפסיד משלו, משא"כ השתא שפוסק על השער שלא משך הפירות הוי ליה קרוב לשכר ורחוק להפסד שאם נתייקרו נתייקרו לו ואם יוזלו יכול לחזור בו כיון שלא משך, לכך כתבו התוס' דקאי במי שפרע וא"כ מסתמא לא יחזור בו. ועיין מה שאכתוב בזה לקמן (ס"ד ע"א) במימרא דאביי בחביתא דחמרא, ובסוף פירקין גבי פוסק עימו כשער הגבוה ודוק:

בגמרא אמר רבה מתניתין בבא לחוב בדמיהם עסקינן עיין פרש"י וכבר הקשו התוספות ע"ז דהא למאי דס"ד מעיקרא נמי הוי ידעינן דעל היין בא מחמת חוב דמי החיטין ואפשר ליישב שיטת רש"י ע"פ מ"ש כמה פוסקים דהא דאסור בבא מחמת חוב היינו שאין לו מעות ללוה בשעת הפסיקה דאם כן אין לו במה יקנה אבל היכא שיש לו מעות בשעת הפסיקה הוי כאיסרו הבא לידו ושרי ואם כן י"ל דהמקשה הוי ס"ד דאיירי שיש לו המעות או החיטין ורוצה ליתנם אלא שנתרצו שניהם לפסוק על היין ומש"ה מקשה שפיר אמאי אסור דמה לי אם נותן לו מעות מיד ליד ופוסק עמו או שפוסק עמו על המעות שלו שהם תחת ידו בעין וכיון שרוצה ליתן לו המעות הרי הוא כאילו נטלם ממנו וחזר ונתנם לו ואפוכי מטרתא ל"ל וכל שכן אם החיטין שפסק עמו בעין ופוסק אותם על היין דה"ל כמחליף פירות בפירות דשרי וע"ז משני התרצן הכא בבא לחוב בדמיהם עסקינן פי' שאין לו עכשיו לא מעות ולא החיטין אלא שרוצה לעשות דמי החיטין חוב לזמן ומחמת כן פוסק עמו על היין דאם כן לא הוי כאיסרו הבא לידו וכן נראה מלשון רש"י ז"ל אלא דמה שכתב שלא נתן זה המוכר ללוקח האי לא נתן לאו דווקא דלא בעינן נתינה ממש מיד ליד כמ"ש דאפוכי מטרתא הוא אלא כוונתו במ"ש שלא נתן היינו שלא נתרצה ליתן לו עכשיו אלא לזקוף בחוב כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל וכ"כ בספר טורי זהב י"ד סימן קס"ג להתיר בבא מחמת חוב כשיש לו מעות אלא שחוכך לעשות מעשה כיון שהב"י כתב דל' רש"י והפוסקים לא משמע כן אבל בספר כנסת הגדולה בסי' הנ"ל הביא כמה דיעות להתיר וכן בהגהות פרישה. ולענ"ד דאף למאן דמחמיר ביש לו מעות היינו כשלא נתרצה בפירות ליתן לו עכשיו המעות אבל אם נתרצה מעיקרא לשלם ואח"כ פסק על פירות אפשר דכ"ע מודו דשרי וכ"ש כשיש לו חיטין בעין עכשיו בשעת הפסיקה על היין דנראה דשרי לפסוק על היין וכמו שאכתוב לקמן בשיטת הר"ן גבי לקח בהלוואתו:

בתוספות בד"ה הרי שנושה כו' תימא והלא מעות קונות הכא אפי' מדרבנן כו' כדאמרינן בהזהב כו' עכ"ל. כוונתם בזה מבואר דכיון דקונה קנין גמור ה"ל כאילו משך ואין כאן מקום לאיסור ריבית כיון דלגמרי קאי ברשותיה אבל יש כאן מקום עיון על תמיהתם שהרי שם בהזהב כתבו התוספות להדיא דאדרבא סתם מלוה אינו קונה אפי' מדאוריתא כדאיתא בקידושין אלא היכא דאמר בהנאת מחילת מלוה דאז קונה אפי' מדרבנן ואם כן מאי קשיא להו הכא דלמא איירי שלא אמר בהנאת מחילת מלוה ואף אם נדחוק ונאמר דהתוס' דהכא לא נחתו לחלק בין מחילת מלוה למלוה גמורה אלא כשיטת הרמב"ם ז"ל והרבה פוסקים שכתבו לחלק בענין אחר דמה שאמרו בפרק הזהב שקונה אפי' מדרבנן היינו דווקא במלוה הבאה מחמת מכר דלא שכיחא ולא גזור ביה רבנן ואוקמוה אדאורייתא וטעם עיקר הקנין מדאורייתא כבר כתב הרב המגיד ומובא בפוסקים משום דבכהאי גוונא לא דמי למלוה דה"ל כמחליף המטלטלים הראשוני' במטלטלים שקונה עכשיו והא דאמרינן בקידושין דאין קונין במלוה היינו במלוה גמורה שלא בא מחמת מכר אלא דלפ"ז כ"ש דלא מקשו התוספות הכא מידי דפשטא דברייתא משמע דאיירי במלוה גמורה וליכא למימר דקשיא להו אמאי דמוקי למתניתין כברייתא ואם כן במתניתין גבי יין ה"ל מלוה הבא מחמת מכר שהרי מחמת דמי החיטין בא עליו הא נמי ליתא שהרי לשיטת התוספות בד"ה לקח מבואר דכל השקלא וטריא דהכא לא קאי על איסור היין אלא על איסור החיטין אבל ביין פשיטא לסוגיא דתלמודא טעם האיסור ואם כן אדרבא ה"ל להתוספות להקשות כן אפשטא דמתניתין דאוסר ביין אמאי הא ה"ל מלוה מחמת מכר שקונה אף מדרבנן אבל אסוגיא דשמעתין וכן אפשטא דברייתא וודאי לא קשיא מידי כדכתיבנא. והנלע"ד ליישב בענין זה שרשימת זה הדיבור תוספות שייך לקמן גבי הרי שנושה בברייתא דר' אושעיא דמסיק התם אם יש לו מותר אין לו אסור ומדמתיר ביש לו וע"כ היינו משום דקאי במי שפרע כמ"ש רש"י שם והתוספות לעיל אם כן ע"כ לא איירי אלא כשאמר בהנאת מחילת מלוה דאי במלוה גרידא אפילו יש לו אסור דהא לא קאי במי שפרע כיון דקנין כזה לא מהני אף מדאורייתא כמבואר בח"מ סי' ר"ד לדעת המחלקים בין מחילת מלוה למלוה גרידא אלא ע"כ דה"נ איירי במחילת מלוה וא"כ מקשה שפיר דאפי' אין לו אמאי אסור הא בכה"ג קונה אף מדרבנן וע"ז תירצו שלא פטרו מן המנה כו' פי' שלא מחל לו המלוה כ"א באופן שיגיעו החיטין לידו וא"כ מי שפרע יש כאן שהרי מחוייב לקיים תנאו ומש"ה שרי ביש לו אבל באין לו אסור שהרי אין כאן קנין גמור בשעת הפסיקה כיון שהנאת המחילה אינו אלא אם יקיים התנאי ליתן לו החיטין כן נ"ל ליישב דבריהם ודוק היטב:

תד"ה לקח הימנו חטים, ונקט רישא לרבותא דסיפא, לענ"ד י"ל עוד לפ"מ דכ' הרמב"ם בארווח ליה זימנא וקצץ לו הרבית לא מקרי רבית דאורייתא דבעי דוקא קצץ בשעת מתן מעות ממש כדכתיב את כספך לא תתן, ולכאורה יקשה איך נקט במשנתינו איזה תרבית דמשמע דהוי דרבנן כיון דהוי דרך ממכר הא בלא"ה לא הוי רק דרבנן כיון דפסיקתו על היין היה בעד החוב שהיה חייב לו בעד החטין וליכא רבית בשעת קציצה, וצ"ל כיון דעשה החטין כמלוה על היין הוי כנתינה ממש, ואף דלפי האמת מיירי דזקף במלוה, מ"מ כיון דנעשה בפ"א הזקיפה והפיסוק על היין הוי מעשה הזקיפה כמו נתינת מעות, ולפ"ז ממילא ניחא הא דנקט חטין ברישא דאילו היה נקט דהיה לו חוב אצל המוכר וקונה בחוב היין בזה בלא"ה לא היה רבית דאורייתא כיון דליכא קציצה בשעת נתינה, ולזה נקט בגוונא דחטין דהחוב מתחיל עכשיו בשעת הפיסוק על היין והוי קציצה בשעת מתן מעות והוי דרבנן רק מטעם שהוא דרך ממכר:

בא"ד וא"ת אמאי תנא גבי יין אין לו כו' בפשוטו היה נראה דאם היה לו יין היה נקנה לו עכ"פ היין בעד דינר זהב דכשיעור זה מגיע לו בעד החטים בהיתר והיה מרויח היוקר עכ"פ על היין של דינר זהב, אח"כ הראו לי שהפ"י כ"כ, ולענ"ד אפשר לומר דזכה בכל היין דהיינו בעד כל ל' דינרין והיוקר הוא שלו אלא דצריך ליתן לו בעד היין ה' דינרין מחמת איסור רבית דהחטין אבל מ"מ נקנה לו היין דאף דלמפרע לא היה לו מעות אצלו רק דינר זהב. מ"מ הוי כפוסק עמו בעד שלשים ונתן המעות בחזקת שלשים ונמצא חסר ה' דינרין דעכ"פ נקנה המקח כולו אלא דצריך להשלים כדאיתא בש"ע.

תד"ה הרי שהיה נושה, דמלתא דל"ש דבריהם תמוהים דמה מהני דהוא לא שכיח הא מדינא אינו קונה כיון דהוא מלוה, ולעיל גבי החליף דמי שור בפרה באמת ע"כ מיירי באומר בהנאת מחילת מלוה כמ"ש תוס' שם, וראיתי שהפ"י נתקשה בזה, והאריך לפרש דדברי תוס' קאי אברייתא דר"א דמתיר ביש לו ע"כ דמיירי בהנאת מחילת מלוה וא"כ גם באין לו כיון דיצא שער לישתרי וע"ש שנדחק בתירוצו דתוס', ולדברי הפ"י נצטרך לומר דתוס' ס"ל דביצא השער כיון דמינו מצוי בשוק הוי יש לו לגמרי ולא מקרי דשלב"ל וכדנראה מדברי הסמ"ע (סימן רט סקס"ג) דאלו לדעת הש"כ שם דמקרי דשלב"ל אלא דמ"מ קאי במי שפרע דבמקנה דשלב"ל קאי ג"כ במ"ש, אין כאן קושי' דדלמא דדוקא ביש לו דהוי קנין דאורייתא אבל באין לו דלא הוי קנין דאורייתא לא, ואולי י"ל דמ"מ קושייתם דכי היכי דבפוסק בבעין על שער שבשוק דלר"י דאף דליכא קנין מדאורייתא כיון דאין לו, מ"מ שרי מטעם דהוי קנין לענין מי שפרע וכמ"ש תוס' מקודם ה"נ בפוסק בחנם בהנאת מחילת מלוה דהוי קנין לענין מ"ש יהא שרי, ומה דלא הקשו בקיצור דמה הפרש יש בין פוסק במעות או בחנם כיון דממילא ליכא קנין דאורייתא רק לענין מ"ש וכיון דבתרווייהו איכא מ"ש לישתרי, דהיה אפשר לומר דבפוסק בחוב ואין לו כיון דהוי ב' חסרונות הא' מצד דהוי מלוה, והא' מצד דהוי דבר שלב"ל ליכא מ"ש. או די"ל דאף דבמקנה דשלב"ל הוי מ"ש כיון דמ"מ עשה מעשה נתינת הכסף אבל בחוב דליכא נתינת מעות כלל אין בו מ"ש, ולזה הקשו רק דכי היכי דבפוסק בבעין על השער דמותר מטעם מ"ש ה"נ בפוסק בהנאת מחילת מלוה על שאר לישתרי דהוי כמו פוסק במעות ממש בעין. ואולם לדברי הפ"י יקשה דמה הוצרכו לההקדמה דכיון דל"ש לא גזור. הא בלא"ה יקשה כיון דהנאת מחילת מלוה הוי כמו מעות ומהני מד"ת, א"כ אף אי מדרבנן לא קני לישתרי כמו בפוסק במעות בעין דמה לי בעין מה לי הנאת מחילת מלוה: והנלע"ד דדברי תוס' מצויינים במקומם ונכונים כפשוטן אברייתא דר"א דאמאי ביש לו אסור דמשמע דאין תקנה לזה, הא משכחת תקנה בפשיטות בהנאת מחילת מלוה דהוי קנין גמור והוי כמו מעות בעין כיון דמעולם לא היה שם הלואה ומשעת נתינת המעות היה עליו שם מכר בזה שרי וליכא צד רבית. אבל בפוסק במלוה כיון דמעיקרא היה עליו שם מלוה וגם עתה אינו מכר גמור כיון דמדרבנן אינו קונה ומחזי כרבית מה שזוכה ביוקרא. ולזה הוצרכו לההקדמה דבלא שכיח לא גזור ולא תקנו רבנן. וכיון דהוי קנין גמור ובודאי היוקר שלו מן הדין דברשותו אתייקיר ממילא אין כאן רבית ותירצו דמיירי שלא פטר ממנה עד שיתן לו החטין. הכוונה דבאמת אינו רוצה למחול לו החוב ולומר בהנאת מחילת מלוה דא"כ יהיה החוב מחול ואם יחזור המוכר מהמקח אף שיצטרך המוכר להחזיר המעות. מ"מ יפסיד שעבודו משעת פסיקא עד שעת חזרת המקח. וגם כיון דהנאת מחילה הוה פחות שיווי הרבה מסך ההלואה ומפחד המלוה פן יחזור ולא יצטרך הלוה ליתן לו רק פרוטה ששוה המחילה דזהו המעות שנתן לו כיון דההלואה תיכף נסתלק בעת המחילה. ולזה אינו רוצה לפסוק רק בההלואה דבזה אם יחזור יצטרך לפרוע לו חובו כמקדם. ובאמת אם רוצה לפסוק בהנאת מחילת מלוה שרי: