מסכת בבא מציעא דף ס״ח עמוד ב׳

אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה אם היה נגר או נפח כמה אדם רוצה ליטול ליבטל ממלאכה כבידה כזו ולעשות מלאכה קלה:

ר' יהודה מיקל טפי מדר' מאיר דר' מאיר בעי שיפסוק לשום שכר ומיהו בכל מה שיאות לקבל עליו בשכרו בין רב בין מעט הא קביל עליה ורבי יהודה לא בעי שיפסוק לשום שכר אלא יטבול עמו בציר כאחד מן השוק:

גרוגרת תאנה יבשה:

משלם כפועל בטל:

ולא כל דבר שאינו עושה ואוכל אבל עושה ואוכל כגון פרה החורשת וחמור הטוענת משאוי פעולתן הוא שכר עמל ומזון:

ושוטפות כשעוברין בנהר המים שוטפין מן הגיזה והוא נוטלה:

ומורטות כשעוברות בין הקוצים:

ותנא קמא גיזה וחלב לא סיפק בשכר עמלו ומזונו בתמיה וכי גיזה של רחלים וחלב העיזים אינו מספיק לשכר עמל ומזון:

איכא ביצים מוזרות דשרו באכילה כדאמרינן באלו טריפות (חולין דף סד:) ביצים מוזרות נפש היפה תאכלם וליכא למימר לא מצא ביצים מוזרות ילך לביתו ריקן דביצים מוזרות שכיחי טובא הלכך אפילו כי לא מצא שרי:

מקום שרגילין להעלות שכר כתף למעות לבהמה מעלין כו' רשב"ג אומר כו' כך כתוב בתוספתא (פ"ה ע"ש) וכן גרס בקונטרס אבל ברוב ספרים גרסינן בתר לבהמה מעלין ולהעלות ולדות בשכר עמלו ומזונו מעלין ומצינן למימר דרשב"ג לא פליג אלא ארישא כדאמר במילתיה דאין נותן לו שכר כתף למעות אבל אסיפא למקום שנהגו להעלות ולדות בשכר לא פליג אי נמי כל שכן דפליג בסיפא דהא אמאי איצטריך ת"ק למיתני סיפא כיון דתנא רישא אלא איצטריך לאשמועינן שלא תאמר מנהג חמור כ"כ שמעלין ולדות בשכר יכול לשנות אם כן לרשב"ג דיכול לשנות ברישא כ"ש בסיפא ור"ח גריס מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות מעלין לבהמה מעלין להעלות ולדות כו' פי' אם היו פירות כבר מונחין בחצר המקבל מעלה לו פירות כשער שבשוק ומעלה עליהם שכר כתף שהיו צריכין להביא פירות מביתו של הנותן לביתו של מקבל כדתניא היו פירות מופקדין אצלו מעלה לו במעות:

ורשב"ג לא בעי שכר עמלו ומזונו פשיטא דשכר מזונו בעי למיתב דהיאך יהיו גללים שכר מזונו אלא מעמלו גרידא פריך דאפילו עם אמו הרבה פעמים צריך שכר כתף:

הא איכא גללים ובפרק אלו מציאות (לעיל בבא מציעא דף כז.) גבי שה דאבידה פריך ואימא לאתויי גללים ומשני דסתם גללים מפקר להו התם לכ"ע מחיל להו בשביל השבת קרן אבל הכא דצריך ליתן שכר רוצה הוא להיות פטור ע"י גללים:

אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד אי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר כך גרס בקונטרס ולגירסא זו קאי רישא אנותן וסיפא ארב עיליש המקבל ואי גרסינן פלגא באגר תרי תילתי בהפסד ואי פלגא בהפסד תילתא באגר אז קאי הכל אנותן ואי גרסינן פלגא באגר תילתא בהפסד ואי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר אז קאי הכל ארב עיליש וקשה וכי שוטה הנותן לעשות כזה למקבל ולתלות בדעתו דכשיראה הפסד יאמר אני רוצה פלגא באגר ועליך תרי תילתי בהפסד ואם יראה ריוח יאמר אני רוצה פלגא הפסד ושני שלישי ריוח והרי כאילו התנה שמקבל הנותן עליו תילתא באגר ושני תילתא בהפסד ויש לומר דשמא זמן אחד קבוע להם שתוך אותו זמן יברר רב עיליש איזה מהם שירצה אי נמי רבא היה תמיה על לשון השטר דאי פלגא באגר הוה לו לכתוב תרי תילתי בהפסד כו' ור"ח גרס נפק עלייהו שטרא דכתב ביה פלגא באגר ובהפסד ולא גרס ופלגא בהפסד וכן רבינו משולם והשתא מדקדק דעל כרחך האי פלגא דכתב בשטר לא קאי אלא אבאגר ולא אהפסד דהא כיון דפלגא באגר בעינן תרי תילתי בהפסד דאי פלגא קאי נמי אהפסד אם כן הוה בעינן תרי תילתי באגר אלא ודאי האי שטרא הכי קאמר פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד:

גמ' כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה. פירש רש"י ז"ל, שמין כמה אדם רוצה לפחות משכרו להיות בטל ממלאכה כבדה שהוא עוסק בה ולהתעסק במלאכה שהיא קלה ממנה. ואינו מחוור, דאם כן מאי צריכותא, ומאי נפקא ליה מינה בין חנוני ללוקח פירות, דהכא והכא נוטל הוא לפי מה שהוא מקל ממלאכתו למלאכה זו. ור"ח ז"ל פי' בכל מקום שנוטל, כשעור מה שהוא עושה בשעה שאינו מוצא מלאכה מרובה, שכל המלאכות יש להם זמן שאדם מוצא לעשות הרבה ואז מתייקר שכר האומנין, וכשאינן מוצאין מלאכה, מוציאין ומשתכרין בפחות. וכן פי' גם הראב"ד ז"ל, אלא שקשה לי קצת הא דאמרינן בסמוך, גבי ברייתא ואין שמין לא את העזים ולא את הרחלים, תנא קמא סבר לה כר' שמעון בן יוחאי, ואם איתא דר' מאיר דברייתא כסתם מתניתין (עי' לקמן בד"ה כמה), אמאי לא אמרינן תנא קמא סבר לה כר' מאיר, דטפי הוה עדיף לאוקומה ת"ק כהלכתא, וצ"ע.

כמה שכרו בין מרובה בין מועט פירש רש"י ז"ל, כמה שיפסוק עמו אם מעט ואם הרבה, ר' שמעון אומר נותן לו שכרו משלם, כלומר כפועל בטל וסתם מתניתין ר' שמעון. והרי"ף ז"ל פסק כר' מאיר, ואמר דסתם מתניתין כותיה, ונשאל עליה והשיב כך בתשובה (סי' קע"ט), והביא ראיה ממה ששנו בתוספתא (פ"ד, ה"ז), המושיב את חברו בחנות למחצית שכר, הרי זה נותן את שכרו כפועל בטל, דברי ר' מאיר, ר' שמעון אומר, נותן לו שכרו משלם, ואינו דומה העושה מלאכה ליושב ובטל, ואינו דומה היושב בחמה ליושב בצל. ולפי דבריו יש בין ר' מאיר ור' שמעון במה שיש בין פירושו של רש"י ז"ל לפי' של ר"ח ז"ל, כי ר' מאיר אומר שנוטל כפועל כשעה שהוא נוטל בזמן שהמלאכה מועטת, אע"פ שהוא נוטל הרבה מזה בשעה שהמלאכה מרובה, ור' שמעון סבר, שנוטל לעולם שכרו משלם, אלא שאינו דומה עושה מלאכה ליושב בטל, ועומד בחמה ויגע הרבה ליושב בצל.

בני רב עיליש נפק עלייהו שטרא דהוה כתיב ביה פלגא באגר פלגא בהפסד, ואתו לקמיה דרבא, אמר להו, רב עיליש גברא [רבה] הוא ולא ספי אסורא לאנשי. ורבו בזה הסברות עובדא היכי הוה, ומה בין בני רב עיליש לאנשי דעלמא. וכתב הראב"ד ז"ל, דמעקרא מטא ביה רווחא ושקיל מרי עסקא פלגא, ובתר כן מטא ביה הפסד ושקל מרי עסקא בתר דשכיב רב עיליש מיתמי עד דמטא ליתמי פלגא בהפסד, ואלו איניש אחרינא הוה, מאי דשקל שקל דהוה אמינא דכך התנו, ואע"ג דאיכא אבק רבית, מכל מקום מאי דשקל שקל, דאבק רבית הוא, אבל השתא כיון דרב עיליש גברא רבה הוא, אמרינן דאיהו לא ספי איסורא לאנשי ולא אתני באיסורא, והכי קאמר פלגא באגר, ובהפסד כדיניה, והא פלגא לא קאי אהפסד אלא אבאגר, ואע"ג דקדים מרי עסקא ושקיל מפקינן מיניה, דודאי רב עיליש לא אתני באסורא. וקשה לפי פירושו, מה שאמרו מה נפשך, אי פלגא באגר תרי תלתי בהפסד ואי פלגא בהפסד תרי תלתי באגר, דלפי פירושו של הרב ז"ל על כרחין פלגא באגר ותרי תלתי בהפסד קאמר ואין לומר בזה מה נפשך. ושמא דברי רבא היו לבעל העסק, והכי קאמר, רב עיליש גברא רבה הוא ולא אתני באסורא, ולפי לשון השטר הוא של אסור (הוא), דכל עסקא אי אפשר אלא בחד מהני תרי גווני, אי פלגא באגר ותרי תלתי בהפסד או בהפך. ולי נראה דהכי קאמר, אי אינש אחרינא הוה, הוה אמינא שטרא דוקא ותנאי של אסור הוא ושטר פסול הוא, אלא מהדרינן ליה אעיקר דינא דעסקא דהיינו פלגא מלוה ופלגא פקדון, ואי מטא ביה הפסד לא שקיל מרי עסקא אלא פלגא, אבל השתא דרב עיליש גברא רבה הוא, אמרינן שטרא דוקא ותנאי של היתר הוא שכך התנו פלגא באגר ובהפסד, כלומר איזה שאבחר או פלגא באגר או פלגא בהפסד, ואי פלגא באגר תרי תלתי בהפסד ואי פלגא בהפסד תרי תלתי באגר, כך נראה לי. מדאמרינן רב עיליש גברא רבה הוא ולא ספי אסורא לאנשי, ולא אמרינן ולא עביד אסורא, שמעינן מינה, דאין אסור אבק רבית אצל הלוה אלא אצל המלוה, לפי שאיסור הלוה חדוש הוא (לעיל בבא מציעא סא, א), ודי במה שחדשה התורה ואסרה עליו.

זה שביארנו במשנה במושיב חנוני למחצה שכר שהוא נותן על כל פנים שכרו כפועל פירשו בגמ' כפועל בטל של אותה מלאכה ופירוש דבר זה שאם היה נגר או נפח אומדין כמה אדם רוצה ליטול ושינוח ממלאכה זו הכבדה ויתעסק בזו הקלה וכשיעור זה נותנין לו ולא ככל מה שהיה מרויח במלאכתו גאוני ספרד פירשו כפועל בטל של אותה מלאכה שאם היה חייט ותופר בגד במעה ופעמים שהוא יושב בטל מצד שאין לו לעשות ומוזיל את עצמו לתפור בגד בחצי מעה נותן לו שכרו של חצי מעה מוסף על חצי הריוח:

דבר זה אין בו הפרש בין שהיה העסק מרובה בין שהיה מועט שאפילו היה מרובה ויש עמל גדול בהתעסקות אפילו יותר ממה שלא היה במלאכתו הראשונה אין נותנין לו אלא כשיעור זה ר"ל לשום לו בכל יום כפועל בטל ממלאכה שהוא רגיל בה והוא שאמרו כמה שכרו בין מרבה בין מועט דברי ר' מאיר והלכה כדבריו שהרי ר' יהודה ור' שמעון חולקים עם משנתנו לר' יהודה שלדעתו אין כאן שכר אלא אפילו האכילו גרוגרת אחת זהו שכרו לר' שמעון שלדעתו נותן לו שכרו משלם ויש מפרשים בו שמאחר ששכרו כפועל בטל מאותה מלאכה שבטל ממנה הכל לפי האמנות שהיה לו שאם היה לו אמנות חשובה ובעלת ריוח גדול מרבין בשכרו ואם פחותה ומועטת הריוח ממעטין בשכרו וכך כתבוה גדולי הפוסקים ויש מפרשים בו שדבר זה שביארנו ששכרו כפועל בטל דוקא בסתם אבל אם התנה עמו שכר על חצי של פקדון הכל לפי תנאו הן מרבה הן מועט ולשטה זו אין הלכה כר' מאיר ופוסקין כר' שמעון ומפרשים בדבריו שכרו משלם כפועל בטל ומ"מ אין תנאו מועיל להפקיע שכרו אלא אם כן במי שיש לו עסק כזה משלו כמו שאנו מבארים עכשו:

בד"ה איכא ביצים מוזרות כו' וליכא למימר לא מצא ביצים מוזרות ילך לביתו ריקן כו' עכ"ל וליכא להקשות דהא לרבי יהודה קיימינן הכא דס"ל צד אחד בריבית מותר דכה"ג שאין ביד המלוה ולוה לעשות לצד אחד שלא יהיה ריבית אפילו לרבי יהודה לא שרי כמ"ש התוס' לקמן גבי מותר שליש בשכרך וק"ל:

בד"ה ורשב"ג לא בעי שכר עמלו ומזונו פשיטא דשכר מזונו בעי כו' עכ"ל דהא רשב"ג לא נקט במלתיה אלא דלא בעי למיתב לו שכר כתף דהיינו עמלו ואגב ריהטא דעמלו נקט המקשה נמי מזונו אבל דברי רש"י בזה סותרין שפתח עם אמו כו' שנמשך אחר אמו ובלא עמל ומזון וכו' וסיים וא"צ להעלות לו שכר כתף ודו"ק:

בד"ה אי פלגא באגר כו' ולגירסא זו קאי רישא אנותן וסיפא ארב עיליש כו' ואי גרסי' כו' עכ"ל משום דגירסת רש"י היא דחוקה דקאי רישא אנותן וסיפא אמקבל ניחא להו למימר ואי גרסינן כו' דאז קאי הכל אנותן או אמקבל ולכך לא הזכירו נמי אי גרסינן אי פלגא באגר תילתא בהפסד ואי פלגא בהפסד תילתא באגר משום דגם גירסא זו דחוקה דקאי רישא אמקבל וסיפא אנותן וק"ל:

בא"ד וקשה וכי שוטה הנותן לעשות כזה למקבל כו' ועליך תרי תילתי בהפסד כו' היה לו לכתוב תרי תילתי בהפסד כו' עכ"ל נראה מלשונם דקושייתם גם לגירסת רש"י שהרישא קאי אנותן והסיפא אמקבל דא"א לפרש אלא שב' הברירות ביד א' מהם ומשמע להו ששתי הברירות הכל יהיו ביד המקבל ולא ביד הנותן דאל"כ יהיה קרוב לשכר ורחוק להפסד ואסור כך נ"ל בדברי התוספות אבל הטור כתב בשם הרמ"ה שהדבר תלוי בלשון שבשטר אם ב' הברירות ביד המקבל או ביד הנותן וע"ש באורך ועוד נ"ל לדברי התוס' דכיון דאנו מפרשים לשטרי הכי משום דרב עיליש גברא רבא הוא יש לנו לתלות הברירה בו שהוא המקבל ודו"ק ועיין בפרש"י לקמן במתניתין:

גמרא מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות לבהמה וכו' יש לדקדק לפירוש רש"י מאי קאמר מקום שנהגו וכו ' והלא מן הדין חייב ליתן שכר עמלו ומזונו בלי שום מנהג וצ"ל שהמנהג הוא שצריך ליתן לו דוקא מעות ולא דבר אחר וכן לגירסא דגריס ולולדות מעלין ר"ל ג"כ שנותן בעד שכרו ולדות דוקא עיין בתוס':

בנסיובי דחלבא והיינו חולבות תו תרי הצמר שנושר מהם בשעה ששוטפים אותו בנהר שנמרט מהם עם תלישת הקוצים הנאחזים בהם וכן מה שנמרט מהם עם נקיות הרעי שנדבק בהם. תותרי תותי רעי. הראב"ד. וזה לשון רבינו חננאל: תותרי הוא הצמר שעל הירכים שגללי הצאן מסתבכין בו בשעת שיוצא הרעי מן החלחולת והרועים תמיד גוזזין אותו הצמר כדי שלא יהו הגללים נתלין בו. עד כאן.

ורבי יוסי ברבי יהודה סבר לה כאבוה וכו' פירוש ואפילו לא התנה בהכי. ועוד דמסתמא לא מדקדקי בהכי ואפילו רועה אחד או שותף נוטלן לעצמו ואין מביאין לידי חשבון דבעלים לא קפדי בהכי והוי כעין טובל עמו בציר וכדפירש רש"י דהוי כעין ויתור. שיטה. משכרת אשה לחברתה תרנגולת בשני אפרוחין לשנה שלא תאמר אינו דומה למשכיר בהמתו שהבהמה מכחשת במשאה וברכיבתה ומה שנוטל עליה שכר שכר כחשה הוא נוטל ועוד כי האונסים מצויין שם בדרכים והם על בעל אבל זו אין בה טורח ואין האונסין מצויין בה וכיון שזו מתחייבת לה בגנבה ואבדה כדין שוכר וזו נוטלת עליה שכר מיחזי כרבית וליתסר קמשמע לן. ומותרת אשה שתאמר לחברתה תרנגולת שלי ובצים שלך ונחלוק באפרוחים דברי רבי יוסי ברבי יהודה. אף על פי שאחריות של תרנגולת ובצים על שניהם אם תמות או תאבד. ואף על פי שבעלת הבצים היא נפחתת דמי הבצים ובעלת תרנגולת לא תפחת כלום חולקות למחצה מפני שהתרנגולת גם היא מכחשת בגדול האפרוחים ומתבטלת מלהטיל בצים כל ימי גידוליהם ויצא זה כנגד זה ויצא הריוח והשכר לאמצע ורבי שמעון אוסר משום דקא בעיא למיפק לה שכר עמלה ומזונה באפרוחין בתרנגולת. ורבי יוסי ברבי יהודה סבר הא איכא בצים מוזרות שהן שלה. ונראה לי דוקא שבעלת התרנגולת מגדלת אותן ושומרת תרנגולת שלה ואפרוחיה ואף על פי שהבצים אינם משלה היא נוטלת המוזרות בשכר עמלה ומזונה אבל אם היתה בעלת הבצים מגדלת אותן אין כאן חשש לפי שהתרנגולת חוזרת בעיניה בכחשא ואפילו היתה אחריותה על שתיהן משלה יתנו לה בשכר כחשה ושכר בטלה תטול כענין השם פרה מחברו וכו' הואיל ולא עשאה דמים מחיים. הראב"ד.

תנו רבנן מקום שנהנו לעלות שכר כתף למעות מעלין לבהמה מעלין לעלות ולדות בשכר עמלו ומזונו מעלין. פירוש דרך התגרים והחנונים לשכור כתפים להביא פירותיהם מביתו של מוכר לחנות וכן כל סחורה שהם קונין ואינו מנהג שיביאו הם על כתפם. וכן לעגלים וסייחין קטנים כשהם צריכים להוליכן ממקום למקום או מן המרעה לעדר ואותו שכר מחשבין אותו בחשבון הקרן והמקבל שהוא מוציא את השכר ההוא נוטלו משם תחלה והריוח שיהיה מאותו יום ולמעלה יחלקו אותו עם בעל העסק ולא יאמר לו בעל העסק אותו השכר יהיה משלך שכבר נתתי לך שכר עמלך ומזונך והיה לך להביא על כתפך אלא נוטלו משם כי שכר עמלו הוא שעמל בו בתוך ביתו ובתוך חנותו במכירת הסחורה ובסדורה וכן בבהמה אבל שיתבזה ויהיה נושא בכתף בפרהסיא לא. וכן מקום שנהגו לעלות אחת או שתים מן הולדות בשכר עמלו ומזונו מעלין ולא יאמר לו מעות תטול בשכרך רבי שמעון בן גמליאל אומר שמין עגל עם אמו וכו' ואפילו במקום שנהגו לעלות שכר כתף למעות ולבהמה ואין צריך לעלות לו שכר עמלו ומזונו של סיח ושל עגל מאי טעמא משום דאיכא גללים של סיח ושל עגל ושלה. והאי דקאמר ואפילו במקום שנהגו וכו' כלומר אף על פי שמחמירין על בעל העסק לתת לו שכר כתף חוץ מעמלו הני מילי בעגלים וסייחים בפני עצמן אבל עם אמותיהן אין מעלין אפילו שכר עמלו ומזונו וכל שכן שכר כתף מפני שהאם מעלה מזונות לה ולבנה והעמל יוצא ממנה ומגלליה וגללי הסיח. הראב"ד.

וכתב הריטב"א וזה לשונו מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות ולבהמה ולפירות מעלין. פירוש לא שנהגו כן בעסק דאם כן פשיטא. אלא הכי קאמר שאם נהגו לעשות כן בשותפין בעלמא או בעסק שכולו פקדון נוהגין כן בסתם עסק דלא מיחזי כאגר נטר לי. ורבי שמעון בן גמליאל סבר שמין העגל עם אמו שלא לתת על העגל שכר עמלו ומזונו אף על פי שנהגו כן בעסק דפקדון ולית הילכתא כוותיה. עד כאן. וזה לשון הרמ"ך: מקום שנהגו להעלות למתעסק יותר על מחצה בריוח שכר כתף ושכר חמר או גמל בין למעות שקבל בתורת עסקא ליקח בהן פירות בין לבהמה ששם ממנו בהמה למחצית שבחא ואף על פי שעושה ואוכל נהגו בני המדינה לפסוק שכר למקבל עליו לטרוח בה להוליכה אצל מרעה שמן במקום רחוק ושם אותה עליו בסתם יטול המקבל בה שכר כפי המנהג ואף על פי שעושה ואוכלת. וכן אם נהגו להעלות כל הולדות למקבל בשכר עמלו ומזונו יתר על מחצה בשבח מעלה לו כפי המנהג ואף על פי שלא פסק עמו מתחלה. ורבינו חננאל פירש מקום שנהגו ליתן שכר כתף למעות כגון שהיו הפירות בבית המקבל אותם בתורת עסקא ומעלה הפירות עליו כשער שבשוק מעלה עליהם שכר כתף שהיה מביא מבית בעל המעות לבית המקבל כדתניא היו פירותיו מופקדין אצלו ואמר לו הרי הן עשויות עליך למחצה לשליש ולרביע מוציא לו שכר בית שכר כתף ומעלה לו במעות. עד כאן דברי רבינו חננאל. מיהו לבהמה לא מתפרש בהאי צניינא דלא שייך אגרא כולי האי בהולכתה מבית השם לבית המקבל הילכך אית לן לפרושי כפירושא קמא וכן פירש המפרש של ההלכות רבינו יהונתן ז"ל. ואפשר לפרש מקום שנהגו בני המדינה שמעלה לו בעל הממון למקבל שכרו במעות אינו רשאי לשנותו להעלות שכרו בבהמה וולדות. ובמקום שנהגו להעלות בבהמה או בולדות אינו רשאי להעלותו במעות אבל העלאת השכר מן האמצע אי אפשר בלא חשש רבית אלא אם כן התנה עמו שיטול דינר או סלע יתר על חלקו בשביל אותן הוצאות ואם עשה כן הן יתר הן חסר מותר והר"מ במז"ל כתב מקום שנהגו לעלות שכר כתף למצות העסק מעלין ויהיה כל השכר שנוטל המתעסק בשכר שנושא על כתפו בכלל שכר המעות וכן אם דרכן וכו'. עד כאן לשונו.

בני רב עיליש וכו' קשיא ליה לרב אב ב"ד מאי אהני לרב עיליש משום דהוא גברא רבה אי נמי הוה איניש אחרינא לא גבי פלגא באגר כיון דאית ליה פלגא בהפסד. ומוקים לה בכגון דיהיב ליה מנה פלגא באגר ובהפסד ואפסיד מעיקרא ושקיל מארי עסקא פלגא בהפסד. ובתר הכי רווח ויהיב ליה פלגא רווחא ואתא עובדא קמיה דרבא דתבע מארי עסקא קרנא מיתמי. ואמר אלו הוה איניש אחרינא אמינא פלגא רווחא יהב ליה וכיון דשקל לא מפקינן מיניה ולא מסלקינן ליה מקרנא דשטריה בלא זוזי דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אלא כיון דגברא רבה הוא על כרחך הכי כתיב בשטרא תרי תלתי באגר הילכך מאי דשקל פלגא ברווחא תילתא דממונא הוי רווחא ואינך קרנא הוא דשקל. והך סברא לאו מיחוורא גבן דאי מאי דיהב ליה רווחא בסתם יהב ליה אי נמי לאו גברא רבה הוה מצי אמר מאי דיהבי לך קרנא הוה ורווחא לא יהבי לך מיניה כלום וגבי מיניה בדיניה ולא פלגא וליכא סלוקי בלא זוזי וכיון דמצי למימר הכי טוענין ליורש בכל מקום כל שכן במקום איסור ואי לשם רווחא יהב ליה באפי סהדי אף רב עיליש דגברא רבה הוא פלגא באגר ופלגא בהפסד שקל ושבקיה לחסירותיה דהא איכא סהדי. ואני תמה עליו ז"ל שלפי סברתו היה לו להעמיד כגון דיהב ליה מנה בתורת עסקא וכתב ליה שטרא במנה וקביל עליה בשטרא פלגא בהפסד ורווח עשרים ויהב ליה עשרה בתורת רווחא מפורש ובתר הכי אפסיד ובעי למשקל פלגא בהפסד ואלו הוה גברא אחרינא שקיל דלא מסלקינן ליה משטרא בלא זוזי והשתא דגברא רבה הוה אמר רבא הכי כתיב בשטרא דאי פלגא באגר תרי תלתי בהפסד וכיון דשקל פלגא באגר שקיל בהפסד תרי תילתי. ויש מבעלי סברת הרב ר' אפרים שאומר דלא אמרינן סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אלא במשכנתא שפירש להא מילתא דרב עיליש הכי דמטי רווחא בעיסקא ויהב ליה פלגא רווחא בתורת רווחא מפורש ובתר הכי מטא ביה פסידא ונח נפשיה דרב עיליש ואתא ההוא גברא ושקיל ממוניה מבני רב עיליש ולא שקל אלא פלגא בהפסד ואתו בני רב עיליש בתר הכי לקמיה דרבא ואהדר להו משום דאבוהון גברא רבה הוה. וזה הפירוש אינו נכון ולישנא דגמרא לא דאיק כוותיה דקאמר נפק עלייהו ההוא שטרא אתו לקמיה דרבא אלמא לאיפטורי אתו לקמיה ובתר דעבדין לא מתמלכין ומדלא מפרשי לה בגמרא דכבר גבי ואהדר להו רבא שמע מינה דלאו הכי הוה. ועוד דאף על גב דרב עיליש גברא רבה הוה אי כבר שקל מרי עיסקא לא מפקינן מיניה דאי טעין ואמר כבר נתתי לו שכרו כפועל מהימן ואי נמי לא טעין שמא התנה עמו ליתן מן הריוח יותר על חציו אחד ממאה שבו והיינו דכתיב בשטרא אי פלגא באגר אי פלגא בהפסד כמו שהתנינו ואי נמי אמרינן לא כך היה המעשה וכו' אלא פלגא באגר ופלגא בהפסד התניתי עמו בלא שכר טרחו כלל אכתי לא מפקינן מיניה כלום שהרי רבא בתורת דלמא נחית לה ולאו לאפוקי ממאריה דממונא והפירוש שכתבתי למעלה עולה יפה אבל עיקר הדין לא נראה לי כן אלא כך הוא שאלו היה אדם אחר היה נוטל פלגא בהפסד שכך קבל עליו וכיון דאידך פלגא פקדון הוא על כרחך חייב ליתן לו מה שרווח מאי איכא דטרח ליה וטרחיה הוי רבית ליתן ליה אגר טרחיה וההוא כפועל בטל ועכשיו מפני שהוא גברא רבה אמר רבא הכי לתיב ביה אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד וכו' והרשות נתונה לרב עיליש דהכי אתנו מעיקרא. ומיהו אי לאו משום תנאה דינא פלגא בהפסד ותילתא באגר הוא למאן דיהיב עיסקא לחבריה למשקל אגרא ופסידא מיניה וביה דהיינו תקנתא דרבנן דאמור פלגא מלוה ופלגא פקדון ואלו בתרי תלתי בהפסד לאו פלגא דמלוה הוא. הרמב"ן. וזה לשון הרשב"א: וכתב הראב"ד דמעיקרא מטא ביה רווחא ושקל מרי עיסקא פלגא ובתר כן מטא ביה הפסד ושקל מארי עיסקא בתר דשכיב רב עיליש מיתמי עד דמטא ליתמי פלגא בהפסד ואלו איניש אחרינא הוה מאי דשקל שקל דהוה אמינא דכך התנו ואף על גב דאיכא אבק רבית מכל מקום מאי דשקל שקל דאבק רבית הוא אבל השתא כיון דרב עיליש גברא רבה הוא אמרינן דאיהו לא ספי איסורא לאינשי ולא אתני באיסורא והכי קאמר פלגא באגר ובהפסד כדיניה והא פלגא לא קאי אהפסד אלא אבאגר ואף על גב דקדם מארי עיסקא ושקיל מפקינן מיניה דודאי רב עיליש לא אתני באיסורא. וקשה לפירושו מה שאמרו מה נפשך אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד ואל פלגא בהפסד תרי תילתי באגר דלפי פירושו על כרחך פלגא באגר ותרי תלתי בהפסד קאמר ואין אומרים בזה מה נפשך. ושמא דברי רבא היו לבעל העסק והכי קאמר ליה רב עיליש גברא רבה הוא ולא מתני באיסורא ולפי לשון השטר תנאי של איסור הוא דכל עיסקא אי אפשר אלא בחד מהני תרי גווני או פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד או בהפך. ולי נראה דהכי קאמר אי איניש אחרינא הוא הוה אמינא שטרא דוקא ותנאי של איסור הוא ושטרא פסולא הוא אלא מהדרינן ליה אעיקר דינא דעיסקא דהיינו פלגא מלוה ופלגא פקדון ואי מטא בה הפסד לא שקיל מארי עיסקא אלא פלגא אבל השתא דרב עיליש גברא רבה הוא אמרינן האי שטרא דוקא ותנאי של היתר הוא שכך התנו פלגא באגר ובהפסד כלומר איזה שאבחר אני או פלגא באגר ופלגא בהפסד ואי פלגא באגר תרי תלתי בהפסד ואי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר. כן נראה לי. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א מה נפשך אי פלגא באגר וכו'. פירש רש"י כיון דקיימא לן דרב עיליש לא יהיב אבק רבית דיינינן לישנא דשטרי דהאי דכתיב ביה ובהפסד או בהפסד בעי למימר והכי קוץ בינייהו שיקבל בעל העסק או פלגא באגר או בהפסד ושיהא הרשות ביד המתעסק וכך הוא דינו או פלגא באגר ותרי תלתי בהפסד או פלגא בהפסד ותילתא באגר שכך דין חכמים כדי שישתכר המתעסק בזה שכר עמלו ומזונו. והוי יודע דכי מחשבת בהא תשכח דיהיב ליה למתעסק בשכר עמלו שליש ריוח הפקדון הא כיצד לעולם דיינינן עיסקא מסתמא פלגא מלוה ופלגא פקדון הילכך כי דיינינן דנקיט פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד הא ודאי כי היכי דנקיט פלגא באגר הוה ליה למנקט נמי פלגא בהפסד בלחוד דהא פלגא פקדון הוא וכשם שאלו הרויחו ששים דינרין נוטל שלשים כך כשהפסידו ששים לא יפסיד אלא שלשים בלבד ואלו אנן דיינינן עליה תרי תלתי בהפסד דהיינו ארבעים אשתכח דדרי עשרה טפי מדיניה ואינון עשרה אינן שליש ריוח הפקדון. וכן לאידך גיסא דפלגא בהפסד שהוא שלשים כך הוה ליה ליטול פלגא בריוח שלשים וכיון שאינו נוטל אלא שליש הריוח שהוא עשרים נמצא נותן לזה עשרה דינרין שהוא שליש ריוח הפקדון שהוא כנגד עמלו שהיה לו לתת כפועל בטל. וקשיא להו לרבנן מאי אהניא לרב עיליש משום דהוה גברא רבה לפרושי הכי בלישנא דשטרא והלא בכל אדם נמי כיון דאבק רבית הוא כפי פשוטו של שטר או דיינינן לישנא כדאמרינן השתא או יהיב ליה שכר עמלו. ותירצו דהכא מיירי כי בחיי רב עיליש הרויחו ונתן להם פלגא ברווחא ועכשיו מצאו הפסד והמלוה היה אומר דלא דארי אלא פלגא בלחוד דעסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון דאף על גב דאבק רבית הוא כיון דקא שקל ליה מחיים שוב אינה יוצאה בדיינים אבל השתא דרב עיליש גברא רבה אנו דנין השטר כאלו כתיב ביה בפירוש פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד. ועוד הקשו בלאו הכי נמי נימא דרב עיליש היה נוטל שכרו כפועל. ותירצו דקים להו דלא שקיל וגם המלוה מודה ותלמודא הוא דפריך דלא סגי שלא טבל עמו בציר. ואין זה נכון. ונראה לומר דהני תרי פירכי חדא מתרצא בחברתה דאלו באיניש דעלמא הוה דיינינן לישנא דשטרא כפשטיה פלגא באגר והפסד וטענינן ליתמי מאי דמצי טעין אבוהון דשכר עמלו הוה יהיב ליה אבל השתא משום דרב עיליש גברא רבה הוה קים לן דחס ליה למעבד שטרא בתורת אבק רבית שהיא לזות שפתים ולקבל שכר עמלו בעל פה ואלו איתא מיכתב הוה כתיב לה בשטרא. ובשם אחד מהגדולים קבלתי דהא דאמר רבא לאו מדינא קאמר לה אלא כעין שודא שקבלו עליהם. ונכון היה אלא שאין לשון הגמרא משמע כן דאתי לקמיה דרבא לדינא משמע. עד כאן. והאי דינא דאמר רבא אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד ואי פלגא בהפסד תלתא באגר אין השיעורין שוין דמאן דמתני פלגא באגר נוטל בשכר עמלו רביע בריוח כיצד הרי שנתן לו מנה והתנה עמו מתחלה פלגא באגר וריוח ששה סלעים כיון שאם הפסידו ששה היה מפסיד בעל הבית ארבע היה לו ליטול מן הריוח ארבע ומתעסק שני סלעים והוא נוטל שלש נמצא זה המתעסק נוטל רביע ריוח הפקדון בשכר עמלו ומי שהתנה שיטול בעל הבית מחצה בהפסד וריוח ששה היה לו ליטול גם כן שלש בשכר והוא נוטל שני סלעים ומתעסק ארבע נמצא נוטל שליש ריוח הפקדון בשכר עמלו אבל לכך דנו חכמים כן מפני שדין העסק הוא פלגא באגר ופלגא בהפסד ושיתן לו שכר עמלו וזה כיון שהתנה שיטול המתעסק מחצה בשכר והיה מן הדין שיטול המתעסק מחצה בהפסד והוא אינו נוטל אלא שליש נמצא בעל הבית מפסיד שליש מן הראוי לו מן הדין והוא שליש הפקדון שהיה ראוי למתעסק ליתן לו והוא בשכר עמלו וגם כן כשהתנה עמו שיטול פלגא בהפסד היה מן הדין שיטול בעל הבית פלגא באגר והוא מפסיד שליש ונוטלו הלה בשכר עמלו והנה למדנו לפי דרך זו שליש הפקדון הוא נוטל בשכר עמלו של זה או שהוא פוחת שלא ישלם ההפסד בכנגד שליש הפקדון. ויש אומרים שעל זה הדרך הוא הדין לעולם שאם התנה עמו לתת לו רביע השכר כגון שנתן לו מנה בתורת עסק והפסיד שמונה דינרין אינו משלם כלום לפי שהחלק שיש לו בשכר הוא בתורת מלוה ולא יותר שאלו היה שם מלוה יותר היה נוטל יותר שכר שכל שכר המלוה שלון כך אמר רבינו הגדול בתשובותיו שאם לא רצה ליתן מן הריוח שליש או רביע לא יהיה בתורת מלוה אלא שליש הממון או רביעיתו והשאר בתורת פקדון נמצא שלשה חלקים פקדון וזה נוטל שליש ריוח הפקדון בשכר עמלו שאינו משלם כנגדו הפסד והרי הפסד הפקדון ששה והשליש הוא שני דינרין שהיה ראוי זה לשלם נמצא פטור לגמרי. וכל שכן אם התנו שיטול המתעסק שמינית הריוח אם הפסיד אינו משלם כלום וראוי ליטול לפי החשבון אבל אין לו שלא אמרו שישלם המפקיד שליש משלו אלא שפטור המתעסק מתשלומי ההפסד בכדי שליש מה שהפסיד בחלק הפקדון והנשאר בפקדון קיים לבעלים לעולם אלא מה שהפסיד הפסיד. וכן אם התנו על ההפסד שיפסיד המתעסק רביע והפחיתו משלם רביע ואם הותירו נוטל מחצה בכל הריוח רביע מדין מלוה ושליש בפקדון בשכר עמלו הרי מחצה כך הורו מקצה בעלי הוראה. ואין זו הדרך ישרה ולא ראוי לסמוך בכך שאי אפשר שיפסיד בעל העסק והמתעסק יאכל וחדי ויפה כיון הר"מ הספרדי שאמר שאין הדעת סובלת כן. והדרך שנראה לו שכל מה שירויח המתעסק אם יהיה שם הפסד יפסיד שני שלישי החלק שיהיה מרויח וכן אם התנו על ההפסד והרויחו יטול כפי אותו החלק שיהיה מפסיד בתוספת שליש חלק חברו. נמצאת למד לפי מדה זו שאם התנו שיטול המתעסק רביע השכר והפסיד הרי זה משלם שתות ואם התנו שיפסיד רביע והריוח נוטל מחצה. גם זה דרך רחוקה בעיני שאין השיעורין שוין ואין דברי הגמרא שוין. לפיכך נראה לי כלשון ראשון שפירשתי תחלה שנחשב בסך הממון כלומר הפסד כנגד שכר ושכר כנגד הפסד התנו על הריוח יפסיד שני שלישי התנאי כדברי הרב התנו על ההפסד יטול בריוח כמו אותו החלק שהיה מפסיד ותוספת שלישו (לא מחלק חברו שליש) נמצאו השיעורין שוין בראש הממון נמצינו אומרים שאם התנו על ההפסד ברביע והרויחו שמונה נוטל שני דינרין וארבע מעין שהן שליש ואילו לדברי הר"מ נוטל ארבעה דינרין הפריז על המדות. אבל אם התנה שיטול המתעסק שלשה חלקים בשכר או יותר אינו נוטל מן ההפסד אלא מחצה דסתם עסקא פלגא מלוה היא לעולם דהכי תקון כדאמרינן בפרק המקבל ובמקום שהתנה עמו ליטול בשכר פחות ממחצה היה ראוי שיטול מחצה בהפסד דסתם עיסקא פלגא מלוה אבל לפיכך תלו חכמים ההפסד בשכר ואמרו שיהא לו בהפסד כנגד השכר שאלו היה נוטל בהפסד יותר מחלק השכר נמצא רבית ששכר כל ההלואה שהלוהו שלו הוא ומשום רבית הוא נותנו לבעל המעות וכשהתנה עמו על ההפסד במועט אין כאן פלגא מלוה הילכך אין לו בריוח אלא כדי שיעור שיצאו מתורת רבית. אבל כשהתנה עמו שיטול שלשה חלקים בשכר אינו נוטל בהפסד אלא מחצה מתקנת חכמים שאמרו פלגא מלוה ואי לאו משום תקנתא כיון שלא קבל עליו לשלם היה פטור לגמרי זהו דעתי בדבר זה. וכל מה שאמרנו למעלה אנו דנין אותו הדין בעצמה אם הפסידו הכל שישלם מקבל כפי הראוי לו לפי מה שכתבנו ויפסיד בעל הבית בדינו שאם אי אתה אומר כן אף על פי שהפסיד בעל הבית הכל כיון שמשלם המקבל מלוה שלו נמצא שטרו בפקדון ברבית ההלואה ואף על פי שהפסיד בעל הבית מכל מקום הוא עשה שליחותו ומלאכתו וכל מה שהפסיד בעל הבית מאותו העסק הוא מפסיד משכר חלק הפקדון אבל לשלם מכיסו כלום לא ואין זה צריך לפנים ויש לרב הנזכר דעת אחרת בזה ומה שהתירו חכמים לומר פלגא בהפסד ובריוח תרי תילתי ומאי דשקיל מההוא פקדון הוה ליה בשכר טרחו ועמלו ודיו בכך ואף על גב דלא מטי ליה מיניה בכל יום כפועל בטל כיון דאלו הוה ביה רווחא טובא מטי ליה כפועל בטל לא הקפידו חכמים בדבר אבל לומר מותר שליש בשכרך לא שמא לא יהא שם מותר שליש ויהיה ריוח שם עד שליש אבל כאן אי אפשר שיהיה שם ריוח ולא יטול לחלקו בשכרו וזו ששנויה בתוספתא במושיב חנוני אבל אם אמר לו בשליש אתה שותף לי והשליש עשוי עליך הדבר בבטלה מותר הכי נמי קאמר בשליש שתטול שתהא שותף לי שאטול אני שליש ואתה שליש בכל הריוח והשליש האחר בשכרך והיינו פלגא בהפסד ותלתא באגר ואפילו לחנוני מותר. הרמב"ן.

וכתבו בתוספות אי נמי רבא היה תמה על לשון השטר וכו' ולא ניחא ליה לרבא לומר דטובל עמו בציר הוה דאם כן הוה ליה לפרושי בשטר. דלא ליפוק מיניה חורבא משום דרב עיליש גברא רבה הוה וילמדו ממנו להתיר אף על פי שלא יטביל עמו בציר. ורבינו חננאל גורס נפיק עלייהו שטרא דכתיב ביה פלגא באגר ובהפסד פירוש שטר אחד שכתוב בו פלגא באגר ופלגא בהפסד ושתי סחורות מסר לו בשטר אחד וכך היו רגילים כדאמר לקמן תרי עיסקי וחד שטרא פסידא דמלוה כו' ועל זה אמר רבא אותה שהיה פלגא באגר לנותן תרי תילתי בהפסד ואותה שהיה פלגא בהפסד לנותן אין לו כי אם תילתא באגר והכי גריס אי פלגא בהפסד תלתא באגר וניחא דקאי אחד גברא. ורבינו משולם פירש כגירסת רבינו חננאל ומפרש דחד עיסקא הואי וכו' ככתוב בתוספות. הרא"ש. כתב הריא"ף בתשובותיו מועתק מלשון ערבי ראיתי הפרש בענין שכירות המתעסק וחלוקת הריוח וההפסד וזה ההפרש נפל מחלוף הוראת החכמים לפי שמצאתי שמועה זו כוללת פרטים אלו ראיתי לכתוב ביאורה. אמרה המשנה אין מושיבין חנוני למחצית שכר אלא אם כן נותן לו שכרו כפועל וביארה התוספתא זה ואמרה כפועל בטל והוסיף התלמוד ביאור ואמר מאי כפועל בטל אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מיניה. ופירוש זה הוא שיראו המלאכה שהיה עושה זה המתעסק קודם העסק דרך משל היה חייט והיה משתכר בכל יום זוז אחד כשמוצא מה לתפור אז נאמר לו כמה הוא הפחות שבשיעורים שהיית מתרצה לקחת אותו יום אם היית יושב ובטל ואם לא תמצא מה לעשות תשב בטל ולא תעשה שום דבר במה שהיית מתרצה לנפשך כמו אותו הסך הראוי לתת שכר בכל יום כל ימי העסק ואינו דבר שנוכל לתת לו גבול ידוע לפי שזה יתחלף כפי המלאכה ולפי המתעסק לפי שקצת מן האנשים יתרצו לקחת דבר מועט ולא ישב בטל ויש מי שירצה לישב בטל מלעשות שום דבר ועל כן מצאנו לרבי מאיר שהוא סתם מתניתין רצה לומר מי שאמר כפועל בטל ביאר דבריו בכוונה זו שזכרנו והוא אמרם כמה הוא שכרו בין מרובה בין מועט דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר אפילו לא טבל עמו אלא בציר ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת זהו שכרה רבי שמעון אומר נותן לו שכרו משלם. ואמרו בין מרובה בין מועט ולא נתן לו גבול ידוע הורה על מה שאמרנו בפירושנו זה. ואמנם פסקנו שסתם משנה זו רצה לומר אין מושיבין חנוני למחצית שכר שהוא רבי מאיר לשלש סבות האחד שידוע שסתם מתניתין רבי מאיר ואפילו אם אינו אומר בה דברי רבי מאיר. ועוד שהתוספתא כבר ביארה זה ואמרה המושיב את חברו בחנות למחצית שכר הרי זה נותן לו שכרו כפועל בטל דברי רבי מאיר. ועוד שהתלמוד החליט זה באמרו תנא כפועל בטל ואם לא שהיה סתם משנתנו זאת רבי מאיר לא היה יכול התלמוד להוסיף בה מלת בטל מהתוספתא הואיל ואפשר להיות זה מחלוקת בין התנאים מהם מי שאומר כפועל בטל ומהם מי שאומר כפועל שאינו בטל. והואיל שנתברר לנו שסתם משנתנו זאת רבי מאיר ומצאנו רבי מאיר שאומר בין מרובה ובין מועט כפי תנאי המתעסק עם בעל הממון וכפי מה שביארנו במה שקדם. ואין לומר שדברי רבי מאיר בסתם משנה הם שלא כדברי הברייתא שאמרה בין מרובה בין מועט שאם כן היה לו להתלמוד לומר קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר ולהשיב תרי תנאי ואליבא דרבי מאיר או מה שהיה נראה לו מן התירוצים וכיון שלא אמר כן מורה שהמשנה והברייתא אינם חולקים.

והלכה כרבי מאיר משום דקיימא לן סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתניתין גם ראינו בעל התלמוד שקיל וטרי אליבא דרבי מאיר ומפרש דבריו באמרו מאי כפועל בטל אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה וצריכא דאי אשמועינן וכו'. שנראה שהלכה כרבי מאיר עוד ראינו סוגיא דשמעתא אזלא אליבא דרבי מאיר נראה שהלכה כמותו ומה שהצרכנו לראיות אלו הוא להוציא דברי רבי שמעון מהלכה אבל דברי רבי יהודה כבר העמיד אותם התלמוד בשיטה וההפרש שיש בין דברי רבי מאיר ורבי יהודה הוא שרבי מאיר מפסיק לפסוק השכירות ושיתנה המתעסק עם בעל הממון על שכירות ידועה היא מה שיהיה ורבי יהודה אינו מצריך דבר מזה אלא אפילו לא טבל עמו אלא בציר וכו' זה אצלו במקום השכירות וגם שלא כוונו לזה ולא התנו עליו. ודע שזה שחוייבנו לפסוק לו שכירות ידועה לכל יום אינו אלא במושיב את חבירו בחנות וכיוצא בו בלבד רצוני לומר כל שמבטל אותו בעל הממון ממלאכתו ולא יהיה העסק אלא בממונו בלבד כענין החנוני הלא תראה מאמר התלמוד שאמר מאי (לאו) כפועל בטל אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה. ואמרה התוספתא עוד המושיב את חברו בחנות למחצית שכר אם היה אומן לא יעסוק באומנתו לפי שאין עיניו על החנות בשעה שעוסק באומנתו ואמרה עוד המושיב את חברו בחנות במחצית שכר לא יהא לוקח ומוכר דברים אחרים ואם לקח ומכר השכר לאמצע ולסיבה זו ראוי לפסוק לו שכירות לכל יום לפי שהוא מבטל אותו בכל יום ממלאכתו ומה שאמר התלמוד בני רב עיליש נפק עלייהו ההוא שטרא דהוה כתיב ביה פלגא באגר ובהפסד אתו לקמיה דרבא אמר רבא רב עיליש גברא רבה הוה ולא הוי ספי איסורא לאינשי והכי קאמר אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד אי פלגא בהפסד תרי תלתי באגר. כן הלכה ובזה דנין וזה שרבותינו התירו זה לפי שהיה אצלם מסכים לסתם משנה וזה שאם חלקנו זה הסך הנותר למתעסק על שיעור הממון לחלקים על מספר ימי העסק אז יפול מהם חלק לכל יום כמו שזכרנו ואם נתרצו שניהם בזה מותר. ואם תאמר ואיך דן רבא בזה השטר מה שלא מצא כתוב בו. יש לומר שלא דן זה אלא מהלשון הכתוב בו וזה לפי שכך היה כתוב בו פלגא באגר ובהפסד ולא היה כתוב בו פלגא באגר פלגא בהפסד. הנה מהיותנו אומרים את בעל השטר שהוא גברא רבה פירשנו בו כך פלגא באגר ובהפסד כי דיניה שהוא השליש וכן אם היה כתוב בו פלגא בהפסד היה הפירוש בו כך פלגא בהפסד ובאגר כי דיניה והוא תרי תילתי. וצריך אתה עוד לדעת שמה שאמרה המשנה למחצית שכר באמרה אין מושיבין חנוני למחצית שכר ולא יתן לו מעות ליקח בהם פירות למחצית שכר ומה שאמרה התוספתא המושיב את חברו בחנות למחצית שכר אין כוונתם בו באמרם מחצית החצי בשוה אבל כוונתם אי זה חלק שיהיה רצה לומר למחצה לשליש ורביע לפי שהשותפות או העסק אם היה בתנאי זה מותר וכבר מצאנו דומה למלה זו במקרא יכרו עליו חברים יחצוהו בין כנענים. ואם תאמר אם העסקא מותרת לשליש ולרביע למה אמרו ז"ל אמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון עבדו רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה. יש לומר שלא רצו בזה שהעיסקא לא תהיה אלא פלגא מלוה ופלגא פקדון בלבו אבל רצו להודיענו שהשיעור שיקח המתעסק בו השכר הוא מה שיהיה בתורת מלוה והשאר יהיה בתורת פקדון ואם הסכימו על חצי בריוח אז יהיה החצי בתורת מלוה החצי האחר בתורת פקדון ומי שאינו רוצה לתת מהריוח כי אם השליש או הרביע אין לו בתורת מלוה אלא שליש הקרן או הרביע והשליש בתורת פקדון ולא יעלה על הדעת לומר שיש בזה רבית שהשכירות שהיא מסלקת הרבית מן פלגא פקדון היא המסלקת אותו מתרי תלתי או תלתא רבעי אין בזה הפרש אם התנו בכך. ומצאתי לזה ראיה מן התוספתא שאמרו הנותן מעות לחברו ליקח בהן פירות למחצית שכר לא יאמר לו הרי הן עשויות עליך למחצה לשליש ולרביע פירוש בלא שכירות אלא מחשב עמו שכר בטלה. היו פירותיו מופקדין אצלו ואמר לו הרי הן עשויות עליך למחצה לשליש ולרביע הרי זה מחשב עמו שכר בית ושכר בטלה מעכשו, מכאן נראה שאם נתן לו שכר בטלה מותר שיאמר לו הרי הן עשויות עליך למחצה לשליש ולרביע וכן התלמוד התיר זה במה שאמרו אמר רב מותר שליש בשכרך מותר רצה לומר שאם נתן אדם לחברו מאה דינרין לקנות בהם סחורה והתנו ביניהם שכל שיבא בהם ריוח עד כדי הקרן יקח בעל המעות שני שלישים והמתעסק שליש ומה שיוסיף על זה השיעור יקח אותו המתעסק בשכרו הרי זה מותר רצה לומר שיקח בעל המעות שני שלישים והמתעסק שליש וזה מוסכם אצל בעלי התלמוד בכללם ועל כן לא נחלקו רב ושמואל אלא בשכירות בלבד שרב מתיר כשנותן בשכירותו דבר מסופק אם יבא או לא יבא ושמואל אינו מתיר זה כמו שאמר לא מצא מותר שליש ילך לביתו ריקן אלא אמר שמואל קוצץ לו דינר. אלא שראוי לדעת שרב אינו מתיר זה בשכירות אלא כשיש למתעסק מלאכה כיוצא בה להתעסק בה לעצמו באופן יתעסק בשניהם יחד בעת אחת כמו שהקשו ואמרו ורב לית ליה האי סברא רצה לומר קוצץ לו דינר והאמר רב עיליש עגלא לפטמא מאי לאו דאמר ליה מותר שליש ומפרקינן לא אי מותר שליש אי ריש עגלא ולא סמכינן אהאי פירוקא אלא הדרינן ומפרקינן פירוקא אחרינא אי בעית אימא כי קאמר רב מותר שליש בשכרך כגון דאית ליה תורא לדיליה דאמרי אינשי גביל לתורך גביל לתורי והלכה בזה כרב דקיימא לן הלכה כרב באיסורי. עלה בידינו שרב ושמואל לא נחלקו אלא אם כן היה העסק באופן זה כגון דאית ליה תורא לדיליה ואם לא היה באופן זה שניהם מסכימים שקוצץ לו דינר וזה השכירות הוא בנושא שבזולת החנוני וכיוצא בו כפי הנראה מפשטן של דברים לפי שאינו לוקח שכירות אלא כפי שיעור בטלתו בקצת עתים לפי שאינו יושב ומתעכב לעסקא זו כמו החנוני ועל כן יספיק לו שכירות דינר בכל זמן עסקתו ולא אמרו דינר דוקא מבלי תוספת ומגרעת והדינר הוא דינר כסף חלק מכ"ה בדינר זהב. הנה נתבאר בתכלית הביאור מה שכבר הקדמנו שאין חייב לקצוב שכירות לכל יום אלא לחנוני וכיוצא בו בלבד. גם נתבאר שהעסקא לשליש ולרביע מותרת ואין הפרש בזה בין החנוני וזולתו שהחנוני הוא לוקח שכירות כשיעור עכבתו כמו שלוקח זולתו והחנוני וזולתו ראוי להם ליקח שכירות אם אין להם קרן בכלל העסקא אבל אם יש להם קרן בכלל העסקא ואפילו דבר מועט אין חייב לתת להם שכירות כמו שאמרו רבי אלעזר מהגרוניא הוה ליה ההוא אריסא דהוה יהיב ליה זוזי דזבין דיכרי וכו' ואמרו עוד במקום אחר אמר שמואל שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע ואין בזה שכירות. זהו מה שמצינו לבארו מענין שכירות המתעסק ודי בזה לאנשי לבב ובעלי תבונה. עד כאן. וזה לשון הראב"ד בדיני העסק שחבר: כך דעתנו נוטה דההוא מקבל עיסקא דקביל עליה נפשיה דיהיב פלגא רווחא וכולהו פסידיה דיליה וכתב ליה שטרא על נפשיה בהכי לאו שפיר עבד ועבר אדרבנן וכל ההוא מארי עסקא דמיקרי רש"י עבריין וקא מיקרי גזלן דרבנן ולא מיבעיא דלא גבי ההוא רווחא לכתחלה אלא אפילו יהיב ליה שיעורא פלגא קרנא בתורת רווחא מחשבינן ליה כקרנא ומשלם ליה פלגא אחרינא וקרעינן ליה לשטריה ולא אמרינן בהכי כל סלוק בלא זוזי אפוקי מיניה הוא דלא איתמר אלא גבי משכנתא דקיימא תותי ידיה וארעא היכא דקיימא תיקום ואי משום שטרא שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי דבית הלל הכי סבירי להו ואפילו למאן דאמר כגבוי דמי הני מילי שטרי דהיתרא אבל האי כיון דמדרבנן לא גוביינא הוא היכא דמטי ביה פסידא לא אמרינן כגבוי דמי דמי יימר דאית בה פסידא. זאת היא הסברא התקועה בידי מכמה שנים והשכל מורה עליה ואי נפלה לידי עבידנא בה עובדא. וההוא שטרא דרב עיליש דהוה פתיב ביה פלגא באגר ופלגא בהפסד הכי הוה עובדא דרב עיליש יהיב ליה למריה עיסקא פלגא רווחא ושכיב ובתר דשכיב אתא מריה עיסקא ואפיק שטרא על יתמי וקא תבע להו בקרנא ופרעוה לסוף אמרין ליה הב לן שכרן כפועל בטל מההוא יומא דקביל אבונא האי עסקא ואמר להו מרי עיסקא לא יהיבנא לכו ולא מידי דכבר יהב אבוכון פלגא רווחא ולא חשיב בהדאי ההוא אגרא והוי אבק רבית ואינו יוצא בדיינין. אמרי ליה רב עיליש גברא רבה הוה ולא ספי איסור לאינשי דדינא דעיסקא אי פלגא באגר תרי תלתי בהפסד וכו' ואיהו דאתני בהדך פלגא באגר ופלגא בהפסד בודאי אדעתא דיהבת ליה שכרו כפועל בטל אתני כדינא דמתניתין ואנן סהדי דלא אחיל אגריה גבך והא דלא חשיב אגריה בההיא שעתא דיהב לך פלגא רווחא סבר אכתי קרנא גבאי וגבינא גביה הילכך ליכא למימר הכא אבק רבית אינו יוצא בדיינין דלא יהביה נהלך כלל לא בתורת רבית ולא בתורת אבק רבית. אבל איניש אחרינא כיון דיהיב פלגא רווחא ולא חשיב אגריה בהדיה והשתא אתא כוליה ממונא לידיה דמריה רווחא וקרנא לא מפקינן מיניח מידי כיון דלא גמיר דינא ולא קפיד אאיסורא זוטא אפשר דאחיל גביה מעיקרא וכי כתב ליה פלגא באגר ופלגא בהפסד ולא אדכר ליה מידי אחרינא אחולי אחיל גביה והוה ליה אבק רבית ואינו יוצא בדיינין. הכי נקטינן פירושא דהא מילתא מן כמה שני ולית לן מיניה לסברא קמא דכתבינן לעיל לא תיובתא ולא סייעתא.

בפרש"י משלם כפועל בטל עכ"ל כבר כתבתי שאין כוונת רש"י דלשון שכרו משלם משמעותו כפועל בטל הא ליתא דלשון שכרו משלם בכל דוכתא היינו יותר מכפועל בטל כדמוכח להדיא בריש פ' האומנין וכן מוכח מפי' רש"י פ' אלו מציאות ע"ש. והכא נמי היה אפשר לפרש דשכרו משלם היינו יותר מכפועל בטל לענין שצריך ליתן לו כל דמי מלאכת החנות אף אם היא יותר מדמי מלאכתו הראשונה וכן אם היה אדם בטל לגמרי אפ"ה נותן לו שכרו משלם של מלאכת החנות משא"כ כפועל בטל לא יהבינן ליה כולי האי כמ"ש לעיל דאליבא דרש"י נמי לקולת הנותן אמרה למילתיה אלא מה שהוצרך לפרש כאן דשכרו משלם דרבי שמעון היינו כפועל בטל היינו כי היכי דתיתוקם סתם מתני' כר"ש דאלת"ה אתיא דלא כמאן וכמ"ש התוספות במשנה אליבא דרש"י אלא שהקשו עליו מהתוספתא דקתני בהדיא דר"מ ס"ל כפועל בטל. אמנם לענ"ד דצ"ע מי מכריחם לפרש כן אליבא דרש"י דהא מצינן למימר דאף לפי' רש"י נמי מיתוקמא מתניתין כר"מ כמו לפירושם לשיטת הב"י והיינו למאי דפרישית דלרש"י נמי לעולם לא יהבינן ליה יותר מכדי בטול מלאכתו הראשונה אף אם מלאכה השניה כבידה מהראשונה אלא דעיקר כוונת רש"י להיפך שאם מלאכה השניה קלה מראשונה מנכינן ליה לכי ערך ואם כן שפיר קאמר ר"מ במתניתין ובברייתא דיהבינן ליה כפועל בטל ואפ"ה קתני שפיר בברייתא דהכא כמה שכרו בין מרובה בין מועט כמו לפי' התוס' וכפי' הרי"ף ז"ל ע"ש. ומה שפי' רש"י כאן דשכרו משלם דר"ש היינו כפועל בטל יש לומר שכוונתו ג"כ להא דקאמר ר"ש בהדיא בתוספתא דמסיים בה נותן לו שכרו משלם אבל אינו דומה עושה מלאכה ליושב בטל כו' ולפ"ז עיקר פלוגתא דר"מ ור"ש הוא בזה הענין דהא משמע להדיא בתוספתא דתרווייהו אית להו כפועל בטל אלא דלר"מ לעולם אינו נוטל אלא דמי ביטול מלאכתו הראשונה אף אם השניה כבידה יותר והיינו דקתני בברייתא בין מרובה בין מועט ובהאי מילתא פליג רבי שמעון וקאמר דבכה"ג צריך להוסיף לו וליתן שכרו משלם אלא כי היכי דלא תימא נמי להיפך כשהשניה קלה מראשונה לא מנכינן ליה דלעולם נוטל דמי מלאכתו הראשונה מש"ה מסיים בה אבל אינו דומה עושה מלאכה ליושב ובטל כן נ"ל ליישב התוספתא אליבא דרש"י. ועוד נ"ל ליישב בדרך אחר יותר מספיק דשפיר מיתוקמא כפועל בטל דמתני' אף לשיטת רש"י כרבי מאיר כדמצינו בתוספתא והא דקאמר רבי מאיר הכא בין מרובה בין מועט מילתא אחריתי הוא דמתניתין איירי מסתם עיסקא שלא התנו מתחלה כלום ובההוא קאמר רבי מאיר שצריך ליתן לו כפועל בטל שכן ראוי לו אבל הכא בברייתא איירי שקצץ לו שכירותו מעיקרא ובההיא קאמר שפיר בין שקצץ לו שכר מרובה ובין שקצץ לו שכר מועט בכל ענין לית ביה משום ריבית כיון שקצץ לו בפירוש שכר טרחו מעיקרא והיינו כדמסקינן לקמן בשמעתין כשמואל דאמר קוצץ לו דינר ולכאורה הוי דלא כחד מהני תנאי דברייתא דהכא אע"כ כדפרישית דהיינו כר"מ דאמר בין מרובה בין מועט. וע"ז פליג רבי שמעון ואומר דלא סגי בקציצת דינר אלא בכל ענין צריך ליתן לו שכרו משלם ואי לא מיחזי כריבית. וע"ז כתב רש"י דהיינו כפועל בטל כדמצינו לר"ש גופיה דאמר הכי בתוספתא כמ"ש בלשון ראשון ואף שקצת פוסקים כתבו דהאי דקוצץ לו דינר היינו בדאית ליה עיסקא אחריתי וכן נראה לי דעת התוספות כמו שיבואר לקמן מ"מ כבר כתב הבית יוסף דרוב הפוסקים סברי דקוצץ לו דינר שרי בכל ענין וכמ"ש הטור י"ד סימן קע"ז וא"כ אפשר שכן סובר רש"י ז"ל ובזה יתיישבו דבריו מקושית התוספות דלעיל מהתוספתא וצ"ע ודו"ק:

בגמרא ת"ק סבר לה כרבי שמעון ב"י דאמר נותן לו שכרו משלם וקשיא לי לשיטת התוס' דלעיל דמוקי לסתם מתני' דהכא כרבי מאיר ומפרשי דהא דקאמר רבי מאיר בין מרובה ובין מועט היינו נמי כפועל בטל וא"כ משמע דהא דקתני נמי בסיפא דמתני' גבי עגלים וסייחים ונותן לו שכר עמלו ומזונו היינו דוקא שכר עמלו משלם ולא סגי ליה בדבר מועט וא"כ אמאי דחיק הכא לאוקמי ת"ק דברייתא כר' שמעון דהוי לבר מהלכתא דכל הני דמוקי סתם מתני' כר"מ סברי נמי דהלכתא כר"מ וכסתם משנה וטפי ה"ל לאוקמי לת"ק דברייתא דהכא נמי כר"מ דמתני' דקתני בהדיא נותן לו שכר עמלו והיינו לפי ערך המלאכה דהיינו נמי דקתני בין מרובה ובין מועט ומש"ה לא סגי ליה בנסיובי ותותרי ויש לומר משום דממילתא דרבי מאיר לא שמעינן ליה בהדיא דמחמיר בשכר עמלו דשמא כיון שאינו מתעסק אלא רגע אחד ביום כמ"ש התוס' לעיל אפשר דמודה רבי מאיר דסגי בדבר מועט משא"כ לר' שמעון שמעינן ליה בהדיא דמחמיר אפילו לענין שכר עמלו כדקאמר בסמוך בברייתא דלא סגי בביצים מוזרות מש"ה נקיט הכא רבי שמעון וק"ל:

שם אמר רבא רב עיליש גברא רבא הוא כו' ממ"נ אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד כו' ופי' רש"י בד"ה אי פלגא כו' יקבל עליו אחריות ההפסד יותר ממחצית כגון תרי תילתי עכ"ל. ודקדק הבית יוסף סי' קע"ז מדכתב רש"י כגון תרי תילתי משמע דלאו דוקא אלא ה"ה פחות מזה בלבד שיהיה יותר ממחצית וזה שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות שותפין ולאפוקי ממה שכתב שם הרמב"ם בשם רבותיו דדוקא תרי תילתי בעינן דלעולם צריך שיהא חלק המתעסק בריוח שתות יותר מחלק ההפסד שלו וכנראה לכאורה מל' הרי"ף והרא"ש ז"ל כל זה דקדק הבית יוסף שם וקשיא לי היאך אפשר לפרש כן שיטת רש"י דכיון דפירושו הא דקאמר רבא ממ"נ אי פלגא באגר היינו שמפרש כן ענין השטר שיקבל עליו איזו מהם שירצה או פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד או להיפוך וא"כ אי ס"ד דהאי תרי תילתי לאו דוקא תו לא שייך לפרש כן ענין השטר דא"כ לא שמעינן מהאי שטרא מידי דמאי ברירה איכא הכא שכתב לו או שיקבל פלגא באגר ועל ההפסד לא פי' כלום א"כ מנא ידעינן חלק ההפסד שלו אם תרי תילתי או ריבעא או דנקא וכן להיפוך דמה שכתב ופלגא בהפסד ועל הריוח לא פירש כלום א"כ מנא ידעינן חלק הריוח וא"כ דלפ"ז האי שטרא לא מהני מידי תו לא שייך לפרש כן ענין השטר אע"כ צ"ל לפי' רש"י דהא דקאמר רבא תרי תילתי היינו דוקא ומשום שכן היא מתקנת חכמים ומנהג המקומות בימי רבא שכל סתם מקבלי עיסקא היו נוטלים תרי תילתי באגר ופלגא בהפסד וא"כ מתפרש שפיר ענין השטר כדפירשה רבא דהאי פלגא באגר ופלגא בהפסד או או קאמר דהיינו שהברירה לרב עיליש או שיטול פלגא באגר שלא כמנהג המדינה ותיקון חכמים וא"כ לפ"ז כיון שלא פירשו כלום על ההפסד סמכו עצמם על המנהג דהיינו תרי תילתי או שיטול פלגא בהפסד וממילא דיטול באגר תרי תילתי כפי המנהג והמעיין היטב בל' הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' שותפין יראה להדיא שכיון למה שכתבתי ועד כאן לא נחלק עם רבותיו אלא לענין אם התנה בפירוש מעיקרא דסגי לדידיה אף בפחות משתות משא"כ לרבותיו אבל בסתם מקבלי עיסקא שלא התנו כלום כתב הרמב"ם להדיא שיטול חלק שתות יותר מחציו בריוח וכן שתות פחות בהפסד והיינו ע"כ משום דס"ל דרבא ע"כ דוקא קאמר ומה שסתם היינו משום שכן היה התקנה ידועה ואפשר דלפ"ז אף לשיטת רש"י ז"ל מצינן לפרש כן דאע"ג דרבא ע"כ תרי תילתי דוקא קאמר מצד התקנה מ"מ כי היכי דלא תימא דמעיקר הדין בעינן תרי תלתי ולא מהני תנאי בזה משום איסור ריבית כשיטת רבותיו של הרמב"ם לכך כתב רש"י שאין זה מעיקר הדין אלא בכל דהו יותר ממחצית סגי לאפקועי מאיסור ריבית היכא שהתנה בפירוש וזה שכתב כגון תרי תילתי אבל דברי רבא דקאמר תרי תילתי היינו מצד התקנה כיון שלא התנו בפי' וכן נראה מל' רש"י בפ' המקבל ד' ק"ד ע"ש ודוק היטב וצ"ע. וכל מה שכתבתי לשיטת רש"י כן הוא ג"כ לשתי גירסות הראשונות של התוס' משא"כ לגירסת רבינו חננאל ורבינו משולם שרבא היה תמה על ענין השטר א"כ מצינן למימר שפיר דתרי תילתי דקאמר רבא לאו דוקא קאמר אלא לדוגמא בעלמא נקטיה ויותר מזה עיין בל' הרמב"ם בפ' קמא מהל' שותפין שהאריך מאד: