ברשום - חביותיהם של חרס היו וגפין אותם במגופת חרס ושורקין טיט סביב לדבק המגופה שלא יצא ריח היין ובימי שבט או ניסן שמוכרין בעלי בתים חביות לחנווני כעשר או כט"ו יחד נוטלין מגופותיהם וטועמין את היין וחוזר וסותמו וטח בו טיט סביב המגופה והוא קרוי רושם ונושאן החנווני לביתו ומתניתין בחבית רשומה והיינו סימן שיש רושמין ויש שנושאין אותה פתוחה למוכרה מיד:

ופרכינן מכלל דברייתא - דקתני הרי אלו שלו בפתוחה קתני בתמיה פשיטא דהא אבידה מדעת היא שהניחה פתוחה וכל שקצים ורמשים ונחשים שותים הימנה:

במציף - שהניח מגופה עליה ולא שרקה בטיט סימן ליכא ואבידה מדעת נמי ליכא:

קודם שנפתחו האוצרות - שעדיין לא הגיע זמן מוכרי החביות ויחיד בעלמא הוא דעביד הוי רושם סימן:

ברקתא דנהרא - והיין בא לעיר בספינה והלוקחין מפנין הספינה ומניחו על שפת הנהר ונושאין אחת אחת ופעמים ששוכח:

איכא דאמרי כו' - נפקא מינה דאפי' כוון ואמר מקום מושבה מסוים לא הוי סימן:

כופרא - זפת דבר שאין בו סימן הוה:

מחסם - לשון לא תחסום (דברים כה) מגמגם בדבר ולבו נוקפו:

דקדחו ביה חלפי - אורטי"א בלעז גדלו עליה ש"מ מימים רבים היה שם וכבר נואשו הבעלים:

שלא שבעתן - עדיין לא הורגל בראייתן ותשמישן שיהא מכירן יפה ולשון אנפוריא נוטריקון אין פה ראיה:

נפקא מינה כו' - וכגון דזה התובען צורבא מרבנן הוא:

במסכת - יש בידך מסכת פלוני סדורה בגירסא או לאו ואע"ג שסדורה היא לו יאמר לו לאו ומדת ענוה היא:

בפוריא - שימשת מטתך יאמר לאו מדת צניעות הוא:

רישוי: CC0

בבא מציעא 23 עמוד ב

1ומחרוזות של דגים. אמאי? להוי קשר סימן! בקטרא דציידא, דכולי עלמא הכי מקטרי. ולהוי מנין סימן! במנינא דשוין.

2בעו מיניה מרב ששת: [מנין] הוי סימן או לא הוי סימן? אמר להו רב ששת: תניתוה, מצא [כלי כסף וכלי נחושת, גסטרון של אבר, וכל כלי מתכות הרי זה לא יחזיר עד שיתן אות, או עד שיכוין משקלותיו. ומדמשקל הוי סימן, מדה ומנין נמי הוי סימן.

3וחתיכות של בשר וכו'. אמאי? להוי משקלא סימן! במשקלא דשוין. ותהוי חתיכה גופה סימן, או דדפקא או דאטמא! מי לא תניא: מצא חתיכות דגים ודג נשוך חייב להכריז. חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים הרי אלו שלו.

4הכא במאי עסקינן? בדאיכא סימנא בפסקא, כי הא דרבה בר רב הונא מחתיך ליה אתלתא קרנתא. דיקא נמי דקתני דומיא דדג נשוך, שמע מינה.

5אמר מר: חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים הרי אלו שלו. והא תנן: כדי יין וכדי שמן חייב להכריז! א"ר זירא אמר רב: מתניתין ברשום. מכלל דברייתא בפתוח, אי בפתוח אבידה מדעת היא. אמר רב הושעיא: במציף.

6אביי אמר: אפילו תימא אידי ואידי ברשום, ולא קשיא: כאן קודם שנפתחו האוצרות, כאן לאחר שנפתחו האוצרות. כי הא דרב יעקב בר אבא אשכח חביתא דחמרא לאחר שנפתחו האוצרות, אתא לקמיה דאביי, א"ל זיל שקול לנפשך.

7בעא מיניה רב ביבי מרב נחמן: מקום הוי סימן, או לא הוי סימן? אמר ליה: תניתוה, מצא חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים הרי אלו שלו. ואי ס"ד דמקום הוי סימן, לכרוז מקום! אמר רב זביד, הכא במאי עסקינן? ברקתא דנהרא.

8אמר רב מרי: מאי טעמא אמרו רבנן רקתא דנהרא לא הוי סימן? דאמרינן ליה: כי היכי דאתרמי לדידך אתרמי נמי לחברך. איכא דאמרי, אמר רב מרי: מאי טעמא אמרו רבנן מקום לא הוי סימן? דאמרינן ליה: כי היכי דאתרמי לדידך האי מקום, אתרמי נמי לחברך האי מקום.

9ההוא גברא דאשכח כופרא בי מעצרתא, אתא לקמיה דרב, א"ל זיל שקול לנפשך. חזייה דהוה קא מחסם, א"ל זיל פלוג ליה לחייא ברי מיניה. לימא קא סבר רב מקום לא הוי סימן? א"ר אבא: משום יאוש בעלים נגעו בה, דחזא דקדחי ביה חלפי.

10ר"ש בן אלעזר אומר וכו'. מאי אנפוריא? א"ר יהודה אמר שמואל: כלים חדשים שלא שבעתן העין. היכי דמי? אי אית בהו סימן כי לא שבעתן העין מאי הוי? אי דלית בהו סימן כי שבעתן העין מאי הוי?

11לעולם דלית בהו סימן נפקא מינה לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא. שבעתן העין קים ליה בגוייהו ומהדרינן ליה. כי לא שבעתן העין לא קים ליה בגוייהו, ולא מהדרינן ליה, דאמר רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו במסכת, ובפוריא׃

תוספות

מחרוזות של דגים הרי אלו שלו - וה"ה מחרוזות של בשר כדאמר בתוספתא (פ"ב) וא"ת והא אמר בפ' גיד הנשה (חולין דף צה: ושם ד"ה בחרוזים) אל תהא שוטה בשר בחרוזים הוי סימן וי"ל גבי בשר שנתעלם מן העין הקילו טפי. דאין הלכה כרב מדפריך (שם) ורב היכי אכל בשרא משמע דאנן שפיר אכלינן:

מדמשקל הוי סימן מדה ומנין נמי הוי סימן - משמע דמדה עדיפא וא"ת והא אמרי' (לקמן בבא מציעא דף כח.) ינתן לאומר משקלותיו ולא לאומר מדת ארכו ורחבו משמע דמשקל הוי סימן טפי וי"ל דה"מ בבגד דאין דרך לשקול התם ודאי משקל עדיף:

חביות של יין ושל גרוגרות הרי אלו שלו - אע"ג דתנן (לקמן בבא מציעא דף כד:) מצא פירות בכלי חייב להכריז משום סימן של הכלי הכא רגילות הוא דכל החביות שוין וא"ת מדת היין להוי סימן וי"ל שהחבית מלאה וכל החביות שוין אבל אם אין החבית מלאה יהא סימן לומר כמה יין יש בו:

אתלתא קרנתא - וא"ת דרב אמר בפ' אין מעמידין (ע"ז דף לט: ושם) חבי"ת אסור בחותם אחד ושמואל נמי לא פליג עליה אלא בחלב אבל בשר יין ותכלת מודה ומפרש ר"ת דהתם מיירי בישראל חשוד וכן משמע דמיירי התם לעיל בחבר ועם הארץ וישראל חשוד לא מרתת כמו נכרי:

ברשום - שכל בעל הבית עושה רשימתו משונה משל חבירו והוי סימן ברייתא בלא רשימה:

אביי אמר - אפילו רשום לא הוי סימן אחר שנפתחו האוצרות שבעל הבית אחד מוכר להרבה חנוונים וכולם רשומים בענין אחד ופרש"י אינו נראה:

במסכת - וא"ת והאמר (קדושין דף ל.) ושננתם שיהו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד וי"ל דהיינו דוקא באדם הבא לשאול דין או הוראה או להתלמד אבל הכא שבא לנסותו אם יודע מותר לשנות ולומר לא למדתי זה:

בפוריא - אין רגילות שישאלוהו כפירוש רש"י אם שימש מטתו אלא אם בעל קרי היה ולא בא לבית המדרש ושאלוהו למה לא בא ישנה ויאמר שחולה היה או שאר אונס אירע לו אי נמי שאלוהו שכבת על מטה זו לא יאמר לו כן פן יראה בה קרי ויתגנה:

רישוי: CC0

לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

מפרשים נוספים

רבנו חננאל

הרבים ולא שנא רשות היחיד לא שנא דרך הינוח ולא שנא דרך נפילה נוטל ומכריז מחרוזות של דגים דלית בהו סימן לא במדה ולא במשקל ולא בקשירה אלא מצאן בקשירת הציידין ובמניינא דשוין כלומר כל מחרוזות עשרה עשרה דגים הרי אלו שלו. וכן בשר שאין בו סימן. אבל יש בו סימן בחתיכות כדרבה דהוה מחתך בה בתלת קרנתא חייב להכריז דתניא מצא כלי כסף או כלי נחושת וגסטרון וכל מיני מתכות לא יחזיר עד שיתן אות או עד שיתן משקלותיו ש"מ דמשקל הוי סימן.

ומדמשקל הוי סימן מדה ומנין נמי הוי סימן וכן הלכה - (מסובריא דנשייתא). כסוי הקנקנים כשהוא מהודק וטחוי בטיט נקרא רשום. כשהוא מרופרף נקרא מצוף מלשון ציפוי. ואסקינן בה אידי ואידי ברשום ומתניתא דקתני הרי אלו שלו לאחר פתיחת האוצרות שהכל כשהן באוצרות כשהן רשומין כן מוציאין אותו והכל ענין אחד הן כי הא דר' יעקב בר אבא אשכח חביתא דחמרא אחר פתיחת האוצרות ואמר ליה אביי זיל שקול לנפשך.

סוגיין דשמעתא מקום לא הוי סימן - פי' כופרא אצטלע פי' מהסס מדקדק על עצמו מליגע בו כיוצא בו בהאשה שנתאלמנה (דף כ ע"ב) חזייה רב אשי לרב כהנא דהוה קא מהסס א"ל מי סברת עלך סמיכנא ומתיירא מן העבירה. ואמר רב לההוא גברא אין בו איסור אם רצונו חלקיהו עם חייא ברי כלומר אין בו איסור. פי' קדח בהו חילפי צמחו בו עשבים הנקראים חילפי והן קמשונים שצומחין בכרמים כלומר מזמן רב הוא (מוטב הוא) [מונח] הנה בזה המקום וכבר נתיאשו הבעלים:

מתני' ר' יהודה אומר כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז כיצד עיגול ובתוכו חרש וכו' פי' עיגול של דבילה מאי כלי אנפוריא כלים חדשים שלא שבעתן העין כלומר לא עיין בהן הרבה ולא שבעה עינו בראייתם לפיכך אינו מכירן ושמועה זו בכלים שאין בהם סימן אם שבעתן עינו ומכירן ידיעה ברורה מהדרינן להו לצורבא מרבנן בטביעות עינא והני מילי בצורבא מרבנן דלא משני בדיבוריה אבל בהני תלת מילי במסכתא שקראה ואמר איני יודע אותה כי לא קריתיה כגון זה לא מחזקינן ליה בשקרי דעבד כרבנן דאמרי לעולם למד לשונך לומר איני יודע וכן בפיריא אם יאמר לך לא שימשתי וכי לא ישנה אשתי אצלי הלילה שפיר עבד שאין דרך ארץ לגלות בני אדם שיחתם עם נשיהם לבני אדם וכן באושפיזא אם כיבדו ועשה לו מטעמים הרבה ותיקן הבית בכלים מכובדים ושינה האורח מפני כי פחד שלא ירגישו בני אדם וירדו אחריו בביתו כדכתיב מברך רעהו בקול גדול וגו' ושינה כל שינוי בענין זה אין מחזיקין אותו בשקרי אלא הרי הוא באמונתו ואם יאמר ברי לי שאלו כליי הן מחזירין אותו בטביעות עין בלבד בלא נתינת סימנין לפיכך מודה ר' שמעון בן אלעזר בכלים חדשים ששבעתן העין שחייב להכריז מאי טעמא דלמא אתי צורבא מרבנן דלא משנה בדיבוריה דאמר טביעות עינא אית לי בהו ושקיל להו.

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת בבא מציעא דף כ״ג עמוד ב׳

מסכת בבא מציעא דף כ״ג עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה - 11 קטעים ממוספרים, כ־424 מילים - יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

לדף הביאור המלא

חיפוש מקורות חכם

אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת - החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

הפניה חופשית

מסכתדף (1–119)עמוד

היעד שנמצא: בבא מציעא דף כ״ג ע״ב

פתיחה בקורא