מסכת בבא מציעא דף ה׳ עמוד א׳

למאי איצטריך קרא למעוטי קרקע משבועה דילפינן לה מכלל ופרט בשבועות (דף מב:) ולקמן בפרק הזהב (בבא מציעא דף נז:):

וחפר בה בורות שיחין ומערות דלאו הילך הוא שהרי קלקלה:

אי נמי להיכן דהודה בכלים דלאו הילך הוא ואשמועינן דאינו נשבע אכפירת (שעבוד) קרקעות:

ד' שומרין שבועה האמורה בהן בשומר חנם שנגנבה הימנו ושומר שכר שנאנסה ובשואל שמתה מחמת מלאכה:

צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת כפירה לא הויא אלא בכופר ממש או לא היו דברים מעולם או החזרתי לך הודאה לא הויא אא"כ הודה ממש שיש לו בידו שחייב להחזיר לו נמצא שאין חיוב שבועת השומרים באה אלא אם כן טען שלש פרות באחת כפר לו ובאחת הודה לו שישנה בידו והשלישית אומר לו נאנסה או אם שומר חנם הוא אומר לו בשלישית נגנבה דחייב עליה שבועה האמורה בפרשה (שמות כ״ב:ז׳) שלא שלח ידו במלאכת רעהו דאילו שבועה דכפירה אין זו שבועה האמורה בשומרים ובלאו כפירה נמי לא תחייביה שבועת שומרים דכתיב בשומר חנם כי הוא זה דמינה נפקא לן (שבועות לט:) שמודה במקצת וכפר במקצת ולאפוקי ממ"ד בבבא קמא בהגוזל [קמא] (דף קז.) עירוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב כי הוא זה לאו אשומר חנם דכתיב גביה קאי אלא אאם כסף תלוה ואשמועינן האי תנא דבשומרים נמי בעינן כפירה והודאה והשבועה האמורה בפרשה על פרה שלישית:

היכי דמי פרה של הודאה:

לאו דקיימא קמן ואמר ליה קחנה בכל מקום שהיא דהיינו הילך:

וחדא מתה לה בפשיעה היא של הודאה ולאו הילך הוא:

למ"ד הילך פטור קרא אמאי איצטריך כו' תימה גם למ"ד הילך חייב אמאי איצטריך קרא למעוטי הא בקרקע לא שייך משתמיט וכן [פר"י] לקמן דכי כופר במקצת קרקע פטור הוא דנאמן הוא מטעם דאין אדם מעיז כיון דלא שייך הכא אשתמוטי קא משתמיט ושמא גם בקרקע שייך קצת אשתמוטי קא משתמיט כי שמא משכנה וסבר עד דהוה לי זוזי ופרענא ליה:

אמאי איצטריך קרא למעוטי תימה הא ליכא קרא מיותר למעוטי קרקעות אלא מכלל ופרט וכלל ממעטינן להו וכלל ופרט וכלל אצטריך למעוטי שטרות וי"ל דקשיא ליה אמאי איצטריך תנא למילף קרקעות מכלל ופרט כיון דהילך פטור וא"ת לימא דאיצטריך למעוטי משבועה דעד אחד מיהו י"ל משום דמתני' דאין נשבעין על הקרקעות מיירי בשבועה דמודה במקצת:

א"נ דטענו כלים וקרקעות מהכא משמע דטענו חטין ושעורים והודה באחד מהן דחייב דדוקא כלים וקרקעות פטור הא חטין ושעורים חייב וכן סברי שמואל ורבי יוחנן לחד לישנא פרק שבועת הדיינין (שבועות דף מ.):

שומר חנם פטור מכל חוץ מפשיעה ושואל חייב בכל חוץ ממתה מחמת מלאכה ונושא שכר והשוכר במקצת חייב ובמקצת פטור ולכך תנא להו כסדר זה ולא שנאם כסדר כתיבתם וא"ת ואמאי לא מקשה מכמה משניות דזה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון ועשרה גפנים דשבועות (דף מב:) ומתניתין דהשואל (לקמן בבא מציעא דף צז: ושם) דזה אומר שאולה וזה אומר שכורה דמיירי בפקדון הא הילך הוא וי"ל דניחא ליה לאקשויי מכל ד' שומרין:

רבי חייא תנא הוא ופליג אי גרס לעיל (בבא מציעא ג.) א"ר חייא א"ש ואפילו אי גרסינן תני ר' חייא י"ל דהכי קאמר דאפילו לא הוה ברייתא תנא הוא ופליג:

והודה בשעורים פטור אף מן השעורים כדמוכח שלהי המניח (ב"ק דף לה: ושם ד"ה לימא):

מסרי ליה בסהדי ומיירי דאמרי ליה אל תחזיר אלא בעדים דאל"כ הא קי"ל (כתובות יח.) המלוה את חבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים:

אי איתא לדרבי חייא נראה דהלכה כרבי חייא דהא לעיל מוקי לה כרבנן דר"ג דהלכה כוותייהו כדפריך שלהי המניח (ב"ק שם) מאי קמ"ל תנינא וכן בפ' השואל (לקמן בבא מציעא ק. ושם) פריך אמאי טענו חטין והודה לו בשעורים הוא וכן סברי רב ושמואל בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף מ. ושם) אע"ג דקאמר הכא אם איתא הכי נמי אשכחנא פ' (אע"פ) (כתובות דף נט) דקאמר אם איתא לדרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת וכו' ובפרק שני דייני גזירות (כתובות דף קז:) פסיק כרב הונא תימה אפי' אי איתא לדרבי חייא לא משתבע הכא דאסהידו עליה דאכל תרי מינייהו דמה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן תאמר הכא דהוחזק כפרן כדפריך לעיל (בבא מציעא ד.) והכא לא שייך משתמיט ושמא י"ל אחרי שלמד שיש שבועה בהעדאת עדים במלוה מעתה אין לחלק בין מלוה לפקדון:

ומקשי' על רב ששת מהא דתני רמי בר חמא בהגוזל קמא הלכ' נתן לו את הקרן. ד' שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת ואלו הן שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר והא בהאי דקא מודה ליה הילך וקתני דחייב. ודחי רב ששת לא לעולם הילך פטור והאי כגון דטעין ליה ג' בהמות מסרתי לך ומתו להו כולהו בפשיעותך וחייב אתה בשלשתן ואמר לו השומר חדא לא היו דברים מעולם זו היא כפירה במקצת. וחדא פשעתי בה ומתה ואני חייב לשלמה לך זו היא הודאה במקצת ואינו הילך דהא ליתא בעינא אלא אני חייב לשלם קאמר ליה.

וחדא מתה לה באונס וסבר רמי דהאי דחייבה תורה לשומר שבועה בטענת אונסין מדכת' כי יתן אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור וטען השומר מת באונס או נשבר או נשבה שבועת ה' תהיה בין שניהם.

צריכה כפירה והודאה במקצת כשאר כל חייבי שבועה שבתור' כדכתיב אשר יאמר כי הוא זה ופירושו אשר יאמר הנתבע כי הוא שאתה טוענני אינו כולו אמת אלא זהו בלבד שנמצאת כפירה במקצת והודאה במקצת ואי אתה מוצא כפירה במקצת והודאה במקצת ושבועה באונסין אלא בטוען ג' פרות מסרתי לך כמו שפירשנו למעלה אבל אם יטעון עליו בשתים והלה טוען חדא לא היה דברים מעולם וחדא מתה באונס כפירה איכא הודאה ליכא ואי טעין חדא מתה בפשיעה וחדא באונס הודאה איכא כפירה ליכא הלכך לא משכחת כפירה במקצת והודאה במקצת וחיוב שבועה באונסין אלא בטוען ג' פרות מסרתי לך כו'.

ואע"ג דפריק רבי חייא כל קושיא דאקשן עליה וסוגייא כוותיה רהטא כרב ששת קיימא לן דהוא בתרא ותוב מדקתני לה בפ' השואל היו לו עבדים ומכר אחד הלוקח טוען הגדול קניתי והמוכר אמר הקטן מכרתי ישבע המוכר שהקטן מכר ואמרי' אמאי ישבע מה שטענו לא הודה לו כי בגדול טענו והוא לא הודה לו בגדול אמאי ישבע ועוד הילך הוא ועוד אין נשבעין על העבדים ש"מ מדתני לה גבי הלכת' פסיקתא הילך נמי הלכת' הוא דפטור. ומקשי' תוב אקמייתא דר' חייא מהא דתני אבוה דר' אפטוריקי מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים עליו בג' יכול ישבע על השאר וכו'. ופרקי' ר' חייא נמי תנא הוא ופליג על התנאים.

והאי קרא דגמיר מיניה אבוה דר' אפטוריקי דריש ליה ר' חייא הכי אשר יאמר כי הוא [זה] מכאן דבעינן הודאה ממין הטענה ומקצת הטענה. אבל אבוה דר' אפטוריקי הני תרי קראי חד ש"מ דאין נשבעין בהעדאת עדים וחד למקצת הטענה אבל ממין הטענה לא בעי. וקיימא לן בהא כר' חייא.

ההוא רעיא דהוו מסרי ליה כל יומא חיותא בסהדי יומא חד מסרו ליה בלא סהדי אמר לא היה דברים מעולם אתו סהדי אסהידו דאכל תרי מינייהו אמר רבי זירא אי איתא לדר' חייא כלומר אילו נתברר לי דהלכתא כר' חייא בהא הייתי דן אותו לשלם השנים שאכל ולישבע על השאר שבועה דאורייתא דכיון שהוא גזלן ישבע שכנגדו ויטול. ומקשה לר' זירא אפי' הכי אי ליתא לר' חייא נחייביה מדתנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום פטור.

ואמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת מדרבנן ופריק לה דרב נחמן תקנתא היא מדרבנן ותקנתא לתקנתא לא עבדינן כלומר נעשה עוד תקנה על זו דרב נחמן להישבע כנגדו ויטול כולי האי תקנת' לתקנתא לא עבדינן.

אמר רמי בר חמא ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת ואם תאמר אם כן למה לי למכתב רחמנא שבועה גבי שומרין, תיפוק לי משום דהוה ליה מודה מקצת, ונשבע אף על אותה שטוען בה נאנסה ובגלגול, דקיימא לן בקדושין (כח, א) דמגלגלין אפילו שמא על בריא ואפילו על שמא. תירץ הראב"ד ז"ל, דנפקא מינה היכא דמחל ליה על ההוא, דנשבע משום ההיא דטען בו דנאנסה. והרמב"ן ז"ל תירץ, דזו אינה קושיא, דלא בא הכתוב כאן אלא ללמד דיני השומרין, שאם נשבע שנגנב, ונמצא שהוא גנבו, משלם תשלומי כפל. ועוד דכיון דלא כתב רחמנא מודה מקצת אלא הכא, (נא') [ואמר] שאם טען השומר נאנסו והודה במקצת שחייב שבועה על הכל, אין לנו לומר לכתוב רחמנא דמודה מקצת חייב ולא בעי נאנסו ותיתי בגלגול.

ההוא רעיא דכל יומא מסרי ליה חיותא בסהדי וההוא יומא מסרי ליה בלא סהדי וכו'. תמיה לי, למה ליה לגמרא לאורוכי כולי האי, ומאי נפקא מינה אי כל יומא מסרי ליה בסהדי והשתא מסרי ליה בלא סהדי, לא הוה ליה למימר אלא ההוא רעיא דמסרי ליה חיותא ואמר לא היו דברים מעולם. ויש לומר, דהוה סלקא דעתין דכיון דכל יומא לא מסרי ליה אלא בסהדי משום דחשדי ליה, והשתא קטעין מפקיד דאפקיד ליה בלא סהדי, ריעא טענתיה, ואנן סהדי דלא אפקיד גביה אפילו אתו סהדי דאכל תרתי מינייהו, דלמא אשתלי ואחריני הוו [ולא הני] דקא טעין האי, דהא אינהו לא אסהידו דאפקידו גביה אלא דאכל תרתי מינייהו, וגדולה מזו אמרו (כתובות טז, ב), אי כל הנשאת בתולה יש לה קול, זו הואיל ואין לה קול סהדי שקרי נינהו, ומשום הכי אמר ר' זירא אף על פי שכל יומא הוו מסרי ליה בסהדי, כיון דאתו סהדי ואמרי דאכל תרתי מינייהו, לא מפקינן במילתא ושכנגדו נשבע ונוטל, וליכא דחש לה אלא מאן דפליג אדר' חייא קמייתא, אבל כל דאית ליה דר' חייא חיובי מחייב, והא דאמר ר' זירא אם איתא דר' חייא לאו משום דלא סבירא ליה לדידיה כר' חייא קאמר הכי אלא מהאי טעמא דאמרן. ועוד דאשכחן דכותי' אף במאי דקיימא לן כותיה, דאמרינן בכתובות (ע, ב) אם איתא לדרב הונא דאמר יכולה האשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה, וקיימא לן כדרב הונא, וכדאסיקנא הלכתא התם (קז, ב) בהדיא כותיה.

לפי דרכנו למדנו שתביעת קרקע אינה בדין שבועה כלל וכן בכל שיש בו שעבוד קרקע לא לעד אחד ולא להודאת מקצת ולא לשומר מעתה טענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות או הודה בקרקעות וכפר בכלים או הודה מקצת קרקעות וכפר במקצתן פטור הא אם הודה במקצת כלים וכפר במקצתן נשבע ומגלגל עליו כל השאר שזוקקין נכסים שיש להם אחריות עם נכסים שאין להם אחריות להשבע עליהם וכן בכל שאר הדברים כמו שבארנו ומכאן ראיה אצל רוב פוסקים לפסוק כדברי האומר שאם טען חטים ושעורים והודה באחד מהם חייב כמו שיתבאר במקומו שהרי כלים וקרקעות אלמלא שאין שבועה לקרקע היה נשבע בהודאת אחת מהם על חברתה:

שמא תאמר אחר שדין הילך מפקיע שבועה ממודה מקצת מה הוצרכה תורה למעט קרקע מן השבועה בפרשת מודה מקצת הרי כל קרקע הילך הוא הרי מ"מ הוצרכה לחפר בה בורות שיחין ומערות שאין הילך במה שנתקלקל בידו או לענין כפר בקרקעות והודה בכלים:

גדולי המפרשים שאלו בזו שחפר בה בורות וכו' מפני מה אינו נשבע שהרי דמים הוא חייב והרי זה כמו שטוען כלים ודמי היזק שהזיקו בקרקע והודה באחד מהם ופירשוה בשלא טען דמי ההיזק אלא שיחזור וימלא חפירותיו למדנו מדבריהם שכל שהוא טוענו כלים ודמי היזק שהזיק בקרקעו והודה באחד מהם או שתבעו דמי היזק שהזיק בקרקעו בכדי מנה והודה במקצתו שנשבע ואין זה טענת קרקע:

ארבעה שומרין אין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת כלל אלא אף בשאין שם אלא בהמה אחת והוא פוטר עצמו בטענת נאנסה נשבע אע"פ שאין שם כפירה והודאה ולהוציא ממי שאמר שהם צריכים כפירה והודאה ואין בהם שבועה אלא בטענת שלש בהמות ושזה יכפור באחת ויודה חיובו באחרת ויטעון טענת שומר בשלישית וכבר ביארנוה בפרק הגוזל:

אין דין מודה מקצת נאמר אלא כשמודה ממין הטענה הא טענו באחת והודה באחרת פטור והוא שאמרו טענו חטים והודה בשעורים פטור ומ"מ אם כמערים ר"ל שאמר חברו כך וכך חטים יש לי בידך ומתוך שהוא מתירא שיטעננו שעורים עם החטים וישביעהו בהודאת השעורים הוא מערים וקופץ ומודה בשעורים קודם טענת חבירו אם נראה לדיינין שזו היא הערמה חייב שבועה כמו שיתבאר במקומו:

נמצא שחמשה דברים הוזכרו כאן שמפקיעין הודאה מקצת משבועה א' הילך ב' אם טען שמחלם או נתנם לו ג' הודאה במה שאין בידו לכפור ד' הודאה שלא ממין הטענה ה' טענה והודאה שבקרקע והוא הדין לעבדים ושטרות והקדש אלא שזו אף משאר שבועות הופקעה ומ"מ במקומה נזכרו שאר דברים שאף הם מפקיעין אותה והם א' שתהא הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה ב' שתהא הטענה וההודאה דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין ג' שתהא הטענה וההודאה בהלואה או פקדון הא באבדה פטור שמשיב אבדה הוא ד' שתהא הטענה וההודאה מצד עצמם הא אם בא התובע בטענת צואת אביו ר"ל שאמר לו אביו כך ומודה במקצתו הרי זה משיב אבדה ופטור ובסוף פרק השואל כתבנו שהפוטר עצמו בדבר והלה חולק עליו שלא ליפטר בכלו אלא במקצתו אינו בדין הודאת מקצת לחיוב שבועה:

רועה שמסרו לו בהמות וכפר בכלן ובאו עדים שאכל מקצתן הרי הוא מחוייב שבועה מדברי ר' חייא ומ"מ גזלן הוא ומהפכין שבועתו לשכנגדו ואפי' לדעת הפוסקים שאין אומרין מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא דוקא בחשוד הא גזלן ודאי אין בו ספק שאין שבועתו כלום כמו שבארנו בכפירת פקדון ומ"מ אם היה רועה בהמות שלו מעצמו הוא פסול מפני שסתמו הוא מרעה בשדות אחרים הא רועה של בהמות אחרים סתמו כשר שאין אדם חוטא ולא לו:

אע"פ שהכופר בכל פטור מן השבועה מ"מ משביעין אותו שבועת היסת מתקנת חכמים ואין זו בנקיטת חפץ כמו שיתבאר במקומו:

גמרא ומתו כולהו בפשיעה כו' מה שיש לדקדק בזה עיין בתוס' פרק הגוזל:

תוס' בד"ה למ"ד הילך פטור כו' הא בקרקע לא שייך משתמיט וכן פריך לקמן וכי כופר במקצת כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דכן פריך בעל התוס' בשם רב האי דמשביעין היסת אקרקעות אע"ג דלא שייך אשתמוטי ומסקנת קושייתם כיון דכן הוא דלא שייך אשתמוטי בקרקעות א"כ הכא כי כופר במקצת קרקע כו' יהא נאמן ופטור משבועה אפי' למ"ד דהילך חייב ותירצו דשייך בקרקע קצת אשתמוטי כו' ואין זה סותר למה שפר"י בשם רב האי דה"ק דאע"ג דלא שייך בקרקעות כ"כ משתמיט לא הוה להם לתקן בהו היסת ודו"ק:

בד"ה אמאי אצטריך קרא למעוטי תימה הא ליכא קרא מיותר למעוטי כו' עכ"ל ואף שכתבו התוס' לעיל דאיכא שום מיעוט למעט קרקעות למאן דדריש ליה ברבוי ומיעוט אין זה מוכרח אלא דאיכא למימר הכי דאל"כ מאן דדריש ליה בכלל ופרט מאי דריש ביה וא"כ לפום סברא דהשתא דלא איצטריך קרא למעוטי קרקע דהילך הוא אימא דקושטא היא לכ"ע דליכא שום קרא מיותר למעוטי וק"ל:

תוס' ד"ה מסרי ליה בסהדי ומיירי דאמרי ליה אל תחזור וכו' התוס' כתבו זה משום דמלישנא דגמרא משמע דכל הני יומי דהוו מסרי ליה בסהדי לא היה יכול לכפור בהם אלא ההוא חד יומא דמסרי ליה בלא סהדי לכך כפר בהם והוקשה להו לתוס' הא גם בהנהו יומי דהוה מסרי ליה בסהדי נמי היה יכול לכפור ולומר החזרתי ומה הוה מהני להו בזה דהוה מסרי ליה בסהדי לכך כתבו ומיירי דאמרי ליה אל תחזור אלא בעדים:

ד"ה אי איתא לדר' חייא נראה דהלכה כר' חייא דהא לעיל מוקי ליה כרבנן דר"ג וכו'. מצאתי בגליון תוס' ישנים וז"ל ומיהו נראה דגמ' מסתפק אם איתא לדר' חייא משום דאיכא למפרך מה להצד השוה שבהן שכן אינן בתורת הזמה ולא משום דר' אפוטריקי אז אין ראיה ממאי דמוקי לה כרבנן וכן אמר הר"י ששמע דר' יוחנן ושמואל אית להו בשבועות דטענו בחטים והודה לו בשעורים פטור ואפ"ה איתא בירושלמי דפליג אר' חייא דהכא וע"כ משום דפרכי תורת הזמה ומוקי להאי קרא למין הטענה והשתא אפשר דהכי ס"ל לרבנן:

בא"ד תימה אפי' איתא לדר' חייא לא משתבע הכא וכו' ר"ל אפילו אם לא היה גזלן מבורר דלא אסהירו דאכל מנייהו תרי אלא דאסהידו ביה דהוו הנהו חיותא בידיה והוחזק כפרן לא היה משתבע אפי' אי איתא לדרב חייא דכגון זה לא נוכל למילף ממה הצד דעד א' והודאת פיו דיליף מיניה ר' חייא משום דאיכא למפרך מה להצד השוה וכו' ואפי' לפי מאי דמשני שכנגדו קאמינא לא אתי שפיר רלא שייך הכא דין דשכנגדו נשבע ונוטל כיון דאין כאן שבועה על החשוד ובזה יתורץ ג"כ מה שמקשי' התלמידים על קושיית התוס' מאי מקשו דלמא היינו הא דפרכא הגמרא והא גזלן הוא ר"ל דהוחזק כפרן בפקדון והכופר בפקדון פסול לעדות ולכך מקרי גזלן וליכא למילף ליה ממה הצד דא"כ לא הוה משני מידי:

ד"ה אין לך בידי פטור וכו' עד דהלכה כלישנא קמא פירוש דקתני בסיפא מנה לי בידך א"ל הן למחר אמר תנהו לי ואמר נתתיו לך פטור והלשון השני ס"ל דדוקא אסיפא קאמר רב נחמן דמשביעין אותו שבועת היסת משום דאיכא כאן דררא דממונא דהא אמר מתחלה הן אבל לא ארישא דכפר לגמרי:

ולמאן דאמר הילך פטור אמאי איצטריך קרא כל הך לישנא ממר יהודאי גאון נקטינן לה ולאו מעיקר גמרא הוא ובודאי דפירכיה דאמאי איצטריך קרא למעוטי קרקעות לאו פירכא גמורה היא דאיכא לאוקמי מיעוטא דקרא בשעד אחד מעידו והלה כופר בכל אלא דניחא ליה לפרושי צריכותא דמיעוטא דקרקעות אפילו במודה מקצת ועוד דעיקר מיעוטא דקרקעות גבי מודה מקצת הוא דכתיב. הר"ן.

ומורנו הרב נר"ו כתב וז"ל ולמאן דאמר הילך פטור וכו'. קשיא לי ודקארי לה אמאי קארי לה דנהי דחמר בה בורות וכף לא אסיק אדעתיה דסתם קרקע לאו הכי אידך תירוצא הוה ליה לאסוקי אדעתיה ובהא איכא למימר דלאו קושיא היא אלא דרך פירוש בעלמא. אבל אכתי קשה דאיצטריך קרא למעוטי משבועת עד אחד. ותו דליכא קרא מיותר דמכלל ופרט ממעטינן ליה. ויש לומר דידע שפיר המקשה דמכלל ופרט ממעטינן ליוע אבל מיעוטי טובא כתיבי' ווקד מינייהו למעוטי קרקעות ועלה קאמר קרא כי הוא זה דהיינו מודה מקצת ולא שבועת עד אחד ואסיק אדעתיה דמהודאה נתמעטו הקרקעות דכתיב כי הוא זה אבל מכפירה לא נתמעטו שאם הודה בכלים וכפר בקרקעות לא נתמעט מן הכתוב ומשני דאדרבה לא איצטריך קרא אלא לכפירת קרקעות וקרא הכי קאמר כי הוא זה עד אלהים יבא לישבע על מה שכפר ואין בכלל אלא מה שבפרט ונתמעטו קרקעות. עד כאן.

וז"ל מהר"י אבוהב מאן דאמר הילך פטור וכו'. יש להקשות שיאמר רב ששת שממה שמייט הכתוב קרקעות הוא למד שהילך פטור. ונאמר שאם כן הוא בגוף הקרקע עצמו היה להם לחלוק רבי חייא ורב ששת וכיון שכולם מודים בקרקע דפטור ואף על פי כן חולקין בהילך נראה דטעם פיטור הקרקע לא משום הילך הוא. יש להקשות היאך לא ראה המקשה שיכולין לתרץ שבא למעט הכתוב היכא דהודה בכלים וכפר בקרקעות ונאמר שכיון שמיעוט הקרקעות הוא מפסוק כי הוא זה כי שם נאמר על כל דבר פשע על שור וגר ומה שאמר כי אוא זה פירושו מודה מקצת אם כן נראה דמישט הקרקעות אינו אלא כשקשדה בהן. ע"כ. ובגליון כתוב וז"ל: כתוב בתוספות. ואם תאמר למאן דאמר הילך חייב איצטריך להיכא דהודה בקרקעות וכפר בכלים אף על גב דשייך משתמיט ואין לומר אי ידע זה גם ידע. דלמאן דאמר הילך פטור דאיצטריך איפכא להודאה בכלים וכפירה בקרקעות כדמסיק הא ליתא דלמאן דאמר הילך חייב איצטריך שפיר להודה בקרקעות וכפר בכלים אבל למאן דאמר. הילך פטור אז לא איצטריך להודה בקרקעות דתיפוק ליה משום הילך וגם סלקא דעתיה דלצ איצטריך להודה בכלים וכפר בקרקעות דלצ שייך משתמיט ואדרבה היה צריך ליישב לפי האמת מה מתרץ. ויש לומר אם תמצא לומר למאן דאמר הילך חייב דאיצטריך להודה בקרקעות וכפר בכלים אז היה קשה למאך דאמר טענו חטים ושעורים והודה בשעורים פטור למאי איצטריך והטפר מתרץ שני תירוצין חד אם תמצא לומר טענו חטיך ושעורים והודה באחד פטור והד אם תמצצ לומר חייב. עד כאן.

איצטריך קרא להיכא דחפר בה בורות שיחין ומערות איכא מאן דמפרש הא דאמרינן כי איצטריך קרא למעוטי היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות משום דלאו ממונא קטעין ליה. אלא תקוני בעלמא דמשמע דכי מתקן להר להנהו בורות כגון דאייתי עפרא וקא מליינהו. אי נמי ההוא עפרא גופיה דנפק מינייהו קצ מהדר ליה והא מילתא משבשתא היא דלאר היינו טעמא דמילתא אלא משום דכי חפר בה בורות שיחין ומערות לאו הילך הוא (דאלמא) דהא לאו היינו קרקע דקא טעין ליה ומשום הכי איצטריך קרא למעוטיה למימרא דכהאי גוונא במטלטלין חייב שבועה דהוה ליה מודת במקצת קרקע ופטור. עד כאן. מתשובות ה"ר יהוסף הלוי אבן מיגש. והראב"ד ז"ל כתב וז"ל: מה שכתוב בספר למאן דאמר הילך פטור קרקע אמאי איצטריך למעוטי ותריץ ליה כגון דחפר בה בורות דלאו הילך הוא קשיא לי וכהאי גוונא אמאי לא מחייב שבועה והא זוזי קא מודה ליה. דהא כופר בכלים ומודה בדמי ההיוק וגם הוא תובעו כלים וקרקעות ודמי היזקן בחפירותם והרי הוא מודה במקצת וכופר במקצת מטלטלין. ואיכא למימר דלא תבע מיניה דמי היזק החפירות אלא שיחזור וימלא אותן והוא מודה לו שימלא. עד כאן. וז"ל תוספי תוספות להרא"ש: כי איצטריך קרא היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות. הקשה ה"ר יונה אכתי כל הודאת קרקע הילך הוא שהרי אינו חייב להעמיד לו קיקע אחר אלא אותו קרקע הוא מחזיר ודמי קלקול החפירה דלאו הילך הוא היינו תביעת מטלטלין דאמרינן בפרק שור שנגח את הפרה הכניס שורו לחצר בעל הבית וחפר בה בורות שיחין ומערות בעל שור חייב בנזקי חצר ובעל חצר חייב בנזקי הבור ולא אמרינן על בעל השור למלויי הבור אלא נותן לו דמי היזקו ובעל חצר יסתום הבור ותירץ דמיירי שהודה במקצת קרקעות שחפר בהן בורות שיחין ומערות וכפר במקצת קרקע ומחייב שבועה בשביל הודאת החפירה דלאו הילך הוא וכפירת מקצת הקרקעות אי לאו קרא והוי האי שינוייא דהודה בכלים וכפר בקרקעות אלא דשנוייא קמא מהדר לאוקומי כשאין שם תביעה אלא בקרקע שטענו קרקעות ומה טחפר בה וקלקלה וכפר לו במקצת קרקעות והורה לו באותן קרקעות שחפר בהן ובהכי מיתרצא מה שהקשו התוספות הא כלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות דהילך הוא אמאי לא שני דהוי דומיא דכלים וקרקעות דחפר בה בורות שיחין ומערות. עד כאן. ולענין פסק כתב הרמ"ך וז"ל: אין נשבעין שבועת התורה על כפירת קרקעות אפילו חפר בהן בורות שיחין ומערות והפסיד שדהו והלה טוען ואומר שתים חפרתי ובעל השדה אומר שלשה חפרת והרי קלקלת השדה בכך וכך אינו נשבע על זה אלא היסת ולא על הודאתן בכפירת כל המטלטלין שטען על הנתבע עמהן וכן הדין אם כפר במקצת קרקעות ום כל המטלטלין. תשובה לרבינו הודה במקצת כלים תייב וכן בקרקע נשבע כן על ידי גלגול אי נמי היכא דאיכא פירא בארעא. עד כאן.

תא שמע דתני רמי בר חמא וכו' הקשו בתוספות אמאי לא שנאן כסדר הכתובים. ותה אמאי לא מקשה מכמה משניות. ותו קשה לי אמאי מני להו כרוכלא וכי לא ידעינן מאי נינהו ארבעה שומרים. ותו ודקארי לה מאי קארי לה. ותו דלא קיימא לן כדתני רמי בר חמא ומאי מותיב מיניה ובהא איכא למימר דרבנן לא פליגי עלה משום דהילך פטור אלא משום דסבירל להו דעירוב פרשיות כתיב כאן וארבעה שומרים אין צריכים כפירה במקצת. ויש ליישב דמשום הכי מותיב מדתני רמי בר חמא משום דמשמע ליה טפי דהוי הילך ולאו דאמר ליה חדא מתה בפשיעה דבעינן לשלומי לך. מדתני להו על סדר זה לא מיבעיא שומר חנם דלית ליה שום הנאה דמעולם לא טעין פשעתי ובעינא לשלומי אלא אפילו שואל דאית ליה הנאה לא טעין הכי כיון דלא שקיל אגרא למיטר להו ולא מבעיא שואל אלא אפילו שומר שכר דנטיר באגרא אפילו הכי לא טעין הכי דודאי שפיר נטר ולא מתה והוי הילך הילכך מדנקיט להו על סדר זה הכי קאמר ליה חדא לא היו דברים מעולם וחדא מתא מאונס וחדא הרי שלך לפניך ומשני לעולם לאו הילך הוא אלא דאמר ליה מתה בפשיעה ובעינא לשלומי והא דנקיט להו בסדר זה משום דשומר חנם פטור מן הכל שואל חייב בכל ושומר שכר חייב בגניבה ואבידה ופטור מן האונסים כמו שכתבו בתוספות. מורנו הרב נר"ו.

צריכים כפירה במקצת והודאה במקצת וכו' אין להקשות דפטור משבועה במיגו דאי בעי הוה מודה באחד וכופר בשתים לגמרי דפשיטא דגם בכי האי גוונא היה חייב שבועה כדין כל מודה מקצת שאינו בא לומר רק דשבועת שומרים אינו חייב אלא אם כן בשלשה פרות כדמסיק. ואין להקשות דיפטר במיגו דאי בעי טוען בשתיהן נאנסו ואין כאן כפירה דיש לומר כמו שתירצו התוספות במסכת שבועות כגון שתובעו פרה שעומדת לפניו ואומר שלי היא וזה כופר דלא מצי למימר נאנסו. ואין להקשות על התירוץ כאן דמתרץ ומתו כולם בפשיעה יהא נאמן במיגו דאו בעי אמר מתו שתים באונס. ויש לומר דאיירי כגון שיש עדים באחת שמתה בפשיעה דלא מצי למימר מתה באונס ולכך כופר לגמרי. גליון.

היכי דמי לאו דאמר ליה הילך כלומר שכפר במקצתם והודה במקצת שהוא פקדון אצלו דכלון שכן על כרחך הילך הוא דכל פקדון ברשותא דמריה קאי וכדכתיבנא לעיל. ומכאן ראיה לפייאושנו דאי לא מהיכן פשיטא ליה כולי האי שהפקדון שהודה לו בבית דין היה והוי הילך והלא יותר קרוב לומר שהיה הפקדון בביתו או באגם דלא הוי הילך אלא ודאי כדאמרן והכי נמי מוכח מהא דאמרינן בסמוך דההיא פרה דאודי בה מתה וחייב לשלומי דלא הוי הילך אלמא לא משכח אנפא בפקדון דלא הוי הילך אלא בדלא הוי בעיניה ברשותיה הילך הוא ואף על גב דקאי באגם דסתם פרה באגם קיימא. וזה ברור. הריטב"א ז"ל.

שלשה מסרתי לך ומתו כולם בפשיעה יש להקשות למה הוצרך המתרץ לזה שהטוען אומר ומתו כולהו בפשיעה שלא היה צריך לומר אלא שלשה פרות יש לי בידך ונאמר שכוונת המתרץ להרחיק לנו הנושא שיש בו הילך אפילו בטענת הטוען. מהר"י אבוהב ז"ל.

בתוספות בד"ה ולמ"ד הילך פטור כו' תימא גם למ"ד כו' הא לא שייך משתמיט עכ"ל. ויש להקשות דהא איצטריך קרא לפטור היכא דאיכא כפירת שעבוד קרקעות או הודאת שיעבוד קרקעות כגון במלוה בשטר וכדאמרינן לעיל בשמעתין ובכה"ג ודאי שייך אישתמוטי וקמ"ל דאפ"ה פטור ובשלמא למאי דמקשה בגמרא לענין הילך א"ש דמה"ט גופא ידעינן דהודאת מלוה בשטר אינו מביאה לידי שבועה דכל שטר הילך הוא וכפירה נמי לא שייך כלל בשטר וכ"ז לפמ"ש לעיל דכפירת שיעבוד קרקעות לא שייך אלא בשטר דוקא אף למ"ד שיעבודא דאורייתא כמבואר לעיל באריכות אבל לקושי' תוספ' דקאי למ"ד הילך חייב ומשום אשתמוטי א"כ ודאי קשיא הא איצטריך לענין הודאת מלוה בשטר ויש ליישב משום דהתוס' לשיטתייהו דלמ"ד דשיעבודא דאורייתא שייך כפירת שיעבוד קרקעות אפי' במע"פ היכא שלא מחל השיעבוד וא"כ ע"כ צ"ל דהא דמקשה הכא בגמרא אמאי איצטריך קרא לפטור קרקע משבועה היינו למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא דא"כ ודאי איצטריך קרא להודאת מע"פ ולא מחל השיעבוד דבכה"ג לא שייך לפוטרו מטעם הילך אלא מגזירת הכתוב דשיעבוד קרקעות וא"כ דקושית הגמרא למ"ד שעבודא ל"ד מקשו שפיר ודו"ק:

בד"ה אמאי איצטריך קרא תימא הא ליכא קרא מיותר כו' וכופו"כ איצטריך למעוטי שטרות עכ"ל. ולכאורה לק"מ דהא בכל הני דממעטינן מכופו"כ כגון עבדים ושטרות משמע דכשמודה בא' מהם הילך הוא דשטרות גופייהו לאו בני הלוואה נינהו להוציאם בהוצאה אלא שמוסרם לידו בתורת פקדון ולסברת המקשה כל פקדון הילך הוא דכל היכא דאיתא ברשותיה דמרא איתא וא"ל דמיירי כגון שנאבדו בפשיעה ובעי לשלומי דהא המקשה לא ס"ד הא מלתא כדמקשה בסמוך גבי פרות. ומיהו בלא"ה הוי מצי תוספ' להקשות דקרא ודאי איצטריך לקרקעות גופייהו ולפוטרן מתשלומי השומרים דשבועה ותשלומין כחדא נפקי מכופו"כ כדאיתא לקמן פרק הזהב וכמ"ש תוספות שם דאפילו ש"ח אינו משלם בפשיעה אבל לשיטת הפוסקים דקרקעות ודכוותייהו לא מימעטו מפשיעה אלא מגניבה ואבידה דש"ש א"ש דבש"ש כתיב כופו"כ באפי נפשיה ודו"ק:

בא"ד וא"ת לימא דאיצטריך למעוטי משבועה דע"א עכ"ל זה נמשך לדבריהם הקודמים דקושית הש"ס קאי על התנא אבל אי הוי אמרינן דמקרא גופיה קשיא ליה למאי איצטריך לא הוי שייך לומר דאיצטריך לשבועה דע"א דהא שבועת ע"א לא כתיב כלל בהאי ענינא דכופו"כ ובאמת נתקשה הר"ן בפ' שבועת הדיינים למצוא טעם לפטורא משבועת ע"א בקרקעות וכיוצא ונתן טעם לשבח ע"ש באריכות דמהאי דקרא דשבועת מודה במקצת לא שייך למילף שבועה דע"א לענין זה אבל לדברי תוספות הקודמים דעל תנא קאי מקשו שפיר וק"ל:

בגמרא ת"ש דתני רמי ב"ח כו' לאו דא"ל הילך כו' דהמקשה סבר דע"כ מיירי בדא"ל הילך כגון דהאי דמודה בה הוא בעין דא"כ אמאי מחייב שבועה הא הוי משיב אבידה דאי בעי הוי כפר בכל והיה טוען נאנסה אהאי דמודה בה דבשלמא להד"ם לא הוי מגו משום חזקה דאין אדם מעיז לכפור בכל במאי דידע ביה חבריה דמה"ט גופא לא אמרינן האי מגו בכל מודה במקצת משא"כ נאנסו ודאי לא הוי העזה כיון שאין הלה מכיר בשקרו והיינו כפי' ריב"א בפ' הגוזל דף ק"ז והיא הסכמת הפוסקים להלכה וא"ל דמגו דנאנסה לא הוי מגו משום דבנאנסה גופא חייב שבועה דאורייתא הא ליתא אליבא דרמי בר חמא דלדידיה לעולם לא שייכא שום שבועת השומרים דנאנסה אלא בדאיכא בהדה כפירה במקצת והודאה במקצת וא"כ קשה שפיר הא הוי כמשיב אבידה בהאי דמודה בה במגו דנאנסה והיה פטור מהשבועה אע"כ דאיירי שלא היה יכול לטעון נאנסה אהאי דמודה כגון דקיימא קמן וא"כ מקשה שפיר דהילך הוא וע"ז משני התרצן דאיירי שפיר דאותה שמודה בה היינו שמתה בפשיעה דלאו הילך הוא אלא שהוסיף בלשונו לומר שהתובע טוען ג' פרות מסרתי לך ומתו כולהו בפשיעה דלכאורה שפת יתר הוא ולדרכינו א"ש שבא לומר שהתובע טוען ברי שמתו כולהו בפשיעה וא"כ מה שהודה הנתבע דחדא מתה בפשיעה לא הוי כמשיב אבידה דאי הוי טען שמתו כולם באונס היה מעיז פניו לכפור בכל בדבר שחבירו מכיר בשקרו כיון שטוען ברי ובכה"ג לא הוי מגו כמו בכל מודה במקצת לענין להד"ם ועי"ל דהתרצן השיב לו כפי האמת דאליבא דרמי ב"ח לא שייך כלל לחלק בין העזה דנאנסו ובין העזה דלהד"ם אלא בכל ענין אין אדם מעיז לכפור בכל וא"כ לא הוי מגו וכמ"ש בלשון התוספות פרק הגוזל דריב"א גופא לא פי' כן אלא למאן דפליג אדרמי ב"ח דוקא ע"ש באריכות בלשון התוספות ותמצא שדברי ברורים ומוכרחים הם נמצא דלפ"ז נתיישבה קושיית התוספות אמאי לא מקשה ממשניות טובא דהתם ודאי ידע דאיכא למימר דמה שמודה אינו בעין אלא נאבד בפשיעה ואפ"ה לא תקשה דלהימן במגו דנאנסה דהא לדידן דלית לן דרמי ב"ח בנאנסו לחוד חייב שבועה דאורייתא וכ"ש דלא שייך מגו דלהד"ם דאין אדם מעיז לכפור בכל ודוק היטב:

בתוספות בד"ה ש"ח פטור מכל וכו' ולכך תנא להו כסדר זה עכ"ל לכאורה אין זה ענין לסוגיא דשמעתין ובפ' הגוזל הוי להו לפ' כן ויש ליישב קצת משום דמפשטא דמימרא דרמי ב"ח לא משמע דאיירי משבועה דנאנסה כלל אלא אפשר דמודה דבנאנסה לחוד חייב שבועה והא דקאמר צריך כפירה והודאה היינו לאפוקי מסברת רש"י שכ' התוספות פרק הגוזל אליבא דר"ח בר"י דבשומרים אפילו בכופר בכל דלהד"ם חייב שבועה דאורייתא ע"ש וא"כ לפ"ז לא היה מקום לפרש דנקיט להו בזה הסדר משום חלוקי חיוב שמירתן דהא לענין להד"ם הכל שוין אבל מסוגיא דשמעתין משמע להדיא דרמי ב"ח אשבועה דנאנסו קאי מדמוקי ליה בג' פרות דוקא וא"כ כתבו שפיר דמש"ה נקט להו בזה הסדר דלענין שבועה דנאנסו שייך לחלקם בענין זה ודע דאע"ג דשואל חייב בכולם מכל מקום שייך ביה שבועה דנאנסו לענין מתה מחמת מלאכה ועפ"ז יש ליישב קצת המשך לשון התוספות בקושיא שאח"ז ואין להאריך:

בגמרא ת"ש דתני אבוה דר' אפטוריקי לדר' חייא קמייתא כו' כל הרואה ישתומם על ככה מה ראה להפסיק כל כך בין הפרקים ולערבב השמועות דכבר שבקה לדר"ח קמייתא ונקט לבתרייתא ושקיל וטרי בהו ועכשיו חוזר על הראשונות. והנלע"ד בזה דקושיא זו נמי לא קאי אלא למאן דס"ל הילך פטור ופליג אדר"ח בתרייתא ומשמע דבקמייתא ודאי מודה ומש"ה קשיא ליה דאבוה דר' אפטוריקי דבלא"ה לא היה מקום להקשות כן דאיכא למימר דבלא"ה ע"כ דר"ח קמייתא לא איירי אלא במלוה דהתם איכא ק"ו לחייב בהעדאת עדים יותר מהודאת פיו כדאמרינן לעיל ואף על גב דפריך מה לפיו שכן לא הוחזק כפרן משא"כ בעדים הא שני שפיר דבעדים נמי לא הוחזק כפרן דכופר במלוה כשר לעדות דמשתמיט משא"כ בפקדון דכ"ע מודו שהוחזק כפרן בעדים פסול לעדות משום דלא שייך אשתמוטי א"כ לא שייך למילף בק"ו לחייבו שבועה כיון שהוחזק כפרן ולפ"ז י"ל דאבוה דר' אפטוריקי מיירי בפקדון דבכה"ג מודה ר"ח דלא שייך ש"ד בהעדאת עדים כדכתיבנא ואף אם נאמר דאבוה דר' אפטוריקי מיירי בכל ענין מדקתני סתמא מ"מ י"ל דר"ח תנא ופליג ומוקי לקרא דכי הוא זה בפקדון דוקא ולא שמעינן היא גופא דכופר בפקדון פסול לשבועה וא"ל הא זימנין דבפקדון נמי משכחת לה דלא מפסיל כגון שלא העידו העדים דאכתי איתא לפקדון בביתו וא"כ י"ל דאשתמוטי משתמיט שנאבד ממנו בפשיעה וסבר עד דמשכחנא לגנב או דליהוי לי זוזי וכדאמרינן לקמן מ"מ י"ל דקרא ע"כ בלא"ה לא איירי בהאי עניינא דאל"כ בהודאת פיו אמאי מחייבינן ליה בפקדון במב"מ הא אית ליה מגו דנאנסה כמ"ש לעיל אליבא דרמי ב"ח אע"כ דהא דמחייבינן שבועה בפקדון במב"מ היינו שאותה שמודה היא בעין לפנינו וא"כ בהאי עניינא גופא דייקינן דבהעדאת עדים אין להשביעו דכיון שהיא בעין הוחזק כפרן גמור ופסול לשבועה ואף אם נאמר דליתא לדרמי ב"ח וא"כ שפיר שייך שבועה דהודאת פיו בפקדון אפילו כשאינה בעין דהא לא שייך מגו דנאנסה דבנאנסה לחוד חייב שבועה דאורייתא מ"מ י"ל דקרא דמיעוטא בפקדון איירי שפיר כשהיא בעין דוקא דבכה"ג יש טעם שלא להשביעו משא"כ באינך דאיכא ק"ו ומנ"ל לסתור הק"ו לגמרי אבל למ"ד הילך פטור א"כ לעולם לא משכחת מב"מ בפקדון אלא היכא דמה שמודה אינו בעין אלא שנאבד בפשיעה כדמוקי בסמוך ברייתא דרמי ב"ח דאי בדאיתא בעין ה"ל הילך ופטור אלא בדליתא בעין ואי משום מגו לא חיישינן כמ"ש לעיל לסברת התרצן בסמוך וא"כ דקרא דהודאת פיו לענין פקדון לא איירי אלא בדליתא בעין א"כ לא שייך לאוקמי מיעוטא דהעדאת עדים לענין פקדון דמ"ש הא כיון דליתא בעינא בפקדון נמי לא הוחזק כפרן דא"ל שנאבד בפשיעה ואשתמוטי אשתמיט עד דמשכח לגנב כדאמרי' לקמן ולפ"ז מקשה שפיר ודוק היטב. ואם אמנם אפשר בעלי הש"ס לא כיוונו לזה מכל מקום כתבתי הנלע"ד עפ"י סברות נכונות ומוכרחות ומתיישבות בזה כמה קושיות בעזה"י:

בתוספות בד"ה והודה בשעורים פטור אף מן השעורים כדמוכח שלהי המניח עכ"ל וצ"ע מה כוונתם בזה ועוד דאדרבה קשה דהא ע"כ הא דפטור משעורים לאו מקרא דכי הוא זה ילפינן אלא מסברא ידעינן דפטור וא"כ אמאי איצטריך קרא לפטור משבועה דממילא ידעינן כיון דפטור משעורים א"כ אין כאן הודאה במקצת כלל ונראה דלזה בעצמו כוונו התוספ' וכ' כדמוכח שלהי המניח וכוונתם דשם רבה בר נתן אמר כן מסברא דנפשיה אליבא דרבנן וממילא מוכח שחושב לסברא פשוטה לפטור משעורים אפילו אליבא דר"ג דמחייב שבועה דאי ס"ד דלר"ג חייב בדמי שעורים דיש סברא לחייבו בדמים א"כ מנ"ל לרבה ב"נ דלרבנן פטור מדמים ולהמציא פלוגתא חדשה בין ר"ג לחכמים דלמא לא פליגי אלא לענין שבועה לחוד ובקראי דמייתי הכא פליגי אבל לענין הדמים דתליא בסברא כיון דשמעינן לר"ג דע"כ מחייבו בדמים דאל"כ לא שייך כלל לחייבו שבועה דהא אין כאן הודאה במקצת כלל אע"כ דחייב בדמים וא"כ נאמר דרבנן מודו ליה בהא כיון דלא אשכחן דפליגי א"ו דרבה ב"נ סובר דר"ג גופא אף על גב דמחייב שבועה אפ"ה מודה דפטור מדמי שעורים שאין שום סברא לחייבו בשעורים ואפ"ה מחייב שבועה דשפיר הוי הודאה במקצת אלא שחכמים פטרוהו מדמים משום דהוי כמחל לו על השעורים כמבואר בפוסקים נמצא דפטור שבועה לא תליא בפטור' דשעורים ומשו"ה איצטריך קרא לרבנן ואבוה דרא"פ דמיבעי ליה קרא למלתא אחרינא ע"כ דסבר כר"ג כנ"ל ומצאתי עזר מלשון תוספ' פ' שבועת הדיינים ושם נאריך מזה בעזה"י ודו"ק:

בד"ה שכנגדו קאמינא וא"ת מ"ש עכ"ל ואף על גב דמשנה מפורשת היא בפ' כל הנשבעין מ"מ אפשטא דמתני' לא מצי לאקשויי בפשיטות משום דבלא"ה הא דמחוייב שבועה ואיל"מ פלוגתא דתנאי היא כדמשמע שם בפלוגתא דשניהם חשודין כמ"ש התוספות באריכות. ועוד דהא עיקר הדין דמ"ש ואיל"מ ילפינן מקרא דשבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים וא"כ תנא דשמעון בן טרפון מוקי לקרא למלתא אחריתא כדאיתא שם דמה"ט פליגי רב ושמואל אנסכ' דר' אבא אבל הכא דמשמע בפשיטות דכולהו אמוראי מודו בדין שכנגדו נשבע ונוטל וא"כ מקשה שפיר דהא במשאיל"מ קי"ל דהכי הילכתא וק"ל והא דקשיא להתוספ' אדינא דשכנגדו נשבע ונוטל אמאי לא אמרינן שיטול בלא שבועה כמו בנסכא דר"א ולא מקשו להיפך דבמשאי"ל יש לפסוק דשכנגדו ישבע י"ל משום דמשאי"ל ילפינן מקרא דשבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים משמע משם דלא שייכא שום שבועה בכה"ג ושם יבואר באריכות מה שיש לדקדק על זה וק"ל:

תוס' ד"ה רבי חייא וכו' אר"ח א"ש עיין נדה דף כו ע"א ברש"י ד"ה אמר אביי:

ד"ה אי וכו' דהלכה כר"ח עיין שבועות דף מו ע"א תוס' ד"ה בטוענו:

ד"ה שכנגדו וא"ת מ"ש. יש לעיין איך תלי הקושיא כאן הא דין זה ערוך במתני' רפ"ז דשבועות דכשכנגדו חשוד נשבע ונוטל והו"מ להקשות שם במקומו:

תד"ה למ"ד הילך פטור, תימ' גם למ"ד הילך חייב כו', וע' בשיטה מקובצת שהקשה דלמא אצטריך קרא להודאת קרקע וכפירת ממון, ותי' דא"כ גם למ"ד הילך פטור ל"ק דהא אצטריך לכפירת קרקע, א"כ עדיין קשה דלמא זהו גופא פירכת הש"ס דלכ"ק לא אצטריך דשייך מגו דכ"ה ולהודאת קרקע הוי הילך, ואי דא"כ היאך משני שטענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות, דא"כ בקיצור הו"ל לתוס' להקשות אשינוי' דש"ס. ונ"ל דס"ל לתוס' דלמ"ד הילך פטור אצטריך שפיר קרא לכ"ק, דאך מטעם מגו י"ל אא"מ והיינו דאשתמוטי קמשתמיט דזה רוצה להודות במקצת ולכפור במקצת באופן דלא יהי' העזה, אם יודה הקרקע ויכפור הכלים הוי הילך והוי העזה, ולהודות הכל אין בידו לשלם כ"כ, מש"ה הודה הממון דלא הוי הילך וכופר הקרקע וישלם הממון בקרקע, ולכי הוי ליה זוזי ישלם ג"כ הקרקע, אבל למ"ד הילך חייב שפיר הקשו, ובזה ניחא ג"כ דברי תוס' בב"ק (דף ק"ז) במה שכתבו בההיא דכפירה קמן, ולכאורה תימה דהא ל"ש אשתמוטי והוי העזה ולפטור במגו, אע"כ כנ"ל. ובאמת רחוק בעיני הדבר לומר כן ותמי' גדולה בעיני על דברי תוס' בב"ק, זולת שנאמר דתוס' קאי לאביי דסבר מלוה ישינה, והא דלא ניחא להתוס' דהכא ג"כ בזה, דלמ"ד הילך חייב אמרי' מלוה ישינה, משום דמשמע דעדיין לא ס"ד דהש"ס מאביי ודוחק, אח"כ ראיתי באו"ת (סי' צה) שהקשה אקושי' תוס' בשמעתין דלמא מלוה ישינה יש לו, ונדחק בזה ע"ש, וצ"ע רב: