לאהדורי גט — שאבד מן השליח המביאו קודם שנתן לה:
תקנתא — לקמן בשמעתין מפרש מאי היא:
בממונא — דהפקר ב"ד הפקר:
תובעין אצטריכא ליה — קרא לתובעין אתא ולמעוטי מידי דאיאוש ואפקריה:
כדי נסבה — בלא מקרא אלא אסמכינהו אקרא בעלמא:
ת"ש — דאוקמינן לעיל חמור לסימני אוכף אתא:
אימא בעדי אוכף — אם יש עדים המכירין בטביעות עין לאוכף שהוא שלו מחזירין לו את החמור:
דרשהו — והכי משמע עד דרוש אחיך אותו עד דרשך את אחיך:
בעדים — שיבא עדים שהוא שלו:
אין מעידין — על אדם שמת להשיא את אשתו אלא אם כן ראו פרצוף פניו שהוא עם החוטם:
דארוך או גוץ — שאין זה סימן שהרבה ארוכין וגוצים יש:
כליו — בגדיו:
חיישינן — שמא השאילם לאחר ואותו אחר ראו שמת:
מסקב — דורוייש"ר בלעז:
חיורי או סומקי — אין זה סימן שהרבה כאלה יש:
מצאו קשור בכיס שלו או בארנקי כו' — שליח המביא גט ואבד הימנו לאחר זמן מצאו קשור בכיס שלו או בארנקי כו':
בין כליו — כלי תשמישו שבביתו:
אפילו לזמן מרובה — אע"ג דתנן (גיטין דף כז.) המביא גט ואבד הימנו מצאו לזמן מרובה פסול הכא כשר:
ניחוש לשאלה — שמא השאיל כיסו לאחר והוא קשרו בו:
דמסמני — מנחשי ואומר סימן לאדם שמשאיל כיסו שמוכר לו מזלו:
דמזייף — שהיה לכל איש חותם ניכר בטבעתו וכששולח שום דבר סתום מכסהו וחותמו בטבעתו לפיכך אינו משאיל טבעתו שמא יעשה זה חותם כנגד חותמו ויזייף בו את שליחותיו:
אין מעידין על השומא — המעידין על האשה להשיאה ואמרו סימן היה בו שומא באבר פלוני:
שומא — וורוא"ה בלעז:
סימנין דרבנן — וגבי אשת איש דאיסור דאורייתא הוא לא סמכינן עלייהו:
בבן גילו — הנולד בשעתו שנולדו במזל אחד:
בסימנין העשויין כו' — אם עשויין להשתנות או אינן עשויין להשתנות אם בחייו היתה שומא שחורה במותו נעשית לבנה או איפוך:
מובהק — ואפילו סימנין דרבנן יש לסמוך על זה:
היכי מהדרינן — כלומר מה תקנה ראו חכמים בדבר ליכנס בספק להחזיר ממון למי שאינו שלו: אלא ל"ג:
וכי אדם עושה — ובניחותא דמוצא מאי איכפת לן אם מי שאבדה ממנו לא ניחא ליה:
אלא — אמר רבא כל אובדי אבידה ניחא להו שתהא דת זו בישראל למיתב סימנין וכל הבא ונותנו יטלנה מאי טעמא מידע ידע דעדים לית ליה פעמים שאין לו עדים עליה ואם יזקיקוהו לעדים לא תבא לעולם לידו ומימר אמר טוב לי שיחזירוה לכל האומר סימניה דלא שכיחא דנימא סימנין דידה אלא אנא דכ"ע לא ידעי כו':
אלא הא דתנן כו' — ואמרו להחזיר לו למלוה בלא עדים בסימן זה שאומר שלשה היו ומשלשה לוים ואם מן הלוה נפלו שכבר פרעם מי ניחא ליה בתקנה זו שיתנם המוצאם לכל הבא ונותן סימניהם והלא טוב לו שיהו מונחים ביד המוצאם עולמית דכל זמן שהם בידו ולא יחזירם למלוה הרי הם כשרופים ולא ניחא דליהדר להו בסימנין דלמא מיתרמי דידע מלוה בסימניהן:
התם — בסימנין כי האי לא איכפת לן בניחותא דלוה דודאי לאו מיניה נפיל דהנך שטרי אחריני מאי בעו גביה:
1לאהדורי גט אשה בסימנים. אי אמרת דאוריית' מהדרינן, ואי אמרת דרבנן כי עבוד רבנן תקנתא בממונא, אבל באיסורא לא עבוד רבנן תקנתא.
2ת"ש אף השמלה היתה בכלל כל אלו, ולמה יצאת להקיש אליה? ולומר לך: מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין חייב להכריז, אף כל דבר שיש לו סימנין ויש לו תובעין חייב להכריז. תנא: תובעין אצטריכא ליה, סימנין כדי נסבא׃
3ת"ש חמור בסימני אוכף. אימא ״בעדי אוכף״.
4ת"ש (דברים כב, ב) והיה עמך עד דרוש אחיך אותו וכי תעלה על דעתך שיתננו לו קודם שידרשנו?! אלא דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי.
5מאי לאו בסימנין? לא, בעדים.
6ת"ש אין מעידין אלא על פרצוף הפנים עם החוטם, אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו.
7שמע מינה סימנין לאו דאורייתא! אמרי: גופו דארוך וגוץ. כליו דחיישינן לשאלה.
8אי חיישינן לשאלה, חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן? אמרי: אוכף, לא שאולי אינשי אוכפא, משום דמסקב ליה לחמרא.
9איבעית אימא: כליו בחיורי ובסומקי.
10אלא הא דתניא: מצאו קשור בכיס או בארנקי ובטבעת, או שמצאו בין כליו, אפילו לזמן מרובה כשר. ואי ס"ד חיישינן לשאלה, כי מצאו קשור בכיס אמאי כשר? ניחוש לשאלה!
11אמרי: כיס וארנקי וטבעת לא משאלי אינשי. כיס וארנקי משום דמסמני, וטבעת משום דמזייף.
12לימא כתנאי: אין מעידין על השומא, ואלעזר בן מהבאי אומר: מעידין על השומא. מאי לאו בהא קמיפלגי? דת"ק סבר: סימנין דרבנן, ואלעזר בן מהבאי סבר: סימנין דאורייתא.
13אמר רבא: דכ"ע סימנין דאורייתא, והכא בשומא מצויה בבן גילו קמיפלגי. מר סבר: שומא מצויה בבן גילו, ומ"ס שומא אינה מצויה בבן גילו.
14איבעית אימא: דכ"ע שומא אינה מצויה בבן גילו, והכא בסימנין העשוין להשתנות לאחר מיתה קמיפלגי. מר סבר: סימנין עשוים להשתנות לאחר מיתה. ומר סבר: סימנין אין עשוים להשתנות לאחר מיתה.
15אב"א דכ"ע שומא אינה עשויה להשתנות לאחר מיתה, וסימנין דרבנן, והכא בשומא סימן מובהק הוא קמיפלגי. מ"ס שומא סימן מובהק הוא, ומ"ס שומא לאו סימן מובהק הוא.
16אמר רבא: את"ל סימנין לאו דאורייתא, היכי מהדרינן אבידתא בסימנין? דניחא ליה למוצא אבידה דנהדר בסימנין, כי היכי דכי אבדה ליה לדידיה נמי נהדרו ליה בסימנין.
17אמר ליה רב ספרא לרבא: וכי אדם עושה טובה לעצמו בממון שאינו שלו?
18אלא ניחא ליה לבעל אבידה למיהב סימנין ולמשקליה. מידע ידע דעדים לית ליה, ומימר אמר: כולי עלמא לא ידעי סימנין מובהקים דידה, ואנא יהיבנא סימנין מובהקים דידה ושקלנא לה.
19אלא הא דתנן, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אחד הלוה משלשה יחזיר ללוה, שלשה שלוו מן האחד יחזיר למלוה. ניחא ליה ללוה לאהדורי ליה למלוה?
20אמר ליה: התם סברא הוא, אחד הלוה משלשה יחזיר ללוה דגבי לוה שכיחי, גבי מלוה לא שכיחי. ש"מ מלוה נפול. שלשה שלוו מאחד יחזור למלוה דגבי מלוה שכיחי, גבי לוה לא שכיחי.
ת"ש חמור בסימני אוכף — ברייתא היא:
דרשהו אם הוא רמאי מאי לאו בסימנין — וא"ת דבמתני' (לקמן בבא מציעא כח:) דריש מהאי קרא דלא יחזיר אף בסימנין וי"ל דאסמכתא היא כדקתני עלה בברייתא משרבו הרמאים התקינו אבל הכא משמע ליה שהיא דרשה גמורה מדקאמר וכי תעלה על דעתך לומר כו' ועי"ל דבמתני' מיירי בידוע שהוא רמאי לכך צריך עדים אבל הכא מיירי בסתם בני אדם:
מצאו — גט קשור בכיס יחזיר המוצא לשליח או לבעל השואלו בסימני הכיס:
(וניחוש לשאלה) — וא"ת ולוכח מהכא דסימנין דאורייתא ובפרק בתרא דיבמות (דף קכ. ושם ד"ה מצאו) פריך מהכא דסימנין דאורייתא וי"ל דמצי לאוקמה כגון שאותו שאבדו מצאו ומכיר הכיס בטביעות עין דכיון שבעצמו מצאו נאמן וה"נ הוה מצי למדחי התם:
כיס וארנקי משום דמסמני — וא"ת והכתיב לא תנחשו וי"ל בשלהי במה אשה (שבת דף סז.) אמרינן כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי:
ואנא יהיבנא סימנים מובהקין דידה — לא מובהקין ממש קאמר אלא מובהקים מסימני חבירו כמו זה אומר מדת ארכו וזה אומר מדת רחבו ולקמן (בבא מציעא דף כח:) נמי דקאמר לעולם גלימא מכריז ולא אמר סימנין מובהקין התם נמי לאו מובהקים ממש קאמר אלא שלא אמר סימנים טובים שיש בו כי אם כסימנין דסומקי וחיורי:
לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.
איבעיא להו סימנין דאורייתא או דרבנן וכו' וסימנין כדי נסבה פי' אגב גררה הזכירה משנתנו הסימנין ולאו דוקא הן.
ת"ש חמור בסימני אוכף — פי' אוכף הוא שלפעמים נתון על המרדעת של חמור כדי למנוע חבור המשוי על גבי חמור. ת"ש דתנן בהאשה פרק בתרא דיבמות אין מעידים אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סימנין בגופו כלומר אם נותנין העדים סימני פרצופו ואמר מי שפרצופו כך וכך ראינוהו שמת משיאין את אשתו.
ופרקי' גופו דארוך וגוץ דלאו סימן מובהק הוא כליו חיישינן שמא שאולין היו לו ומקשי' אי הכי חמור בסימני אוכף נמי דלמא שאול הוא ואע"ג דאיכא סהדי האי דאיכוף להאי גברא הוא נימא דלמא השאילו לאחרים דהא אמרת גבי כלים חיישינן לשאלה. ופרקי' איכוף לא מושלי אינשי למה כי פעמי' שתהיה בהמת בעל האיכוף רזה ובהמת השואל שמנה וכשנותנין עליה זה האיכוף מתפתח וכשמחזיר על בהמתו של המשאיל מסקבה פי' עושה בה חבורה כדגרסי' במשקין סקבא דשתא ריגלא.
אלא הא דתניא מצא לגט — קשור בכיס בארנקי בטבעת או שמצאו בכליו אפי' לזמן מרובה כשר ואי חיישינן לשאלה אמאי כשר ניחוש דלמ' השאיל כיסו או טבעתו או ארנקי שלו לאדם אחר והוא שקשר זה הגט עמהם וגט זה של אדם אחר הוא ואינו זה הגט שהיה בידו של משאיל.
ופרקי' כיס וטבעת וארנקי לא מושלי אינשי ופשוטה היא — והא דאמרי' אין מעידין על השומא.
ושומא מצויה בבן גילו וסימנין עשוין להשתנות אחר המיתה כולן פשוטות הן — וסוגיין דשמעתין מאן דאמר סימנין דאורייתא היינו דמהדרינן אבידתא בסימניה ואפי' למאן דאמר סימנין לאו דאורייתא הן אם הן סימנין מהדרינן לה לאבידה.
מסכת בבא מציעא דף כ״ז עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 20 קטעים ממוספרים, כ־426 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
לדף הביאור המלאלאהדורי גט שאבד מן השליח המביאו קודם שנתן לה:
תקנתא לקמן בשמעתין מפרש מאי היא:
בממונא דהפקר ב"ד הפקר:
תובעין אצטריכא ליה קרא לתובעין אתא ולמעוטי מידי דאיאוש ואפקריה:
כדי נסבה בלא מקרא אלא אסמכינהו אקרא בעלמא:
ת"ש דאוקמינן לעיל חמור לסימני אוכף אתא:
אימא בעדי אוכף אם יש עדים המכירין בטביעות עין לאוכף שהוא שלו מחזירין לו את החמור:
דרשהו והכי משמע עד דרוש אחיך אותו עד דרשך את אחיך:
ועוד 24 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Bava Metzia 27b · Sefaria
ת"ש חמור בסימני אוכף ברייתא היא:
דרשהו אם הוא רמאי מאי לאו בסימנין וא"ת דבמתני' (לקמן בבא מציעא כח:) דריש מהאי קרא דלא יחזיר אף בסימנין וי"ל דאסמכתא היא כדקתני עלה בברייתא משרבו הרמאים התקינו אבל הכא משמע ליה שהיא דרשה גמורה מדקאמר וכי תעלה על דעתך לומר כו' ועי"ל דבמתני' מיירי בידוע שהוא רמאי לכך צריך עדים אבל הכא מיירי בסתם בני אדם:
מצאו גט קשור בכיס יחזיר המוצא לשליח או לבעל השואלו בסימני הכיס:
(וניחוש לשאלה) וא"ת ולוכח מהכא דסימנין דאורייתא ובפרק בתרא דיבמות (דף קכ. ושם ד"ה מצאו) פריך מהכא דסימנין דאורייתא וי"ל דמצי לאוקמה כגון שאותו שאבדו מצאו ומכיר הכיס בטביעות עין דכיון שבעצמו מצאו נאמן וה"נ הוה מצי למדחי התם:
כיס וארנקי משום דמסמני וא"ת והכתיב לא תנחשו וי"ל בשלהי במה אשה (שבת דף סז.) אמרינן כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי:
ואנא יהיבנא סימנים מובהקין דידה לא מובהקין ממש קאמר אלא מובהקים מסימני חבירו כמו זה אומר מדת ארכו וזה אומר מדת רחבו ולקמן (בבא מציעא דף כח:) נמי דקאמר לעולם גלימא מכריז ולא אמר סימנין מובהקין התם נמי לאו מובהקים ממש קאמר אלא שלא אמר סימנים טובים שיש בו כי אם כסימנין דסומקי וחיורי:
Tosafot on Bava Metzia 27b · Sefaria
איבעיא להו סימנין דאורייתא או דרבנן וכו' וסימנין כדי נסבה פי' אגב גררה הזכירה משנתנו הסימנין ולאו דוקא הן.
ת"ש חמור בסימני אוכף פי' אוכף הוא שלפעמים נתון על המרדעת של חמור כדי למנוע חבור המשוי על גבי חמור. ת"ש דתנן בהאשה פרק בתרא דיבמות אין מעידים אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סימנין בגופו כלומר אם נותנין העדים סימני פרצופו ואמר מי שפרצופו כך וכך ראינוהו שמת משיאין את אשתו.
ופרקי' גופו דארוך וגוץ דלאו סימן מובהק הוא כליו חיישינן שמא שאולין היו לו ומקשי' אי הכי חמור בסימני אוכף נמי דלמא שאול הוא ואע"ג דאיכא סהדי האי דאיכוף להאי גברא הוא נימא דלמא השאילו לאחרים דהא אמרת גבי כלים חיישינן לשאלה. ופרקי' איכוף לא מושלי אינשי למה כי פעמי' שתהיה בהמת בעל האיכוף רזה ובהמת השואל שמנה וכשנותנין עליה זה האיכוף מתפתח וכשמחזיר על בהמתו של המשאיל מסקבה פי' עושה בה חבורה כדגרסי' במשקין סקבא דשתא ריגלא.
אלא הא דתניא מצא לגט קשור בכיס בארנקי בטבעת או שמצאו בכליו אפי' לזמן מרובה כשר ואי חיישינן לשאלה אמאי כשר ניחוש דלמ' השאיל כיסו או טבעתו או ארנקי שלו לאדם אחר והוא שקשר זה הגט עמהם וגט זה של אדם אחר הוא ואינו זה הגט שהיה בידו של משאיל.
ופרקי' כיס וטבעת וארנקי לא מושלי אינשי ופשוטה היא והא דאמרי' אין מעידין על השומא.
ושומא מצויה בבן גילו וסימנין עשוין להשתנות אחר המיתה כולן פשוטות הן וסוגיין דשמעתין מאן דאמר סימנין דאורייתא היינו דמהדרינן אבידתא בסימניה ואפי' למאן דאמר סימנין לאו דאורייתא הן אם הן סימנין מהדרינן לה לאבידה.
Rabbeinu Chananel on Bava Metzia 27b · Sefaria
סימנין כדי נסבה משום דמחזירין אבדה אפילו בסימנין שאינן מובהקין ומדרבנן, אסמכינהו אקרא דשלמה.
מאי לאו בסימנין לא בעדים פירש רש"י ז"ל: עד שיביא עדים שהיא שלו. ואיכא למדיק, אם כן קרא למאי אצטריך, אי לאשמועינן דמחזירין בעדים, פשיטא, ואי לאשמועינן דאפילו בסימנים לא נהדר, לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא, דמינה תיתי. ויש לומר, דסברא הוא דנהדר בסימנים, ולהכי אצטריך קרא דלא נהדר אלא בעדים. ור"ח ז"ל פירש בעדים, שיביא ראיה שהוא צורבא מרבנן, ונחזיר לו בטביעות עינא.
מאי לאו בסימנים קשה לי, והיאך אפשר לומר דקרא דרישא בסימנים קאמר, והא קתני במתניתין (לקמן בבא מציעא כח, ב) והרמאי אף על פי שאמר סימניה לא יתן, שנאמר עד דרוש אחיך אותו, דרשהו אם רמאי הוא אם לאו. ויש לומר דהשתא הוה סלקא דעתך דתנא דברייתא הכי דריש ליה לקרא, אחיך שאינך יודע אם רמאי הוא באבדה זו אם לאו, דרשהו בנתינת סימן, וכי קאמר וכי תעלה על דעתך שיתנהו לו [קודם שידרשנו], קודם שיתבענו [קאמר], אבל ממתניתין ליכא למשמע מינה אם סימנים דאורייתא או דרבנן, דלכשתמצא לומר סימנים דאורייתא, הכי קאמר והרמאי הידוע בדברים אחרים, אף על פי שאמר סימניה לא יתן לו, שנאמר עד דרוש אחיך אותו, דרשהו אם רמאי הוא בדברים אחרים, אל תחזיר לו בסימנים עד שיביא ראיה בעדים שאבדה זו שלו, כגון שיביא עדי אריגה או עידי נפילה. ולכשתמצא לומר סימנים דרבנן, הכי קאמר והרמאי הידוע, אף על פי שאמר סימניה לא יחזיר, אלא מעמידים אותו על דין תורה, שאמרה שלא תחזיר לשום אבדה לאחיך עד שתדרוש אותו באבדה זו בעדים, או בעידי נפילה או בעידי אריגה, אלמא ממתניתין ליכא למשמע מינה מידי, ולפיכך שביק מתניתין ומייתי מברייתא, כך נראה לי.
הכי גרסינן בכל הספרים חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן. ואיכא למידק, אמאי לא אקשי ליה ממתניתין דמצא פירות בכלי (לעיל בבא מציעא כד, ב) דהא כלי משאלי אינשי, ואפילו הכי קתני דמחזירין הפירות אגב הכלי, דאלמא לא חיישינן לשאלה. ויש לומר דדילמא לענין ממון תקנו דלא ניחוש לשאלה, ולפיכך מקשה מחמור בסימני אוכף, דדרשינן מרבויא דחמור. ואיכא מאן דגריס חמור בעידי אוכף היכי מהדרינן. והם אומרים, דלעולם למי שנותן סימנין, אין חוששין לא לשאלה ולא למכירה, שאם השאילו או מכרו מנין הוא יודע שנאבד, ולא אמרו כאן דחוששין, אלא למי שהוא רואה החפץ ביד המוצא, דומיא דאין מעידין על סימנים שבגופו ובכליו, ועל כן הקשה מעידי אוכף, דהא כשהוא רואה את האוכף, אף על פי שהוא נותן עדים שהוא שלו, יש לחוש שמא השאילו לאחר, וחמורו של שואל הוא ולא שלו. וכן הא דתני בגט מצאו קשור דפריך נחוש לשאלה, משום דלאו בסימנים מהדרינן אלא בעידי כליו. והשתא ניחא דלא אקשי ממתניתין דמצא פירות בכלי, דבכל כי הא ליכא מאן דחייש לשאלה, כדלא חיישינן לכולהו אבדות דעלמא. וזה נכון, אלא שבכל הספרים גרסי סימני אוכף, ואלא מיהו לכולי עלמא באבדות דעלמא, לא חיישינן כי מהדרינן להו בסימנים דגופייהו, דאפילו תמצא לומר דהשאילו, הא דידיה קא מהדרין ליה, ואי לשואל לא חיישינן, דשואל לפי שעה לא ידע סימנין דידה, ולשמא השאילו חששו [לשמא שאלו לא חששו], ועוד דמשאיל אפשר דידע דאותו כלי שהשאיל נאבד, לפי שהוא תובע כליו מן השואל, ואפשר דאמר ליה שואל דנאבד, אבל שואל לאחר שהחזירו, מנין הוא יודע שאותו כלי ששאל נאבד ויאמר כלי פלוני הוא ויתן סימניו, והוא הטעם למוכר, אם מכרו מנין הוא יודע שנאבד, ולפיכך בכל אבדות דעלמא אין לחוש כלל, ואפילו מאן דחייש לשאלה.
מהא דאמר כיס וארנקי וטבעת לא משאלי אינשי. שמעינן דמעידין עליהן, ואפילו למאן דאמר סימנין לאו דאורייתא, דהא מהדרינן גיטא עלייהו, ולא חיישינן לשאלה כלל בכל כי הא, וסמכינן עלייהו לאהדורי גט אשה, והוא הדין לעידי מיתה.
הא דאמר ניחא ליה לבעל אבדה דניהדרו ליה בסימנים דכי אתו כולי עלמא לא ידעי למיהב סימן מובהק דידה ואתי איהו ויהיב סימן מובהק דידה ויהבו ליה ניהליה. תמיה לי טובא, חדא דאי משום דאיהו ידע סימן מובהק דידה, אמאי ניחא ליה דלהדרוה בסימן שאינו מובהק, אדרבה, ניחא ליה טפי דלא ניהדרוה אלא בסימן מובהק, דכולי עלמא לא ידעי ליה ואיהו ידע ליה. ועוד מאי קא יהיב טעמא לניחותא דבעל אבדה, משום דכי אתי כולי עלמא לא יהבי סימן מובהק, ואיהו יהיב ושקיל, דאטו משום דאחריני לא ידעי סימן מובהק דידה, ניחא ליה דלהדרוה בסימן שאינו מובהק. ויש לומר דהאי סימן מובהק, לאו סימן [מובהק] ממש קאמר, אלא סימן חשוב כמדת ארכו דחשיב טפי ממדת רחבו, ומדת משקלותיו דחשיב טפי ממדת [ארכו] ורחבו (לקמן בבא מציעא כח, א), וכיוצא בו. והאי דקאמר ניחא ליה משום דכי אתו כולי עלמא, לאו טעמא הוא לניחותיה, אלא אדרבה טעמא הוא דיהיב אמאי לא חייש לרמאי. והכי פירושא, ניחא ליה לבעל אבדה דנהדרו אבדה בסימנין שאינן מובהקין ממש, דאי לא, הרי היא אבודה ממנו והרי היא של מוצא, דלאו כולהו אינשי ידעי סימנין מובהקין בכליהם ובממונם כנקב בצד אות פלונית, ואם אתה אומר שאין מחזירין אבדה אלא בעדים או בסימנים מובהקין, נמצאת אבודה ממנה לעולם, הילכך ניחא ליה דנהדרוה בסימנים דעלמא אף על פי שאינן מובהקין, ואי משום רמאי דדילמא אתי ויהיב סימן ושקיל ליה, מכל מקום הא ניחא ליה טפי, משום דאפילו אתי אחרינא ויהב סימנא, אי הוי איהו נמי התם, איהו יהיב סימן חשוב טפי ושקיל ליה, כן נראה לי.
הא דאקשינן גבי שלשה שלוו מאחד ניחא ליה ללוה דנהדרוה למלוה איכא למידק, וכי ההיא משום סימנים מהדרינן, אם כן היכי פסיק ותני יחזיר למלוה, דלמא זמנין דלא יהיב מלוה סימן ולא יחזיר, ועוד דזמנין דיהב לוה ויחזיר לו, אי בסימנים תליא מילתא. ויש לומר דמקשה היה סבור דללוה לא יחזיר לעולם, דודאי לאו מיניה נפיל, [ולמלוה נמי לא יחזיר, דאיכא למיחש דלמא לאו מיניה נפול], אלא מיהו בסימן כל דהו, שיאמר כך וכך הן שפלוני ופלוני ופלוני לוו ממני, מחזירין למלוה, ואהדר ליה, דכולה מילתא לאו בסימן תליא כלל, אלא סברא היא, דלגבי מלוה שכיחי גבי לוה לא שכיחי.
Rashba on Bava Metzia 27b · Sefaria
כל אלו הסמנין שביארנו עליהם שמחזירין אבדה בהם כגון מדה ומשקל ומנין ומקום וקשר וכל דבר שאין רגילות אותו סימן מצויה בו כלם סימן מובהק הם וסימן מובהק דנין בו מן התורה בכל מקום לכל דבר שיש בו סרך חזרה בין בממון בין באיסורין כגון גט אשה בסימן מובהק והוא נקב יש בצד אות פלונית הא סימן שאינו מובהק באה עליו השאלה אם הוא מן התורה אם לאו ולא נתברר והילכך הולכין בזה לחומרא ואף גדולי הפוסקים פסקו ביבמות שסימנין דרבנן בשאינו מובהק ומתוך כך אין סומכין עליהם באיסורין אבל בממון לענין אבדה סומכין עליהם בקצת כגון דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן והדברים מראין שהכל לאחד על הדרכים שבארנו למעלה ויש בסוגיא זו חבילי קושיות ושטה אחרת לומר שלא באה השאלה אלא על המובהק ולא יראה כן שהרי אמרו למטה לעולם סימנין דרבנן ובשומא סימן מובהק קא מפלגי אלמא אף אם סימנין דרבנן סימן מובהק אינו מדרבנן ומה שאמרו למטה ויהיבנא סימן מובהק לא מובהק דוקא אלא סימן הראוי להחזירה בו וקורהו מובהק בערך אותו שאין מחזירין בו כגון חיורי וסומקה וגדולי המפרשים פרשוה במובהק דוקא וכגון שיש בה סימן מובהק ושאינו מובהק שכגון זה אין מחזירין אלא במובהק כמו שנבאר ועיקר הדברים לפרש כגון זה אומר מדת ארכו וזה מדת רחבו שתנתן למדת ארכו אע"פ ששניהם סימן שזה יותר מובהק מחברו ויש אומרים בכל אלו שלענין פסק אנו אין לנו שאין סומכין על הסימן לעולם אלא במה שנתברר בתלמוד לסמוך עליו ועל הצדדין שהתבאר בהם הן באיסור הן בממון ומ"מ לפי סוגיאות שבתלמוד יראה לפסוק שהמובהקים מן התורה ודנין בו באיסורין במה שהתבאר בהם ושאינו מובהק מדברי סופרים ואין דנין בו אלא בממון במה שהתבאר בו הא בדיני נפשות אין סומכין על סימנין כלל אף מובהקין שבמובהקין כמו שהתבאר במקומו:
כבר ידעת שהאשה נשאת על פי עד אחד ומ"מ אם באו עדים ואמרו שראוהו מת שואלים אותם היאך סומכים על דעתם שאותו שמעידים עליו הוא הוא שמת ולעולם אם העידו על פדחת בלא פרצוף פנים או פרצוף פנים בלא פדחת אינו עדות עד שיעידו על שניהם עם החוטם ואע"פ שיש סמנין בגופו וכליו אינו סומך עליהם וכן אין מעידין על השומא כגון שאמרו זה שראינוהו מת שומא היתה בו באבר פלוני והעלו גדולי הפוסקים הטעם האחרון שהסימנין דרבנן והשומא אינו סימן מובהק והוא הדין לשאר סמני הגוף מעתה גדולי המפרשים כתבו מזו שאם היה שם יתרת או שאר חדושין שאין מצויים באדם הרי הם סימן מובהק ודוקא בסימנין שאין עשויין להשתנות כגון חסרון אבר ויתרותו שהם מן העצמות ועובי הבשר ומ"מ אף באלו אומר אני שאין סומכין אלא על מה שהתבאר שהרי שאמרו בכאן שלדעת האומר סמנין דאוריתא כך שמצוי כן בבן גילו והוא הנולד באותו רגע בעצמו אינו סימן ומתוך כך איני רואה לסמוך על שום חדוש אלא על צד מה שהתבאר כמו שכתבנו ומ"מ כל שראו פרצופו אלא שראוהו לאחר שלשה שאמרו עליו שאין מעידין מפני שהמת עשוי להשתנות לאחר שלשה כמו שהתבאר במקומו בכיוצא בזה אם יש שם סימן מובהק סומכין אבל לא בארוך וגוץ ולא בכלים ולא בשומא אלא ביתרת וכיוצא בו וגדולי המפרשים התירו בכיוצא בזה בחסרון אבר:
שליח שהיה מביא את הגט ואבד הימנו ואחר כך מצאו קשור בכיס או בארנקי או בטבעת והוא מכיר הכיס והארנקי והטבעת שהם שלו אלא שלא היה זכור על הגט אם קשרו בתוכו אם לאו כשר אפילו לזמן מרובה שזה סימן מובהק הוא (אז) שאין אדם אחר בא וקושר גיטו בכיסו של זה ואין חוששין שמא השאיל כיסו לאחד ששמו כשם זה שהוא מביא את גיטו שאין אדם מצוי להשאיל כלים אלו שהטבעת מתוך שהיו חותמין בה חוששין הם לזיוף וכיס וארנקי דרכם של בני אדם לנחש שלא להשאילם ויש פוסקין כן אף בכל כליו כל שיש לו בהם סימן הראוי להחזירם בהם וכן נראה וכתירוץ האחרון שאמרו בו כליו בחיורי וסומקי כלומר שאין חוששין לשאלה כלל אלא זה שאמרו בכליו שאינו סימן פירושו בחיורי וסומקי שיש כמה כיוצא בהם ואינו סימן כלל הא בכלי שיש לו בו סימן הראוי להחזיר אף הגט כשר שכל שנקשר הגט בשלו ואין לחוש לשאלה בסימן הראוי להחזיר מיהא סימן מובהק הוא לענין גט אלא שמ"מ לא נאמר תירוץ זה אלא לדעת האומר סימנין דאוריתא כמו שבארנו באחרון של יבמות ומה שפירשנו בגט בענין מצאו קשור כך הדין אם מצאו אחר ופגע בשליח ונתן השליח סימן בכיס שאף הגט כשר והרי זה כנקב יש בצד אות פלונית או שאמרו עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט זה:
Meiri on Bava Metzia 27b · Sefaria
בד"ה דרשהו אם כו' מדקאמר וכי תעלה על דעתך כו' עכ"ל ר"ל דאי בדרך אסמכתא קאמר נמי בברייתא דרשהו ואפילו בסימנין לא יחזיר כמו במתני' לא הוה שייך למימר ולתמוה וכי תעלה על דעתך שיתננו כו' אלא דרשהו ואפילו בסימנין לא יחזיר כיון דעיקר קרא לאו להכי אתא אלא או ליתן לו בסימנין או בעדים ומשני דעיקר קרא אתי שיביא עדים שהוא שלו כן פרש"י ובעל המאור הקשה לפירושו דתיפוק ליה משמלה דדריש לה ליש לה תובעין והיינו על ידי עדים אי סמנין לאו דאורייתא ומפרש הוא שיביא עדים שאינו רמאי כו' ע"ש:
בד"ה מצאו גט קשור בכיס יחזיר המוצא לשליח או לבעל כו' עכ"ל דהוה מצינן לאוקמא שאותו שאבדו מצאו כמ"ש התוספות לקמן והיינו לפום הסברא דסימנין לאו דאורייתא אבל לפום הסוגיא דשמעתין דפריך מיניה ניחוש לשאלה היינו ע"כ למאי דס"ד השתא דסימנין דאורייתא ואית לן לפרושי כפשטה דאפילו במוצא אחר יחזירנו לשליח או לבעל אבל אי הוה אותו שאבדו מוצאו לא הוה קשיא ליה נמי ניחוש לשאלה דהוה נאמן לומר שלא השאילו לאחר במגו דלא אבדתיו ועיין עוד בתוס' בפרק האשה בתרא וק"ל:
Chidushei Halachot on Bava Metzia 27b · Sefaria
ד"ה מצאו גט קשור בכיס וכו' עד בסימני הכיס וא"ת ולוכח מהכא דסימנים דאורייתא וכו' כצ"ל והכל דבור אחד הוא והא דנרשם התחלת הדבור השני וניחוש לשאלה ט"ס הוא:
Maharam on Bava Metzia 27b · Sefaria
לאהדורי גט אשה בסימנים בריש קידושין ובפרק נערה אמרינן דלא ילפינן ממונא מאיסורא אם כן אפילו אי סימנין דאורייתא היכי ילפינן ממונא מאיסורא. גליון תוספות.
תא שמע אף שמלה בכלל היתה וכו' ואם תאמר ולפירוש ר"ת מאי קושיא והא לא אתאי שמלה אלא לענין יאוש שהשמלה על ידי הסימנים יש לה תובעים ולא מיאש מינה. ויש לומר דאפילו הכי מדלא קתני מה השמלה מיוחדת שעל ידי הסימנים יש לה תובעים וקתני שיש לה סימנים ויש לה תובעים מכלל דתרווייהו נפקי משמלה. ומהדרינן דתנא תובעים עיקר וסימנין כדי נסבה ולאו כדי ממש דהא לפירוש ר"ת צריך למתניה כי הם הגורמים שיש לה תובעים אלא לומר שלא למדו ממנו סימנים דאורייתא אלא להיות סניפין לתובעים דלא לייאש מיניה ומשום דמדרבנן סמכינן על סימנים מיהת קתני תנא יש ויש ואסמכתא דרבנן בעלמא הוא כן פירשו בתוספות לדעת ר"ת. הריטב"א.
וזה לשון תלמיד הר"פ וסימנים כדי נסבה. פירוש דרש דשמלה לגבי סימנים אינו אלא אסמכתא בעלמא והא דנקט יש לה סימנים דמשמע דעל ידי סימנים מחזירין לאו מדרשא דשמלה אלא מדרבנן ואסמכוה אקרא כך נראה למורי הר"פ שיחיה ז"ל. עד כאן.
תא שמע חמור בסימני אוכף כתוב בתוספות ברייתא היא ודלא כרש"י דפירש דהיינו מה דאמרינן לעיל דבהדיא גורס לעיל בעדי אוכף כדברי רבא ואין להקשות דנימא דהוא מדרבנן. דאם כן הוה ליה למיתני בברייתא מחזירין חמור בסימני אוכף אלא מדקאמר האי לישנא שמע מינה דאקרא קאי. גליון.
תני בעדי אוכף כלומר דהא דנקטינן בסימני אוכף משום דרבנן אוקמוה בסימנים דאלו מדאורייתא לית לן למימר אלא עדי אוכף. מאי לאו בסימנים קשיא לי היאך אפשר לומר כן דהא בהדיא תנן והרמאי אף על פי שנתן סימניה לא יחזיר שנאמר עד דרוש אחיך אותה דרשהו אם רמאי הוא כלומר דרשהו בעדים ולא תסמוך על סימנים. ויש לומר דמתניתין מיירי בתקנתא דתקון רבנן למי שהוחזק רמאי דכיון דאמר רחמנא דרשהו אמרו רבנן שידרשהו בעדים. אבל הכתוב אינו מדבר מן התורה אלא בכל אדם ובסימנים לומר דלא נחזיר אבידה עד שנדרוש שאינו בא עכשו ברמאות ולעולם אימא לן שהדרישה מן התורה בסימנים אלא דרבנן אחמור על הרמאי הידוע שלא נחזיר לו אלא בעדים ומהדרינן דלעולם קרא בעדים משתעי שלכל אדם לא ניתן אלא בעדים וחכמים הקילו ליתן לו בסימנים והרמאי המוחזק אוקמוה אדאורייתא בעדים כן נראה לי. הריטב"א ז"ל.
וכתוב בגליון וזה לשונו כתוב בתוספות ואם תאמר דבמתניתין דריש מהאי קרא דלא יחזיר וכו'. ואין לתרץ דהכי קאמר דרשהו ואם רמאי הוא אל תחזיר לו בעדים דאפילו לרמאי מחזירין בעדים. אי נמי יש לומר היינו ועוד יש לומר שבתוספות והכי פירושו מאי לאו בסימנים כלומר אם נותן סימנים אז דרשהו אם הוא רמאי אל תחזיר לו ואם לאו תחזיר לו בסימנים. ומשני לא בעדים והכי פירושו דרשהו בעדים אם הוא רמאי פירוש אם יביא עדים שהוא שלו אז אינו רמאי ואם לאו אל תחזיר לו כי שמא הוא רמאי אפילו נותן סימן. ובזה תתיישב מתניתין דלקמן אפילו לפי התירוץ שבכאן. אי נמי יש לומר לפי התירוץ דקאמר לא בעדים אז הפירוש ממתניתין דלקמן הכי והרמאי אפילו אמר סימן לא יטול שנאמר עד דרוש וגו' וכיון דמדאורייתא בעי דרישה בעדים וסימנים לא מהני אז בודאי רמאי אוקמוה אדאורייתא. עד כאן.
כתוב בתוספות אבל הכא משמע ליה שהיא דרשה גמורה וכו' פירוש שנותן טעם לדבר וכי תעלה עד דעתך שיתנהו וכו' הרא"ש.
והר"ן הקשה גם כן דאמאי לא אייתי ראיה ממתניתין דקתני והרמאי אף על פי שאומר סימניה לא יתן לו שנאמר עד דרוש אחיך אותו וכו'. דאלמא לסתם בני אדם דלאו רמאי נינהו מהדרינן בסימנים ומדאורייתא דהא קרא קאמר. ותירץ דמצי דחי ליה דלעולם מדאורייתא דרישה בעדים בעינן ותנא הכי קאמר אמר את האבידה ולא אמר את הסימנים לא יחזיר הא אמר סימניה יחזיר ומדרבנן והרמאי אף על פי שאמר סימניה לא יתן דרחמנא אמר עד דרוש אחיך אותו והיינו בעדים וכיון דמדאורייתא לא מהדרינן לשום אדם אלא בעדים גבי רמאי מוקמינן ליה אדיניה דלא ליהדר ליה בסימנים אלא בעדים. עד כאן.
ועוד 20 קטעי פירוש על דף זה.
Shita Mekubetzet on Bava Metzia 27b · Sefaria
בגמרא ת"ש חמור בסמני אוכף לכאורה יש לדקדק אמאי לא מוקי ליה בסימנים מובהקים דנהי דלעיל דקאמר ת"ש אף השמלה לא מצי לאוקמא בסימנים מובהקים משום דלא שייך למימר מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים דמאי פסקא דאפשר דסתם שמלה אין לה סימנים מובהקים משא"כ הכא לענין חמור בסימני אוכף דעיקר רבותא דקרא היינו דמהדרינן גוף החמור ע"י סימני אוכף א"כ שפיר מצינו לאוקמא בסימנים מובהקים דמשמע לקמן בשמעתין דלכו"ע סימנים מובהקים דאורייתא ומה שכתבו המפרשים דהא דמשני בעידי אוכף היינו נמי סימנים מובהקים דהוי כמו עדים נראה דוחק מיהו למאי דפרישית בסמוך דהא דמספקא לן אי סימנים דאורייתא או לא היינו נמי אי חיישינן לרמאי א"כ לפ"ז נראה דלא שייך לחלק בין מובהקים לשאינם מובהקים דבמובהקים נמי איכא למיחש לרמאי והא דפשיטא לן לקמן בשמעתין גבי מעידין על השומא דסימן מובהק לכולי עלמא מהני מדאורייתא היינו דוקא לענין עידי מיתה דלא שייך חשש רמאות דהא אפילו עד אחד ואפילו האשה עצמה נאמנים משא"כ לענין גט אשה ולענין ממון דשייך חשש רמאות ובעינן עדות גמורה איכא למימר דמובהקים נמי לא מהני כן נראה לי נכון אלא דמלשון הפוסקים לא משמע כן ולקמן בסוף הסוגיא יבואר יותר ודוק:
בתוספות בד"ה ת"ש חמור בסימני אוכף ברייתא היא עכ"ל כוונתם דאי ממימרא דרבא לעיל הא קאמר להדיא חמור בעידי אוכף וסימני אוכף ומדנקט תרווייהו ע"כ היינו משום דמספקא ליה ולצדדין קתני כמ"ש התוספות לעיל אע"כ דברייתא היא וק"ל:
בד"ה דרשהו כו' וא"ת דבמתני' דריש מהאי קרא דלא יחזיר עד סוף הדיבור. ודבריהם לכאורה קשה להולמן ועיין בב"ח ח"מ סימן רס"ז שהאריך בלשון התוספות והמעי' בצדק ישפוט שדבריו דחוקין בפשט לשון הגמרא. ולענ"ד דברי התוספות מבוארים משום דהא דקאמר המקשה מאי לאו בסימנים יש לפרש באחד משני עניינים או שנאמר דכוונתו דבסימנים גופא יוודע הדבר שאינו רמאי שע"י שיאמר כל סימני האבידה ניכר שאינו רמאי ואי לאו דחיישינן לרמאות הוי סגי אפילו בסימנים כל דהו וא"כ מוכח דסימנים מלתא אלימתא היא מדאורייתא או שנאמר הא דקאמר מאי לאו בסימנים היינו שידרשנו אם אינו רמאי יחזיר לו בסימנים והיינו כמתניתין דלקמן ואפ"ה מוכח שפיר דהיכא דלא שייך רמאות מהני סימנים ואם כן תפשוט לענין גט אשה דהא לא שייך רמאות והתוספות משמע להו עיקר כפי' הראשון ומש"ה מקשו דא"א לפרש כן לשון הברייתא דהא במתניתין לקמן משמע להיפך דלרמאי לא יחזיר אפי' ע"י סימנים אלא דאפ"ה ליכא למידחי קושיית התוספות ולומר דאפ"ה מקשה הש"ס שפיר כדכתיבנא דמ"מ תקשה יותר אדמקשה מברייתא ליקשו ממתניתין בזו הסברא גופא וע"ז משני שפיר דהא דלא מקשה ממתני' היינו משום דאיכא למימר אסמכתא היא כו' וכתבו ועוי"ל כו' היינו כפירוש ראשון שע"י הסימנים ניכר שאינו רמאי והיינו בסתם בני אדם אבל מתני' דלקמן איירי בודאי רמאי כנ"ל ודו"ק. ולענין מאי דמשני בגמרא לא בעדים עיין בבעל המאור שכתב בשם רש"י דהכי פירושו דלרמאי בעינן דוקא עדים ולשאינו רמאי בעינן מיהא סימן מובהק אבל שאינו מובהק לא מהני מדאורייתא ולי אפשר לומר דאפילו לדעת הרבה פוסקים שסימן מובהק ה"ל לגמרי כעדים ואם כן אי אמרינן דמהדרינן לרמאי בעדים ה"ה בסימן מובהק לגמרי וכן נ"ל שהיא דעת הראב"ד פי"ג מהלכות אבידה לאפוקי ממ"ש שם ה"ה ולמאן דס"ל דאפילו בסימן מובהק לא מהדרינן וע"כ היינו משום דברמאי כ"ע מודו דחיישינן לשאלה או מכירה וא"כ בעדים שהיתה שלו נמי לא סגי אלא בעינן עדי נפילה דוקא ברמאי והיינו דקאמר דרשהו בעדים ודו"ק:
בגמרא ת"ש אין מעידין אלא כו' אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו ש"מ סימנים לאו דאורייתא. והא דלא קאמר דשאני אשת איש דהחמירו בה רבנן נתיישב ע"פ מה שכתבנו בלשון האיבעיא דהשתא לא משמע לן האי סברא דבאשת איש החמירו דאל"כ אין מקום להסתפק בגט אשה דפשיטא דלא מהדרינן אפילו אי הוי סימנים דאורייתא ואף לפי מה שכתבתי דשאני גט אשה דמדאורייתא איכא תרתי למעליותא אפילו הכי מייתי שפיר מהא דאין מעידין אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו דפשטא דלישנא משמע דאפילו בסימני הגוף וסימני כלים בהדי הדדי נמי לא סמכינן אע"ג דאיכא תרתי למעליותא דהא אי סימנים דאורייתא כל חד וחד מהני אלא דלפ"ז אכתי קשה בהא דמשני הש"ס דגופו היינו ארוך וגוץ וכליו דחיישינן לשאלה ות"ל דאפילו אי לא חיישינן לשאלה נמי לא מהני סימני כלים לחודייהו כיון דליכא אלא חדא למעליותא וא"ל דבאשת איש החמירו לכך נראה מזה דסוגיא דהכא קאי כלישנא בתרא במסכת בכורות דף מ"ז ע"ב דמשמע דאדרבה בעדות אשה כה"ג נמי אקילו בה רבנן טפי מבשאר עדות מיהו בלא"ה נמי א"ש אפילו ללישנא קמא בסוגיא דבכורות דכיון דללישנא קמא מהני פרצוף פנים בפדחת בלא חוטם לענין ממון אלא שאני עדות אשה דהחמירו בה רבנן ולפ"ז שפיר מדייק בשמעתין דמוכח מהכא דסימנים לאו דאורייתא דהא פשטא דלישנא דמתניתין משמע דאף ע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו אפ"ה אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אבל בלא חוטם לא ואי ס"ד סימנים דאורייתא הדר הוי ליה תלת למעליותא מדאורייתא ואמאי אין מעידין דהא דמי לגמרי לגט אשה וע"ז משני שפיר דגופו בארוך וגוץ וכליו משום דחיישינן לשאלה דאורייתא כנ"ל נכון ובזה נתיישבו כמה דקדוקים בשמעתין ודוק היטב:
בגמרא אי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ול"ל כדדחי לעיל בעידי אוכף דבכה"ג י"ל דל"ח לשאלה כי היכי דל"ח למכירה אליבא דכ"ע משום דאוקמא בחזקתו אע"ג דמכירה שכיחא ה"ה די"ל דלא חיישינן לשאלה דאוקמא בחזקתו ואיכא נמי רובא דרוב בני אדם אינם משאילין משא"כ אי מהדרינן חמור בסימני אוכף שפיר איכא למיחש לשאלה דאיכא תרי חששי די"ל איתרמויי איתרמי סימנא כי האי ואת"ל דלא איתרמי איכא חששא דשאלה ואי משום מעשים בכל יום דמהדרינן בסימני אוכף היינו משום דמדרבנן ודאי לא חיישינן לשאלה אלא דהשתא קיימינן בהאי סברא דסימנים דאורייתא וא"כ ע"כ חמור בסימני אוכף נמי מסתמא מדאורייתא איירי וכה"ג צריך לפרש בלשון התוס' בד"ה וניחוש לשאלה דהא דמקשה הכא וניחוש לשאלה ולא מוקי לה נמי כשמצאו בעצמו אע"כ משום דהשתא קאי בסברא דסימנים דאורייתא וא"כ מסתמא איירי ברייתא בכל ענין וכ"כ מהרש"א ועי"ל דאפשר דבעידי אוכף נמי שייך חששא דשאלה ובתשובה הארכתי בזה:
שם אלא הא דתניא מצאו קשור בכיס כו' ואס"ד חיישינן לשאלה כו' ניחוש לשאלה. ויל"ד דאכתי מאי קושיא שהרי לפי מ"ש התוספות כאן דמצי לאוקמא כגון שאותו שאבדו מצאו וא"כ מאי חשש שאלה שייך הכא מי לא מצי איירי נמי ששליח יודע בודאי שלא השאיל הכיס וארנקי לשום אדם אחר משא"כ בהך דאין מעידין דלעיל דלא שייך למימר הכי משום הכי שפיר חיישינן לשאלה תו קשיא לי אפילו את"ל דמשמע ליה להש"ס דמיירי שמצאו אדם אחר דלא כפי' התוספות אפ"ה מאי מדמי הך דאין מעידין להאי דגט אשה דהא מצ"ל דהא דחיישינן התם לשאלה היינו מדרבנן כדמשמע ל' חיישינן ומש"ה החמירו לענין אשת איש ואף על גב דמסקינן ביבמות דאדרבא בעיגונא אקילו בה רבנן אפ"ה הא אמרינן בפרק יש בכור דף מ"ו דדוקא בסוף עדות הקילו אבל בתחלת עדות כגון סימנים אחמירו בה רבנן משא"כ הכא בגט אשה שכתוב בו שמו ושם אביו ושם עירו ושם אשתו ושם עירה דלפ"ז תו ליכא אלא חששא דב' יוסף בן שמעון ושני שווירי אם כן כיון ששליח נותן סימנים בכיס וארנקי ויודע שלא השאילן לאחר מש"ה שפיר מצ"ל דכולי האי לא חיישינן ושליח נאמן בכך. ועוד דבלא"ה הוי חששא רחוקה לומר ששליח השאיל הכיס והארנקי לאדם אחר והניח ג"כ גט בתוכה ששמו ושם אביו ושם אשתו ושם עירו ועירה היה הכל שוה לגמרי כמו בגט זה שהיה ביד השליח ואפילו את"ל דמשמע ליה דאיירי בהוחזקו ב' יב"ש אפ"ה הוי חששא רחוקה כדמשמע לעיל בפ"ק ובסוגי' דגיטין דף כ"ז ועי' שם בחידושינו. וכ"ש דקשה טפי על פי' רש"י ז"ל ביבמות דף ק"כ שהוסיף בדבריו בענין חששא זו שמא שכח הלה הגט בתוכו ומנ"ל להמקשה לדמות הנך חששות קלישי דגט להאי דאין מעידין אלא על פרצוף פנים דאיכא חששא גמורה וכבר הארכתי בכ"ז בקונטרס עגונות ומתוך מ"ש שם נתיישבו כמה קושיות ודקדוקים בסוגיא דהכא ולענין האי דאין מעידין על השומא ונתיישבו ג"כ כמעט כל הקושיות שהקשו התוספות שם ביבמות ויסוד הדברים דתליא הנך סוגיות בסוגיא דפרק יש בכור שהבאתי דמשני התם תרי שינויי אי החמירו בה רבנן בעיגונא לענין סימנים או דאקילו בה ע"ש וכאן אין להאריך יותר וע' בסמוך:
בתוספות בד"ה וניחוש לשאלה וא"ת ולוכח מהכא דסימנים דאוריתא ובפרק בתרא דיבמות כו' עד סוף הדיבור. ומהרש"ל ז"ל מחק מלשון התוספות וניחוש לשאלה וכתב שהכל דיבור א' האי ודלעיל מיניה. מיהו לענ"ד יש ליישב גירסת ספרים שלנו דבלאו האי דניחוש לשאלה לא היה מקום להתוספות להקשות בפשיטות דנפשוט מהכא כיון דיש לחלק בכמה גווני דפרישית בסמוך בלשון הגמרא ואפילו לענין גט אשה גופא שהיא עיקר האיבעיא דלעיל נמי לא מצי למיפשט מהכא דהא איכא למימר דעיקר האיבעיא דהא דקאמר למאי נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים לאו אשליח קאי אלא לאהדורי לאשה שאמרה שנאבדה מידה ונתנה סימנים מש"ה איכא למימר דאי סימנים דרבנן לא מהדרינן לה משום חשש רמאות כדפרישית לעיל משא"כ הכא דאיירי בשליח מש"ה מהימן ואף לפרש"י שכ' לעיל בד"ה לאהדורי דאיירי נמי שנאבד מיד השליח מכ"מ כבר כתבתי דאיירי כשלא הוחזק שליחותו בעדים משא"כ הכא מצ"ל דאיירי שהוחזק שליח בעדים ועוד היה באפשר לחלק בענין אחר דהא דאמרינן לעיל נ"מ לאהדורי גט אשה איירי היכא דהוחזקו ב' יב"ש משא"כ הכא איכא לאוקמי בלא הוחזקו אלא ששיירות מצויות נמצא דמכל הנך טעמי לא הוי מצו התוספות להקשות בפשיטות לעיל למיפשט האיבעיא. אבל השתא דמקשה הש"ס הכא אי ס"ד דחיישינן לשאלה כו' וניחוש לשאלה ולא מפליג בכל הנך חילוקים שכתבתי בלשון הגמרא דלא דמי האי חששא דגט לחששא דסימנים גופו וכליו ועדי מיתה אע"כ דלא משמע להש"ס לחלק בכך בין לענין סימנים ובין לענין שאלה דמאן דחייש בחדא חששא חייש נמי טובא ומאן דלא חייש אפילו חדא נמי לא חייש א"כ מקשו התוספות וא"ת ולוכח מהכא דסימנים דאורייתא כו' כן נראה לי לקיים גירסת הספרים שלנו ובישיבה הארכתי יותר:
Penei Yehoshua on Bava Metzia 27b · Sefaria
גמרא טבעת לא משאלי אנשי בב"י בתשוב' כ' דלמ"ד סי' לד"א כיון דבעי סי' ברור ומובהק יותר גם בכלים אלו דלא שכיח להשאיל חיישי' לשאלה ע"ש, וכבר תמהו האחרונים דא"כ ישאר הקושיא להך מ"ד חמור בעדי אוכף היכי מהדרינן הא לדידי' בכל מילי חיישי' לשאלה, ובאמת לולי דברי הב"י היה אפשר לדון ולחלק דהכא ביש עדי אוכף כיון דהוי בירור גמור דאוכף שלו לא חיישי' נחשש רחוק דהשאיל אוכף, דלא משאלי, אבל ע"י סי' מובהק דאוכף דאף דסי' מובהק מהני, מ"מ יש חשש מיעוט דמיעוטא דמזדמן שנים בשוה בסי' מובהק, דהא חזינן דסימנים מובהקי' ועדים ינתן לעדים, וא"כ י"ל דע"י ב' חששות דשמא אתרמי סי' מובהק כזה, ושמא השאיל לאחר עי"ז לא מקרי מובהק, והיה מרווח בזה מה דהקשו הראשונים אמאי משני לעיל בעדי אוכף ולא משני בסי' מובהק, והיינו דבאמת לא מהני סברת צירוף החשש לשאלה, אבל לשיטת הב"י דאפי' עדים מעידים על כליו חיישי' לשאלה יקשה כנ"ל, ונלענ"ד די"ל דבאמת לא מהדרינן רק כשיש סי' אמצעי בחמור ועדים, או סי' מובהק באוכף דבזה לא חיישי' שהשאיל האוכף למי שחמורו דומה לחמור שלו בסימנים אמצעים, ודמי לשאלה דיחיד, ובאמת כשמעידים על סי' בגופו ועדי' על כליו, דמשיאין את אשתו. והנה גם בלאו דברי הב"י בהמתקת סברתו דכיון דיש חשש שאלה מש"ה לא הוי מובהק, יש עוד דרך לדון לדינא כהב"י והיינו לכאורה קשה לי כיון דדרשי' חמור לעדי אוכף, וע"כ הא דצריך קרא היינו לאשמועינן דבדבר שאין דרכו להשאיל ל"ח לשאלה, א"כ היא גופא קשה מנ"ל לחז"ל למדרש דמהדרינן חמור בעדי אוכף מיתור' דחמור, דלמא באמת בכה"ג לא מהדרינן דחיישי' לשאלה, וקרא דחמור אתי להורות דסי' בגוף החמור מהדרינן וללמד דסי' דאורייתא דהרי חזינן לעיל דבעי למימר דשה דמיותר אתי לסי' דאורייתא, אלא דמסקנא לא קאי הכי מדלא נקט מתני' הך דרשא והיינו כפירש"י דידעי חז"ל איזה דרש ללמוד ממנו, אלא דאנן לא ידעי' לה, וא"כ תקשה לקושטא דמלתא על חז"ל דמנ"ל דסי' דרבנן נהי דלא ס"ל לימוד דשלמה דלמא חמור להכי הוא דאתי ומהדרינן חמור בסימנים חמור, אבל בעדי אוכף לא מהדרינן דחיישינן לשאלה, ולזה צ"ל דבאמת מספקי לי' לחז"ל לאיזה דרשא תדרש יתורא דחמור ומספק חד צד לא מהדרינן דשה אתי לאידך דרשא, וא"כ לא מהדרינן רק ביש בו תרתי למעליות' סי' אמצעי בחמור ועדי אוכף והיינו כמ"ש לעיל בשיטת הב"י ויעויין בהרמב"ן במלחמות במ"ש לפרש הא דמשני הש"ס לא בעדי', היינו דקרא משמיענו דמתני' בעדי אריגה ולא בעי עדי נפילה דל"ח למכירה, ביאור דבריו הא דבאמת לא דרשי' דקרא אשמועי' דצריך לדרוש אם הוא רמאי דהיינו עד שיברר שהוא שלו דבעי עדי נפילה דוקא ולאורוי' דלא מהני עדי אריגה והכי משמע פשיטא דקרא דבא להחמיר על התובע שיהיה דרישה בבירור, וצ"ל דהסברא פשוטה דבעי עדי נפילה, וע"כ אתי לאורויא דלא בעי עדי נפילה, וא"כ לכאורה קשה דהא חזינן למ"ד סי' דאוריית' דליכא יתורא דקרא, ואפ"ה הדין דמחזיר' בעדי אריגה הרי דסברא חיצונית דמהני עדי אריגה, וצ"ל דזה תלוי בזה למ"ד סי' דאוריית' כיון דלא בעי בירור גמור ממילא מסתבר דמהני עדי אריגה, אבל למ"ד סימני' דרבנן דבעי בירור, יותר הסברא נוטה דבעי עדי נפילה [והיינו כעין סברת הרא"ש לענין שאלה] וע"כ הקרא אתי דמהני עדי אריגה, ואולם תמוה לי על הרמב"ן דלמאי צריך קרא האיך ס"ד למדרש דמהני עדי אריגה הא בלא"ה ידעי' מדאצטריך קרא דחמור דמהדרינן בעדי אוכף ולאורויי' דל"ח לשאלה דאוכף, ואם איתא דבעי עדי נפילה א"כ לא מהדרינן רק בעדי נפילה וליכא חידוש כלל. וצ"ע גם ביסוד פירושא דהש"ס דמשני לא בעדי אוכף, דנתחבטו בה הראשוני' לא ידעתי אמאי לא פירשו בפשוטו די"ל למ"ד סימנים דרבנן באמת היה ראוי ללמוד משאלה דסימנים דאורייתא [או לפמ"ש לעיל דהא ראוי להסתפק אי חמור אתי לסי' דאורייתא] לזה כ' עד דרוש אחיך דבעי' בירור גמור היינו בעדים ולא סימנים, כך נלענ"ד בעזה"י:
גמרא אמר רבא את"ל סי' לד"א היכי מהדרי' אבידה בסי', לכאורה קשה היכא מצינו מפורש דמהדרינן בסי' הא במתני' קתני רק דחייב להכריז וזה אפי' מדין תורה דצריך להכריז דשמא יבואו עדים ויכירו, ומתני' דלקמן דקתני אמר אבידה ול"א סי', הא מסקי' ול"א סי' מובהקי' דידי', אבל מ"מ ראיה ליכא. דדלמא באמת לא מהדרינן בסי' ומתניתין מפרשא דל"א סי' מובהקי' ממש דלא מחזירי', והיה נראה דלפמ"ש תוס' לעיל דתועלת הסי' דיזכיר לעדים שראו אצלו חפץ בסי' כזה וכזה וכבר כתבנו לעיל דבסי' מקום ומנין לא שייך זה, ולזה שפיר אמר רב דמוכח דתקנת חז"ל דמהדרי' מהא דכריכות ברה"י דחייב להכריז משום מקום דבסי' כזה ל"ש דיזכיר לעדי' כנ"ל, אע"כ דיקזיר בסי': ואולם קשה לפ"ז נצטרך לומר הא דמשני ניחא ליה למוצא אבידה אף בלא התקנה היה בזה יאוש בעלים ויהיה שלו, מ"מ ניחא ליה בזה, א"כ מה פרכי' עלה וכי אדם עושה טובה לעצמו בממון שאינו שלו, הא אין מפסיד בזה לשום אדם דאם הדין דלא מחזירי' הוי יאוש בעלי', ודלמא בסי' אחר דשייך שיזכיר לעדי' באמת לא מחזירי', ונ"ל דלק"מ די"ל דבודאי בסי' מקום ומנין ל"ש ניחא ליה למוצא אבידה כיון דיותר טוב לו שלא יחזיר ויהי' יאוש בעלי' אלא דאף בקושי' רבא מתחילה היכי מהדרינן אבידתו בסי' היינו על סי' מקום וכנ"ל, מ"מ במה שהי' ניחא ליה למוצא אבידה וכו', מוכח באמת דחכמים תקנו על כל סי' להחזיר ומטעם כיון דרוב פעמים ניחא ליה להמוצא אבידה, מש"ה לא פליגי רבנן ותקנו להחזיר אף בסי' מקום, [דאף דפרכי' משטרות ול"א לא פלוג, היינו דמ"מ אין לחז"ל להפסיד ללוה, אבל הכא לגבי המוצא לא מקרי פסידא דהוא רק גרס שלא יתייאשו הבעלי' וכנ"ל, אלא דאין לו טובה בזה, מש"ה ל"א לא פלוג] ולזה שפיר פריך וכי עושה טובה בממון שאינו שלו דממנ"פ אם הדין דיחזיר רק בסי' מקום ומנין הלא בזה ליכא טיבותא להמוצא, ואם תקנו גם בסי' בגופ', בזה יקשה האיך עושה טובה בממון שאינו שלו. ולפמ"ש תוס' לעיל דבדברים הנזכרי' במתני' ל"ש בהו טב"ע ממילא ניחא, אע"כ חיוב הכרזה רק שיחזיר ע"י סי' ונכון:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Bava Metzia 27b · Sefaria
יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא מציעא, דף כ״ז, עמוד ב׳, בהיקף של כ־426 מילים ב־20 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
מפת קטע אחר קטע של כל 20 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
נפתחת ב״לאהדורי גט אשה בסימנים. אי אמרת דאוריית'…״
נפתחת ב״ת"ש אף השמלה היתה בכלל כל אלו,…״
נפתחת ב״ת"ש חמור בסימני אוכף. אימא ״בעדי אוכף״.…״
נפתחת ב״ת"ש (דברים כב, ב) ״והיה עמך עד…״
נפתחת ב״מאי לאו בסימנין? לא, בעדים.…״
נפתחת ב״ת"ש אין מעידין אלא על פרצוף הפנים…״
נפתחת ב״שמע מינה סימנין לאו דאורייתא! אמרי: גופו…״
נפתחת ב״אי חיישינן לשאלה, חמור בסימני אוכף היכי…״
נפתחת ב״איבעית אימא: כליו בחיורי ובסומקי.…״
נפתחת ב״אלא הא דתניא: מצאו קשור בכיס או…״
נפתחת ב״אמרי: כיס וארנקי וטבעת לא משאלי אינשי.…״
נפתחת ב״לימא כתנאי: אין מעידין על השומא, ואלעזר…״
נפתחת ב״אמר רבא: דכ"ע סימנין דאורייתא, והכא בשומא…״
חכמים: רבא.
נפתחת ב״איבעית אימא: דכ"ע שומא אינה מצויה בבן…״
נפתחת ב״אב"א דכ"ע שומא אינה עשויה להשתנות לאחר…״
נפתחת ב״אמר רבא: את"ל סימנין לאו דאורייתא, היכי…״
חכמים: רבא.
נפתחת ב״אמר ליה רב ספרא לרבא: וכי אדם…״
חכמים: רב ספרא, רבא.
נפתחת ב״אלא ניחא ליה לבעל אבידה למיהב סימנין…״
נפתחת ב״אלא הא דתנן, רבן שמעון בן גמליאל…״
חכמים: רבן שמעון.
נפתחת ב״אמר ליה: התם סברא הוא, אחד הלוה…״
בנו של רבן גמליאל דיבנה אביו של רבי יהודה הנשיא.
מקור: מסכת בבא מציעא דף כ״ז עמוד ב׳ · קטע 19 — “אלא הא דתנן, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אחד…”
אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.
היעד שנמצא: בבא מציעא דף כ״ז ע״ב
פתיחה בקורא