דל תלתין ושיתא — כוזי בשיתא זוזי שקנאה פשו תריסר:
דל תמניא שתותי — של מ"ח שדרך הוא לחסר בבליעת הקנקן כדתנן יוציא לו שתות ליין פשו לו לשכרו ארבע:
והאמר שמואל המשתכר — בדברים שיש בהם חיי נפש:
אל ישתכר יותר על השתות — הא שתות ישתכר ולמה לא ישתכר רב יהודה עד שתות:
איכא גולפי ושמריא — משתכר הוא הקנקן והשמרים שלקח הכל בו' זוז:
דמי ברזנייתא — שנותן דמים לחנווני למוכרן ומוציאן ומכריז עליו בחוצות. כרזנייתא לשון כרזא לשון אחר אומנות יש בנקיבת ברזא בחבית של חרס וצריך ליתן שכר:
במזופפין — דכיון דישנים הם ונתבלעו בלעותם תו לא בלעי:
כיון דטעון טעון — תו לא בלע:
כשתמצא לומר — כשתדקדק ותדע מיצוי הדברים:
מותר לערב שמרים — המוכר שמן לחבירו סתם בעת שהוא מזוקק ששקעו ושקטו שמריו מותר לו לערב ולבלבל שמרים המשוקעות שיחזרו ויתערבו ויצאו עם השמן בתוך המדה:
אסור לערב שמרים — שבחזקת מזוקק לוקחו ממנו וזה מקלקלו:
והיינו טעמא דמקבל עליו — לוקח לוג ומחצה שמרים בשלא ערבו ונתנו לו מזוקק:
דא"ל — מוכר אי בעי לערובי כו':
הוה מזדבן — כשהייתי מוכרו בחנות היה נמכר שמרים עם השמן:
בבעה"ב עסקינן — שהלוקח בעל הבית הוא ולקחו למאכל ביתו:
צמד — העול שהוא מוטל על שני השוורים ומצמידם:
הדבר ידוע — שאין צמד נמכר במאתים זוז אלא כמות שהוא עם הבקר מכרו לו:
וחכמים אומרים אין הדמים ראיה — אע"ג דלא שוה כולי האי אחולי אחליה לוקח זה יתר הדמים ור"י לית ליה שיהא מוחל מן הסתם אלא אם כן פירש:
קבולי נמי לא מקבלת — עלך חסרון השמרים א"כ מה משתכר הרי השכר כולו בשמרים:
זבון וזבין תגרא איקרי — בתמיה משל הוא לאמר לשוטה לקח בדמים וחזור ומכור בלא שכר ותיקרי תגר:
אחד הלוקח ואחד המפקיד לפקטים — לוקח ומפקיד אחד הן לענין פקטים תורה אחת לשניהם:
פקטים — פסולת הגרעינים הצפין על פני השמן:
לוקח מקבל פקטים — אם מכר לו שמן סתם יקבל ממנו שמן עם פקטים:
לא אמרו שמן עכור אלא למוכר — לא אמרו הפסד עכירת השמן אלא למוכר:
שהרי הלוקח מקבל עליו — לפחות ממאה לוגין לוג ומחצה מחמת שמרים לפיכך צריך ליתן לו שמן מזוקק בלא פקטים:
כי מדה דתשרי — כשער הדמים של תשרי שהוא בזול וסתם שמנים עכורים וקיבל עליו פקטים:
הא דשקל מיניה בניסן בשער של ניסן — ביוקר דדרך כל השמנים להיות מזוקקין בניסן והלוקח סתם והמוכר סתם אין מוכר אלא מזוקק:
מתני' לא יחדו לו הבעלים מקום — בבית שומר לאמר לו זויות זו השאילני:
לצורכו — להשתמש בה:
לצורכה — שהיתה במקום התורפה וקרובה להשתבר:
אם משהניחה — שכילה תשמישו הושיבה במקום משתמר בין שטלטלה מתחלה לצורכה בין שטלטלה לצורכו פטור ובגמרא פריך מאי שנא לא יחדו מיחדו:
גמ' מני — הא דקתני רישא דאם משהניחה נשברה אף על פי שלצורכו נטלה מתחלה פטור דאמר משהחזירה הרי היא ברשות הבעלים כבתחלה ואינו עליה אלא כשומר חנם ופטור על אונסיה ואף על פי שלא הודיע לבעלים לומר נטלתיה והחזרתיה הויא השבה רבי ישמעאל היא כו':
