מסכת בבא מציעא דף פ״ב עמוד ב׳

במלוה צריך למשכון להשתמש בו ולפסוק עליו להיות פוחת מן החוב והולך קמיפלגי ורבי עקיבא סבר אפי' הכי איכא מצוה:

מרא פושיי"ר:

פסל דולייר"ה:

קרדום כישנוא"ה:

מתני' ישבע שלא פשע ויפטר ובגמרא מפרש טעמא אמאי פטור שומר שכר בשבועה הא בלאו פשיעה נמי חייב שאין זה אונס אלא כגניבה ואבידה שהן קרובין לאונס ופשיעה:

ר' אליעזר אומר זה וזה ישבע ותמיה אני וכו' כלומר אף אני שמעתי מרבותי כרבי מאיר אבל תמיה אני על זה וע"ז היאך נפטרין בשבועה ובגמרא מפרש תמיהה:

גמ' נתקל לאו פושע הוא דקאמר ישבע שלא פשע פשיעה אחרת דהא ודאי בציר מנתקל לא הוי ועוד דהא פוטר לנושא שכר אלמא אונס חשיב ליה:

וקיימא לן בבבא קמא בהמניח את הכד (דף כט.):

במלוה צריך למשכון פי' בקונטרס להשתמש ואין להקשות לפירושו דאמאי קאמר לעיל (בבא מציעא דף פא:) מתניתין דלא כרבי אליעזר נוקי מתניתין באין צריך למשכון דסוגיא דשמעתין דלעיל אתיא אליבא דרבה דקיימא לן כוותיה אי נמי אי מתני' איירי באין צריך לא הוה פליג רבי יהודה ור"ח פירש צריך למשכון היינו שאינו רוצה להלוות לו בלא משכון ולפירושו א"ש דלא מצי לאוקמי מתני' באין צריך אבל אין נראה פירושו דלישנא דצריך למשכון לא משמע הכי ועוד דאע"ג דאין רוצה להלוות אלא על המשכון מצוה קעביד שבלא משכון אין לו להלוות כיון שירא להפסיד ואפשר במשכון:

וסבר רבי מאיר כו' אבל דר' יהודה אדר' יהודה לא קשיא ואע"ג דחכמים דפטרי בנשברה כדו ולא סילקה הוו ר' יהודה כדמוכח בהמניח (ב"ק דף כח: ושם ד"ה אמר) דסבר רבי יהודה נתקל לאו פושע הוא וכיון דלא הוי פושע אע"ג דלא הוי אנוס גמור פטור בנשברה כדו ולא סילקה דלא חשיב בור אלא שנעשה בפשיעה אבל בשנעשה באונס דכעין גניבה ואבידה כמו רוח שאינה מצויה פטור כדקתני בסיפא דברייתא דנשברה כדו ומודה רבי מאיר לחכמים במעלה קנקנין על הגג לנגבן ונפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו שהוא פטור וא"ת כי נמי סבר רבי מאיר דנתקל לאו פושע הוא אלא אנוס אמאי פטור והא אדם המזיק מרבינן (ב"ק דף כו:) מפצע תחת פצע לחייב על אונס כרצון וי"ל דלאו בכל אונס חייב אדם המזיק אלא באונס דכעין גניבה ואבידה כמו רוח שאינה מצויה דאמרינן סוף פרק שני דב"ק (דף כז.) דנפל ברוח שאינה מצויה מן הגג חייב נזק ורוח שאינה מצויה הוי כעין אבידה כדאמרינן סוף פרק ד' וה' (שם ד' מה.) וכולן חייבים להחזיר דמי השור לבעליו חוץ מש"ח ומוקי לה התם דנטריה שמירה פחותה ולא נטריה שמירה מעולה ש"ח כלתה שמירתו כו' ושמירה פחותה היינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ואינה יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה כדמשמע בריש הכונס (בבא קמא דף נה:) והוי כעין גניבה ואבידה דש"ח פטור וש"ש חייב אבל באונס גמור פטור אדם המזיק כדמשמע בירושלמי דאם היה ישן ובא חבירו וישן אצלו והזיקו זה את זה הראשון פטור והשני חייב ובהגוזל בתרא (שם דף קיב.) טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול דכיון שלא היה להם לידע שהיא שאולה אין משלמים מה שהזיקו אלא מה שנהנו ובריש המניח (בבא קמא דף כז: ושם ד"ה ושמואל) לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ושאר שינויי דהתם דפטר ליה לפי שלא היה לו לידע וכן במתניתין דהתם (דף לב.) היה בעל חבית ראשון כו' ואם עמד בעל חבית פטור בעל קורה והרבה כיוצא באלו וא"ת ורבי יהודה דאמר נתקל לאו אנוס הוא ומחייב שומר שכר אמאי פטור מעביר בחנם והלא הוא אדם המזיק וי"ל דנתקל הוי לרבי יהודה כעין גניבה דהוי קרוב לאונס ולכך פטור אדם המזיק ולא מחייב אדם המזיק אלא בדבר שהוא כעין אבידה דהוי קרוב לפשיעה כדאמר בהשואל (לקמן בבא מציעא דף צד:) דאבידה קרובה לפשיעה וגניבה קרובה לאונס ורוח שאינה מצויה חשובה כעין אבידה ולהכי חייב בה אדם המזיק וכן משמע בהגוזל קמא (ב"ק דף צט: ושם ד"ה אימא) דפריך למאן דפטר טבח אומן שקלקל היכא דעביד בחנם מברייתא דקתני בהמה לטבח וניבלה חייב מפני שהוא כנושא שכר השתא מה היה סברתו של מקשה שהוא כנושא שכר אע"פ שעושה בחנם אי סבר דחשיב פושע אמאי תולה אותו בנושא שכר היה לו לומר מפני שהוא פושע ואי סבר שדומה לגניבה ואבידה אעפ"כ חייב כדין אדם המזיק אם כן מה מתרץ אימא מפני שהוא נושא שכר ואי דומה לגניבה ואבידה בלא שכר נמי ליחייב כדין אדם המזיק ואי המתרץ מדמה לה לאונס גמור א"כ נושא שכר נמי ליפטר אלא ודאי אדם המזיק חייב בכעין אבידה ופטור בכעין גניבה והוה מדמי ליה המקשה קלקול שחיטה דאומן לכעין אבידה ומשני אימא מפני שהוא נושא שכר אבל בחנם פטור דהוי כעין גניבה:

למימרא דסבר ר' מאיר נתקל לאו פושע הוא לאו בדוקא נקט האי לישנא, דלר"מ לא סגיא דסבירא ליה דנתקל לאו פושע הוא, אלא אפילו אנוס נמי חשיב ליה למאי דסביר לן השתא, דהא אפילו שומר שכר פטר ליה ר' מאיר, אלא משום דבעי למפרך מברייתא דשמע מינה דנתקל פושע הוא, נקט האי לישנא. [ש"מ בשם הרשב"א והר"ן.

המשנה השביעית וגם זו אינה מכלל כונת הפרק אלא שנתגלגלה כאן על ידי משניות שלפניה ואמר המעביר חבית ממקום למקום ושברה בין שומר חנם בין שומר שכר ישבע ר' יהודה אומר שומר חנם ישבע שומר שכר ישלם ר' אליעזר אומר זה וזה ישבע תמה אני אם יכולין זה וזה לישבע אמר הר"ם ישבע שבועת התורה שלא פשע בה ויפטר ותמה ר' אליעזר בזה הדין ואמ' איך יתכן שישבע בכגון זה שומר חנם או שומר שכר לפי ששומר שכר ואפילו לא פשע ושומר חנם גם כן אם היה אותו המקום שצוה לו שיעבור לשם החבית מקום מדרון או יש לו עדים שלא פשע עליה יתחייב גם כן שבועה ומה שאמר ר' אליעזר דין הוא אבל אמרו שבועה זו תקנת חכמים הוא שאם אין אתה אומר כן אין לך אדם שמעביר חבית לחברו ממקום למקום ותקנת חכמים אינה אלא בשומר חנם על איזה ענין שיהיה ושומר שכר הוא שיעבור חבית בשכר וישברנה במקום מפורסם שאפשר שימצא לשם עדים ויתחייב לשלם אלא אם כן הביא עדים שלא פשע בה בשעה שהעבירה:

אמר המאירי המעביר חבית לחברו ממקום למקום ונשברה בין שהוא נושא שכר בין שהוא נושא חנם ישבע פי' ישבע שלא פשע ומה שנתקל אין דנין אותו בפשיעה שהנתקל אינו פושע והילכך נשבע שלא פשע ונפטר ואף בשכר מפני שהשבירה נדונת כאונס ור' יהודה אומר שומר חנם נשבע שלא פשע ואין דנין לו כשנתקל בפשיעה כמו שביארנו אבל שומר שכר חייב שהשבירה כגנבה ואבדה היא ולא תדון באונס ור' אליעזר אומר תמה אני אם יכולים זה וזה לישבע שהשומר שכר מה מועלת בו שהשבירה אינה כאונס וכר' יהודה ואף שומר חנם כל שאינו במקום מדרון היאך אפשר שאין פשיעה אצלו כשהוא נתקל ולפי מה שיתבאר בגמרא דין תורה כר' יהודה להיות שומר חנם נשבע שלא פשע ופטור ואין הנתקל פשיעה אף שלא במקום מדרון ושיהא שומר שכר חייב שהשבירה אינה כאונס והרי היא כגנבה ואבדה ומ"מ מתקנת חכמים לדון בה כר' מאיר ולהיות אף שומר שכר נשבע שלא פשע ופטור שאם אתה מחייבו שלא בפשיעה אין לך אדם שיהא מעביר חבית ממקום למקום ולפיכך דנו בה שבירה כמיתת הבהמה ושאר האונסין:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מאחר שביארנו שהנתקל אינו פושע נשברה כדו ולא סלקה נפלה גמלו ולא העמידה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ודוקא בשלא נתכוון לזכות בחרסיו ושהפקיר נבלתו וכבר ביארנוה במקומה בפרק המניח את הכד:

בד"ה אימור דאמר ר"י כו' ולפי זה הא דאמר קדשה כו' דוקא במשכון שמשכנו שלא בשעת הלואתו כו' עכ"ל ר"ל דודאי שם גבי קדושין אמרי' שם דמקודשת מדר' יצחק מיהו איכא לפרושי בה דמשכנו בשעת הלואתו נמי מקודשת ומשום דכיון דבשלא בשעת הלואתו קנה ליה לגמרי מדרבי יצחק בשעת הלואתו נמי דלא קני אלים שעבודיה ליחשב שלו לקדש בו אשה וכה"ג כתבו לעיל לענין חמץ של נכרי ולענין שמטה וכ"כ התוס' בהדיא בפ"ק דקדושין אבל השתא דקאמרינן דבשלא בשעת הלואה נמי לא הוה ש"ש אלא משום דקני ליה לקדש בו אשה א"כ ע"כ בשעת הלואה לא קני ליה לקדש בו אשה דא"כ מה"ט נמי ליהוי ש"ש ואנן קאמרי' בשמעתין אימור דאמר ר"י בשלא בשעת הלואה אבל בשעת כו' והא ודאי לא תקשי לך דליהוי ש"ש משום דאלים שעבודיה דלא דמי לחמץ דאלים שעבודיה מחשיב ליה להחמיר עליו כאלו שלו וכן לענין שמיטה ליחשיב ולא של אחיך בידך אבל משום שעבוד דידיה לא מחשיב ליה להיות כש"ש אי לית ליה הנאה מיניה ודו"ק:

בא"ד וי"ל דכיון דעכשיו שנוטל כו' לפי שיכול לעשות בו קדושין כו' עכ"ל ר"ל אע"ג דבמעותיו נמי היה יכול לקדש בו אשה מ"מ השתא נמי שאין מעותיו בידו כיון דאית ביה נמי הך הנאה לקדש בו אשה הוי ש"ש משא"כ הנאת תפיסת חובו דלא מיחשב הנאה כיון דאין מרויח במה שהלוה לו ממה שלא היה מלוה לו מעיקרא וכמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

בד"ה וסבר ר"מ כו' וי"ל דנתקל הוי לר"י כעין גניבה כו' ולא מחייב אדם המזיק אלא בדבר שהוא כעין אבידה כו' עכ"ל וה"ה דלעיל לר"מ נמי הוה מצי לתרץ הכי אלא דלר"מ לא צריכי להכי לפלוגי בהכי ולמימר דנתקל הוי דוקא כעין גניבה ודו"ק:

אבא שאול אומר מותר לאדם להשכיר משכונו של עני להיות פוחת והולך ואוקימנא במאי דנפיש אגריה וזוטר פחתיה והלכה כמותו. ומיהו דוקא להשכירו לאחרים אבל לעצמו אינו משכירו אלא מדעתו של לוה כדאמרינן גבי גבאי צדקה שמוכרים לאחרים ולא לעצמן וכעין שאמרו בשומר אבדה בפרק אלו מציאות ואם הוא מדעתו של לוה או שהתנה כן בשעת הלואה מותר. וליטול מטלטלין בנכייתא שאלתי מרבנו והיה מגמגם בדבר. הריטב"א. למימרא דסבר רבי מאיר נתקל לאו פושע הוא לאו בדוקא נקט האי לישנא דלרבי מאיר לא סגיא דסבירא ליה דנתקל לאו פושע הוא. אלא אפילו אנוס נמי חשיב ליה למאי דסביר לן השתא דהא אפילו שומר שכר פטר ליה רבי מאיר אלא משום דבעי למפרך מברייתא דשמעינן מינה דנתקל פושע הוא נקט האי לישנא. הרשב"א והר"ן.

תברא התנא ששנא המשנה אליבא דרבי מאיר אינו הוא התנא ששנה הברייתא אלא תרי תנאי נינהו אליבא דרבי מאיר. פירוש תברא בשבועה כדגרסינן במשקין בענין שמתא תברי ברתי. כלומר אמר רבי אלעזר בשבועה תרי תנאי נינהו. רבינו חננאל.

ואתא רבי יהודה למימר שומר חנם ישבע נושא שכר ישלם האי כדיניה והאי כדיניה ולא תקנו בו כלום ודין הנתקל כדין הגנבה ואבדה אינו דומה לא לאונס ולא לפשיעה ושומר שכר כל זמן שלא נאנס חייב ושומר חנם כל זמן שלא פשע פטור ומיהו גבי נזקין פטר רבי יהודה דאנוס קרי ליה לענין נזקין שהתורה הקלה בנזקין ולא מיבעיא לאחר נפילה דהוה ליה בורו והתורה מיעטה בשמירתה בכסוי בלחוד כעין שמירה פחותה של שומר חנם אלא אפילו הזיק דרך נפילתו דהוה ליה כאשו נמי פטור דאף בדידיה מיעטה תורה בשמירתה ומכי נטר כדנטרי אינשי פטור בנזקיו ולא בעי שמירה מעולה כשמירת שומר שכר וברייתא דקתני פטור מדיני אדם וכו'. כבר פירשתיה בארוכה בספר המלחמות יפה. ומצאתי בתוספות בבבא קמא שמפרשין אותה משום אדם המזיק ואם כן למה פטרוהו לדברי האומר אנוס הוא והלא אדם מועד לעולם בין באונס בין ברצון והם השיבו שאינו חייב באונסין גדולים וסמכו אותה מן הירושלמי שאמרו בישן ובא חבירו וישן אצלו הוא המועד. ואי אפשר להעמידה דהתם משום דשני פשע בעצמו וכן מה שאמרו באם היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון וכולה מתניתין וכן מה שאמרו לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים כולם כשהם אדם המזיק משום פשיעה דניזק פטרו בהם או שהן בור כגון שהלה נתקל בו ואין לי להאריך כאן. ועוד הביאו טבח אומן שקלקל דפטור בחנם ואמאי אדם מזיק הוא וכי נמי סבירא לן אנוס הוא ליחייב וזה ודאי קשה עליהם דכיון דמחייב בשכר אלמא כעין גנבה ואבדה הוא ולאו אונס גדול ולאו אונס קטן הוא ופטרוהו בחנם אלא שאין באומן הטועה במלאכתו משום מזיק. וסוף דבר כיון שהזכירו חכמים באונס נזיקין אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם ונפל מן הגג ברוח שאינו מצויה הרי הזכירו סוף האונסין כולם דרוח שאינה מצויה אפילו כאותה של אליהו במשמע דרוח מצויה הזכירו לענין שומר חנם אבל רוח שאינה מצויה לא הוזכרה בתלמוד אלא לענין אונס דהוא מן האונסין הגדולים שבעולם ואין כאן מקום להאריך בזה יותר מדאי. הרמב"ן ז"ל.

גמרא במלוה צריך למשכון קמפלגי ופירש רש"י להשתמש בו ולפסוק עליו ולהיות פוחת מן החוב כו' עכ"ל. לכאורה נראה דכוונתו במ"ש להשתמש בו היינו משום דלשון מלוה צריך למשכון הכי משמע ליה ומש"ה הוצרך לפרש ג"כ להיות פוחת מן החוב דאל"כ מיחזי כריבית כמ"ש הפוסקים בח"מ ריש סי' ע"ב. ולפ"ז ממילא משמע דאיירי שמתחלה בשעת הלואה שמסר לו המשכון התנה עמו כן וכמ"ש רמ"א בהגהת ש"ע שם וע"ש בסמ"ע אלא דהש"ך השיג על זה דאי אפשר לפרש כן דא"כ הוי שוכר אע"כ בשלא התנה בתחילה איירי ודבריו תמוהין טובא. חדא דאי בשלא התנה א"כ היינו דאבא שאול ומסקינן נמי בסמוך דאבא שאול גופא לא אמר אפילו בעני אלא במרא ופסל כו' וא"כ מסתמא דאוקימתא דהכא איירי בשהתנה מתחילה ע"כ והא דקשיא ליה להש"ך דא"כ הוי שוכר לאו קושיא היא דשאני שוכר שאין יכול לחזור בו משכירתו מש"ה הוי פלוגתא דתנאי אי הוי שומר שכר או ש"ח משא"כ הכא במלוה תלוי מלתא שכך התנה אם יצטרך למשכון יפחות לו דמי שכירתו מחובו וכעין זה כתב הש"ך עצמו ס"ק י"א ליישב כן קושית ת"ח. ועוד דהא לכאורה נראה מלישנא דתלמודא ומפי' רש"י כאן בשבועות דהא דקאמר מ"ס מצוה קעביד היינו במה שהלוהו ומ"ס לאו מצוה קעביד שלהנאתו מתכוין ואי כדברי הש"ך שלא התנה כן בשעת הלואה א"כ פשיטא דמצוה קעביד בשעה שהלוהו על המשכון ומהאי שעתא הוי ש"ש ולמה יגרע כח הלוה במה שמשתמש בו המלוה אח"כ ופוחת מדמי חובו אדרבה המלוה הוסיף מצוה על מצוה. והנראה מכל זה דהש"ך הבין לשון התנה היינו שהתנה דבר ברור לפחות מחובו בין ישתמש בין לא ישתמש וזה אינו עולה על הדעת כלל לא בלשון הש"ע ולא בלשון הסמ"ע ולדעתי שדברי הש"ך דברי שגגה הן ואגב שיטפיה כתב כן ואין להאריך מיהו בעיקר פי' רש"י שכתב דאיירי בפוחת מחובו לא הוי צריך הש"ס לומר דאיירי שהמלוה צריך למשכון והיינו להשתמש בו לפי' רש"י דבפשיטות הוי מצי לאוקמי שהמלוה רוצה להשכירו לאחרים ולפחות מחובו והתנה ע"כ ובהכי הוי שפיר טפי דומיא דמלתא דאבא שאול. והנראה בזה דבהא כ"ע מודו דמצוה קעביד כיון דלאו להנאתו מתכוין. והשתא דאתינא להכי מצינן למימר נמי איפכא דמ"ש רש"י דאיירי שפסק עמו לפחות מן החוב לאו משום איסור ריבית הוצרך לפרש כן דהא בלא"ה אשכחן שפיר דאפילו כשאין פוחת מחובו לית ביה משום ריבית כגון בדברים שדרכן להשאיל כמ"ש התוספות בפ' איזהו נשך וכ"כ הפוסקים. אלא דאפ"ה הוצרך רש"י לפרש דאיירי בפוחת דאל"כ לכ"ע לאו מצוה קעביד שלהנאתו מתכוין כנ"ל ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

שם מר סבר מצוה קעביד שהלוהו ומ"ס לאו מצוה קעביד שלהנאתו מתכוין כך הגירסא בשמעתין בספרים שלנו מיהו בסוגיא דשבועות לא גרסינן אלא מ"ס מצוה קעביד ומ"ס לאו מצוה קעביד ומלשון רש"י דהתם משמע דהכא נמי לא גרסינן לה ובאמת נראה שאין זה מלשון הגמרא. ומה שהוצרכתי לזה היינו משום דהאי לישנא דמצוה קעביד שהלוהו משמע לכאורה שעיקר מצוה היא ההלואה גופא דאי הוי מיתרמי ליה עניא בשעת הלואה לא הוי צריך למיתב ליה ריפתא מש"ה הוי שומר שכר על המשכון וזה דוחק גדול דהא אדרבה בלא משכון הוי מצוה טפי ואי משום שאינו רוצה להלוות לו בלא משכון א"כ היינו פירושו של ר"ח שהביאו התוספות. ומלבד מה שהארכתי בפ' הכונס ובפ' אלו מציאות דבלא"ה נראה שאין שום סברא לומר שבשביל המצוה שעשה בתחילה לשעה קלה לא היה אפשר לו לקיים מצות צדקה לעניים ויהא ש"ש לעולם ומטעם זה כתבו רוב הפוסקים ומפרשים דעיקר המצוה היא במה שמתעסק בניעור ושיטוח בין בהשבת אבידה בין במשכון וא"כ לא שייך הך גירסא דמצוה קעביד שהלוהו. ואפילו אי גרסינן לה נראה דעיקר מצוה היא במה שהלוהו מתחילה על המשכון להיות פוחת והולך דקאמר אבא שאול מפני שהוא כמשיב אבידה וכן נראה להדיא מלשון רש"י בשבועות ע"ש. והשתא לפ"ז א"ש טובא הא דמדמה לה הש"ס לשומר אבידה כיון דחדא מלתא היא אלא דאפ"ה סבר ר"א דלא דמי למשיב אבידה דכיון שמשתמש בו להנאתו מתכוין כן נראה לי לפרש בשיטת רש"י. והשתא לפ"ז שפיר נמי מצינן למימר דשייך הא אוקימתא אפילו אליבא דרבה אלא דרבה סבר דאע"ג דשומר אבידה שומר חנם הוי היינו משום דפרוטה דר' יוסף לא שכיחא שבשביל כך ימנע ליתן ריפתא לעני משא"כ בהך מצוה דהכא במה שפוחת והולך שאין לך צדקה גדולה מזו כדאמרינן להדיא בפ' במה אשה גדול המלוה יותר מן העושה צדקה ומטיל בכיס יותר מכולם וכן הוא בטור יו"ד ובש"ע בהלכות צדקה וכ"ש הכא דאיכא תרתי ואפשר שאם היה אותו עני מבקש ממנו אלו המעות עצמם דרך צדקה היה נותן לו מש"ה סבר ר"ע דהוי שומר שכר ובהכי ניחא לן נמי אליבא דרבה דלא תיקשי ר"ע דהכא אדר"ע דפ' אלו מציאות. ובזה נתיישב ג"כ מה שדקדקתי בכל הסוגיא בלשון כלום הלויתני דקאמר ר"ע וכ"ש דהוי קשה טפי להך אוקימתא דהכא דהא אדרבא מהאי טעמא שלא הלוהו אלא על המשכון להשתמש בו קאמר ר"א דהוי שומר חנם משא"כ למאי דפרישית א"ש טובא דאדרבה לר"ע אליבא דרבה עיקר המצוה במה שהלוהו על המשכון ופוחת והולך מחובו כנ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:

בתוספות בד"ה במלוה צריך למשכון כו' ור"ח פי' צריך למשכון היינו שאינו רוצה להלוות בלא משכון כו' ועוד דאע"ג דאינו רוצה כו' מצוה קעביד כו' עס"ה. ולמאי דפרישית בסמוך נראה דמשום הא לא איריא דאכתי לא דמי לשומר אבידה דעיקר המצוה שייך כל זמן שהמציאה תחת ידו בין בשעת מציאה עצמה ובין בניעור ושיטוח ובין בשמירת האבידה עצמה משא"כ הכא כיון שאינו רוצה להלוותו אלא על המשכון א"כ הניעור ושיטוח והשמירה להנאת עצמו עושה שיהא בטוח במעותיו ומשום הך מצוה דשעת הלואה גופא שפיר מצי סבר ר"א דהוי שומר חנם אף לר' יוסף והיינו משום דלא שכיח כלל שיבוא עני ממש באותה שעה וימנע בשביל כך מליתן לו. ולפ"ז שפיר מצינן למימר דלפי' ר"ח א"ש הך אוקימתא אפילו אליבא דרבה דאע"ג דבשומר אבידה סבר רבה בפרק אלו מציאות דלר"ע הוי שומר חנם אפ"ה סבר ר"ע הכא דהוי שומר שכר כיון שאינו רוצה להלוותו אלא על המשכון ותפיס ליה המשכון אדמי חובו א"כ לא גרע מהא דאמרינן לעיל באומן דהוי ש"ש אפילו לר"מ בהאי הנאה דתפיס ליה אאגריה. (ועי' מה שכתבתי בזה לעיל בל' התוס' ד"ה הא גמרתיו) ואף שכתבו התוספות שם לעיל דהכא לא איתהני מלוה מידי מכל מקום לפי המסקנא דהכא דהלואה על המשכון מצוה היא א"כ ודאי מתהני טובא במצוה ונהי דבשביל כך אין לחייבו שיהא ש"ש מ"מ שפיר הוי ש"ש משום דתפיס ליה אחוביה. ואפשר דאפילו לאיבעיא דלעיל באומן דלית ליה הך סברא דתפיס ליה אאגריה באומן היינו משום דמאן יימר דתפיס ליה אאגרי' שאין דרך אומן לתפוס הכלי על שכרו כמו שאפרש לקמן בסוגי' דקציצה בברייתא דהנותן טליתו לאומן. משא"כ הכא שאינו רוצה להלוות לו בלא משכון א"כ אנן סהדי דתפיס ליה אחובי' וא"כ שפיר הוי שומר שכר אליבא דר"ע והשתא א"ש טובא נמי הך בבא דסיפא דברייתא דקתני אבל הלוהו על השטר והניח לו משכון ד"ה אבדו מעותיו היינו נמי מהאי טעמא גופא דבכה"ג שייך טפי למימר דאנן סהדי שתופס המשכון על דמי חובו. ובזה נתיישב ג"כ מה שכתבו התוספות על פי' ר"ח דלישנא דצריך למשכון לא משמע הכי ולמאי דפרישית א"ש דודאי צריך לכך כדי לקיים המצוה אליבא דר"ע כן נראה לי. ומה שיש לדקדק עוד בזו הסוגיא ובלשון התוספות בדיבור הסמוך יבואר הכל שילהי פרק שבועת הדיינין בעזה"י:

סליק פרק השוכר את האומנין

השואל את הפרה פרק שמיני

גמ' אמר ר"א כתובות עה ע"ב וש"נ: