מסכת בבא מציעא דף פ״ו עמוד ב׳

ריבה להן יותר על המנהג דכיון דלא צריך לאתנויי ואתני מזוני יתירי קאמר:

הללו הקמח והסולת:

לעמילן של טבחים חלות עשויות לכסות פי הקדרות לשאוב זוהמת התבשיל:

הללו הבקר והצאן המנוין בזה הפסוק:

לציקי קדירה אינו אלא למין מאכל ששמו ציקי קדירה אשרו"ד בלע"ז:

ברבורים תרנגולין:

שאובסין אותן בעל כרחן תוחבין להם מאכל בפיהם בחזקה:

תור שור:

נראין כאוכלין ושותין ובסדר אליהו רבה קתני לא כאותו שאומר נראין כאוכלין ושותין אלא אוכלין ושותין ממש מפני כבודו של אברהם ופליגא אדהכא:

חזייה להקב"ה דקאי אבבא והיינו דכתיב (בראשית י״ח:ג׳) אל נא תעבור מעל עבדך הכא משמע שהשכינה היה רוצה להסתלק מעל אברהם ובמפנין (שבת דף קכז.) משמע שלפי שרצה אברהם לילך לקראת אורחים ולהכניסם אמר להקב"ה להמתין עד שיכניס אותן דדרשינן מיניה גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני השכינה וקאמר נמי התם בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם אין קטן יכול לומר לגדול המתן עד שאבא אצלך ואילו בהקב"ה כתיב אל נא תעבור:

ההוא דאתא לשזביה ללוט ותימה דאמרינן בבראשית רבה (פרשה נ) דאין מלאך אחד עושה שתי שליחות ויש לומר דכאן לא עשה מיכאל בשליחות אחת כי אם מעשה אחד שבישר את שרה וכשהלך משם לסדום אז הותחלה שליחות אחרת ודוקא במקום אחד אין עושה ב' שליחות ובב"ר (שם) יש שרפאל בא להציל את לוט ורפואת אברהם אינה נזכרת ואפילו בא כמו כן לרפואת אברהם חשיב הכל שליחות אחת דרפואה והצלה ענין אחד הוא הקשה הר"ר אלחנן הא משמע לישנא דקרא ששניהם הצילוהו כדכתיב (בראשית יט) ויחזיקו האנשים בידו וכתיב ויוציאוהו ויניחוהו מחוץ לעיר וכתיב בתריה שאמר ליה מלאך שבא להפוך את סדום כי לא אוכל לעשות דבר עד באך שמה ויש לומר ששניהם הוציאוהו חוץ לעיר ומיכאל הלך עמו עד צוער וגבריאל היה מצוה אותו למהר:

לעולם אל ישנה אדם ממנהג המדינה שהלך בה כמו שאמרו בדרש עלת בקרתא הלך בנימוסא ודרך צחות אמרו משה עלה למרום ולא אכל מלאכי השרת ירדו למטה ונראו כמי שאכלו שנאמר כן תעשה כאשר דברת:

הָתָם, תְּלַת תּוֹרֵי לִתְלָתָא גַּבְרֵי, הָכָא, לְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה פירוש תְּלָתָא תּוֹרֵי לִתְלָתָא גַּבְרֵי מגיע לכל אחד ואחד שיעור עשרים פעם על מאכלו ויותר אך התם ישראל ויאודה רבים ושלמה המלך ע"ה מולך עליהם אם כן כל אחת ואחת צריכה לחשוב אולי יבאו לאכול על שלחנו אנשים רבים כפי ערך רבוי העם שמולך עליהם וצריכה להכין סעודה כפי השערה זו ונמצא בזה לא יגיע לכל אחד אפילו שליש מאכלו ונמצא סעודת אברהם אבינו ע"ה עדיפה.

שֶׁאֲבוּסִים וְעוֹמְדִים מֵאֲלֵיהֶם (מלכים א' ה, ג) פירוש שמואל פליג על רב שפירש שתוחבין להם המאכל בעל כרחו בחזקה דסבירא ליה לפי זה לא יהיה להם שומן כי רבוי המאכל יותר משיעור שביעה יזיק לגוף הן למין האדם הן למין בעלי חיים לכן פירש שֶׁאֲבוּסִים וְעוֹמְדִים מֵאֲלֵיהֶם כלומר מנהגו של עולם כל אחד נותן באבוס בהמתו שעורים כפי השערת שכלו לצורך שובעה בצמצום ולא בהרווחה באופן שתותיר ועל כן היא אוכלת כל מה שתמצא באבוס ואפשר שאם היה באבוס עוד יותר היתה אוכלת ונמצא כשסלקה ראשה מן האבוס אין זה מרצונה שאם היה יותר לא היתה מסלקת ראשה ונמצא לפי זה לא אכלה כדי שובעה ממש ואיזו האוכלת כדי שובעה בודאי זו המסלקת ראשה מן האבוס ועדיין יש באבוס שעורים וכמו שאמרו על פסוק וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר (רות ב, יד) ונמצא זו סילקה ראשה מן האבוס מדעתה ורצונה ולאו משום שלא נשאר באבוס כלום וכיון דאוכלת תמיד כדי שובעה לכן תהיה שמנה הרבה.

כְּדֵי לְהַאֲכִילָן שָׁלֹשׁ לְשׁוֹנוֹת בְּחַרְדָּל (בראשית יח, ח) פירש רש"י ז"ל מאכל זה מעדן מלכים ושרים הוא עיין שם. ועוד נראה לי בס"ד דטבע מאכל זה להביא תאוה לאדם לאכול הרבה.

לְעוֹלָם אַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִן הַמִּנְהָג, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה עָלָה לַמָּרוֹם וְלֹא אָכַל לֶחֶם. וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת יָרְדוּ לְמַטָּה וְאָכְלוּ לֶחֶם (בראשית יח, ח). הקשה מהרש"א ז"ל למה הקדים מעשה משה רבינו ע"ה למעשה המלאכים דקדמה להא? עיין שם. ונראה לי בס"ד במעשה משה רבינו ע"ה איכא רבותא טפי ולכך הקדים אותה כי משה רבינו ע"ה אם היה מעלה עמו מאכל לאכול שם לא היה חידוש בשינוי זה דהמלאכים יודעים שהוא ילוד אשה שצריך לאכול וכמו שתמצא איש אירופי בא למדינות הערב ולובש מלבוש ארופים אין זה חידוש ושינוי לפני בני הערב כי הכל יודעים כך הוא מלבוש הארופים ועם כל זה חש לשינוי ולא אכל. מה שאין כן מלאכי השרת ירדו למטה בדמות בני אדם ואברהם אבינו עצמו חשב אותם בני אדם ובודאי צריכין לאכול לבלתי ישנו ממנהג בני אדם. או יובן מעשה דמלאכים לא הוה בה רבותא כל כך דלעולם ישנה אדם מן המנהג אך הם אכלו בשביל צערו של אברהם אבינו שהיה רוצה בו ביום להאכיל את האורחים. אי נמי באדם לא מצינו ששינה המנהג אבל במלאכים אם אלו לא רצו לשנות הרי מצינו מלאך הבא אל מנוח שינה ולא רצה לאכול וכמו שנאמר להדיה אִם תַּעְצְרֵנִי לֹא אֹכַל בְּלַחְמֶךָ (שופטים יג, טז). אי נמי לא זו אף זו נקיט לא מבעיא מעשה דמשה רבינו ע"ה דהוי שינוי דמנכר אלא גם בכהאי גונא דאברהם אבינו דלא הוה מנכר השינוי כי יזדמן האורח הוא שבע הרבה ואינו רוצה לאכול או יש לו סיבה אחרת של חולי או של צום. וכתב מהרש"א ז"ל אף על גב דאליהו זכור לטוב נמי לא אכל ארבעים יום איכא למימר דבאקראי נעשה וכו' עיין שם. ולא היה צריך לזה דהתם מקרא מפורש כתיב וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם (מלכים א' יט, ח) ופרשו המפרשים ז"ל דנשתהה המאכל ההוא באצטומכא ארבעים יום שלא נתעכל ממנו בכל יום אלא דבר מועט והיה ברכה במיעיו שזה החלק היה בו כדי שביעה אבל גבי משה רבינו ע"ה לא הוה הכי אלא אדרבה אכילה שאכל קודם עלייתו נתמרקה קודם בתחילת הארבעים יום כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה (שמות כד, טז) כדי למרק אכילה ושתיה שבמעיו. ועוד פירשו גבי אליהו זכור לטוב דכח האכילה נשאר אצלו ארבעים יום אבל לעולם היה אוכל ושותה בדרך הילוכו מאילני סרק ומעיינות מים ורק החידוש היה דכח האכילה ההיא הראשנה נשאר בו משך ארבעים יום.

בִּשְׂכַר שָׁלֹשׁ זָכוּ לְשָׁלֹשׁ קשא מניינא למה לי לימא בִּשְׂכַר 'חֶמְאָה וְחָלָב' זָכוּ לְמָן וכו' ואנא ידענא למנותם שהם שלש כנגד שלש? ונראה לי בס"ד בא ללמדינו בזה בשכר שהיו שלשה אלה נצמדים תכופים זה לזה לכך זכו לשכר שלשה יחד נצמדים זה בזה כי כאשר פסקה הבאר בפטירת מרים תכף ומיד חזרה להם ולא נשארו מן וענני כבוד עומדים לבדם ובעת שנסתלקו ענני כבוד בפטירת אהרן תכף חזרו להם ולא נשארו מן ובאר לבדם. ברם הקשה מהרש"א ז"ל והלא אמרו בגמרא שהיו בזכות משה ואהרן ומרים ואיך קאמר כאן בזכות אברהם אבינו ע"ה? עיין שם. ונראה לי בס"ד דאין הכי נמי תחלה פסק להם הקדוש ברוך הוא טובות אלו בזכות אברהם אבינו ע"ה וכשהגיע זמן יציאתם ממצרים ללכת במדבר אז הגיע זמן שיקבלו טובה של הענן אך כשיצאו ממצרים יָצְאוּ בְּיָד רָמָה (במדבר לג, ג) כתרגומו 'ברמות רוחא' הפסידו מחמת זה הטובה של הענן ונתנה להם בזכות אהרן הכהן ע"ה וכאשר כלתה הצידה שהוציאו ממצרים הגיע הזמן שיתן להם הקדוש ברוך הוא לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם (שמות טז, ד) בזכות אברהם אבינו ע"ה שהביא חֶמְאָה וְחָלָב (בראשית יח, ד) אך כיון דהתלוננו וחטאו באומרם הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב (שמות טז, ג) הפסידו הטובה הזאת וניתנה להם בזכות משה רבינו ע"ה וכאשר הגיעו לרפידים שלא היה שם מים הגיע זמן טובת המים שפסק להם הקדוש ברוך הוא בִּשְׂכַר 'יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם' אך כיון שחטאו בדבורם ואמרו למשה רבינו ע"ה שהוציאם להמיתם הפסידו הטובה של המים שפסק להם בזכות אברהם אבינו ונתנה להם בזכות מרים הנביאה ע"ה. אך קשה אמאי תלה הלחם ב'חֶמְאָה וְחָלָב' ולא תלה במה שאמר (בראשית יח, ה) וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם? ונראה לי בס"ד דכתיב מן השמים יתר לשון כיון דאמר אַמְטִיר (שמות טז, ד) ודאי מִן הַשָּׁמָיִם אך רמז על עיקר המתנה הזאת נפסקה להם מכבר בזכות חמאה וחלב שהם שמן ואם תעשה אות מ"ם ויו"ד אות אחד של נון יהיה מן 'הַשָּׁמָיִם' מן 'הַשֶּׁמֶן' נמצא רמז הכתוב כאן דהיה זה עיקרו בזכות חמאה וחלב שהוא שמן. והטעם כי הלחם הוא הכרחי וזה שמור שכרו לעולם הבא אך חמאה וחלב הם לפתן שהוא מותרות לכן שכרו בעולם הזה וכמו שאמר אלישע לאשת עובדיה וְאַתְּ וּבָנַיִךְ תִחְיִי בַּנּוֹתָר (מלכים ב' ד, ז) כלומר בשכר המותרות שהוא שכר שהיה מדליק עובדיה לבני הנביאים נירות במערה אבל שכר לחם ומים שהם חיות שמור לעולם הבא וכן כאן.

אָמְרוּ לוֹ וְכִי בְּעַרְבִיִּים חֲשַׁדְתָּנוּ. קשה היכא רמיז בקרא דבריהם שערערו על דבריו בדבר זה? ונראה לי בס"ד דכתיב כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ (בראשית יח, ה) כלומר מעשה שהטלת על עצמך לעשותה שהוא מעשה של 'וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם' תעשה אותה אבל מעשה של 'יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם' שהטלת אותה על אחרים אין צריך לעשותה דלאו ערביים אנחנו כדי שתחשוד אותנו בעבודה זרה ח"ו. גם רמזו לו כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אבל אנחנו אין צריכין לעשות מעשה אשר הטלת עלינו באומרך 'וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם' דלאו ערביים אנחנו. והא דלא דנו אותו לכף זכות דלא חשדם בכך אלא רצה שירחצו רגליהם בשביל תענוג להבא מן הדרך היינו כי ראו שלקיחת מים הוא דבר קל ולא הניח על עצמו אלא על שליח ולקיחת פת לחם שהוא שמוש כבד טפי מביאת מים שהם מוכנים ומזומנים העמיס על עצמו לכך דנו שחשדם בכך. והנה ענין זה דערביים דהוו משתחוים לאבק רגליהם צריך ביאור מה ענין השטות הזאת להשתחוות לאבק רגלים לעשותו עבודה זרה? ונראה הכונה כי היו הולכי דרכים קודם שילכו בדרך נכנסים לבית עבודה זרה שלהם ומקריבים לה קרבן כדי שתלך עמהם בדרך ותלוה אותם עד שיגיעו למחוז חפצם לשומרם ואם כן לפי דעתם הטפש חושבים שהעבודה זרה הולך לפניהם והם אחריה ואם כן אבק זה אשר יהיה על רגליהם כבר דרסה עליו רגלי העבודה זרה כי חושבים היא הולכת לפניהם ונמצא אבק זה נתטמא בטומאת העבודה זרה שלהם שדרסה עליו ולכך משתחוים לו בעת שיגיעו למחוז חפצם ואחר השתחויה רוחצים אותו כי אצלם אבק זה מטומא בעבודה זרה שדרסה עליו.

הַיְנוּ דְּאַמְרֵי אִינְשֵׁי לֵית הֵימְנוּתָא בְּעַבְדֵּי. נראה זה תלמודא קאמר לה אבל אברהם אמר לו 'לא מהימנא לך' ומפרש תלמודא למה אמר לך דמשמע אי הוה אחרינא היה מאמין לו לזה פירש משום דאמרי אינשי 'לֵית הֵימְנוּתָא בְּעַבְדֵּי'. ודע דאף על גב דאליעזר היה צדיק וחכם ומדלה ומשקה מתורת רבו לאחרים ואיך יחשוד אותו שישקר? נראה כי חשדו בכך שהוא מתכוין לטובתו דחס עליו שלא יטפל באורחין באותו היום שהיה חולה כי היה יום שלישי למילתו.

חַזְיֵיהּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דְּקָאִי אַבָּבָא (בראשית יח, ג) פירוש ראה במראה הנבואה את אור השכינה עומד בחוץ כאשר ידמה בעיני הנביאים. ומה שאמר כֵּיוָן דְּחָזָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּקָא אָסַר וְשָׁרִי אין הכונה לומר דאור השכינה נכנס לפנים וראהו כך ויצא אלא הכי קאמר מעיקרא אור השכינה עמד בחוץ ולא נכנס משום דחזא דקא אסר ושרי.