בוני התלמוד

    מסכת בבא מציעא דף נ״ו עמוד ב׳

    פרק ד׳ - הזהב

    Also cited as: Bava Metzia 56b, Chapter 4 HaZahav

    נוסח
    תצוגה
    מפתח מושגים:
    גודל האות
    100%
    גודל מקורי

    רש"י

    קדשים שחייב באחריותן - אמר הרי עלי עולה והפרישה והוממה ומכרה:

    יש להן אונאה - דכיון דאם מתה או נגנבה חייב באחריותה דידיה היא ואל תונו איש את אחיו קרינא ביה:

    ושאינו חייב באחריותן - כגון דאמר הרי זו:

    אף המוכר ספר תורה כו' - מפרש טעמא בגמרא בברייתא:

    גמ' דבר הנקנה מיד ליד - הזהיר עליו בבל תונו:

    שהוקשו לקרקעות - [דכתיב] והתנחלתם אותם וגו' (ויקרא כה) הוקשו לאחוזה:

    מכאן אמרו - מדלא אמעוט שטרות אלא משום דאין גופן קנוי ומכור:

    המוכר שטרותיו לבשם - לצור בהם אבקת סממנין נמצא ממכרן של אלו לצורך תשמיש גופן הוא:

    יש להן אונאה - דגופן קנוי ומכור:

    פשיטא - מאי שנא מכל מטלטלי דעלמא:

    לפרוטות - סתם מוכר שטרות לבשם אין שם המקח של איסר ביחד אלא של פרוטות:

    ידו ממש הוא - דקדייקת לעיל מיד עמיתך מטלטלים דוקא הנקחין מיד אל יד:

    הכא נמי מרשות - עמיתך קאמר ואפילו קרקעות נמי במשמע:

    אין לי - שיתחייב כפל:

    אלא - בזמן שלקחה בידו:

    גגו חצירו [קרפיפו] מנין - שאם נכנסה שם ונעל בפניה לגנבה מנין שקנתה לו חצירו ומתחייב כפל:

    ת"ל ונתן מ"מ - מדלא כתיב ובידה יתננו:

    ושאני התם - ויקח את כל ארצו:

    יש להם אונאה - אם מכרן:

    בטלינהו אגב ארעא - ואין אונאה לקרקעות ובשלא השרישו קאי:

    שדאי - זרעתי בה שש סאין:

    חוזר - דמקח טעות הוא דהא בהדיא פי' בחזקת כן ואינו כן וכיון שהמקח טעות הוא אפי' בטיל להו אגב ארעא חוזר דנהי דאימעיט קרקעות מדין אונאה מדין מקח טעות לא אימעיט שהרי אין זה מכר דאדעתא דהכי לא זבן:

    כדבעי לה - כמה שצריך לקרקע דמידי דאומדנא דשכיח דטעו הוי כדין אונאה:

    נשבעין עליהן - אם הודה במקצת כגון טענו פסקת עמי לזרוע ו' שמסרתי לך וזרעת חמש והוא אומר זרעתי חמש ומחצה:

    עומר מתירן - קס"ד אגידולין דידהו קמיבעיא ליה ולהכי קמהדר אי דאשרוש קודם לעומר:

    תנינא - דעומר מתיר את גידוליהן במסכת מנחות (דף עא.) והתם מפרש טעמא:

    ואי דלא אשרוש - בשעת הבאת עומר:

    תנינא - דאין עומר מתירן:

    דחצדינהו - מן החדש והיו צריכין שיתירם עומר לאכילה:

    וזרעינהו קודם לעומר - וחלף ליה עומר עלייהו בדלא אשרוש:

    בבא מציעא 56 עמוד ב

    1קדשים שהוא חייב באחריותן יש להן אונאה. ושאינו חייב באחריותן אין להן אונאה. רבי יהודה אומר: אף המוכר ס"ת בהמה ומרגלית אין להם אונאה. אמרו לו: לא אמרו אלא את אלו.

    גמ׳ · גמרא

    2מנהני מילי? דתנו רבנן: (ויקרא כה, יד) ״וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך״, דבר הנקנה מיד ליד. יצאו קרקעות, שאינן מטלטלים. יצאו עבדים, שהוקשו לקרקעות. יצאו שטרות, דכתיב: ״וכי תמכרו ממכר״, שגופו מכור וגופו קנוי. יצאו שטרות, שאין גופן מכור ואין גופן קנוי, ואינן עומדין אלא לראיה שבהם.

    3מכאן אמרו: המוכר שטרותיו לבשם, יש להם אונאה. פשיטא! לאפוקי מדרב כהנא, דאמר: אין אונאה לפרוטות, קמ"ל יש אונאה לפרוטות. הקדשות? אמר קרא ״(ויקרא כה״, כה) ״אחיו״ אחיו, ולא הקדש.

    4מתקיף לה רבה בר ממל: כל היכא דכתיב ״ידו״, ידו ממש הוא? אלא מעתה, דכתיב ״(במדבר כא״, כו) ״ויקח את כל ארצו מידו״, הכי נמי דכל ארעא בידיה הוה נקיט לה? אלא מרשותו, הכא נמי מרשותו.

    5וכל היכא דכתיב ״ידו״, לאו ידו ממש הוא? והתניא: (שמות כב, ג) ״אם המצא תמצא בידו״, אין לי אלא ידו. גגו, חצירו וקרפיפו מנין? ת"ל ״אם המצא תמצא״, מ"מ׃

    6טעמא דכתב רחמנא ״אם המצא תמצא״, הא לאו הכי הוה אמינא: כל היכא דכתב ״ידו״, ידו ממש הוא. ותו, תניא: ״ונתן בידה״, אין לי אלא ידה. גגה חצירה וקרפיפה מנין? ת"ל ״ונתן״, מ"מ טעמא דכתב רחמנא ״ונתן״, הא לאו הכי הו"א. כל היכא דכתב ידו ידו ממש׃

    7אלא כל ידו ידו ממש הוא ושאני התם דליכא למימר הכי אלא ברשותו׃

    8בעי רבי זירא שכירות יש לו אונאה או אין לו אונאה? ממכר אמר רחמנא אבל לא שכירות או דלמא לא שנא אמר ליה אביי מי כתיב ״ממכר לעולם ממכר סתמא כתיב והאי נמי ביומיה מכירה היא״׃

    9בעי רבא חטין וזרען בקרקע מהו יש להם אונאה או אין להם אונאה כמאן דשדיין בכדא דמיין ויש להם אונאה או דלמא בטלינהו על גב ארעא׃

    10היכי דמי אילימא דאמר איהו שדאי בה שיתא ואתו סהדי ואמרי דלא שדא בה אלא חמשה והאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר׃

    11אלא דאמר איהו שדאי בה כדאבעי לה ואיגלאי מילתא דלא שדא בה כדאבעי לה יש להם אונאה או אין להם אונאה כמאן דשדי בכדא דמיין ויש להם אונאה או דלמא בטלינהו אגב ארעא׃

    12נשבעין עליהן או אין נשבעין עליהן כמאן דשדיין בכדא דמיין ונשבעין עליהן או דלמא בטלינהו אגב ארעא ואין נשבעין עליהן׃

    13עומר מתירן או אין עומר מתירן היכי דמי אי דאשרוש תנינא אי דלא אשרוש תנינא דתנן אם השרישו קודם לעומר. עומר מתירן ואם לאו אסורין עד שיבא עומר הבא׃

    14לא צריכא דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר ואתא ליה עומר וחליף עילוייהו ולא אשרוש קודם לעומר׃

    תוספות

    יצאו שטרות - מדממעט להו מאונאה משמע דחל המכר מדאוריית' בשטרות וא"ת פרק מי שמת (ב"ב דף קמז:) אמרינן מתנת שכיב מרע מדרבנן ופריך והאמר רב נחמן המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל ומודה רב נחמן שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול אי אמרת בשלמא מתנת שכיב מרע דאורייתא משום הכי אינו יכול למחול כו' והשתא והלא מכר שטר חוב דאורייתא ואפי' הכי יכול למחול ומפרש ר"י דה"פ אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו מוהעברתם א"כ עשאו הכתוב יורש וא"כ אמאי יורש מוחל מאי אולמיה דהאי יורש מהאי אי נמי אפי' הוי מכר שטר חוב דרבנן משכחת ביה אונאה מדאורייתא כגון שהלוהו על פה ונתן לו יותר מדאי כדי לעשות שטר שיעבוד או הלוהו בשטר ונתן לו הלוה יותר מדאי שיחזיר לו השטר ויהיה מלוה על פה ולרבינו חיים נראה דקנה מן התורה אם יש ללוה קרקעות שמוכר לו שיעבוד שיש לו בקרקעות ובמרובה (ב"ק דף סב:) כתבתי באריכות:

    והאי ביומיה מכירה הוא - תימה דבפ' קמא דע"ז (דף טו. ושם ד"ה והשתא) מוכח דשכירות לא קני מישראל ששכר פרה מכהן ומלא לבית דירה אמרו וי"ל דהכא גבי אונאה כתיב ממכר מיותר לרבות שכירות:

    כל דבר שבמדה כו' אפילו פחות מכדי אונאה חוזר - הכא משמע דרבא מיירי אף בקרקעות וכן נמי פרק האיש מקדש (קדושין דף מב: ושם ד"ה ה"ג) דקאמר ובמקרקעי נמי לא אמרינן אלא דפליג באומדנא אבל פליג במשחתא אפילו פחות מכדי אונאה חוזר דאמר רבא כל דבר שבמדה חוזר וחוזר דקאמר היינו שהמקח בטל לגמרי כדמוכח ריש התודה (מנחות דף עז.) ושלהי הספינה (ב"ב דף צ.) וקשה דבפרק בית כור (בבא בתרא דף קד. ושם ד"ה פחות) תנן בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל פיחת כל שהוא ינכה הותיר כל שהוא יחזור ופירש רשב"ם התם דהא דאמר רבא דחוזר מילתיה לא הוי בקרקעות וקשה לפירושו מהכא וי"ל דהתם אינו אומר המוכר מדדתי שיש בה בית כור דאז ודאי היה חוזר כדרבא אלא סתמא אומר כך וסבור היה המוכר שיש כך ולכך המקח קיים וא"ת לימא דידע דשדא שיתא ומוכרו יותר משויו וכיון דזרעינהו דלמא בטל אגב קרקע וי"ל בענין זה פשיטא דיש אונאה שהמכר אינו תלוי בקרקע אלא בחטי שבשוק:

    אלא דאמר שדאי בה כדבעי לה - וא"ת היינו מקח טעות דבעי ליה ו' והוא לא שדא אלא ה' וי"ל דהמוכר מודה דלא שדא אלא ה' ואמר דלא בעי אלא ה' וקרקע זו אם זרעה כדבעי לה שוה אותם דמים ואגלאי מילתא דבעי שיתא וא"ת למה לא תחשב זו אונאת קרקע כיון שלא טעה לא במדת מנין החטין ולא בשומא לא טעה אלא במה שלא הושבח הקרקע כדבעי לה וי"ל כיון דאי הוה שדא בה כדבעי לה כמו שאמר היו שוה אותם דמים נמצא שהאונאה מן החטין ולא מן הקרקע:

    לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

    מפרשים נוספים

    רשב"א

    הא דבעי ר' זירא שכירות יש לו אונאה - בשכירות מטלטלין קאמר, והיינו דאסיקנא דיש לו אונאה, משום דשכירות [ביומיה מכירה] היא, ואלו בקרקע מהאי טעמא הוה לן למימר דלית ליה אונאה, דהא במכירה ליכא אונאה. והלכתא אף בשכירות עבדים ליכא אונאה. ובשכירות ישראל כגון פועלים יש אומרים שאין להם אונאה, דלאו ממכר הם, וכן בקבלנות. וא"ת, והיכי קאמר הכא דשכירות מכירה ליומא היא, והא אסיקנא בפרק קמא דע"א (טו, א), דשכירות לא קנייה וכדתניא כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה. י"ל דביתו (במדבר יח, כא) וקנין כספו (ויקרא כב, יא) לא מיקרי, אבל מכל מקום קנוייה היא לו להשתמש בה כל ימי שכירותה.

    אלא שאמר שדאי בה כדאבעי ואגלאי מילתא דלא שדא ביה כדאבעי - פירש הראב"ד ז"ל, כגון שקבל עליו לזרוע שדהו בכך וכך, בעניין שהוא ראוי לאותה שדה, ואמר זרעתי סאה, ואמרו בקיאין שאין די לאותה שדה בסאה. והקשה הוא עצמו ז"ל, ולהוי נמי כקרקע, ליהדר תו וליזרע עד כדי שראוי לה כי עדיין לא נגמרה מלאכתו. והוא מפרק לה, שתוספת הזרע אינו מועיל לה, שמא למקום שנפל הראשון יפול השני ויתקלקל זה עם זה. ואינו מחוור, מכל מקום הרי הפסידה והוביר מקצתה, והרי הוא חייב לעולם כדתנן (לקמן בבא מציעא ק"ד ע"א) אם אוביר ולא אעביר אשלם במיטבא. ורש"י ז"ל פירש, כגון שמכרן ואמר שדאי בה כדבעי ואשתכח דלא. גם זה אינו מחוור, דאדרבה מקח טעות הוא, שאמר שהוא זרעה כדבעי ואינה. ובתוספות הקשו, מפני מה מחזר להעמידה בהני אנפי, לוקמה ביוקרא וזולא כגון שזרע סאה והרי היא שוה ה' ומוכרה (וכו') [בו'], וניחא להו, דבכי הא פשיטא ליה דאינו אלא כמוכר חטים שבכד. ואין התירוץ מוציא מידי קשיא, דהיא היא דאיבעיא לן בנשבעים ובעומר, ובודאי כך היה יותר ראוי להעמידה כשנתאנה בדמיהן. ור"ח ז"ל לא גריס ואשתכח דלא שדא ביה כדבעי, אלא הכי גרס ואמר ליה שדאי ביה כמה דבעי מאי. וזה לשונו, מי שזרע חטים בקרקע, ומכרן לחברו, ואמר ליה שדאי ביה כמה דבעי מאי, הני חיטי כמאן דשדיין בכדא דמיין ואית להו אונאה, או בטלי להו לגבי קרקע וקרקע אין לה אונאה. ונראה שהוא ז"ל מפרש שאין האונאה כאן אלא ביוקרא וזולא, והוא הנכון.

    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת בבא מציעא דף נ״ו עמוד ב׳

    מסכת בבא מציעא דף נ״ו עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה - 14 קטעים ממוספרים, כ־424 מילים - יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    לדף הביאור המלא

    חיפוש מקורות חכם

    אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת - החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

    היעד שנמצא: בבא מציעא דף נ״ו ע״ב

    פתיחה בקורא

    מקור: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · רישיון: CC-BY-SA

    מהדורה: Wikisource Talmud Bavli · הנוסח נבדק מול המקור בתאריך 7.9.2026