בוני התלמוד

    מסכת בבא מציעא דף ע״ט עמוד ב׳

    חזרה לאינדקס
    נוסח
    תצוגה
    מפתח מושגים:שְׁאֵלָהתְּשׁוּבָהקֻשְׁיָאתֵּרוּץרְאָיָהסְתִירָהמֵימְרָא
    גודל האות
    100%
    גודל מקורי

    רש"י

    נימא ליה הב לי ההוא חמראגופיה ואנא מייתינא ספינתא אחריתי הואיל והספן יש בידו להשלים תנאו וזה מעכב ישלם כל השכר:

    לא משכחתלהא דר' נתן:

    אלא ביין זה וספינה זוולא ביד זה וזה להשלים הלכך יד תובע על התחתונה דאמר ליה היאך אנא לא מעכבנא מכי מייתית דידך:

    חולקיןאם קבל יחזיר החצי ואם לא נתן יתן החצי שהרי ביד שניהם להשלים ואם יעכב הנתבע מליתן החצי יעשה תנאו:

    השוכר את הספינה ופרקה לה בחצי הדרךקא סלקא דעתיה שכרה עד מקום פלוני בכך וכך וכשהגיע לחצי הדרך פרקה והוציא חבילותיו ממנה:

    ואין לולבעל הספינה עליו אלא תרעומת:

    לאגורהלהשכירה לאחרים:

    רפסתא דספינהריעוע הספינה שמתרועעת בהוצאת חבילות והכנסת חבילות:

    דפרקה לטועניה בגויהבחצי הדרך הוסיף לתת בה חבילות שהיו לו לשם והוא התנה מתחילה לכך ליתן בתוכה כאשר ירצה והשכר לפי חשבון המשואות והדרך הלכך נותן לו שכר תוספת המשאוי של חצי הדרך:

    משום שינוי דעתאהייתי סבור ללכת מהר ולחזור מהר:

    לאשלא יתירתאצריך אני לקנות חבלים ביוקר כאן שכשהספינה מכבדת צריך להפליגה אל אמצעית הנהר למקום מים עמוקים שלא תהא גוששת וצריך חבלים ארוכים ואתה לא הודעתני שאכניס חבלים הצריכים לה:

    חמר נמי ליעכבהשוכר שלא יניח עליה אלא מזונות של יום אחד:

    מאוונא לאוונאממלון דלילה למלון דלילה:

    למטרחלחזור ולשאול בעיר מי מוכר מזונות:

    ואשה בין גדולה ובין קטנהפסק לרכוב עליה אשה מרכיב עליה כל אשה שירצה בין שהיא גדולה ובין שהיא קטנה:

    השתא מניקהשהיא שני גופים והוולד כבד אמרת תרכב עם וולדה:

    מעוברתדחד גופא הוא מיבעיא:

    ש"ממדקתני אפילו מעוברת דמשמע שהמעוברת כבידה מן הריקנית:

    האי ביניתאדג הנמכר בשוק במשקל:

    אכרסה תקלהלפי כריסה כובדה אם כריסה גדול משקלה יותר:

    למקח וממכראם ראית דג שכריסו גדול לא תקנהו במשקל אלא אם כן יוציא את מעיו:

    בבא מציעא 79 עמוד ב

    1נימא ליה: הב לי ההוא חמרא ואנא מייתינא ספינתא.

    2אמר רב פפא: לא משכחת לה אלא בספינה זו ויין זה. אבל בספינה סתם ויין סתם חולקין.

    ברייתא

    3ת"ר השוכר את הספינה ופרקה לה בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך, ואין לו עליו אלא תרעומת. היכי דמי? אילימא דקא משכח לאגורה אמאי אית ליה תרעומת? ואי דלא קא משכח לאגורה כוליה אגרה בעי שלומי!

    4לעולם דקא משכח לאגורה, אלא אמאי אית ליה תרעומת משום רפסתא דספינתא. אי הכי, טענתא מעלייתא הוא וממונא אית ליה גביה.

    5אלא מאי פרקה דפרקה לטועניה בגויה. אלא מאי תרעומת משום שינוי דעתא. אי נמי לאשלא יתירא.

    ברייתא

    6תנו רבנן: השוכר את החמור לרכוב עליה שוכר מניח עליה כסותו ולגנותו ומזונות של אותה הדרך, מכאן ואילך חמר מעכב עליו. חמר מניח עליו שעורים ותבן ומזונותיו של אותו היום, מכאן ואילך שוכר מעכב עליו.

    7היכי דמי? אי דשכיח למזבן חמר נמי ליעכב, ואי דלא שכיח למזבן שוכר נמי לא ליעכב!

    8אמר רב פפא: לא צריכא דשכיח למטרח ולמזבן מאוונא לאוונא, חמר דרכיה למטרח ולמזבן. שוכר לאו דרכיה למטרח ולמזבן.

    ברייתא

    9ת"ר השוכר את החמור לרכוב עליה איש לא תרכב עליה אשה. אשה רוכב עליה איש. ואשה, בין גדולה ובין קטנה, אפילו מעוברת, ואפילו מניקה.

    10השתא מניקה אמרת, מעוברת מיבעיא? אמר רב פפא: מעוברת והיא מניקה קאמר.

    11אמר אביי: שמע מינה ביניתא אכרסה תקלה. למאי נפקא מינה? למקח וממכר.

    תוספות

    אי אתה מוצא אלא ביין זה וספינה זודהמוחזק יאמר לחבירו לית לך גבאי ולא מידי דקיים תנאך וא"ת דמ"מ אם נתן כל השכירות אמאי לא יטול השוכר שכר דחצי הדרך שלא הלך וכי בשביל שמשכיר מוחזק ירויח ועוד דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ולמה יפסיד השוכר שכר חצי הדרך שלא הלך וי"ל כיון שנתן לו שכרו נתרצה שיהא שלו לאלתר אע"ג דאינה משתלמת אלא לבסוף לדעת כן נותנו שיהא שלו לאלתר אם לא ישאר בו וריב"ם פי' הא דפריך בספינה סתם ויין זה אם לא נתן אמאי לא יתן לא פריך אלא אמאי לא יתן שכר חצי הדרך שכבר הלך אבל שכר חצי הדרך שלא הלך פשיטא שלא יתן כיון שהוא אנוס מ"מ אהא דקתני אם נתן לא יטול דמשמע דלא יטול כלל אפילו שכר חצי הדרך שלא הלך לא קשה ליה דכיון שהוא מוחזק ומזומן לקיים תנאו ניחא ליה שלא יחזיר כלל ומשני ביין זה וספינה זו דמאן דתפיס לא מפקינן מיניה דהמוחזק יאמר לחבירו כיון שאינך יכול לקיים תנאך מזלך גרם המוציא מחבירו עליו הראיה:

    אבל ספינה סתם ויין סתם חולקיןבהא מספקא ליה לריב"ם אם חולקין שכר חצי הדרך שהלך דוקא ונותן רביעית או חולקין כל השכירות ויתן שכר הדרך כיון שכבר הלך ועדיין מזומן לקיים תנאו:

    כוליה אגרא בעי למיתב ליהלאו דוקא כוליה אלא כלומר כפועל בטל:

    דפרקיה לטועניה בגויהפי' בקונטרס שהוסיף המשא בחצי הדרך וקשה דהוה ליה למימר פריק לה כיון שממקום אחר היה פורק לספינה ועוד דקאמר ושינוי דעתא מה מפסיד דכל שכן טוב לו שמרויח יותר ור"ח פירש דפרקיה לטועניה שמוכר סחורה שבספינה לאחר היינו שינוי דעת כי שמא זה אדם הקונה הוא אדם קשה א"נ לאשלא יתירא שצריך חבלים להוציא כלים של ראשונים ולהכניס של אחרונים וא"ת ואמאי מוקי לה הכי לימא לעולם דשכיח לאוגורי וכ"ת מאי תרעומת איכא משום שינוי דעתא וי"ל כיון דמסיק טעמא דרפסא דספינה תו לא מצי למימר הכי דטענתא מעלייתא הוא וריב"ם פי' דהכי קאמר לעולם דשכיח לאוגורי וליכא רפסא דספינה דאיירי דפרקיה לטועניה בגויה כלומר שהתיר חבילה בתוך הספינה והוציא על יד על יד וכן אחרון שהכניס סחורה במעט מעט דלא רפסה ספינה ותרעומת הוי משום שינוי דעת שלא הורגל עם זה האחר ולא ידע להתנהג לפי דעתו אי נמי לאשלא יתירא שאם ירבה זה במשא יצטרך לקנות כאן ביוקר חבלים חזקים כי אם היה יודע בביתו היה קונה שם בדמים מועטים וליכא אלא תרעומת דלאו טענה מעלייתא היא שכנגד זה מרויח שנוטל שכר יותר מחבילה מחמת גודלה:

    כסותור"ח גריס כסתו כסת שמניח מראשותיו דכסת הוא הקטן וכר הוא הגדול כדתנן במסכת [כלים] (פכ"ח מ"ה) כר שעשאו סדין וכסת שעשאה מטפחת:

    מאוונא לאוונאנקט הכי משום דאי שכיח למטרח ולמזבן אפילו בחצי היום אם כן למה מניח חמר מזונות של כל היום ומעיקרא דקאמר אי דשכיח למזבן חמר נמי ליעכב ה"מ למימר שוכר נמי ליעכב לחמר להניח מזונו כלל של אותו היום כיון דשכיח בכל מקום למזבן מדלא קאמר אי דשכיח מאוונא לאוונא אלא לא חש להאריך כל כך:

    אשה בין גדולה ובין קטנהבאיש לא רצה לשנות בין קטן בין גדול משום דגברי שכיח שהם גדולים ופשיטא דאדעתא דגדול נמי אגריה ניהליה:

    השתא מניקה אמרת דרכבה מעוברת מבעיאכן גרסת הספרים ואין נראה לר"ת דאין זה פירכא דזו ואף זו קתני ועוד דאין מתיישב שפיר לפי גרסא זו הא דקאמר ש"מ ביניתא אגב כרסה תקלה וע"כ נראה לו כגירס' שמצא השתא מעוברת אמרת אין מניקה מבעיא דאשה מעוברת כבידה יותר ממניקה עם בנה לפי שהחי נושא את עצמו ומיקל אבל כשהוא במעי אמו מכביד ואבריה כבידים עליה וגם מליאה דם והשתא א"ש הא דקאמר שמע מינה ביניתא אגב כריסה תקלה שאם היה חוצה לה לא יכבד כ"כ בין הכל ויש ליישב גירסת הספרים ומכל מקום פריך שפיר דלא שייך כה"ג למתני זו ואף זו כיון דאיתיה בכלל מאי דקאמר בסוף כמו גבי מפנין ארבע וחמש קופות (שבת ד' קכו:) דפריך חמש מפנין ארבע מיבעיא ומשני ארבע וחמש כדאמרי אינשי אבל אי לאו הכי אמרי אינשי לא שייך לשנויי דזו ואף זו קתני כיון דארבע בכלל חמש אלא שמוסיף. והכא נמי מעוברת שהוא גוף אחד בכלל מניקה שהם שני גופים וקאמר ש"מ ביניתא אגב כריסה תקלה פי' מדקתני ברישא בין גדולה ובין קטנה ובכלל זה נמי יש במשמע בין גסה ובין דקה ולמאי איצטריך למתני ואפילו מעוברת דהיינו נמי גסה דגוף אחד הוא אפילו למ"ד עובר לאו ירך אמו הוא לענין לשון בני אדם במשא ובמתן חשובים הם גוף אחד אלא ודאי שמע מינה דגסה מחמת עיבור כבידה יותר מגסה מחמת עצמה כי העובר מכביד:

    לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

    מפרשים נוספים

    רשב"א

    לרכוב עלי' איש לא תרכוב עלי' אשהוכתב הרשב"א ז"ל, לאו למימרא שאם ניזוקה שיהא חייב בתשלומיה, דאין שינוי מאיש לאשה פשיעה שיתחייב עליה, שהחמור עשויה לרכוב עליה בין איש בין אשה, אלא שלכתחלה אין לו לעשות כן. ומסתברא שאם מנהג המקום להתייקר יותר בשכר רכיבת הנשים מרכיבת האנשים, מוסיף לו שכר כפי המנהג עכ"ל. (לשון המ"מ ס"ד ה"ה משכרות ע"ש).

    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת בבא מציעא דף ע״ט עמוד ב׳

    מסכת בבא מציעא דף ע״ט עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 11 קטעים ממוספרים, כ־219 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    לדף הביאור המלא

    רש"י

    נימא ליה הב לי ההוא חמרא גופיה ואנא מייתינא ספינתא אחריתי הואיל והספן יש בידו להשלים תנאו וזה מעכב ישלם כל השכר:

    לא משכחת להא דר' נתן:

    אלא ביין זה וספינה זו ולא ביד זה וזה להשלים הלכך יד תובע על התחתונה דאמר ליה היאך אנא לא מעכבנא מכי מייתית דידך:

    חולקין אם קבל יחזיר החצי ואם לא נתן יתן החצי שהרי ביד שניהם להשלים ואם יעכב הנתבע מליתן החצי יעשה תנאו:

    השוכר את הספינה ופרקה לה בחצי הדרך קא סלקא דעתיה שכרה עד מקום פלוני בכך וכך וכשהגיע לחצי הדרך פרקה והוציא חבילותיו ממנה:

    ואין לו לבעל הספינה עליו אלא תרעומת:

    לאגורה להשכירה לאחרים:

    רפסתא דספינה ריעוע הספינה שמתרועעת בהוצאת חבילות והכנסת חבילות:

    ועוד 13 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Bava Metzia 79b · Sefaria

    תוספות

    אי אתה מוצא אלא ביין זה וספינה זו דהמוחזק יאמר לחבירו לית לך גבאי ולא מידי דקיים תנאך וא"ת דמ"מ אם נתן כל השכירות אמאי לא יטול השוכר שכר דחצי הדרך שלא הלך וכי בשביל שמשכיר מוחזק ירויח ועוד דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ולמה יפסיד השוכר שכר חצי הדרך שלא הלך וי"ל כיון שנתן לו שכרו נתרצה שיהא שלו לאלתר אע"ג דאינה משתלמת אלא לבסוף לדעת כן נותנו שיהא שלו לאלתר אם לא ישאר בו וריב"ם פי' הא דפריך בספינה סתם ויין זה אם לא נתן אמאי לא יתן לא פריך אלא אמאי לא יתן שכר חצי הדרך שכבר הלך אבל שכר חצי הדרך שלא הלך פשיטא שלא יתן כיון שהוא אנוס מ"מ אהא דקתני אם נתן לא יטול דמשמע דלא יטול כלל אפילו שכר חצי הדרך שלא הלך לא קשה ליה דכיון שהוא מוחזק ומזומן לקיים תנאו ניחא ליה שלא יחזיר כלל ומשני ביין זה וספינה זו דמאן דתפיס לא מפקינן מיניה דהמוחזק יאמר לחבירו כיון שאינך יכול לקיים תנאך מזלך גרם המוציא מחבירו עליו הראיה:

    אבל ספינה סתם ויין סתם חולקין בהא מספקא ליה לריב"ם אם חולקין שכר חצי הדרך שהלך דוקא ונותן רביעית או חולקין כל השכירות ויתן שכר הדרך כיון שכבר הלך ועדיין מזומן לקיים תנאו:

    כוליה אגרא בעי למיתב ליה לאו דוקא כוליה אלא כלומר כפועל בטל:

    דפרקיה לטועניה בגויה פי' בקונטרס שהוסיף המשא בחצי הדרך וקשה דהוה ליה למימר פריק לה כיון שממקום אחר היה פורק לספינה ועוד דקאמר ושינוי דעתא מה מפסיד דכל שכן טוב לו שמרויח יותר ור"ח פירש דפרקיה לטועניה שמוכר סחורה שבספינה לאחר היינו שינוי דעת כי שמא זה אדם הקונה הוא אדם קשה א"נ לאשלא יתירא שצריך חבלים להוציא כלים של ראשונים ולהכניס של אחרונים וא"ת ואמאי מוקי לה הכי לימא לעולם דשכיח לאוגורי וכ"ת מאי תרעומת איכא משום שינוי דעתא וי"ל כיון דמסיק טעמא דרפסא דספינה תו לא מצי למימר הכי דטענתא מעלייתא הוא וריב"ם פי' דהכי קאמר לעולם דשכיח לאוגורי וליכא רפסא דספינה דאיירי דפרקיה לטועניה בגויה כלומר שהתיר חבילה בתוך הספינה והוציא על יד על יד וכן אחרון שהכניס סחורה במעט מעט דלא רפסה ספינה ותרעומת הוי משום שינוי דעת שלא הורגל עם זה האחר ולא ידע להתנהג לפי דעתו אי נמי לאשלא יתירא שאם ירבה זה במשא יצטרך לקנות כאן ביוקר חבלים חזקים כי אם היה יודע בביתו היה קונה שם בדמים מועטים וליכא אלא תרעומת דלאו טענה מעלייתא היא שכנגד זה מרויח שנוטל שכר יותר מחבילה מחמת גודלה:

    כסותו ר"ח גריס כסתו כסת שמניח מראשותיו דכסת הוא הקטן וכר הוא הגדול כדתנן במסכת [כלים] (פכ"ח מ"ה) כר שעשאו סדין וכסת שעשאה מטפחת:

    מאוונא לאוונא נקט הכי משום דאי שכיח למטרח ולמזבן אפילו בחצי היום אם כן למה מניח חמר מזונות של כל היום ומעיקרא דקאמר אי דשכיח למזבן חמר נמי ליעכב ה"מ למימר שוכר נמי ליעכב לחמר להניח מזונו כלל של אותו היום כיון דשכיח בכל מקום למזבן מדלא קאמר אי דשכיח מאוונא לאוונא אלא לא חש להאריך כל כך:

    אשה בין גדולה ובין קטנה באיש לא רצה לשנות בין קטן בין גדול משום דגברי שכיח שהם גדולים ופשיטא דאדעתא דגדול נמי אגריה ניהליה:

    השתא מניקה אמרת דרכבה מעוברת מבעיא כן גרסת הספרים ואין נראה לר"ת דאין זה פירכא דזו ואף זו קתני ועוד דאין מתיישב שפיר לפי גרסא זו הא דקאמר ש"מ ביניתא אגב כרסה תקלה וע"כ נראה לו כגירס' שמצא השתא מעוברת אמרת אין מניקה מבעיא דאשה מעוברת כבידה יותר ממניקה עם בנה לפי שהחי נושא את עצמו ומיקל אבל כשהוא במעי אמו מכביד ואבריה כבידים עליה וגם מליאה דם והשתא א"ש הא דקאמר שמע מינה ביניתא אגב כריסה תקלה שאם היה חוצה לה לא יכבד כ"כ בין הכל ויש ליישב גירסת הספרים ומכל מקום פריך שפיר דלא שייך כה"ג למתני זו ואף זו כיון דאיתיה בכלל מאי דקאמר בסוף כמו גבי מפנין ארבע וחמש קופות (שבת ד' קכו:) דפריך חמש מפנין ארבע מיבעיא ומשני ארבע וחמש כדאמרי אינשי אבל אי לאו הכי אמרי אינשי לא שייך לשנויי דזו ואף זו קתני כיון דארבע בכלל חמש אלא שמוסיף. והכא נמי מעוברת שהוא גוף אחד בכלל מניקה שהם שני גופים וקאמר ש"מ ביניתא אגב כריסה תקלה פי' מדקתני ברישא בין גדולה ובין קטנה ובכלל זה נמי יש במשמע בין גסה ובין דקה ולמאי איצטריך למתני ואפילו מעוברת דהיינו נמי גסה דגוף אחד הוא אפילו למ"ד עובר לאו ירך אמו הוא לענין לשון בני אדם במשא ובמתן חשובים הם גוף אחד אלא ודאי שמע מינה דגסה מחמת עיבור כבידה יותר מגסה מחמת עצמה כי העובר מכביד:

    Tosafot on Bava Metzia 79b · Sefaria

    רשב"א

    לרכוב עלי' איש לא תרכוב עלי' אשה וכתב הרשב"א ז"ל, לאו למימרא שאם ניזוקה שיהא חייב בתשלומיה, דאין שינוי מאיש לאשה פשיעה שיתחייב עליה, שהחמור עשויה לרכוב עליה בין איש בין אשה, אלא שלכתחלה אין לו לעשות כן. ומסתברא שאם מנהג המקום להתייקר יותר בשכר רכיבת הנשים מרכיבת האנשים, מוסיף לו שכר כפי המנהג עכ"ל. (לשון המ"מ ס"ד ה"ה משכרות ע"ש).

    Rashba on Bava Metzia 79b · Sefaria

    מאירי

    השוכר את הספינה לילך בה למקום שיש ממנו עד כאן אלף מילין וכשהגיע למחוז אחר שבתוך הים שהוא לתחום חמש מאות מילין והוא חצי הדרך נמלך ופירק חבילותיו והניחה לו אם אין זה מוצא להשכירה עד תחום ששכרה הוא נותן לו זה שכרו משלם אלא שמנכין לו משכר חצי הדרך כמשיעור עושה מלאכה ליושב ובטל ואם מוצא להשכירה נוטל מזה חצי שכרו ומזה חצי שכרו ונוטל עוד מן הראשון שכר פחת הספינה וקלקולה שמתנועעת בהתמדת הוצאת חבילותיו והכנסתן וגדולי הפוסקים והמחברים פסקו שאין לו עליו אלא תרעומת ולא יראה כן:

    לא הוציא חבילותיו ולא הכניסו אחרות במקומן אלא שהביא לשם סוחר ממחוז זה שבאמצע התחום ומכר לו כל הסחורה וזה השני מוליכה במקום שהתנה הראשון הרי זה נוטל חצי שכר מזה וחצי שכר מזה ואין לבעל הספינה על השוכר הראשון אלא תרעומת מצד קלקול מועט הבא מחמת משיכתה מן המים העמוקים בחבלים ארוכים לסוף הנהר או הים ליכנס שם התגר השני וגוששת לשם מעט ומתוך שהוא דבר מועט אינו בכלל תביעת ממון אלא בכלל תרעומת ואפילו היה תגר זה השני עמו בתוך הספינה יש לו עליו מ"מ תרעומת מתוך שהוא מזקיקו אצל מי שאינו בדוק לו הא תרעומת אחר אין כאן ואפילו השכירה שוכר לזה השני שלא נאמר בה אין השוכר רשאי להשכיר הואיל ובעלה עמה מכאן למדו גדולי המחברים שהמשכיר בית לחברו לזמן קצוב ורצה השוכר להשכירה עד סוף זמנו משכירה לאחרים שהם כמנין אנשי ביתו ואם היו ארבעה לא ישכיר לחמשה שלא אמרו אין השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלין שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר אבל בקרקע שהוא ברשות בעלים וכמי שבעלה עמה לא ומ"מ אם אמר לו בעל הבית אל תשכירנה לאחרים צא והניחו והפטר אין יכול להשכירו ויש שהורו שאין יכול להשכירה כלל ופורע שכירותו עד סוף הזמן וגדולי הדורות שלפנינו נסכמים בה מפני שיש בני אדם מחריבים את הבית בדירתם:

    השוכר את החמור לרכוב עליה שוכר מניח עליה כסותו ולגינו ומזונותיו של אותה הדרך כלה אם שיעורה בכדי שיוכל החמור לסבול משאה אפילו על ידי הדחק ואע"פ שאפשר לו לחזר אחר מזונותיו בכל ערב וערב בבתי המלונות אף הוא אומר שאין כבוד בעל הבית לחזר אחר המזון בכל מלון ומלון מכאן ואילך חמר מעכב עליו והחמר מניח עליה שעורים ותבן לבהמה לאותו היום ומזונות עצמו לאותו היום גם כן ואם אין החמור רשאי לסבול ממעט במשאוי בעל הבית עד כדי שיעור זה ומכאן ואילך השוכר מעכבו אחר שאפשר לו למצא בבתי המלונות ואם הוא דרך שאין מוציאין לקנות מניח מזונות עצמו ובהמתו לכל אותה הדרך:

    השוכר את החמור לרכוב עליה איש לא ירכיב עליה אשה אבל אם שכרה לרכוב עליה אשה כל שכן שהוא יכול להרכיב עליה איש ואם שכרה לאשה סתם מרכיב עליה כל אשה הן גדולה הן קטנה אפילו מעוברת ושהיא מיניקה גם כן:

    Meiri on Bava Metzia 79b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה אי אתה מוצא כו' אבל ספינה סתם ויין סתם כו' מספקא ליה לריב"ם אם חולקין שכר חצי הדרך שהלך כו' עכ"ל ספיקו לפי פירושו דשכר חצי הדרך שלא הלך פשיטא שלא יתן כיון שהוא אונס ודו"ק:

    בד"ה השתא מניקה כו' דאין מתיישב שפיר לפי גירסא זו הא דקאמר ש"מ ביניתא אגב כו' עכ"ל דלפי פרש"י ודאי דזה אין צריך ראיה שהמעוברת כבידה מן הריקנית וכריסו גדול בדג משקלו יותר משהוציאו את מעיו וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 79b · Sefaria

    מהר"ם

    ד"ה אי אתה מוצא וכו' וריב"ם פירש הא רפריך בספינה סתם וכו' ומשני ביין זה וספינה זו וכו' המוציא מחבירו עליו הראיה הוא סוף הדבור ואחר כך מתחיל דבור אחר אבל ספינה סתם ויין סתם וכו':

    ד"ה דפרקיה לטועניה וכו' עד דלאו טענה מעלייתא היא שכנגד זה מרויח שנוטל שכר יותר וכו' כצ"ל:

    Maharam on Bava Metzia 79b · Sefaria

    שיטה מקובצת

    היכי דמי אי דמשכח בעל הספינה לאגורי ולית ליה פסידא אמאי אית ליה תרעומת דאף על גב דבפועל איכא תרעומת כשחוזר בו בעל הבית ואף על גב דליכא פסידא וכדאיתא לעיל הני מילי כי הדר ביה בלא טענה אבל הכא בטענה רבה חוזר בו.

    משום רפסתא דספינתא פירוש שהספינה מתנועעת על ידי הוצאת סחורה זו והכנסת סחורה אחרת והוא מלשון מוחו של תינוק רופס ופרכינן אי הכי טענה מעלייתא איכא לבעל הספינה אין לו לפרוק אם לא ישלם שכר רפסתא. הריטב"א.

    וזה לשון הראב"ד דפרקה בגוזה. כגון שמכר סחורתו לאדם אחר והוא מוליכה עד מקום הראשון והתרעומת משום אשלא יתירה שצריך להוציא הספינה לחוף הנהר כדי שיכניס בו התגר השני ואם הוא בתוך הספינה עצמה עדיין יש לו תרעומת משום שינוי דעתא אומר לו אתה בדוק לי בעסק יפה וזה אינו בדוק לי אם יפרעני בלא מחלוקת.

    וזה לשון תלמיד הר"פ משום שנוי דעתא. פירש הקונטרס שהייתי סבור ללכת מהר ולחזור. לאושלא יתירה צריך אני לקנות חבלים משום דכשהספינה מכבדת וכו'. ולא נהירא דכיון דהתנה עמו מתמלה מאי תרעומת איכא עליה. ועוד קשה דלשון דפרקה לא משמע הכי. לכך נראה לי דפרקה לטעוניה בגווה כגון שמכר הסחורה שיש בספינה לאדם אחר והשתא ניחא האי דקאמר נפקא מינה לשינוי דעתא פירוש לשינוי בעלים דיכול לומר איני מכיר אותו כמו שהייתי מכיר אותך. אי נמי לאושלא יתירה. פירוש להראות הסחורה ללוקח ואם היה הולך עד הנמל לא היה צריך כי אם למעט חבל ולשון פרקה הוי כמו פדייה שהוא פודה הסחורה שלוקח הדמים ממנה. עד כאן.

    וזה לשון הריטב"א לא צריכא דפרקה בגויה. פירש רש"י לאו כדקא סלקא דעתין שמוציא סחורתו משם אלא שקנה סחורה אחרת ורוצה להוליכה בספינה זו ולפרוע לו עליה חצי הדרך הנשאר. ופרכינן אלא מאי תרעומת איכא. ופרקינן משום שינוי דעת שהיה סבור למהר דרכו ולחזור. ואינו נכון שאם לא התנה כן ודאי הרשות בידו שלא להוליך לו משא אחר ואפילו יתן לו שכר גדול ואם מתרצה לו לעשות כן מאי תרעומת איכא לא קבולי ניקבליה ולא תרעומת ליהוי ליה. והנכון כמו שפירשו רבינו חננאל והריא"ף לא צריכא דפרקה בגוה. פירוש שמכרה לאחרים ואותם אחרים רוצים להוליכה בספינה זו ולפרוע שכרו לבעל הספינה. ופרכינן ואלא מאי תרעומת איכא. ומהדרינן משום שינוי דעתא שמשנה חברתו ואינו מכיר דעתו של זה השני. אי נמי שיטרח בה לאושלי יתירה להוציא הסוחר הראשון ליבשה ולהכניס אליה השני. ולשון פרקה יש שפירש לשון פדיון כמו מכירה. ואין צורך אלא כל מי שמוכר סחורתו ונותן משאו על אחרים נראה כאלו פרקה מעליו. ומכאן מביא ראיה הרמב"ם ז"ל שהשוכר בית מחברו יכול להשכירה לאחר שאנשי ביתו כמנין אנשי ביתו דליכא משום אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר דהכא השוכר הראשון השכיר ספינה זו לאחרים ומפני שהפועלים שם ואין בו משום אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר היה הרשות בידו הכא נמי לא שנא. ואין מכאן ראיה של כלום כי בכאן בעל הספינה חזר והשכירה לשני. ודינו של רבינו אמת כשהאנשים שוים שאין כל דירות בני אדם בבתים שוים. עד כאן.

    וזה לשון רבינו חננאל אי נמי לאושלא יתירה עד שיצא זה ויכנס זה צריך להוסיף חבל בקשר הספינה. עד כאן.

    כתוב בהלכות הריא"ף אוקימנא דפרקה וכו' אי נמי משום דבעיא אושלא יתירה וכו'. ופירש ה"ר יהונתן וזה לשונו: כלומר שנצטרך להוליך הספינה לשפת הים כדי שיכנס שם אותו אדם אחר שקנה כל הסחורה. אבל היכא שמכר סחורתו לאיש אחר ואותו לוקח הוציאה משם ואין לו מי שיוליך ספינתו למקום שהתנה חייב לתת לו כל שכרו של כל אותו הדרך דמצי אמר ליה הא קאימנא ואעמוד אני וספינתי בטל חדש ימים או שני חדשים ודומה דין ספינה לדין אכלושי דמחוזא שאמרנו דאי לא עבדי חלשי ומשום הכי לא שייך למימר אינו דומה הבא טעון לבא ריקן. ואי נמי משכח לאוגורא לאיניש אחרינא בדוכתיה שמשלם לו שכר חצי הדרך הנשאר מן הראשון אפילו הכי חייב למיתן ליה אגר רפסתא דספינתא כלומר דריסת הרגל מלשון ושארה ברגלה רפסה כי כשפורק אותה ומוציא ממנה סחורתו ונכנס אחר ומכניס בתורת משוי מפסיד הספינה והוא ממונא מעליא כדין כל מזיק ואפילו הכי כלומר ועם כל זה שמשלם לו מה שמפסיד בספינתו אפילו הכי יש לו עליו תרעומת משום שינוי דעתא ומשום אושלא יתירה. עד כאן.

    מניח עליו כסותו הכי יש ברוב הספרים. ולא נהירא דלמה לא יניח עליו כסותו פשיטא דמצי מניח עליו כסותו. לכך גריס רבינו חננאל כסתו וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הר"פ ז"ל. והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: גירסת כל הספרים שלנו שוכר מניח עליה כסותו כלומר נסות שצריך ללבוש בעיר שהולך שם דאלו כסות הדרך פשיטא. וגירסת רבינו תם כסתו מלשון כר וכסת. ואינו נכון כי מה ענין שיוליך עמו כסת למקום שהולך הא סתם בני אדם במקום שהולכין יש להן כר וכסת. עד כאן. מכאן ואילך כלומר כשרוצה להניח עליו מזונותיו של חורתו החמר מעכב עליו ואף על פי שהמזונות בעירו הם יותר בזול משל אותו מקום יוכל לעכב עליו החמר.

    ועוד 5 קטעי פירוש על דף זה.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 79b · Sefaria · CC0

    בן יהוידע

    הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לִרְכֹּב עָלֶיהָ אִישׁ, לֹא תִּרְכַּב עָלֶיהָ אִשָּׁה הטעם ידוע הוא מפני כי משא האשה ברכיבה כבד על הבהמה יותר מרכיבת האיש דהאיש נושא עצמו יותר מן האשה ואינו מכביד על הבהמה כמו האשה וכנזכר בפוסקים ז"ל ובודאי דבר זה נאמר על רוב העולם ונראה דכל אדם הרוכב על הבהמה ואינו רגיל ברכיבה ויש לו פחד ברכיבה ודאי מכביד יותר על הבהמה שאינו נושא אה עצמו ולכן על הרוב האשה מכבדת יותר משום דאינה רגילה והיא מפחדת שמא תפול. גם נראה דכל הרוכב בפיסוק רגלים לכאן ולכאן יהיה כובד גופו קל על הבהמה יותר מן הרוכב אשר רגליו שתיהם לצד אחד כמנהג אירופ"א כעת שלא תרכב האשה בפיסוק רגלים וכן היה בזמן קדמון ולכן גבי איש אמר הכתוב מֶּרְכָּב (ויקרא טו, ט) וגבי אשה מוֹשָׁב. ומה שאמר וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים (בראשית כד, סא) והיא היתה אשה היינו משום בעתותא דגמלים וכנזכר בגמרא (פסחים נ.).

    אָמַר אַבַּיֵּי שְׁמַע מִינָהּ בִּינִיתָא אַכְּרֵסָא תַּקְלָא, לְמַאי נַפְקָא מִינֵיהּ? לְמִקָּח וּמִמְכָּר. עיין פירוש רש"י ז"ל והדבר יפלא מה צורך ללמוד זה מדיוקא דברייתא ולדמות מילתא למילתא דהא אפילו תינוק יודע דבר זה שהכרס מכביד הדג ואם ישקול הדג בלא כרס ירויח הלוקח. והתוספות גרסו גרסה אחרת ופירשו לפי אותה הגרסה דלמד מן הברייתא שהעובר מכביד את אברי האשה בהיותו בקרבה ויליף שגם הכרס של הדג מכביד בשר הדג בהיותו בקרב הדג על כן הלוקח לא ישקול הדג עם כריסו בהיותם יחד אלא יוציא הכרס וישקלנו עם הדג עיין שם. וקשיא לי על זה בשלמא האשה כיון שהיא עודה בחיים איבריה יונקים זה מזה ונותנים חיות וכח זה לזה ולכן העובר שבקרבה נותן כח כובד באברים שלה כי מאחר דאברים שלה יש בהם חיות לוקחים ויונקים כח מן העובר אבל הדג אחר שניצוד ויצא מן המים אין בבשרו חיות כלל ואם כן אינו נוטל כלום מן כרס הדג כי החיות היא המביאה לבשר כח מבחוץ ובעוד הכרס בתוך הדג הרי הוא כמונח חוצה לו ואינו נותן ואינו נוטל כלום וכן הבשר של הדג אין להם חיות כדי שימשך להם כח כובד מן הכרס. ונראה לי בס"ד כי בעוד הכרס בקרב הבשר שם יש ליחות הרבה וכיון שלא נקרע הדג לא שלט אויר בקרב הדג ואז בשר הדג מבפנים יכבד מכח הליחות כההיא דאמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא פט:) אל יטמין אדם משקלותיו במלח כי המשקל מושך ליחות מן המלח ויכבד משקלו וכן זה בעוד הכרס בקרבו שם ימצא ליחות מעת היותו בחיים ולכן יכבד הבשר מחמת הליחות שיש שם אך אם הלוקח יקרע תחלה הדג ויוציא הכרס ממנו אז שולט אויר בבשר הדג מבפנים ותתבייש הליחות ואז יהיה הפרש במשקלו וכן העובר בהיותו במעי אמו מוכרח שיהיו אברים של אמו כבדים מחמת הליחות שיש להם מבפנים מכח העובר.

    Ben Yehoyada on Bava Metzia 79b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא מציעא, דף ע״ט, עמוד ב׳, בהיקף של כ־219 מילים ב־11 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 11 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 19 מילים

      נפתחת ב״נימא ליה: הב לי ההוא חמרא ואנא…״

    2. קטע 217 מילים

      נפתחת ב״אמר רב פפא: לא משכחת לה אלא…״

      חכמים: רב פפא.

    3. קטע 338 מילים

      נפתחת ב״ת"ר השוכר את הספינה ופרקה לה בחצי…״

    4. קטע 421 מילים

      נפתחת ב״לעולם דקא משכח לאגורה, אלא אמאי אית…״

    5. קטע 516 מילים

      נפתחת ב״אלא מאי פרקה דפרקה לטועניה בגויה. אלא…״

    6. קטע 635 מילים

      נפתחת ב״תנו רבנן: השוכר את החמור לרכוב עליה…״

    7. קטע 716 מילים

      נפתחת ב״היכי דמי? אי דשכיח למזבן חמר נמי…״

    8. קטע 819 מילים

      נפתחת ב״אמר רב פפא: לא צריכא דשכיח למטרח…״

      חכמים: רב פפא.

    9. קטע 924 מילים

      נפתחת ב״ת"ר השוכר את החמור לרכוב עליה איש…״

    10. קטע 1012 מילים

      נפתחת ב״השתא מניקה אמרת, מעוברת מיבעיא? אמר רב…״

      חכמים: רב פפא.

    11. קטע 1112 מילים

      נפתחת ב״אמר אביי: שמע מינה ביניתא אכרסה תקלה.…״

      חכמים: אביי.

    חכמים הנזכרים בדף

    חיפוש מקורות חכם

    אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

    היעד שנמצא: בבא מציעא דף ע״ט ע״ב

    פתיחה בקורא

    מקור: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · רישיון: CC-BY-SA

    מהדורה: Wikisource Talmud Bavli · הנוסח נבדק מול המקור בתאריך 7.9.2026