מסכת בבא מציעא דף ל״א עמוד א׳

אסרטיא דרך כבושה לרבים:

ששוטפין ובאין לשדה חבירו:

אמר רבא לכל אבידת כו' מילתא באפיה נפשיה היא דאמרה רבא בבי מדרשא:

מאי למימרא ותיפוק ליה משום עומרין שישנן בכלל אבידה דדמו לפרטא דשה ושלמה ולמה לי לכל לרבוינהו:

רועה בדרך איכא תרתי למעליותא חדא דרועה ועוד דאפילו רצה לא מסתקבא רצה בין הכרמים איכא תרתי לגריעותא חדא דרצה ועוד דכרמים מסקבי לה רצה בדרך איכא חדא לגריעותא דרצה ומתקלקלת בריצתה אי נמי תלך למרחקים רועה בין הכרמים חדא לגריעותא דזימנין דמסתקבא:

והא באבידת גופה כו' מפרש ואזיל לה:

באבידת קרקע וחייב להוציאה משום הפסד כרמים:

לגינתו ולחורבתו מנין דהויא השבה ופטור:

קורדום בצד גדר פירשתי לעיל (בבא מציעא כה: סד"ה ואם נטל):

למה לי למכתב רחמנא פריקה כו' אין לפרש למה לי דכתב כוליה קרא דפריקה או דטעינה דא"כ היכי קאמר אי אשמועינן טעינה דבשכר הא משמע לקמן (בבא מציעא דף לב.) דטעינה לא הוי בשכר אלא משום דנכתב פריקה ועוד דלא שייכא הך צריכותא אלא לקמן אלא י"ל למה לי דכתב רחמנא יתורא דמרבינן אין בעליו עמו בפריקה ולמה לי דכתב בטעינה:

לרבי שמעון לא מסיימי קראי תימה דלקמן (בבא מציעא דף לב.) משמע דקרא דנופלים בדרך לא מסיים לר"ש דהוי בטעינה דטעונייהו עלייהו משמע ואי לא כתב אלא חד הוה מוקמי ליה בפריקה אבל קרא דרובץ תחת משאו לא משמע לכ"ע אלא בפריקה וכשנכתבו שניהם ע"כ גם לר"ש קרא דנופלים בדרך הוי בטעינה וא"כ לר"ש לא יכתוב אלא חד יתורא לאין בעליו עמו בקרא דנופלים בדרך וי"ל דרובץ תחת משאו נמי לא מסיים לר"ש דאפשר למשמע בטעינה דע"י שאין הרבה בני אדם לטעון מכביד המשוי על הבהמה ורובצת ולקמן לא אצטריך למימר דלא מסיימי אלא אקרא דנופלים בדרך והא דפריך לקמן (בבא מציעא דף לב:) והא וחדלת בפריקה הוא דכתיב לא הוי אלא אליבא דרבנן דלר"ש מצי למהוי בטעינה:

אמר רבה אמר קרא לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע קתני רישא רועים בדרך אינה אבידה הא רצים בדרך ורועים בכרמים אבידה היא.

וקתני סיפא רצה בכרמים הרי זו אבידה הא רועים אינה אבידה קשיא רישא אסיפא. ופריק רבא הכי רצה ופניה כלפי השדה אביהה היא וחייב להחזיר. רצה ופניה כלפי המדינה אינה אבידה. רועה בדרך ואפי' רועה בכרמים אינה אבידה אבל יש בה אבידת קרקע שאוכלת הזמורות ומפסדת הכרם והאי דקתני רצה בין הכרמים הויא אבידה באבידת גופה כי בריצתה מכין אותה זמורות הכרם ועושין בה חבורות וזהו פי' מסתקבא כי סיקוב זה לשון חבורה הוא. והא דתניא רועה בכרמים אינה אבידה בכרמי כותי' אבידת קרקע ליכא דהא קרקע כותים הוא.

אבידת גופה ליכא דהא רועים מעט מעט והילוכם בניחותא ואין סיקוב.

השב אפי' ק' פעמים תשיבם אפי' לגינתו ולחרבתו דיו אמר ר"א הכל צריכין דעת [בעלים] חוץ מהשב אבידה (לבעלים) שהרי ריבתה התורה בה השבות הרבה.

וכן שלח תשלח את האם חייב לשלחה אפי' ק' פעמים ואפי' צריך לה לדבר מצוה כגון טהרת מצורע וכיוצא בו אפי' הכי חייב לשלח האם וכן דין הוכח תוכיח אפי' ק' פעמים ואפי' תלמיד לרב.

ג' ימים בזה אחר זה אין בו אבדה מסתבר דלאו אפרה רועה בין העשבים בלחוד קאי, אלא אכולה ברייתא, דאפילו טלית בצד גדר וקרדום בצד גדר דנראה האי ודאי הנוח, כל שלא נטלו משם תוך ג', זמנו מוכיח עליהן דהרי זו אבדה.

לר' שמעון לא מסיימי קראי איכא למידק, והא כתיב רובץ תחת משאו, וההוא על כרחין היינו פריקה, וכיון דההוא בפריקה הקם תקים עמו בטעינה. והא דאמרינן לקמן (בבא מציעא לב, א) דלר' שמעון לא מסיימי קראי היינו דאי לא כתיב אלא הקם תקים עמו הוה אמינא דבפריקה הכתוב מדבר, ומאי נופלים בדרך דרמו אינהו וטעונייהו עלייהו, אבל השתא דכתיב תרוייהו, על כרחין רובץ תחת משאו בפריקה, ומדההוא בפריקה הקם תקים עמו בטעינה, דאי לא תרתי בפריקה למה לי. ויש לומר, דהשתא דכתיב תרוייהו וכתיב רבויא בתרוייהו מסיימי קראי, אבל אי לא כתיב רבויא אלא בחד, הוה אמינא פריקה היא אבל בטעינה לא מחייב כלל. ואם תאמר אם כן תרי קראי בפריקה למה לי. יש לומר משום דבר שנתחדש בו דאפילו אין בעליו עמו.

היו רועים בין הכרמים אין זו אבדה ומ"מ אם היה הכרם מבעלי דת ואמונה מחזירין אותה מצד אבדת הכרם היתה מעובדי האלילים שאין אנו מצווים בהחזרתה אם הוא במקום שהניזק יכול להרוג המזיק הנמצא ברשותו מחזיר מצד אבדת גופה שמא יבא בעל הכרם ויהרוג את הבהמה ואם הוא במקום שאין רשאי להרוג אלא בהתראה אינו זקוק להחזיר שאם תמצא לומר שמא התרה הרי בעל הבהמה מפסיד על עצמו ואבדה מדעת היא:

היתה ברשות הרבים ואינה רועה ולא רצה יתבאר למטה שאם חוץ לתחום נוטל ומכריז בתוך התחום אין זקוק לה:

מצא טלית או קרדום באיסטרטיא וכיוצא בה נוטל ומכריז בצד הגדר אין זה אבדה לא סוף דבר במה שנמצא בדרך מצד נפילה ותעייה שאדם חייב להציל ולהחזיר אלא אף כל צד שרואה נכסי חברו באין לידי הפסד והוא יכול להצילן חייב ראה מים שוטפין ובאים הרי זה גודר בפניהם שלא יכנסו לקרקע של חברו הן שהיו שם עמרים הן שלא היו שם שאף לפחיתת הקרקע יש לו לחוש ולהציל לכל אבדת אחיך לרבות אבדת קרקע וכל כיוצא בזה בדין:

המשנה השלש עשרה והוא מענין החלק החמישי החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו חמשה פעמים חייב שנא' השב תשיבם היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל בטל אם יש שם בית דין מתנה עמו בפני בית דין ואם אין בפני מי מתנה שלו קודם אמר הר"ם כפועל בטל ר"ל כפועל שבטל ממלאכתו שבטל ממנה והשב מקור וידוע אצל כל בעלי הלשון כי המקור נופל על המעט ועל הרוב תאמר שמרתי לפלוני שמור ותאמר שמרתי פלוני ופלוני שמור ולפיכך מורה השב שחייב להחזיר פעמים רבות וכמו כן הקם תקים שלח תשלח ועזוב תעזוב וזולתם מן המקורות:

אמר המאירי החזירה וברחה אפילו ארבעה וחמשה פעמים והוא הדין לכמה חייב להחזיר שנא' השב תשיבם ופי' בגמרא השב אפילו מאה פעמים במשמע:

היה בטל מסלע ר"ל שראה אבדת חברו שוה כמה סלעים ולא חס על בטול מלאכתו והחזירה ונמצא בטולו עולה לסלע אינו נותן לו סלע אלא שכרו כפועל ופירשו בגמרא כפועל בטל ר"ל שאם היתה מלאכה שלו כבדה ובעלת עמל גדול שמין כמה אדם רוצה להפחית משכרו במלאכה כזו למלאכה קלה כהליכה עם האבדה ממקום שהיא לבית בעליה ומנכה משכר בטולו כשיעור זה ואם הוא טוען שאינו רוצה בכך שכל המלאכות קלות בעיניו ורוצה בזו ששכרה גדול ואע"פ שטרחה מרובה אינו נאמן בטלה דעתו אצל כל אדם ואע"פ שבזה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש והציל בעל היין את דבשו של חברו ושפך את יינו אין לו אלא שכרו ולא דמי יינו טעם הדבר מפני שלא נתחייב בכך ולא עוד אלא שהיה לו להתנות ויש מפרשים כפועל בטל של אותה מלאכה כגון שיש זמנים בשנה שבעלי מלאכה זו טרודים ויש להם בתפירת בגד זה סלע ויש זמן בשנה שאין טרדא לאומנות זו ואין לו בתפירת בגד זה אלא שקל ואמר שאף אם הוא עכשו בזמן הטירדא אינו נותן לו אלא כזמן הפנוי הואיל ומ"מ לא התעמל כל כך:

ואם יש שם בית דין כלומר שמגלה דעתו קודם שילך אחריה שאינו רוצה להתבטל ממלאכתו אא"כ מעלין לו שכר הראוי להעלות ממלאכתו ואין שם בעל האבדה שיתנה עמו ויש שם שלשה שהם בית דין בכל מקום ורשאין לגמור את הדין עד שאין בעל האבדה יכול אחר כן לסרב בדבריהם הרי זה מתנה בפניהם ודבריהם קיימין הא שנים אין דבריהם קיימין ובעל אבדה יכול לסרב הא אם התנה עם בעל האבדה דבריו קיימין ואם אין שם בית דין ולא בעל האבדה או שבעל האבדה לשם ואין שם עדים שיהו מעידין לו ואינו מאמינו שלו קודם ואין מטריחין אותו לבטל ממלאכתו על הספק:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה למה ליה למכתב כו' דאם כן היכי קאמר אי אשמעינן טעינה דבשכר כו' עכ"ל אף שהיה אפשר ליישב ולפרש דהכי קאמר אי אשמועינן טעינה דדינו לפי האמת בשכר ואי לא הוה כתיבא אלא טעינה לחודה לא הוה בשכר אלא בחנם ולכך אצטריך למכתב פריקה בחנם וטעינה בשכר כדלקמן דמכל מקום הא דקאמר אבל פריקה דבחנם אימא לא לא יתיישב דהא פריקה שפיר הוה ילפינן ליה בקל וחומר מטעינה דהוי נמי בחנם כדלקמן ועוד נכתוב בזה לקמן בפי' רש"י ע"ש וק"ל:

גמ' אי אתרו בה ולא איהדרו בה כצ"ל:

אי דלא מנטרא אמאי וכו' כצ"ל:

אין לי אלא הרב לתלמיד כצ"ל:

תוס' ד"ה לרבי שמעון וכו' עד אליבא דרבנן דלר' שמעון מצי למהוי כטעינה כצ"ל:

שלשה ימים בזה אחר זה הרי זו אבידה מסתברא דלאו אפרה רועה בין העשבים בלחוד קאי אלא אכולה ברייתא דאפילו טלית בצד גדר וקרדום בצד גדר דנראה בודאי הנוח כל שלא נטלו משם תוך שלשה זמנן מוכיח עליהן דהרי זו אבידה. הרשב"א. כתוב בגליון תוספות וזה לשונו: שלשה ימים זה אחר זה הרי זה אבידה אם ישאר יותר אבל תלתא יומי עביד דמיתרמי כדאמרינן לעיל. עד כאן.

אי דאיכא עמרים מאי למימרא פירוש תיפוק ליה משום עמרים דהוו מטלטלי והרי כעין שור ושה ושלמה ולא צריכי לכל אבידה. ופרקינן לא צריכא דצריכי לארעא פירוש שמחוברין בקרקע וצריכין לקרקע קצת כגון שמניחן שם עד שיתיבש כל התבואה כל הצורך מהו דתימא כיון דצריכי לארעא כגופה דארעא דמי קמשמע לן דרבינהו רחמנא מכל אבידת אחיך ולעולם אימא לך דקרקע גופיה או כל המחובר הצריך לקרקע לגמרי שהוא כקרקע גמור אינם בכלל אבידה. והא דיחוייא בעלמא דדחי דמהא לא תסייעיה אבל קושטא דמילתא כדרבא ואתיא מתניתא כפשטה אפילו באבידת קרקע ממש. הריטב"א.

הא גופא קשיא וכו' ולא שייך לומר נעשה דיש לומר דלא ידעינן אם נאמר הנעשה על חמור או על פרה דהא חלוקין זה מזה בסיפא לכך לא שייך לומר נעשו דאיכא למימר ברישא דילמא דחמור דוקא ופרה נקט אגב ושמא דפרה דוקא וחמור נקט אגב וכן בסיפא לכך לא שייך לומר נעשה. ועוד יש לומר דברייתא קתני פרה רועה בין הכרמים אין זו אבידה אלמא דלא שייך לומר נעשה דאי אמרינן נעשה אז הוי אבידה והויא ברייתא פליגי אמתניתין. גליון. הא דאמר אביי יגיד עליו רעו דכל רועה לא הויא אבידה וכל רצה הויא אבדה הוה ליה לרבא לאקשויי אם כן ליתני רועה סתם ורצה סתם אלא דעדיפא מינה אקשי ליה. הראב"ד.

הא דאפה לדברא וכו' פירוש ומשמע ליה דלענין רועה ליכא פלוגתא בין אפה לדברא למתא דכיון דרועה לא אזלא למרחוק וליכא פסידא אלא דארעא. שיטה.

הא באבידת גופה וכו' פירוש דכי דייקי אין זו אבידה היינו לענין אבידת הקרקע. ואוקימנא דהא דפסיק ואמר שאין זו אבידה היינו בארעא דגוי אבל בארעא דישראל חייב לסלקה משם. ומיהו כל שאינו חייב בה אלא משום אבידת קרקע כל שמוציאה משם ומניחה במקום מרעה שאינה מטעה בהכי סגיא דליכא משום הכישה נתחייב בה ואלו היה בדבר משום אבידת גופה היה חייב לעשות השבה מעלייתא לחצרו של בעל אבדה המשתמרת והיינו דאיכא בין אבידת גופה לאבידת קרקע. הריטב"א.

רצה בדרך ואפילו רועה בכרמים לא הויא אבידה אבל יש בה אבידת קרקע שאוכלת הזמורות ומפסדת הכרמים. והא דקתני רצה בין הכרמים הויא אבידה באבידת גופה כי בריצתה מכין אותה זמורות הכרם ועושים בה חבורות וזהו פירוש מסתקבא כי סיקוב זה לשון חבורה. והא דתניא רועה בכרמים אינה אבידה בכרמי גוים. אבידת קרקע ליכא דהא קרקע גוים הוא אבידת גופיה ליכא דהא רועים מעט מעט והלוכם בניחותא ואין סיקוב. רבינו חננאל.

הכל צריכין דעת בעלים פירש הקונטרס כגון גנב וגזלן צריכין דעת בעלים. משמע מפירושו דשומרים אינם צריכין דעת בעלים. ולא נראה דאם כן מאי קאמר חוץ מהשבת אבידה שהתורה רבתה בו השבות הרבה למה לי הא תיפוק ליה דהא לא מצי הוי אלא או שומר שכר או שומר חנם והם אינן צריכין דעת בעלים. ועוד קשה דהכל משמע אפילו ארבעה שומרים. לכך נראה דהכי פירושו הכל גנב וגזלן וארבעה שומרים צריכין דעת בעלים. ואם תאמר והא בפרק הספינה אמרינן דאין צריכין דעת בעלים אי אמרינן דשואל שלא מדעתו שואל הוי גבי השולח בנו אצל חנוני. ויש לומר דהתם היינו משום שהתינוק השאיל לו ואיכא שפיר דעת תינוק אבל כששואל מן הבעלים ודאי צריך דעת בעלים והכי משמע בתוספתא דקתני השואל פרה והחזירה אפילו לאבוס בעליה ולא ידעו הבעלים ונגנבה חייב אלמא משמע דבשואל נמי צריכין דעת בעלים. תוספות חיצוניות. וכתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: פירש רש"י ז"ל גנב וגזלן שהשיבו צריכין דעת בעלים. ולאו דוקא נקט רבינו גנב וגזלן דהוא הדין לארבעה שומרים וכדאיתא בתוספתא בהדיא. ותדע מדכייל רבי אלעזר ואמר הכל צריכין דעת וכו' והא דנקט רבינו גנב וגזלן משום דדמו למוצא אבידה שלא באה לידם ברצון בעלים ולא קבלו עליהן שמירה לדעת מיד הבעלים וכן פירשו בתוספות. עד כאן.

לדבר מצוה מנין תלמוד לומר שלח תשלח איצטריך דסלקא דעתך אמינא דאתי עשת דמצורע ודחי עשה דשלוח הקן משום שלום הבית כדמפרש בשילוח הקן. וקשה התינח למאן דאמר מצורע מוחלט אסור בתשמיש המטה ניחא דאף על גב דעדיין הוא אסור בימי ספרו שאחר התגלחת וצפרים מכל מקום שייך כאן שלום בית שעל ידי כך מתחלת טהרתו ויהא מותר ככלות גמר טהרתו. אלא למאן דאמר דשרי מוחלט בתשמיש המטה כדאיתא בפרק קמא דמועד קטן אין כאן שלום דעד הנה היה מותר בתשמיש המטה ובימי ספרו הוא אסור ומשמע דהך מילתא אתיא ככולי עלמא מדלא פריך הניחא כדפריך התם בחולין הניחא למאן דאמר קיימו. ואין לומר דמיירי במצורע עני שהבייא קן בסוף ימי ספרו דאז הוא מותר בתשמיש המטה משהעריב שמשוה דאישתריא אף בתרומה. ותירץ ר"מ נהי דמוחלט מותר בתשמיש המטה. אינו מקובל לאשתו ואינה רוצה להיות עמו דכתיב בדד ישב מחוץ למחנה מושבו ואפילו טמאים אחרים אין יושבים עמה הילכך איכא שלום בית. הרא"ש.

בגמרא הא גופא קשיא כו' הא רצה בדרך ורועה בין הכרמים אין זו אבידה. ויש לדקדק מנא ליה לדייק בתרתי דלמא לעולם רצה בדרך נמי הוה אבידה והא דקתני רצה בין הכרמים היינו לאשמעינן דאפילו בין הכרמים דוקא רצה הוי אבידה אבל רועה אינה אבידה או דלמא להיפך וכן רבא כיון דמשני במתני' דרצה ארצה לא קשיא למה ליה לשנויי עוד לאוקמא רישא בכרמים דישראל וסיפא כו' לוקי סיפא נמי בישראל ואפילו רועה בין הכרמים נמי יחזיר והא דקתני רצה בין הכרמים היינו לאשמעי' דאפילו רצה דוקא בין הכרמים יחזיר אפי' בדאפה לגבי מתא משום דמסקבא אבל רצה בדרך ואפה לגבי מתא לא יחזיר ויש ליישב ודו"ק:

שם ולמה ליה למכתב פריקה כו' ונראה מפרש"י דמקשה דחד קרא מייתר לגמרי ולא כפי' תוספות וכפרש"י נראה מדקאמר למה ליה למכתב פריקה ואי כפי' התוספות ל"ל למכתב בפריקה הל"ל ומה שהקשו בתוספות על פרש"י הקושיא ראשונה כבר יישבה מהרש"א דרש"י לשיטתו בפירושו לקמן ע"ש במהרש"א ומה שהקשו התוספות דאם כן לא שייך האי צריכותא הכא נ"ל ליישב דבלא הסוגיא דהכא לא היה מקום להקשות תרי קראי בפריקה וטעינה ל"ל נילף חדא מאידך דאיכא למימר דאפ"ה איצטריכו תרי קראי דעזוב תעזוב לאשמעינן דאפילו כמה פעמים כדתנן לקמן במתני' וקרא דהקם תקים לאשמעינן דאפילו אין בעליו עמו אבל בסוגיא דהכא דמסיק דאפילו כמה פעמים ושאין בעליו כולהו מחד קרא נפקא א"כ מקשה שפיר אידך קרא לגמרי ל"ל כנ"ל ליישב פרש"י ודו"ק:

בתוספות בד"ה ל"ל כו' אלא י"ל ל"ל דכתב רחמנא יתורא דמרבינן כו' עכ"ל. וקשה דמ"מ היא גופא תקשה אמאי קשי' ליה למקשה טפי איתורא דאין בעליו עמו דכתיב תרתי זימני ולא קשיא ליה אגופא דקראי למאי איצטריכו תרווייהו אע"כ דהוי ידע לצריכותא וא"כ מה"ט גופא איצטריך לכתוב בכ"א ריבוי דאין בעליו עמו ויש ליישב דעיקר קושי' המקשה דיתורא דפריקה ל"ל דנהי דגופא דקרא איצטריך לגלויי אטעינה דהוא בשכר נגד הסברא החיצונה מ"מ כיון דגלי לן קרא בטעינה דאפילו אין בעליו עמו חייב אף על גב דליתא אלא בשכר פריקה שהיא בחנם לא כ"ש דחייב אפילו אין בעליו עמו וע"ז משני הש"ס שפיר דאי לא כתב רחמנא עזוב תעזוב בפריקה לרבויי אין בעליו עמו והוי ילפינן לה בק"ו מטעינה הו"א דיו לבא מן הדין כו' מה טעינה בשכר אף פריקה כשאין בעליו עמו בשכר דוקא קמ"ל עזוב תעזוב דאפילו אין בעליו עמו נמי בחנם א"נ ל"ל להיפך דאי לאו יתורא דאין בעליו עמו בפריקה סד"א דבפריקה ודאי אידי ואידי בחנם כסברא החיצונה אבל בטעינה לא הוי ידעינן דבשכר כשבעליו עמו דהא לא ילפינן טעינה בשכר אלא מיתורא דגוף הקרא בפריקה וא"כ הו"א דגוף קרא דפריקה אתא לגלויי אטעינה דבשכר היכא שאין בעליו עמו משום דליכא צער ב"ח ולא צערא דמרא משא"כ בפריקה דאיכא צער דב"ח אבל בטעינה כשבעליו עמו דאיכא צערא דמרא הו"א דחייב אפילו בחנם כסברא החיצונה ומהיכא תיתי למעוטי כיון דאיכא לאוקמא יתורא דפריקה לגלויי אטעינה שאין בעליו עמו לכך הוצרך לכתוב בפריקה עזוב תעזוב לרבויי אין בעליו עמו מכלל דגוף הקרא איירי בבעליו עמו ואפ"ה איצטריך לגלויי אטעינה דאפילו בכה"ג דבעליו עמו לא מחייב אלא בשכר ודוק היטב דבזה נתיישב הא דהוי קשיא לקושטא דמלתא טעינה דבשכר כשבעליו עמו מנ"ל ולפמ"ש א"ש ודו"ק:

"הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ", מִכָּל מָקוֹם (ויקרא יט, יז) הנה למאן דאמר 'דברה תורה כלשון בני אדם' (נדרים ג.) אין הקטן חייב להוכיח אך מאן דאמר לית ליה 'דברה תורה כלשון בני אדם' חייב כל אדם להוכיח. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב במשלי (משלי ח, ד) מה שאמר התורה אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם הָבִינוּ פְתָאיִם עָרְמָה וּכְסִילִים הָבִינוּ לֵב, פירוש אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא כל מין אנשים הן קטנים הן גדולים ומה אֶקְרָא הנה קוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם קרי בה אַל בפת"ח תחת אות אל"ף פירוש לא ידמה לבני אדם ואינינו בני אדם לדבר לשון כפול ועל כן צריך שתוכיחו בלי שום תפונה וזהו הָבִינוּ פְתָאיִם עָרְמָה וּכְסִילִים הָבִינוּ לֵב.