מסכת בבא מציעא דף פ״ד עמוד א׳

כי האי מעשה לידיה מינהו המלך לתפוס גנבים ולסטים:

לגבי הדדי פנים אל פנים:

בקרא דתורי צמד בקר:

בינייהו בין שניהן מתחת כריסן מתוך שכריסן גדול:

מטרוניתא שרית נכרית:

אינם שלכם שאינכם יכולין להזקק לנשותיכם:

שלהן גדול משלנו כריסם של נשותינו גדול משלנו:

כי כאיש גבורתו אבר תשמיש. לשון אחר שלהן גדול תאוה של אשה מרובה משל איש:

אמר רבי יוחנן איבריה דרבי ישמעאל כו' אלו דברים נכתבו שלא להוציא לעז על בני אדם שהם כך:

אמר ר' יוחנן אנא אשתיירי משפירי ירושלים רבי יוחנן אחר חורבן הרבה היה אלא כלומר אשתיירי ממשפחתם ולפי שהזכיר רבי יוחנן שהיה משונה משאר בני אדם בדבר אחד הזכיר גם שהיה משונה ביופי:

יתיב אשערי טבילה והא דאמרי' בערבי פסחים (פסחים דף קיא.) האי מאן דפגע באתתא בעידן דסלקת מטבילת מצוה אחזת ליה רוח זנונים היינו כשפוגע בה אבל רבי יוחנן שהיה יושב שם בקבע אין זו פגיעה אי נמי התם שפוגע כשעולה בעודה ערומה מן הנהר:

אי הדרת בך כו' מכאן אמר ר"ת דר"ל מתחלה ידע הרבה אלא שפרק עול תורה ונעשה עם הארץ ועסק בלסטיות מדקאמר אי הדרת בך משמע להיות כבתחלה ולא תפרוק עול תורה מעליך וקאמר נמי מאי אהנית לי התם קרו לי רבי כלומר מעיקרא נמי הוו קרו לי רבי אלא ששכחתי ומה שפי' בקונט' ר' היינו רבו של לסטים אין נראה אע"ג דאשכחן במס' ע"ז (דף יז:) מ"ט קרו לך רבי רבן של טרסיים אני והיינו דאמרי' בפ' כל כתבי (שבת דף קיט:) א"ל ר"ל לרבי יהודה נשיאה כך מקובלני מאבותי ואמרי לה מאבותיך כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן כו' משמע שקודם שלימדו רבי יוחנן למד מאחרים:

אי הדרת בך לקמן מוכח דנסבה דקאמר אתיא אחתיה וקא בכיא קמיה ולא חש לשמא יאמרו בשביל זו חזר זה כדחייש לקמן (בבא מציעא דף פה.):

הסכין והפגיון מאימתי מקבלין טומאה הקשה ר"ת דתנן במס' כלים פרק י"ד הסייף והסכין מאימתי מקבלים טומאה הסייף משישופנו והסכין משישחיזנה והיינו דלא כרבי יוחנן ודלא כר"ל ונראה דההיא מתני' כשהעלו חלודה ובא לתקנן דתניא בתוספת'. סייף וסכין שהעלו חלודה טהורין שפן והשחיזן (מקבלין טומאה) אבל מתחלתם הוי גמר דידהו כדמפרש בשמעתין ונראה דשפן קאי אסייף והשחיזן קאי אסכין אע"ג דקתני לשון רבים והוי השתא תוספתא כמו המשנה:

כבר ידעת שכלי מתכות אין מקבלין טומאה עד שתגמר מלאכתו וגמר מלאכה שלהן הכל לפי מה שהוא כלי הסיף יתבאר במקום אחר משישופנו והסכין משישחיזנו השריון והרומח ושאר כלי המלחמה משיצחצחם במים מגל יד ומגל קציר משיצרפם בכבשן:

איבריה דרבי ישמעאל יש מפרשים דאיבריה רצה לומר אכילתו תלמיד הר"פ. והריטב"א כתב איבריה וכו' הוא מקום הקיבורת של הזרוע או הירך שהוא עגול ושם בודקין האדם שהוא שמן ועב ופירוש רש"י אינו נכון. עד כאן.

יתיב אשערי טבילה והא דאמרינן בפסחים האי מאן דפגע באתתא בעדנא דסלקא מטבילה אחזתו וכו' הני מילי באיניש דעלמא ולא ברבי יוחנן שיצרו בידו ודמיין עליו כקאקי חיוורין וזה פשוט. הריטב"א. יהיבנא לך אחתאי לקמן מוכח שנשאה ולא חש לומר לשמא יאמרו בשביל זו חזר זה ולפי מה שפירשתי שמתחלה היה אדם גדול ניחא. הרא"ש.

אָמַר לֵיהּ וּמַאי אַעָבִיד? הוּרְמָנָא דְּמַלְכָּא הוּא. הא דלא אמר לו 'כמו שאמר רבי אלעזר 'קוֹצִין אֲנִי מְכַלֶּה מִן הַכֶּרֶם' מפני כי רבי אלעזר ידוע ומפורסם בחכמה האלקית בידיעת הפרצוף ובהשגת רוח הקודש ולכן גם אליהו זכור לטוב לא הוכיחו על דבר זה כי בודאי קוצין מכלה אך רבי יהושע היה עושה מהשערת השכל ואפשר שישנה ח"ו.

אֵבְרֵיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וכו' העיקר בזה הם שני פירושים שהביא בשיטה מקובצת האחד הוא מתלמיד הרי"ף ז"ל שפירש 'איבריה' רצונו לומר אכילתו והשני פירוש הריטב"א ז"ל שפירש על מקום הקבורת של הזרוע או הירך שהוא עגול ושם בודקין את האדם שהוא שמן עיין שם. ולפירוש תלמיד הרי"ף מצינו בתלמודא דמיון לזה והוא אברויי אילני בסוכה (סוכה מד:) ומועד קטן (מועד קטן ג.) ועבודה זרה (עבודה זרה נ:) שפירש הערוך (ערך אברויי) 'אברויי אילני' רצונו לומר מניחין זבל תחת האילנות להברותן כלומר להאכילן כמו לְהַבְרוֹת אֶת דָּוִד (שמואל ב' ג, לה) עד כאן עיין שם.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֲנָא אִישְׁתַּיְרִי מִשַּׁפִּירֵי יְרוּשָׁלַיִם. נראה לי בס"ד טעם מה שזכה רבי יוחנן ליופי גדול כי הוא היה עניש וקטיל וכל צדיק שהוא עניש וקטיל יש לו כח מן שם כה־ת כי בזה השם הורג כידוע וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער מאמרי רבותינו ז"ל בשבת) וכיון דזכה לכח שם זה זכה ליופי כי שם זה מילואו הוא אותיות יופי כזה כ־ ף ה־ י ת י ־ ו המלוי הם 'יופי'.

וְנוֹתְבֵיהּ בֵּין שִׁמְשָׁא לְטוּלָא פירוש כדי שתהיה נכרת הזהרורית שתזרח בטולא ובתוך השמש אינה ניכרת.

כִּי סַלְקָן בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל מִטְּבִילַת מִצְוָה וכו' מכאן יש ללמוד דאשה ההולכת לבית הטבילה תקח עמה אשה כשרה כדי לראות הטבילה שלה יען כי בה פוגעת תחלה וכאן משמע דפגיעה בכשר עושה פועל טוב בולד שתתעבר בו מאותה טבילה.

לִפְגְּעוּ בִּי כִּי הֵיכִי דְּלִיהֲווּ לְהוּ בְּנֵי שַׁפִּירֵי כְּוָתִי אף על גב דראוי להקדים התורה ליופי זכר אותם כפי סדר הווייתם בעולם כי בתחילה ניכר היופי באדם ואחר כך ניכרת חכמתו בתורה אך קשא יופי לבנים למאי אצטריך ואין זה הגון אלא לבנות? ונראה לתרץ בס"ד דאם התלמיד חכם יפה יוליד בנות יפות ובפרט אם יזדמן גם אשתו יפה וכיון דבנותיו יפות קפצי עלייהו העשירים ולוקחים אותם בלא ממון גם עליו יקפצון העשירים לתת לו בתם ואז ממילא אחר כך יחזיקו בידו וישב בית המדרש על התורה ועל העבודה. ברם הקשה הרב עיון יעקב ז"ל והלא אמר רבי יהושע בן חנניה לבת קיסר דאם החכם אינו יפה גמיר טפי (תענית ז.) ואם כן אמאי בקש שפירי כוותיה מאחר דהיופי מגרע גרע בהשגת החכמה? עיין שם. ונראה לי בס"ד דהטעם שהשחור גמיר טפי מפני שאין עין הרע שולטת בו אך היפה כיון דעין הרע שולטת בו אחסורי מחסרא השגתו בחכמה מיהו אם הם שפירי כרבי יוחנן דלא הוה ליה הדרת פנים אין עין הרע שולטת בם ולזה אמר שַׁפִּירֵי כְּוָתִי דאין להם נזק מעין הרע כדי שתתמעט השגתם בחכמה. ונראה דנתפעל רבי יוחנן בדבר זה לעשותו כדי שבזכות זה שהוא מסבב לבנות ישראל להוליד בנים זכרים יפים וחכמים יזכה שיהיו לו בנים זכרים של קיימא אחר כי מתו לו עשרה בנים כמו שאמר (ברכות ה:) 'דין גרמא דעשיראה ביר' גם כדי שיהיו הנולדים נחשבים בניו.

לָא מִסְתַּפִי מַר מֵעֵינָא בִּישָׁא קשא והלא רבי יוחנן כל בני אדם רואים יופיו תמיד הן בהלוכו בדרך הן בישיבתו בית המדרש שדורש בפני רבים אנשים ונשים ומאי רבותא איכא בההיא שעתא דסלקן בנות ישראל מטבילה? ונראה לי בס"ד דאיתא בפסחים והביאו התוספות כאן האי דפגע באיתתא בעידן דסלקא מטבילת מצוה וכו' אחזה ליה רוח זנונים וכו' עיין שם. וידוע כל רוח זנונים נמשך מעינא בישא דסטרא אחרא לכן עינא דאדם היא סרסור דעבירה ולכן יוסף הצדיק ע"ה שנשמר מרוח זנונים לא שלטא ביה עינא בישא דכתיב בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן (בראשית מט, כב) ולכן רבי יוחנן שהיה מראה עצמו לנשים בעידן דסלקין מטבילה אמר לו לָא מִסְתַּפִי מַר מֵעֵינָא בִּישָׁא היא רוח זנונים הנזכר והשיב אֲנָא מִזַּרְעָא דְּיוֹסֵף קָאֲתִינָא דְּלָא שָׁלַט בֵּיהּ עֵינָא בִּישָׁא ובכללה היא רוח זנונים דגם היא עינא בישא וַתְּרוֹמַמְנָה קַרְנוֹת צַדִּיק (תהלים עה, יא).

וּמַאי אַהֲנִית לִי? וכו' לכאורה נראה פירוש רש"י ז"ל דחוק איך ישוה רבי שמעון בן לקיש רבנות של לסטות עם רבנות של תורה ואדם גדול שכמותו איך יוציא דברים אלו מפיו? על כן יותר נראה פירוש רבינו תם שפירש שהוא היה תחלה אדם גדול בתורה אלא שאחר כך פרק עול תורה ושכח תלמודו ועסק בלסטות ועל ידי רבי יוחנן חזר בתשובה ולמד תורה מחדש ובתוספות עירובין (עירובין סה:) הוכיחו כן ועיין בתוספות יבמות (יבמות נז.) בדבור המתחיל אתא, וכן כתב בשטה מקובצת בשם הרא"ש ז"ל מיהו לפירוש זה איכא דוחק בלשון 'הָתָם' וְ'הָכָא' דהוה ליה למימר 'מֵעִקָּרָא' וְ'הַשְׁתָּא'? ונראה לי בס"ד כונת רבי שמעון בן לקיש התם על בני בבל והכא על בני ארץ ישראל כי בראותו דרבי יוחנן זלזל בכבודו הרבה באומרו אליו לִסְטָאָה אמר ודאי דרבי יוחנן חושב דהכבוד שאני משיג פה בארץ ישראל בין החכמים הוא בא לי בעבורו בשביל שלקחתי אחותו ולכן כל החכמים שהם סרים למשמעתו מכבדים אותי כי רבי יוחנן הוא חכם ומגיע לי הכבוד מחמתו, ולכן לא חש אלי וזלזל בכבודי בחשבו שכבודי בא לי מצידו ועל כן אמר לו מַאי אַהֲנִית לִי בכבוד הזה שנתת לי אחותך הלא התם שאין החכמים תלמידיך ואין אתה רבם מכבדים אותי בתואר רבי וכאן אין מכבדים אותי יותר מבני בבל אלא גם כן קרו לי 'רַבִּי' ונמצא זה הכבוד אינו בא לי מחמתך והשיב לו אַהֲנָאִי לָךְ בתתי לך את אחותי דעל ידי זה קרבתי אותך תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה כי על ידי שאמרתי לך אתן לך אֲחוֹתִי דְּשַׁפִּירָא מִינָאִי נתרצית לחזור בתשובה ולמדת תורה ועל ידי זה קורין אותך 'רַבִּי' הָכָא וְהָתָם. ודע כי בודאי רבי יוחנן לא היתה כונתו מעיקרא לעשות לו אונאת דברים דאמרינן לעיל אם הוא בעל תשובה לא יאמר לו זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים אך כונת רבי יוחנן לומר לו בעל כרחי צריך להודות לך כי אתה בקי יותר ממני בדבר זה מפני כי לִסְטָאָה בְּלִיסְטְיוּתֵיהּ יָדַע אך רבי שמעון בן לקיש נצטער כי חשב דלא אכפת ליה לרבי יוחנן בזלזול שלו.