בוני התלמוד

    מסכת בבא מציעא דף מ״ג עמוד ב׳

    חזרה לאינדקס
    נוסח
    תצוגה
    מפתח מושגים:שְׁאֵלָהתְּשׁוּבָהקֻשְׁיָאתֵּרוּץרְאָיָהסְתִירָהמֵימְרָא
    גודל האות
    100%
    גודל מקורי

    רש"י

    אלא פשיטא כשעת הוצאה מבית בעליםכשעת הגזילה וביתר פליגי דקאמרי ב"ש אם הוקרה ילקה לשלם כשעת הוצאה מן העולם ובית הלל אמרי כשעת הוצאה מבית הבעלים:

    כי פליגי בחסרוקאמרי ב"ה כשעת הוצאה מן העולם ודקא קשיא לך כל הגזלנין משלמים כשעת הגזילה אי בגזילה ממש דגזלה מעיקרא ה"נ אבל הכא דבהיתרא אתא לידי' ומשום שליחות יד קמחייבת ליה בהא פליגי:

    ב"ש סברי שליחות יד אינה צריכה חסרוןומששלח בה יד אע"פ שלא חסרה הויא גזילה וקמה ברשותיה וכשהוזלה ברשותו הוזלה ואם היתה בעין אומר לו הרי שלך לפניך עכשיו שהוציאה משלם כשעת שליחות יד:

    אלא הא דאמר רבאלעיל בשמעתין (בבא מציעא דף מא:):

    שליחות יד אינה צריכה חסרוןדקאמר שלא תאמר שליחות יד כו':

    הא דאמר רבאבהמוכר את הספינה (ב"ב דף פח.):

    שואל שלא מדעת לרבנן גזלן הואגבי שולח את בנו אצל חנוני דפליגי רבנן ור' יהודה ואוקי רבא פלוגתייהו בשואל שלא מדעת ואמר דלרבנן גזלן הוי ומדאוקי רבא לרבנן בהכי סבירא ליה לדידיה גזלן הוי ואהדר לאוקמי מילתיה כרבנן דהלכתא כרבים:

    לימא כב"שאמרה:

    אלא הכא בשבח גזילה פליגיוהאי חסר ויתר דמתני' לאו ביוקרא וזולא אלא במאי דחסרה דהיינו גיזות ובמאי שהותירה כגון אם נתעברה אצלו דב"ש סברי הכל ישלם כר"מ דברייתא וב"ה כרבי יהוד' כשעת הוצאה מבית הבעלים:

    דיקא נמידבגיזות וולדות פליגי דקתני לשון חסר ויתר ולא קתני לשון זול ויוקר:

    ומודה ר"ע במקום שיש עדיםכמה היתה שוה ביום שגזלה וראו שגזלה הימנו דמשלם כשעת הגזילה:

    מאי טעמא דרבי עקיבאדאמר כשעת התביעה:

    דאמר קרא ביום אשמתובדמים של אותו יום שהוא מתחייב לו והיכא דתבעו והודה דעל פיו הוא מתחייב העמדתו בדין והודאתו הוא יום אשמתו אבל אם יש עדים משעה שראוהו שגזלה הוא אשם לו:

    להתםלארץ ישראל:

    אקיףהרבה את הדרך וסבב דרך ארוכה על דבר זה ללכת דרך מעלת של הר צור מקום שר' יעקב שם ובעי מינה מה שמע מר' יוחנן רבו על כך כל מהלך דרך ארוכה במקום שיש קצרה מקיף הוא:

    אי נמי דהדרה לדוכתהלהכי אשמועינן לעולם לומר שאם החזירה למקומה לאחר ששלח בה יד ונשברה באונס אף בזו הלכה כר"ע דאמר לעיל גבי גנב טלה מן העדר צריך דעת בעלי':

    ורבא אמר הלכה כב"הכשעת גזילה ואנן כרבא עבדינן דהוה ליה בתראה:

    מתני' החושב לשלוח ידאמר בפני עדים אטול פקדונו של פלוני לעצמי:

    חייבבאונסים מהיום והלאה אם נאנס חייב באחריות:

    הטה את החביתמלתא באנפי נפשה היא:

    ונשברהלאחר זמן:

    אינו משלם אלא רביעיתדשליחות יד אינו מתחייב באונסין עד שיסמוך או יגביה דהוי קנייה:

    הגביהה ונטלדהוי קנייה בהגבהתה וחסרון מנטילת רביעית חייב באונסיה:

    בבא מציעא 43 עמוד ב

    1אלא פשיטא כשעת הוצאה מבית בעלים. לימא רבה דאמר כבית שמאי?! אמר לך רבה: ביתר כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי בחסר.

    2ב"ש סברי: שליחות יד אינה צריכה חסרון וכי חסר ברשותא דידיה חסר. וב"ה סברי: שליחות יד צריכה חסרון וכי חסר ברשותא דמריה חסר.

    3אלא הא דאמר רבא שליחות יד אינה צריכה חסרון, לימא רבא דאמר כב"ש אלא, הכא במאי עסקינן? כגון שטלטלה להביא עליה גוזלות, ובשואל שלא מדעת קא מיפלגי;׃

    4ב"ש סברי: שואל שלא מדעת גזלן הוי, וכי חסר ברשותא דידיה חסר. וב"ה סברי: שואל שלא מדעת שואל הוי, וכי חסר ברשותא דמרה חסר.

    5אלא הא דאמר רבא: שואל שלא מדעת לרבנן גזלן הוי, לימא רבא דאמר כב"ש אלא הכא בשבח של גזילה קמיפלגי. ב"ש סברי: שבח גזילה דנגזל הוי, ובית הלל סברי: שבח גזילה דגזלן הוי.

    6ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא: הגוזל את הרחל, גזזה וילדה משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה, דברי ר"מ ר' יהודה אומר: גזילה חוזרת בעיניה.

    7דיקא נמי, דקתני: ב"ש אומרים ילקה בחסר וביתר, וב"ה אומרים: כשעת הוצאה. ש"מ:

    8ר"ע אומר כשעת התביעה. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' עקיבא. ומודה ר"ע במקום שיש עדים. מ"ט דאמר קרא ״(ויקרא ה״, כד) ״לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו״, וכיון דאיכא עדים, מההוא שעתא הוא דאיחייב ליה אשמה.

    9א"ל ר' אושעיא לרב יהודה: ר' אתה אומר כן? הכי א"ר אסי אמר ר' יוחנן: חלוק היה ר"ע אפי' במקום שיש עדים, מ"ט דאמר קרא ״לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו״, ובי דינא הוא דקא מחייבי ליה אשמה.

    10א"ל ר' זירא לר' אבא בר פפא: כי אזלת להתם, אקיף אסולמא דצור, ועול לגביה דר' יעקב בר אידי, ובעי מיניה אי שמיעא ליה לר' יוחנן: הלכה כר"ע או אין הלכה כר"ע א"ל הכי אמר ר' יוחנן: הלכה כרבי עקיבא לעולם.

    11מאי לעולם? אמר רב אשי: שלא תאמר הני מילי היכא דליכא עדים, אבל היכא דאיכא עדים לא.

    12ואי נמי דאהדרה לדוכתה ואיתברא לאפוקי מדרבי ישמעאל, דאמר: לא בעינן דעת בעלים, קא משמע לן דבעינן דעת בעלים. ורבא אמר: הלכה כבית הלל.

    מתני׳ · משנה

    13החושב לשלוח יד בפקדון, בית שמאי אומרים: חייב, ובית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח בו יד, שנאמר: ״(שמות כב״, ז) ״אם לא שלח ידו במלאכת רעהו״. הטה את החבית ונטל הימנה רביעית ונשברה אינו משלם אלא רביעית. הגביהה ונטל הימנה רביעית ונשברה משלם דמי כולה.

    תוספות

    לימא רבה דאמר כב"שוא"ת לוקי פלוגתייהו באתבר ממילא ורבה כב"ה וי"ל דא"כ לא הוו פליגי בית שמאי:

    בית שמאי סברי שליחות יד אינה צריכה חסרוןוא"ת א"כ תרי בבי הך דהכא וסיפא דהחושב לשלוח יד למה לי וי"ל דסיפא אשמועי' דלב"ש אפילו דבור בלא משיכה חייב והך דהכא אשמועינן דלב"ה צריכה חסרון:

    אלא הא דאמר רבא שואל שלא מדעת גזלן הויאומר ר"ת דגרסינן בכל הני רבא דהך דשואל ע"כ רבא הוי דקאמר בתר רבה ורב יוסף בהמוכר הספינה (ב"ב דף פח.) ומדהאי רבא כולהו נמי רבא דאי לאו הכי לא פריך מידי דמצי לאוקומה פלוגתיה כחד מהנך פלוגתי' דלעיל:

    משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה דברי ר"מ רבי יהודה אומר גזלה חוזרת בעיניה - וא"ת הא דתנן בפרק הגוזל קמא (ב"ק דף ק:) הנותן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור אם השבח יתר על הוצאה נותן לו היציאה ואם הוצאה יתירה על השבח נותן לו השבח דברי רבי יהודה ר"מ אומר אין נותן לו אלא דמי צמרו בלבד אלמא סברתם הפוכות ותירץ ר"ת דהכא גבי גזילה סבר ר"מ שינוי אינו קונה משום דקנסא קניס במזיד אבל בלצבוע לו אדום דשוגג לא קניס והכי איתא בהגוזל ור' יהודה דסבר הכא דשינוי קונה היינו משום דמתכוין לקנות בשינוי אבל צבעו שחור אין מתכוין לקנותו בכך:

    ר"ע אומר כשעת התביעהתימה מאי קסבר אי קסבר שינוי קונה למה ישלם השבח כשעת התביעה הלא בשעת גזיזה קנאה ואם הגדילה רחל או הגזיזה ונתייקרה לא ישלם אלא כמו ששוה רחל בשעת גזיזה ואי קסבר שינוי אינו קונה א"כ כשגזזה אחר התביעה נמי יהא הכל לנגזל דבמאי קנה ועוד דקאמר ומודה ר"ע במקום שיש עדים בשעת שליחות יד שישלם כאותה שעה במאי קנה והלא אכתי אפילו שינוי ליכא וגם כי יגזזנה שינוי לא יקנה ועוד למאן מודה הלא בין לב"ש בין לב"ה לא קנאה בשעת שליחות יד עד שעת שינוי ועוד דשמואל ור' יוחנן פסקו כר"ע בשמעתין ובהגוזל קמא (ב"ק דף צד:) אית להו דשינוי קונה לכך נראה לב"ש דאמרי ילקה בחסר ויתר מיירי אף ביוקרא וזולא דאם הוקרה משלם כשעת הוצאה מן העולם ואם הוזלה משלם כשעת הגזלה וב"ה לא פליגי נמי בהא והיינו כרבה אלא ב"ש מיירי נמי בשינוי כדקאמר דיקא נמי מדלא קתני בזול וביוקר ובהא פליגי ב"ה דשינוי קונה ור"ע פליג אזול ויוקר דאמר משלם כשעת התביעה בין הוזל ובין הוקר:

    החושב לשלוח ידהך מחשבה הוי דבור כדיליף מעל כל דבר וכן מחשבת פגול נמי הוי בדבור ולא בלב כדמוכח בפרק ב' דזבחים (דף ל.) ובפ"ק דמנחות (דף ג:) ובפרק תמיד נשחט (פסחים דף סג.) ובפרק הנזקין (גיטין דף נד:) ובמקומות אחרים פירשתי:

    לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

    מפרשים נוספים

    רבנו חננאל

    וכי חולק אדם על משנתינו דתנן כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה אלא פשיטא טעמא דבית הלל כשעת הוצאה מבית בעלים היא והיא שעת הגזילה היתה שוה באותה שעה זוז ובשעה ששתאה שוה ד' בזה חלקו בית הלל ובית שמאי ב"ש סברי ד' משלם כי השתא וב"ה סברי [דמשלם] כשעת הגזילה והוא זוזא לימא רבה דאמר משלם [ד'] כב"ש דהא בית הלל זוזא חדא קאמרי. ופריק רבה ביותר כלומ' אם עת ששתאה היתה שוה יותר ממה שהיתה שוה בשעת גזילתה דברי הכל ד' כי השתא משלם כטעמא דידי שפירשנו למעלה כי פליגי בחסר כגון שהיתה שוה עת ששלח ידו בפקדון של חבירו ד' ועכשיו שוה זוז בית שמאי סברי שליחות יד אינה צריכא חסרון ומשעה דשלח בה יד איחייב בה.

    וב"ה סברי שליחות יד צריכא חסרון וכ"ז [דלא] חסרה ברשותיה דמריה קאי ובעידנא דתברה או שתיא וחיסרה בההיא שעתא מיחייב עלה וההיא שעתא זוזא הוא דשויא.

    ואלא רבה דאמר שליחות יד אינה צריכא חסרון כב"ש וכו'ואוקימנא למתני' חלוקת ב"ש וב"ה בשבח גזילה ב"ש סברי דנגזל הוי וב"ה סברי דגזלן הוי וכי הני תנאי דתניא הגוזל רחל גזזה וילדה משלם אותה ואת גיזותיה וולדותיה דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר גזלה חוזרת בעיניח.

    ר' מאיר כב"ש ר' יהודה כב"ה וקיימא לן כר' יהודה דבית הלל קיימי כותיה. וקיימא לן הא דאוקימנא אליבא דב"ה שבח גזילה דגזלן הוא בשבח שהשביחה בגופה אבל שבח שהשביחה בדמים דנגזל הוי כדרבה דאמר ביתר כולי עלמא לא פליגי דודאי לנגזל הוי כי פליגי בחסר. וקיימא לן כרבא וכן הלכה.

    ר' עקיבא אומר כשעת התביעהואע"ג דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' עקיבא. ובתלמוד ארץ ישראל פסקו כר' עקיבא אנן לא סמכינן אלא בהא דאמר רבא דהוא בתרא ופסק הלכה כב"ה וכיון דסלקא שמעתא הכי ש"מ דשבח גזילה דגזלן הוי ומדחזינן רבה דפריק שליחות יד אינה צריכא חסרון ושואל שלא מדעת גזלן הוי ש"מ דהלכתא אינון. פי' כיון דאיכא עדים מההיא שעתא דגזל נתחייב לשלם אבל אם אין עדים אין חייב לשלם אלא בעת תביעתו בב"ד והל' המפקיד אצל חבירו בעדים ואפי' בשטר אין צריך להחזיר לו בעדים אלא כי אמר החזרתיו לך נאמן וכן אם אמר נאנסו נאמן ובתרויהו אינו חייב אלא שבועה שנאנסו או החזרתים לך:

    מתני' החושב לשלוח יד בפקדון בית שמאי מחייבין ובית הלל אומרים אינו חייב עד שישלח בו יד כו' שנאמר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו מלמד שאינו חייב עד שישלח ידו בו אין לי אלא הוא אמר לעבדו או לשלוחו ושלחו בו יד מניין ת"ל על כל דבר פשע אפי' בדיבור חייב וקיימא לן כב"ה דב"ש במקום ב"ה אינה משנה.

    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת בבא מציעא דף מ״ג עמוד ב׳

    מסכת בבא מציעא דף מ״ג עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 13 קטעים ממוספרים, כ־370 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    לדף הביאור המלא

    רש"י

    אלא פשיטא כשעת הוצאה מבית בעלים כשעת הגזילה וביתר פליגי דקאמרי ב"ש אם הוקרה ילקה לשלם כשעת הוצאה מן העולם ובית הלל אמרי כשעת הוצאה מבית הבעלים:

    כי פליגי בחסר וקאמרי ב"ה כשעת הוצאה מן העולם ודקא קשיא לך כל הגזלנין משלמים כשעת הגזילה אי בגזילה ממש דגזלה מעיקרא ה"נ אבל הכא דבהיתרא אתא לידי' ומשום שליחות יד קמחייבת ליה בהא פליגי:

    ב"ש סברי שליחות יד אינה צריכה חסרון ומששלח בה יד אע"פ שלא חסרה הויא גזילה וקמה ברשותיה וכשהוזלה ברשותו הוזלה ואם היתה בעין אומר לו הרי שלך לפניך עכשיו שהוציאה משלם כשעת שליחות יד:

    אלא הא דאמר רבא לעיל בשמעתין (בבא מציעא דף מא:):

    שליחות יד אינה צריכה חסרון דקאמר שלא תאמר שליחות יד כו':

    הא דאמר רבא בהמוכר את הספינה (ב"ב דף פח.):

    שואל שלא מדעת לרבנן גזלן הוא גבי שולח את בנו אצל חנוני דפליגי רבנן ור' יהודה ואוקי רבא פלוגתייהו בשואל שלא מדעת ואמר דלרבנן גזלן הוי ומדאוקי רבא לרבנן בהכי סבירא ליה לדידיה גזלן הוי ואהדר לאוקמי מילתיה כרבנן דהלכתא כרבים:

    לימא כב"ש אמרה:

    ועוד 15 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Bava Metzia 43b · Sefaria

    תוספות

    לימא רבה דאמר כב"ש וא"ת לוקי פלוגתייהו באתבר ממילא ורבה כב"ה וי"ל דא"כ לא הוו פליגי בית שמאי:

    בית שמאי סברי שליחות יד אינה צריכה חסרון וא"ת א"כ תרי בבי הך דהכא וסיפא דהחושב לשלוח יד למה לי וי"ל דסיפא אשמועי' דלב"ש אפילו דבור בלא משיכה חייב והך דהכא אשמועינן דלב"ה צריכה חסרון:

    אלא הא דאמר רבא שואל שלא מדעת גזלן הוי אומר ר"ת דגרסינן בכל הני רבא דהך דשואל ע"כ רבא הוי דקאמר בתר רבה ורב יוסף בהמוכר הספינה (ב"ב דף פח.) ומדהאי רבא כולהו נמי רבא דאי לאו הכי לא פריך מידי דמצי לאוקומה פלוגתיה כחד מהנך פלוגתי' דלעיל:

    משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה דברי ר"מ רבי יהודה אומר גזלה חוזרת בעיניה - וא"ת הא דתנן בפרק הגוזל קמא (ב"ק דף ק:) הנותן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור אם השבח יתר על הוצאה נותן לו היציאה ואם הוצאה יתירה על השבח נותן לו השבח דברי רבי יהודה ר"מ אומר אין נותן לו אלא דמי צמרו בלבד אלמא סברתם הפוכות ותירץ ר"ת דהכא גבי גזילה סבר ר"מ שינוי אינו קונה משום דקנסא קניס במזיד אבל בלצבוע לו אדום דשוגג לא קניס והכי איתא בהגוזל ור' יהודה דסבר הכא דשינוי קונה היינו משום דמתכוין לקנות בשינוי אבל צבעו שחור אין מתכוין לקנותו בכך:

    ר"ע אומר כשעת התביעה תימה מאי קסבר אי קסבר שינוי קונה למה ישלם השבח כשעת התביעה הלא בשעת גזיזה קנאה ואם הגדילה רחל או הגזיזה ונתייקרה לא ישלם אלא כמו ששוה רחל בשעת גזיזה ואי קסבר שינוי אינו קונה א"כ כשגזזה אחר התביעה נמי יהא הכל לנגזל דבמאי קנה ועוד דקאמר ומודה ר"ע במקום שיש עדים בשעת שליחות יד שישלם כאותה שעה במאי קנה והלא אכתי אפילו שינוי ליכא וגם כי יגזזנה שינוי לא יקנה ועוד למאן מודה הלא בין לב"ש בין לב"ה לא קנאה בשעת שליחות יד עד שעת שינוי ועוד דשמואל ור' יוחנן פסקו כר"ע בשמעתין ובהגוזל קמא (ב"ק דף צד:) אית להו דשינוי קונה לכך נראה לב"ש דאמרי ילקה בחסר ויתר מיירי אף ביוקרא וזולא דאם הוקרה משלם כשעת הוצאה מן העולם ואם הוזלה משלם כשעת הגזלה וב"ה לא פליגי נמי בהא והיינו כרבה אלא ב"ש מיירי נמי בשינוי כדקאמר דיקא נמי מדלא קתני בזול וביוקר ובהא פליגי ב"ה דשינוי קונה ור"ע פליג אזול ויוקר דאמר משלם כשעת התביעה בין הוזל ובין הוקר:

    החושב לשלוח יד הך מחשבה הוי דבור כדיליף מעל כל דבר וכן מחשבת פגול נמי הוי בדבור ולא בלב כדמוכח בפרק ב' דזבחים (דף ל.) ובפ"ק דמנחות (דף ג:) ובפרק תמיד נשחט (פסחים דף סג.) ובפרק הנזקין (גיטין דף נד:) ובמקומות אחרים פירשתי:

    Tosafot on Bava Metzia 43b · Sefaria

    רבנו חננאל

    וכי חולק אדם על משנתינו דתנן כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה אלא פשיטא טעמא דבית הלל כשעת הוצאה מבית בעלים היא והיא שעת הגזילה היתה שוה באותה שעה זוז ובשעה ששתאה שוה ד' בזה חלקו בית הלל ובית שמאי ב"ש סברי ד' משלם כי השתא וב"ה סברי [דמשלם] כשעת הגזילה והוא זוזא לימא רבה דאמר משלם [ד'] כב"ש דהא בית הלל זוזא חדא קאמרי. ופריק רבה ביותר כלומ' אם עת ששתאה היתה שוה יותר ממה שהיתה שוה בשעת גזילתה דברי הכל ד' כי השתא משלם כטעמא דידי שפירשנו למעלה כי פליגי בחסר כגון שהיתה שוה עת ששלח ידו בפקדון של חבירו ד' ועכשיו שוה זוז בית שמאי סברי שליחות יד אינה צריכא חסרון ומשעה דשלח בה יד איחייב בה.

    וב"ה סברי שליחות יד צריכא חסרון וכ"ז [דלא] חסרה ברשותיה דמריה קאי ובעידנא דתברה או שתיא וחיסרה בההיא שעתא מיחייב עלה וההיא שעתא זוזא הוא דשויא.

    ואלא רבה דאמר שליחות יד אינה צריכא חסרון כב"ש וכו' ואוקימנא למתני' חלוקת ב"ש וב"ה בשבח גזילה ב"ש סברי דנגזל הוי וב"ה סברי דגזלן הוי וכי הני תנאי דתניא הגוזל רחל גזזה וילדה משלם אותה ואת גיזותיה וולדותיה דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר גזלה חוזרת בעיניח.

    ר' מאיר כב"ש ר' יהודה כב"ה וקיימא לן כר' יהודה דבית הלל קיימי כותיה. וקיימא לן הא דאוקימנא אליבא דב"ה שבח גזילה דגזלן הוא בשבח שהשביחה בגופה אבל שבח שהשביחה בדמים דנגזל הוי כדרבה דאמר ביתר כולי עלמא לא פליגי דודאי לנגזל הוי כי פליגי בחסר. וקיימא לן כרבא וכן הלכה.

    ר' עקיבא אומר כשעת התביעה ואע"ג דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' עקיבא. ובתלמוד ארץ ישראל פסקו כר' עקיבא אנן לא סמכינן אלא בהא דאמר רבא דהוא בתרא ופסק הלכה כב"ה וכיון דסלקא שמעתא הכי ש"מ דשבח גזילה דגזלן הוי ומדחזינן רבה דפריק שליחות יד אינה צריכא חסרון ושואל שלא מדעת גזלן הוי ש"מ דהלכתא אינון. פי' כיון דאיכא עדים מההיא שעתא דגזל נתחייב לשלם אבל אם אין עדים אין חייב לשלם אלא בעת תביעתו בב"ד והל' המפקיד אצל חבירו בעדים ואפי' בשטר אין צריך להחזיר לו בעדים אלא כי אמר החזרתיו לך נאמן וכן אם אמר נאנסו נאמן ובתרויהו אינו חייב אלא שבועה שנאנסו או החזרתים לך:

    מתני' החושב לשלוח יד בפקדון בית שמאי מחייבין ובית הלל אומרים אינו חייב עד שישלח בו יד כו' שנאמר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו מלמד שאינו חייב עד שישלח ידו בו אין לי אלא הוא אמר לעבדו או לשלוחו ושלחו בו יד מניין ת"ל על כל דבר פשע אפי' בדיבור חייב וקיימא לן כב"ה דב"ש במקום ב"ה אינה משנה.

    Rabbeinu Chananel on Bava Metzia 43b · Sefaria

    רשב"א

    אלא פשיטא כשעת הוצאה מבית הבעלים לימא רבא דאמר כבית שמאי איכא למידק, ולימא בדאיתבר ממילא, דבית שמאי סברי דאע"ג דאיתבר ממילא משלם כדהשתא, ובית הלל סברי כשעת הוצאה מבית הבעלים. וי"ל, דהא פשיטא להו דבאתבר ממילא ליכא מאן דמחייב ליה אלא כשעת הוצאה מבית הבעלים, דהא לא עבד בה השתא מידי, ולא אתא רבא לחדותי, אלא בדשתיה או תברה, דסלקא דעתך אמינה כיון דאוקמה רחמנא ברשותיה לענין אונסין, אף למקנא ממש אוקמה ברשותיה, וכי אייקר ברשות גזלן אייקר, קא משמע לן.

    אלא בשבח גזלה קא מיפלגי כלומר, בשבח שהשביח לאחר גזלה, כגון, שנטענה או שנתעברה אצלו, בין שגזזה וילדה קודם העמדה בדין בין שעודן עליה, דבית שמאי סברי דנגזל הוי משום דקנסינן ליה לגזלן, ובית הלל סברי לעולם דגזלן הוי, דאינו משלם אלא כשעת הוצאה מבית הבעלים. והכי אוקי רב פפא פלוגתייהו דר' מאיר ור' יהודה בפרק הגוזל (ב"ק צ"ה ע"ב), וקיימא לן כוותיה, דהא תניא התם כותיה, ור' עקיבא סבר גזזה וילדה קודם העמדה בדין דגזלן הוי, אבל שבח שעל גבה בשעת העמדה בדין, דנגזל הוי משום דכתיב ביום אשמתו, כלומר משלם כעין שהיא ביום אשמתו. והר"ז הלוי ז"ל פירש בהפך, דלר' עקיבא משלם גיזותיה וולדותיה דקודם העמדה בדין, לפי שלא קנאה למיקם ברשותיה אלא משעת העמדה בדין ואילך, אבל גזות וולדות לאחר העמדה בדין, כלומר שנטענה או שנתעברה אצלו אחר העמדה בדין, הרי הם של גזלן, דמההיא שעתא קמה ליה ברשותיה, והיינו דאמר מודה ר' עקיבא כשיש בה עדים, כלומר, שאם יש עדים בשעת גזלה מוקמי לה ברשותיה, דיום אשמתו קרינן ביה, משום דלא על פיו הוא מתחייב, אלא עדים מחייבי ליה. והרי"ף ז"ל פירש, מודה ר' עקיבא כשיש בה עדים שראו אותה בשעת גזלה דלא היתה טעונה ומעוברת, שאע"פ שיש בה עכשיו בשעת העמדה בדין, שאינו משלם גזות וולדות שהיו עליה בשעת העמדה בדין, ואסיקנא דליתא, דבי דינא הוא דמ[חייבי] ליה אשמה. ולענין פסק הלכה, קיימא לן כבית הלל וכדפסק רבא דהוא בתרא. וההיא דרבא דגזל חביתא, הלכתא היא, דהא ליכא מאן דפליג בה.

    Rashba on Bava Metzia 43b · Sefaria

    מאירי

    המשנה העשירית והכונה בה ככונת משנה שלפניה החושב לשלוח יד בפקדון בית שמאי מחייבין ובית הלל אומרים אינו חייב עד שעה שישלח יד כיצד הטה את החבית ונטל ממנה רביעית ונשברה אינו משלם אלא דמי רביעית הגביהה ונטל ממנה רביעית ונשברה משלם דמי כולה אמר הר"ם ומה שהם חולקין בסוף המשנה הוא בדיוק המקרא בית שמאי אומרים על כל דבר פשע ואפילו במחשבה יהא פושע ובית הלל אומרים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו עד שישלח ידו ואמרו כיצד הוא מפרש דעת בית הלל וכשנטל ממנה רביעית והקריץ השאר חייב לשלם ואע"פ שלא הגביהה לפי שבסבת מה שהטה נתקלקל השאר ומה שאמר הגביהה ונטל ממנה רביעית אינו על תנאי שיטול ממנה שום דבר על כל פנים ואז יהיה חייב אלא כיון שהגביהה נתחייב באונסיה אפילו לא פתחה בשום פנים ולא נטל ממנה שום דבר ודע זה:

    אמר המאירי החושב לשלוח יד בפקדון בית שמאי מחייבים ופירשו חכמי הצרפתים שהוציא בשפתיו דבר פלוני שהוא בפקדון אצלי אני צריך לו אשתמש בו ושמעו עדים או שהודה שכן ובית הלל אומרים אינו חייב עד שישלח בה יד וכן הלכה הטה את החבית ונטל הימנה רביעית ונשברה אינו משלם אלא רביעית שהרי ביארנו שכל גזלה צריך שיקנה הגזלן ואח"כ יתחייב באונסיה וזה מכיון שלא הגביה לא קנה את החבית ונמצא שלא עמדה ברשותו עד שיתחייב באונסיה ומ"מ אותו רביעית מיהא קנה ונתחייב באונסיו אפילו החזירו לשם ופירשו בגמרא שאם החמיצה משלם את כלה שלא בא אלא מחמת מעשיו ומזיק בידים הוא:

    הגביהה ונטל ממנה רביעית משלם את הכל פירשו בגמרא לא נטל ממש אלא מכיון שהגביהה על דעת שליחות יד קנאה להתחייב באונסיה שכבר פסקנו שליחות יד אינה צריכה חסרון וכן הלכה ומעתה הגביה ארנקי ליטול ממנה דינר חייב באונסי כלן ואע"פ ששאלוה בגמרא ועלתה בתיקו לא נשאלה אלא על דעת האומר שליחות יד צריכה חסרון וגדולי המחברים שדנוה בספק אע"פ שפסקו בשליחות יד שאין צריכה חסרון יש לתמוה בדבריהם ומ"מ יראה לי שמה שנאמר בסוגיא זו לימא קסבר שמואל שליחות יד אין צריכה חסרון אינו כדרך שאר המקומות שנאמר בו צריכה חסרון או אינה צריכה שאם כן אף אתה תמה על עצמך היאך תמהו עליו כל כך אם היו דבריו באין כהלכה עם היות אצלנו כלל ידוע שהלכה כמותו בדינין אלא שלא נאמר דבר זה אלא במי שהגביה את הפקדון על דעת לקנות קצתו כגון זה שהגביה את החבית ליטול רביעית ואמרו עליה שאע"פ שלא נטל חייב בכלה ותמהו על זה לימא קסבר שמואל ששליחות יד על מנת ליטול קצתו נתחייב אף בקצת האחר אע"פ שלא היתה לו שום כונה ליטלו ולא נשתמש בו כלל ותירצו שמאחר שהיה בלבו על רביעית זה וחשב בעצמו שיותר הוא משתמר בחבית שהרי אם יפרישנו יחמיץ הרי עשה בדעתו כל החבית בסיס לדבר הנגזל ועל זה שאלו בדבר שאינו גוף אחד ואין שמירת חשיבותו תלויה בתערובת חבריו אם נאמר שקצתו האחר מיהא אינו בתורת שליחות יד או שמא מ"מ אדם רגיל לעשות שמירה מעולה בהרבה יותר מבמועט ונמצא שנוח לו להיות כל הכלי בסיס זה לזה שלבו עליו ועלה בגמרא בתיקו ומתוך כך דנוה גדולי המחברים בספק ומ"מ אני תמה שאם כן נטל את הדינר או את הרביעית יש לך לפטרו על מה שנשאר הואיל ולא היה לבו עליו כלל ושאין צריך לו לשמור זה שלבו עליו ונמצא זה שלא נטל עדין חמור מאותו שנטל ומ"מ לדעתנו כל שהגביה לשלוח יד בשוה פרוטה שבו נתחייב בכלו וגדולי המפרשים הולכים בה לשטה אחרת והוא שכל שהגביה על דעת לקנות קצת לא נתחייב אלא באחריות אותו קצת וזה שאמרנו בכאן לא נטל ממש פירושו שהגביה על דעת לקנות כלה ונתחרט והעמיד מחשבתו על רביעית ובזו מ"מ הואיל ופסקנו אינה צריכה חסרון אין מקום לשאלות אלו אלא חייב בכל:

    זהו ביאור המשנה ומה שנראה לפסוק מתוכה ומה שנתחדש בגמרא עליה ממה שלא ביארנוהו הוא:

    שליחות יד שהוא מחייב באונסין לא סוף דבר שלח יד הוא בעצמו אלא אפילו אמר לעבדו או לשלוחו וכתבו חכמי הדורות שאף אם צוה להם לשלוח יד ליטלה לצרכם חייב שהרי נותנה וכל הנותן של אחרים הרי הוא נוטל.

    גדולי הפוסקים והמחברים כתבו במי שהפקיד בעדים שאין השומר יכול לטעון חזרתי ולקחתיה ואף אם מת השומר מוציאין אותה מיד היתומים בלא שבועה ואפילו בא המפקיד ואמר כך הפקדתי אצל פלוני אביהם של יתומים אלו ונמצא הפקדון בידם ונתן סימן מובהק ולא היה המת אמיד בה הואיל ואין היתומים יכולים לטעון בבריא שאינו כן נותנין לזה והוא שלא היה רגיל זה ליכנס בביתו של זה וכתבו עוד שדברים אלו כשנראה לדיין שאינו אמוד אבל אם היו עדים על כך אין מוציאין מן היתומים ודברים אלו יוצאים משמועות שבפרק הכותב ושם יתבאר ענינם בע"ה. ונשלם הפרק ת"ל

    Meiri on Bava Metzia 43b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בפרש"י בד"ה אלא הכא בשבח כו' במאי דחסרה דהיינו גיזות ובמה שהותירה כגון אם נתעברה כו' עכ"ל פירושו דחוק דמי לא עסקינן בחסרה כה"ג בילדה וכן הותירה בגיזות בנטענה אצלו ולולי פירושו היה נראה לפרש כן חסרה בגזל טעונה או מעוברת וגזזה או ילדה והותירה בגזל ריקנית ונטענה או נתעברה אצלו דבכל גוונא פליגי כדמוכח בפ' הגוזל וק"ל:

    תוס' בד"ה ר' עקיבא אומר כו' אי קסבר שינוי קונה כו' ור"ע פליג אזול ואיוקר דאמר משלם כשעת התביעה כו' עכ"ל פי' לדבריהם דבגזלן ממש נמי משעת הגזילה לא יקנה הגזילה להרויח לו אלא יקנה הגזילה להפסידו להיות אחריות אונסין עליו והשתא שפיר יקשה להן לר' עקיבא דסבר משעת התביעה שהוא נעשה גזלן הוא קונה השבח במה יקנהו דאם נאמר בשינוי כשאר גזלן הלא קודם התביעה משעה שגזזה קנאה ואם הגדילה שוב הגיזה על הרחל או הגזיזה ונתייקרה כו' ואי קסבר שינוי אינו קונה וא"כ ע"כ כיון דלא פליג אדב"ש אלא בגזיזה שלאחר התביעה א"כ כשגזזה אחר כו' ועוד דקאמר ומודה רבי עקיבא כו' והלא אכתי אפילו שינוי ליכא כו' אבל לפום הסברא דסבר שינוי קונה לא קשיא להו הך דאיכא למימר בשגזזה לצורך עצמו קודם התביעה והגזיזה היא גופה היא השליחות יד וקנאה שפיר בשעת שליחות יד ותרצו דר"ע לא פליג אלא אזול כו' דהיינו שהיה חסר והוזל בשעת התביעה ולא יקשה לך השתא הא דפרכינן לעיל מי איכא למ"ד והתנן כל הגזלנין משלמין כו' דלר"ע הכא כיון דבהיתרא באת לידו ליכא שעת גזילה עד שעת התביעה דמחייב ליה אשמה כן נראה לפרש דבריהם ולולי דבריהם היה נראה לפרש הא דקאמר רבי עקיבא כשעת התביעה בשבח שע"ג גזילה פליג אב"ה והכי קאמר רב זביד בפ' הגוזל לר"י דגזילה חוזרת בעיניה לבעליה בין לשבח בין לגריעותא כמו שהיא בשעת תביעה בב"ד כו' עיין פרש"י שם וכן נראה מדברי הרי"ף בשמעתין לפרש כן דברי ר"ע ע"ש ועיין בזה במאור ובמלחמות באורך וק"ל:

    סליק פרק המפקיד

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 43b · Sefaria

    מהר"ם

    ד"ה אלא הא דאמר וכו' עד ע"כ רבא הוי דקאמר וכו' כצ"ל:

    בא"ד דמצי לאוקמא פלוגתייהו כחד מהנך פלוגתות דלעיל פי' דאי לעיל לא הוי רבא מאי פריך לרבא דאמר שואל שלא מדעת בעלים גזלן לימא דאמר כב"ש הא איהו לא מוקי פלוגתייהו דבית שמאי וב"ה בשואל אלא מצי לאוקמי דפליגי ביתר דסבירא ליה לב"ה כשעת הוצאה מבית בעלים או מצי לאוקמי פלוגתייהו דפליגי אם שליחות יד צריכה חסרון וק"ל:

    ד"ה רבי עקיבא אומר כשעת התביעה נראה דהתוס' סבירא להו דפירושו של רבי עקיבא הכי כשעת התביעה פירוש דאינו נעשה גזלן לקנות שבח הגזלה דהיינו גיזותיה וולדותיה משעת שליחת יד אלא משעת התביעה בבית דין הלכך מה שגזז ומה שילדה עד שעת התביעה הוא לבעלים ואם נתייקרה בשעת התביעה או הגדילה ברשותא דמרא קמא השביחה ומה שגזו ומה שילדה לאחר שתבעו בבית דין על שליחת ידו הם שלו דבשעת התביעה קנאם דאז נעשה גזלן לקנות שבחיה ולפירוש זה יתישב המשך דברי התוס' וזהו קרוב לפירושו של בעל המאור ע"ש ושלא כפירוש האלפס"י דבאופן אחר לא יתישבו דברי התוספות:

    Maharam on Bava Metzia 43b · Sefaria

    שיטה מקובצת

    לימא רבא דאמר כבית שמאי וכו' איכא למידק, דדילמא מתניתין בדאתבר ממילא. ויש לומר, דפשיטא לן דלא פליגי בית שמאי אאתבר ממילא, דהא ליכא לחיוביה אלא אשעת גזלה, לרבא לאו הא אתא לאשמועינן, דפשיטא היא דלא משלם אלא זוזא וליכא מאן דפליג, אלא תברא קא משמע לן, סלקא דעתך אמינא כיון דאוקמה רחמנא לגזלה ברשות גזלן לענין אונסים, לענין מיקנא נמי קיימא ברשותיה, קא משמע לן, ואהא טרינן ושקלינן בגמרא, אבל איתבר ממילא פשיטא להו בגמרא, ולא מחזקינן לשום תנא דפליג עלה. הרמב"ן.

    ביתר כולי עלמא לא פליגי וכו' אין להקשות דנימא איפכא, דפליגי ביתר, וסברי בית שמאי צריכה חסרון, ולכך ילקה ביתר דברשות בעלים אייקר. ובית הלל סברי אין צריכה חסרון וברשות דידיה אייקר, ורבה כבית הלל, והא דאמרינן לעיל תברה או שתיה משלם ארבעה, היינו משום דבאיסורא אתא לידיה, והכא במתניתין בהיתרא אתא לידיה ויש לומר, על כרחך בית שמאי סברי אין צריכה חסרון, דהא אמרי החושב לשלוח יד בפקדון חייב. אבל קשה, בסמוך כי קאמר ובשואל שלא מדעת פליגי, לימא דפליגי ביתר וסברי בית הלל דגזלן הוי וברשותיה אייקר ומשום דבהיתרא אתא לידיה, ומשלם כדמעיקרא, לכן יש לומר, דכי הוי גזלן, לא שנא מחמת שליחות יד ולא שנא מחמת שאלה, אז לא שייך לחלק בינו לגזלן גמור, אף על גב דבהיתרא אתא לידיה, ולא אהני הך סברא אלא כדמצינן למימר דלא הוי גזלן כמו הכא דאמרינן לבית הלל צריכה חסרון ולא הוי גזלן כיון דבהיתרא אתא לידיה. גליון.

    על מה שהקשו בתוספות, בדבור המתחיל בית שמאי סברי וכו'., ואם תאמר, אם כן תרי בבי וכו' יש לומר דחישב דלקמן היינו דבור כמו שכתבו בתוספות הלכך ואי מסיפא הוה אמינא דבור עדיף מנטלה על מנת לשלוח בה יד כל זמן שלא חסר אף על פי שמחשב לחסר ואי מהך דהכא בדבור לא מחייבנא הלכך צריכי תרווייהו. הרא"ש. וזה לשון תלמיד הר"פ: ויש לומר דתרווייהו צריכי שפיר דאי מהא דהשולח דוקא התם משום שעשה מעשה שנטלה על מנת לשלוח בה יד אבל בדבור בעלמא לא מיחייב קמשמע לן ההיא דהחושב. ואי תנא ההיא דהחושב ולא תנא השולח הוה אמינא דוקא היכא דאיכא דבור אבל היכא דליכא דבור אלא נטלה על מנת לשלוח בה יד הוה אמינא דכי ליכא חסרון לא מחייב כיון דליכא דבור קמשמע לן הך דהשולח דמחייב ולכך אצטריכו תרווייהו. עד כאן. וזה לשון תוספות שאנץ: כי פליגי בחסר בית שמאי סברי שליחות יד אינה צריכה חסרון. ואם תאמר הא מילתא שמעינן לה מפלוגתא דהחושב לשלוח יד בפקדון דמחייבי בית שמאי אלמא לא בעי חסרון דאפילו חושב מחייביה. ויש לומר דההוא חושב היינו דבור דהא נפקא לן להו לקמן מעל כל דבר פשע הלכך אי מהתם מחייבנא הכא כשנטלה על מנת לשלוח יד כל כמה שלא חסר אף על פי שמחשב בלבו לחסר כיון שלא דיבר ולא חיסר. ואי מהך דהכא בדיבור בעלמא לא הוה מחייבנא משום הכי צריכי תרווייהו ואין לתמוה על האי דקרי ליה לדבור במחשבה דכהאי גוונא אשכחן במחשבת פגול דאף על גב דקרי ליה מחשבה וגמרינן לה בזבחים מלא יחשב אפילו הכי בעינן דיבור כדמוכח בסוף פרק ב' דזבחים דפריך אלא מעתה חישב שתאכלהו אש למחר דכתיב תאכלהו אש לא נופח הכי נמי דפגול ומשני אי דאפקיה בלשון אכילה הכי נמי הכא במאי עסקינן דאפקיה בלשון הקטרה ולשון אכילה לחוד ולשון הקטרה לחוד ואם היה הדבר תלוי במחשבה מה שייך לחלק בין מחשב בלשון אכילה למחשב בלשון הקטרה. ועוד מדקאמר אי דאפקיה משמע דאיירי בדבור. ועוד ראיה מדאיתא במנחות דקאמר אי הכי שלמים נמי לשם שלמא בעלמא ואם היה הדבור תלוי במחשבה נישייליה אם חישב לשם שלמים או לשם שלמא אבל אם הדבר תלוי בדיבור ניחא. וכן בפרק ב' דמנחות השוחט את הכבש לאכול כזית מחברו מהו חברו כבש משמע או לחם משמע משמע שבהדיא הוציא בפיו חברו שאם בלבו חשב זה הוא יודע אם חישב כבש או לחם. והכי נמי אשכחן בפרק תמיד נשחט כגון שגמר בלבו למולים ולערלים והוציא בפיו לערלים ולא הספיק לומר למולים עד שנגמרה לשחיטה בערלים ואם לא היה צריך דבור מה לי הוציא בפיו מה לי לא הוציא כיון דאין צריך דיבור. ומחשבת פגול במחשבה שלא לשמן או לשם בעליו או לערלים דכולהו חד גוונא נינהו. ועוד אמרינן בהניזקין כהנים שפגלו מזידין חייבים ומייתי לה על חזקיה דאמר דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק ואי במחשבה בעלמא היכי מחייב והא העושה מלאכה במי חטאת פטור מדיני אדם אפילו לחזקיה אף על גב דאסח דעתיה דלא חשיב כהיזק שאינו ניכר דעלמא הואיל דליכא אלא במחשבה בעלמא. אבל ודאי צריך דיבור ובדיבור חשיב היזק גמור כיון דנפסל על ידי דיבורו. ומהא דאמרינן התם בהניזקין גבי כהן גדול ביום הכיפורים ודילמא דשמעניה דפגיל אין ראיה דאיכא למימר דדוקא ודילמא הא דמהימן כגון דשמעניה אבל קרבן שלו יכול לפגל אפילו לא שמעניה. ואין לדקדק מהא דלא מייתי שם ראיה מפגול דכל השנה דדילמא הא דנאמנין בכל מקום בפגולם במחשבה היינו בקרבן שלהם אבל בשל חברו לא היה נאמן אלא היכא דשמעניה. וכל הנך ראיות שהבאתי יש לדחות קצת שחישב לשון זה בלבד שתאכלהו האש למחר ובלשון לאכול מחברו. אי נמי בכל הנך מיירי שמוציא בפיו ולכך יש לילך אחר הלשון אף על פי שגם במחשבה בלבד הוי פגול. וההיא דלמולים ולערלים לא שחישב בלבו מתחלה שניהם אלא שחישב שיאמר כך וההיא דפגלו במקדש כיון שמתכוין בפירוש למפלו ולפוגלו חשיב היזק לא בדיבורייהו. בהכניסה לרבקה שתדוש ולא תינק ודוקא בתינק ותדוש פטור מדיני אדם אבל בתדוש לחודיה חייב בדיני אדם וכל זה דומה דוחק. וגם בפירוש הקונטרס בריש מנחות על הא דקאמר מחשבה דמינכרא פסל רחמנא דהיינו דבור והתם נמי משמע הכי דקרי חרבה לשם בלילה מחשבה דמינכרא שניכר שהוא משקר ואם לא היה מדבר במאי מינכרא כיון דאינו מחשב. ודוחק לומר כיון דאם היה מוציא בפיו היה ניכר קרי ליה מחשבה דמינכרא. ויש לתמוה מהא דאמרינן בפרק ב' דזבחים גמרא כיצד קירב המתיר אמר רבי יוחנן מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה תלמוד לומר לא יחשב וכיון דכתיב בקרא לא יחשב דמשמע מחשבה מהיכא תיתי לך להצריך דיבור. ועוד דרישא דפריך התם רב אשי לרב מארי לאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין עליו אמר ליה רבי יהודה היא וכו' ומאי קושיא הא כי האי גוונא חשיב מעשה לרבי יוחנן כיון דאיכא דבור ובדבוריה מתעביד מעשה כדאשכחן בפרק קמא דתמורה דאמר ליה רבי יוחנן לתנא לא תיתני מימר דבדיבוריה עושה מעשה. וכן חסמה בקול חשוב מעשה וטעמא משום דדיבוריה מתעביד מעשה אבל אם אין צריך דבור אלא מחשבה בלב ניחא. (וביתיר אי במחשבה בלא דיבור היכי לקיימי דע) שחישב (ממאי) במחשבה לבדה מיפסיל בלא דיבור ניחא כיון שלא הוצרך הדיבור אלא לפי שעל ידי כך אנו יודעין שפסלו במחשבה אבל הפסול לא נקבע על ידי דיבור אלא על ידי המחשבה. ומיהו ברוב ספרים בזבחים גרסינן רבי ינאי ומצי למימר דאף על פי שיכול לתרץ דהתם בדיבוריה מתעביד מעשה רוצה להעמיד רבי ינאי אף כריש לקיש דפטר חסמה בקול. והרב רבי חיים היה אומר דלא חשיב בדבורו מתעביד מעשה מה שנפסל במחשבתו דמתחלה כמו כן לא היה ראוי להקריבו לאכול עדיין עד שיקרבו מתירין אף על פי שמתחלה היה עומד ליקרב בבשר גמור ועתה נפסל על ידו ואף על גב דמחשבה דשליחות יד הוי כדבור כדפירשנו מחשבה דקדשים נמי איכא למימר דבדיבור. וגם כן איתא בריש מנחות מחשבה דתרומה מיהא שניטלת במחשבה הוי בלא דיבור כדמוכח בפרק שבועות שתים תנין ולא כמו שמשמע פירוש הקונטרס דפרק בתרא דבכורות דבעי למימר דתרומה נמי בדבורא. עד כאן.

    אלא הא דאמר רבא שליחות יד אינה צריכה חסרון וכו' הקשה ר"מ לימא דכולי עלמא אינה צריכה חסרון ופליגי בשלח בו יד ואהדרה בלא דעת בעלים בית שמאי סברי צריך דעת בעלים הלכך לאו חזרה היא וילקה בחסר ויתר. ובית הלל סברי אין צריך דעת בעלים והויא חזרה ואי איתבר בפשיעתו משלם כשעת הוצאתו מן העולם. ותירץ דעל כרחך לא מיתוקמא הכא דומיא דסיפא דקתני החושב לשלוח יד וכו' דקאמרי בית הלל אינו חייב עד שישלח בו יד הא שלח בו יד חייב באונסיה ואי אהדרה אף שלא לדעת בעלים פטור אמאי חייב כי שלח יד בה אלא על כרחך בדלא אהדרה ורישא נמי בדלא אהדרה דומיא דסיפא. ולמאי דפרישנא דהחושב לשלוח יד מיירי בדיבור הקשה ר"מ אמאי לא קאמר דכולי עלמא אינה צריכה חסרון ובית הלל בעי תרתי דיבור ושליחות יד וברישא פליגי בשליחות יד בלא דבור דבית שמאי מחייבי ובית הלל פטרי כיון דליכא דבור ובסיפא פליגי היכא דדיבר לשלוח יד ולא שלח דבית שמאי מחייבי ובית הלל פטרי עד שישלח בו יד. ותירץ דאי בית הלל בעו תרתי אם כן לקמן בברייתא דקאמרי בית הלל אם כן מה תלמוד לומר על כל דבר פשע אין לי אלא הוא וכו' אימא אצטריך לגופה דבעי נמי דבור עם שליחות יד. הרא"ש.

    שואל שלא מדעת גזלן הוי אף על פי שלא חשב ליטול ממנה כלום כי אם להשתמש בה בלבד גזלן הוי. פירוש שולח יד בפקדון הוי דהיינו גזלן ואינו צריך חסרון וכשהוזלה ברשותו הוזלה ומשלם כשעת הגזלה ביוקר. הראב"ד.

    אלא הא דאמר רבה שואל שלא מדעת גזלן הוי הא דרבה בפרק הספינה וכו' ורבה גרסינן כי הוא חבר לרבי זירא. הראב"ד.

    אלא בשבח גזלה קמיפלגי כלומר בשבח שהשביח לאחר גזלה כגון שנטענה או שנתעברה אצלו בין שגזזה וילדה קודם העמדה בדין בין בעודן עליה דבית שמאי סברי דנגזל הוי משום דקנסינן ליה לגזלן ובית הלל סברי לעולם דגזלן הוי דאינו משלם אלא כשעת הוצאתה מבית בעלים והכי אוקי רב פפא פלוגתייהו דרבי מאיר ורבי יהודה בפרק הגוזל קמא וקיימא לן כוותיה דהא תניא התם כוותיה. ורבי עקיבא סבר גזזה וילדה קודם העמדה בדין דגזלן הוי אבל שבח שעל גבה בשעת העמדה בדין דנגזל הוי משום דכתיב ביום אשמתו כלומר משלם כעת שהיה ביום אשמתו והרב רבינו זרחיהו הלוי פירש בהפך דלרבי עקיבא משלם גיזותיה וולדותיה דקודם העמדה בדין לפי שלא קנאה למיקם ברשותיה אלא משעת העמדה בדין ואילך אבל גיזות וולדות דלאחר העמדה כלומר שנטענה או שנתעברה אצלו אחר העמדה בדין הרי הן של גזלן דמההיא שעתא קמה לה ברשותיה והיינו דאמרינן מודה רבי עקיבא בשיש בה עדים כלומר שאם יש עדים בשעת גזילה עדים מוקמי לה ברשותיה דיום אשמתו קרינן ביה משום דלא על פיו הוא מתחייב אלא עדים מחייבי ליה. והרי"ף פירש מודה רבי עקיבא כשיש בה עדים שראו אותה בשעת גזלה דלא היתה טעונה ומעוברת שאף על פי שיש בה עכשו בשעת העמדה בדין שאינו משלם גזות וולדות שהיו עליה בשעת העמדה בדין ואסיקנא דליתא דבי דינא הוא דמחייבי לאשמה. הרשב"א.

    וזה לשון גליון ובית הלל סברי דגזלן הוי וכו'. היינו הפירוש אם הוקירו לאחר שנעשה שינוי שגזזה או ילדה והוקרו הגזות והוולדות אבל לא קודם כדפירשו תוספות בתר הכי דאפילו לבית הלל לא קני אלא על ידי שינוי. והא דקאמרי ביה הלל כשעת הוצאה יש לומר דהשינוי קרוי הוצאה מבית בעלים כיון דעל ידי שינוי קני להו ועל ידי שינוי מוציאו מרשות בעלים. גליון.

    ועוד 10 קטעי פירוש על דף זה.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 43b · Sefaria

    פני יהושע

    בפרש"י בד"ה אלא הכא בשבח גזילה כו' עיין במהרש"א שדקדק בל' רש"י ובס' קיקיון דיונה יישבו על נכון ע"ש מיהו מ"ש רש"י ז"ל ובמה שהותירה כגון שנתעברה אצלו ומשמע לכאורה דהיינו אפילו אם לא ילדה עדיין אפ"ה דגזלן הוי והיינו כדמסיק ר"פ בפרק הגוזל דף צ"ה וכנ"ל להדיא מל' מהרש"א דבשבח שעל גבי גזילה בעין נמי איירי אבל לענ"ד נראה דליתא דאף למאי דקי"ל דשבח שע"ג גזילה נמי דגזלן הוי ע"כ לאו מדין שינוי זוכה בה הגזלן דהא שינוי החוזר לברייתו הוא ושינוי דממילא כיון שעדיין לא גזזה ולא ילדה ושינוי כה"ג כ"ע מודו דלא מהני אע"כ דמשום תקנת השבים סובר ר"פ דזכה בשבח שע"ג גזילה ובזה הסכימו רוב הפוסקים קדמאי ובתראי וא"כ לפ"ז ע"כ הכא בשמעתין לענין שליחות יד לא שייך לאוקמי בשבח שע"ג גזילה דאיתא בעינא דבכה"ג כ"ע מודו דלא זכה בהו השולח יד דהא לא שייך בכה"ג תקנת השבים דדוקא בגזל גמור שייך תקנה זו משא"כ שולח יד דאיירי ביה הכא לאו גזלן גמור הוא אלא שנטלה ע"מ להשתמש בה ולהחזירה ואף למ"ד צ"ח היינו שהגביהה ע"מ לגוזלה ולא גזל ואף על גב דאסקינן לעיל דבכל ענין גזלן הוי אפילו שש"מ היינו להחמיר עליו לענין חיוב אונסין אבל להקל עליו שיזכה בשבח כגזלן גמור מפני תקנת השבים זו לא שמענו ולא נ"ל כל עיקר אלא ע"כ דהכא בשמעתין איירי דוקא בשבח גזילה שאינו בעין כגון שגזזה וילדה דבכה"ג ודאי זוכה מדין שינוי דשינוי גמור הוא כמ"ש הרא"ש בר"פ הגוזל והסכימו כל הפוסקים דאף על גב שנחלקו אי הוי שינוי בגוף הבהמה אבל לענין שבח הגיזה והעיבור גופא ודאי הוי שינוי כיון שכבר גזזה וילדה ואפשר ליישב ל' רש"י בשמעתין גם כן ע"ז הדרך דבנתעברה אצלו וילדה איירי אלא שדקדק לכתוב ונתעברה אצלו כדברי הקיקיון דיונה ע"ש וכן משמע מפשטא דלישנא דגמרא דקתני הכא בשבח גזילה פליגי ולא נקט שבח שעל גבי גזילה כדקאמר ר"פ בפרק הגוזל אע"כ כדכתיבנא וכן משמע להדיא מלשון הרא"ש דדוקא בגזזה וילדה איירי בשמעתין וכ"כ הטור בח"מ סימן רצ"ב. אלא שהש"ך השיג עליו וכתב שדבריו סותרין דברי אביו הרא"ש ז"ל וסותרים גם כן דברי עצמו על מ"ש בהל' גניבה וגזילה דאפי' לא גזזה וילדה זכה בשבח שנתעברה או נטענה אצלו ובאמת יש לתמוה על הש"ך שלא הרגיש בל' הרא"ש בסוגיא דשמעתין שהן לגמרי כדברי הטור ולפמ"ש נתיישב היטב דדוקא בגזלן גמור זוכה אפי בשבח שע"ג גזילה בעין ומפני תקנת השבים נגעו בה אבל בשולח יד דלא שייך ביה תקנת השבים שפיר כתבו הרא"ש ובנו בעל הטורים דלא זכה אלא כשגזזה וילדה דוקא ושם כתבתי באריכות ליישב ל' הטור מהקושי' שהקשה הש"ך כנ"ל ברור:

    בתוספות בד"ה משלם אותה ואת גיזותיה כו' וא"ת הא דתנן כו' ותירץ ר"ת כו' ור' יהודה דסבר הכא דשינוי קונה היינו משום דמתכוין לקנות כו' עכ"ל. בפ' הגוזל דף צ"ה כתבו התוספ' עוד תירוץ אחר דשאני הכא דקונה משום תקנת השבים משא"כ בצבע אבל כאן בשמעתין לא שייך לתרץ כן לפמ"ש בסמוך דהא בשליחות יד נמי לא שייך תקנת השבים ואפ"ה קונה בשינוי אע"כ משום שמתכוין לקנות הוא ודו"ק:

    בד"ה ר' עקיבא אומר כו' תימא מאי קסבר כו' ואם הגדילה רחל כו' עד סוף הקושיא. והמשך לשונם צריך ביאור וישוב ומה שפירשו מהר"ם ומהרש"א דהתוספות נחתו לשיטת בעל המאור דלר"ע משעת העמדה בדין נעשה גזלן לא נראה לי דאם כן מאי מקשו התוספות למה ישלם השבח כשעת התביעה הלא בשעת גזיזה קנאה כו' עכ"ל ומהיכי תיתי יקנה בשעת גזיזה שגזזה קודם התביעה כיון שעדיין לא נעשה גזלן לר"ע קודם תביעה ואנן לא אשכחן דשינוי קונה אלא בגנב וגזלן דוקא וכן מה שפירש מהרש"א מ"ש התוספות ואם הגדילה רחל היינו שגדלו הגיזה על הרחל אחר הגזיזה ע"ש ל' התוספות לא משמע כפירושו מלבד מה שיש לדקדק בגופי הדינים וסברותיו בזה ואין רצוני להאריך עליהם. והנלע"ד בכוונת התוספות דודאי פשיטא להו דמשעת שליחות יד הוא נעשה גזלן ולא משעת התביעה אלא דמשמע להו דאפ"ה לענין תשלומין אזיל ר"ע בכל ענין אחר שעת תביעה דכל מה שגזל צריך ליתן דמים כמו ששוין בשעת התביעה בין בגוף הפרה ורחל ובין בשבח כיון דגוף השבח נמי גזילה היא בידו מה שהשביחה וגזז בין שעת שליחות יד ובין שעת העמדה בדין דעדין לא זכה בשבח זה ובהא פליג עלייהו דבית הילל דלדידהו כל מה שגזז משעת הגזילה ואילך הוא שלו משא"כ לר"ע וכ"ז משמע להו מלישנא דכשעת התביעה דקאמר ר"ע אלא דהיא גופא קשיא להו מ"ט דר"ע בזה דאי קסבר שינוי קונה בכ"מ אם כן למה ישלם השבח שגזז קודם התביעה כשעת התביעה הא משעת גזיזה קנאה לגמרי דגזיזה ולידה ה"ל שינוי גמור שאינו חוזר דמה שטוענת ומתעברת אח"כ פנים חדשות הוא ובכה"ג כ"ע מודו דמשעת הגיזה והלידה קונה אפילו גוף הפרה והרחל אפי' הם בעין ואין משלם אלא דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל העומדת לגזוז כל' המשנה ריש פרק הגוזל ע"ש בל' הרא"ש באריכות וזה שכתבו התוספות שאם הגדילה הרחל עצמה לאחר שגזזה או שנתיקרה הגיזה שגזז אפ"ה אין לו לשלם אלא כמו שהיתה שוה גוף הרחל והגיזה בשעת הגזיזה ממש דבאותה שעה קנה הכל לענין שאין צריך להחזירם בעין אלא ליתן דמי שויין באותו שעה ואף על גב דלפי האמת לפי מה שהעלה הרא"ש בפרק הגוזל והסכימו רוב הפוסקים עמו דכיון דבשעת הגיזה והלידה קנה בשינוי קונה למפרע משעת גזילה וא"צ לשלם אלא כמו שהיתה שוה רחל בשעת הגזילה ע"ש בלשון הרא"ש באריכות ואם כן היה מקום להקשות על דברי התוספות שכתבו כאן שישלם הרחל והגיזה כשעת הגזיזה אלא דאפשר דהתוספות לא ס"ל כהרא"ש בזה אלא כמ"ש הרא"ש בתחילת דבריו דמשלם כמו שהיה שוה רגע א' קודם שגזזה או שילדה כיון דבהאי שעתא הוא דקני לה ועי"ל דכיון דזימנין דשעת שליחות יד ושעת הגזיזה חדא הוא כגון שלא שלח בה יד אלא בזו הגזיזה ומש"ה לא פסיקא להו להקשות אלא דלישלם מיהא כשעת הגזיזה וע"ז כתבו עוד דאי קסבר שינוי אינו קונה וא"כ א"ש דמשלם דמי הרחל וכן הגיזה שגזז כבר משלם הכל כשעת התביעה כיון דהכל גזילה בידו שעדיין לא קנאם כלל ע"ז מקשו שפיר דא"כ מה שגזז אחר התביעה נמי ישלם ובאמת לישנא דר"ע משמע להו דפסיקא ליה דלעולם אינו משלם יותר אלא כשעת התביעה דאל"כ ה"ל למימר כשעת התשלומין אע"כ דבשעת התביעה קונה לגמרי וקשיא להו במאי יקנה כנ"ל לפ' דברי התוספות ועד"ז יתפרשו שארי הקושיות שהקשו התוספות אי ס"ל שינוי אינו קונה ומתבארין כפשוטן בלי פקפוק. ואין להקשות דבין אם נאמר דס"ל שינוי קונה או דאינו קונה מאי קשיא להו בהא דקאמר ר"ע דמשלם לגמרי כשעת התביעה לא פחות ולא יותר ומקשו ממ"נ מאי קושיא דלמא גזירת הכתוב הוא דיליף לה מקרא דאשר הוא לו כדאמרינן בשמעתין הא ליתא דאם כן בכל דוכתין נמי נילף מהכא ואם כן הא דילפינן מקרא דשינוי קונה בפרק הגוזל והיכי משכחת לה כיון דאמרת דאפ"ה צריך לשלם כשעת התביעה וכ"נ מפי' בעל תוי"ט ול"ל דהא דס"ל בעלמא שינוי קונה היינו נמי שינוי דלאחר שעת התביעה הא נמי ליתא דהא מקרא דאשר גזל ילפינן לה משמע דבעינן דוקא כעין שגזל ממש אבל כל שנשתנית משעת הגזילה קונה ולא תליא כלל בשעת התביעה אלא בשינוי שאחר שעת הגזילה מאן דאית ליה שינוי קונה ולא מצינו דרשא אחרת לענין שינוי קונה אלא מקרא דאשר גזל ולמאן דס"ל שינוי אין קונה ולית ליה היאך דרשא לא שייך נמי לומר שיקנה במעשה התביעה לחוד בלא שום שינוי דמהיכא תיתי לומר כך דא"כ אפילו לא נשתנית לא יחזיר בעין משעת התביעה ואילך וא"כ בטלת דברי הכתוב והשיב את הגזילה או את הפקדון דמשמע דאדרבא הב"ד מחייבין אותו להחזיר בעין כנ"ל נכון ודוק היטב:

    בא"ד ור"ע פליג אזול ויוקר כו' בין הוזל בין הוקר עכ"ל וקשה דהא לעיל מקשינן בפשיטות אי בחסר מי איכא למ"ד והתנן כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה משמע דכ"ע מודו בהא דביוקר בשעת הגזילה והוזלה משלם כשעת הגזילה והיאך אמרינן הכא דר"ע פליג בהא ויש ליישב ואכתבנו בסמוך בלשון רש"י ומה שלא כתבו התוספות באמת דר"ע אנתייקרה לחוד הוא דפליג יש לומר משום דר"ע סתמא קתני כשעת התביעה משמע דכללא הוא דלעולם משלם כך לא פחות ולא יותר והא דדייקינן לעיל אליבא דב"ה אי בחסר אי ביתיר אף על גב דסתמא קתני מ"מ בלא"ה פריך שפיר עד דאסקיה מהא מלתא וק"ל:

    בפרש"י ורבא אמר הלכה כב"ה כו' ואנן כרבא עבדינן דה"ל בתראה עכ"ל ויש לתמוה דאין דרך רש"י בזו המסכתא לבאר פסק הלכה ולמה פי' כאן יותר ואפשר דרש"י מפ' ג"כ דברי ר"ע לענין זול ויוקר כמ"ש התוס' וא"כ קשיא ליה מה שהקשיתי בסמוך דלעיל פריך בפשיטות אי בחסר מי איכא למ"ד והתנן כל הגזלנים ומאי קושיא הא ר"ע לית ליה האי כללא לכך פרש"י ואנן כרבא עבדינן כו' וא"כ י"ל דלעיל סתמא דתלמודא הוא דמקשה הכי דכיון דקי"ל כרבא דס"ל הלכה כב"ה תו לית לן לאוקמי דברי ב"ה בחסר דהא מעשים בכל יום דעבדינן כרבא דמשלם כשעת הגזילה והא דקמייתי לעיל ממתני' דכל הגזלנים י"ל משום דמה"ט רבא גופא פסיק כב"ה לגבי דר"ע דקי"ל הלכה כר"ע מחביריו ואי משום דהלכה כב"ה היה אפשר לפ' דר"ע ה"ק לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה כדאשכחן בש"ס בכמה דוכתי היכא דאיירי ר"ע בפלוגתא דב"ש וב"ה. (מיהו י"ל דהא דאשכחן בש"ס דלא נחלקו ב"ש וב"ה היינו היכא דפסק שום תנא כב"ש לגבי ב"ה משא"כ היכא דפליג אתרוויהו לא שייך לומר כן ועיין מה שכתבתי בזה בברכות פרק מי שמתו דף כ"ג בפלוגתא דב"ש וב"ה ור"ע לענין תפילין בבה"כ ועיין עוד מ"ש בפ"ק דפסחים במשנת ר"ח סגן הכהנים ועדיין צ"ע) אע"כ דשאני הכא משום דסתם מתני' דכל הגזלנים לא מיתוקמא כר"ע מש"ה פסק רבא הכי כנ"ל ליישב ל' רש"י:

    בד"ה ונשברה לאחר זמן עכ"ל עיין מ"ש בזה לעיל דף מ"א בל' התוספות בד"ה הא לא משכה:

    Penei Yehoshua on Bava Metzia 43b · Sefaria

    גליון הש"ס

    תוס' ד"ה החושב וכו' הך מחשבה עין בהרא"ש ריש הלכות ס"ת:

    Gilyon HaShas on Bava Metzia 43b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא מציעא, דף מ״ג, עמוד ב׳, בהיקף של כ־370 מילים ב־13 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 13 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 122 מילים

      נפתחת ב״אלא פשיטא כשעת הוצאה מבית בעלים. לימא…״

      חכמים: רבה.

    2. קטע 223 מילים

      נפתחת ב״ב"ש סברי: שליחות יד אינה צריכה חסרון…״

    3. קטע 327 מילים

      נפתחת ב״אלא הא דאמר רבא שליחות יד אינה…״

      חכמים: רבא.

    4. קטע 424 מילים

      נפתחת ב״ב"ש סברי: שואל שלא מדעת גזלן הוי,…״

    5. קטע 533 מילים

      נפתחת ב״אלא הא דאמר רבא: שואל שלא מדעת…״

      חכמים: רבא.

    6. קטע 623 מילים

      נפתחת ב״ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא: הגוזל את הרחל,…״

    7. קטע 713 מילים

      נפתחת ב״דיקא נמי, דקתני: ב"ש אומרים ילקה בחסר…״

    8. קטע 838 מילים

      נפתחת ב״ר"ע אומר כשעת התביעה. אמר רב יהודה…״

      חכמים: רב יהודה, שמואל.

    9. קטע 938 מילים

      נפתחת ב״א"ל ר' אושעיא לרב יהודה: ר' אתה…״

      חכמים: רב יהודה.

    10. קטע 1041 מילים

      נפתחת ב״א"ל ר' זירא לר' אבא בר פפא:…״

      חכמים: רבי עקיבא, אבא.

    11. קטע 1117 מילים

      נפתחת ב״מאי לעולם? אמר רב אשי: שלא תאמר…״

      חכמים: רב אשי.

    12. קטע 1224 מילים

      נפתחת ב״ואי נמי דאהדרה לדוכתה ואיתברא לאפוקי מדרבי…״

      חכמים: רבי ישמעאל, רבא.

    13. קטע 1347 מילים

      נפתחת ב״מתני׳ החושב לשלוח יד בפקדון, בית שמאי…״

    חכמים הנזכרים בדף

    ערכי חכמים המצטטים דף זה

    חיפוש מקורות חכם

    אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

    היעד שנמצא: בבא מציעא דף מ״ג ע״ב

    פתיחה בקורא
    מקורות הפוכים — חכמים שמפנים לדף הזה

    מקור: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · רישיון: CC-BY-SA

    מהדורה: Wikisource Talmud Bavli · הנוסח נבדק מול המקור בתאריך 7.9.2026