מסכת בבא מציעא דף קי״ח עמוד א׳

הגיעוך הם שלך ופנה אותן לעצמך:

אין שומעין לו אם אין זה רוצה אין קונה לו דבר הפקר או מתנה:

בתבן ובקש ללקט לו משלו או מן ההפקר:

טול מה שעשית כל מה שלקטת יהא שלך:

אין שומעין לו אע"ג דבכל דוכתי אית ליה שוה כסף ככסף הכא גבי פועל בל תלין שכרו כתיב (ויקרא י״ט:י״ג) מאי דאתני בהדיה משמע:

גמ' דלית ליה אגרא גביה וזה אינו חפץ במתנתו והוא מזיקו שמנעו מזריעתו:

אבל סיפא דאית ליה אגרא גביה וזה בא לכופו על שכרו והוא אומר לו טול זה בפרעון אימא כו':

ממרי רשותיך מבעל חובך:

אמר ליה הגיעוך אין שומעין לו אע"ג דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס אמרי' בפרק המניח (בבא קמא דף כט.) דפטור הכא דאישתמוטי קא מישתמיט ואינו מפקירו כדאמר בגמרא:

זמן ב"ד ל' יום ומכאן אנו למדים זמן ב"ד לפרוע חובו ולכמה דברים דהוי ל' יום ורשב"ג נמי אמר לעיל (בבא מציעא דף קיג.) אף לעצמו אין מחזיר אלא שלשים יום ומיהו לכל נזיקין לא אמר שיהא זמן ב"ד ל' יום כמו הכא דהא לעיל (בבא מציעא דף פב:) גבי נשברה כדו ולא סילקו נפלה גמלו ולא העמידה ר"מ מחייב בהזיקן אין זמן ב"ד שלשים יום שם כדמשמע בהמניח את הכד (ב"ק דף כט.) והיינו טעמא שבשעה קלה יכול להסירם משם:

ליקני ליה חצרו כו' אבל אי לאו דר"י ברבי חנינא אתי שפיר דאין קונה לו אלא היכא דעומד בצד שדהו לכך כי לא פנינהו לא דכשאמר ליה הגיעוך לא היה אכתי עומד שם:

כאן בשל חבירו תימה למאי דס"ד השתא אמאי צריך לומר לו טול מה שעשית בשכרך יאמר לא אתן לך כלום שלא עשית לי כלום:

לעשות בשלו והראהו בשל חבירו משמע דוקא לעשות בשלו אז נותן לו שכרו משלם אבל סתמא לא ותימה א"כ אמאי איצטריך לשנויי כאן בשלו כאן בשל הפקר לישני כאן ששכרו לעשות שלו כאן ששכרו סתמא בשל חבירו ואור"י דמשום הכי לא משני הכי דהא פשיטא דאם שכרו לעשות בשל חבירו דשומעים לו אבל הא דמשני לעיל הא בשל חבירו חידוש הוא דשומעין לו דהא לא קאי הכי וכן כאן בשל הפקר חידוש הוא וכן מה שמתרץ לסוף דבהבטה שומעין לו חידוש הוא דקא משמע לן דהבטה בהפקר לא קני:

שומרי ספיחים פירשתי בסוף פ' הזהב (לעיל בבא מציעא דף נח.):

מה ששנינו בפועל שאם אמר לו טול מה שהבאת בשכרך שאין שומעין לו. פרש"י אע"ג דבכל דוכתא אמרינן שוה כסף ככסף, הכא גבי בל תלין שכרו כתיב מאי דאתני בהדיא משמע. ולא נהירא, דהא כתיב פעולת שכיר, כלומר מה שאתה חייב לו מחמת פעולתו שעשה עמך. ומה שכתוב נמי ביומו תתן שכרו, לא שכרו ממש כלומר אותו מין שהתנה עמו, אלא שלא יעבור יומו ושכר פעולתו אצלו וממארי רשותך פארי ועוד אם אין לו שאינו עובר משום בל תלין (לעיל בבא מציעא קיב, א), שומעין לו. אלא טעמא משום דשלשה דינים מוחלקין יש בתשלומין מה שיש לחברו אצלו, מלוה, ונזקין, ושכירות. מלוה, כל שיש בידו מעות חייב לפרוע במעות, הא אין לו מגבהו מה שירצה קרקע או מטלטלין, וכדאמרינן (כתובות פו, א) ודאי דאמריתו משמיה דרבא מאן דמסיק זוזי בחבריה ואמר ליה לית לי זוזי שקול ארעא דאמרינן ליה זיל את טרח וזבין, אמר ליה לא ההוא תולה מעותיו בגוי הוה וכו'. ובנזקין, אפילו אית ליה זוזי משלם מאי דבעי, אלא דאי מגבי ליה קרקע יהיב עידית דמיטב שדהו כתיב (ב"ק ו, ב), ואי מטלטלין אפילו סובין דכל מידי דמטלטל איקרי מיטב (שם ז, ב). אבל שכירות אפילו אין לו מעות אמרינן ליה זיל את טרח וזבין, דלא נשכר לו זה אלא שהוא צריך למזונותיו לערב, וכשיצא מפעולתו לא יהא צריך לירד לשוק ולחזור ולמכור ושימות בנתים ברעב, ועוד שדבר מועט הוא ועל דעת כן נשכר אצלו ודעת שניהם שוה בדבר זה, ולפיכך זה שאמר לו טול מה שהבאת בשכרך אין שומעין (שיטמ"ק).

גמ' מי שהיה כותלו וכו' הא לא פנינהו. והרשב"א ז"ל דקדק מדלא תנא בסיפא גבי פועל הכי, שמע מינה דלא בעי פנינהו אלא ברישא בלחוד, ואע"ג דאפשר לומר דה"נ לאחר שהוליכן בפניו לביתו קאמר, ואשמעינן בקמייתא וה"ה הכא, נראה לו עיקר דברישא בלחוד הוא דקאמר. וטעמא דמילתא דכיון שאין דרך לפנות אבנים מיד, סמכה דעתו שעדיין יש שהות לחזור לו ובינתים הוא דמדחה ליה, אבל בפועל אין לומר כן שכן דרכו להוליך התבן והקש לביתו משקבל עליו, הלכך ה"ל כאילו פנינהו לאלתר באפיה וגמר ומקני.

כאן בשל הפקר בשלו אין שומעין לו. בשל הפקר כיון דלאו ממוניה הוא ולא קני ביה מידי, דקסבר רב נחמן דהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו, לפיכך שומעין לו. וא"ת מאי שנא משכרו סתם והראהו בשל חברו דחייב, אע"פ שלא קנה הוא כלום ולא נהנה בו, ובודאי כל ששכרו סתם שכרו עליו עד שיאמר שכרכם על בעל הבית, וכדאמרינן לעיל, אמר ליה לשמעיה צא ושכור לי פועלים ואמור להם שכרכם על בעל הבית אלמא סתמא כאלו אמר להם שכרכם נראה לי, דשאני התם דנהנה בו חברו, ומכל מקום הרי ההנה פועל איניש דעלמא על ידו של זה ועל מה שנשכר זה אצלו, ולפיכך חייב כאלו נהנה הוא ממנו, והוה ליה כעין דין ערב, אבל גבי הפקר לא נהנה לא הוא ולא אחר על (שיטמ"ק).

הא דאמרינן תנא קמא סבר הבטה בהפקר קני. כלומר המביא אצל מי שהביט בשבילו לא קני, דאי לא, בחנם נמי אמאי לא והא קנו צבור בהבטה של זה, אלא לכולי עלמא צבור לא קנו בהבטה של זה ובדידיה הוא דפליגי, כך נראה לי. וקשיא לי[ה], לת"ק היאך קנה זה, והלא הוא אינו מכוון לקנות לעצמו אלא מביט לצורך צבור, ואי צבור לא קנו איהו היכי קני, וכי קונה בעל כרחו. ובאמת שרש"י סבור כן, מההיא (ביצה לט, א) דמלא מים לחברו דאמר רב נחמן הרי הן כרגלי הממלא, וכמו שכתבתי בפרק קמא דמכלתין (י, א בד"ה רב נחמן) גבי פלוגתא דהמגביה מציאה לחברו, אלא שאין הדברים נראין כן וכמו שכתבתי שם משמו של ר"ת. ולפיכך נראה לי, דת"ק סבור דכיון ששומר זה יודע שאין צבור קונין בהבטתו, נותן בדעתו לקנות לעצמו כדי שלא יבאו אחרים ויטלום לעצמן, ומדקנה הוא ושומר לצבור בחנם, כשצבור באין ולוקחין משל זה הן לוקחין ועומר ושתי הלחם אינן באין משל צבור, ור' יוסי סבר דאיהו נמי לא קני, וכי מייתו צבור השתא הוא דקא זכו. (שיטמ"ק).

זה שביארנו שאין השוכר יכול לומר לפועל טול מה שעשית בשכרך לא סוף דבר בזה ששכרו למלאכתו אלא אף למי ששכרו למלאכת חברו כן שהרי מ"מ זה ששכרו חייב לפרעו ושכרו של זה אצלו הוא וכמו שאמרו השוכר את הפועל לעשות עמו בשלו והראהו בשל חברו נותן לו זה שכרו משלם והוא חוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו כמו שהתבאר:

אפילו שכרו לעשות עמו בשל הפקר שהיה ראוי לומר טול מה שעשית וזכה לעצמך שאיני רוצה שתזכה בשבילי אינו יכול לומר כן שמ"מ כבר זכה בשבילו ובמצותו והמגביה מציאה לחברו קנה חברו כמו שהתבאר ומ"מ שכרו לשמור לו בשל הפקר הואיל ולא זכה הלה בשבילו שאין השמירה או ההבטה קונה כמו שיתבאר בסמוך רשאי לומר לו זכה בשביל עצמך בשכרך:

מציאת הפועל לעצמו בין שאמר לו נכש עמי היום בין שאמר לו סתם עשה עמי מלאכה היום אלא אם כן שכרו ללקט מציאות כמו שהתבאר:

נכסי הפקר כל הקודם להחזיק בהם זכה בהם ומ"מ אין אדם זוכה בהם אלא באחת ממיני הזכיות הראויות לאותו דבר אם הגבהה אם חזקה אם משיכה הכל לפי מה שהם נכסים:

שומרי ספיחים של שביעית לצרך מנחת העומר ושתי הלחם נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ואם רצה אחד להתנדב ולשמור חנם בשביל הצבור עושה ולא סוף דבר במצות הצבור שנעשה נשאל להם והרי הוא כשלוחם אלא אף מעצמו ואין אומרים הרי לעצמו זכה ונמצא שאין אלו באים משל צבור שלא בשמירתו לא בהבטה ר"ל שמירתו ולא בחבטא ר"ל דישתו וטרחו בהם עד שיגביהם ובשעת הגבהה הצבור ימנוהו בשבילם הוא או אחר להביא ואפילו הגביה הוא אף הוא אומר שבשביל הצבור הגביה וזכה וחזקה עליו שמוסרם לבית דין יפה יפה ר"ל בלב שלם כל ששומר מן הסתם אם בא ליטול שכרו נותנין לו מן הלשכה ואם לא רצה לקבל ומחל מקבלין הימנו ואין אומרים הרי נמצא שכרו מעורב בדמי התמידין ונמצא תמיד בא משל יחיד שמ"מ מוחל הוא בלב שלם וכלו לצבור ואין חוששין שמא לא ימסרם יפה יפה ר"ל שלא מחל בלב שלם:

בד"ה זמן ב"ד כו' דהא לעיל גבי נשברה כו' עכ"ל ר"ל לעיל בס"פ האומנין ע"ש:

בד"ה א"ל הגיעוך כו' דאישתמוטי קא משתמיט כו' כדאמר בגמרא עכ"ל מיהו קצת קשה המקשה דפריך אסיפא ותקנה ליה שדהו דאריב"ח כו' ולא אסיק אדעתיה למימר אישתמוטי כו' אמאי לא קשיא ליה ארישא דא"ל הגיעוך אין שומעין לו והא מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור ויש ליישב וק"ל:

בד"ה ליקני ליה חצירו כו' אבל אי לאו דריב"ח א"ש כו' עכ"ל פי' אי לאו דריב"ח ממתני' דפרק שנים אוחזין דקתני ואמר זכתה לי שדי זכתה לו לא קשיא ליה אדהכא ותקנה ליה שדהו דאיכא לאוקמא בעומד בצד שדהו דהכי אוקמוה שמואל התם אבל מריב"ח פריך שפיר ואע"ג דאוקמוה נמי התם הך דריב"ח בחצר המשתמרת ה"נ הכא בסמוך לגינה קתני דה"ל חצר משתמרת ודקאמר תקנה ליה שדהו שיגרת לישנא דהתם נקט ודו"ק:

בד"ה כאן בשל חבירו תימה למאי דס"ד השתא כו' יאמר לו אתן לך כו' עכ"ל ולמאי דמוקי לה בהפקר ניחא שהפועל מבקש שכרו ממנו והוא משיב לו תטול שכרך ממה שעשית אבל בשל חבירו למאי דס"ד השתא דאין שכרו עליו אלא על בעה"ב למה יאמר לו השוכר טול שכרך ממה שעשית לא יאמר לו אלא לי לא עשית אלא לחבירו והוא ישלם לך ואפשר שחבירו יתן לו כמו שהתנה עמו וק"ל:

בד"ה לעשות בשלו והראוהו כו' אבל סתמא לא ותימה א"כ אמאי כו' עכ"ל ויש לדקדק דבלאו דיוקא אבל סתמא לא הוה להו לתמוה בפשיטות דאימא הך ברייתא דשומעין לו איירי באומר להו שכרכם על בעה"ב דאמרי' ביה בפרק המקבל דשניהם אין עוברין משום בל תלין וא"כ ה"ל שוה כסף ככסף וי"ל בדוחק דברייתא קאי אלישנא דמתני' השוכר את הפועל לעשות עמו כו' דמשמע דלא א"ל בפי' לעשות בשל חבירו ושכרכם על חבירו וק"ל:

גמרא ושמואל אמר רשאי לכופו אפללו בארבעה לבד לירד לגמרי למטה וימלא כל בית הבד מזריעת מקשאיו ומדלעיו שאין לו להטריחו לירד ולזרוע ולעלות ולזרוע וכן בכל שעה ושעה שמשקהו בכל יום. ואפשר דדוקא נקט גנה שיש עליו טורח בכל יום להשקות אבל בשדה בית הבעל שאינו צריך אלא שלש פעמים בשנה בשעת חרישה וזריעה וקצירה שמא יוכל לשכב עליו שלא ירד למטה לגמרי וצריך עיון. ה"ר יהונתן.

הא דאקשיה טעמא דפנינהו וכו' ותקנה ליה חצרו דאמר רבי יוסי ברבי חנינא וכו' קשיא לי והא מתניתין ראה אותן רצין אחר המציאה ואמר זכתה לי שדי זכתה לו שדהו הכא נמי הרי קבל ומדעתו הוא. ואיכא למימר אף על פי שקבל עליו כיון שלא אמר תזכה לי חצרי זכיית החצר שלא מדעתו הוא. מיהו דרבי יוסי ברבי חנינא קשיא דהא גנה המשתמרת היא. וקשיא לי דהא לענין מכר אמרינן ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח ואף על פי שלא אמר תזכה לי חצרי ואם כן תיקשי ליה ברייתא אמתניתין. ואיכא למימר שאני התם דמנח מוכר עייליה לרשות לוקח וכיון שקבל עליו תו לא צריך אבל הכא ממילא אתי לה וכמציאה דמיא ובעינן הגבהה לקנוייה. ולרבי יוסי ברבי חנינא מיהא קשיא. הראב"ד.

כתוב בתוספות אבל אי לאו דרבי יוסי ברבי חנינא אתי שפיר וכו' דהוה מצי לאוקמה בשאין משתמר דבעינן עומד בצד שדהו לכולי עלמא. גליון תוספות.

וזה לשון ה"ר יהונתן ותקנה לו שדהו. דהא חצר שמשתמרים שם האבנים היא ובחצר המשתמרת אפילו לא יהיה בעל הגנה בתוך גנתו ואפילו לא נכנסה שם המציאה מדעתו כל שכן הכא דהוי מדעתו שהפקירום בעלים בפירוש. ע"כ.

וכתב הרמ"ך לענין פסק וזה לשונו חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. ודוקא חצר המשתמרת הוא דזכיה ליה אף על פי שאינו עומד בצד חצרו אבל אינה משתמרת אינו זוכה במה שבתוכה אלא אם כן הוא עומד בצד חצרו ואמר תזכה לי חצרי וצריך עיון היכא דלא אמר תזכה לי חצרי כיון שהוא עומד בצד חצרו ובגוזלות מפריחין הוא דבעינן הכי. עד כאן.

אבל רישא דלית ליה אגרא גביה אף על גב דאוקים בדפנינהו מכל מקום לא גמר ומקנה כיון דליכא בל תלין. גליון תוספות.

כאן בשל חברו כלומר בשל חברו שומעים לו. ומיהו לאו למימרא שיהא רשאי פועל ליטול תבן וקש לעצמו כמו שאמר לו זה דהא לית ליה ביה ולא מידי אלא פירוש שומעים לו שאינו מחויב לו לתת שכרו דקסלקא דעתין השתא שאין שכרו עליו כלל ומשום הכי מקשינן דחבריה נמי איהו בעי למיתב ליה דתניא וכו'. הר"ן. וזה לשון הראב"ד: השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ואמר ליה טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו מפני ששכר עליו אבל בשל חברו שאין שכרו עליו אם אין חברו רוצה לפרעון יכול זה לומר טול מה שעשית בשכרך. ואקשיה בשלו מאי טעמא אין שומעין לו משום דאמר ליה אגרך עלי בשל חברו נמי אגריה עילויה הוא דתניא וכו' ואי קשיא לך לוקמה כגון דאמר ליה שכרכם על בעל הבית דלאו עילויה הוא. אם כן למה ליה למימר טול מה שעשית בשכרך ומאי עבידתיה גביה דנימא ליה מידי אלא שמע מינה דאמר ליה שכרך עלי ואם כן הוה ליה כדידיה. עד כאן.

כאן משל הפקר פירש רש"י בשל הפקר שומעים לו דאמר ליה זכי ביה את דלדידי לא קני ולא דמי לשל חברו דהתם לא מצי למימר ליה זכי ביה את וכי לא אמר לו שכרך על בעל הבית על כרחו שכרו עליו אבל הכא לא. ואין זה נכון דזכי ביה את לא מהני ולא מעלי אלא אנן השוכר בשלו והראהו בשל חברו קאמרינן דנותן לו שכרו משלם משום דאטעייה ועוד דכיון דאמר ליה שלי הוא כמאן דאמר ליה שכרך עלי אבל שכרו לעשות בשל חברו והראהו בשל חברו אי פריש שכרך עלי נותן לו משלו ואי לא פריש אין לו עליו כלום ובעל הבית גופיה אי עבדיה שליח עלתה לו שליחותו ואי לא יורד לתוך של חברו שלא ברשות הוא. ואם תאמר אי הכי מאי פירכיה דרבא דחבריה נמי איהו בעי למיתב ליה לימא בשכרו לעשות בשל חברו. לאו מילתא היא דהתם אם עשאו שליח שכרו על בעל הבית הוא ואי לא עשאו שליה מאי שומעים לו לומר טול מה שעשית בשכרך והרי אין לו ולפועל במה שעשה כלום. ועוד דהתם פשיטא שאין לפועל על השוכר כלום אבל בהפקר קמשמע לן הבטה בהפקר לא קני לבעל הבית וסוף סוף הוה ליה שכרו לעשות במה שאינו שלו ופטור והוא הדין לעשות בשל חברו דפטור כדפרישית. הרמב"ן.