Talmud Builders

    Bava Metzia 99a

    Chapter 8 - HaShoel et HaParah

    גם: בבא מציעא דף צ״ט ע״א, פרק ח׳ השואל את הפרה

    English translation - Bava Metzia 99a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1GEMARA: The mishna states that if the borrower agrees to have the lender send the cow by the hand of the lender’s slave, and it died on the way, then the borrower is liable. The Gemara asks: But isn’t the hand of a slave legally like the hand of his master; as long as the cow is in the possession of the lender’s slave, it is not considered to have left the lender’s possession. Why, then, is the borrower liable?

    2The Gemara presents two resolutions: Shmuel said: The mishna is referring to a Hebrew slave, whose master does not acquire his person. Therefore, property in the slave’s possession is not considered to be in his master’s possession. Rav said: You may even say that the mishna is referring to a Canaanite slave, as this case may be considered like one in which the borrower said to the lender: Hit the cow with a stick and then it will come on its own to me. Just as in that case the borrower is liable once the cow leaves the lender’s domain, so too in this case he is liable once the cow leaves the lender’s domain, irrespective of the fact it was brought by the lender’s slave.

    3The Gemara raises an objection from a baraita : If one borrows a cow; and, with the agreement of the borrower, the lender sends it to him by the hand of his son or by the hand of his agent; and it dies on the way, then the borrower is liable. If the lender sent it by the hand of his slave, then the borrower is exempt. The final clause appears to contradict the mishna’s ruling.

    4The Gemara elaborates: Granted, according to the resolution of Shmuel, one can explain that the mishna is referring to a Hebrew slave, whereas the baraita is referring to a Canaanite slave. But according to the resolution of Rav, who maintained that the mishna is referring to a Canaanite slave, the contradiction is difficult.

    5The Gemara presents a modified version of Rav’s resolution: Rav could say to you: Do not say in explanation of the mishna that the case may be considered like one in which the borrower said to the lender: Hit the cow with a stick and then it will come on its own. Rather, say that it is referring to a case where the borrower actually said to the lender: Hit the cow with a stick and then it will come to me on its own. Accordingly, one can explain that the baraita is referring to a case where he did not say this, and therefore, as long as the cow is still in the possession of the slave, the borrower is not liable.

    6As it was stated: One said to another: Lend me your cow. And the lender said to the borrower: By whose hand shall I send it? And the borrower said to him: Hit the cow with a stick and then it will come on its own to me. Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says that Rav says: In this case, the halakha is that once the cow left the domain of the lender and then it died, the borrower is liable.

    7The Gemara suggests: Let us say that the following baraita supports this opinion of Rav: One said to another: Lend me your cow. And the lender said to the borrower: By whose hand shall I send it? And the borrower said to him: Hit the cow with a stick and then it will come on its own to me. The halakha is that once the cow left the domain of the lender and then it died, the borrower is liable.

    8Rav Ashi said that the baraita is not a conclusive proof of Rav’s opinion. It is possible to say: With what are we dealing here; with a case where the courtyard of the borrower is situated further in from the public domain than the courtyard of the lender, such that when the lender sends the cow to him, it will certainly go to there. Consequently, the borrower is willing to accept liability from the moment the lender sends it.

    9The Gemara asks: If so, if that is the case addressed in the baraita , what is the purpose of stating this halakha ? It is obvious. The Gemara explains: No, it is necessary for the case of a courtyard in which there are corners. Lest you say: The borrower does not rely on the possibility that the animal will come to him, as perhaps the animal will go and stand there in one of the corners and not come straight to the borrower’s courtyard, the baraita therefore teaches us that even in such a case he relies on the assumption that the cow will nevertheless come to him, and so he accepts liability.

    10§ Rav Huna says: In the case of one who borrows an ax from another, once he has chopped wood with it, he has acquired it, but as long as he has not chopped wood with it, he has not acquired it.

    11The Gemara clarifies: With regard to what matter does one acquire the ax? If we say he has acquired it for the purpose of being liable for unavoidable mishaps, i.e., his liability as a borrower begins once he uses the ax, then one could ask: What is different when one borrows a cow, that one is liable as a borrower from the moment of borrowing, even before one makes use of it? Rather, Rav Huna refers to one’s right of retraction, as follows: Once the borrower has chopped wood with it, the lender cannot renege on his commitment to lend the item, but as long as the borrower has not chopped wood with it, the lender can renege on his commitment to lend the item and prevent the borrower from borrowing the item.

    12And with this opinion, Rav Huna disagrees with the opinion of Rabbi Ami, as Rabbi Ami says: One who lends another an ax that is of property consecrated to the Temple treasury has there by misused consecrated property. He is liable to pay the Temple treasury according to the financial advantage he received from lending the ax. And despite this, that other person, i.e., the borrower, is permitted to chop wood with it ab initio .

    13The Gemara explains how it is apparent that Rabbi Ami disagrees with Rav Huna: And if one holds that the borrower does not acquire the ax from the moment of borrowing, why has the lender misused consecrated property? To be liable for misuse of consecrated property, one must acquire the item, thereby removing it from the Temple treasury. And furthermore, why is that other person permitted to chop wood with it ab initio ? If the borrower does not acquire the ax from the moment of borrowing, let the borrower return the ax and not acquire it, and consequently the lender will not have misused consecrated property, as it will have turned out that nothing significant occurred. Rather, it is evident that Rabbi Ami holds that the act of lending is fully completed as soon as the borrower takes the ax, even before he has used it.

    14And furthermore, with this opinion, Rav Huna disagrees with the opinion of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar says: In the same way in which the Sages instituted for buyers that they can acquire an item by pulling it, and from that point the transaction is completed, so too they instituted for bailees that their rights and responsibilities are initiated by their pulling the item they agreed to safeguard, and from that point the transfer of the item to the bailee is completed.

    15This opinion of Rabbi Elazar is also taught in a baraita : Just as the Sages instituted for buyers that they can acquire an item by pulling it, so too they instituted for bailees that their rights and responsibilities are initiated by them pulling the item they agreed to safeguard. And just as

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    גמ' ביד עבדו חייב - בתמיהה קתני א"ל השואל שלחה לי ביד עבדך ושלחה לו חייב השואל באונסיה בדרך והרי לא יצאת מרשות משאיל דיד עבד כיד רבו דמיא והרי הוא כאילו הוליכה לו הוא:

    נעשה כאומר הכישה במקל והיא תבא - אחרי הלכך משיצאתה מחצרו של בעלים בין בלא שומר בין ע"י שומר עמדה ברשות השואל דשעביד נפשיה משתצא מרשותו והרי הכישה במקל עד אשר יצאתה מביתו:

    ושלחה לו ביד בנו - של משאיל שלחה משאיל לשואל חייב השואל וכגון שאמר ליה שלח לי ביד בנך:

    ביד עבדו פטור - ואפילו אמר שלחה לי ביד עבדך:

    לא תימא - כדתרצה רב נעשה כאומר לו אלא רב מוקי לה למתניתין בא"ל הכישה במקל והיא תבא אחרי דשעביד נפשיה מכי נפקא מחצרו ומשום דשלח עבדו עמה לא מיפטר:

    לפנים מחצרו של משאיל - שחצרו של משאיל פתוחה לרשות הרבים וחצר השואל לפנים ממנו ופתוחה לחצרו של משאיל שאין נכנסין ויוצאין לחצרו של שואל אלא דרך חצרו של משאיל דהתם סמכא דעתיה דשואל דמשיעמדו הבעלים לפניה להטותה לצד חצרו של שואל ומחי לה בחוטרא ודאי להתם ריהטא וההוא הוא דמשעבד שואל נפשיה אבל אם היתה צריכה לבא דרך רשות הרבים לעולם אימא לך אפילו אמר ליה הכי לא סמכא דעתיה שיפקירנה המשאיל בלא שומר ולא שעבד נפשיה עד שתבא לידו:

    דאיכא גזייתא - שיש בחצר המשאיל זויות ועוקצין שיכולה לסור שם ולהשמט במחבא דשטול"ט בלע"ז בלשון (תהילים צ׳:י׳) כי גז חיש וכמו (במדבר יא) ויגז שלוים:

    אלא לחזרה - שאם בא המשאיל לחזור ולתובעה ממנו בתוך ימי הזמן שהשאילה לו:

    בקע בו קנאו - עד שיכלו ימי שאילתו:

    לא בקע בו לא קנאו - דקסבר אין משיכה קונה בשומרים:

    מעל - המשאיל לשלם להקדש קרן שנהנה בהשאלתו ומה היא הנאתו לפי טובת הנאה שבו אומדים בו כמה הוא רוצה להיות נחסר משלו להחזיק לו השואל טובת [הנאה] כזו טובת הנאה בונדי"ר בלעז:

    וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה - אפילו ידע לאחר שבא לידו שהוא של הקדש שמכיון ששגג בו המשאיל ונתחייב דמי טובת הנאה להקדש יצאת הנייתה לחולין:

    ואי לא קנאו - במשיכה אמאי מעל המשאיל עד שיבקע בו השואל:

    ופליגא - נמי דרב הונא אדרבי אלעזר:

    בבא מציעא 99 עמוד א

    1ביד עבדו חייב, יד עבד כיד רבו!

    2אמר שמואל: בעבד עברי, דלא קני ליה גופיה. רב אמר: אפילו תימא בעבד כנעני, נעשה כאומר ליה: הכישה במקל והיא תבא.

    3מיתיבי: השואל הפרה ושלחה לו ביד בנו, ביד שלוחו חייב. ביד עבדו פטור.

    4בשלמא לשמואל: מתניתין בעבד עברי, ברייתא בעבד כנעני. אלא לרב קשיא!

    5אמר לך רב: לא תימא נעשה כאמר ליה: אלא אימא באמר ליה הכישה במקל והיא תבא׃

    6דאיתמר השאילני פרתך וא"ל ביד מי וא"ל הכישה במקל ותבא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב כיון שיצאת מרשות משאיל, ומתה חייב׃

    7נימא מסייע ליה השאילני פרתך ואמר ליה ביד מי ואמר ליה הכישה במקל והיא תבא כיון שיצאת מרשות משאיל ומתה חייב׃

    8אמר רב אשי הכא במאי עסקינן כגון שהיתה חצרו של שואל לפנים מחצרו של משאיל דכי משלחה לה ודאי להתם אזלא׃

    9אי הכי: מאי למימרא לא צריכא דאיכא גזייתא מהו דתימא לא סמכא דעתיה דלמא קיימא התם ולא אתיא אזלא להדיא קמ"ל דסמכא דעתיה׃

    10אמר רב הונא השואל קרדום מחבירו בקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו׃

    11למאי אילימא לאונסין מ"ש פרה דמשעת שאילה אלא לחזרה בקע בו לא מצי הדר ביה משאיל לא בקע בו מצי משאיל הדר ביה׃

    12ופליגא דרבי אמי דא"ר אמי המשאיל קרדום של הקדש מעל לפי טובת הנאה שבו וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה׃

    13ואי לא קנאו אמאי מעל ואמאי חבירו מותר לבקע בו לכתחילה ניהדריה ולא ליקנייה ולא לימעול׃

    14ופליגא דר' אלעזר דא"ר אלעזר כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים,׃

    Baraita

    15תניא נמי הכי כשם שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים וכשם׃

    Tosafot

    אמר שמואל בעבד עברי - פי' ר"ח דשמואל פליג עליה דרב ולית הלכתא כוותיה דרב דאמר הכישה במקל ותבא חייב וכן משמע דפליג והלכתא כוותיה מדבעי גמרא לסיועי לרב ודחי ליה בדוחק:

    דלא קני ליה גופיה - אע"ג דבפ"ק דקדושין (דף טז. ושם) אמרינן דעבד עברי גופו קנוי היינו לענין שאין גרעונו מחול אם מחל בעל פה אלא בשטר:

    באומר הכישה במקל והיא תבא - ואע"פ שעבדו מוליכה לא הוי שאילה בבעלים והא דאמרינן יד עבד כיד רבו היינו שנשאל הרב עצמו עם הפרה ושלח עבדו במקומו וכיון שבמקום בעלים לא חשיב כבהמה אבל הכא ששואל את עבדו הוה ליה כשואל שתי פרות דעבדו כבהמתו דמי:

    כיון שיצאתה מרשות משאיל נתחייב שואל באונסין - לכאורה נראה דמיירי שיצאתה מיד לסימטא או לצדי רה"ר דחשיב כאילו משכה שואל אבל יצאתה מיד לרה"ר לא כיון דמשיכה אינו קונה ברה"ר והא דלא הוצרך רב לפרש דפשיטא הוא דלא עדיף ממשיכה אי נמי סתם חצרות סמוכים פתחיהן לצד רה"ר ולא לרה"ר עצמו לכך לא הוצרך לפרש וא"ת דבהמוכר את הספינה (ב"ב דף פד:) אמרינן רב ושמואל דאמרי תרוייהו כליו של אדם קונה לו בכל מקום חוץ מרה"ר משמע דמדד והניח על גבי סימטא לא קני אלא דוקא כליו קונה לו והכא אמר רב דקונה בסימטא וי"ל דהתם מיירי כשהיה מתחילה מונח בכליו קודם קנין ולא שהניח המוכר שם בשעת מכירה אבל הניח על גבי קרקע של סימטא לשם קנין קונה ועוד י"ל דהכא מיירי אפי' יצאת מיד לרה"ר דלענין להתחייב באונסין קניא משיכה ברה"ר אף על גב דלא קניא לענין מקח כמו שואל קורדום לרב הונא דאמר לקמן דקני במשיכה להתחייב באונסין אף על גב דלא קניא לחזרה:

    וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה - תימה דתניא בתוספתא'. בקע בקורדום של הקדש בא חבירו ובקע בו ובא חבירו ובקע בו כולם מעלו וליכא למימר דאיירי בקורדום כלי שרת ששוחטין בו שאין יוצא לחולין כדתנן בפרק הנהנין (מעילה דף יט:) אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בבהמה וכלי שרת בלבד דהא קתני סיפא נטלו ונתנו לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל ובעולה נתנו לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו בה ואין נראה לר"י נמי דהתם איירי בשלא נתכוונו לגזול אלא כל אחד דעתו להחזירו אחר בקוע ולא יצא לחולין אלא מה שנתכוון לגזול דהא קי"ל. שואל שלא מדעת גזלן הוי וקים ליה כוליה ברשותיה אלא נראה לר"י דתוספתא איירי בגזברים המסורות להן קרדומות של הקדש דכל אחד מעל לפי שנהנה ואינו יוצא לחולין שהרי לא נתכוונו להוציא מרשות שהוא שם כדפי' לעיל. וסיפא דקתני נתנו לחבירו היינו לחבירו שאינו גזבר ואפילו בלא בקוע מעל לפי שנתכוון להוציא מרשותו והא דתנן בהנהנה אין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי שרת בלבד כיצד רכב על בהמה ובא חבירו ורכב התם איירי בשאינם גזברים דאי בגזברים אפילו קדושת דמים נמי כולם מעלו ובמשאיל קורדום לחבירו דקאמר הכא היה נראה לר"י לכאורה שיצא כל הקורדום לחולין בשאלה זו ולכך חבירו מותר לבקע בו לכתחילה ומ"מ לא מעל אלא לפי טובת הנאה שבו אע"פ שההפסד כולו להקדש ולפי זה נוטל אבן או קורה של הקדש נמי לא מעל אלא לפי טובת הנאה שבו אך קצת קשה לר"י דא"כ למה הוצרך לפרש לפי טובת הנאה כיון שבכל הזמן שנתנה לחבירו לא מעל יותר וע"כ נראה לו יותר שאינו יוצא לחולין אלא אותה הנאה שנותן לשואל ומותר לבקע עד זמן השאלה ולא יותר ובנותנו לחבירו דעלמא מעל לפי כולה ואין להקשות איך מותר לבקע כיון שמעורב באותו קורדום חולין והקדש מאי שנא ממשכיר ביתו והקדישו דאם דר בו השוכר מעל (ערכין דף כא.) בשביל שמעורב חלקו בשל הקדש וי"ל כיון שהשאילו ומעל בשאלה יצאת כל הנאת בקוע לחולין ואין מעורב בה מן הקדש כלום וא"ת כיון דבנתן לחבירו מעל לפי כל מה שהוציא מרשות הקדש ונתן לחבירו גם בכאן ימעול לפי כל מה ששוה הנאת בקוע וי"ל דבנתן מועיל כדין לפי כולה כי כולה הפסיד להקדש אבל כאן לא הפסיד להקדש אלא מה שנפחת הקורדום ע"י בקוע וטובת הנאה דשאלה הוי טפי:

    כך תקנו משיכה בשומרים - לא להתחייב באונסין קאמר דהא שומר חנם בלא משיכה חייב בפשיעה כדאמרינן פרק האומנין (לעיל בבא מציעא דף פ:) דהנח לפני שומר חנם והוא הדין שומר שכר בגניבה ואבידה ואי אשואל קאמר מדאורייתא נמי לא קני אלא במשיכה וליכא למימר דקאי אשוכר שתקנו משיכה ולא קנו מעות דהא שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ועוד מאי פליגא דאמר הכא אלא לענין חזרה קאמר דשוכר ושואל מיד שמשכו הבהמה מרשות הבעלים אין בעלים יכולין עוד לחזור והיינו דקאמר ופליגא דרב הונא:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Meiri

    זה שכתבנו שכל ששלחה המשאיל על יד שלוחו של שואל שלא נעשה זה שואל עליה עד שתגיע לרשותו פרשוה בבבא קמא בשכירו ולקיטו אבל אם יש עדים שמנהו שואל שליח על כך נתחייב באונסיה משהגיעה ליד שלוחו:

    מי שאמר לחברו השאילני פרתך והלה אומר ביד מי וזה משיב הכישה במקל והיא תבא אחרי ועשה המשאיל כן אע"פ שיצאה מרשות משאיל לא נתחייב שואל באונסיה עד שתגיע לרשותו ואם היתה חצרו של שואל לפנים מחצר המשאיל עד שהדבר בטוח שבהכשה זו הולכת לרשות השואל משיצתה מרשות המשאיל חייב ואפילו היו שם מקצת עקלתונות שהבהמה יכולה להתחבא לשם הואיל ומ"מ אין שם דרך פתוחה אלא לשם ויש פוסקין שבכל צד חייב משיצאה מרשות משאיל אחר שאמר לו הכישה והיא תבא אחרי ולא יראה כן:

    השואל קרדום או שאר כלים מחברו אע"פ שלא התחיל במלאכה ששאל בשבילה מכיון שמשך קנה להתחייב באונסיו ושלא להיות ביד המשאיל לחזור עד שיכלו ימי שאלה אם שאלו לזמן או עד שישלים מלאכתו אם שאלו למלאכה פלונית אבל בלא משיכה לא קנה כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים כמו שהתבאר:

    כשם שהקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה במכירה כך לענין שכירות הוא נקנה באחד מאלו אבל המטלטלין אין נקנין בשטר וחזקה אין ראוי לומר בהן ומעות אינן קונות מדברי סופרים ואין נקנין אלא את שדרכן בהגבהה בהגבהה ואת שאין דרכן בהגבהה במשיכה כמו שיתבאר במקומו:

    קדשי בדק הבית כיון שמעל אדם בהם בשגגה יצאו לחולין והנהנה אחריו פטור ודברים אלו ארכים ויש בהם כמה צדדין לפטור ולחיוב כמו שיתבאר במקומו ומ"מ מטעם זה הוא שאמרו כאן שהמשאיל קרדום של הקדש לחברו בשוגג מעל המשאיל ויצא לחולין בכדי שיעור טובת הנאה שנתחייב זה להקדש וחברו מותר לבקע בו לכתחלה וכן כל כיוצא בזה ומ"מ לפי כלו לא מעל הואיל וזה מחזירו להקדש ויש שואלין והרי במסכת מעילה אמרו שכל דבר שאין בו פגם מועל מיד וכל שהוא נפגם כשעושין בו מלאכה לא מעל עד שיפגום והרי קרדום דבר שנפגם או שנפחת הוא והיאך אתה אומר שמעל מיד ותירצו שלא אמרו כן אלא בגזבר עצמו שעושה בהם מלאכה ומכיון שאין כאן שנוי רשות לא מעל עד שיפגום אבל כל שהשאילה לאחר הואיל ויש כאן שנוי רשות מעל מיד ולי נראה שכל ששואלה לצורך דבר הפוגם מכיון שהשאילה זה לכך הרי היא כמי שפגמה הוא מאותה שעה שהרי על דעת הפגם השאילה:

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 99a

    Bava Metzia 99a. The full printed text of this folio side - 15 numbered segments, about 255 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Metzia 99a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026