Talmud Builders

    Bava Metzia 87b

    Back to index

    English translation — Bava Metzia 87b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1not at the time of the completion of its work, i.e., while it is still growing; and a laborer who works with produce detached from the ground after the completion of its work, when it is sufficiently processed and therefore subject to tithes; and a laborer who works with an item whose growth is not from the land.

    2GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters, that a laborer may eat from produce attached to the ground, derived? The Gemara answers: As it is written: “When you come into your neighbor’s vineyard, then you may eat grapes until you have enough at your own pleasure; but you shall not put any in your vessel” (Deuteronomy 23:25). The Gemara asks: We find a source for a vineyard; from where do we derive that a laborer may likewise eat from any other type of produce?

    3The Gemara answers: We derive it from a comparison to the case of a vineyard: Just as a vineyard is unique in that it is an entity whose growth is from the ground, and the laborer eats from it at the time of the completion of its work, i.e., when he is harvesting the grapes, so too with regard to any entity whose growth is from the ground and it is at the time of the completion of its work, a laborer may eat from it.

    4The Gemara challenges this derivation: What is notable about a vineyard? It is notable in that the owner of a vineyard is obligated in the mitzva of olelot , the obligation to leave incomplete clusters of grapes for the poor (see Leviticus 19:10). Accordingly, one should not be able to derive the halakha of other types of produce from the halakha of a vineyard. The Gemara explains: We derive the halakha that a laborer may eat from other crops from the halakha that he may eat standing grain. The Gemara asks: And from where do we derive that he may eat standing grain itself? The Gemara answers: As it is written: “When you come into your neighbor’s standing grain, then you may pluck ears with your hand; but you shall not move a sickle on to your neighbor’s standing grain” (Deuteronomy 23:26).

    5The Gemara responds: What is notable about standing grain? It is notable in that the owner of dough prepared from grain is obligated in the mitzva of ḥalla . The Gemara asks an incidental question: And from where do you know that this standing grain mentioned in the verse is the same standing grain whose owner is obligated in the mitzva of ḥalla ? Perhaps the Merciful One is discussing any standing produce, not only the five grains from which ḥalla must be separated.

    6The Gemara answers: The matter is derived by means of a verbal analogy between the term “standing” written here and the term “standing” written elsewhere. It is written here: “When you come into your neighbor’s standing grain” (Deuteronomy 23:26), and it is written there, with regard to harvesting the barley for the omer offering: “Seven weeks you shall count for yourself; from the time the sickle is first put to the standing grain” (Deuteronomy 16:9). Just as there, in the verse referring to the harvesting of the omer , it is the owner of standing grain who is obligated in the mitzva of ḥalla , as barley is one of the five grains, so too here, with regard to a laborer, it is discussing standing grain whose owner is obligated in the mitzva of ḥalla .

    7The Gemara resumes its discussion by reiterating its earlier question. The comparison between standing grain and other produce can be refuted as follows: What is notable about standing grain? It is notable in that the owner of dough prepared from grain is obligated in the mitzva of ḥalla . The Gemara answers: Let the case of a vineyard prove that this comparison is valid, as the mitzva of ḥalla does not apply to the produce of a vineyard, and yet a laborer may eat from it. The Gemara asks: What is notable about a vineyard? It is notable in that its owner is obligated in the mitzva of olelot . The Gemara responds: Let the case of standing grain prove that this is not a decisive factor, as its owner is not obligated in the mitzva of olelot and even so a laborer may eat from it.

    8Since no exact comparison can be drawn to either a vineyard or standing grain alone, the Gemara suggests a combined solution: The inference has reverted to its starting point. The aspect of this case, a vineyard, is not like the aspect of that case, standing grain. Their common denominator is that each one grows from the earth and at the time of the completion of its work the laborer may eat from it. So too, with regard to any type of produce that grows from the earth, at the time of the completion of its work, a laborer may eat from it.

    9The Gemara asks: What is unique about their common denominator? It is unique in that they have an aspect relating to the altar, i.e., the products of both a vineyard and standing grain differ from other types of produce in that they are both offered on the altar. Wine is brought for libations and flour in meal-offerings. The Gemara suggests tangentially: An olive should also be derived through this category of those products which a laborer may eat, as it too has an aspect relating to the altar, in the oil of meal-offerings.

    10The Gemara refutes this suggestion: And is the halakha of an olive derived from the common factor of the two types of produce mentioned earlier? But it itself is called the fruit of a vineyard [ kerem ], as it is written: “And he burned up both the piles of produce and the standing grain, and also the olive yards [ kerem zayit ]” (Judges 15:5). Rav Pappa said: This verse does not mean that an olive is considered the product of a vineyard, as in the verse it is called olive yard [ kerem zayit ], and it is not called a plain vineyard. Therefore, the halakha of olives must be derived by analogy from the common denominator.

    11The Gemara resumes its discussion: In any case, it is difficult, as there still has not been found a source according to which the halakha that a laborer may eat when he is working applies to all types of produce. Rather, Shmuel said: The verse states with regard to a laborer who may eat produce: “But you shall not move a sickle” (Deuteronomy 23:26). This serves to include all types of produce that are cut with a sickle.

    12The Gemara asks: But this word “sickle” is necessary to teach a different halakha with regard to a laborer: At the time of the sickle, i.e., when the work has been completed and the produce is being picked, you may eat. But when it is not yet the time of the sickle, you may not eat. If so, how can Shmuel use the term “sickle” as the source for the halakha that a laborer may eat all kinds of produce that are cut with a sickle?

    13The Gemara answers: That halakha , with regard to when a laborer may eat, is derived from the verse: “But you may not put any in your vessel” (Deuteronomy 23:25), as the Gemara will explain later. Therefore, the word “sickle” is not required to teach that halakha and can be used as the source of the halakha that a laborer may eat all kinds of produce that are cut with a sickle, as stated by Shmuel. The Gemara asks: Shmuel’s derivation works out well for any type of produce that requires a sickle for its harvest. But from where do we derive that the same applies to a type of produce that does not require a sickle for its harvest?

    14Rather, Rabbi Yitzḥak said that the halakha concerning which produce a laborer may eat is derived from a different source. The verse states: “Standing [ kama ]” (Deuteronomy 23:26), and the unmodified term kama serves to include any standing produce. The Gemara asks: But didn’t you say earlier that the term standing is referring specifically to standing produce whose owner is obligated in the mitzva of ḥalla , and not to other produce?

    15The Gemara answers: That matter applies before we derived a halakha from the mention of “sickle.” Now that a halakha was derived from “sickle,” any type of produce that requires a sickle for its harvesting is included, as stated earlier, and this applies even though the owner of that particular produce is not obligated in the mitzva of ḥalla . Accordingly, why do I need the term “standing”? It serves to include any standing produce.

    16The Gemara asks: And now that we have derived the halakha concerning which produce a laborer is entitled to eat both from the mention of “sickle” and from “standing,” why do I need the earlier verse: “When you come into your neighbor’s vineyard, then you may eat grapes until you have enough at your own pleasure; but you may not put any in your vessel” (Deuteronomy 23:25)?

    17The Gemara answers that Rava said: This verse is required for its unique halakhot , as it is taught in a baraita that the phrase “when you come [ tavo ]” is interpreted as follows: Coming [ bia ] is stated here, and coming is also stated there: “In the same day you shall give him his wages, and the sun shall not go down [ tavo ] upon it” (Deuteronomy 24:15). Just as there, in Deuteronomy, chapter 24, the verse is speaking of a laborer, so too here, in Deuteronomy, chapter 23, the verse is speaking of a laborer, despite the fact that this detail is not stated explicitly in the verse.

    18The baraita continues analyzing the verse: The phrase “in your neighbor’s vineyard” indicates that it is prohibited for a laborer to put the grapes in his vessel only while he is working in the vineyard of a Jew, but not in the vineyard of a gentile, where he may place grapes in his vessel. The Gemara digresses to discuss this point: This explanation works out well according to the one who says that robbery from a gentile is prohibited; this is why it was necessary for the verse to permit a laborer to eat the gentile’s grapes. But according to the one who says that robbery from a gentile is permitted, now that robbery itself is permitted, is it necessary to teach that a laborer in the vineyard of a gentile is permitted to put grapes in his vessel?

    19The Gemara answers: The one who maintains that robbery from a gentile is permitted interprets the phrase “in your neighbor’s vineyard” as teaching that a laborer may eat produce only in his neighbor’s vineyard, but he may not eat produce of consecrated property. The baraita continues: The term “then you may eat” indicates that a laborer must eat the entire grape and may not suck its juice and cast the rest away. The word “grapes” teaches that a laborer may eat only grapes by themselves and not grapes and something else, i.e., he may not use a condiment to make the grapes more palatable to enable him to eat an excessive amount.

    20The term: “At your own pleasure [ kenafshekha ]” (Deuteronomy 23:25), can also mean: As you are. Consequently, the term kenafshekha teaches that just as the halakha is concerning the owner of the vineyard himself, so is the halakha concerning you, the laborer himself: Just as the owner, alluded to by the term nafshekha , may eat from the produce before its labor is complete and is exempt from separating tithes, so too, the laborer himself may eat and is exempt from tithes.

    21The expression: “until you have enough” indicates that a laborer may eat until he is satiated, but he may not engage in excessive eating. The phrase “but you may not put any in your vessel” teaches that at a time when you put the grapes in the owner’s vessels, i.e., when harvesting the grapes, then you may eat, but at a time when you are not putting the grapes in the owner’s vessels, i.e., if the laborer is performing other tasks in the vineyard before harvesting, you may not eat.

    22§ Rabbi Yannai says: The owner of untithed produce is not obligated in the mitzva of tithing

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    בשעה שאינה גמר מלאכהכגון המנכש בבצלים:

    מאחר שנגמרה מלאכתןכגון נתפרסו עגוליו דמתניתין:

    ובדבר שאין גידולו מן הארץכגון החולב בהמותיו והמגבן:

    גמ' מנא הני מילידפועל אוכל במחובר:

    אתיא קמה קמהוהמקשה אומר גזירה שוה זו כדי להקשות ולומר אימא דלא אישתעי קרא אלא בחייבת בחלה כגון קמת מין דגן אבל בקמת קטנית לא:

    כי תבא ואכלת ענביםלקמן דריש ליה בפועל וסיפיה דקרא ואל כליך לא תתן משמע אלא לכליו של בעל הבית תתן אלמא בשעת גמר מלאכת חיבורן קאי:

    כי תבא בקמת רעךוגו' וחרמש לא תניף אלמא בשעת חרמש קאי:

    מהחל חרמש בקמההוא עומר הקרב בפסח שהוא בא מן השעורין שחייבין בחלה:

    צד מזבחיין לנסכים וסולת למנחות:

    ואתי נמי זיתבהאי דינא דאית בה צד מזבח והוא שמן למנחות אבל שאר מיני אילנות וזרעים לא:

    וזית במה הצד אתיבתמיה וכי מדרשא בעי למילפיה הא בכלל כרם הוא:

    בשעת חרמששהוא גמר מלאכה:

    מאל כליךכדמפרש לה לעיל ולקמן קדריש לה הכי:

    תינח דבר חרמש הואכגון קטנית:

    דלאו בר חרמשכגון המוסק בזיתים והגודר בתמרים:

    בעלי קמההעומדים בקומה בארץ והכל בכלל:

    והא אמרת קמה דמיחייבא בחלה הואכלומר והא כבר אותבינא דאיכא למילף בג"ש דבקמה בת חלה קאי:

    הני מילידאיכא למיפרך ההיא פרכא:

    מקמי דדרשינן חרמשלרבות קטנית:

    השתאדדרשינן חרמש ליתא לג"ש ואיתרבי קמה לרבות כל בעלי קמה:

    כרם רעךואל כליך לא תתן אבל כרם כותי תתן:

    הניחא וכו'פלוגתא בהגוזל ומאכיל (ב"ק דף קיג.):

    ולא של הקדשאסור לאכול:

    ולא מוצץהיין וזורק החרצנים:

    ולא ענבים ודבר אחרלטבול ענבים במלח למתקן שיאכל הרבה:

    כנפשךכאילו הן שלך:

    מה נפשך אוכל ופטור מן המעשרדהא לא נגמרה מלאכתו למעשר דתנן (מעשרות פ"א מ"ז) יין משירד לבור:

    אף פועל אוכל ופטורולא אמרינן הואיל דבאגריה אכיל על כרחו של בעל הבית הוה ליה כמקח ומקח קובעת למעשר אף דבר שלא נגמרה מלאכתו כיון דזבניה אחשביה:

    אין הטבל מתחייבאפילו מירחו בכרי בשדה:

    בבא מציעא 87 עמוד ב

    1בשעה שאין גמר מלאכה, ובתלוש מן הקרקע מאחר שנגמרה מלאכתו, ובדבר שאין גידולו מן הארץ.

    Gemara

    2מנא הני מילי, דכתיב: ״(דברים כג״, כה) ״כי תבא בכרם רעך ואכלת״. אשכחן כרם, כל מילי מנא לן?

    3גמרינן מכרם: מה כרם מיוחד, דבר שגידולי קרקע, ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו אף כל דבר שגידולי קרקע, בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו.

    4מה לכרם שכן חייב בעוללות! גמרינן מקמה. קמה גופה מנא לן? דכתיב: ״(דברים כג״, כו) ״כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילות בידך״.

    5מה לקמה שכן חייבת בחלה! וממאי דהאי קמה קמה דמתחייבת בחלה היא? דלמא כל קמה קאמר רחמנא!

    6אתיא ״קמה״ ״קמה״, כתיב הכא ״כי תבא בקמת רעך״, וכתיב ״התם (דברים טז״, ט) ״מהחל חרמש בקמה״. מה התם קמה דמיחייבא בחלה, אף הכא נמי קמה דמיחייבא בחלה.

    7איכא למיפרך: מה לקמה שכן חייבת בחלה! כרם יוכיח. מה לכרם שכן חייב בעוללות! קמה תוכיח.

    8וחזר הדין: לא ראי זה כראי זה. הצד השוה שבהן שכן דבר שגידולי קרקע, ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו. אף כל דבר שגידולי קרקע בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו.

    9מה להצד השוה שבהן, שכן יש בהן צד מזבח. ואתא נמי זית, דאית ביה צד מזבח!

    10וזית במה הצד אתי? הוא גופיה כרם איקרי, דכתיב: ״(שופטים טו״, ה) ״ויבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית״! אמר רב פפא: ״כרם זית״ אקרי, ״כרם״ סתמא לא אקרי.

    11מכל מקום קשיא! אלא אמר שמואל: אמר קרא ״וחרמש״ לרבות כל בעלי חרמש.

    12והאי ״חרמש״ מיבעי ליה: בשעת חרמש אכול, שלא בשעת חרמש לא תיכול!

    13ההוא (דברים כג, כה) מואל כליך לא תתן נפקא. תינח דבר חרמש, דלאו בר חרמש מנא לן?

    14אלא אמר ר' יצחק: אמר קרא ״קמה״ לרבות כל בעלי קמה. והא אמרת: ״קמה״, קמה דמיחייבא בחלה!

    15הני מילי מקמי דניתי ״חרמש״, השתא דאתי ״חרמש״ איתרבי ליה כל דבר חרמש, ואף על גב דלא מיחייב בחלה. ״קמה״ למה לי לרבות כל בעלי קמה.

    16והשתא דנפקא לן מחרמש ומקמה ״כי תבא בכרם רעך״ למה לי?

    17אמר רבא, להלכותיו. כדתניא: ״כי תבא״, נאמר כאן ביאה, ונאמר להלן (דברים כד, טו) ״לא תבא עליו השמש״, מה להלן בפועל הכתוב מדבר, אף כאן בפועל הכתוב מדבר.

    18״בכרם רעך״, ולא בכרם כותי הניחא למ"ד גזל כותי אסור, היינו דאיצטריך קרא למישרי פועל. אלא למ"ד גזל כותי מותר השתא גזילה מותר, פועל מיבעיא?!

    19מוקים לה: ״בכרם רעך״ ולא של הקדש. ״ואכלת״ ולא מוצץ. ״ענבים״ ולא ענבים ודבר אחר.

    20״כנפשך״ כנפש של בעל הבית כך נפשו של פועל. מה נפשך אוכל ופטור, אף נפשו של פועל אוכל ופטור.

    21״שבעך״, ולא אכילה גסה. ״ואל כליך לא תתן״, בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל, ובשעה שאי אתה נותן לכליו של בעה"ב אי אתה אוכל.

    22אמר רבי ינאי: אין הטבל מתחייב במעשר׃

    Tosafot

    אימא דבר חרמש אכול דלאו בר חרמשכגון אילנות לא תיכול ואם תאמר ואמאי לא נילף מחרמש והא ליכא שום פירכא וי"ל דלהכי לא ילפינן מחרמש משום דהוו שני כתובים הבאים כאחד דאמאי איצטריך קרא למכתב כי תבא בכרם רעך לילף מחרמש אלא ודאי שני כתובים הבאים כאחד נינהו ואין מלמדין וכי דריש מקמה כל בעלי קמה על כרחך אצטריך כרם להלכותיו כדקאמרינן בסמוך:

    אמר רבא להלכותיו דתניא כו'תימה דמכל מקום למה נכתב כרם דהוה ליה למכתב כי תבא בשל רעך דהא קמה קמה דכתיב ב' פעמים דרשינן תרוייהו חד לרבות כל בעלי קמה וחד לאדם בתלוש והיינו משום דלא הוה ליה למכתב בקמת רעך אלא בשל רעך ושמא אצטריך ליה לשום דרשא:

    אלא למ"ד גזל כותי מותר כו'פי' בקונטרס דפלוגתייהו בהגוזל ומאכיל (ב"ק דף קיג.) וקשיא דהתם אפילו מאן דשרי לא שרי אלא הפקעת הלואתו אבל גזילה ממש מודו כולי עלמא דאסור אלא אור"י דפלוגתייהו לקמן בהמקבל (בבא מציעא דף קיא: ושם) דאיכא דשרי גזילתו ממש וא"ת למאן דאמר גזל כותי מותר מאי עביד ליה לקרא דוחשב עם קונהו דדרשינן בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיג:) ידקדק עם קונהו שלא יגלום עליו ולא יבא עליו בעקיפין ודרש מהתם דגזל הכותי אסור וליכא למימר דס"ל דקרא איירי כשידם תקיפה על עצמם דאם כן היכי קאמר קרא דיצא ביובל איך יצא ביובל והלא הכותי לא יניחנו לצאת ויש לומר דהיכא דאיכא חילול השם מודה דאסור שהכותי בטח עליו ונותן לו כל שכרו והוה חילול השם אם היה יוצא בחזקה קודם היובל:

    רעך ולא של הקדשדס"ד כי היכי דשרי רחמנא איסור גזל שאוכל משל חבירו הכי נמי הוה אמינא דשרי בשל הקדש תימה דתניא בפ' ולד חטאת (מעילה דף יג.) הפועלים לא יאכלו גרוגרות הקדש וכן פרה לא תאכל כרשיני הקדש ומפיק לה בגמרא מדכתיב לא תחסום שור בדישו דישו שלך ולא דישו של הקדש ואף אפועלים יליף ליה דה"נ לענין גמר מלאכה דמעשר לא גמרינן בפועל אלא מדיש וא"כ רעך למה לי למעוטי הקדש ועוד למאי אצטריך רעך ג' פעמים חד בכרם ושנים בקמה דחד למעוטי הקדש וחד דריש ליה לקמן (בבא מציעא דף פח:) לשור במחובר ושלישי למאי אתא ולמאן דדריש לשור במחובר מקרא אחרינא גם השני אייתר ושמא לשום דרשא אצטריך ליה:

    שבעך ולא אכילה גסהאי לאו דכתיב שבעך הוה ממעטינן מואכלת אכילה גסה דאכילה גסה לא שמה אכילה ולא הוה דרשינן ואכלת ולא מוצץ דשתיה. בכלל אכילה אבל השתא דכתיב שבעך ולא אכילה גסה אייתר ואכלת למדרש מיניה ולא מוצץ:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    ההוא מיבעי ליה בשעת חרמש אכולדקרא הכי קאמר, כי תבא בקמת רעך למלאכה וקטפת מלילות בידך לאכול, אבל חרמש שהוא בידך לקצור לצורך בעל הבית, לא תניפנו אפילו על המלילות שאתה נוטל לאכול. וא"ת אמאי דרשי ליה הכי, לימא ללאו הוא דאתא ולא לשעת חרמש. וי"ל דנפקא לן מדכתיב וחרמש לא תניף, דמשמע וחרמש שהוא בידך לא תניפנו על קמת רעך לצרכך, ואי ללאו בלחוד, הוי ליה למימר וקטפת מלילות בידך ולא תניף חרמש על קמת רעך. (שיטמ"ק).

    והא אמרת קמה קמה לגזירה שוהוא"ת והא אין אדם דן גזרה שוה מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו עד הלכה למשה מסיני, וכיון דלא קיימא, היכי הוו דרשי לה מעיקרא. י"ל דלא היו דנין לה בגזרה שוה ממש, אלא כעין מה מצינו, דכיון שמצינו קמה דמחייבת בחלה אף אני אומר דלא זכתה לו תורה לפועל אלא כעין אותה קמה ויד פועל על התחתונה. ורש"י כתב שהמקשה אומר ג"ש זו כדי להקשות, ולומר דגזירה שוה דקמה קמה ודאי מקובלת היתה בידם מסיני, אלא דלא ידיע להו למאי אי להא אי למילתא אחריתי, שכל הגזרות שוות כך נמסרו לנו ממרע"ה קמה קמה לג"ש, אבל אינו ידוע לנו בפירוש מאי זהו מהם נאמרה, ועל כן נחלקו בהם בתלמוד בכמה מקומות, ואלו היו כן מקובלות מסיני בפירוש לא תפול בהם המחלוקת. (שיטמ"ק).

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 87b

    Bava Metzia 87b. The full printed text of this folio side — 22 numbered segments, about 435 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    בשעה שאינה גמר מלאכה כגון המנכש בבצלים:

    מאחר שנגמרה מלאכתן כגון נתפרסו עגוליו דמתניתין:

    ובדבר שאין גידולו מן הארץ כגון החולב בהמותיו והמגבן:

    גמ' מנא הני מילי דפועל אוכל במחובר:

    אתיא קמה קמה והמקשה אומר גזירה שוה זו כדי להקשות ולומר אימא דלא אישתעי קרא אלא בחייבת בחלה כגון קמת מין דגן אבל בקמת קטנית לא:

    כי תבא ואכלת ענבים לקמן דריש ליה בפועל וסיפיה דקרא ואל כליך לא תתן משמע אלא לכליו של בעל הבית תתן אלמא בשעת גמר מלאכת חיבורן קאי:

    כי תבא בקמת רעך וגו' וחרמש לא תניף אלמא בשעת חרמש קאי:

    מהחל חרמש בקמה הוא עומר הקרב בפסח שהוא בא מן השעורין שחייבין בחלה:

    21 more comments on this page.

    Rashi on Bava Metzia 87b · Sefaria

    Tosafot

    אימא דבר חרמש אכול דלאו בר חרמש כגון אילנות לא תיכול ואם תאמר ואמאי לא נילף מחרמש והא ליכא שום פירכא וי"ל דלהכי לא ילפינן מחרמש משום דהוו שני כתובים הבאים כאחד דאמאי איצטריך קרא למכתב כי תבא בכרם רעך לילף מחרמש אלא ודאי שני כתובים הבאים כאחד נינהו ואין מלמדין וכי דריש מקמה כל בעלי קמה על כרחך אצטריך כרם להלכותיו כדקאמרינן בסמוך:

    אמר רבא להלכותיו דתניא כו' תימה דמכל מקום למה נכתב כרם דהוה ליה למכתב כי תבא בשל רעך דהא קמה קמה דכתיב ב' פעמים דרשינן תרוייהו חד לרבות כל בעלי קמה וחד לאדם בתלוש והיינו משום דלא הוה ליה למכתב בקמת רעך אלא בשל רעך ושמא אצטריך ליה לשום דרשא:

    אלא למ"ד גזל כותי מותר כו' פי' בקונטרס דפלוגתייהו בהגוזל ומאכיל (ב"ק דף קיג.) וקשיא דהתם אפילו מאן דשרי לא שרי אלא הפקעת הלואתו אבל גזילה ממש מודו כולי עלמא דאסור אלא אור"י דפלוגתייהו לקמן בהמקבל (בבא מציעא דף קיא: ושם) דאיכא דשרי גזילתו ממש וא"ת למאן דאמר גזל כותי מותר מאי עביד ליה לקרא דוחשב עם קונהו דדרשינן בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיג:) ידקדק עם קונהו שלא יגלום עליו ולא יבא עליו בעקיפין ודרש מהתם דגזל הכותי אסור וליכא למימר דס"ל דקרא איירי כשידם תקיפה על עצמם דאם כן היכי קאמר קרא דיצא ביובל איך יצא ביובל והלא הכותי לא יניחנו לצאת ויש לומר דהיכא דאיכא חילול השם מודה דאסור שהכותי בטח עליו ונותן לו כל שכרו והוה חילול השם אם היה יוצא בחזקה קודם היובל:

    רעך ולא של הקדש דס"ד כי היכי דשרי רחמנא איסור גזל שאוכל משל חבירו הכי נמי הוה אמינא דשרי בשל הקדש תימה דתניא בפ' ולד חטאת (מעילה דף יג.) הפועלים לא יאכלו גרוגרות הקדש וכן פרה לא תאכל כרשיני הקדש ומפיק לה בגמרא מדכתיב לא תחסום שור בדישו דישו שלך ולא דישו של הקדש ואף אפועלים יליף ליה דה"נ לענין גמר מלאכה דמעשר לא גמרינן בפועל אלא מדיש וא"כ רעך למה לי למעוטי הקדש ועוד למאי אצטריך רעך ג' פעמים חד בכרם ושנים בקמה דחד למעוטי הקדש וחד דריש ליה לקמן (בבא מציעא דף פח:) לשור במחובר ושלישי למאי אתא ולמאן דדריש לשור במחובר מקרא אחרינא גם השני אייתר ושמא לשום דרשא אצטריך ליה:

    שבעך ולא אכילה גסה אי לאו דכתיב שבעך הוה ממעטינן מואכלת אכילה גסה דאכילה גסה לא שמה אכילה ולא הוה דרשינן ואכלת ולא מוצץ דשתיה. בכלל אכילה אבל השתא דכתיב שבעך ולא אכילה גסה אייתר ואכלת למדרש מיניה ולא מוצץ:

    Tosafot on Bava Metzia 87b · Sefaria

    Rashba

    ההוא מיבעי ליה בשעת חרמש אכול דקרא הכי קאמר, כי תבא בקמת רעך למלאכה וקטפת מלילות בידך לאכול, אבל חרמש שהוא בידך לקצור לצורך בעל הבית, לא תניפנו אפילו על המלילות שאתה נוטל לאכול. וא"ת אמאי דרשי ליה הכי, לימא ללאו הוא דאתא ולא לשעת חרמש. וי"ל דנפקא לן מדכתיב וחרמש לא תניף, דמשמע וחרמש שהוא בידך לא תניפנו על קמת רעך לצרכך, ואי ללאו בלחוד, הוי ליה למימר וקטפת מלילות בידך ולא תניף חרמש על קמת רעך. (שיטמ"ק).

    והא אמרת קמה קמה לגזירה שוה וא"ת והא אין אדם דן גזרה שוה מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו עד הלכה למשה מסיני, וכיון דלא קיימא, היכי הוו דרשי לה מעיקרא. י"ל דלא היו דנין לה בגזרה שוה ממש, אלא כעין מה מצינו, דכיון שמצינו קמה דמחייבת בחלה אף אני אומר דלא זכתה לו תורה לפועל אלא כעין אותה קמה ויד פועל על התחתונה. ורש"י כתב שהמקשה אומר ג"ש זו כדי להקשות, ולומר דגזירה שוה דקמה קמה ודאי מקובלת היתה בידם מסיני, אלא דלא ידיע להו למאי אי להא אי למילתא אחריתי, שכל הגזרות שוות כך נמסרו לנו ממרע"ה קמה קמה לג"ש, אבל אינו ידוע לנו בפירוש מאי זהו מהם נאמרה, ועל כן נחלקו בהם בתלמוד בכמה מקומות, ואלו היו כן מקובלות מסיני בפירוש לא תפול בהם המחלוקת. (שיטמ"ק).

    Rashba on Bava Metzia 87b · Sefaria

    Meiri

    דברים אלו שכתבנו כלם מן התורה הם ואע"פ שלא נזכר בתורה אלא כרם וקמה והיה לנו לומר בכרם שכן חייב בעוללות ובקמה שכן חייבת בחלה ובצד השוה שכן יש בהם צד מזבח מה שאין כן בפירות חוץ מן הזית שהבכורים אינן למזבח כתוב בתורה חרמש לרבות כל בעלי חרמש ואין אומרים דבר חרמש איכול דלאו בר חרמש כגון פירות אילן לא תיכול שכבר בא קמה לרבות כל בעלי קמה ר"ל העומדים בקמה בארץ בין קמה החייבת בחלה כגון חמשת המינין בין שאינה חייבת בחלה כגון קטניות בין פירות האילן:

    הפועל שנשכר לגוי אינו אוכל אלא ברשות שמא לא ידע בדין תורה שלנו ויחשדנו בגזלן וכן הפועל בשל הקדש אינו אוכל שנאמר רעך ולא של הקדש:

    היתר זה לא נאמר אלא בפועל הא אחר הבא לשם אסור לאכול וכשהפועל אוכל בענבים אסור לו לאכלם דרך מציצה ולזרוק קליפות וגרעינים מפני שהוא נותן מקום לאכילה מרובה אלא אוכל דרך אכילה והוא שנאמר ואכלת ולא מוצץ וכן לא יאכל דבר אחר עמהם כגון שיאכלם בפת או במלח כדי להוסיף באכילתן ולא יאכל בהם אכילה גסה אלא יאכל עד שישבע ודיו שנא' שבעך ולמה נאמר כנפשך מה נפשך אוכל ופטור מן המעשר אף הפועל אוכל ופטור מן המעשר ואין אומרים הואיל ובשכרו הוא אוכל הרי הוא כמקח והמקח קובע מדברי סופרים אלא אוכל ופטור:

    Meiri on Bava Metzia 87b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה דלאו בר חרמש כגון המוסק בזתים כו' עכ"ל דלפום סברא דהשתא זית במה הצד נמי לא אתי דה"ל ב' כתובים בר חרמש וכרם כמ"ש התוס' ודו"ק:

    תוס' בד"ה רעך ולא כו' וחד דריש ליה לקמן לשור במחובר כו' ולמאן דדריש לשור במחובר מקרא כו' עכ"ל כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 87b · Sefaria

    Maharam

    ד"ה אימא דבר חרמש אכול וכו' עד וכי דריש מקמה וכו' ע"כ אצטריך כרם להלכותיו. ר"ל דדוקא כי דריש מקמה כל בעלי קמה הרי ע"כ אנו צריכין לומר דאתא כרם להלכותיו אבל אי לאו דרשה דקמה דאתא לרבות כל בעלי קמה לא הוה דרשינן כרם להלכותיו והוה ילפי' כל מילי מחרמש אלא הוה אמרי' דלהכי כתב קרא כרם משום דהוי שני כתובים הבאים כא' ואין מלמדין ולכך אין להקשות למה לה להגמ' לשנות אמר קרא קמה לרבות כל בעלי קמה לישני דילפי' כל מילי מחרמש וכרם אצטריך להלכותיו דאי לאו דרשה דקמה לא הוה אמרי' הכי וק"ל. ד"ה אמר רבא להלכותיו וכו' דלא ה"ל למכתב וכו' אלא בשל רעך. יש לדקדק א"כ לא לכתרב רחמנא לא חרמש ולא קמה אלא לכתוב כי תבא בשל רעך ויהא הכל בכלל ויש לתרץ בדוחק דאי הוה כתיב בשל רעך סתם הוה ילפינן סתום מן המפורש מכי תבא בכרם רעך והוה נמי אמרינן דדוקא כרם ולא דבר אחר דהא על כרחינו צריך למכתב כרם לשום דרשה כמו שכתבו התוס' לעיל מזה לכך אצטריך למכתב קמה וחרמש למילף כל בעלי קמה:

    ד"ה רעך ולא של הקדש וכו' עד וחד דריש ליח לקמן לאדם בתלוש וכו'. צ"ל לשור במחובר וכן בתר הכי דקאמר ולמאן דדריש לאדם בתלוש וכו' צ"ל לשור במחובר וכן הוא בהדיא לקמן (בבא מציעא דף פ"ה ע"ב):

    Maharam on Bava Metzia 87b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    גמרא מה לכרם שכן חייב בעוללות מה לקמה שכן חייבת בחלה. פירוש לאו למימרא דהא קולא היא דאדרבה חומרי נינהו אלא בתורת טעמא אתא מה להני שכן יש בהן קולא לממונא של בעל הבית שחייבו הכתוב לתת לאחרים חלה ועוללות וכשם שזיכה לאחרים בכך זיכה בו לפועל. הריטב"א ז"ל. וכן כתב רבינו חננאל ז"ל וזה לשונו: מה לכרם שכן חייב בעוללות שנאמר וכרמך לא תעולל וכשם שנתחייב בעל הכרם להניח עוללות לעניים כך חייב להניח הפועל לאכול מן הענבים אבל שאר הדברים שאין בהם לעניים כלום מנין. עד כאן.

    אתיא קמה קמה וכו' קשיא וכי אדם דן גזרה שוה מעצמו. ועוד דהא לא קיימא הך גזרה שוה. ואיכא למימר מפני שיד פועל על התחתונה גמרינן להך קמה מההיא בבנין אב אלא דגלי רחמנא בדוכתא אחרינא דבכל קמה אוכל. הראב"ד ולהלן תמצא עוד בזה.

    ואם תאמר ונילף מקמה דניזקין דכתיב ונאכל גדיש או הקמה ודרשינן בהכונס לרבות כל בעלי קומה. ויש לומר דמסתברא למדרש בקמת מבקמת ולא מהקמה. אי נמי ילפינן קמה האמורה אצל חרמש מקמה האמורה אצל חרמש. מה להצד השוה שכן יש בהם צד מזבח. אף על גב דכוסמין ושבולת שועל ושיפון אין בהם צד מזבח מכל מקום צד דגן מקרו. ואתי נמי זית במה הצד. תימה אמאי לא קאמר מה להצד השוה שבהם שיש בהם פרט ולקט מה שאין כן בזית כדאיתא פרק הזרוע. ויש לומר דניחא ליה לעשות הצד השוה בצד מזבח שהוא שוה בזה כמו בזה אבל פרט ולקט אינם שוים בשמם. ועוד יש לומר דאהני קרא דכרם זית לרבותא דפועל אוכל בו במה הצד שיש בו צד מזבח אבל אי לא כרם זית הוה אמינא אותו צד דפרט ולקט למעוטי זית. הרא"ש ז"ל. ועיין בתוספות ריש פרק כיצד מברכין.

    וחרמש לרבות כל בעלי חרמש פירוש דהאי קרא יתירה הוא ואתא לדרשא. ואם תאמר והא איצטריך לגופיה שלא יקטוף ויאכל בכליו ואף על גב דהא כתיב וקטפת מלילות בידך איצטריך וחרמש לעבור עליו בלא תעשה. יש לומר דאם כן לימא קרא וכלי לא תניף אי נמי לא תאכל אלא בקטיפה. ועוד דכל היכא דאיכא למדרשה לא מוקמינן בלאו כיון דאיכא עשה בר מהכי. והראשון יותר נכון. הריטב"א ז"ל.

    אימא דבר חרמש אבל וכו' ואם תאמר אמאי לא נילף מחרמש וכו'. ויש לומר דלהכי לא ילפינן מחרמש משום דהוי להו שני כתובין וכו' ככתוב בתוספות. וכתוב בגיליון תוספות אך קשה דטפי הוה לן למידרש מהלכותיו מלשני כתובים הבאין כאחד וכן בשיטת רבינו ברוך. עד כאן.

    ואכתי מיבעי ליה דבר חרמש אכול דלאו בר חרמש לא כלומר דבר שנלקט ביד לא תיכול. ואין לשון מיבעי ליה האמור כאן נאמר בדקדוק דהא קיימא לן דאפילו מוסק וגודר ביד אוכל והכי הוה ליה למימר ודילמא הכי קאמר קרא דבר חרמש אכול וכו' והכי פירושו אלא לא תילף מחרמש בלחוד נילף מחרמש ומקמה תרווייהו שבא זה ולימד על זה וכדמפרש ואזיל. ומאן דלא גריס אלא הכי נמי פירושה. הריטב"א. וזה לשון הרשב"א: ההוא מיבעי ליה בשעת חרמש אכול דקרא הכי קאמר כי תבא בקמת רעך למלאכה וקטפת מלילות בידך לאכול אבל חרמש שהוא בידך לקצור לצורך בעל הבית לא תניפנו אפילו על המלילות שאתה נוטל לאכול. ואם תאמר אמאי דרשי ליה הכי לימא ללאו הוא דאתא ולא לשעת חרמש. ויש לומר דנפקא לן מדכתיב וחרמש לא תניף דמשמע וחרמש שהוא בידך לא תניפנו על קמת רעך לצרכך ואי ללאו בלחוד הוה ליה למימר וקטפת מלילות בידך ולא תניף חרמש על קמת רעך. עד כאן.

    וזה לשון הרמב"ן הא דאמרינן ההוא מיבעי ליה בשעת חרמש וכו'. הכי משתמע קרא וקטפת מלילות בידך לאכול ולא תהא קוצר במגל לצורך אכילה שאם נתו דעתו על המלילות האלו לאכלן אינו רשאי לקצרן במגל אלא קוטפן בידו וכן אם קצרן במגל לצורך בעל הבית שוב אינו רשאי לאכלן דהוה ליה תלוש והוא עושה במחובר והעושה במחובר אינו אוכל בתלוש ומדלא כתב רחמנא ולא תקצור בחרמש משמע ליה וחרמש שאתה קוצר בו לא תניף לצורך עצמך על קמת רעך והכי נמי מדריש ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית ממיעוט דכליך. אי נמי משום דתרווייהו קראי יתירי נינהו דמרישא דקרא משמע ואכלת ולא שתוליך בידך וקטפת ולא שתקצור במגל אף על גב דמיבעי לן לעבור בלאו כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמי ללאו בלחוד והיינו דתניא בסיפרי כי תבא בקמת רעך יכול לעולם תלמוד לומר וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעל הבית מכלל שנאמר רעך פרט לאחרים רעך פרט לגבוה. וקטפת בידך שלא תהא קוצר במגל. וחרמש בשעה שאתה מניף חרמש אכול שלא בשעת חרמש לא תאכל והיינו רישא דברייתא דקתני יכול לעולם תלמוד לומר וכו'. והכי נמי תניא אידך התם כי תבא יכול לעולם תלמוד לומר ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית והדר דריש כוליה ומהדר ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית כלומר אותה שעה אתה אוכל ולא בשעה שאין אתה נותן כדאמרן בגמרין לאפוקי שאינו גמר מלאכו דהיינו עודר ומקשקש או מנכש בעשבים והוצרכתי לפרש זה מפני שראיתי לר"ם הספרדי שאמר העושה במחובר אינו אוכל אלא כשיגמור עבודתו והמבטל ממלאכתו ואוכל בשעת מלאכה הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר וחרמש לא תניף מפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו. וכמדומה לי שטעה בפירוש ברייתא זו שבספרי אלא קרא למאי דכתבינך אתא ואכילת פועל במחובר באכילתו בתלוש אוכל בשעה שהוא עושה ודומיא דבהמה דאוכלת בשעת מעשה דקרא כתיב לא תחסום שור בדישו. אלא דאשכחן בתוספתא העושה בכל גופו אוכל בכל שעה שירצה רבי יהודה אומר אינו אוכל אלא בשעה שפורק ובשעה שטוען מפני גזל מלאכתו של בעל הבית ופירושה העושה בכל גופו בין בידיו בין ברגליו אפילו בכתפו אוכל בכל שעה שירצה ורבי יהודה פליג שאינו אוכל אלא בשעה שאינו מתבטל ממלאכתו דהיינו בשעה שפורק וטוען דקסבר רבי יהודה תקנת חכמים היא שלא לאכול בזמן מלאכה כל זמן שאפשר לו לאכול שלא בביטול מלאכה כגון פורק וטוען ובהשבת אבדה דמתניתין פליגי דרבי יהודה סבר תקנו שיאכל בשעה שחוזרין מן הגת ולא יאכלו בשעת מלאכה ורבנן סברי. תקנו שיאכלו כן כדי שלא יאכלו בשעת מלאכוע ולא שאסרו עליהם כלום והלכתא כרבנן. ובנוטת משנתנו של רבינו ז"ל גרסינן וכולם לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה כגון פורק וטוען כלומר בשעת מלאכה שהיא גמר אבל לא קודם מלאכה ולאחר גמר מלאכה ממש אבל מפני השבת אבדה לבעליה אמרו אוכלין בהליכתם מאומן לאומן אף על פי שהוא קודם מלאכה ובחזרתן מן הגת אף על פי שהוא לאחר גמר מלאכה. ובשאר כל הנוסחאות גרסינן וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה ודא ודא אחת היא. עד כאן. וזה לשון הריטב"א ז"ל: ומצינו להר"ם במז"ל שכתב העושה במחובר אינו אוכל עד שיגמר מלאכתו והמבטל ואוכל בשעת מלאכה הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר וחרמש לא תניף מפי השמועה שמענו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יאכל. עד כאן. ויש אומרים דנפקא ליה הא מילתא למרן ז"ל מדתניא בסיפרי כי תבא יכול לעולם תלמוד לומר ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית והדר דריש כוליה קרא ומסיק ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית ומשמע ליה למרן ז"ל דכיון דדריש ליה מעיקרא ודריש ליה לבסוף דתרתי קתני ומעיקרא דריש ליה שלא יאכל פועל במחובר אלא כשהוא גמר מלאכה ולבסוף דריש ליה שלא יאכל אלא אחר שיגמור מלאכתו והכי נמי תניא התם כי תבא יכול לעולם תלמוד לומר וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעל הבית עד כאן. ומפרש לה מרן ז"ל שלא יניף לאכילתו בשעה שהוא עוסק במלאכתו. וזה תימה גדול דבכוליה פרקין מוכח דפועל אוכל בשעה שעוסק במלאכתו ומפני השבת אבדה לבעלים אמרו ז"ל שיאכל פועל כשהולך מאומן לאומן ובכוליה פרקין לא דרשינן הני קראי אלא למעוטי העושה במחובר בשעה שאינו גמר מלאכה והני מתנייתא דספרי הכי נמי מתפרשי ותרתי דרשי דחרמש לא תניף חדא מילתא היא והתם אורחין הוא לפרושי מעיקרא ולמהדר לפרושי לבסוף ובהדיא גרסינן בתוספתא העושה בכל גופו אוכל וכו'. והילכתא כרבנן ואפילו רבי יהודה לא קאמר אלא מדרבנן מפני השבת אבדה לבעלים עד כאן. עיין לקמן בדבור המתחיל וכולן לא אמרו וכו' בלשון הר"ן.

    ההוא מואל כליך נפקא תימה מנין לן בקמה דבעינן גמר מלאכה דמכרם לא ילפינן שכן פטור מחלה וחייב בעוללות. ויש לומר דמסתבר לדמויי כל האכילות יחד שיהיו דוקא בשעת גמר מלאכה. הרא"ש ז"ל.

    9 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 87b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Metzia, daf 87, Amud Bet, about 435 words in 22 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 22 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 115 words

      Opens “בשעה שאין גמר מלאכה, ובתלוש מן הקרקע…”

    2. Segment 219 words

      Opens “גמ׳ מנא הני מילי, דכתיב: (דברים כג,…”

    3. Segment 325 words

      Opens “גמרינן מכרם: מה כרם מיוחד, דבר שגידולי…”

    4. Segment 422 words

      Opens “מה לכרם שכן חייב בעוללות! גמרינן מקמה.…”

    5. Segment 517 words

      Opens “מה לקמה שכן חייבת בחלה! וממאי דהאי…”

    6. Segment 628 words

      Opens “אתיא ״קמה״ ״קמה״, כתיב הכא ״כי תבא…”

    7. Segment 716 words

      Opens “איכא למיפרך: מה לקמה שכן חייבת בחלה!…”

    8. Segment 831 words

      Opens “וחזר הדין: לא ראי זה כראי זה.…”

    9. Segment 916 words

      Opens “מה להצד השוה שבהן, שכן יש בהן…”

    10. Segment 1029 words

      Opens “וזית במה הצד אתי? הוא גופיה כרם…”

      Named: רב פפא.

    11. Segment 1113 words

      Opens “מכל מקום קשיא! אלא אמר שמואל: אמר…”

      Named: שמואל.

    12. Segment 1212 words

      Opens “והאי ״חרמש״ מיבעי ליה: בשעת חרמש אכול,…”

    13. Segment 1317 words

      Opens “ההוא (דברים כג, כה) מואל כליך לא…”

    14. Segment 1417 words

      Opens “אלא אמר ר' יצחק: אמר קרא ״קמה״…”

    15. Segment 1526 words

      Opens “הני מילי מקמי דניתי ״חרמש״, השתא דאתי…”

      Named: רבי ליה.

    16. Segment 1611 words

      Opens “והשתא דנפקא לן מחרמש ומקמה ״כי תבא…”

    17. Segment 1728 words

      Opens “אמר רבא, להלכותיו. כדתניא: ״כי תבא״, נאמר…”

      Named: רבא.

    18. Segment 1825 words

      Opens “״בכרם רעך״, ולא בכרם כותי הניחא למ"ד…”

    19. Segment 1915 words

      Opens “מוקים לה: ״בכרם רעך״ ולא של הקדש.…”

    20. Segment 2019 words

      Opens “״כנפשך״ כנפש של בעל הבית כך נפשו…”

    21. Segment 2127 words

      Opens “״שבעך״, ולא אכילה גסה. ״ואל כליך לא…”

    22. Segment 227 words

      Opens “אמר רבי ינאי: אין הטבל מתחייב במעשר…”

      Named: רבי ינאי.

    Sages named on this page

    • Rabbi Yannai · Fourth Generation of Tannaim

      Rabbi Yannai, a fourth-generation Tanna and a prominent teacher of Rabbi Yochanan, was known for his humility and deep understanding of Jewish…

      Source: Bava Metzia 87b · Segment 22 — “אמר רבי ינאי: אין הטבל מתחייב במעשר

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Bava Metzia 87b · Segment 11 — “…קשיא! אלא אמר שמואל: אמר קרא ״וחרמש״ לרבות כל…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Metzia 87b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026