Talmud Builders

    Bava Metzia 87a

    Back to index

    English translation — Bava Metzia 87a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1“And he urged them greatly” (Genesis 19:3), only after which they acquiesced? Rabbi Elazar says: From here we learn that one may decline the request of a lesser man, but one may not decline the request of a great man.

    2The Gemara continues analyzing the same passage. It is written: “And I will fetch a morsel of bread, and satisfy your heart” (Genesis 18:5), and it is written: “And Abraham ran to the herd, and fetched a calf tender and good” (Genesis 18:7). Rabbi Elazar said: From here we learn that the righteous say little and do much, whereas the wicked say much and do not do even a little.

    3From where do we derive this principle that the wicked say much and do not do even a little? We derive it from Ephron. Initially, it is written that Ephron said to Abraham: “A piece of land worth four hundred shekels of silver, what is that between me and you?” (Genesis 23:15). And ultimately it is written: “And Abraham listened to Ephron; and Abraham weighed to Ephron the silver, which he had named in the hearing of the children of Heth, four hundred shekels of silver, current money with the merchant” (Genesis 23:16), i.e., shekels that could be used in any location. This teaches that not only did Ephron take shekels from Abraham, he took from him only centenaria [ kantarei ], i.e., superior coins, as there is a place where they call a shekel a centenarius.

    4The verse states: “Make ready quickly three measures of flour, fine flour” (Genesis 18:6). The Gemara questions the apparent redundancy. It is written: “Flour,” and it is also written: “Fine flour.” Rabbi Yitzḥak says: From here we learn that a woman is more stingy with guests than a man. Sarah wanted to use merely flour, and Abraham persuaded her to use fine flour.

    5The Gemara continues its analysis of the verses. It is written: “Knead it, and make cakes” (Genesis 18:6), and two verses later it is written: “And he took curd, and milk, and the calf which he prepared” (Genesis 18:8). Abraham served these items to the guests, and yet he did not bring bread before them despite having instructed Sarah to prepare baked goods.

    6Efrayim Miksha’a, disciple of Rabbi Meir, says in the name of Rabbi Meir: Abraham, our forefather, would eat non-sacred food only when he was in a state of ritual purity, i.e., he treated his food as though it were consecrated to God. And Sarah, our foremother, menstruated that day, which rendered the baked goods ritually impure, preventing Abraham from handling them. Therefore, they could not serve bread to their guests.

    7The next verse states: “And they said to him: Where is Sarah your wife? And he said: Behold, in the tent” (Genesis 18:9). The Gemara explains that this verse serves to inform us that Sarah, our foremother, was a modest woman, as she remained inside while the guests were present. Rav Yehuda says that Rav says, and some say it is Rabbi Yitzḥak who says: The ministering angels, who visited Abraham in the guise of travelers, knew that Sarah, our foremother, was inside the tent. Rather, what was the purpose of their eliciting Abraham’s response: In the tent? It was in order to endear her to her husband, by accentuating Sarah’s modesty.

    8Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: They inquired about her in order to send her the cup of blessing. It is customary to recite Grace after Meals over a cup of wine, which is then distributed to those present. It is taught in the name of Rabbi Yosei: Why are there dots in the Torah scroll upon the letters alef , yod , and vav in the word “to him [ eilav ]”? These letters spell ayo , which means: Where is he? The Torah is teaching the proper etiquette, which is that a person should inquire of his hostess about his host, just as he should inquire about the welfare of his hostess from the host. The Gemara asks: But doesn’t Shmuel say: One may not inquire about the welfare of a woman at all, as this is immodest? The Gemara answers: A greeting by means of her husband is different. Asking a husband about his wife is not considered immodest.

    9The Gemara analyzes the verses that describe Sarah at the time: “And Sarah laughed within herself, saying: After I am waxed old [ veloti ] shall I have pleasure [ edna ]” (Genesis 18:12). Rav Ḥisda says: After the skin had worn out [ nitballa ] and become full of wrinkles, the skin once again became soft [ nitadden ] and her wrinkles smoothed out, and Sarah’s beauty returned to its place.

    10It is written that Sarah said: “And my lord is old” (Genesis 18:12), and it is written: “And the Lord said to Abraham: Why did Sarah laugh, saying: Shall I certainly bear a child, and I am old?” (Genesis 18:13). This verse indicates that the Holy One, Blessed be He, did not repeat to Abraham that which Sarah actually said, that her husband is old. Why did God change the wording of her statement so that she was referring to herself?

    11The school of Rabbi Yishmael taught: Peace is of such great importance that even the Holy One, Blessed be He, altered the truth for the sake of preserving peace, as it is stated: “And Sarah laughed within herself, saying: After I am waxed old shall I have pleasure, and my lord is old,” and it is written: “And the Lord said to Abraham: Why did Sarah laugh, saying: Shall I certainly bear a child, and I am old?”

    12In reference to Sarah having given birth to Isaac, the verse states: “And she said: Who would have said to Abraham that Sarah should nurse children?” (Genesis 21:7). The Gemara asks: How many children did Sarah nurse? Why does the verse use the plural form when she had only one child? Rabbi Levi says: That day when Abraham weaned his son Isaac, he prepared a great celebratory feast. All of the nations of the world were gossiping and saying to each other: See this old man and old woman who brought a foundling from the market and are saying: He is our son, and moreover they are making a great feast to bolster their claim.

    13What did Abraham, our forefather, do? He went and invited all of the great men of that generation, and Sarah, our foremother, invited their wives. Each and every one of the wives brought her child with her but did not bring her wet nurse. And a miracle occurred to Sarah, our foremother, and her breasts were opened like two springs, and she nursed all of these children. And still those people were gossiping and saying to each other: Even if Sarah, at ninety years of age, can give birth, can Abraham, at one hundred years of age, father a child? Immediately, the countenance of Isaac’s face transformed and appeared exactly like that of Abraham. Everyone exclaimed and said: “Abraham fathered Isaac” (Genesis 25:19).

    14§ The Gemara continues discussing Abraham: Until Abraham, there was no aging, i.e., old age was not physically recognizable. Consequently, one who wanted to speak to Abraham would mistakenly speak to Isaac, and vice versa: An individual who wanted to speak to Isaac would speak to Abraham, as they were indistinguishable. Abraham came and prayed for mercy, and aging was at last noticeable, as it is stated: “And Abraham was old, well stricken in age” (Genesis 24:1), which is the first time that aging is mentioned in the Bible.

    15Until Jacob, there was no illness leading up to death; rather, one would die suddenly. Jacob came and prayed for mercy, and illness was brought to the world, allowing one to prepare for his death, as it is stated: “And one said to Joseph: Behold, your father is sick” (Genesis 48:1), which is the first time that sickness preceding death is mentioned in the Bible. Until Elisha, one did not fall ill and then heal, as everyone who fell ill would die. Elisha came and prayed for mercy and he was healed, as it is written: “Now Elisha fell ill with his illness from which he was to die” (II Kings 13:14). By inference, one can derive that he had previously fallen ill with other illnesses from which he did not die.

    16The Sages taught: Elisha fell ill with three illnesses: One was due to the fact that he pushed Gehazi away with both hands, i.e., he banished Gehazi without granting him a chance to repent (see II Kings, chapter 5). One was due to the fact that he incited bears against young children (see II Kings 2:23–25). And one was the illness from which he died, as it is stated: “Now Elisha fell ill of his illness from which he was to die” (II Kings 13:14).

    17§ The mishna (83a) teaches that Rabbi Yoḥanan ben Matya said to his son: Rather, before they begin engaging in their labor, go out and say to them: The stipulation that food will be provided is on the condition that you have the right to claim from me only a meal of bread and legumes, which is the typical meal given to laborers. Rav Aḥa, son of Rav Yosef, said to Rav Ḥisda: Did we learn: Bread of legumes [ pat kitnit ], i.e., inferior-quality bread made of legumes, or did we learn: Bread and legumes [ pat vekitnit ]? Rav Ḥisda said to him: By God! That word vekitnit requires at its beginning the letter vav as large as an oar [ mordeya ] made of cypress wood [ deliberot ], i.e., pat vekitnit is undoubtedly the correct version.

    18§ The mishna teaches that Rabban Shimon ben Gamliel says: The son of Rabbi Yoḥanan ben Matya did not need to state this, as the principle is: Everything is in accordance with the regional custom. The Gemara asks: This term: Everything, serves to add what? What is the tanna including by this term? The Gemara answers: It serves to add that which we learned in a baraita : With regard to one who hires a laborer and said to him: I will pay you as one or two of the residents of the city are paid, he gives him wages in accordance with the lowest wage paid in that region. This is the statement of Rabbi Yehoshua. The Rabbis say: One divides the difference between the highest and lowest paid wages, thereby giving the wages to this laborer according to the average of the regional custom. This halakha is alluded to in the statement of Rabban Shimon ben Gamliel.

    19MISHNA: This mishna details the halakha that a laborer is permitted to eat from the produce with which he is working. And these laborers may eat by Torah law: A laborer who works with produce attached to the ground at the time of the completion of its work, e.g., harvesting produce; and a laborer who works with produce detached from the ground before the completion of its work, i.e., before it is sufficiently processed and thereby subject to tithes. And this is the halakha provided that they are working with an item whose growth is from the land. And these are laborers who may not eat: A laborer who works with produce attached to the ground

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    קנטרימשקל גדול שקורין צנטינ"ר מאה מנה:

    עובר לסוחרמלמד שבכל מקום היה מתקבל בשקל ואיכא דוכתא דקרו לקנטיר תיקלא:

    סולתעדיף מקמח:

    מכאן שהאשה עיניה צרה באורחיןהיא אמרה קמח והוא סולת:

    פירסה נדהחזר להיות לה אורח כנשים:

    כדי לחבבה על בעלהלהודיעו שהיא צנועה משאר חברותיה שאינה נראית וצריך לישאל אחריה:

    על איו שבאליו (נקוד)איו שלו נקוד והלמ"ד אינה נקודה:

    לימדה תורה וכו'והיינו נקודת איו דלא היו צריכין לישאל דיודעין היו שהיא באהל דכל נקודה עוקרת התיבה שאינה אלא לדרשה ודרוש מינה דרך ארץ:

    באכסניאאשת אושפיזא:

    על ידי בעלהלא שישאל לה לשלום אלא לבעלה ישאל מה שלום הגברת:

    קמטיןפרוצנ"ש:

    היא אמרה ואדוני זקןאמר לו הקב"ה שהיא אמרה ואני זקנתי:

    אסופיילד מן השוק ולא נודע של מי והמוצאו אוספו אל הבית:

    בעא רחמיכדי שיכירו בינו ובין בנו:

    בעא רחמי והוה חולשאשיחלה אדם לפני מותו ויצוה לביתו:

    ואתפחונתרפא:

    חליו אשר ימות בומכלל דחלה עוד שלא מת בו:

    כי מורדיא דלברותשם הנהר מורדיא עץ שרב החובל מנהיג בו הספינה לרחקה מן האבנים ומן המכשולים ובלע"ז גוביריניי"ל:

    ואמר לו בעל הביתהרי שכרך עלי כאחד מפועלי העיר:

    משמנין ביניהןלא בפחות ולא ביותר אלא כמנהג המדינה בינונית:

    מתני' ואלופועלין:

    אוכליןממה שעוסקין בו:

    גמר מלאכהכשתולשין אותו:

    עד שלא נגמרה מלאכתולמעשר ואם בר חלה הוא עד שלא נגמרה מלאכתו לחלה וטעמא דכולה מתני' מפרש בגמ' מקראי:

    בבא מציעא 87 עמוד א

    1(בראשית יט, ג) ״ויפצר בם מאד״? א"ר אלעזר: מכאן שמסרבין לקטן, ואין מסרבין לגדול.

    2כתיב: ״(בראשית יח״, ה) ואקחה פת לחם וכתיב ״(בראשית יח״, ז) ואל הבקר רץ אברהם אמר רבי אלעזר מכאן שצדיקים אומרים: מעט ועושים הרבה רשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים׃

    3מנלן מעפרון מעיקרא כתיב ״(בראשית כג״, טו) ארץ ארבע מאות שקל כסף ולבסוף כתיב ״(בראשית כג״, טז) וישמע אברהם אל עפרון וישקל אברהם לעפרון את הכסף אשר דבר באזני בני חת ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר דלא שקל מיניה אלא קנטרי דאיכא דוכתא דקרי ליה לתיקלא קנטירא׃

    4כתיב ״(בראשית יח״, ו) קמח וכתיב סלת א"ר יצחק מכאן שהאשה צרה עיניה באורחים יותר מן האיש׃

    5כתיב ״(בראשית יח״, ו) לושי ועשי עוגות וכתיב ״(בראשית יח״, ח) ויקח חמאה וחלב ובן הבקר ואילו לחם לא אייתי לקמייהו׃

    6אמר אפרים מקשאה תלמידו של רבי מאיר משמיה דרבי מאיר אברהם אבינו אוכל חולין בטהרה היה ושרה אמנו אותו היום פירסה נדה׃

    7(בראשית יח, ט) ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל להודיע ששרה אמנו צנועה היתה אמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי יצחק יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באהל היתה אלא מאי באהל כדי לחבבה על בעלה׃

    8רבי יוסי ברבי חנינא אמר כדי לשגר לה כוס של ברכה תני משום רבי יוסי למה נקוד על איו שבאליו לימדה תורה דרך ארץ שישאל אדם באכסניא שלו והאמר שמואל אין שואלין בשלום אשה כלל על ידי בעלה שאני׃

    9(בראשית יח, יב) אחרי בלותי היתה לי עדנה אמר רב חסדא אחר שנתבלה הבשר ורבו הקמטין נתעדן הבשר ונתפשטו הקמטין וחזר היופי למקומו׃

    10כתיב ״(בראשית יח״, יב) ואדוני זקן וכתיב ״(בראשית יח״, יג) ואני זקנתי דלא מותיב הקב"ה כדקאמרה איהי׃

    11תנא דבי רבי ישמעאל גדול שלום שאפי' הקב"ה שינה בו שנאמר ״(בראשית יח״, יב) ותצחק שרה בקרבה וגו' (בראשית יח, יב) ואדוני זקן וכתיב ״(בראשית יח״, יג) ויאמר ה' אל אברהם וגו' ואני זקנתי׃

    12(בראשית כא, ז) ותאמר מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה כמה בנים הניקה שרה אמר רבי לוי אותו היום שגמל אברהם את יצחק בנו עשה סעודה גדולה היו כל אומות העולם מרננים ואומרים ראיתם זקן וזקנה שהביאו אסופי מן השוק ואומרים בנינו הוא ולא עוד אלא שעושין משתה גדול להעמיד דבריהם׃

    13מה עשה אברהם אבינו הלך וזימן כל גדולי הדור ושרה אמנו זימנה את נשותיהם וכל אחת ואחת הביאה בנה עמה ומניקתה לא הביאה ונעשה נס בשרה אמנו ונפתחו דדיה כשני מעיינות והניקה את כולן ועדיין היו מרננים ואומרים אם שרה הבת תשעים שנה תלד אברהם בן מאה שנה יוליד מיד נהפך קלסתר פנים של יצחק ונדמה לאברהם פתחו כולם ואמרו (בראשית כה, יט) אברהם הוליד את יצחק׃

    14עד אברהם לא היה זקנה מאן דהוה בעי למשתעי בהדי אברהם משתעי בהדי יצחק בהדי יצחק משתעי בהדי אברהם אתא אברהם בעא רחמי והוה זקנה שנאמר ״(בראשית כד״, א) ואברהם זקן בא בימים׃

    15עד יעקב לא הוה חולשא אתא יעקב בעא רחמי והוה חולשא שנאמר ״(בראשית מח״, א) ויאמר ליוסף הנה אביך חולה עד דאתא אלישע לא הוה דחליש ואתפח אתא אלישע בעא רחמי ואתפח שנאמר ״(מלכים ב יג״, יד) ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו מכלל דחלה חלי אחריתי׃

    Baraita

    16תנו רבנן שלשה חלאין חלה אלישע אחד שדחפו לגיחזי בשתי ידיו ואחד שגירה דובין בתינוקות ואחד שמת בו שנאמר ״(מלכים ב יג״, יד) ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו:

    17אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית כו': אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב חסדא פת קטנית תנן או פת וקטנית תנן אמר ליה האלהים צריכה וי"ו כי מורדיא דלברות:

    18רבן שמעון בן גמליאל אומר אינו צריך הכל כמנהג המדינה: הכל לאתויי מאי לאתויי הא דתנן השוכר את הפועל ואמר לו כאחד וכשנים מבני העיר נותן לו כפחות שבשכירות דברי רבי יהושע וחכמים אומרים משמנין ביניהם:

    Mishna

    19ואלו אוכלין מן התורה העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה ובתלוש מן הקרקע עד שלא נגמרה מלאכתו ובדבר שגידולו מן הארץ ואלו שאין אוכלים העושה במחובר לקרקע׃

    Tosafot

    למה נקוד על איו שבאליובבראשית רבה אי"ו נקוד למ"ד אינו נקוד א"ר שמעון כל מקום שאתה מוצא כתב רבה על הנקודה אתה דורש את הכתב וכאן שהנקודה רבה אתה דורש את הנקודה איו אברהם אמר רבי עזריה כשם שאמרו לו לאברהם איה שרה כך אמרו לשרה איו אברהם וה"נ הוי פי' הכא אבל לפ"ה דפירש דמשום הכי נקוד דעל חנם שאלו לו קשה דהיה לו לנקד על איה שרה דהיא עיקר השאלה ששאלו עליה:

    על ידי בעלההיינו דוקא לשאול איה פלונית אבל לשאול בשלומה אפילו ע"י בעלה אסור כדאמרי' בפ' עשרה יוחסין (קדושין דף ע: ושם ד"ה אין ע"ש צ"ע קצת):

    פת קטנית תנןהא פשיטא דר' יוחנן אמר לבנו פת וקטנית ולא פת של קטנית אלא הכי מיבעיא ליה פת קטנית תנן ואפ"ה משמע שפיר פת הנאכלת עם הקטנית ולא משמע פת של קטנית וטעמא משום דאין רגילין לעשות פת של קטנית ונ"מ לאדם שאמר ליתן לפועליו פת קטנית שצריך ליתן להם פת וקטנית או דלמא פת וקטנית תנן אבל אם אמר לו פת קטנית בלא ו' הוי משמע פת של קטנית:

    ואלו אוכלין מן התורהמשום דאיירי מעיקרא בפועלים שאוכלים ע"י שפסקו להם מזונות או ע"י מנהג המדינה להכי נקט ואלו אוכלין מן התורה בלא פסק ובלא מנהג:

    במחובר בשעת גמר מלאכהפי' שאין צריכין עוד לקרקע כגון הקוצר והבוצר יצא המנכש והעודר ומפיק ליה בגמרא מואל כליך לא תתן בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית ובתלוש קודם גמר מלאכה היינו גמר מלאכה למעשר ובגמרא מפיק ליה מדיש:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    משמנין ביניהןוכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל שכן הדין בכיוצא בזה במי שאמר כדשיימי בי תלתא (עי' ע"ז עב, א) א"נ בפסק לפי דמים שמוכרין בעיר וכל כיוצא בזה, בכולן משמנין ביניהן. ושנו בתוספתא (פ ) לענין הפוסק על הפירות, הנותן מעות לחבירו ליתן לו פירות בגורן, חייב להעמיד לו כשער הבינוני, איזהו שער בינוני היו מהלכות משמונה מתשע מעשר נותן לו מתשע ע"כ. [מ"מ פ"ט ה"ב משכירות].

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 87a

    Bava Metzia 87a. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 639 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    קנטרי משקל גדול שקורין צנטינ"ר מאה מנה:

    עובר לסוחר מלמד שבכל מקום היה מתקבל בשקל ואיכא דוכתא דקרו לקנטיר תיקלא:

    סולת עדיף מקמח:

    מכאן שהאשה עיניה צרה באורחין היא אמרה קמח והוא סולת:

    פירסה נדה חזר להיות לה אורח כנשים:

    כדי לחבבה על בעלה להודיעו שהיא צנועה משאר חברותיה שאינה נראית וצריך לישאל אחריה:

    על איו שבאליו (נקוד) איו שלו נקוד והלמ"ד אינה נקודה:

    לימדה תורה וכו' והיינו נקודת איו דלא היו צריכין לישאל דיודעין היו שהיא באהל דכל נקודה עוקרת התיבה שאינה אלא לדרשה ודרוש מינה דרך ארץ:

    16 more comments on this page.

    Rashi on Bava Metzia 87a · Sefaria

    Tosafot

    למה נקוד על איו שבאליו בבראשית רבה אי"ו נקוד למ"ד אינו נקוד א"ר שמעון כל מקום שאתה מוצא כתב רבה על הנקודה אתה דורש את הכתב וכאן שהנקודה רבה אתה דורש את הנקודה איו אברהם אמר רבי עזריה כשם שאמרו לו לאברהם איה שרה כך אמרו לשרה איו אברהם וה"נ הוי פי' הכא אבל לפ"ה דפירש דמשום הכי נקוד דעל חנם שאלו לו קשה דהיה לו לנקד על איה שרה דהיא עיקר השאלה ששאלו עליה:

    על ידי בעלה היינו דוקא לשאול איה פלונית אבל לשאול בשלומה אפילו ע"י בעלה אסור כדאמרי' בפ' עשרה יוחסין (קדושין דף ע: ושם ד"ה אין ע"ש צ"ע קצת):

    פת קטנית תנן הא פשיטא דר' יוחנן אמר לבנו פת וקטנית ולא פת של קטנית אלא הכי מיבעיא ליה פת קטנית תנן ואפ"ה משמע שפיר פת הנאכלת עם הקטנית ולא משמע פת של קטנית וטעמא משום דאין רגילין לעשות פת של קטנית ונ"מ לאדם שאמר ליתן לפועליו פת קטנית שצריך ליתן להם פת וקטנית או דלמא פת וקטנית תנן אבל אם אמר לו פת קטנית בלא ו' הוי משמע פת של קטנית:

    ואלו אוכלין מן התורה משום דאיירי מעיקרא בפועלים שאוכלים ע"י שפסקו להם מזונות או ע"י מנהג המדינה להכי נקט ואלו אוכלין מן התורה בלא פסק ובלא מנהג:

    במחובר בשעת גמר מלאכה פי' שאין צריכין עוד לקרקע כגון הקוצר והבוצר יצא המנכש והעודר ומפיק ליה בגמרא מואל כליך לא תתן בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית ובתלוש קודם גמר מלאכה היינו גמר מלאכה למעשר ובגמרא מפיק ליה מדיש:

    Tosafot on Bava Metzia 87a · Sefaria

    Rashba

    משמנין ביניהן וכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל שכן הדין בכיוצא בזה במי שאמר כדשיימי בי תלתא (עי' ע"ז עב, א) א"נ בפסק לפי דמים שמוכרין בעיר וכל כיוצא בזה, בכולן משמנין ביניהן. ושנו בתוספתא (פ ) לענין הפוסק על הפירות, הנותן מעות לחבירו ליתן לו פירות בגורן, חייב להעמיד לו כשער הבינוני, איזהו שער בינוני היו מהלכות משמונה מתשע מעשר נותן לו מתשע ע"כ. [מ"מ פ"ט ה"ב משכירות].

    Rashba on Bava Metzia 87a · Sefaria

    Meiri

    לעולם מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול שהרי לאברהם אמרו לו מיד כן תעשה ובלוט נאמר ויפצר בם מאד:

    מדת צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה שנא' ואקחה פת לחם ואח"כ ואל בן הבקר רץ אברהם ורשעים מדתם לומר הרבה ואפילו מעט אין עושין שהרי נאמר בעפרון ביני ובינך מה היא ואח"כ וישקול אברהם לעפרון:

    אע"פ שאין שואלין בשלום אשה על ידי בעלה שואלין ומדה הגונה ומעלה לשאול באכסניא שלו שנאמר ויאמרו אליו איה שרה אשתך:

    ואע"פ שאין ראוי לתלמיד חכם לשנות במה ששמע ולומר דבר שאינו בדבר השלום מיהא מותר לשנות דרך צחות אמרו גדול השלום שאף הקב"ה שנה בו שנאמר ואדני זקן וכתוב אחריו ואני זקנתי:

    המשנה השניה והכונה להתחיל בה בביאור החלק השני וביאר במשנה זו באיזו עבודה הותרו פועלים לאכול ממין שעסוקין בו ובאיזו נאסרו ואמר על זה אלו אוכלין מן התורה העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה בתלוש מן הקרקע עד שלא נגמרה מלאכה ובדבר שגדולו מן הארץ אלו שאין אוכלין העושה במחובר לקרקע בשעה שאינו גמר מלאכה בתלוש מן הקרקע מאחר שנגמרה מלאכה ובדבר שאין גדולו מן הארץ אמר הר"ם אמרה תורה בשכיר שהתירה לו לאכול ואל כליך לא תתן וקבלנו בפירוש זה הפסוק בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית אינך אוכל ולפיכך אינך אוכל עד גמר מלאכה וכשיהיה הדבר שהוא עוסק בו תלוש מן הקרקע יש לו לאכול בשעת מלאכתו ולמדנו זה מדאמ' רחמנא לא תחסום שור בדישו וכמו שיאכל שור בתלוש כן יאכל הפועל והראיה על זה ממה שאמ' לא תחסום שור בדישו ולא אמר לא תדוש בשור חסום ר"ל שלא תהא חסימה בשום פנים לא לשור ולא לאדם:

    אמר המאירי אלו פועלים שהם אוכלים מן התורה במין העסוקים בו וכדכתוב כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך וכן כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילות בידיך ולמדו מפי השמועה שלא נאמרו דברים אלו אלא בשכיר ופועל שאם לא כן מהיכן הותר לו ליכנס שהוא אומר כי תבא אלא שכך הוא הענין כשתבא ברשות בעלים מצד שנשכרת להם לעבוד שם תהא רשות בידך לאכול וביאר עכשו על איזה צד והוא שאם עשה במחובר לקרקע אוכל בשעת גמר מלאכה ר"ל אוכל כשהוא עוסק באותה מלאכה שאין שם עוד מלאכה במחובר והוא כשתולש או קוצר או בוצר וכיוצא באלו והוא שאמרו ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל ואם עוסק בתלוש מן הקרקע אוכל כשהוא עוסק במלאכה שעדין לא נגמרה למעשר ליאסר באכילת עראי או לחלה אם הוא בר חלה כגון דש וזורה וחמר הממלא את הקפות ונושאן והדורך וכיוצא באלו ודוקא בדבר שגדולו מן הארץ כגון פירות אלו וכיוצא בהן אבל החולב והמגבן והמחבץ אין בו אכילה מן התורה ודברים אלו אין מנהג מבטלן שהרי מצות עשה להניחן בכך:

    ואלו הן שאין אוכלין מן התורה אלא שאם המנהג באותה העיר לאכול אף באלו או אם התנו אוכלין מן המנהג או מן התנאי אבל כל שאין בו מנהג ידוע ושכרן בסתם או שהיה שם מנהג ידוע ושכרן על דין תורה אין אוכלין העושה במחבר לקרקע במלאכה שאין זו גמר מלאכה במחובר כגון המנכש בבצלים ושומים וכיוצא באלו ופירשוה בגמ' אע"פ שתולש הקטנים והוא שעובדי אדמה נוהגים כן בבצלים קטנים שאין להם גידול ועוקרין אותן להרחיב מקום לגדולות ואע"פ שנגמרה מלאכתן של אלו הואיל ולא לצורך עצמן בא להם גמר מלאכתם אינו אוכל ובתלוש מן הקרקע אחר שנגמרה מלאכתו למעשר או אף לחלה אם הוא בר חלה כגון הלש והמקטף והאופה שכבר נגמרה מלאכתן לחלה הא אם נגמרה מלאכתו למעשר ולא לחלה אוכל וכגון שאחר שנמרחה התבואה ונגמרה למעשר שכרו לנשאו קודם שיעשר או לבור צרורות או לנפות ואם שכרו לאלו אחר שעשר אוכלין הואיל ובא לידי חיוב אחר ולא הגיע לכך כגון אלו שנפקעו מחיוב מעשר ולא נגמרו לחלה וכן כל כיוצא בזה כך כתבוה גדולי המחברים ומ"מ גדולי המפרשים חולקין בה שמאחר שנגמרה מלאכתו למעשר אינה חוזרת להיתרה וכן אינו אוכל בכל דבר שאין גדולו מן הארץ כגון חולב והמחבץ כמו שביארנו:

    זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה אלו הן:

    Meiri on Bava Metzia 87a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תוס' בד"ה פת קטנית תנן הא פשיטא דר' יוחנן אמר לבנו פת וקטנית כו' ואפ"ה משמע שפיר פת הנאכלת עם קטנית כו' ונ"מ לאדם כו' עכ"ל אבל אי לא הוה קמבעיא בדרבי יוחנן אלא אי אמר פת קטנית דהיינו של קטנית או פת וקטנית א"כ לא הוה לן נ"מ לענין דינא מידי ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 87a · Sefaria

    Maharam

    בתוס' ד"ה ואלו אוכלין וכו' משום דאיירי וכו' לפום ריהטא משמע דקשה לתוס' למה קתני מן התורה יותר מבכל מקומות במשנה ותירץ משום דאיירי לעיל וכו' אבל א"א לומר כן דהא לקמן בגמרא (בבא מציעא דף צ"ג) מישבה הגמרא לישנא דמן התורה שאינו מיותר דאתא לאשמועי' דיש אוכלין מהלכות מדינה כגון שומרי פירות ע"ש ע"כ צריך לומר דקשה לתוס' עטיפת הוי"ו דואלו אוכלין אמאי קאי דמשמע ואלו אוכלין מן התורה משא"כ אותן דקתני לעיל ממנו ואין להקשות א"כ מנא לה להגמרא דאתא לאשמועינן דיוקא דשומרי פירות שאוכלין מהלכות מדינה דלמא אגב דנקט לעיל שהפועלים אוכלין ע"י שפסקו להם מזונות או ע"י מנהג נקט הכא מן התורה כמו שכתבו התוס' הכא משום דא"כ הוה קשה התנא מאי אתא לאשמועינן מאי דקתני לעיל מזה כבר דקתני בשביל זה יתורא דמן התורה דבשלמא עטיפת הוי"ו שכתבו התוס' דתני אגב לעיל משום דדרך הלשון לשנות כן להוסיף וי"ו אגב דברים השנוים מקודם זה אבל יתורא אין דרך לשנות בשביל כך אלא דינא אתא לאשמועינן מדיוקא דשומרי פירות אוכלין בשעת שמירתן מהלכות מדינה:

    ה"ה במחובר בשעת גמר מלאכה פירוש שאין צריכין לקרקע וכו' ר"ל לאפוקי מפירוש רש"י דמשמע מלשונו שכל זמן שתולשן אפי' צריך עדיין לקרקע אוכל:

    Maharam on Bava Metzia 87a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    פת קטנית תנן או פת וקטנית תנן פירוש דנפקא מינה לענין דאי אמרת פת וקטנית תנן (אין) מערבין בה דלא איקרי פת. הריטב"א.

    הא דאמרי רבנן בשוכר את הפועל כאחד וכשנים מבני העיר משמנין ביניהם שמעינן מינה דכל כהאי גוונא לא אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה אלא כל היכא דתרווייהו היה להם לפרש אי נמי תרווייהו לא היה להם לפרש משמנים ביניהם וכן במוכר כדשיימי בי תלתא וכו'. ככתוב בנמוקי יוסף. הרמב"ן ז"ל. לאתויי הא דתנו רבנן השוכר את הפועל והיינו דקאמרי במתניתין הכל כמנהג המדינה כלומר לוקחים השני מנהגים והולכים אחר המנהג הגדול ואחר המנהג הקטן וזה פירוש הירושלמי שהביא הריא"ף מנהג מבטל הלכה אף על פי שהלכה רווחת היא המוציא מחברו עליו הראיה וכן השוכר טוען בפחות שבשכירות רצית לומר הבינותי מדבריך והפועל אומר לא נתכוונתי אלא על הגדול שבשכירות היה לנו לומר המוציא מחברו עליו הראיה ולא יתן לו אלא כפי הפחות לפיכך בא המנהג שבדרך בעלי בתים לפעמים לשכור ביוקר ועל כן היה לו לבעל הבית לפרש דבריו ולא עשה יפסיד חצי טענתו וכל פועל שמנהגו לפרקים להשכיר עצמו בפחות משאר פועלים ולא פירש דבריו יפסיד הוא חצי טענתו כיון ששניהם היו יודעים המנהג. אי נמי יש לפרש זה הירושלמי על משנתנו שאומרת מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב כלומר שאין יוצאין הפועלים למלאכתן אלא עד אמר חצי שעה לזריחת השמש ושיוצאין ממלאכתן קודם שעה אחת לשקיעת החמה עושין ואף על פי שפועל הכתוב בתורה הוא מזריחת השמש עד שקיעת החמה דמנהג מבטל הלכה. ה"ר יהונתן. וזה לשון הרמ"ך: ירושלמי זאת אומרת מנהג מבטל הלכה שבכל מקום המוציא מחברו עליו הראיה חוץ מזו שמשמנים ביניהם מפני המנהג ולא אמרינן דדעתו דבעל הבית אתרעא זילא אף על גב דאמר להו הרי אני שוכר אתכם כשנים ושלשה מפועלי העיר ואין הכי נמי אי תפסו טפי מממונו דבעל הבית אית לאהדורי ניהליה ההוא טופיאנא וצריך עיון. עד כאן.

    וחכמים אומרים משמנין ביניהם פירוש מחשבין הגדול שבשכירות והפחות שבשכירות וכולל זה עם זה ונותן לו חציו של שניהם וזהו בינוני. רבינו חננאל ז"ל. והריטב"א פירש בענין אחר וזה לשונו: משמנין ביניהם כלומר שנותן שכר הבינונים ואי איכא תרי בינונים או תלתא נותן מן האמצע. עד כאן.

    וזה לשון הראב"ד משמנים ביניהם. כלומר מן הבינונים ולא מן היתרים ולא מן הפחותים וזהו הכל כמנהג המדינה כלומר שתופסין המנהג השוה שבמדינה. עד כאן. וכתב הרא"ש די וידש וזה לשונו: כן נראה מסברא שאם נוהגים במדינה קצתם בבינונים וקצתם למעלה או למטה שראוי לידבק בצד השוה שבהם אבל אין זה הוראת לשון הכל כמנהג אבל מצד שעוזב אותו למנהג יש לנו להתנהג על דרך זה במקום שיהיה המנהג על דרכים שונים. עד כאן. ויש מפרשים שמין ביניהם את המלאכה אי שויא ביותר שבשכירות. הראב"ד. בירושלמי אמרו לענין הפוסק על הפירות הנותן מעות לחבירו ליתן לגורן חייב להעמיד לו שער בינוני איזהו שער בינוני היו לו פירות משמונה מתשעה מעשרה נותן לו מתשעה. עד כאן. ודוקא בהא אבל המוכר שור או בית סתם ויש לו שוורים ובתים הרבה מראהו גרוע שבהם וכדאמר התם בית בביתי אני מוכר לך שור בשוורי אני מוכר לך מראהו מת מראהו נפול ולאו דוקא באומר בית בביתי ושור בשוורי אלא אפילו באומר שור או בית סתם וכדמשמע במסכת נדרים. ומיהו הא דאמרינן פרדס אני מוכר לך אף על מי שאין בו רמונים הגיעו ההיא משום דקאי בגווה כדאיתא בפרק המקבל. ובשכירות פועלים נמי דוקא לפי שאמר כאחד וכשנים הא לאו הכי אין לו לתת לו כפחות שבהן כדכתיבנא בריש פירקין. הריטב"א. מתניתין: אלו אוכלין מן התורה העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה פירוש בשעת לקיטת הפירות שהוא נותן לכליו של בעל הבית ולאפוקי עודר ומנכש וכל שאר המלאכות שהם קודם לקיטת הפירות. והעושה בתלוש בדבר שלא נגמרה מלאכתו. כלומר שלא נגמרה מלאכתו לקבעו לתרומה ומעשר דלבתר הכי לא זכי ליה רחמנא וטעמא מוכח בגמרא וזו לא נצרכה אלא היכא שהיה רוצה לעשר ולאכול או בזמן שאין המעשר נוהג דאי לא פשיטא דאפילו בעל הבית אינו אוכל עד שיעשר. הריטב"א.

    כתוב בתוספות משום דאיירי מעיקרא בפועלים וכו' ומיהו בסוף פרקין משמע דנקט הכא מן התורה משום דקתני סיפא שומרי גנות ופרדסין אוכלין מהלכות מדינה אבל לא מן התורה גיליון תוספות.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 87a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' עד יעקב לא הוה חולשא עיין ב"ב דף ט"ז ע"ב תוס' ד"ה שכל. ועיין רש"י בחומש בראשית (כ"א) בפסוק ומת הילד וישלחה ובחזקוני שם:

    Gilyon HaShas on Bava Metzia 87a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    מִכָּאן שֶׁמְּסָרְבִין לְקָטָן וְאֵין מְסָרְבִין לְגָדוֹל (בראשית יט, ג) הקשו המפרשים ז"ל דהוה ליה למימר 'מִכָּאן דְּאֵין מְסָרְבִין לְגָדוֹל אֲבָל מְסָרְבִין לְקָטָן' כפי סדר המקראות דיליף הני תרי מילי דהא קרא ד'כֵּן תַּעֲשֶׂה' (בראשית יח, ה) קדים לקרא של 'וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד' (בראשית יט, ג). ונראה לי בס"ד הא דנקיט הכי משום דההוא קרא של וְכֵן תַּעֲשֶׂה לחודיה לאו משמע מיניה דאין מסרבין לגדול דלעולם יכול אדם לסרב לגדול ולא עביד בזה שלא כהוגן והא דלא סרבו המלאכים אלא אמרו 'כֵּן תַּעֲשֶׂה' זה היה מצד ענוה יתירה דהוה בהו אף על גב דשורת דרך ארץ יכולין לסרב לגדול אבל מכח פסוק של 'וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד' דמצינו דסרבו שמעינן דמסרבין לקטן והא דלא סרבו גבי אברהם אבינו ע"ה משום דאין מסרבין לגדול דאי משום דהיו נוהגין בענוה גם ללוט לא היו מסרבין דאף על גב דהוה קטן מאברהם אבינו ע"ה עם כל זה העניו אינו מפריש בין גדול לקטן ולגבי כולי עלמא מתנהג בענוה וכמו שאומרים וְנַפְשִׁי כְּעָפָר לַכּל תִּהְיֶה וכן אתמר בענוה מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָּל אָדָם. ועוד נראה לי בס"ד דילפותא דמסרבין לקטן דנפקא מן פסוק 'וַיִּפְצַר בָּם' אלימא דקרא מפורש הוא 'וַיִּפְצַר בָּם' אך מה שאמר אין מסרבין לגדול מן פסוק 'כֵּן תַּעֲשֶׂה' אינה ילפותה חזקה דיש לומר אין הכי נמי בתחלה סרבו והכתוב קיצר ולא פירש להדיה מה שסירבו בתחלה שכן דרכו של מקרא בכמה מקומות לקצר ואינו מפרש כל הדברים להדיה ולכן הקדים האי ילפותא דמסרבין לקטן דהיא אלימא טפי.

    מִכָּאן, שֶׁצַּדִּיקִים אוֹמְרִים מְעַט וְעוֹשִׂים הַרְבֵּה (בראשית יח, ה) אין להקשות אמאי עבד אברהם אבינו ע"ה הכי ולא חש דילמא הם נחפזים לילך ורק משום דאמר לו 'וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם' שאין צריך להתעכב בזה לא סירבו לגדול ואמרו 'כֵּן תַּעֲשֶׂה' ואיך הוא יעשה עסק הרבה של שחיטה ובישול שצריך להתעכב אצלו זמן הרבה? והיינו כי הוא היה חכם ומבין וידע מדבריהם דאין נחפזים לילך דאם כן היה להם להודיעו בפירוש שהם נחפזים כדי שימהר להביא. ומה שאמר רְשָׁעִים אוֹמְרִים הַרְבֵּה וַאֲפִלּוּ מְעַט אֵינָם עוֹשִׂים צריך להבין מהו זה המעט שהיה לו לעפרון לעשות ולא עשה? ונראה לי חדא שבקש קנטרין ולא עוד אלא לא רצה שישקול לו הקנטרין הכל בפעם אחת אלא רצה שישקלם ארבעה מאות פעמים כדי להרוויח ההכרעות (בראשית כג, טו).

    מִכָּאן, שֶׁהָאִשָּׁה צָרָה עֵינֶיהָ בָּאוֹרְחִים יוֹתֵר מִן הָאִישׁ (בראשית יח, ו) מקשים פשט הכתוב מורה הוא אמר 'קֶמַח' והיא אמרה 'סֹלֶת' ואם כן היה לה עין יפה? ונראה לי בס"ד דבלאו הכי קשא כיון דאברהם אבינו היה לו עין טובה אמאי לא אמר 'סֹלֶת'? ויש לתרץ קושיא זו שידע דשרה יש לה עין טובה ואין עיניה צרה באורחים לכן אמר 'קֶמַח' כדי שתאמר 'סֹלֶת' ובזה תתברר עין טובה שלה ולפי זה מוכרח לומר דאשה דעלמא עיניה צרה דאם כל אשה יש לה עין טובה מה חידוש יש במדתה של שרה כדי שבא לברר אברהם אבינו אותה בדבר זה מאחר דאיכא עין טובה בכמה וכמה נשים דעלמא. ונראה לי לפרש הטעם בנשי דעלמא דעיניהם צרה באורחין משום דנשים דברניות ולכן יש לה תאוה לדבר עם בעלה הרבה וקשה לה הכנסת אורחין לביתה דאז אינה יכולה להרבות בדברים עם בעלה כרצונה ועל כן עיניה צרה באורחין כדי שלא ירגילו לבוא לביתה.

    אַבְרָהָם אָבִינוּ אוֹכֵל חֻלָיו בְּטָהֳרָה הָיָה, וְשָׂרָה אִמֵּנוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם פֵּרְסָה נִדָּה (בראשית יח, ט). הנה בזה נראה לי בס"ד הטעם שאמר לה לושי ועשי עוגות דהכונה שתהיה מתחילת הלישה עד גמר האפיה על ידה וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל היינו כי אף על גב שהוא רוצה במהירות ואם כן ודאי יותר טוב שיסייעו השפחות בעסק זה עמה כדי שיהיה מהירות טפי אך הוא אוכל חולין בטהרה וחשש פן השפחות יפרסו נדה ויטמאו העיסה אבל משרה לא חש כי יודעה שלא פרסה נדה עדיין מילדותה לכך רצה שיהיה כל העסק בידה דוקא.

    אֶלָּא מַאי 'בָאֹהֶל'? כְּדֵי לְחַבְּבָהּ עַל בַּעְלָהּ (בראשית יח, ט) הקשה הרב פתח עינים דהוה ליה למימר אֶלָּא מַאי 'אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ'? ונראה לי בס"ד דתלמודא מקשה על תשובת אברהם אבינו ע"ה שאמר 'הִנֵּה בָאֹהֶל' מה השיב בזה על שאלת 'אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ' כי השואל יודע שהיא באהל ואינה עומדת בחוץ דְּכָל כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה ורק שואל באיזה אהל היא אם בזה שלפניהם או בשני או באהל בני אדם אחרים, כי אותו זמן לא היה להם בתים אלא כולם יושבי אוהלים הם ועל כן תשובה של 'הִנֵּה בָאֹהֶל' נראית קרה כשלג שהיה צריך לסיים המקום לומר באיזה אהל היא דעל זה היתה כונת השואל שהוא יודע שהיא באהל ואינה עומדת בחוץ ברשות הרבים. ותירץ תלמודא כי אברהם אבינו הבין שאין השואל רצונו לידע באיזה אהל היא יושבת דמה לו לידע זאת ולא היתה השאלה לצורך כלל אלא שאל כן כְּדֵי לְחַבְּבָהּ עַל בַּעְלָהּ ואין השואל רוצה תשובה על שאלתו אך משום דרך ארץ השיב תשובה זו לשואל לכך לא הוצרך להאריך לפרש באיזה אוהל יושבת אלא השיב בקצרה 'הִנֵּה בָאֹהֶל' מאחר שהבין שהשואל לא שאל כן כדי לקבל תשובה ורק שאל כן כדי לחבב את שרה על אברהם אבינו.

    לָמָּה נָקוּד עַל 'אַיוֹ' שֶׁבְּ'אֵֹלָיֹוֹ'? לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיִּשְׁאַל אָדָם בְּאַכְסַנְיָא שֶׁלּוֹ (בראשית יח, ט). קשה הדרך ארץ הוא שישאל על בעל הבית וכאן שאלו באשתו! ועוד איך ידענו זה מן נקודות שיש על 'אַיוֹ'? ונראה לי בס"ד אף על גב דהדרך ארץ הוא שישאל בבעל הבית לומר 'אַיוֹ' והיכא דבעל הבית יושב לפני אורח דלא שייך לומר 'אַיוֹ' אז ישאל באשתו לומר לו 'אַיֵּה אִשְׁתֶּךָ' וזהו כבודו וכאלו שאל בו ואמר 'אַיוֹ' וכן כאן אברהם אבינו ע"ה היה יושב לפניהם ולא שייך לומר 'אַיוֹ' והוכרחו לומר 'אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ' דאז כאלו אמרו 'אַיוֹ' נמצא אמרו 'אַיֵּה' במקום 'אַיוֹ' לכך נָקוּד עַל 'אַיוֹ' שֶׁבְּ'אֵֹלָיֹוֹ' לרמוז דאמרו אַיֵּה כאלו אמרו אַיוֹ.

    אַחַר שֶׁנִּתְבַּלָּה הַבָּשָׂר וְרַבּוּ הַקְּמָטִין, נִתְעַדֵּן הַבָּשָׂר וְנִתְפַּשְּׁטוּ הַקְּמָטִין וְחָזַר יֹפִי לִמְקוֹמוֹ. קשה מה טעם יש בתלונה זו ומה שייכות לזה מה שאמרה וַאדֹנִי זָקֵן (בראשית יח, יב)? ונראה לי בס"ד כי כפי הטבע איש זקן שבשרו כחוש ויש לו אשה יפה מאד ובחורה, תתגאה עליו וגם הוא יבוש ממנה ועל זה התלוננה שרה אמנו ע"ה שהיא חזרה לילדותה ויופיה והוא נשאר זקן הנה עתה חוששת שמא יחשוב בלבו שאני לבי גס ומתגאה עליו וכבודו קל בעיני והיה מן הראוי שגם הוא יחזור לבחרותו ולכן אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה וכו' כדי שיוכיח את שרה ובודאי תכחיש מפני כבודו ואז יבין אברהם אבינו שלא נתגאית עליו דהראיה כיחשה מפני כי יראה ממנו. ונראה לומר בס"ד שרצה הקדוש ברוך הוא לעשות סימן ורמז לישראל באמנו הראשנה היא שרה הצדקת זיע"א [זכותו יגן עלינו אמן] על הנהגתם בעולם הזה כי סוף הכבוד לבא ותחזור עטרה ליושנה ולא יתיאשו מאורך הגלות המר אשר בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ כי כן היה בשרה אמנו ע"ה אחר שנתבלה הבשר ורבו הקמטים באופן שאי אפשר להיות כפי הטבע והשערת השכל שתחזר עטרה ליושנה להיות אשה בחורה ועם כל זה אחר הזקנה הגמורה נתעדן הבשר ורבו הקמטים וחזר היופי למקומו כן יהיה לעתיד בב"א [במהרה בימינו אמן] אצל אומה הישראלית בניה של שרה שאחר עוצם הגלות המר תחזור עטרה ליושנה ויתקיים בנו מאמר הכתוב וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה (יחזקאל טז, יג).

    וְנַעֲשָׂה נֵס בְּשָׂרָה אִמֵּנוּ, וְנִפְתְּחוּ דַּדֶּיהָ כִּשְׁנֵי מַעְיָנוֹת, וְהֵנִיקָה אֶת כֻּלָּם. יש לדקדק למאי אצטריך למימר 'וְנִפְתַּח וְנִפְתְּחוּ דַּדֶּיהָ כִּשְׁתֵּי מַעְיָנוֹת' די לומר 'וְנַעֲשָׂה נֵס בְּשָׂרָהּ וְהֵנִיקָה אֶת כֻּלָּם'? ונראה לי בס"ד בא ללמדנו אל תתמה איך פה הילדים הטמאים ינק מדד הקדוש של שרה אמנו ע"ה ואיך יכנס בשר קודש בתוך חלל פה הטמא של אלו? ועוד יקשה לך דאכתי עדיין יש פתחון פה לליצים לומר דאין חלב בדדים ואין התנוק יונק כלום אף על פי שהדד בפיו ועושה בשפתיו תנועה של יניקה דכן דרכו של תנוק אם יניחו בפיו דד ריקן גם כן יעשה תנועה של יניקה שאפילו אם אדם מניח אצבעו בפיו גם כן ימצוץ ויעשה תנועה של יניקה ויאמרו גם זה כך הוא! על כן אמר הנס היה גלוי בכהאי גונא שנעשה בדדים שתי מעיינות אשר בתוכם מים רבים וכאשר תניח הילד בחיקה ותשים פיו נגד הדד שהוא למעלה והפה של התינוק למטה דנמצא המעיין מקלח מלמעלה למטה לתוך פיו של התינוק הנה כל היושבים רואים קלוח החלב שיוצא מן הדד ויורד לתוך פיו של תינוק ונמצא אין בשר קודש נכנס בפה הטמא והכל רואין החלב יוצא מן הדד לעיניהם ואפילו הנשים היושבים מרחוק רואין הקלוח יוצא ואז בטל הלעז.

    3 more comments on this page.

    Ben Yehoyada on Bava Metzia 87a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Metzia, daf 87, Amud Aleph, about 639 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 114 words

      Opens “(בראשית יט, ג) ״ויפצר בם מאד״? א"ר…”

    2. Segment 231 words

      Opens “כתיב: (בראשית יח, ה) ואקחה פת לחם…”

      Named: רבי אלעזר, רבה.

    3. Segment 348 words

      Opens “מנלן מעפרון מעיקרא כתיב (בראשית כג, טו)…”

    4. Segment 417 words

      Opens “כתיב (בראשית יח, ו) קמח וכתיב סלת…”

    5. Segment 521 words

      Opens “כתיב (בראשית יח, ו) לושי ועשי עוגות…”

    6. Segment 622 words

      Opens “אמר אפרים מקשאה תלמידו של רבי מאיר…”

      Named: רבי מאיר.

    7. Segment 739 words

      Opens “(בראשית יח, ט) ויאמרו אליו איה שרה…”

      Named: רב יהודה, רב ואיתימא, רבי יצחק.

    8. Segment 839 words

      Opens “רבי יוסי ברבי חנינא אמר כדי לשגר…”

      Named: רבי יוסי ברבי חנינא, רבי יוסי, שמואל.

    9. Segment 923 words

      Opens “(בראשית יח, יב) אחרי בלותי היתה לי…”

      Named: רב חסדא.

    10. Segment 1017 words

      Opens “כתיב (בראשית יח, יב) ואדוני זקן וכתיב…”

    11. Segment 1134 words

      Opens “תנא דבי רבי ישמעאל גדול שלום שאפי'…”

      Named: רבי ישמעאל, רבה.

    12. Segment 1251 words

      Opens “(בראשית כא, ז) ותאמר מי מלל לאברהם…”

      Named: רבי לוי.

    13. Segment 1367 words

      Opens “מה עשה אברהם אבינו הלך וזימן כל…”

    14. Segment 1433 words

      Opens “עד אברהם לא היה זקנה מאן דהוה…”

    15. Segment 1548 words

      Opens “עד יעקב לא הוה חולשא אתא יעקב…”

    16. Segment 1630 words

      Opens “תנו רבנן שלשה חלאין חלה אלישע אחד…”

    17. Segment 1741 words

      Opens “אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור…”

      Named: רב אחא, רב יוסף, רב חסדא.

    18. Segment 1836 words

      Opens “רבן שמעון בן גמליאל אומר אינו צריך…”

      Named: רבי יהושע, רבן שמעון.

    19. Segment 1928 words

      Opens “מתני׳ ואלו אוכלין מן התורה העושה במחובר…”

    Sages named on this page

    • Rabban Shimon ben Gamliel [III] · Third Generation of Tannaim

      Rabban Shimon ben Gamliel III was a prominent Tanna, son of Rabban Gamliel of Yavneh and father of Rabbi Yehudah HaNasi.

      Source: Bava Metzia 87a · Segment 18 — “רבן שמעון בן גמליאל אומר אינו צריך הכל כמנהג…

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Bava Metzia 87a · Segment 11 — “תנא דבי רבי ישמעאל גדול שלום שאפי' הקב"ה שינה…

    • Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…

      Source: Bava Metzia 87a · Segment 17 — “…כו': אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Bava Metzia 87a · Segment 8 — “…באכסניא שלו והאמר שמואל אין שואלין בשלום אשה כלל…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Metzia 87a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026