Talmud Builders

    Bava Metzia 28a

    Back to index

    English translation — Bava Metzia 28a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The Gemara asks: But there is that which we learned in that mishna (20a): If one found a roll of documents or a bundle of documents, he shall return the documents to whomever describes the roll and the bundle, which serve as distinguishing marks. Would one say that so too, if one returns lost items on the basis of distinguishing marks due to the tacit agreement of the owners, it is satisfactory to the debtor to have the documents returned to the creditor?

    2Rather, Rava said: Identification of an item on the basis of distinguishing marks is by Torah law, as it is written: “And if your brother be not near you, and you know him not, then you shall bring it into your house, and it shall be with you until your brother claims [ derosh ] it, and you shall return it to him” (Deuteronomy 22:2). Would it enter your mind that he would give the lost item to him before he claims it? How can the finder return it if he does not know the identity of the owner? Rather, the verb derosh is not referring to the claim of the owner; it is referring to the scrutiny performed by the finder. Scrutinize him [ darshehu ] to determine whether the claimant is a swindler or whether he is not a swindler. Only then may you return the lost item to him. What, is it not that the one who claims the lost item proves that he is not a swindler on the basis of distinguishing marks that he provides? Rava affirms: Conclude from it that identification of an item on the basis of distinguishing marks is by Torah law.

    3Rava begins his statement and says: If you say that identification of an item on the basis of distinguishing marks is by Torah law. The Gemara interjects: If you say? Didn’t he already resolve the dilemma and conclude that identification of an item on the basis of distinguishing marks is by Torah law? The Gemara answers: Rava phrased his statement conditionally due to the fact that although he holds that identification of an item on the basis of distinguishing marks is by Torah law, one could reject his conclusion and say as we explained previously (27b), that when the mishna states that the finder scrutinizes whether he is a swindler, he does so on the basis of witnesses and not on the basis of distinguishing marks.

    4The Gemara resumes Rava’s interrupted statement: If you say that identification of an item on the basis of distinguishing marks is by Torah law, then in a case where an item is found and two people claim it as theirs, and one describes distinguishing marks on the item and the other describes distinguishing marks on the item, the finder shall leave it in his possession and not give it to either claimant. In a case where one person describes distinguishing marks on the item and the other brings two witnesses to support his claim of ownership, the item shall be given to the claimant with witnesses. In a case where one person describes distinguishing marks on the item and the other describes distinguishing marks on the item and brings one witness to support his claim of ownership, the one witness is as one who is not there, and the finder shall leave it in his possession. The testimony of a single witness has no legal standing in this case.

    5In a case where one claimant to a found garment brings witnesses who testify that the garment was woven for him, and the other claimant brings witnesses who testify that the garment had fallen from him, the garment shall be given to the claimant whose witnesses testified that the garment had fallen from him, as we say that perhaps the one for whom it was woven sold the garment and it fell from another person, who is the current owner.

    6If one claimant provides the measure of length of a lost garment and the other provides the measure of its width, the garment shall be given to the claimant who provided the measure of its length, as one can approximate the measure of its width when its owner dons the garment and stands, but the measure of its length cannot be approximated in that manner. Therefore, it is a more clear-cut distinguishing characteristic.

    7If one claimant provides the measure of its length and the measure of its width and the other provides the measure of its gamma, its combined length and width, which together form the Greek letter gamma, but does not provide each measure individually, the item shall be given to the claimant who provided the measure of its length and the measure of its width separately.

    8If one claimant provides the measure of its length and the measure of its width and the other provides the measure of its weight, the item shall be given to the claimant who provided the measure of its weight, which, because it is more difficult to approximate, is a more clear-cut distinguishing characteristic.

    9Rava continues: In a case where a bill of divorce is found and it is unclear whether it had been delivered to the wife, and the husband, who reconsidered, states the distinguishing marks of the bill of divorce and claims that he did not yet give it to his wife, and the wife, who wants to be divorced, states the distinguishing marks of the bill of divorce and claims that she already received it, the document shall be given to the wife. The Gemara asks: With what distinguishing mark did she describe the bill of divorce? If we say that she described it with the measure of its height and its width, that is not a clear-cut distinguishing mark; perhaps while her husband was holding the bill of divorce, she saw it, although he had not yet given it to her. Rather, it must be that she says that there is a perforation alongside such and such letter in the document, which she could know only if the bill of divorce had been in her hand.

    10In a case where the husband states the distinguishing marks of the string with which the bill of divorce is bound, and she states the distinguishing marks of the string, the document shall be given to the wife. The Gemara asks: With what distinguishing mark did she describe the string? If we say that she described it by saying that the string is white or by saying that it is red, this cannot be the mark based on which she proves her ownership, as perhaps while her husband was holding the bill of divorce, she saw the string. Rather, it must be that she stated the measure of its length. As the string was wrapped around the document, she would know its length only if the bill of divorce had been in her hand.

    11In a case where the husband claims that the bill of divorce was not given to the wife and states that it was stored in a case, and the wife claims that she received the bill of divorce and states that it was stored in a case, the document shall be given to the husband. What is the reason? Identification of the document based on its storage cannot prove her ownership, as she knows that he places any valuable item that he has in his possession in the case.

    12MISHNA: And until when is one who finds a lost item obligated to proclaim his find? He is obligated to do so until the moment that the neighbors will know of its existence; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: He is obligated to proclaim his find for three pilgrimage Festivals and for seven days after the last of the three pilgrimage Festivals, so that its owner will have time to go to his home, a trip lasting up to three days, and ascertain that he in fact lost the item, and he will return to Jerusalem, a trip lasting up to three days, and proclaim his loss for one day.

    13GEMARA: The mishna teaches that one must proclaim his find until his neighbors will know of its existence. A tanna taught: One must proclaim his find until the neighbors of the lost item will know of its existence. The Gemara asks: What is the meaning of the expression: Neighbors of the lost item? If we say that the reference is to neighbors of the owner of the lost item, he need not proclaim his find, as if the finder knows who lost the item, let him go and return it to him. The Gemara answers: Rather, the reference is to the neighbors of the place where the lost item was found.

    14§ The mishna teaches that Rabbi Yehuda says: He is obligated to proclaim his find for three pilgrimage Festivals and for seven days after the last of the three pilgrimage Festivals, so that its owner will go to his home, a trip lasting up to three days, will ascertain that he in fact lost the item, and will return to Jerusalem, a trip lasting up to three days, and proclaim his loss for one day.

    15Apropos Rabbi Yehuda’s calculation of three days as the duration of a pilgrim’s travel from Jerusalem to his home, the Gemara raises a contradiction from a mishna ( Ta’anit 10a): On the third of the month of Marḥeshvan one starts to request rain by inserting the phrase: And grant dew and rain, in the blessing of the years, the ninth blessing of the Amida prayer. Rabban Gamliel says: One starts to request rain on the seventh of Marḥeshvan, which is fifteen days after the conclusion of the festival of Sukkot , so that the last of those who are in Eretz Yisrael on the pilgrimage to Jerusalem can reach their homes beyond the Euphrates River before the onset of rain, which would make crossing the river more hazardous. Apparently, it takes fifteen days for those who came for the pilgrimage Festivals to return home, not three days.

    16Rav Yosef says: This is not difficult. Here, in the mishna in tractate Ta’anit , Rabban Gamliel’s statement is referring to the duration of the journey during the First Temple period, which took fifteen days; whereas there, Rabbi Yehuda’s statement is referring to the duration of the journey during the Second Temple period, which took three days.

    17The Gemara explains the answer: During the First Temple period, when the Jewish people were very numerous, as it is written with regard to them: “Judea and Israel were many, as the sand that is by the sea in multitude, eating and drinking and rejoicing” (I Kings 4:20), we need that much time for them to travel from Jerusalem to the farthest reaches of Eretz Yisrael, due to the wide distribution of the large population. During the Second Temple period, when the Jewish people were not very numerous, as it is written: “The whole congregation together was forty and two thousand three hundred and sixty” (Ezra 2:64), we do not need that much time for them to travel from Jerusalem to the farthest reaches of Eretz Yisrael, due to the limited distribution of the small population.

    18Abaye said to Rav Yosef: But isn’t it written: “So the priests, and the Levites, and some of the people, and the singers, and the porters, and the Gibeonites, dwelt in their cities, and all Israel in their cities” (Ezra 2:70). The verse indicates that despite their limited numbers, the Jewish people dwelt in all the cities that they inhabited previously, and the distance to the far reaches of Eretz Yisrael was no shorter during the Second Temple period.

    19Abaye continued: And since that is the reality, the opposite is reasonable. During the First Temple period, when the Jewish people were very numerous and when everyone was structured in groups, and caravans could be found that traveled both during the day and during the night, we do not need that much time to travel from Jerusalem to the farthest reaches of Eretz Yisrael, and three days suffice. By contrast, during the Second Temple period, when the Jewish people were not very numerous and when everyone was not structured in groups, and therefore, caravans could not be found that traveled both during the day and during the night, we need that much time, i.e., fifteen days, to travel from Jerusalem to the farthest reaches of Eretz Yisrael.

    20Rava said: It is no different during the First Temple period and it is no different during the Second Temple period; the requisite travel time to the border was fifteen days, as the opinion of Rabban Gamliel indicates. Nevertheless, Rabbi Yehuda calculated three days of travel to the border because the Sages did not wish to trouble the finder excessively in returning a lost item by requiring him to wait an extended amount of time.

    21Ravina says: Learn from the calculation of Rabbi Yehuda in the mishna that when a finder proclaims his find he specifies the nature of the item, e.g., he proclaims that he found a cloak. As, if it enters your mind that the finder proclaims that he found a lost item without specifying its nature, we need to increase the period of time afforded the owner to ascertain that he lost an item, and add one day for him to examine all his vessels. Rather, learn from it that the finder proclaims that he found a cloak. The Gemara affirms: Learn from it that the finder specifies the nature of the item.

    22Rava said: Even if you say that the finder proclaims that he found an unspecified lost item, nevertheless, Rabbi Yehuda does not require extending the period afforded the owner, because the Sages did not wish to trouble the finder excessively in returning a lost item by requiring him to wait an extended amount of time.

    23The Sages taught in a baraita : On the first pilgrimage Festival after finding the lost item, the finder proclaims his find and says: This is the first pilgrimage Festival that I am proclaiming this find. On the second pilgrimage Festival after finding the lost item, the finder proclaims his find and says: This is the second pilgrimage Festival that I am proclaiming this find. On the third pilgrimage Festival, the finder proclaims his find and says his proclamation without specification of the number of the Festival.

    24The Gemara asks: And why does he not specify the number of the Festival? Just as he specified the previous two Festivals, let him say that it is the third pilgrimage Festival. The Gemara answers: He does not specify that it is the third pilgrimage Festival, so that one who hears him will not come to confuse it with the second pilgrimage Festival. If the finder were to proclaim that it is the third [ shelishi ] Festival, it is possible that the owner would mistakenly hear the word second [ sheni ] and believe that there is time remaining to reclaim his lost item. Since on the second Festival he mentions the number and on the third Festival he does not mention a number, there is no potential for confusion. The Gemara asks: Based on that reasoning, on the second pilgrimage Festival too, the finder should not mention the number of the Festival,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    אלא הא דתנן מצא תכריךדמשום סימנא מהדרינן ואם נתן מלוה סימן מחזירין לו ואי נפול מיניה דלוה מי ניחא ליה דתיהוי הך תקנתא דניהדרה בסימן והא ניחא ליה דנהוו ביד המוצא לעולם:

    אם תימצי לומר סימנים דאורייתארבותא נקט דאפי' אמרינן דאורייתא אפ"ה עדים עדיפי כדמפרש ואזיל סימנין ועדים ינתן לבעל עדים:

    כדשנינןבעדים:

    סימנין וסימניןבאו שנים ונתנו סימניה:

    יניחעד שיבא אליהו:

    מדת ארכו כו'זה אומר מדת ארכו וזה נותן מדת רחבו:

    שעורי משער להאם ראה אותה ביד הבעלים שיערה כשהיה בעלה מכוסה בה אם טלית היא:

    מדת ארכו ורחבו ומדת גמיוזה אומר כך ארכו וכך רחבה וזה אומר ארכה ורחבה כך וכך אמות בין הכל אבל אינו יודע כמה באורך וכמה ברוחב:

    גמיוגאם יוונית עשויה כמין ך' שלנו להכי קרי אורך ורוחב יחד גמיו:

    הוא אומר סימני הגטואמר ממני נפל שנמלכתי שלא ליתן:

    והיא אומרת סימני הגטוממני נפל שנתנו לי וגרשתני:

    ינתן להשהוא נתנו ויודע סימנין אבל היא אם לא נתנו לה מהיכן ידעה:

    סימני החוטשהגט קשור בו:

    בחפיסהמצאת אותו:

    מתני' שכיניומפרש בגמרא:

    כדי שילךכל אחד לביתו:

    שלשהמשישמע ההכרזה וידע אם אבד לו כלום ואם יבין שאבד יחזור שלשה:

    ויכריז יום אחדאני אבדתי ואלו סימניה ובגמרא פריך דבג' ימים אין שהות לחזור לסוף א"י:

    גמ' שכני מקום שנמצא בו אבידהשמא שלהן היא:

    כדי שיגיע כו'ולא ידביקוהו הגשמים אלמא כולי האי בעינן ומתני' תני שלשה:

    והכתיב וישבו כל ישראל בעריהםואע"ג דפורתא הוו בכל עריהן היו מפוזרים ויש רחוקים מירושלים כבתחילה:

    ה"גוכיון דהכי הוא איפכא מסתברא:

    דמצות עלמאצוות יש לו טובים השנים:

    שמע מינהמדלא יהבי ליה לרבנן שהות אלא הליכה וחזרה:

    גלימא מכריזזה שמצאה מכריז שם חפץ טלית מצאתי ולכך לא הוצרכו ליתן שהות יום אחד לעיין בכליו מה אבד שהאדם יודע כמה טליתות יש לו וכשהוא בביתו בודק אם ימצאנה ואין צריך שהות:

    דאי ס"ד אבידתא מכריזואינו מזכיר שם החפץ ליתבו ליה לכל חד וחד אכתי טפי יומא לעיוני במאניה אם כל כליו בידו ופלוגתא היא בהא לקמן:

    לא הטריחוזה שיהא שוהא יותר משבעה ימים:

    רגל ראשוןשהוא מכריז:

    אומרבהכריזו זהו רגל ראשון שלא להטריח את האובד לחזור וכשיבא רגל שני יעלה לרגל ויתן סימניה:

    שלישי אומר סתםאבידה מצאתי ואינו אומר איזה רגל הוא למציאתה כדי שלא יסמוך האובד על רגל הבא ויבין שזהו רגל האחרון:

    בבא מציעא 28 עמוד א

    1אלא הא דתנן: מצא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות ה"ז יחזיר, הכי נמי דניחא ליה ללוה לאהדורי ליה למלוה?

    2אלא אמר רבא: סימנין דאורייתא, דכתיב: ״(דברים כב״, ב) והיה עמך עד דרוש אחיך אותו וכי תעלה על דעתך שיתננו קודם שידרשנו?! אלא דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי. לאו בסימנין? שמע מינה.

    3אמר רבא: אם תמצי לומר סימנין דאורייתא. ״אם תמצי לומר״?! הא פשיט ליה סימנין דאורייתא! משום דאיכא למימר כדשנינן.

    4סימנין וסימנין יניח. סימנין ועדים ינתן לבעל העדים. סימנין וסימנין ועד אחד עד אחד כמאן דליתיה דמי, ויניח.

    5עדי אריגה ועדי נפילה תנתן לעדי נפילה, דאמרינן זבוני זבנה ומאיניש אחרינא נפל.

    6מדת ארכו ומדת רחבו תנתן למדת ארכו, דמדת רחבו שעורי קא משער לה כד מכסי לה מרה וקאי, ומדת ארכו לא משתער לה.

    7מדת ארכו ומדת רחבו ומדת גמיו ינתן למדת ארכו ורחבו.

    8מדת ארכו ומדת רחבו ומדת משקלותיו ינתן למדת משקלותיו.

    9הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט ינתן לה. במאי? אילימא במדת ארכו ורחבו, דלמא בהדי דנקיט ליה חזיתיה. אלא נקב יש בו בצד אות פלוני.

    10הוא אומר סימני החוט, והיא אומרת סימני החוט ינתן לה. במאי? אילימא בחיורא ובסומקא, ודלמא בהדי דנקיט ליה חזיתיה? אלא במדת ארכו.

    11הוא אומר בחפיסה והיא אומרת בחפיסה ינתן לו. מ"ט מידע ידעה דכל מה דאית ליה בחפיסה הוא דמנח ליה.

    Mishna

    12ועד מתי חייב להכריז? עד כדי שידעו בו שכניו, דברי ר"מ ר' יהודה אומר: שלש רגלים, ואחר הרגל האחרון שבעה ימים, כדי שילך לביתו שלשה, ויחזור שלשה, ויכריז יום אחד.

    Gemara

    13תנא: שכני אבידה. מאי שכני אבידה? אילימא שכינים דבעל אבידה? אי ידע ליה ליזול ולהדריה נהליה! אלא שכני מקום שנמצאת בו אבידה.

    14רבי יהודה אומר: כו'.

    15ורמינהו: בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים. ר"ג אומר: בז' בו, (שהוא) ט"ו יום אחר החג, כדי שיגיע אחרון שבא"י לנהר פרת!

    16אמר רב יוסף: לא קשיא, כאן במקדש ראשון, כאן במקדש שני.

    17במקדש ראשון, דנפישי ישראל טובא, דכתיב בהו: (מלכים א ד, כ) ״יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרוב בעינן כולי האי. במקדש שני, דלא נפישי ישראל טובא, דכתיב בהו: (עזרא ב, סד) ״כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות וששים לא בעינן כולי האי.

    18אמר ליה אביי: והא כתיב ״(נחמיה ז״, עב) ״וישבו הכהנים והלוים וגו' (עזרא ב, ע) והמשוררים והשוערים וכל ישראל בעריהם״.

    19וכיון דהכי הוא, אפכא מסתברא: מקדש ראשון, דנפישי ישראל טובא, דמצוות עלמא, ומשתכחי שיירתא דאזלי בין ביממא ובין בליליא לא בעינן כולי האי, וסגי בתלתא יומא. מקדש שני, דלא נפישי ישראל טובא, ולא מצוות עלמא, ולא משתכחי שיירתא דאזלי בין ביממא ובין בליליא בעינן כולי האי.

    20רבא אמר: לא שנא במקדש ראשון ולא שנא במקדש שני, לא הטריחו רבנן באבדה יותר מדאי.

    21אמר רבינא: שמע מינה כי מכריז, גלימא מכריז. דאי סלקא דעתך ״אבידתא״ מכריז, בעינן למטפי ליה חד יומא לעיוני במאניה. אלא שמע מינה: גלימא מכריז. שמע מינה.

    22רבא אמר: אפילו תימא ״אבידתא״ מכריז, לא הטריחו רבנן באבידה יותר מדאי.

    Baraita

    23ת"ר רגל ראשון אומר רגל ראשון, רגל שני אומר רגל שני, רגל שלישי אומר סתם.

    24ואמאי? לימא רגל שלישי! דלא אתי לאחלופי בשני. שני נמי׃

    Tosafot

    מצא תכריך של שטרות מי ניחא ליה ללוה כו'וא"ת אין ניחא ליה דכי ילוה לאחר דליהדרו ליה לדידיה וי"ל דאינו רוצה להפסיד עתה כדי להיות בספק ריוח פעם אחרת:

    חמשה עשר יוםוא"ת והלא א"י היא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. ומהלך אדם עשרה פרסאות ביום הוי ארבעים יום באורך וירושלים מן הירדן שהוא תחום א"י מהלך יום אחד כדאיתא בביצה (דף ה.) נשאר מצד אחד ל"ט ימים וי"ל דעם כרמים ויערים היה ארבע מאות פרסה אבל מישוב לא היה כל כך:

    לא בעינן כולי האי וסגי בתלתא יומיוא"ת דז' ימים ומחצה צריך דהיינו חצי של ט"ו יום וי"ל דכי לא שכיחי שיירתא ואין הולך בלילה גם כל היום אינו הולך לפי שלא ימצא מלון בערב:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    כתוב במקצת הנוסחאותאמר רבא אם תמצא לומר סימנין דאורייתא, אם תמצא לומר הא פשיטא ליה דסימנין דאורייתא, משום דאיכא לשנויי כדשנין. כלומר ושנינו לעיל בעדים. ואין נוסחא זו מחוורת, דהא דפשיט רבא לעיל סימנים מדאורייתא לאו מדרשא דעד דרוש אחיך קא פשיט, אלא ממתניתין דמצא תכריך של שטרות, ואדרבה, משום דלא אשכח טעמא אלא משום דסימנים דאורייתא, קאמר רבא דקרא דרשהו בסימנים קאמר, ומהתם נפקא ליה לתנא, אלא לא גרסינן ליה כלל, אלא הכי גרסינן, אמר רבא אם תמצא לומר סימנין דאורייתא סימנין וסימנין יניח. ופירש רש"י ז"ל: (ד"ה אם) דלאו דוקא אי אמרינן סימנים דאורייתא, אלא אפילו אם תמצא לומר דאורייתא קאמר, ורבא דיני דיני קא פסיק, והכי קאמר אם תמצא לומר דאורייתא, סימנים וסימנים יניח, סימנים ועדים ינתן לבעל עדים. וסימנים דקאמר יניח, דוקא בדשוין, הא בדעדיפי, למאן דאמר סימנים דעדיפי יהבינן, בין אם תמצא לומר דאורייתא בין אם תמצא לומר דרבנן, דהא דאמר מדת אורכו ומדת רוחבו דאמרינן ינתן למדת ארכו, אפילו אם תמצא לומר הא דאורייתא קאמר ואין צריך לומר סימן שאינו מובהק וסימן מובהק, דסימן מובהק כעדים דמי לגבי שאר סימנים. ומיהו סימנים ואפילו מובהקים ועדים, ינתן לבעל עדים, דעדים עדיפי. והא דאמר הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט ינתן לה, ואוקימנא בדאמרה נקב יש בצד אות פלונית למאן דאמר סימנים דרבנן קאמר, דאלו למאן דאמר סימנים דאורייתא אפילו בנקב בעלמא סגי, כדאמרינן בפרקין קמא גבי מצא גיטי נשים (יח, ב), וזה ראיה לפירושו של רש"י ז"ל, דהכא אפילו אם תמצא לומר סימנים דאורייתא קאמר, ולאו דוקא דאורייתא קאמר, ומאי דפסיקא ליה קאמר.

    הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט ינתן להפירוש כשאמרה היא סימני הגט ינתן לה, ואף על פי שאמר הוא סימנים גם כן, דאיהו מידע ידע להו לסימניו, דהא איהו כתביה דדידיה הוה מעיקרא, אבל איהי אי לאו דיהביה ניהלה מנא ידעה. ומיהו אם לא אמרה היא סימניו, אין נותנין לא לה ולא לו, וכדתנן בפרקין קמא (שם) לא יחזיר לא לזה ולא לזה. והילכך לא יחזיר לו אפילו בסימנים מובהקים, אלא אם כן נמצא קשור בכיס וארנקי וטבעת, אי נמי בדאמר מונח בחפיסה, דאי מינה נפל מנא ידע דמנח בחפיסה, דאיהי לא עבידא לאנוחיה בחפיסה, דנטירותא יתירה מנטרה ליה משום דבעיא לאנסובי ביה.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 28a

    Bava Metzia 28a. The full printed text of this folio side — 24 numbered segments, about 497 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    אלא הא דתנן מצא תכריך דמשום סימנא מהדרינן ואם נתן מלוה סימן מחזירין לו ואי נפול מיניה דלוה מי ניחא ליה דתיהוי הך תקנתא דניהדרה בסימן והא ניחא ליה דנהוו ביד המוצא לעולם:

    אם תימצי לומר סימנים דאורייתא רבותא נקט דאפי' אמרינן דאורייתא אפ"ה עדים עדיפי כדמפרש ואזיל סימנין ועדים ינתן לבעל עדים:

    כדשנינן בעדים:

    סימנין וסימנין באו שנים ונתנו סימניה:

    יניח עד שיבא אליהו:

    מדת ארכו כו' זה אומר מדת ארכו וזה נותן מדת רחבו:

    שעורי משער לה אם ראה אותה ביד הבעלים שיערה כשהיה בעלה מכוסה בה אם טלית היא:

    מדת ארכו ורחבו ומדת גמיו זה אומר כך ארכו וכך רחבה וזה אומר ארכה ורחבה כך וכך אמות בין הכל אבל אינו יודע כמה באורך וכמה ברוחב:

    22 more comments on this page.

    Rashi on Bava Metzia 28a · Sefaria

    Tosafot

    מצא תכריך של שטרות מי ניחא ליה ללוה כו' וא"ת אין ניחא ליה דכי ילוה לאחר דליהדרו ליה לדידיה וי"ל דאינו רוצה להפסיד עתה כדי להיות בספק ריוח פעם אחרת:

    חמשה עשר יום וא"ת והלא א"י היא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. ומהלך אדם עשרה פרסאות ביום הוי ארבעים יום באורך וירושלים מן הירדן שהוא תחום א"י מהלך יום אחד כדאיתא בביצה (דף ה.) נשאר מצד אחד ל"ט ימים וי"ל דעם כרמים ויערים היה ארבע מאות פרסה אבל מישוב לא היה כל כך:

    לא בעינן כולי האי וסגי בתלתא יומי וא"ת דז' ימים ומחצה צריך דהיינו חצי של ט"ו יום וי"ל דכי לא שכיחי שיירתא ואין הולך בלילה גם כל היום אינו הולך לפי שלא ימצא מלון בערב:

    Tosafot on Bava Metzia 28a · Sefaria

    Rashba

    כתוב במקצת הנוסחאות אמר רבא אם תמצא לומר סימנין דאורייתא, אם תמצא לומר הא פשיטא ליה דסימנין דאורייתא, משום דאיכא לשנויי כדשנין. כלומר ושנינו לעיל בעדים. ואין נוסחא זו מחוורת, דהא דפשיט רבא לעיל סימנים מדאורייתא לאו מדרשא דעד דרוש אחיך קא פשיט, אלא ממתניתין דמצא תכריך של שטרות, ואדרבה, משום דלא אשכח טעמא אלא משום דסימנים דאורייתא, קאמר רבא דקרא דרשהו בסימנים קאמר, ומהתם נפקא ליה לתנא, אלא לא גרסינן ליה כלל, אלא הכי גרסינן, אמר רבא אם תמצא לומר סימנין דאורייתא סימנין וסימנין יניח. ופירש רש"י ז"ל: (ד"ה אם) דלאו דוקא אי אמרינן סימנים דאורייתא, אלא אפילו אם תמצא לומר דאורייתא קאמר, ורבא דיני דיני קא פסיק, והכי קאמר אם תמצא לומר דאורייתא, סימנים וסימנים יניח, סימנים ועדים ינתן לבעל עדים. וסימנים דקאמר יניח, דוקא בדשוין, הא בדעדיפי, למאן דאמר סימנים דעדיפי יהבינן, בין אם תמצא לומר דאורייתא בין אם תמצא לומר דרבנן, דהא דאמר מדת אורכו ומדת רוחבו דאמרינן ינתן למדת ארכו, אפילו אם תמצא לומר הא דאורייתא קאמר ואין צריך לומר סימן שאינו מובהק וסימן מובהק, דסימן מובהק כעדים דמי לגבי שאר סימנים. ומיהו סימנים ואפילו מובהקים ועדים, ינתן לבעל עדים, דעדים עדיפי. והא דאמר הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט ינתן לה, ואוקימנא בדאמרה נקב יש בצד אות פלונית למאן דאמר סימנים דרבנן קאמר, דאלו למאן דאמר סימנים דאורייתא אפילו בנקב בעלמא סגי, כדאמרינן בפרקין קמא גבי מצא גיטי נשים (יח, ב), וזה ראיה לפירושו של רש"י ז"ל, דהכא אפילו אם תמצא לומר סימנים דאורייתא קאמר, ולאו דוקא דאורייתא קאמר, ומאי דפסיקא ליה קאמר.

    הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט ינתן לה פירוש כשאמרה היא סימני הגט ינתן לה, ואף על פי שאמר הוא סימנים גם כן, דאיהו מידע ידע להו לסימניו, דהא איהו כתביה דדידיה הוה מעיקרא, אבל איהי אי לאו דיהביה ניהלה מנא ידעה. ומיהו אם לא אמרה היא סימניו, אין נותנין לא לה ולא לו, וכדתנן בפרקין קמא (שם) לא יחזיר לא לזה ולא לזה. והילכך לא יחזיר לו אפילו בסימנים מובהקים, אלא אם כן נמצא קשור בכיס וארנקי וטבעת, אי נמי בדאמר מונח בחפיסה, דאי מינה נפל מנא ידע דמנח בחפיסה, דאיהי לא עבידא לאנוחיה בחפיסה, דנטירותא יתירה מנטרה ליה משום דבעיא לאנסובי ביה.

    Rashba on Bava Metzia 28a · Sefaria

    Meiri

    אחד שמצא את האבדה והכריז עליה ובאו שנים זה נתן סימניה וזה נתן סימניה והושוו שניהם להבהקת הסימנין יניח עד שיבא אליהו או שיתפשרו ביניהם נתן זה סימנין וזה הביא עדים ינתן לבעל עדים נתן זה סימנין וזה נתן סימנין והביא עד אחד יניח שעד אחד כמו שאינו:

    היה בגד והביא זה עדים שארגוה לו וזה הביא עדים שנפלה ממנו ינתן לעידי נפילה מדת ארכו ומדת רחבו ינתן למדת ארכו שמדת הרחב אדם משערה בעוד שהאדם לובשה מדת ארכה ומדת גמיו ר"ל אימריות שבה תנתן למדת ארכו מדת ארכו או רחבו או גמיו ומדת משקלותיו ינתן למדת משקלותיו וכל אלו אע"פ שכלן סימן מובהק דינן כדין זה ופרשו גדולי המפרשים שאף אלו שמחזירין בסימן ואינו מובהק כשאין אחר משתתף עמו אם יש באבדה זו סימן מובהק והוא אינו נותן בה אלא שאינו מובהק אין מחזירין לו ואין נראה לי כן שהרי אמרו כאן מדת ארכו ומדת רחבו ינתן למדת ארכו ולמדת שאף מדת רחבו סימן ואם כדבריהם היאך מחזירין במדת רחבו אף במקום שלא יבא אחר ויתן סימן מדת ארכו והרי מ"מ היה לנו לומר מאחר שלא נתן מדת ארכו לא נחזיר אלא שאפשר לפרש בה מפני ששניהם סימן מובהק:

    מצא גט אשה ואמר הבעל שמידו נפל והאשה אומרת מידי נפל אם נתנה היא סימן מובהק מחזירין לה אע"פ שנתן הוא גם כן אבל בסימן שאינו מובהק כגון ארוך וגוץ וכיוצא בו אין מחזירין הוא אומר סימני החוט שנקשר בו הגט והיא אומרת כן ינתן לה ודוקא בסימן מובהק כגון מדת החוט אבל אדום או שחור לא הוא אומר בחפיסה והיא אומרת כן ונתנה סימן בחפיסה מחזירין לו אין זה סימן אצלה שיודעת היא בו בכל דברים הדקים שלו שבחפיסה הוא מניחן:

    המשנה השביעית בביאור החלק השלישי והוא שאמר עד מתי חייב להכריז עד כדי שידעו בו שכניו דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר שלשה רגלים ואחר הרגל האחרון שבעת ימים כדי שילך לביתו שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד אמר את האבדה ולא אמר סימניה לא יתן לו והרמאי אע"פ שאמר סימניה לא יתן לו שנא' עד דרוש אחיך אותו עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם לאו אמר הר"ם האחרון שמיני של חג יכריז אחריו שבעת ימים כדי שילך האיש ההוא שאבד האבדה לביתו וידרוש חפציו ויראה איזה חפץ יחסר לו וישוב וימצא שמכריז ויתן סימן מה שאבד לו והלכה כר' יהודה וכל זה כשיהיה המלכות לישראל אבל היום יכריז בבתי כנסיאות ובבתי מדרשות ואם המלכות חומס ומתירא שמא יקחו מה שמצא ויתנו למלך אינו חייב להודיע אלא לשכניו וחבריו בלבד:

    אמר המאירי עד מתי חייב להכריז וכו' פירוש להתחיל להכריז ולא באו בעלים לפניו עד מתי חייב להכריז עד כדי שידעו בו שכניו ופירשו בגמ' שכני מקום שנמצאת בו האבדה שהדבר מוכיח שמאחד מאותן הסביבות היא ואינו צריך להמתין עד עליית הרגל שיהו שם כל ישראל אלא שיכריז באותן הסביבות ולדעת ר' יהודה אינו כלום עד שיכריז בירושלם במעמד כל ישראל ולא עוד אלא שיהא מכריז ובא שלשה רגלים שמא נאנס בראשונים ולא עלה ואחר הרגל האחרון יהא המכריז מתעכב שבעת ימים שיהא שהות לבעל אבדה השומע הכרזת הגלימא לילך לביתו שלשה ימים לחפש בכליו ושלשה לחזרה ויכריז בשביעי כלומר שיאמר אבדה ממני גלימא בסימן פלוני ויש מפרשין ויכריז יום אחד מענין חפוש כלומר שילך שלשה ויחפש יום אחד ויחזור בשלשה ומביאין לו חבר ממה שאמרו בפסחים בעם הארץ שאין מכריזין על אבדתו ופירושו אין משתדלין להשיבה לו שהרי אינו נודע ממי היא עד שנדע אם היא מעם הארץ אם לאו:

    אמר את האבדה כלומר שאמר אבדה ממני גלימא ולא אמר סימניה הרי זה לא יתן ושאלו בגמרא מאחר שפסקנו שאף המכריז פורט שם האבדה ר"ל שאינו אומר אבדה מצאתי שאפשר שלא יתעורר בעל האבדה על נסח זה אלא שהוא מכריז כלי פלוני מצאתי כגון גלימא מצאתי או טלית מצאתי וכיוצא באלו מה הוצרך לומר שאם לא נתן סימניה לא יתן ופרשו שאם לא אמר סימנין מובהקין דידה כלומר שלא נחזיר אלא בסימן מובהק ומכאן נראה שכתבו גדולי המחברים שאם בא בעל האבדה ונתן סימן שאינו מובהק אין מחזירין לו עד שיאמר סימן מובהק וזה תמה שהרי אף אם סימנין דרבנן מ"מ מדרבנן מחזירין ושמא הם מפרשים סימנין מן התורה ודוקא המובהקין ומ"מ אין הדברים נראין ושאר מפרשים כתבו במה שאמר ולא אמר סימן מובהק כלומר סימן הראוי להחזיר בו אבדה ולהוציא סימן חיוורי וסומקי וגדולי המפרשים פרשוה בשיש בה סימן מובהק ואינו מובהק שאין מחזירין אלא במובהק כמו שכתבנו למעלה ולא יראה כן:

    והרמאי אע"פ שאמר סימניה לא יתן ופירשו גדולי המחברים לפי המשך שיטתם אע"פ שאמר סימן מובהק עד שיביא עדים שהיא שלו ושאר מפרשים פירשו אע"פ ואמר סימניה ר"ל הראויים להחזיר על פיהם עד שיתן סימן מובהק וכן עיקר:

    זהו ביאור המשנה וכן הלכה אלא שנתחדשו בה בזמן הזה תנאים כמו שיתבאר ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    1 more comments on this page.

    Meiri on Bava Metzia 28a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה ט"ו יום וא"ת כו' נשאר מצד א' ל"ט יום כו' עכ"ל אלימא להו לאקשויי הכי דנשארה כ"כ מצד אחד וה"ה דה"מ לאקשויי בפשיטות דאפילו אם היה ירושלים באמצע הארץ היה יותר ממהלך ט"ו יום עד סוף הגבול ועוד כיון שהיה ט"ו יום עד נהר פרת שהוא תחום ארץ ישראל כדמשמע בקרא עד הנהר הגדול נהר פרת נשאר מצד אחד מהלך כ"ה ימים וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 28a · Sefaria

    Maharam

    גמ' ר"ג אומר בז' בו ט"ו יום אחר החג וכו' כך היא הגירסא פ"ק דתענית ופרש"י כלומר בז' במרחשון הוא ט"ו אחר חג. ולא משתכחו שיירתא ולא אזלי בין ביממא וכו' כצ"ל:

    רש"י ד"ה מרת ארכו וכו' עד ארכה ורחבה כך וכך אמות בין הכל וכו' כצ"ל:

    תוס' ד"ה ט"ו יום וכו' וי"ל דעם כרמים ויערים היה ד' מאות פרסה וכו'. יש לתמוה א"כ צריך לומר דכל הכרמים והיערים היו בקצה האחד דאם היו מפסיקים בין עיר לעיר א"כ הדרא קושיא לדוכתא וזהו דבר דחוק שא"כ היו הדרים בקצה גבול זה כשהיו צריכין ליער או לכרם היו צריכין להלוך מקצה אל קצה וק"ל:

    Maharam on Bava Metzia 28a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    מצא תכריך של שטרותיו ניחא ליה ללוה וכו' ואם תאמר מאי פריך איך הכי נמי דניחא ליה דהא כולי עלמא לא ידעי סימן מובהק דידיה ואתא איהו ויהיב סימן מובהק דידיה ושקל ליה כדפירש לעיל. ויש לומר דלמאי דפירשתי לעיל ניחא שפיר ופירש דמשום הכי ניחא ליה לבעל האבידה דניהדרו ליה בסימנים משום דזימנין דלית ליה עדים דאי לא מהדרינן בסימנים אם כן תהא מונחת עולמית ולהכי ניחא ליה דניהדרו בסימנים כי היכי דכי אתא איהו ויהיב סימן מובהק ושקיל ליה. והשתא נימא שפיר דדוקא לעיל ניחא ליה לשום עצמו בספק לאהדורי ליה בסימנים דאי לא מהדרינן ליה בסימנים אלא בעדים אם כן תהיה לו אבידה דזימנין דלית ליה עדים כדפירשתי אבל הכא גבי שטר לא מפסיד ליה הלוה אם יהא מונח דהא לא יגבה חובו המלוה כיון שאינו בידו כמו שהיה בידו של לוה ואם כן לא ניחא ליה לאהדורי ניהליה דאינו חושש אם יהא מונח. תלמיד הר"פ ז"ל.

    אמר רבא אם תמצי לומר סימנים דאורייתא וכו' אם תמצי לומר הא פשטינן וכו' משום דאיכא למימר כדשנינן דרשהו בעדים. ואם תאמר משנתנו מצא תכריך של שטרות וכו' דהא פשטינן מינה סימנים דאורייתא. דהא לא סגי לן להאי דמתניתין כטעמא דאמרינן לסימנים דרבנן מתניתין נמי דקתני הרי זה יחזיר לאו משום סימנים אלא לצורבא מרבנן משום טביעות עינא ובסימן כל דהו סגי ליה והכי איתא בפירוש הנעתק בספרים משום הכי אמרינן באם תמצי לומר. הראב"ד.

    אבל הר"ן כתב וזה לשונו אלא אמר רבא סימנים דאורייתא שנאמר עד דרוש אחיך וכו'. ולאו מהאי דרשא פשיט ליה רבא דהא איכא לשנויי כדשנינן בעדים. אלא רבא ממתניתין דייק והכי קאמר דכיון דמתניתין דייקא דסימנים דאורייתא קרא דעד דרוש אחיך בסימנים מוקמינן ליה. ולפי זה לא גרסינן מאי דכתב במקצת נוסחי בסמוך אם תמצי לומר הא פשטינן סימנים דאורייתא משום דאיכא למימר כדשנינן בעדים. דליתא כלל דרבא לאו מדרשא דקרא יליף לה אלא ממתניתין כדפרישנא. עד כאן לשונו. וכן כתב הרא"ש דלא גרסינן ליה אלא רבא נקט אם תמצי לומר לאלומי למילתיה דאפילו אם תמצי לומר סימנים דאורייתא כדפשטינן אפילו הכי עדים עדיפי מסימנים. עד כאן. וכן פירש רש"י דלאו דוקא אי אמרינן סימנים דאורייתא אלא אם תמצי לומר מדאורייתא קאמר ורבא דיני דיני קא פסיק והכי קאמר אפילו אם תמצי לומר סימנים דאורייתא וכו' וסימנים דקאמרינן יניח דוקא בדשוין הא בעדיפי למאן דאמר סימנים דעדיפי יהבינן בין תמצי לומר דאורייתא בין תמצי לומר דרבנן דהא דאמר מדת ארכו ומדת רמבו ינתן למדת ארכו אפילו תמצי לומר מדאורייתא קאמר. ואין צריך לומר סימן שאינו מובהק וסימן מובהק וכו' והא דאמר הוא אומר סימני הגט וכו' ואוקימנן בדאמר נקב יש בצד אות פלוני למאן דאמר סימנים דרבנן קאמר דאלו למאן דאמר דאורייתא אפילו בנקב בעלמא סגי כדאמרינן בפרק קמא גמרא מצא גיטי נשים וזו ראיה לפירושו של רש"י דרבא אפילו תמצא לומר סימנים דאורייתא קאמר ולאו דוקא דאורייתא קאמר ומאי דפסיקא ליה קאמר. הרשב"א. וזה לשון הריטב"א: אלא אמר רבא סימנים דאורייתא דכתיב עד דרוש אחיך וגו' פירוש לאו מהכרחא דקרא דהא איכא למימר דבעדים קאמר כדדחינן לעיל. אלא הכי קאמר דכיון דלא אשכחן טעמא דלתקון רבנן האי תקנתא יש לנו לומר דסימנים דאורייתא ובדרישה בסימנים משתעי קרא ומשום דהא לאו הכרחא הוא דדילמא איכא איניש דידע טעמא לתקנתא דרבנן נקטיה בסמוך אמר רבא אם תמצי לומר סימנים דאורייתא למימר דלא אפשיטא לן בהכרחא דתהוי הכי. ויש נוסחאות שכתוב בהן מלשון רב יהודאי גאון אם תמצי לומר והא פשטינן דסימנים דאורייתא ופרקינן משום דאיכא למימר כדשנינן. ומרי אומר דשפיר איפשיט ליה לרבא דסימנים דאורייתא מכיון דלא אשכח טעמא לתקנתא דרבנן. והא דנקיט הכא אם תמצי לומר סימנים דאורייתא הכי פירושו אפילו אם תמצי לומר סימנים דאורייתא כדפרישית סימנים ועדים ינתן לעדים וכל סימן מכוון מחברו עדיף טפי. אבל רש"י גורס כגירסת הספרים מלשון הגאון רבי יהודאי. ע"כ.

    אם תמצי לומר סימנים דאורייתא כתוב בחידושין לאו דוקא למאן דאמר דאורייתא דהוא הדין אי דרבנן דהכי דינא אלא לרבותא נקט הכי דאפילו למאן דאמר דאורייתא עדים וסימן נותן לבעל עדים דעדים עדיפי טפי. ולי נראה דמשום בבא דסימנים וסימנים ועד אחד נקט לה דדוקא למאן דאמר סימנים דאורייתא הוא דאמרינן יניח דעד אחד לאו כלום הוא דכיון דכל חד מינייהו אמר סימנים שהן חשובין וראויין לסמוך עליהם בשל תורה אין כח בעד אחד להכריע אבל למאן דאמר סימנים דרבנן אפשר דכיון דמשום תקנתא דרבנן הוא דהכי נמי תקון רבנן שיכריע עד אחד. הריצב"ש.

    סימנים וסימנים יניח לפי לשון הגמרא שאומרת אם תמצי לומר סימנים דאורייתא כלומר כשאנו מחזירין אבידה בסימן שאינו מובהק. מריבוי קרא דחמור דלא איצטריך חזינן להחזיר חמור בסימני אוכף דהיינו סימנים שאינם מובהקים ואם כן הלכתא אם יבאו שני בני אדם אחד יתן באבידה סימן מובהק והשני סימן שאינו מובהק לא אמרינן תנתן לאומר סימן מובהק דכיון דחזינן מקראי החזרת אבידה בסימן שאינו מובהק אשתכח דשקולין הן סימן מובהק וסימן שאינו מובהק ולא יתן לא לזה ולא לזה. שאם לא היתה חזרת אבידה בסימן שאינו מובהק אלא מדרבנן אם היו שנים כענין זה שהזכרנו היינו נותנים אותה לאומר סימן מובהק דהא דאורייתא והא דרבנן. סימנים ועדים ואף על גב דהוו סימנים דאורייתא אפילו הכי עדים עדיפי דאפשר מתחלה היתה של בעל הסימנים (ומכרה) ועכשיו מכר וראוה עדים בידו כמה פעמים. סימנים מובהקים ושאינם מובהקים ועד אחד מסייעו אי נמי איפכא שהעד עוזר לאומר סימנים מובהקים עד אחד כמאן דליתיה דמי דלענין אפוקי ממונא לאו כלום הוא ואינו מועיל אלא לשבועה והכא אינו מועיל לו שבועתו שאף על פי כן אחר שנשבע לא יהבינן ליה דהא סימנים שאינם מובהקים חשיבי כסימנים מובהקים. עד כאן.

    וכתוב בשטה וזה לשונו עד אחד כמאן דליתיה דמי. כתב הרא"ש וצריך אותו שכנגד העד לישבע ואם לא רצה לישבע יתנו לבעל העד. ואין זה ברור אצלי דאפשר לומר כיון דשנים נתנו בה סימן מוכחא ומיגליא מילתא שאינה של שנים אלה אלא למי שיתן סימן מובהק יותר או שיביא עדים. עד כאן. וכתב הרמ"ך וזה לשונו: בא זה ונתן סימנים ובא זה ונתן סימנים אפילו סימנים מובהקים וסימנים שאינן מובהקים ועד אחד דקא מסייע לחד מינייהו עד אחד כמאן דליתא דמי וסימנים שאינן מובהקים כמובהקים דמו מיהו מקמי תקנתא איתמר דהשתא הא קיימא לן דלא מהדרינן בסימן שאינו מובהק דלרמאין חיישינן. מיהו סוגיא דמורנא זצק"ל גלימא מכריז כרב נחמן ואם אמר סימנים מובהקים דיליה יחזיר ואם אמר סימנים שאין מובהקים אף על פי שאינו רמאי לא יחזיר ולרמאי אפילו בסימן מובהק לא יחזיר הילכך אית לן לפרושי סימנים וסימנים מובהקים ומובהקים וכן פירש הר"ם. ולפי מה שכתב המפרש צריך עיון היכא דנתן אחד סימנים מובהקים והשני סימנים שאינם מובהקים ועד אחד קא מסייע (חסר כמו שורה אחת) כיון דעד אחד הכא כמאן דליתיה דמי אמאי לא יחזיר למי שנתן סימנים מובהקים וכן נראה כיון דקא מסייע סהדא לההוא דיהב סימנים מובהקים. עד כאן. והמפרש שזכר הוא ה"ר יהונתן ז"ל.

    עדי אריגה ועדי נפילה תנתן לעדי נפילה כי עדי אריגה אינה עדות שהיא שלו אימר אומן הוא. הראב"ד.

    וזה לשון הריטב"א דאמרי זבוני ובזה. פירוש דאף על גב דבעלמא לא חיישינן למכירה הכא לא סגיא דלא נימא הכי כיון דאיכא עדי נפילה לאידך. עד כאן. מדת ארכו ומדת רחבה ינתן לאומר מדת ארכו דמדת רחבו מתוך שהוא מועט יכול לשער אותו בעוד הטלית על בעליו אבל מדת ארכו לא משתער אלא אם כן היתה שלו לגמרי לפי שגדול הוא מדת האורך ולא יוכל אדם לשערו בצמצום ובמדה. ה"ר יהונתן.

    18 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 28a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא אלא אמר רבא סימנים דאורייתא דכתיב כו' לאו בסימנים לשון הסוגיא תמוה מאד דהא לעיל דחי הש"ס בהדיא לזו הראיה וקאמר לא בעדים ועוד דרבא גופא קאמר בסמוך את"ל סימנים דאורייתא כו' עד משום דאיכא למימר כדשנינן וא"כ מעיקרא אמאי ניחא ליה ונראה לי דבאמת מגוף הברייתא ליכא לאוכוחי מידי אלא משום דבמתני' טובא מצינן דמהדרינן בסימנים בכולי פירקין אלא דמספקא לן אי מדאורייתא או דלמא תקנתא דרבנן היא מאיזה טעם שהיה נראה להם לתקן אף על גב דליתא מדאורייתא ומהדר למיפשט ממשניות וברייתות ודחי להו עד דפשיט להו רבא מסברא והיינו ממאי דאמר רבא לעיל את"ל סימנים לאו דאורייתא היכי מהדרינן אבידתא כו' ושקיל וטרי בזו הסברא עד דמסיק אלא אמר רבא סימנים דאורייתא וכל זה אריכות הל' בחדא ריהטא הוא לישנא דרבא ורוצה להוכיח דע"כ דאורייתא היא דאי ס"ד לאו מדאורייתא אלא מתקנת חכמים מאי תקנה היא זו שהרי אין טעם לדבר אע"כ דהא דתנינא בכולי פרקין דמהדרינן בסימנים היינו מדאורייתא אלא דאכתי תקשה היאך הוי מדאורייתא דהא לא מצינו דבר זה מפורש בתורה וע"ז מסיק רבא דכתיב והיה עמך עד דרוש וכו' ופירשו חכמים דהאי דרישה היינו בסימנים ובזה נתיישב הא דקאמר רבא דכתיב והיה עמך ולא קאמר דתניא והיה עמך כו' דרוש אם הוא רמאי כו' שהרי ברייתא ערוכה אע"כ דעכשיו אין צורך לפשוט מברייתא ועוד דלא מוכח מברייתא מידי דאיכא למדחי בעדים אלא שגוף הדין כבר נפשט דמדאוריית' הוא כיון דלא מצינו לו טעם מדרבנן אלא שהוצרך להביא ראיה שמצאו חכמים טעם דין זה מן התורה כן נראה לי ברור עי' בלשון הרא"ש ז"ל והנראה לענ"ד כתבתי. ועוד נ"ל לפרש בדרך אחר יותר נכון והיינו לפי מ"ש לעיל בתחילת הסוגיא דהא דאיבעיא לן אי סימנין לאו דאורייתא היינו משום דמספקא לן לחד מתרי גווני אי משום דאפשר מדאורייתא לא סמכינן אסימנין דזימנין דמיתרמי סימנים כסימנים וחששא זו שייך אפילו במי שאינו רמאי אלא דלענין חששא זו יש לחלק בין סימנים מובהקים לשאינם מובהקים דמובהקים לא שכיח דמיתרמי סימנים כסימנים או דאפילו במובהקים נמי מספקא לן דאפשר דלא סמכינן עלייהו מדאורייתא היכא דשייך חשש רמאות שכבר ראה והכיר באותן הסימנים. נמצא לפ"ז א"ש כל השקלא וטריא דלעיל כדפרישית כל אחד על מקומו. מיהו לבתר דמייתי לעיל פלוגתא דתנאי לענין מעידין על השומא ואיירי בו רבא בתרי לישני ולחד לישנא משמע ליה מיהא דסימנים מובהקים ודאי מהני היכא דלא שייך רמאות כגון בהאי דאין מעידים על השומא ובתר הכי בעי רבא למיפשט הך מילתא מסברא דנפשיה אם יש שום סברא לומר דסימנים דהשבת אבידה תקנתא דרבנן היא בכל ענין דלא סלקא ליה הך סברא כהוגן והיינו מדתנן מצא תכריך של שטרות כו' הרי זה יחזיר דודאי אין זו תקנת חכמים דאטו מי ניחא ליה ללוה לאהדורי למלוה והיינו ע"כ דהכא לענין חשש רמאות איירי דשמא הכיר המלוה באותן סימנים ומפסיד הלוה מעותיו בחנם משא"כ חשש דסימנים כסימנים לא שייך בהך דתכריך שטרות כלל וכדמשמע להדיא מלשון רש"י במה שכתב בד"ה אלא הא דתנן כו' ואי נפל מיניה דלוה מי ניחא ליה כו' והיינו כדפרישית נמצא דלפ"ז שפיר מסיק רבא וקאמר אלא סימנין דאורייתא והיינו דנקיט מיהא פלגי בידיה דע"כ מדאורייתא לא חיישינן לרמאות וא"כ לפ"ז בסימן מובהק דלא שייך חששא דסימנים כסימנים ודאי סמכינן עלייהו מדאורייתא והיינו דמסיק רבא דכתיב והיה עמך עד דרוש כו' דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי לאו בסימנים דהיינו דע"י סימנים מובהקים ניכר שאינו רמאי וסימנים כי הנך כעדים דמי. נמצא דלפ"ז תפשוט האיבעיא במקצת לענין סימנים מובהקים אבל באינם מובהקים אכתי האיבעיא במקומה עומדת והיינו דקאמר רבא בתר הכי את"ל סימנים דאורייתא דנהי דכבר פשט דמובהקים דאורייתא אכתי באינם מובהקים מספקא ליה והיינו דמסיק הש"ס משום דאיכא למימר כדשנינן והיינו כדמשני לעיל דדרשהו היינו בעדים וסימנים שאינם מובהקים לאו כעדים דמי כנ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:

    בתוספות בד"ה ט"ו יום וא"ת והלא א"י הוא ת' פרסה כו' נשאר מצד א' ל"ט ימים עכ"ל. ולא ידעתי מנא להו דהני ת' פרסה קחשיב לבד מעבר הירדן דלמא בין הכל לא הוי אלא ת' פרסה דעבר הירדן בכלל ארץ ישראל היא וצ"ע:

    Penei Yehoshua on Bava Metzia 28a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' ינתן למדת משקלותיו עיין לעיל דף כג ע"ב תוס' ד"ה מדמשקל:

    שם אמר רבינא ש"מ עיין בהרא"ש פ"ד דחולין ס"ס כ"ג:

    Gilyon HaShas on Bava Metzia 28a · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    גמרא סימני' וסימני' יניח ותמוה לי לשיטת תוס' דלמה דקי"ל כרבנן דר' יוסי דתלי' הכל בחלוקה ויכולה להיות אמת, והא הכא ג"כ יכולה להיות אמת דשמא דתרווייהו הוא והו"ל דין חלוקה, וביותר דאף לשיטת רש"י בודאי רמאי יהא מונח הכא אם אמרי' שיכירו שלהם בסי' וא"א שיש לה טב"ע לא מקרי ודאי רמאי דשמא באמת הי' לשניהם חפץ כזה בסימני' אלו, וא"כ לכ"ע יהא הדין דיחלוקו, וצ"ע:

    גמרא סימני' ועדים כ' הרא"ש וז"ל ואפי' לא ראו הנפילה אלא שמעידי' שהי' שלו מעמידי' בחזקתו ול"א שמכרו, עכ"ל: ומסתפקנא בכוונת הרא"ש אם הכוונה דדוקא עדי' שהוא שלו ואינם עדי אריגה מהני דבזה אם באנו לקיים שניהם הסי' ועדי' ולהוכיח מזה דהי' מכיר בזה החפץ עדיין, הספק אם הי' מתחילה של בעל הסי' ומכרה לבעל העדי' ויודע הסי' כיון שהי' שלו מתחילה (אלא דבסי' דעלמא מהני ול"ח דמכרו כיון דהי' בודאי שלו מכח הסי' תו לא חיישי' למכירה וכמ"ש בשיטה מקובצת בשם הרבה ראשונים) או דהי' לבעל העדים תחילה ומכר אח"כ לבעל הסי', מש"ה כיון דמבורר לנו עפ"י עדי' שהיה של זה מחזיקים אותו לבעלים, אבל אם היו עדי אריגה גרע בזה דמכח הסי' מוכח דאח"כ מכר לזה, או דלמא דסברת הרא"ש דמכח הסי' לא מוציאי' מחזקתו של זה, כמ"ש בחולין דאין מוציאין בסי', ה"נ כיון דהי' של זה בודאי אף דעתה ביד המוצא, מ"מ אין מוציאין מחזקת וע"י הסי', וצ"ע לדינא:

    גמרא הוא אומר סימני הגט, ע' בלשון הרא"ש, ויש לדון בזה טובא במה דמחלק דלהחזירו לבעל חיישי' אבל להחזירו לאשה ל"ח כדמשמע בפשוטו היכא דליכא חשש ב' יב"ש והספק בין הבעל לאשה בזה מחזירי' לאשה בסי', אבל היכא דיש חשש ב' יב"ש לא מחזירי' להבעל לגרש. ולכאורה קשה דמה חילוק בזה הא גם היכא דיש ב' יב"ש יש לנו ב' סניפים שהיא מותרת ע"י גט זה ס"א דאומרת גרשתני וס"א ע"י הסי' ניכר שהוא של יב"ש זה, והי' נראה לפרש דבאמת כוונת הרא"ש כן דלהחזירו לבעל ס"ל בסוגי' דלעיל בבריית' דאמר תנו דכיון דהוא אומר ג"כ שגירש ליכא סניף סברת דגרשתני דהא הבעל מסייע לה וליכא העזה, וכן במתני' דנמלך דדייקי' הא אמר תנו נותני' דהתם ג"כ לא אמר דנתגרשה אבל להחזירו לאשה היינו היכא דהבעל והאשה מכחישי' אהדדי דאיכא גם סניף דגרשתני אף דאיכא חשש ב' יב"ש מחזיר להבעל לגרש בו: ואמנם זה ליתא דא"כ יקשה סוף דברי הרא"ש שכ' והא דקאמר ינתן לו לא שיוכל לגרש בו וכו' הרי דגם הכא במכחישי' הבעל והאשה לא מחזירי' ליה לגרשה, והנה לכאורה גם בהיפוך קשה דאם נידוק מסוף דברי הרא"ש הנ"ל דלעולם היכא דיש חשש ב' יב"ש (לא) מהדרי' לי', א"כ ממילא סוגי' דינתן לה מיירי היכא דליכא חשש ב' יב"ש, אמנם בזה י"ל דכוונת הרא"ש לא שיוכל לגרש, ר"ל לא לומר חידוש דין זה דינתן בו לגרש, דא"כ היינו צריכים לומר להחידוש היכא דאיכא ב' יב"ש וזה באמת אינו, אע"כ דמיירי בליכא ב' יב"ש וממילא אין חידוש במה דינתן לגרש ובא רק לאפוקי שלא ינתן לה, אולם עדיין קשה כנ"ל דאמאי אין מחזירי' להבעל אף היכא דיש חשש ב' יב"ש, והי' נראה לחלק, דדוקא אם כפי דברי' שנתגרשה ידוע לה שזהו הגט שלה דהיינו היכא דליכא חשש ב' יב"ש, א"כ בזה יש לה ב' סברות בגט זה, דהיינו הא' שע"י שאומר' גרשתני היא נאמנת שהגט זה שלה והוי קצת בירור בפנינו דהיינו הגט, אבל היכא דיש חשש ב' יב"ש דאף לפי דברי' שנתגרשה מ"מ אין ידוע לה שהגט זה שלה, א"כ לא מקרי טענתה עפ"י הגט, וכסברא זו כתבנו לעיל בסוגי' דשיירות מצויות בכוונת תוס', וא"כ לפ"ז הדין דהיכא דיש חשש ב' יב"ש אין נותני' לה הגט זה ע"י סי': אמנם עדיין יש לחלק באופן אחר והיינו די"ל דאם היא נותנת סי' מחזירי' לה אף במקום חשש ב' יב"ש דב' הסברות מחזיקי' ומורי' על דבר א' דיוחזר לה גט זה, הא' דכבר נתגרשה דנותני' לה גט זה עכ"פ לראי' ואין מקום לדון אם הוא גט שלה או לא, הב' סימני הגט, אבל אם היא אינ' נותנת סי' רק הבעל נותן סי' אין נותני' לו לגרש דבזה סברת גרשתני מורה שממנה נפל, וסברת הסי' מורה דמיני' נפל ויכול לגרשה, וכיון דאינו מורה על דבר א' לא מהני צירוף ב' הסברות, ולפ"ז דברי הרא"ש הנ"ל במ"ש לא דיוכל לגרש מתפרשי' ברווחא, והיינו דבאמת מיירי הסוגי' גם ביש ב' יב"ש ומ"מ ינתן לה ע"י סי' שלה, אבל בההוא דינתן לו בזה הדין דלא מהני סי' דהבעל לגרש בו וכנ"ל, וינתן לו דקאמר רק לאפוקי דינתן לה, ונולד לנו דין חדש דבהיא נותנת סי' הגט מחזירי' לה אף ביש חשש ב' יב"ש והיכא דהבעל נותן סי' וטען שממנו נפל לא מחזירי' לו לגרשה היכא דיש חשש ב' יב"ש ודבריו סתומים וצ"ע: עוד יש לדקדק במה דכ' הרא"ש הנ"ל לא דינתן לו וכו' הא רבא אמר את"ל דסי' דאוריית' א"כ ינתן לו ממש קאמר וצ"ל דס"ל להרא"ש דודאי כל דיני' אלו אמר רבא להלכת' אף אי סי' לד"א, אלא דאמר אף למ"ד סי' דאוריית' הדין כך, וכן מוכרחי' לומר בדברי תוס' גיטין (דף כח ע"א), והנה במ"ש הרא"ש מקודם וכן חפיסה אי לאו משום דידעה וכו' בזה קשה טובא מה הוכח' בזה הא עכ"פ צריך רבא לטעמא דידעה דהיינו דאף למ"ד סי' דאוריית' לא מהדרי' לה, אבל לדידן סי' לד"א י"ל דבלא"ה לא מהדרי' לה זולת דנאמר דהרא"ש ס"ל דגם חפיסה הוי סי' גרוע כמו דלוסקמ' דדרך להניח שטרות בחפיסה, והכי משמע קצת בדברי הרא"ש לעיל במתניתין דמצא אגודות ע"ש, וא"כ נידוק מזה דין חדש דס"ל להרא"ש דאף במכוונת סי' גרוע מהדרי' לה בצירוף סברת דאמר' גרשתני, ומיושב בזה ג"כ דברי תוס' גיטין (דף כח) במ"ש והא דאמרי' בב"מ והוא אומר בחפיסה וכו' לא דחשיב סי' מובהק כו', לכאורה בפשטא מבואר דבריהם דמההוא דינתן לו דמשמע לגרש בו, דשורש הדין אף למ"ד סי' דרבנן א"כ היה מוכח דהוי סי' מובהק, ותירצו דמיירי בלא הוחזקו ואי דעדיין קשה למה לי טעמא דאין נותני' לה משום מידע ידוע, הא בלא"ה לא הוי סי' מובהק, די"ל דהטעם בעינן כדי דיהי' הדין אף למ"ד סי' דאוריית' דלא מהדרי' וכנ"ל: אמנם עדיין תמוהים במה דרצו תוס' לומר שלא הוי אפי' סי' על אמצעי, א"כ יקשה ל"ל טעמא דמידע ידיע, ולפי הנ"ל ניחא דס"ל ג"כ כסברת הרא"ש דבצירוף גרשתני מהני והיינו אפי' בסי' גרוע וכנ"ל אלא דהכרחתם היה מההוא דינתן לו דבזה ליכא צירוף ב' סברות וכנ"ל. ודברי תוס' חולין י"ל על קושיית' דס"ל בגיטין שם כמ"ש ב"י (סי' סה) בשם בעה"ת דחפיסה הוי סי' גרוע ומבי' ראי' מההו' דאמרי' מידע ידיע, א"כ מבואר דס"ל דמידע ידיע היינו דלאו דוקא דאשה יודעת בעניני בעלה, אלא דכ"ע ידעי הכי דדרך להניח שטרות בחפיסה, וא"כ י"ל דגם תוס' ס"ל הכי, ושיעור דבריהם כך הוא, דאם היינו מפרשי' דינתן לו אף היכא דאיכ' חשש ב' יב"ש א"כ הי' מוכח דמה דאמרי' מידע ידיע היינו דוקא אשה בעניני בעלה אבל לגבי דידי' לענין ב' יב"ש מהני סי', ויהי' מוכרח דאפי' סי' מובהק הוא, ולזה דחו דמיירי היכא דליכ' חשש ב' יב"ש, א"כ י"ל דטעמא דמידע ידיע שייך ג"כ בעלמא דמכח זה גופ' הוי ג"כ בעלמא סי' גרוע, ואף דתוס' ספ"ק לא כתבו כן. מ"מ נ"ל דבגיטין י"ל הכי וע':

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Bava Metzia 28a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Metzia, daf 28, Amud Aleph, about 497 words in 24 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 24 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 121 words

      Opens “אלא הא דתנן: מצא תכריך של שטרות…”

    2. Segment 234 words

      Opens “אלא אמר רבא: סימנין דאורייתא, דכתיב: (דברים…”

      Named: רבא.

    3. Segment 319 words

      Opens “אמר רבא: אם תמצי לומר סימנין דאורייתא.…”

      Named: רבא.

    4. Segment 418 words

      Opens “סימנין וסימנין יניח. סימנין ועדים ינתן לבעל…”

    5. Segment 513 words

      Opens “עדי אריגה ועדי נפילה תנתן לעדי נפילה,…”

    6. Segment 623 words

      Opens “מדת ארכו ומדת רחבו תנתן למדת ארכו,…”

    7. Segment 710 words

      Opens “מדת ארכו ומדת רחבו ומדת גמיו ינתן…”

    8. Segment 89 words

      Opens “מדת ארכו ומדת רחבו ומדת משקלותיו ינתן…”

    9. Segment 927 words

      Opens “הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני…”

    10. Segment 1022 words

      Opens “הוא אומר סימני החוט, והיא אומרת סימני…”

    11. Segment 1119 words

      Opens “הוא אומר בחפיסה והיא אומרת בחפיסה ינתן…”

    12. Segment 1231 words

      Opens “מתני׳ ועד מתי חייב להכריז? עד כדי…”

    13. Segment 1323 words

      Opens “גמ׳ תנא: שכני אבידה. מאי שכני אבידה?…”

    14. Segment 144 words

      Opens “רבי יהודה אומר: כו'.…”

      Named: רבי יהודה.

    15. Segment 1521 words

      Opens “ורמינהו: בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים. ר"ג…”

    16. Segment 1611 words

      Opens “אמר רב יוסף: לא קשיא, כאן במקדש…”

      Named: רב יוסף.

    17. Segment 1746 words

      Opens “במקדש ראשון, דנפישי ישראל טובא, דכתיב בהו:…”

    18. Segment 1820 words

      Opens “אמר ליה אביי: והא כתיב (נחמיה ז,…”

      Named: אביי.

    19. Segment 1946 words

      Opens “וכיון דהכי הוא, אפכא מסתברא: מקדש ראשון,…”

    20. Segment 2016 words

      Opens “רבא אמר: לא שנא במקדש ראשון ולא…”

      Named: רבא.

    21. Segment 2127 words

      Opens “אמר רבינא: שמע מינה כי מכריז, גלימא…”

    22. Segment 2212 words

      Opens “רבא אמר: אפילו תימא ״אבידתא״ מכריז, לא…”

      Named: רבא.

    23. Segment 2315 words

      Opens “ת"ר רגל ראשון אומר רגל ראשון, רגל…”

    24. Segment 2410 words

      Opens “ואמאי? לימא רגל שלישי! דלא אתי לאחלופי…”

    Sages named on this page

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Bava Metzia 28a · Segment 16 — “אמר רב יוסף: לא קשיא, כאן במקדש ראשון, כאן…

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Bava Metzia 28a · Segment 21 — “אמר רבינא: שמע מינה כי מכריז, גלימא מכריז. דאי…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Bava Metzia 28a · Segment 18 — “אמר ליה אביי: והא כתיב (נחמיה ז, עב) ״וישבו…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Metzia 28a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026