Talmud Builders

    Bava Metzia 91a

    Chapter 7 - HaSokher et HaPoalim

    גם: בבא מציעא דף צ״א ע״א, פרק ז׳ השוכר את הפועלים

    English translation - Bava Metzia 91a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1It is taught at the beginning of tractate Temura that the Torah prohibits the substitution of a non-consecrated animal for a consecrated one. The mishna teaches ( Temura 2a): That is not to say that it is permitted for a person to effect substitution; rather it means that if one substituted a non-sacred animal for a consecrated animal, the substitution takes effect. The non-sacred animal becomes consecrated, the consecrated animal remains sacred, and the one who substituted the non-sacred animal incurs the forty lashes. This indicates that one is held liable for mere speech, even without any accompanying action. Reish Lakish said to him: In accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says that one is flogged for violating a prohibition that does not involve an action. By contrast, the dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish is in accordance with the opinion of the Rabbis, who maintain that one is punished only for a transgression that includes a full-fledged action.

    2The Gemara asks: But can you establish and explain that mishna in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? After all, it teaches in the first clause: Everyone substitutes a non-sacred animal for a consecrated animal, both men and women. And we discussed this statement by asking the following question: This term: Everyone, serves to add what? What is the tanna including by this phrase? We answered that it serves to add an heir, who can substitute an animal for an animal he inherited that was designated as an offering. And this clause is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

    3The Gemara elaborates: As, if it were in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, doesn’t he say that an heir cannot effect substitution, and an heir cannot place his hands on the head of an offering? The Gemara refutes this difficulty: This is not a conclusive proof, as it is possible to say that this tanna of the mishna in Temura holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda with regard to one matter and disagrees with him with regard to one other matter.

    4§ The Sages taught: One who muzzles a cow and threshes with it is flogged, and in addition he must pay the owner of the cow four kav for a cow, the usual amount it consumes while threshing, and three kav for a donkey. The Gemara asks: But isn’t there a principle that an offender is not flogged and also punished by death, and likewise he is not flogged and rendered liable to pay? One who transgresses a prohibition is liable to receive only one punishment for a single offense. Abaye said: In accordance with whose opinion is this ruling? It is that of Rabbi Meir, who says in general that one can be flogged and be liable to pay.

    5Rava said that there is a difference between the transgression itself, which is between the offender and God, for which he is liable to be flogged, and the loss he caused the owner of the cow, for which he must pay restitution. The Torah prohibits one from bringing as an offering an animal given as the payment to a prostitute for services rendered (Deuteronomy 23:19); and this prohibition applies even if the man in question engaged in intercourse with his own mother, which is a capital offence. Although this man would certainly not be rendered liable to pay compensation by a court, as he is liable to receive court-imposed capital punishment, nevertheless, since he is technically liable to pay compensation, the money is subject to the prohibition as well. In this case too, despite the fact that the court cannot compel one to pay for the produce his cow ate, he does owe this sum. Furthermore, if the owner of the produce were to seize this sum from him, the court would not force him to return the money.

    6Rav Pappa stated a different answer: From the time of his pulling of the cow to rent it for threshing he was rendered obligated to provide its sustenance when it threshes, but as for flogging, he is not liable to be flogged until the actual time of muzzling. In other words, he was liable to pay the monetary payment before he incurred liability to receive lashes, which means that they are two separate liabilities.

    7In relation to the above discussion, Rav Pappa said: These matters, stated below, were raised as a dilemma to me by the members of the house of Rav Pappa bar Abba, and I resolved these matters for them by saying that there is a prohibition in both cases. One of my decisions was in accordance with the halakha , and the other one was not in accordance with the halakha .

    8They first raised this dilemma before me: What is the halakha with regard to the possibility of kneading dough with milk? And I resolved it for them by saying that there is a prohibition, in accordance with the halakha . As it is taught in a baraita : One may not knead dough with milk, lest one eat this bread with meat, and if he kneaded dough in this manner the entire loaf is forbidden, because he will become accustomed to sin. Similarly, one may not smear over an oven with the fat of an animal’s tail, and if he did smear the oven in this manner then the entire loaf baked in that oven is forbidden, lest he eat it with milk, until he heats the oven without bread for long enough to burn off the fat.

    9And the other question they asked of me was as follows: What is the halakha with regard to bringing in a male animal and a female animal of different species together into a single pen? Is there a concern that they might mate, which would violate the prohibition against crossbreeding animals? And I resolved it for them by saying that there is a prohibition, but this was not in accordance with the halakha .

    10As Shmuel says: With regard to adulterers, the witnesses must observe from when they appear as behaving in the manner of adulterers, and they do not need to directly observe the actual moment of the act of intercourse. But with regard to one who crossbreeds two animals of diverse kinds, he is liable only if witnesses attest that he inserted the male organ into the female like a brush into a tube. This clearly shows that crossbreeding is punishable only if performed manually, not if the animals were merely enclosed together.

    11Rav Aḥadvoi bar Ami raises an objection against this opinion, from a baraita : Had the Torah stated merely: “You shall not let your cattle copulate,” I would have said that it is prohibited to assist animals in their mating at all, and consequently a person may not hold the female animal when a male mounts it. Therefore, the verse states: “You shall not let your cattle copulate with a diverse kind” (Leviticus 19:19), which indicates that it is prohibited to mate only different species, but not animals of the same type.

    12Can one not derive from here by inference that with regard to diverse kinds, holding the animal is also not allowed? This indicates that not only is the act of crossbreeding itself prohibited, but any type of assistance is also prohibited, e.g., restraining the female animal. But if this is the case, placing two animals in the same pen should also be considered a violation. The Gemara refutes this argument: What is the meaning of the term: Holding? It means the insertion of the sexual organ, and why does the tanna call it holding? This is a euphemism.

    13Rav Yehuda says: If one desires to mate an animal of one species with an animal of its own species, it is permitted to insert the male organ into the female like a brush into a tube, and there is not even a concern due to licentiousness and immoral thoughts here. What is the reason for this lenient ruling? It is because he is occupied with his work, and therefore his mind will not entertain sinful thoughts. Rav Aḥadvoi bar Ami raises an objection against this:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    לא שאדם רשאי להמיר - רישא דמתני' הכל ממירין אחד האנשים ואחד הנשים ומפרש ואזיל דהאי הכל ממירין לא שהאדם רשאי להמיר אלא יש בהן כח לתפוס בתמורה בדיעבד:

    וסופג את הארבעים - משום לא יחליפנו (ויקרא ס) והא הכא דדיבור בעלמא הוא ולקי אלמא עקימת שפתים שאדם מגיד בשפתיו מעשה הוא:

    ר' יהודה היא - בכמה דוכתי מייתינן לה (מכות דף ד:) לא תותירו ממנו והנותר ממנו עד בקר בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו שניתק לעשה הוא טעמא דבא הכתוב הא לאו הכי לקי המותיר ואע"ג דאין בו בו מעשה:

    לאתויי יורש - שאם המיר בקרבן אביו לאחר מיתת אביו מומר:

    יורש אינו ממיר - ואם המיר אינו מומר וטעמא מפרש בתמורה בריש פ"ק (דף ב.):

    ג' קבין לחמור - כך שיערו חכמים אכילתו:

    ה"ג והא אין לוקה ומת ואין לוקה ומשלם - דהוו. להו שתי רשעיות וכתיב (דברים כה) כדי רשעתו:

    ר"מ היא - במס' מכות (דף ד.) מעידין אנו על איש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז לוקין ומשלמין אם נמצאו זוממין:

    רבא אמר אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו - ונתן לה טלה באתנן אתנן הוא ואסור לקרבן דאתנן סתמא כתיב (דברי' כנ) ל"ש אמו ול"ש פנויה ואע"ג דאי תבעה ליה בדינא קמן תן לי אתנני לא מחייבינן ליה דהא קם ליה בדרבה מיניה כי יהביה ניהלה אתנן הוא אלמא אפילו במקום מיתה נמי רמו תשלומין עליה אלא שאין כח לענשו בשתים אבל ידי שמים לא יצא עד שישלם דאי לא רמו תשלומין עליה כי יהביה ניהלה מי הוה אתנן מתנה בעלמא הוא דיהיב לה וגבי חוסם נמי תשלומין רמו עליה אלא שאין כח בב"ד לענשו שתים וכיון דרמו תשלומין עליה לא יצא ידי חובתו עד שישלם אי נמי אי תפיס לא מפקינן מיניה כך שמעתי מפי מורי הזקן ויש דוגמתו בב"ק בפרק מרובה (בבא קמא דף ע:) ושם מפורש יותר והביא לי מורי ראיה על זה:

    רב פפא אמר - חיובי נמי מחייבינן ליה לשלומי דאינן באין כאחד דמשעת משיכה איחייב ליה במזונותיה:

    כל הפת אסורה - ואפילו לאכלה במלח:

    מפני הרגל עבירה - שלא יאכל בשר עמה:

    טשין - טחין:

    מין ושאינו מינו - והן זכר ונקבה:

    מהו להכניס לדיר - מי הוי כמרביע כלאים או לא עד שיאחז הוא בעצמו אבר הזכר ויכניס:

    ופשטי להו לאיסורא - שלא יזלזלו:

    במנאפים - מעידין עליהם העדים לחייבן מיתה ומלקות משישכבו זה על זה כדרך מנאפים וא"צ לעדים שיראו כמכחול בשפופרת דלא הזקיקתן תורה להסתכל כ"כ:

    בכלאים - אינו חייב עד שיכניס בידו אבר הזכר בנקבה כמכחול בשפופרת כדרך בני אדם להכניס מין במינו:

    מכחול - קיסם או כנף שמכניסין בשפופרת חלולה שהכחול לתוכה ומוציאין מן הכחול במכחול ומעביר על העין:

    אילו נאמר בהמתך לא תרביע - ולא נאמר כלאים הייתי אומר לא יאחוז את הבהמה בקרניה בשעה שעולה עליה זכר ואפילו מין במינו ת"ל וכו':

    ואפילו משום פריצותא אין כאן - משום דשמא יבא לידי הרהור דבר כדאמרינן (ע"ז דף כ:) לא יסתכל בחמור ובחמורה בחזיר ובחזירה בשעה שהן מזווגין ונזקקין זה עם זה דהתם כשאינו שלו שאינו צריך לסייע אבל האי בעבידתיה טריד ולא מהרהר:

    בבא מציעא 91 עמוד א

    1לא שאדם רשאי להמיר, אלא שאם המיר מומר, וסופג את הארבעים. א"ל הא מני ר' יהודה היא, דאמר: לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.

    2ומי מצית מוקמת לה כר' יהודה? והא קתני רישא: הכל ממירין, אחד האנשים ואחד הנשים, והוינן בה: ״הכל״ לאתויי מאי? לאתויי יורש, ודלא כר' יהודה,׃

    3דאי כר"י האמר: יורש אינו ממיר, יורש אינו סומך! האי תנא סבר לה כוותיה בחדא, ופליג עליה בחדא.

    Baraita

    4ת"ר החוסם את הפרה ודש בה לוקה, ומשלם ד' קבין לפרה וג' קבין לחמור. והא אינו לוקה ומת, ואינו לוקה ומשלם. אמר אביי: הא מני ר"מ היא, דאמר: לוקה ומשלם.

    5רבא אמר: ״אתנן״ אסרה תורה, ואפילו בא על אמו.

    6רב פפא אמר: משעת משיכה איחייב לה במזונותיה, ומילקא לא לקי עד שעת חסימה.

    7אמר רב פפא: הני מילי בעו מינאי דבי רב פפא בר אבא, ופשטי להו לאיסורא חדא כהלכתא, וחדא דלאו כהלכתא.

    8בעו מינאי: מהו ללוש את העיסה בחלב? ופשטי להו לאיסורא כהלכתא, דתניא: אין לשין את העיסה בחלב, ואם לש כל הפת כולה אסורה, מפני הרגל עבירה. כיוצא בו: אין טשין את התנור באליה, ואם טש כל הפת כולה אסורה, עד שיסיק את התנור.

    9ואידך בעו מינאי: מהו להכניס מין ושאינו מינו לדיר? ופשטי להו לאיסורא דלאו כהלכתא.

    10דאמר שמואל: ובמנאפים עד שיראו כדרך המנאפים. ובכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת.

    11מתיב רב אחדבוי בר אמי: אילו נאמר (ויקרא יט, יט) ״בהמתך לא תרביע״ הייתי אומר, לא יאחוז אדם הבהמה בשעה שעולה עליה זכר, ת"ל ״כלאים״.

    12לאו מכלל דכלאים אחיזה נמי לא? מאי ״אחיזה״ הכנסה, ואמאי קרי לה ״אחיזה״ לישנא מעליא.

    13אמר רב יהודה: מין במינו, מותר להכניס כמכחול בשפופרת, ואפילו משום פריצותא ליכא. מ"ט בעבידתיה טריד. מתיב רב אחדבוי בר אמי:

    Tosafot

    הא מני ר"מ היא דאמר לוקה ומשלם - ותימה דלא שמעינן ליה לר"מ אלא בפ"ק דמכות (דף ד. ושם ד"ה לוקין) גבי עדים זוממין והתם יליף ליה ר"מ ממוציא שם רע דלוקה ומשלם ופריך מה למוציא שם רע שכן קנס ומשני סבר לה כרבי עקיבא דאמר עדים זוממין קנסא היא א"כ הכא דהוה ממונא מנלן דלוקה ומשלם וי"ל דהא דלרבנן אין לוקה ומשלם היינו מכדי רשעתו דכתיב גבי עדים זוממין דדרשינן מיניה משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות אבל ר"מ דסבר דעדים זוממין קנסא הוא יליף ממוציא שם רע דלוקין ומשלמין א"כ תו ליכא לדידיה לאוקמי כדי רשעתו אלא במיתה ומלקות ומהיכא נילף דלא ילקה ומשלם ולה"ק דבכל דוכתא אית ליה לר"מ דלוקה ומשלם וא"ת והא אכתי איכא לאוקמי כר"מ כדי רשעתו במלקות וממון כגון דבהדי דמסהדי עדות שקר קרעו שיראין של שום אדם דהני תשלומים אינם קנס וליכא למילף ממוציא שם רע וי"ל דלית לן לאוקמי קרא דואי אתה מחייבו משום ב' רשעיות אלא בששניהם מחמת עדות שקר ולהכי לא מתוקמא בממון ומלקות דבשתי רשעיות מחמת עדות שקר לוקה ומשלם ולהכי לא מתוקמא אלא במיתה ומלקות:

    בבא לצאת ידי שמים - וא"ת דאמרי' בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף עב. ע"ש) רבא איגניבו ליה דינרי במחתרתא אהדרינהו ניהליה ולא קבלינהו אמר הואיל ונפק מפומיה דרב דאמר הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור דבדמים קננהו ואמאי לא קבלם והא חייבין לצאת ידי שמים וי"ל דהם לא רצו לצאת ידי שמים אלא היו סבורין שבדין חייבין להחזיר ולכך לא קבלינהו וא"ת תנא תני ישלם ואת אמרת דמדת חסידות שנו כאן וי"ל דישלם משמע טפי לשון חיוב ממשלם אי נמי התם פריך משום דאפילו לצאת ידי שמים אינו חייב אבל הכא דחייב לצאת ידי שמים חיובא מעליא הוא ושפיר קתני משלם ועוד ר"י פי' שם מתוך הסוגיא דה"ק תנא תני ישלם דברי ר"א ורבנן פליגי עליה ואי מדת חסידות קאמר לא הוו פליגי עליה:

    אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו - דעיקר אתנן בעריות כתיב דזונה מחייבי כריתות היא ובתמורה נמי פ"ק (דף ה) גמרינן תועבה מעריות וי"מ דנפקא לן מדתניא ביבמות (דף נט: ושם) יכול אף אתנן כלב ומחיר זונה ת"ל גם שניהם שנים ולא ד' ומדאיצטריך קרא למעט אתנן כלב אע"ג דרובע בהמה קם ליה בדרבה מיניה ש"מ דאתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו ואין נראה דמי כתיב ב' ולא ד' שניהם כתיב ונימא ב' ולא ג' ולא אתי למעוטי אלא מחיר זונה וא"ת והא איכא לאוקמא קראי באומר הילך טלה זה ותבעלי לבנך או לאביך דלא קים ליה בדרבה מיניה וי"ל דאית לן לאוקמא קרא בסתם אתנן דהיינו שהבועל נותן וא"ת דאתנן אינו נאסר אלא בדקאי בחצירה בשעת ביאה כדאמר בפ' בתרא דע"ז (סג. ושם) אבל בא עליה ואח"כ נתן לה מותר א"כ היכי מוכח מאתנן דחייב לצאת ידי שמים אע"ג דקם ליה בדרבה מיניה והא משמע במרובה (ב"ק דף ע: ושם ד"ה אילו) דחצר קני ליה קנין גמור אפילו היכא דקם ליה בדרבה מיניה וי"ל דנהי דחצר קני לה קנין גמור לא היה לו ליחשב אתנן אלא מתנה אם לא היה חייב לצאת ידי שמים כשאינה בחצירה:

    ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיוסק התנור - תימה למה לי עד שיוסק בקינוח סגי דתו לא הוי אלא כנ"ט בר נ"ט ושרי (חולין דף קיא:) דגים שעלו בקערה דמותר לאכלן בכותח ושם מפורש:

    ופשטי להו לאיסורא דלא כהלכתא דאמר שמואל כו' - תימה לר"י היכי מוכח משמואל דליכא איסורא מדרבנן דשמואל לא איירי אלא מדאורייתא דומיא דמנאפין עד שיראו כדרך המנאפין דאיירי להורגם דאהא מייתי לה בפ"ק דמכות (דף ז.) גבי אם היינו שם לא היה אדם נהרג מעולם:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו - יש מפרשים דבא על אמו ואתיא לקמן לא אמרינן ליה זיל הב לה, דהא קים ליה בדרבה מיניה, ואפילו הכי אי יהיב לה מנכסיה אסור משום אתנן, אלמא אף על גב דבדינא לא מחייבינן ליה, שם אתנן חל עליה, והכי נמי לאו חייב לשלם בבית דין קאמר, אלא חייב לשלם דאי שלים תשלומין נינהו, ונפקא מינה דאי יהיב ליה וכסבור שהוא חייב בתשלומיו והלך זה וקדש בהם את האשה מקודשת, ולומר שאלו לא היה חייב בתשלומין והלך זה וקדש בהם את האשה מקודשת, ולומר שאלו לא היה חייב בתשלומין וטעה ושלם אינו ממונו של בעל הפרה והרי זה כמקדש בגזל דאחרים שאינה מקודשת. ויש מפרשים דבדינא נמי מחייבי ליה לשלומי, וטעמא משום דאיהו אתני אנפשי למיתן לה ואמרינן ליה זיל הב לה מאי והראב"ד הקשה לפירוש זה, דאם איתא, היא גופה מנא ליה לרבא דאמרינן ליה זיל הב לה, ואי מסברא דנפשיה למה ליה לאותובי מאתנן, ורש"י והראב"ד פירשו כל היכא דאמרינן אינו לוקה ומשלם, היינו דוקא דלא אמרינן ליה מן הדין זיל הב ליה לאכפויי ליה ומיחת לא נחתינן לנכסיה, ומיהו אמרינן ליה אין אתה יוצא מידי עבירה עד שתתן ואפילו בא על אמו, והכא נמי לאו לחיוביה בדינא קאמרינן, אלא דאמרי ליה אינך יוצא מידי עבירה עד שתשלם לו. (שיטמ"ק).

    הא ד בעי רבה בר רב הונא לרבי יוסי הגלילי דש באווזים ותרנגולים מהו. הקשה הראב"ד אי יליף שור שור משבת אפילו אווזים ותרנגולים נמי, וכדתנן בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק נד, ב) אחד השור ואחד כל בהמה לנפילת הבור לפריקה ולחסימה וכן חיה ועוף כיוצא בהן, ואי לא יליף שאר בהמה מנא ליה, ונשאר לו הענין בקושיא. ונראה לי דר' יוסי ודאי יליף שור שור משבת, ומיהו מדלא כתיב לא תדוש בחסימה. אשמעינן דלאו לגמרי אלא לאקושי כולהו עושי מלאכה לשור מה שור בכל כחו אף כל כן, דאי לא, שור למאי אתא. וכי תימא לאקושי חוסם לנחסם (לעיל בבא מציעא פט, א), דאי לא, שור במחובר ואדם בתלוש מנלן, דאתיא אדם בתלוש מקמה קמה אם אינו ענין במחובר תנהו ענין בתלוש, אי נמי מכי תבא בקמת רעך מי לא עסקינן דשכרו לכתף, ושור במחובר בקל וחומר דאדם, אי נמי מרעך רעך וכדאיתא (לעיל בבא מציעא פח, ב), כן נראה לי. (שיטמ"ק).

    שור במחובר - פירש רש"י הרי במלאכת השור במחובר אי אפשר לו לאכול מגפן שהוא עושה בה שהוא קשור לצמד לפני העגלה והבוצרים עושים בגפן אצל העגלה ונותנים בה. ויש מקשים לפירושו, שאם כן אין השור עושה במחובר אלא בתלוש ואע"פ שבוצרים מן המחובר ונותנין בעגלה, מכל מקום הוא אינו עושה אלא בתלוש, ורש"י עצמו פירש למעלה (פח, ב ד"ה לכתף) גבי אדם בתלוש, מי לא עסקינן ששכרו לכתף לשאת ענבים וחביריו בוצרין דהויא מלאכתו בתלוש. ופירשו שור במחובר, כגון ששכרו לדוש קטנית ותבואה במחובר. (שיטמ"ק).

    כגון שהיתה חצרו של שואל לפנים מחצרו של משאיל - וכשהכישה כלפי פנים ויצאה מרשותו כבר היא בחצרו של שואל. ואקשינן הא פשיטא, ושנינן דאיכא בין החצרות גזייתא, כמו אנדרונא חולקת בין החצרות, מהו דתימא לא סמכא דעתיה דשואל דאזלא גביה דילמא קיימא לה התם, הילכך לאו שלוחו הוא במשיכה זו, קמ"ל דסמכא דעתיה. ונ"ל דלהכי אמר שהיתה חצרו של שואל לפנים מחצרו של המשאיל, שאלו אמר בהפך, כיון שדרך המשאיל לעבור דרך חצרו של שואל ויש לו עליו דרך, אפילו נכנסה בחצרו ממש עדיין לא יצאה מרשות המשאיל. וכיון דרב אשי דחייה לההוא סייעתא, ושמואל נמי לא קא משני למתני' כוותיה דרב ואוקמה בעבד עברי דאלו בעבד כנעני לא אשכח ביה חיובא כלל, אלמא לא ס"ל כוותיה בהא, הילכך לית הלכתא כוותיה, (אלא) [ולא] אמרינן בכה"ג דבהני תנאה קביל עילויה שואל משום דבעי משיכה או זיכוי [ש"מ בשם וכן כתב הרשב"א].

    וכשם שקרקע נקנה בכסף וכו' - ושכירות מטלטלין נמי הויא כמכירה, וכי היכי דאין נקנין אלא במשיכה כך אין שכירותן נקנה אלא במשיכה, ואע"ג דמדאורייתא נקנין בכסף אלא משום גזירה שמא אמרו נשרפו חטיך בעליי' (לעיל בבא מציעא מז, ב), מה שאין כן בשכירות דכיון שגוף הכלי ששכרו הוא בידיו טרח ומציל, מכל מקום כיון דשכירות כמכירה אין לחלק, וכ"כ הרשב"א ז"ל והסכימו עמו האחרונים ז"ל. [ל' הנמוק"י].

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 91a

    Bava Metzia 91a. The full printed text of this folio side - 13 numbered segments, about 270 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Metzia 91a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026