Talmud Builders

    Bava Metzia 26b

    Back to index

    English translation — Bava Metzia 26b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1that fell from one of two people, he is obligated to return it. What is the reason? The person from whom the sela fell does not despair of recovering it. He says: After all, no other person was with me, only this one who was with me, as he is unaware that the sela was found by a third party. He therefore thinks: I will seize him and say to him: It is you who took it.

    2In a case where the coin fell from one of three people, the finder is not obligated to return it. What is the reason? The person from whom the sela fell certainly despairs of recovering it. He says: After all, two other people were with me. If I seize this one, he will say: I did not take it. And if I seize that one, he will say: I did not take it. Since he cannot make a definitive claim, he despairs of recovering his coin.

    3Based on the fact that by Torah law, one must return a lost item to its owner only if it is worth one peruta , Rava said: With regard to that which you said, that in a case where the coin fell from one of three people the finder is not obligated to return it, we said this only in a case where the total value of the lost coin, when divided by three, does not amount to the value of one peruta for each and every one of them; but if it amounts to the value of one peruta for each and every one of them, he is obligated to return it. What is the reason? Say that perhaps they are partners, i.e., they own the coin jointly; consequently, they do not despair, as each assumes that one of the other two found it and is holding it for the three of them.

    4There are those who say that Rava said: Even if its total value is only two perutot , which is insufficient to provide each of the three partners with one peruta , one is obligated to return it. What is the reason? Say that perhaps they are partners and one relinquishes his share to another. In that case, the remaining two partners each have a one peruta share, rendering the finder liable to return it.

    5§ And Rava says: In a case where one saw a sela coin that fell from another, if he took the coin in order to steal it, before the despair of the owner, he violates all of the following mitzvot: He is liable due to the prohibition: “You shall not…rob” (Leviticus 19:13); and due to the positive mitzva, stated with regard to found items, of: “You shall return them to your brother” (Deuteronomy 22:1), and due to the prohibition, stated with regard to one who finds an item: “You may not disregard” (Deuteronomy 22:3). And even if he returned it after the despair of the owner, it is merely a gift that he gave him; and the transgression that he performed, he performed, and he remains in violation of these mitzvot.

    6Rava continues: If he took the coin in order to return it, before the despair of the owner, and then, after the despair of the owner, he intended to steal it; he violates a commandment, due to his failure to fulfill the positive mitzva of: “You shall return them to your brother.” He does not violate the prohibition: “You shall not…rob,” because at the time he took the coin he did not intend to keep it. And he does not violate the prohibition: “You may not disregard,” because he did not disregard the lost item. He took it with the intention of returning it.

    7If he waited until the owner despaired of recovering the lost item and only then took it, he violates a commandment, but only due to his failure to fulfill the positive mitzva of: “You may not disregard,” as he took no action to return the lost item to its owner.

    8Rava says: In the case of this person who saw that a dinar coin fell from another into the sand, and then he found it and took it, he is not obligated to return it to its owner. What is the reason? The reason is that the one from whom the money fell despairs of finding it. Even if the finder sees that the owner brought a sifter and is sifting through the sand, ostensibly indicating that he did not despair of finding his coin, perhaps the owner is saying: Just as a coin fell from me in the sand, so too, a coin fell from another person and I will find some item to offset my loss.

    9MISHNA: If one found items without a distinguishing mark in a store, those items belong to him, as, since the store is frequented by the multitudes, the owner despairs of its recovery. If the items were found between the storekeeper’s counter and the storekeeper, the items belong to the storekeeper; since his customers do not typically have access to that area, presumably the items are his. If one found coins before a money changer, those coins belong to him. If the coins were found between the money changer’s chair and the money changer, those coins belong to the money changer, because his clients do not typically have access to that area.

    10In the case of one who purchases produce from another or in a case where another sent him produce as a gift, and he found coins intermingled with the produce, those coins belong to him. If the coins were bundled, this serves as a distinguishing mark and the finder takes the coins and proclaims his find.

    11GEMARA: The mishna teaches that if one found coins before a money changer, those coins belong to him. Rabbi Elazar says: Even if the coins were found placed upon the table itself they belong to the finder.

    12The Gemara challenges: We learned in the mishna: If one found coins before a money changer, those coins belong to him; this indicates by inference that if they were found upon the table, the coins belong to the money changer. The Gemara responds: Say the latter clause of the mishna: If the coins were found between the money changer’s chair and the money changer, those coins belong to the money changer; this indicates by inference that if they were found upon the table, the coins belong to the finder. The Gemara concludes: Rather, due to the contradictory inferences from the first and the latter clauses, no inference is to be learned from this mishna.

    13The Gemara asks: And Rabbi Elazar himself, from where does he derive this halakha that coins found on the table belong to the finder, given that apparently one cannot infer this ruling from the mishna? Rava said: The mishna is difficult for him: Why did the tanna teach specifically that when the coins are found between the money changer’s chair and the money changer, those coins belong to the money changer? Let the tanna teach instead: If the coins were found on the table, or: If the coins were found in the money-changing establishment, as it is taught in the first clause of the mishna: If one found items without a distinguishing mark in a store, those items belong to him. Rather, learn from it that since the money changer typically places his money in his drawer, even if the coins were found placed upon the table itself these coins belong to him.

    14§ The mishna teaches: In the case of one who purchases produce from another, and he found coins intermingled with the produce, those coins belong to him. Reish Lakish says in the name of Rabbi Yannai: The Sages taught this only

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    נקיטנא ליה כו'משבענא ליה שבועת היסת ולא נתייאש מיד כשמשמש ולא מצא ונמצא שבא ליד זה לפני יאוש והלכה כאביי:

    אי נקיטנא וכו'ואינו יכול להשביעו בטענת שמא שאין נשבעין בטענת שמא אלא אותן השנויין במשנה ואלו נשבעים שלא בטענה כו' (שבועות דף מה.) וא"ת הא מקמי יאוש אתי לידיה ואוקימנא הלכתא כאביי ביע"ל קג"ם הא אמרן דמעות מידע ידיע מיד כרבי יצחק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו כו' (לעיל בבא מציעא דף כא:):

    אימור שותפי נינהובסלע זו ונאמנים זה על זה ואין האחד חושד את חבירו בחלקו ולכי מישמש בכיסו ולא מצאה לא אייאש מימר אמר אחד מן השותפים מצאה ולצערני הוא שותק ונמצא כשבאת ליד זה לפני יאוש באת לידו והא אוקמיה כאביי הלכך אע"ג דסלע דבר שאין בו סימן הוא חייב להחזיר אבל כי אין בו שלש פרוטות מה נפשך אי שותפין הן בו אין כאן משום השבת אבידה ואם של אחד מהם הוא או של השנים נואשו ואמרו חברנו זה גנב הוא והרי משמט ואמר לא לקחתיו אחד מכם לקחו וגנבו מחבירו:

    אימור שותפי נינהוומהימני אהדדי ואין חושדין זה את זה ונמצאת שבאת ליד זה לפני יאוש:

    ראה סלע שנפלהולא גרסינן משנים:

    נטלה לפני יאוששלא שהה כדי למשמש זה בכיסו:

    עובר משום השב תשיבםלא תגזול לא שייך אלא בשעת נטילה כמו ויגזול את החנית מיד המצרי (שמואל ב כג) כדאמר בבבא קמא (עט.) לא תוכל להתעלם אינה אזהרה אלא לכובש את עיניו ונמנע מלהציל הלכך הנוטלה על מנת להחזיר ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה אין כאן מתעלם אבל השב תשיבם איכא משנטל עד שישיבנה:

    המתין לה כו'בשעה שראה אותה ולא נטלה להחזירה:

    עובר בלא תוכל להתעלםשהרי העלים עיניו:

    בי חלתאבין החולות:

    ארבלאכברה:

    מתני' מצא בחנות הרי אלו שלובדבר שאין בו סימן קאי דההוא דנפל מיניה מיאש שהכל נכנסים לשם:

    בין התיבהשהחנוני יושב לפניה ותמיד נוטל ממנה ונותן לפניו ומוכר ומעות שנותנין לו נותן לתיבה ולא נפל שום דבר אלא מיד חנוני:

    שולחנימחליף מעות ונותן מטבעותיו בשולחן שלפניו והבאין להחליף אף הן נותנין שם מעותיהן:

    הרי אלו שלודאמרינן מן הבאין נפלו שהרי השולחן מפסיק בין שולחני למעות שנמצאו ואם מן השולחני נפלו היה להם להמצא בינו לכסא שהשולחן מונח עליו:

    הלוקח פירות מחבירומפרש בגמרא:

    ואם היו צרוריןהוי סימן או קשר או מנין שבהם:

    גמ' אמר רבי אלעזר אפילו מונחין על גבי שולחןנראה בעיני דלא גרסינן צרורין:

    לפנימשמע על גבי קרקע:

    לתני על גבי שולחןשל שולחני וכ"ש בין הכסא ולשולחני:

    אי נמיניתני ברישא מצא בשולחנות כדקתני רישא מצא בחנות מדנקט לפני השולחני אף על השולחן במשמע:

    בבא מציעא 26 עמוד ב

    1שנפל משנים חייב להחזיר. מאי טעמא? ההוא דנפל מיניה לא מיאש, מימר אמר: מכדי איניש אחרינא לא הוה בהדאי אלא האי, נקיטנא ליה ואמינא ליה: אנת הוא דשקלתיה.

    2בשלשה אינו חייב להחזיר. מאי טעמא? ההוא דנפל מיניה ודאי מיאש, מימר אמר: מכדי תרי הוו בהדאי, אי נקיטנא להאי אמר: ״לא שקלתיה״, ואי נקיטנא להאי אמר: ״לא שקלתיה״.

    3אמר רבא: האי דאמרת בשלשה אינו חייב להחזיר לא אמרן אלא דלית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד, אבל אית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד חייב להחזיר. מאי טעמא? אימור שותפי נינהו ולא מיאשו.

    4איכא דאמרי, אמר רבא: אע"ג דלית ביה אלא שוה שתי פרוטות חייב להחזיר, מאי טעמא? אימור שותפי נינהו וחד מנייהו אחולי אחליה למנתיה גבי חבריה.

    5ואמר רבא: ראה סלע שנפלה, נטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה עובר בכולן: משום (ויקרא יט, יג) ״לא תגזול״, ומשום (דברים כב, א) ״השב תשיבם״, ומשום (דברים כב, ג) ״לא תוכל להתעלם״. ואע"ג דחזרה לאחר יאוש, מתנה הוא דיהיב ליה, ואיסורא דעבד עבד.

    6נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה, ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה עובר משום ״השב תשיבם״.

    7המתין לה עד שנתיאשו הבעלים ונטלה, אינו עובר אלא משום ״לא תוכל להתעלם״ בלבד.

    8אמר רבא: האי מאן דחזי דנפל זוזי מחבריה בי חלתא ואשכחיה ושקליה לא מיחייב לאהדורי ליה מאי טעמא ההוא דנפל מיניה מיאש הוא אע"ג דחזייה דאייתי ארבלא וקא מרבל מימר אמר כי היכי דנפול מינאי דידי הכי נפול מאיניש אחרינא ומשכחנא מידי:

    Mishna

    9מצא בחנות הרי אלו שלו בין התיבה ולחנוני של חנוני לפני שולחני הרי אלו שלו בין הכסא ולשולחני הרי אלו של שולחני׃

    10הלוקח פירות מחבירו או ששילח לו חבירו פירות ומצא בהן מעות הרי אלו שלו אם היו צרורין נוטל ומכריז:

    Gemara

    11אמר רבי אלעזר אפילו מונחין על גבי שולחן׃

    12תנן לפני שולחני הרי אלו שלו הא על גבי שולחן דשולחני אימא סיפא בין הכסא ולשולחני של שולחני הא על גבי שולחן שלו אלא מהא ליכא למשמע מינה׃

    13ורבי אלעזר הא מנא ליה אמר רבא מתניתין קשיתיה מאי אריא דתני בין הכסא לשולחני של שולחני ליתני על שולחן אי נמי מצא בשולחנות כדקתני רישא מצא בחנות שלו אלא ש"מ אפי' מונחין על גבי שולחן הרי אלו שלו:

    14הלוקח פירות מחבירו וכו': אמר ריש לקיש משום רבי ינאי לא שנו אלא׃

    Tosafot

    שנפל משנים חייב להחזיראפילו אין בו סימן דאינו מתיאש לעולם ומיירי ששניהם בקשוה יחד קודם שבא זה ומצאה ולכך סבור ודאי שחבירו לקחה כשבקשה עמו ואינו מתיאש לעולם שמחשב יחזירנה לי כשאביישנו ברבים ואוכיח לו שמצאו ולכך נמי אמרינן בסמוך אימור שותפי נינהו כיון שראינום מחפשין יחד ומה שפרש"י מטעם יאוש שלא מדעת אין נראה דהא רבא סבר דהוי יאוש ומפרש בסמוך מילתיה דרב נחמן ואין סברא לומר דהדר ביה בתר דאיתותב ומה שפירש נמי שישביענו שבועת היסת קשה וכי ישביענו בטענת ספק ומיהו י"ל דטוען ברי לפי שלא היה שם אחר כי אם הוא אך קשה דבימי בר קפרא עדיין לא נתקנה שבועת היסת ונראה לפרש שבלא שבועה אינו מתיאש לעולם כדפרישית:

    לא אמרן אלא כי לית ביה שוה פרוטה לכל חד וחדדהיינו כי ליכא שלש פרוטות אלא ב' דמה נפשך אין צריך להחזיר אם שלשתן שותפין אין כאן כדי השבה לכל אחד ואם אינן שותפין האובד יתיאש כי השנים ידחוהו כל אחד על חבירו וא"ת וניחוש שמא שנים הם שותפין דאין חושדים זה את זה ולא מתיאשי ששניהם יטענו בטענת ברי לשלישי וכן באיכא דאמרי אמאי קאמר הני שותפי נינהו וחד מינייהו אחיל מנתיה גבי חבריה נימא אימור שנים מהם הם שותפין ואין חושדין זה את זה ויאמרו ודאי שהשלישי לקחה וי"ל דודאי כי ליכא אלא שנים האחד יטען ברי לחבירו אבל כשיש שלשה לא יטענו טענת ברי לשלישי אפי' יהיו שנים מהן שותפין דנהי דאין חושדים זה את זה מ"מ סבור שהשותף לקחה לצערו עד זמן מרובה כדאמר בסמוך דאי איכא שלש פרוטות דאינם מתיאשים שסבורים שחבריהם מצאם ומעלים מהם להקניט ולצער עד זמן מרובה ולבסוף יחזירנה ועי"ל דכיון ששלשה הולכין יחד אין לומר שותפין שנים מהם אלא או כולם שותפין או כל אחד ואחד לבדו:

    מתנה בעלמא הוא דיהיב ליהוא"ת והלא לאו דלא תגזול מקרי ניתק לעשה בפ' שילוח הקן (חולין דף קמא.) א"כ כיון דלענין גזילה לא מקרי מתנה גם השב תשיבם למה לא תיקן וי"ל דלא קאי אלא על לאו דלא תוכל להתעלם שעבר שלא החזיר קודם יאוש:

    אינו עובר אלא משום השב תשיבםובפ"ק דקדושין (דף לד. ושם ד"ה מעקה) דחשיב השבת אבידה עשה שאין הזמן גרמא היינו בענין שבכאן וא"ת ואמאי ליכא לאו דלא תגזול אי משום דבהתירא אתא לידיה הלא בכובש שכר שכיר איכא לאו כדאמר בפרק איזהו נשך (לקמן בבא מציעא דף סא. ושם) וי"ל דהתם כשמתכוין לגזול לא נתיאשו הבעלים והכא כבר נתיאשו:

    אפילו צרוריןרש"י ל"ג צרורין דאם היה בו סימן מכריז וי"ל דגריס ליה ומיירי דאיכא רוב עכו"ם מצויים שם והם שלו ואע"ג דאיכא סימן דהלכה כר' שמעון בן אלעזר בהא:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    נפל מתוך שלשה אין חייב להכריז דודאי מיאש וכו' ורבא פליג עליה בהא.

    אמר רבא סלע שנפלה מחבירו נטלה לפני יאוש עובר משום בל תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם אע"ג דאהדרה למרה לבתר יאוש איסורא כבר עבדא והשתא מתנה הוא דיהיב ליה. נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה ולאחר יאוש נמלך לנוטלה עובר משום השב תשיבם.

    המתין עד שנתיאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם.

    אמר רבא מאן דחזא דנפל זוזא מחבריה בי חלתא ושקליה אינו חייב להחזירו אע"ג דחזיה דמייתי ארבולי ומארבל וכו':

    מתני' מצא בחנות הרי אלו שלובין תיבה לחנווני הרי אלו לחנווני. לפני שולחני למוצאן בין כסא לשולחני הרי הן לשולחני. ודייק ר' אלעזר מדקתני בין כסא לשולחני הרי הן לשולחני הא על השולחן אפי' צרורין ומונחין הרי הן של מוצאן ותוב מדלא קתני סיפא מצא בחנות של שולחני הרי אלו שלו כדקתני רישא ש"מ אפי' על השולחן עצמו הרי הן למוצאן.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 26b

    Bava Metzia 26b. The full printed text of this folio side — 14 numbered segments, about 361 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    נקיטנא ליה כו' משבענא ליה שבועת היסת ולא נתייאש מיד כשמשמש ולא מצא ונמצא שבא ליד זה לפני יאוש והלכה כאביי:

    אי נקיטנא וכו' ואינו יכול להשביעו בטענת שמא שאין נשבעין בטענת שמא אלא אותן השנויין במשנה ואלו נשבעים שלא בטענה כו' (שבועות דף מה.) וא"ת הא מקמי יאוש אתי לידיה ואוקימנא הלכתא כאביי ביע"ל קג"ם הא אמרן דמעות מידע ידיע מיד כרבי יצחק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו כו' (לעיל בבא מציעא דף כא:):

    אימור שותפי נינהו בסלע זו ונאמנים זה על זה ואין האחד חושד את חבירו בחלקו ולכי מישמש בכיסו ולא מצאה לא אייאש מימר אמר אחד מן השותפים מצאה ולצערני הוא שותק ונמצא כשבאת ליד זה לפני יאוש באת לידו והא אוקמיה כאביי הלכך אע"ג דסלע דבר שאין בו סימן הוא חייב להחזיר אבל כי אין בו שלש פרוטות מה נפשך אי שותפין הן בו אין כאן משום השבת אבידה ואם של אחד מהם הוא או של השנים נואשו ואמרו חברנו זה גנב הוא והרי משמט ואמר לא לקחתיו אחד מכם לקחו וגנבו מחבירו:

    אימור שותפי נינהו ומהימני אהדדי ואין חושדין זה את זה ונמצאת שבאת ליד זה לפני יאוש:

    ראה סלע שנפלה ולא גרסינן משנים:

    נטלה לפני יאוש שלא שהה כדי למשמש זה בכיסו:

    עובר משום השב תשיבם לא תגזול לא שייך אלא בשעת נטילה כמו ויגזול את החנית מיד המצרי (שמואל ב כג) כדאמר בבבא קמא (עט.) לא תוכל להתעלם אינה אזהרה אלא לכובש את עיניו ונמנע מלהציל הלכך הנוטלה על מנת להחזיר ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה אין כאן מתעלם אבל השב תשיבם איכא משנטל עד שישיבנה:

    המתין לה כו' בשעה שראה אותה ולא נטלה להחזירה:

    13 more comments on this page.

    Rashi on Bava Metzia 26b · Sefaria

    Tosafot

    שנפל משנים חייב להחזיר אפילו אין בו סימן דאינו מתיאש לעולם ומיירי ששניהם בקשוה יחד קודם שבא זה ומצאה ולכך סבור ודאי שחבירו לקחה כשבקשה עמו ואינו מתיאש לעולם שמחשב יחזירנה לי כשאביישנו ברבים ואוכיח לו שמצאו ולכך נמי אמרינן בסמוך אימור שותפי נינהו כיון שראינום מחפשין יחד ומה שפרש"י מטעם יאוש שלא מדעת אין נראה דהא רבא סבר דהוי יאוש ומפרש בסמוך מילתיה דרב נחמן ואין סברא לומר דהדר ביה בתר דאיתותב ומה שפירש נמי שישביענו שבועת היסת קשה וכי ישביענו בטענת ספק ומיהו י"ל דטוען ברי לפי שלא היה שם אחר כי אם הוא אך קשה דבימי בר קפרא עדיין לא נתקנה שבועת היסת ונראה לפרש שבלא שבועה אינו מתיאש לעולם כדפרישית:

    לא אמרן אלא כי לית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד דהיינו כי ליכא שלש פרוטות אלא ב' דמה נפשך אין צריך להחזיר אם שלשתן שותפין אין כאן כדי השבה לכל אחד ואם אינן שותפין האובד יתיאש כי השנים ידחוהו כל אחד על חבירו וא"ת וניחוש שמא שנים הם שותפין דאין חושדים זה את זה ולא מתיאשי ששניהם יטענו בטענת ברי לשלישי וכן באיכא דאמרי אמאי קאמר הני שותפי נינהו וחד מינייהו אחיל מנתיה גבי חבריה נימא אימור שנים מהם הם שותפין ואין חושדין זה את זה ויאמרו ודאי שהשלישי לקחה וי"ל דודאי כי ליכא אלא שנים האחד יטען ברי לחבירו אבל כשיש שלשה לא יטענו טענת ברי לשלישי אפי' יהיו שנים מהן שותפין דנהי דאין חושדים זה את זה מ"מ סבור שהשותף לקחה לצערו עד זמן מרובה כדאמר בסמוך דאי איכא שלש פרוטות דאינם מתיאשים שסבורים שחבריהם מצאם ומעלים מהם להקניט ולצער עד זמן מרובה ולבסוף יחזירנה ועי"ל דכיון ששלשה הולכין יחד אין לומר שותפין שנים מהם אלא או כולם שותפין או כל אחד ואחד לבדו:

    מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה וא"ת והלא לאו דלא תגזול מקרי ניתק לעשה בפ' שילוח הקן (חולין דף קמא.) א"כ כיון דלענין גזילה לא מקרי מתנה גם השב תשיבם למה לא תיקן וי"ל דלא קאי אלא על לאו דלא תוכל להתעלם שעבר שלא החזיר קודם יאוש:

    אינו עובר אלא משום השב תשיבם ובפ"ק דקדושין (דף לד. ושם ד"ה מעקה) דחשיב השבת אבידה עשה שאין הזמן גרמא היינו בענין שבכאן וא"ת ואמאי ליכא לאו דלא תגזול אי משום דבהתירא אתא לידיה הלא בכובש שכר שכיר איכא לאו כדאמר בפרק איזהו נשך (לקמן בבא מציעא דף סא. ושם) וי"ל דהתם כשמתכוין לגזול לא נתיאשו הבעלים והכא כבר נתיאשו:

    אפילו צרורין רש"י ל"ג צרורין דאם היה בו סימן מכריז וי"ל דגריס ליה ומיירי דאיכא רוב עכו"ם מצויים שם והם שלו ואע"ג דאיכא סימן דהלכה כר' שמעון בן אלעזר בהא:

    Tosafot on Bava Metzia 26b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    נפל מתוך שלשה אין חייב להכריז דודאי מיאש וכו' ורבא פליג עליה בהא.

    אמר רבא סלע שנפלה מחבירו נטלה לפני יאוש עובר משום בל תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם אע"ג דאהדרה למרה לבתר יאוש איסורא כבר עבדא והשתא מתנה הוא דיהיב ליה. נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה ולאחר יאוש נמלך לנוטלה עובר משום השב תשיבם.

    המתין עד שנתיאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם.

    אמר רבא מאן דחזא דנפל זוזא מחבריה בי חלתא ושקליה אינו חייב להחזירו אע"ג דחזיה דמייתי ארבולי ומארבל וכו':

    מתני' מצא בחנות הרי אלו שלו בין תיבה לחנווני הרי אלו לחנווני. לפני שולחני למוצאן בין כסא לשולחני הרי הן לשולחני. ודייק ר' אלעזר מדקתני בין כסא לשולחני הרי הן לשולחני הא על השולחן אפי' צרורין ומונחין הרי הן של מוצאן ותוב מדלא קתני סיפא מצא בחנות של שולחני הרי אלו שלו כדקתני רישא ש"מ אפי' על השולחן עצמו הרי הן למוצאן.

    Rabbeinu Chananel on Bava Metzia 26b · Sefaria

    Rashba

    איכא דאמר אפילו לית בה אלא שתי פרוטות ודוקא שתי פרוטות אבל פחות מכאן לא, דמאי אמרת, דלמא תרוייהו מחלי לגבי חד כולי האי לא חיישינן.

    הכי גרסינן אמר רבה ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש על מנת לגזלן. ולא גרסינן רבא דהוא בר פלוגתיה דאביי, דהא רבא סבירא ליה דיאוש שלא מדעת הוי יאוש, ואפילו נטלה לפני יאוש הרי היא שלו, ואי אפשר לו לעבור עליה, דהא סלע דבר שאין בו סימן הוא. וכן נמי לא גרסינן שנפלה משנים, אלא בכל ענין הוא. ומסתברא לי טפי דרבא גרסינן, משום דאיתמרא בתר אידך דאמר רבא הא דאמרת מג' אינו חייב להחזיר, ונפלה משנים נמי גרסינן, והיינו דרב נחמן דלעיל כיון דליכא אלא שנים, הך דנפל מיניה לא מיאש, ובכי האי אפילו רבא מודה, דהוה ליה כדבר שיש בו סימן דמודה ביה. והכין איתא בספרים אמר רבא ראה סלע שנפלה משנים, ואין צורך למחוק הספרים.

    כתוב בנוסחאות וכן (בפרש"י) [בפר"ת] ז"ל, ואע"ג דאהדרה לאחר יאוש מתנה בעלמא הוא דקא יהיב ליה ואיסורא דעבד עבד. והראב"ד ז"ל העביר עליה קולמוס, משום דלאו דגזלה ניתק הוא לעשה דוהשיב את הגזלה אשר גזל, והכין ודאי איתא בפרק שלוח הקן (חולין קמא, א), דלא תגזול ניתק הוא לעשה. ובתוספות אמרו דאפשר לומר דאלא תוכל להתעלם בלחוד קאי, הא לאו דלא תגזול ועשה דהשב תשיבם שפיר מנתקי, ואפילו נשרפה ישלם דמים. עוד אמרו, דאפשר דאפילו עשה דוהשיב בטל, דכיון שהמתין עד שנתיאשו הבעלים אין זו אבדתו, שכבר נתיאש ממנה. ואינו מתחוור בעיני כל הצורך, דאבדתו ודאי היא, דכיון דאתא לידיה באסורא, אינו אלא כפקדון ביד המוצא, וטפי גריעא מגזלה שידעו בה בעלים ונתיאשו ממנה, דאפילו למאן דאמר (ב"ק סו, א) יאוש כדי קני, בכי הא לא אמר, דהא לא אשכחן דפליג עליה דאביי ביאוש שלא מדעת דלא קני, דאם איתא, למאן דאמר יאוש כדי קני לותביה מההיא דר' יוחנן דאמר משמיה דרבי שמעון בן יהוצדק כדאותיב מיניה לרבא (לעיל בבא מציעא כב, ב). והרמב"ן תיקן קצת הענין וכתב, דהכא כיון שנטלה על מנת לגזלה, דין גזלה אית ליה דנקנית ביאוש, ואף על גב דגזלה מחייב לאהדורה ולא מקניא ביאוש לגמרי, הכא תרי קולי אית ליה, שגזלה היא ודין אבדה יש לו לקנות ביאוש לגמרי. ועם כל זה אינו מחוור כל הצורך ואיני יכול להולמה.

    מתני' מצא בחנות הרי אלו שלו. פירש רש"י ז"ל: דאיירי בדבר שאין בו סימן. ובגמרא גריס אמר ר' אלעזר אפילו מונחין על גבי שולחן, ולא גרסי אפילו צרורין. ולדבריו הא דאמרינן גבי לקח פירות ואם צרורין נוטל ומכריז, לאו אלקח פירות בלחוד קאי, אלא אכולהו בבי דמתניתין דהכא קאי, במצא בחנות ובמצא לפני השלחני ובלקח פירות, בכולהו אם מצאן צרורין נוטל ומכריז. אבל ברוב ספרים גרסינן בדר' אלעזר אפילו צרורין ומונחין, דאלמא כולה מתניתן דחנות ושולחני אפילו בדבר שיש בו סימן היא שנויה, דומיא דמתניתין דלעיל מינה מצא בגל מצא בכותל ישן, דההיא אפילו כשיש בו סימן, ואם היו צרורין נוטל ומכריז דקתני, אלקח פירות בלחוד קאי. ואם תאמר, אם כן מצא בחנות ולפני השולחני אמאי שלו, יטול ויכריז, פירשו בתוספות משום דחנות רבים מצויים שם, ישראל ונכרים, והלכה כרבי שמעון בן אלעזר ברוב נכרים. וכן פירשוה הרמב"ן ז"ל (כה, ב ד"ה הא דתנן) והראב"ד ז"ל. ואינו מחוור בעיני, דאם כן לידוק מינה לעיל (בבא מציעא כד, א) דלא פליגי רבנן עליה ברוב נכרים, ואם תאמר משום דאיכא לדחויי דהא מני רבי שמעון בן אלעזר, מכל מקום הוה להו לאתויה לעיל ולוקמי הא מני רבי שמעון בן אלעזר היא, כדמייתי התם הנך כולהו ודחי להו. ויש לומר דכיון דחנוני ושולחני דרין שם, יאושי מיאשי בעלים מינייהו, דמימר אמרי מכדי חנוני דייר ביה ואיהו אשכחה, וכיון דלא אכריז דעתו לגזול, ולא מצינא לאוקומיה בדינא, דמשתמיט ואמר אנא לא אשכחית, אינשי דעיילי ונפקי דילמא חד מינייהו אשכחה. ואם תאמר תקני ליה חצרו לבעל החנות. איכא למימר משום דהויא חצר שאינה משתמרת, ואף על גב דהוא עומד בצדה, צריך הוא לומר תזכה לי שדי, וכדתנן (לעיל בבא מציעא יא, א) ואמר זכתה לי שדי זכתה לו שדהו. ולפי [מה] שכתבתי אני (שם ד"ה ואמר) שאינו צריך לומר זכתה לי שדי, שאני הכא דהוא רשות הרבים, שהחנוני רוצה הוא בכניסת הרבים שיקנו ממנו, והרי היא כרשות הרבים. וכל זה לדעת רבא (דלעיל בבא מציעא כא, ב) דאמר יאוש שלא מדעת קונה, אבל לאביי דאמר אינו קונה, וקיימא לן כותיה, אי אפשר לחצירו לקנות לו משום דבאסורא בא לו ותו לא קניא כידו.

    גמרא אמר ר' אלעזר אפילו צרורין ומונחין על גבי השלחן. פירש הראב"ד ז"ל דדוקא נקט צרורין, לפי שאין דרך השלחני להניח מעות צרורין על גבי השלחן, אלא מותרין להתנאות בהן, והלכך הרי הן שלו, אבל מותרין הרי הן של שולחני. ואינו מחוור בעיני, דאם כן הכי הוה ליה למימר אמר ר' אלעזר אם צרורין אפילו מונחין על גבי השלחן, אבל השתא משמע דאפילו אצרורין קאי. ועוד דאם כן מאי קא מקשה ואזיל, תנן לפני השלחני הרי אלו שלו הא על השלחן דשולחני, דילמא הכי קאמר, לפני השלחני הרי אלו שלו לעולם בין צרורין בין מותרין, הא על גבי שלחן לא, דמותרין הרי הן של שלחני אלא צרורין לרבותא נקטיה ולא מבעיא מותרין, וטעמא משום דכיון דמחליפין על השלחן זה מניח וזה מניח, אין השלחני מניח שם מעותיו לא צרורין ולא מותרין, אלא לפי שעה בשעת חליפין בלבד.

    מהא דאמר ר' אלעזר מתניתין קשיתיה, מאי אריא דתני לפני השלחני, ליתני כדקתני רישא מצא בחנות הרי אלו שלו. שמעינן דמצא על גבי תיבת החנוני הרי אלו של חנוני.

    Rashba on Bava Metzia 26b · Sefaria

    Meiri

    שנים שהיו הולכים ונפל סלע לאחד מהם ובא אחד שראה שנפל סלע זה מבין שניהם ונטלו חייב להחזיר שזה שנפל לו הסלע אע"פ שמשער שחבירו מצאה והואיל ולא החזירה היה לו להתיאש מיד כלך לדרך זו שהרי מ"מ הואיל ומשער בודאי שחברו מצאה הרי הוא חושב לומר לו בבריא אתה מצאתה שהרי לא היה אחר בינינו ואע"פ שביד חברו לכפור מ"מ סומך הוא על מה שאומר לו בדומה לבריא אתה מצאתה שלא יעיז לכפור ולא עוד אלא שגאוני ספרד כתבו שביד זה להשביעו היסת וגורסין בכאן משבענא ליה ואע"פ שאין שבועה בטענת שמא אלא באותן השנויים במשנה בזו דומה לבריא הוא כמו שבארנו וכל שכן שיש רגלים לדבר דומה לבריא הוא והביאו ראיה לדבריהם משמועת פרק האיש מקדש והשתא דתקון רבנן שבועת היסת וכו' למה שפירשו שם גדולי הפוסקים שאע"פ שאין הלוה טוען בבריא לשלוחים לא נתתם למלוה הוא משביעם היסת ומ"מ יש לנו שם פירוש אחר שאין משם ראיה כלל כמו שיתבאר במקומו:

    נפל לאחד משלשה גדולי המפרשים נוטים לפסוק שאינו חייב להחזיר הואיל ומשער שאחד מחבריו מצא ואינו מחזיר לשעתו ואף הוא אינו סומך על תביעתו לאחד מהם שהרי אף לבו נוקפו לאיזה מהם יתבענה מתיאש מיד וכשמצאה זה ביאוש בעלים מצאה ומ"מ יש פוסקים כרבא שאף משלשה חייב להחזיר שמא אותם השלשה שותפים הם ונאמן כל אחד על חברו וסומך לבו עליהם ואינו מתיאש ולא סוף דבר שהם בממון זה שוה פרוטה לכל אחד מן השלשה אלא אף בשתי פרוטות שמא אחד מחל חלקו לחבריו ונמצאו לשנים ואין לבו על חברו השותף שנאמן הוא עליו וכן אין לבו על השלישי שהרי את שלו מחל היאך יכפור בה וכן אף בפרוטה שמא מחלו השנים לאחד ומאחר שמחלו אין לבו עליהם שיכפורו ואינו מתיאש ומ"מ אם יודע לזה שלא היו שותפים כגון שראהו מתאונן על אבדתו בפני חבריו כל שמשלשה מיהא זכה לדברי הכל:

    מי שראה חברו שנפל לו סלע ונטלו תכף לנפילתו בכדי שלא היה לו לזה למשמש בכיסו והיתה נטילתו על מנת לגזלה הרי שנטלה קודם יאוש ועל דעת שיגזול הרי זה עובר על בל תגזול שהרי זה גזלה היא הואיל וידע את בעליה והכיר שלא נתיאש ונטלה על [דעת] גזלה וכן על השב תשיבם הואיל ומ"מ אבדה היא וכן על לא תוכל להתעלם שהרי מ"מ כבר העלים עיניו מכונת החזרתה ומ"מ אם החזירה קודם יאוש יצא ידי כלם למפרע ואם לאחר יאוש יצא מיהא ידי בל תגזול שהרי קיים והשיב ויש שגורסין שאף אם השיבה לאחר יאוש כבר עבר מ"מ ואין זה אלא מתנה ואין הדברים נראין וגדולי המפרשים מחקו גירסא זו מן הספרים ואע"פ שאפשר לתקנה כגון שהחזירה שלא לדעת ואבדה ברשות בעלים שנפטר מהשבת אבדה ולא מהשבת גזלה כמו שאמרו הכל צריכים דעת חוץ מהשבת אבדה מ"מ אין צרך בכך:

    נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה ולאחר יאוש נתכון לגזלה ולעכבה בידו עובר משום השב תשיבם הואיל ולא השיבה קודם יאוש אבל בל תגזול אין כאן שהרי בשעת נטילה אין בה כונת גזלה ולא עוד אלא שלא נתכון לגזול אלא לאחר יאוש אבל השב תשיבם עבר שהוא חייב בו תכף לידיעתו וכבר ידע ומ"מ אף בלא תוכל להתעלם עובר שכבר העלים עיניו מהחזרתה ולעולם כל שהוא בהשב תשיבם לא תוכל להתעלם נכלל בתוכו ויש חולקין לומר שאין כאן לא תוכל להתעלם הואיל ובשעת הגבהה נטלה על דעת החזרה:

    ראה שנפלה והמתין מלנטלה עד לאחר יאוש והוא שיעור משמוש בכיס ונטלה לאחר יאוש אין כאן בל תגזול שהרי יש כאן יאוש בשעת נטילה ולא השב תשיבם שהרי קנאה אלא עבר על לא תוכל להתעלם שהרי התעלם שלא להגביהה בשעת חיוב החזרה ויש בשמועה זו חבלי קושיות ואין צרך בהם כלל:

    ראה לחברו שנפל לו סלע במקום שמציאתו רחוקה כגון בין החולות והדומה לזה ובא זה ומצאה קנאה ואפילו ראהו משתדל בחפושה ומביא כברה וכובר בודאי כבר נתיאש אלא שמתיגע במקרה כלומר שמא אמצא בתוכה דברים אחרים ויצא הפסדי בשכרי:

    המשנה החמישית ואף היא מענין החלק הראשון הלוקח פירות מחברו או ששלח לו חברו פירות ומצא בתוכן מעות הרי אלו שלו ואם היו צרורין נוטל ומכריז אמר הר"ם ואמרו מצא בתוכן מעות הרי אלו שלו אין זה אלא כשיהיו אותן הפירות מאיש שאסף אותם הפירות וכל הצריך להם בידיו ומקרקע שלו וידוע שהוא שלו ולכן חייב להכריז:

    אמר המאירי הלוקח פירות מחברו או ששלח לו חברו פירות ומצא בתוכן מעות הרי אלו שלו ופרשוה בגמ' שלקחן מן התגר שיש לדון בו שאף הוא לקחן על דרך זה מאחרים ואחרים מאחרים וכבר נתיאשו ואין כאן לדון אחר אחרון שאין אדם עשוי לפשפש מציאה בין הפירות אבל לקחן מבעל הבית חייב להחזיר ודאי שלו הם ומ"מ דוקא הבעל הבית שאינו שוכר פועלים בלקוט פירותיו ודישתן ותקונם אלא שנעשה על ידי עצמו ועבדיו ושפחותיו הכנעניים שכל שבידם שלו הא בעל הבית העשוי לשכור פועלים אף בזה זכה המוצא שהרי יש לתלות באחד מן הפועלים ויש כאן יאוש ואם היו צרורים נוטל ומכריז על כל פנים כל שיש סימן אין יאוש:

    1 more comments on this page.

    Meiri on Bava Metzia 26b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בגמרא מאי אריא דתני בין הכסא לשולחני של שולחני ליתני על שולחן א"נ כו'. מדברי הרא"ש נראה דהך הוכחה קמייתא לא היה בנוסחתו ומשום דהא איכא למידק איפכא מרישא כדקאמר לעיל לפני שולחני הרי אלו שלו הא ע"ג שולחן דשולחני וכדמסיק דמהא ליכא למשמע מיניה גם הרי"ף היה לו גירסא אחרת בזה והכל הוכחה אחת ע"ש ויש ליישב נוסחת הגמרות שלנו דלפני שולחני לא דייק ליה השתא מדלא קתני לפני השולחן אבל לפני השולחני משמע שפיר גם על השולחן וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 26b · Sefaria

    Maharam

    גמ' מימר אמר כי היכי דנפול מינאי כצ"ל:

    תוס' ד"ה אינו עובר אלא משום השב תשיבם ובפ"ק דקדושין דחשיב השבת אבידה עשה שאין הזמן גרמא וכו'. ר"ל ולמה חשיב ליה עשה ולא מיחייבי ביה נשים אלא מטעם דהוי שאינו הזמן גרמא הא אפילו יהא הזמן גרמא תיפוק דמחייבי ביה משום הלאו דהא לא משכחת העשה בלא הלאו דלא תוכל להתעלם ובכל הלאוין הנשים חייבות כמו האנשים דהא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה לכך כתבו היינו בענין שבכאן ר"ל משכחת עשה בלא לאו כגון שנטלה לפני יאוש ע"מ להחזיר ואחר היאוש נתכוין לגוזלה דאינו עובר אלא משום השב תשב דאינו אלא עשה וכיוצא בזה היו הנשים פטורות אי לאו מטעם דהוי אין הזמן גרמא:

    Maharam on Bava Metzia 26b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    ראה סלע שנפל משנים חייב להחזיר משלשה אינו חייב להחזיר ומפרש טעמא ואזיל ולא מיירי הא בשאותם שנים אר שלשה היו הולכים בדרך כדרכם ונפל הסלע מאחד מהן דאם כן ליכא הפרש בין שנים לשלשה שאם הרגיש בחברו ששח ונטל כלום מן הקרקע בעוד שהולכין אפילו היו שלשה ליתבעיה לההוא דגחין ושקיל ואם לא הרגיש בו ששח אפילו שנים נמי מאי תבע ליה טפי מאיניש דעלמא. אלא הכא במאי עסקינן שישבו במקום אחד ואחד מהם משמש בכיס ונפלה ממנו סלע אחד ולא הרגיש בה וכיון שהיו יושבין שם אפשר הוא שיטלנה חברו ולא ירגיש בו גם הדבר קרוב שימצאנה חברו שיושב עמו ומעיין במעשיו ורואה מה שנופל ממנו ולהכי כי הדר וממשמש בכיסו ומצא הסלע שחסרה מכיסו מימר אמר דההוא דהוה בהדיה משכח ליה ואף על גב דאמר לו סלע אבדתי ולא אמר כלום אימר לצערני הוא עושה נקיטנא ליה ואמינא ליה את שקלתיה הילכך לא מייאש. ואם זה שראה כשנפלה נטלה אפילו בכדי שיוכל הלה למשמש בכיסו קודם יאוש נטלה הילכך אף על גב דלבסוף כדנקיט לחבריה ואמר ליה דלא הוה ברשותיה איאש מינה וסבור שרוצה לגזלה ממנו מכל מקום לא קנאה הלה שנטלה לפני יאוש. ולא תימא דהא אליבא דאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש דקיימא לן כוותיה וכדפירש רש"י. דהא רבא פריש מימריה דרב נחמן ומסתמא מודה בה. אלא הכא אפילו תימא דסלע אין בה סימן שאין סימן למטבע כדבר שיש בו סימן הוא לבעל האבדה דלכי ידע שנפלה מיניה לא מייאש מטעמא דפרישנא דאמר נקיטנא ליה ויהיב לי והוה ליה כזתים וחרובין שדינם כדבר שיש בו סימן דאפילו רבא מודה בה דיאוש שלא מדעת לא שמיה יאוש. הריטב"א.

    וזה לשון הרא"ש ראה סלע שנפלה משנים חייב להחזיר מאי טעמא ההוא דנפל מיניה לא מייאש מימר וכו'. פירש רש"י וכו'. וקשה לפירושו דהא רבא דפליג עליה דאביי ביאוש שלא מדעת סבירא ליה בסמוך כרב נחמן. ודוחק לומר אליבא דרב נחמן קאמר הכי וליה לא סבירא ליה אי נמי דגרסינן הכא רבה דבכל מקום רבא משיב על דברי רב נחמן רבו. ונראה לפרש דהכא לא מייאש לעולם לפי שהוא סבור בודאי שהוא ביד חברו ואף על פי שחברו כופר ואפילו אם ישבע לא מייאש שמא לאחר זמן יתפוס משל חברו דהאי דראה סלע שנפלה מיירי שראה שנים מבקשים אותה ומחזירין אחריה ונמנעו מלבקשה שחושב בלבו שחברו מצאה דאם לא כן היה מבקשה עדיין והשתא הוי כעין ההיא דלעיל דאמרי קמייהו.

    ועוד יש לומר דמיירי בסלע צרורה שיש בה סימן דהשתא לא שייך כלל ליאוש שלא מדעת. ויש ספרים דגרסי ראה סלע שנפלה משנים חייב להכריז. ולפי אותה גירסא לא מתוקמא אלא ביש בה סימן. עד כאן. וכתבו בתוספות חיצוניות וזה לשונם: לרוב ספרים דגרסי ראה סלע שנפלה משנים חייב להכריז אם תאמר אם כן פשיטא דחייב להכריז כיון שיש בו סימן. ויש לומר דסלקא דעתך דאם איתא דמייאש מימר אמר לא הוה ליה אלא האי וכו' שמע מינה דדעתיה למגזליה כדאמרינן לעיל גבי תלתא קמשמע לן דדוקא תלתא אמרי הכי אבל שנים לא מייאש דמימר אמר נקיטנא ליה בדינא. עד כאן.

    וכתוב בשטה וזה לשונו ראה סלע שנפלה משנים וכו'. ונראה לי דבין סלע צרור בין שאינו צרור קאמר והוא דהוו במקום מיוחד שאין אחרים מצויין שם כההיא דפונדק. ע"כ. כתוב בתוספות יחזירנה לי כשאביישנו ברבים. פירוש ולא יתייאש לעולם אף על גב דאפילו לאחר שיביישנו לא יחזיר מכל מקום מחשב בלבו כשאביישנו עוד יותר יחזיר לי וכן לעולם לא יתייאש ולכך לא הוי כיאוש שלא מדעת.

    עוד כתבו בתוספות דהא רבא סבר דהוי יאוש וכו' מיהו נוכל לומר דעת רש"י כיון דהכא מחוסר מעשה שזה צריך לישבע סבר דאפילו לרבא לא הוי יאוש ומה שפירש והילכתא כאביי פירש לרוחא דמילתא. גליון.

    נקיטנא ליה כתוב במקצת פירוש רש"י דנקיט ליה בדינא ומשבע ליה שבועת היסת וכו' וכן ראיתי בתוספות שכתבוהו בשמו של רש"י. ולפי זה יש לדקדק מכאן שנשבעין דמשביעין היסת בטענה קרוב לברי אף על פי שאינו ברי גמור כי הכא דסלע שנפלה משנים אבל בשמא גמור דומיא דשלשה אין נשבעין. ומיהו בתוספות הקשו עליו דהא רב נחמן להעמיד דברי בר קפרא בא וכו' ובימי בר קפרא עדיין לא נתקנה היסת לכך פירשו נקיטנא ליה בדינא והוא לא יעיז פניו לכופרה לי. הר"ן ז"ל:

    וזה לשון אריטב"א הא דאמרינן מימר אמר נקיטנא ליה וכו'. יש שפירשו ומטו בה משמיה דרש"י דהכי קאמר נקיטנא ליה ואמינא ליה את שקלתיה איכפר ליה משבענא ליה היסת דהא רב נחמן גופיה תיקן שבועת היסת ולא נהירא חדא דלישנא לא מוכח הכי. ועוד דאם כן שלושה נמי אמאי מייאש לימא דמשבע לכל חד מינייהו ובודאי דלא חשידי דמשתבעי בשקרא. וכי תימא דכי הוו (שנים) (שלשה) לא מצי תבע לחד מינייהו בברי דהא לא ידע מאן מינייהו נקטה שנים נמי לא מצי תבע ליה בברי דמנא ידע בברי דאיהו שקלה כיון דמודי דלא חזייה דשקלה כדאיירינן הכא שהרי על האמת לא נטלה חברו אלא זה שראה ואם כן היכי תבע ליה בברי וכי תימא דתבע ליה בשקרא אני ראיתיך שנטלת לאו ברשיעי עסקינן דתבעי מאי דלא חזו. אלא ודאי הכא ליכא שבועת היסת ואפילו בדורו של רב נחמן שלא נתקנה אלא על תביעת ברי משום דחזקה אין אדם תובע לחברו אלא אם כן יש לו והאי חזקה ליתא אלא בטוענו ברי. וסוגיין נמי מוכחא הכי דאלו מצי משבע בשמא שבועת היסת אפילו משלשה לא הוה מייאש. וכן שמעתי מפי מורי הרשב"א ז"ל ואחר כך מצאתיה בתוספות.

    והכא הכי קאמר נקיטנא ליה ואמינא ליה את שקלתה ומסתמא לא יעיז פניו כנגדי. משלשה אינו חייב להחזיר מאי טעמא ההוא דנפל מיניה איאושי מייאש פירוש מכיון שהרגיש שחסר לו סלע מכיסו ואמר לחבירו סלע אבדתי במקום פלוני שהיינו יושבין ולא אמרו לו כלום מיד מייאש אף על פי שהיה לו סימן בסלע כגון סלע בכיס מימר אמר למאן נקיט וכו'. ומיירי בשהמתין זה הרואה שנפלה ולא נטלה עד כדי שידע בעל הסלע שימשמש בכיסו ויודיע לחבריו דהא מקמי הכי לא מייאש ואם נטלה לפני יאוש לא קנה אלא ודאי כדאמרן. והא דסתם לן סתומי משום דקיימא לן כרבי יצתק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו ומסתמא בכדי שיבא זה ליטלה ימשמש הלה בכיסו ויודיע לחביריו ויאטרו לו האמת שלא נטלוהו ומתייאש. ומהא הוא דמסייעינן לההיא דלעיל דקאמר הכא משלשה אינו חייב להחזיר דהא דמיא לההיא דלעיל דכיון שאמר לבעלי הפונדק דבר פלוני אבדתי ולא הודו לו נתייאש מיד דלא ידע למאן תבע. עד כאן.

    30 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 26b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בתוספות בד"ה שנפל משנים כו' אפי' אין בו סי' וכו' ומיירי ששניהם בקשוהו יחד כו' עכ"ל. פי' דכיון ששניהם בקשוהו תו לא חייש לרובא דעלמא ומש"ה בנפל משנים יחזיר בין יש בו סימן ובין אין בו סימן ובנפל מג' הוי שלו אפילו ביש בו סי' דאפ"ה מייאש כיון דלא תלי ברובא דעלמא אלא באותן שבקשו כבר מצאו וכיון דלא מצי למינקט בדינא מייאש אבל כשלא בקשוהו יחד ליכא לחלק בין ב' לג' אלא בין יש בו סי' לאין בו סימן דבאין בו סימן אפילו בשנים הוי שלו דחייש לרובא דעלמא שימצאוהו ומתייאש כיון דליכא סימן וכשיש בו סימן אפילו בג' חייב להכריז דאף על גב דלא מצי למינקט בדינא אפ"ה לא מייאש דתלי ברובא דעלמא כשירים שימצאוהו ויחזרוהו לאחר הכרזה כמו בכל דוכתי כנ"ל ונ"מ לדינא לאפוקי ממ"ש הש"ך סימן רס"ב סק"ד דלמסקנא אפילו באין מבקשין לא מייאש אפילו אין בו סימן דאימר שותפי נינהו ע"ש. ולענ"ד אין סברא לומר כן דלמה לא ניחוש לרובא דעלמא וצ"ע:

    שם בגמרא אי נקיטנא להאי אמר לא שקלתיה כו' והא דלא קאמר אי נקיטנא להאי אמר לאו דידך היא אלא דחברך דאפשר שחבירו יודה לו שלא נפל ממנו כלום ועוד דמלתא דפסיקא נקט דאפילו בדבר שיש בו סימן אפ"ה מייאש מה"ט דאמר לא שקלתיה ודו"ק:

    בתוספות בד"ה מתנה כו' עיין בספר בעל המאור באריכות:

    בגמרא א"ר אליעזר אפילו מונחים ע"ג שלחן וכתב הרמב"ם דאפילו ברישא במונח ע"ג תיבה נמי דינא הכי אלא דנקט ר"א מלתיה אסיפא היינו משום דמבבא דסיפא דייק לה כדקאמר רבא בסמוך וכ"כ הש"ך בשם הירושלמי אבל הרבה פוסקים נחלקו עליו וק"ל:

    בתוספות בד"ה אפילו צרורים כו' וי"ל דגריס לה ומיירי דאיכא רוב עכו"ם עכ"ל. אבל הרא"ש כתב דאפילו ברוב ישראל נמי מייאש אפילו יש בו סימן וע"ש הטעם:

    Penei Yehoshua on Bava Metzia 26b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Metzia, daf 26, Amud Bet, about 361 words in 14 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 14 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 128 words

      Opens “שנפל משנים חייב להחזיר. מאי טעמא? ההוא…”

    2. Segment 229 words

      Opens “בשלשה אינו חייב להחזיר. מאי טעמא? ההוא…”

    3. Segment 335 words

      Opens “אמר רבא: האי דאמרת בשלשה אינו חייב…”

      Named: רבא.

    4. Segment 425 words

      Opens “איכא דאמרי, אמר רבא: אע"ג דלית ביה…”

      Named: רבא.

    5. Segment 543 words

      Opens “ואמר רבא: ראה סלע שנפלה, נטלה לפני…”

      Named: רבא.

    6. Segment 614 words

      Opens “נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה, ולאחר…”

    7. Segment 714 words

      Opens “המתין לה עד שנתיאשו הבעלים ונטלה, אינו…”

    8. Segment 842 words

      Opens “אמר רבא: האי מאן דחזי דנפל זוזי…”

      Named: רבא.

    9. Segment 923 words

      Opens “מתני׳ מצא בחנות הרי אלו שלו בין…”

    10. Segment 1019 words

      Opens “הלוקח פירות מחבירו או ששילח לו חבירו…”

    11. Segment 119 words

      Opens “גמ׳ אמר רבי אלעזר אפילו מונחין על…”

      Named: רבי אלעזר.

    12. Segment 1228 words

      Opens “תנן לפני שולחני הרי אלו שלו הא…”

    13. Segment 1339 words

      Opens “ורבי אלעזר הא מנא ליה אמר רבא…”

      Named: רבי אלעזר, רבא.

    14. Segment 1413 words

      Opens “הלוקח פירות מחבירו וכו': אמר ריש לקיש…”

      Named: רבי ינאי.

    Sages named on this page

    • Rabbi Yannai · Fourth Generation of Tannaim

      Rabbi Yannai, a fourth-generation Tanna and a prominent teacher of Rabbi Yochanan, was known for his humility and deep understanding of Jewish…

      Source: Bava Metzia 26b · Segment 14 — “…ריש לקיש משום רבי ינאי לא שנו אלא

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Metzia 26b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026