Talmud Builders

    Bava Metzia 31a

    Back to index

    English translation — Bava Metzia 31a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1on a main thoroughfare [ be’isratiyya ], or a cow running through the vineyards, that is lost property. If one found a cloak alongside a fence, an ax alongside a fence, or a cow grazing among the vineyards, that is not lost property. If one sees these items for three consecutive days, that is lost property. If one saw water that is flowing and coming to inundate another’s field, he must establish a barrier before the water in order to preserve the field.

    2Rava says that the verse: “And so shall you do with every lost item of your brother” (Deuteronomy 22:3), serves to include an obligation to protect your brother from the loss of his land. Rav Ḥananya said to Rava: There is a baraita that is taught that supports your opinion. If one saw water that is flowing and coming to inundate another’s field, he must establish a barrier before the water in order to preserve the field.

    3Rava said to Rav Ḥananya: If you are attempting to bring support for my ruling due to that baraita , do not support my ruling. With what are we dealing here in the baraita ? We are dealing with a field in which there are sheaves of grain on the land. The tanna of the baraita is referring to preservation of the sheaves, not of the land itself. The Gemara asks: If the baraita is referring to a field in which there are sheaves of grain, what is the purpose of stating it? Isn’t it obvious that one is obligated to preserve the sheaves as he would any other item? No, it is necessary to state the halakha only in a case where there are sheaves that need the land in order to dry. Lest you say: Since they still need the land, their legal status is like that of the land itself and he is not obligated to return them, the baraita teaches us that the sheaves are independent of the land and must be preserved.

    4§ The mishna teaches: If one found a donkey or a cow grazing on the path, that is not deemed lost property. The Gemara asks: This itself is difficult. On the one hand you said: If one found a donkey or a cow grazing on the path, that is not lost property, from which it may be inferred that only if it is grazing on the path it is not lost property, but if it was running on the path or grazing among the vineyards, it is a lost item. On the other hand, say the latter clause of the mishna: If one found a donkey with its accoutrements overturned, or a cow that ran through the vineyards, that is lost property. From this wording it may be inferred that only if the animal is running through the vineyards is it lost property, but if it is running on the path or grazing among the vineyards, it is not lost property.

    5Abaye said that the tanna employs the style of: Its counterpart tells about it (see Job 36:33), and the mishna distinguishes between grazing and running. The tanna taught a case of grazing on the path, where the animal is not considered lost property, and the same is true of a case where the animal is grazing among the vineyards. And the tanna taught a case of running through the vineyards, where the animal is considered lost property, and the same is true of a case where the animal is running on the path.

    6Rava said to him: If the tanna employs the style of: Its counterpart tells about it, let him teach the lenient case and all the more so it would apply to the stringent case. The Gemara elaborates: Let the tanna teach that when the animal is running on the path it is lost property and all the more so it is lost property when it is running through the vineyards. And let the tanna teach that when the animal is grazing among the vineyards it is not lost property, and all the more so it is not lost property when it is grazing on the path.

    7Rather, Rava said: The apparent contradiction between the inference from the first clause with regard to running on the path and the inference from the latter clause with regard to running on the path is not difficult. This inference from the first clause that an animal running on the path is lost property is referring to a case where its face is directed toward the field, and it is running away from the city. That inference from the latter clause that an animal running on the path is not lost property is referring to a case where its face is directed toward the city.

    8Rava continues: The apparent contradiction between the inference from the first clause with regard to grazing among the vineyards and the inference from the latter clause with regard to grazing among the vineyards is also not difficult. Here, the inference from the latter clause that an animal grazing among the vineyards is not lost property is with regard to loss of the animal itself. There, the inference from the first clause that the halakhot of lost property apply in the case of an animal grazing among the vineyards is referring to loss in the sense of damage to the land.

    9The Gemara elaborates: When the tanna teaches that in the case of an animal grazing on the path, the halakhot of lost property do not apply, from which it is inferred: But in the case of an animal grazing among the vineyards the halakhot of lost property do apply, it is referring to preventing loss in the sense of damage to the land caused by the animal. And when the tanna teaches that in the case of an animal running among the vineyards the halakhot of lost property do apply, from which it is inferred: But in the case of an animal grazing among the vineyards the halakhot of lost property do not apply, it is referring to loss of the animal itself, as an animal running among the vineyards is typically wounded with lacerations from the vines, but an animal grazing among the vineyards is not typically wounded.

    10The Gemara asks: And with regard to the inference from the latter clause that in the case of an animal grazing among the vineyards the halakhot of lost property do not apply, although it is not wounded, why not derive that the halakhot of lost property do apply due to loss in the sense of damage to the land caused by the animal? The Gemara answers: It is stated with regard to the land of a gentile, which one is not obligated to return or preserve.

    11The Gemara questions this explanation: But why not derive that one is obligated to return it due to loss of the animal itself, as perhaps the gentiles will kill it? The Gemara answers: It is stated with regard to a place where they forewarn the owner and only then kill the animal. The Gemara challenges: And perhaps they already forewarned the owner with regard to the animal. The Gemara explains: If they already forewarned the owner with regard to the animal and the owner did not heed the warning, this is certainly a case of deliberate loss, where there is no obligation to return it.

    12§ The mishna teaches: In a case where one returned the lost animal and it fled, and he again returned it and it fled, even if this scenario repeats itself four or five times, he is obligated to return it each time, as it is stated: “You shall not see your brother’s ox or his sheep wandering and disregard them; you shall return them [ hashev teshivem ] to your brother” (Deuteronomy 22:1). The Gemara understands that from the use of the compound form of the verb, “ hashev teshivem ,” the mishna derives that one must return the lost animal multiple times if it flees. The Gemara asks: A certain one of the Sages said to Rava: Say that from “ hashev ” one derives the obligation to return the animal once, and from “ teshivem ” one derives the obligation to return the animal twice, and beyond that there is no obligation.

    13Rava said to him: “ Hashev ” indicates that there is an absolute obligation to return the animal, even if it flees one hundred times. “ Teshivem ” teaches another matter: I have derived only that one may return the animal to the owner’s house. From where is the halakha derived that one may return the animal to his garden or to his building in ruins? The verse states: “ Teshivem ,” to teach that in any case, wherever one returns the lost animal, he fulfills the mitzva of returning it. The Gemara asks: What are the circumstances? If those areas are protected, it is obvious that one who returns the animal there fulfills his obligation. If they are not protected, why is he considered to have returned the lost animal? It will just flee again.

    14The Gemara answers: Actually, it is a case where the property is protected. And this teaches us that we do not require the owner’s knowledge in order to return the lost item to him. And this ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who says: Every instance involving return of an item to its owner, e.g., by a bailee or by a thief, requires the owner’s knowledge that it is being returned, except for the return of a lost item, as the Torah amplified the halakha to permit multiple forms of return by means of the compound verb “ hashev teshivem ,” among them return without the owner’s knowledge.

    15The Gemara cites additional mitzvot where the Torah employs the compound verb form, and the Sages derived additional halakhot from the phrasing of the verse. With regard to the mitzva of dispatch of the mother bird from the nest before taking its eggs or fledglings, the verse states: “You shall dispatch [ shalle’aḥ teshallaḥ ] the mother, but the young take for yourself; that it may be well with you, and that you may prolong your days” (Deuteronomy 22:7). The Gemara understands that from the use of the compound form of the verb, “ shalle’aḥ teshallaḥ ,” the Sages derive that one must dispatch the mother bird multiple times if it returns. The Gemara asks: Say that from “ shalle’aḥ ” one derives the obligation to dispatch the mother once, and from “ teshallaḥ ” one derives the obligation to dispatch the mother twice, and beyond that there is no obligation.

    16Rava said to him: “ Shalle’aḥ ” indicates that one must dispatch the mother even one hundred times. “ Teshallaḥ ” teaches another matter: I have derived only the obligation to dispatch the mother bird in a case where one takes the eggs or the fledglings and wants to take the mother bird for a non-compulsory matter, e.g., to eat it. In a case where one takes the eggs or the fledglings and needs the mother bird for a matter involving a mitzva, e.g., the purification of a leper, from where is the halakha that he must dispatch the mother derived? The verse states: “ Teshallaḥ ,” to teach that in any case one must dispatch the mother bird.

    17With regard to the mitzva of rebuke, the verse states: “You shall not hate your brother in your heart; you shall rebuke [ hokhe’aḥ tokhiaḥ ] your neighbor, and not bear sin because of him” (Leviticus 19:17). The Gemara understands that from the use of the compound form of the verb, “ hokhe’aḥ tokhiaḥ ,” the Sages derive that one must rebuke another multiple times if necessary. A certain one of the Sages said to Rava: Say that from “ hokhe’aḥ ” one derives the obligation to rebuke another once, and from “ tokhiaḥ ” one derives the obligation to rebuke another twice, and beyond that there is no obligation.

    18Rava said to him: “ Hokhe’aḥ ” indicates that one must rebuke another even one hundred times. “ Tokhiaḥ ” teaches another matter: I have derived only the obligation of a teacher to rebuke a student. With regard to the obligation for a student to rebuke a teacher, from where is it derived? The verse states: “ Hokhe’aḥ tokhiaḥ ” to teach that one is obligated to rebuke another in any case that warrants rebuke.

    19§ The Gemara cites additional derivations from compound verb forms. “If you see the donkey of him that hates you collapsed under its burden, you shall forgo passing him by; you shall release it [ azov ta’azov ] with him” (Exodus 23:5). I have derived only that one is obligated to help unload the fallen animal in a case where its owner is with it. From where is the obligation to unload it in a case where its owner is not with it derived? The verse states: “ Azov ta’azov ,” indicating that there is an obligation to unload it in any case.

    20The verse states: “You shall not see your brother’s donkey or his ox fallen by the wayside, and hide yourself from them; you shall lift them [ hakem takim ] with him” (Deuteronomy 22:4). I have derived only that one is obligated to help load the animal in a case where its owner is with it. From where is the obligation to load it in a case where its owner is not with it derived? The verse states: “ Hakem takim ,” to teach that there is an obligation to load it in any case.

    21The Gemara asks: And why does the Torah need to write the compound verb form to teach the obligation in the owner’s absence with regard to unloading and why does the Torah need to write the compound verb form to teach the obligation in the owner’s absence with regard to loading the animal? The Gemara answers: They are both necessary, as had the Merciful One written this halakha only with regard to unloading, I would say that one is obligated to unload the animal even when the owner is not present, due to the fact that in the failure to unload the animal there is potential suffering of animals and there is potential monetary loss, as the burden might be damaged or the animal might die. But in the case of loading, where there is no potential suffering of animals and there is no potential monetary loss, I would say no, there is no obligation to load the animal when the owner is not present.

    22The Gemara continues its answer: And had the Torah taught us the obligation in the owner’s absence with regard to loading, I would say that it is due to the fact that his action is rewarded with remuneration, as one is paid for loading an animal. But with regard to unloading, which is performed for free, I would say no, there is no obligation to unload the animal when the owner is not present. Due to the unique element in each, both are necessary.

    23The Gemara asks: And according to Rabbi Shimon, who says that even loading must be performed for free, what is there to say to explain why it was necessary to repeat the obligation with regard to unloading? The Gemara answers: According to Rabbi Shimon, it is not clearly defined which of the verses is referring to loading and which is referring to unloading. Had the Torah written one verse, it would have been interpreted to be referring to unloading and one might assume that he need not load an animal in the absence of the owner.

    24The Gemara asks: Why do I need the Torah to write these two mitzvot of unloading and loading, and why do I need the Torah to write the obligation to return a lost item? Write one of them, and derive the other from it, as they are all mitzvot to preserve another’s property. The Gemara answers: Both are necessary, as had the Merciful One written only these two mitzvot of unloading and loading, one would say that it is due to the fact that in those cases there is the suffering of its owner and there is the suffering of the animal itself. But in the case of a lost item, where there is the suffering of its owner but there is no suffering of the lost item, I might say no, there is no obligation to return the lost item. And had the Torah taught us only the obligation to return a lost item, one would say that is due to the fact that its owner is not with it to care for it;

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    אסרטיאדרך כבושה לרבים:

    ששוטפין ובאיןלשדה חבירו:

    אמר רבא לכל אבידת כו'מילתא באפיה נפשיה היא דאמרה רבא בבי מדרשא:

    מאי למימראותיפוק ליה משום עומרין שישנן בכלל אבידה דדמו לפרטא דשה ושלמה ולמה לי לכל לרבוינהו:

    רועה בדרךאיכא תרתי למעליותא חדא דרועה ועוד דאפילו רצה לא מסתקבא רצה בין הכרמים איכא תרתי לגריעותא חדא דרצה ועוד דכרמים מסקבי לה רצה בדרך איכא חדא לגריעותא דרצה ומתקלקלת בריצתה אי נמי תלך למרחקים רועה בין הכרמים חדא לגריעותא דזימנין דמסתקבא:

    והא באבידת גופה כו'מפרש ואזיל לה:

    באבידת קרקעוחייב להוציאה משום הפסד כרמים:

    לגינתו ולחורבתו מניןדהויא השבה ופטור:

    דעת בעליםלומר לו שמור פרתך שהחזרתיה לגינתך שמצאתיה אובדת:

    הכל צריך דעת בעליםגנב גזלן וד' שומרים שהשיבו צריכין להודיעו ואם לא הודיעו ומתה או נגנבה חייבים באחריותן דכיון דידע שאבדה ולא ידע שהושבה לא נזהר בה ולא מאכילה:

    שלחלגבי שלוח הקן:

    תרתי זמניואנן תנן שלחה וחזרה שלחה וחזרה אפילו ארבע וה' פעמים חייב:

    לדבר הרשותשאין צריך לצפור אלא לאוכלה:

    לדבר מצוה מניןהיה צריך לטהר בו את המצורע מנין שאסור באם על הבנים ת"ל תשלח:

    עזב תעזובפריקה:

    הקם תקיםטעינה:

    חסרון כיסשהבהמה מתקלקלת:

    משום דבשכרשנותנין לו שכר דאיכא למ"ד לקמן (בבא מציעא דף לב.) טעינה בשכר פריקה בחנם:

    לא מסיימי קראיהי משמע טעינה והי משמע פריקה ואי כתב חדא הוה אמינא לפריקה אתא אבל טעינה לא כתב רחמנא אידך לטעינה:

    למה לי למכתב אבידההשבת אבידה לכתוב או הא או הא וליגמר מניה דהא כולהו אזהרות ממון ישראל הוא:

    צערא דמרההוא העומד שם ואין יכול לטעון לבדו וכן לפרוק:

    דליתא למרה בהדהשיטרח בהשבתה:

    בבא מציעא 31 עמוד א

    1באסרטיא ופרה רצה בין הכרמים הרי זו אבידה. טלית בצד גדר, קרדום בצד גדר, ופרה רועה בין הכרמים אין זו אבידה. ג' ימים זה אחר זה הרי זו אבידה. ראה מים ששוטפין ובאין הרי זה גודר בפניהם.

    2אמר רבא: (דברים כב, ג) ״לכל אבידת אחיך״ לרבות אבידת קרקע. א"ל רב חנניה לרבא: תניא דמסייע לך, ראה מים ששוטפין ובאין הרי זה גודר בפניהם.

    3א"ל אי משום הא לא תסייעי הכא במאי עסקינן? בדאיכא עומרין. אי דאיכא עומרין, מאי למימרא לא צריכא, דאית בה עומרין דצריכי לארעא, מהו דתימא: כיון דצריכי לארעא, כי גופה דארעא דמיין, קמ"ל:

    4מצא חמור ופרה [וכו']. הא גופה קשיא! אמרת: מצא חמור ופרה רועין בדרך אין זו אבידה, רועין בדרך הוא דלא הוו אבידה, הא רצה בדרך ורועה בין הכרמים הויא אבידה. אימא סיפא: חמור וכליו הפוכים ופרה רצה בין הכרמים הרי זו אבידה. רצה בין הכרמים הוא דהויא אבידה, הא רצה בדרך ורועה בין הכרמים אין זו אבידה!

    5אמר אביי: (איוב לו, לג) יגיד עליו ריעו תנא רועה בדרך דלא הויא אבידה, והוא הדין לרועה בין הכרמים. תנא רצה בין הכרמים דהויא אבידה, והוא הדין לרצה בדרך.

    6א"ל רבא: אי יגיד עליו ריעו ליתני קילתא, וכ"ש חמירתא. ליתני רצה בדרך דהויא אבידה, וכ"ש רצה בין הכרמים. ולתני רועה בין הכרמים, דלא הויא אבידה, וכ"ש רועה בדרך.

    7אלא אמר רבא: רצה ארצה לא קשיא, הא דאפה לגבי דברא, הא דאפה לגבי מתא.

    8רועה ארועה נמי לא קשיא: כאן באבידת גופה, כאן באבידת קרקע.

    9כי קתני רועה בדרך לא הויא אבידה, הא רועה בין הכרמים הויא אבידה באבידת קרקע. וכי קתני רצה בין הכרמים הויא אבידה, הא רועה בין הכרמים לא הויא אבידה באבידת גופה, דרצה בין הכרמים מסקבא ורועה בין הכרמים לא מסקבא׃

    10ורועה בין הכרמים, נהי דלא מסקבא תיפוק ליה משום אבידת קרקע! בדכותי׃

    11ותיפוק ליה משום אבידת גופה, דדלמא קטלו לה! באתרא דמתרו והדר קטלי. ודלמא אתרו בה! אי אתרו בה ולא אזדהרו בה, ודאי אבידה מדעת היא.

    12החזירה וברחה החזירה וברחה [וכו']. א"ל ההוא מדרבנן לרבא, אימא: ״השב״ חדא זמנא, ״תשיבם״ תרי זמני!

    13א"ל ״השב״ אפי' ק' פעמים משמע, ״תשיבם״ אין לי אלא לביתו, לגינתו ולחורבתו מנין? ת"ל ״תשיבם״, מ"מ ה"ד אי דמינטרא, פשיטא. אי דלא מינטרא, אמאי?

    14לעולם דמינטרא, והא קמ"ל דלא בעינן דעת בעלים. וכדר' אלעזר דאמר: הכל צריכין דעת בעלים, חוץ מהשבת אבידה, שהתורה ריבתה השבות הרבה.

    15(דברים כב, ז) ״שלח תשלח״, אימא: ״שלח״ חדא זימנא, ״תשלח״ תרי זמני!

    16א"ל ״שלח״ אפי' מאה פעמים משמע. ״תשלח״ אין לי אלא לדבר הרשות, לדבר מצוה מנין? ת"ל ״תשלח״, מ"מ׃

    17א"ל ההוא מדרבנן לרבא: ואימא (ויקרא יט, יז) ״הוכח״ חדא זימנא, ״תוכיח״ תרי זמני?

    18א"ל ״הוכח״ אפי' ק' פעמים משמע. ״תוכיח״ אין לי אלא הרב לתלמיד. תלמיד לרב מנין? ת"ל ״הוכח תוכיח״, מ"מ׃

    19(שמות כג, ה) ״עזב תעזוב עמו״, אין לי אלא בעליו עמו. שאין בעליו עמו, מנין? ת"ל עזב תעזוב מ"מ׃

    20(דברים כב, ד) ״הקם תקים עמו״, אין לי אלא בעליו עמו. שאין בעליו עמו, מנין? ת"ל ״הקם תקים״, מ"מ׃

    21ולמה ליה למכתב פריקה, ולמה ליה למיכתב טעינה? צריכי, דאי כתב רחמנא פריקה הוה אמינא משום דאיכא צער בעלי חיים ואיכא חסרון כיס, אבל טעינה, דלאו צער בעלי חיים איכא ולא חסרון כיס איכא, אימא לא.

    22ואי אשמעינן טעינה משום דבשכר, אבל פריקה דבחנם, אימא לא. צריכא.

    23ולר"ש דאמר: אף טעינה בחנם, מאי איכא למימר? לר"ש לא מסיימי קראי.

    24למה לי למכתב הני תרתי, ולמה לי למכתב ' אבידה? צריכי, דאי כתב רחמנא הני תרתי משום דצערא דמרה איתא, צערא דידה איתא. אבל אבידה, דצערא דמרה איתא וצערא דידה ליתא, אימא לא. ואי אשמעינן אבידה משום דליתא למרה בהדה,׃

    Tosafot

    קורדום בצד גדרפירשתי לעיל (בבא מציעא כה: סד"ה ואם נטל):

    למה לי למכתב רחמנא פריקה כו'אין לפרש למה לי דכתב כוליה קרא דפריקה או דטעינה דא"כ היכי קאמר אי אשמועינן טעינה דבשכר הא משמע לקמן (בבא מציעא דף לב.) דטעינה לא הוי בשכר אלא משום דנכתב פריקה ועוד דלא שייכא הך צריכותא אלא לקמן אלא י"ל למה לי דכתב רחמנא יתורא דמרבינן אין בעליו עמו בפריקה ולמה לי דכתב בטעינה:

    לרבי שמעון לא מסיימי קראיתימה דלקמן (בבא מציעא דף לב.) משמע דקרא דנופלים בדרך לא מסיים לר"ש דהוי בטעינה דטעונייהו עלייהו משמע ואי לא כתב אלא חד הוה מוקמי ליה בפריקה אבל קרא דרובץ תחת משאו לא משמע לכ"ע אלא בפריקה וכשנכתבו שניהם ע"כ גם לר"ש קרא דנופלים בדרך הוי בטעינה וא"כ לר"ש לא יכתוב אלא חד יתורא לאין בעליו עמו בקרא דנופלים בדרך וי"ל דרובץ תחת משאו נמי לא מסיים לר"ש דאפשר למשמע בטעינה דע"י שאין הרבה בני אדם לטעון מכביד המשוי על הבהמה ורובצת ולקמן לא אצטריך למימר דלא מסיימי אלא אקרא דנופלים בדרך והא דפריך לקמן (בבא מציעא דף לב:) והא וחדלת בפריקה הוא דכתיב לא הוי אלא אליבא דרבנן דלר"ש מצי למהוי בטעינה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    אמר רבה אמר קרא לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקעקתני רישא רועים בדרך אינה אבידה הא רצים בדרך ורועים בכרמים אבידה היא.

    וקתני סיפא רצה בכרמים הרי זו אבידה הא רועים אינה אבידה קשיא רישא אסיפא. ופריק רבא הכי רצה ופניה כלפי השדה אביהה היא וחייב להחזיר. רצה ופניה כלפי המדינה אינה אבידה. רועה בדרך ואפי' רועה בכרמים אינה אבידה אבל יש בה אבידת קרקע שאוכלת הזמורות ומפסדת הכרם והאי דקתני רצה בין הכרמים הויא אבידה באבידת גופה כי בריצתה מכין אותה זמורות הכרם ועושין בה חבורות וזהו פי' מסתקבא כי סיקוב זה לשון חבורה הוא. והא דתניא רועה בכרמים אינה אבידה בכרמי כותי' אבידת קרקע ליכא דהא קרקע כותים הוא.

    אבידת גופה ליכא דהא רועים מעט מעט והילוכם בניחותא ואין סיקוב.

    השב אפי' ק' פעמים תשיבם אפי' לגינתו ולחרבתו דיואמר ר"א הכל צריכין דעת [בעלים] חוץ מהשב אבידה (לבעלים) שהרי ריבתה התורה בה השבות הרבה.

    וכן שלח תשלח את האם חייב לשלחה אפי' ק' פעמים ואפי' צריך לה לדבר מצוה כגון טהרת מצורע וכיוצא בו אפי' הכי חייב לשלח האם וכן דין הוכח תוכיח אפי' ק' פעמים ואפי' תלמיד לרב.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 31a

    Bava Metzia 31a. The full printed text of this folio side — 24 numbered segments, about 577 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    אסרטיא דרך כבושה לרבים:

    ששוטפין ובאין לשדה חבירו:

    אמר רבא לכל אבידת כו' מילתא באפיה נפשיה היא דאמרה רבא בבי מדרשא:

    מאי למימרא ותיפוק ליה משום עומרין שישנן בכלל אבידה דדמו לפרטא דשה ושלמה ולמה לי לכל לרבוינהו:

    רועה בדרך איכא תרתי למעליותא חדא דרועה ועוד דאפילו רצה לא מסתקבא רצה בין הכרמים איכא תרתי לגריעותא חדא דרצה ועוד דכרמים מסקבי לה רצה בדרך איכא חדא לגריעותא דרצה ומתקלקלת בריצתה אי נמי תלך למרחקים רועה בין הכרמים חדא לגריעותא דזימנין דמסתקבא:

    והא באבידת גופה כו' מפרש ואזיל לה:

    באבידת קרקע וחייב להוציאה משום הפסד כרמים:

    לגינתו ולחורבתו מנין דהויא השבה ופטור:

    14 more comments on this page.

    Rashi on Bava Metzia 31a · Sefaria

    Tosafot

    קורדום בצד גדר פירשתי לעיל (בבא מציעא כה: סד"ה ואם נטל):

    למה לי למכתב רחמנא פריקה כו' אין לפרש למה לי דכתב כוליה קרא דפריקה או דטעינה דא"כ היכי קאמר אי אשמועינן טעינה דבשכר הא משמע לקמן (בבא מציעא דף לב.) דטעינה לא הוי בשכר אלא משום דנכתב פריקה ועוד דלא שייכא הך צריכותא אלא לקמן אלא י"ל למה לי דכתב רחמנא יתורא דמרבינן אין בעליו עמו בפריקה ולמה לי דכתב בטעינה:

    לרבי שמעון לא מסיימי קראי תימה דלקמן (בבא מציעא דף לב.) משמע דקרא דנופלים בדרך לא מסיים לר"ש דהוי בטעינה דטעונייהו עלייהו משמע ואי לא כתב אלא חד הוה מוקמי ליה בפריקה אבל קרא דרובץ תחת משאו לא משמע לכ"ע אלא בפריקה וכשנכתבו שניהם ע"כ גם לר"ש קרא דנופלים בדרך הוי בטעינה וא"כ לר"ש לא יכתוב אלא חד יתורא לאין בעליו עמו בקרא דנופלים בדרך וי"ל דרובץ תחת משאו נמי לא מסיים לר"ש דאפשר למשמע בטעינה דע"י שאין הרבה בני אדם לטעון מכביד המשוי על הבהמה ורובצת ולקמן לא אצטריך למימר דלא מסיימי אלא אקרא דנופלים בדרך והא דפריך לקמן (בבא מציעא דף לב:) והא וחדלת בפריקה הוא דכתיב לא הוי אלא אליבא דרבנן דלר"ש מצי למהוי בטעינה:

    Tosafot on Bava Metzia 31a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    אמר רבה אמר קרא לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע קתני רישא רועים בדרך אינה אבידה הא רצים בדרך ורועים בכרמים אבידה היא.

    וקתני סיפא רצה בכרמים הרי זו אבידה הא רועים אינה אבידה קשיא רישא אסיפא. ופריק רבא הכי רצה ופניה כלפי השדה אביהה היא וחייב להחזיר. רצה ופניה כלפי המדינה אינה אבידה. רועה בדרך ואפי' רועה בכרמים אינה אבידה אבל יש בה אבידת קרקע שאוכלת הזמורות ומפסדת הכרם והאי דקתני רצה בין הכרמים הויא אבידה באבידת גופה כי בריצתה מכין אותה זמורות הכרם ועושין בה חבורות וזהו פי' מסתקבא כי סיקוב זה לשון חבורה הוא. והא דתניא רועה בכרמים אינה אבידה בכרמי כותי' אבידת קרקע ליכא דהא קרקע כותים הוא.

    אבידת גופה ליכא דהא רועים מעט מעט והילוכם בניחותא ואין סיקוב.

    השב אפי' ק' פעמים תשיבם אפי' לגינתו ולחרבתו דיו אמר ר"א הכל צריכין דעת [בעלים] חוץ מהשב אבידה (לבעלים) שהרי ריבתה התורה בה השבות הרבה.

    וכן שלח תשלח את האם חייב לשלחה אפי' ק' פעמים ואפי' צריך לה לדבר מצוה כגון טהרת מצורע וכיוצא בו אפי' הכי חייב לשלח האם וכן דין הוכח תוכיח אפי' ק' פעמים ואפי' תלמיד לרב.

    Rabbeinu Chananel on Bava Metzia 31a · Sefaria

    Rashba

    ג' ימים בזה אחר זה אין בו אבדה מסתבר דלאו אפרה רועה בין העשבים בלחוד קאי, אלא אכולה ברייתא, דאפילו טלית בצד גדר וקרדום בצד גדר דנראה האי ודאי הנוח, כל שלא נטלו משם תוך ג', זמנו מוכיח עליהן דהרי זו אבדה.

    לר' שמעון לא מסיימי קראי איכא למידק, והא כתיב רובץ תחת משאו, וההוא על כרחין היינו פריקה, וכיון דההוא בפריקה הקם תקים עמו בטעינה. והא דאמרינן לקמן (בבא מציעא לב, א) דלר' שמעון לא מסיימי קראי היינו דאי לא כתיב אלא הקם תקים עמו הוה אמינא דבפריקה הכתוב מדבר, ומאי נופלים בדרך דרמו אינהו וטעונייהו עלייהו, אבל השתא דכתיב תרוייהו, על כרחין רובץ תחת משאו בפריקה, ומדההוא בפריקה הקם תקים עמו בטעינה, דאי לא תרתי בפריקה למה לי. ויש לומר, דהשתא דכתיב תרוייהו וכתיב רבויא בתרוייהו מסיימי קראי, אבל אי לא כתיב רבויא אלא בחד, הוה אמינא פריקה היא אבל בטעינה לא מחייב כלל. ואם תאמר אם כן תרי קראי בפריקה למה לי. יש לומר משום דבר שנתחדש בו דאפילו אין בעליו עמו.

    Rashba on Bava Metzia 31a · Sefaria

    Meiri

    היו רועים בין הכרמים אין זו אבדה ומ"מ אם היה הכרם מבעלי דת ואמונה מחזירין אותה מצד אבדת הכרם היתה מעובדי האלילים שאין אנו מצווים בהחזרתה אם הוא במקום שהניזק יכול להרוג המזיק הנמצא ברשותו מחזיר מצד אבדת גופה שמא יבא בעל הכרם ויהרוג את הבהמה ואם הוא במקום שאין רשאי להרוג אלא בהתראה אינו זקוק להחזיר שאם תמצא לומר שמא התרה הרי בעל הבהמה מפסיד על עצמו ואבדה מדעת היא:

    היתה ברשות הרבים ואינה רועה ולא רצה יתבאר למטה שאם חוץ לתחום נוטל ומכריז בתוך התחום אין זקוק לה:

    מצא טלית או קרדום באיסטרטיא וכיוצא בה נוטל ומכריז בצד הגדר אין זה אבדה לא סוף דבר במה שנמצא בדרך מצד נפילה ותעייה שאדם חייב להציל ולהחזיר אלא אף כל צד שרואה נכסי חברו באין לידי הפסד והוא יכול להצילן חייב ראה מים שוטפין ובאים הרי זה גודר בפניהם שלא יכנסו לקרקע של חברו הן שהיו שם עמרים הן שלא היו שם שאף לפחיתת הקרקע יש לו לחוש ולהציל לכל אבדת אחיך לרבות אבדת קרקע וכל כיוצא בזה בדין:

    המשנה השלש עשרה והוא מענין החלק החמישי החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו חמשה פעמים חייב שנא' השב תשיבם היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל בטל אם יש שם בית דין מתנה עמו בפני בית דין ואם אין בפני מי מתנה שלו קודם אמר הר"ם כפועל בטל ר"ל כפועל שבטל ממלאכתו שבטל ממנה והשב מקור וידוע אצל כל בעלי הלשון כי המקור נופל על המעט ועל הרוב תאמר שמרתי לפלוני שמור ותאמר שמרתי פלוני ופלוני שמור ולפיכך מורה השב שחייב להחזיר פעמים רבות וכמו כן הקם תקים שלח תשלח ועזוב תעזוב וזולתם מן המקורות:

    אמר המאירי החזירה וברחה אפילו ארבעה וחמשה פעמים והוא הדין לכמה חייב להחזיר שנא' השב תשיבם ופי' בגמרא השב אפילו מאה פעמים במשמע:

    היה בטל מסלע ר"ל שראה אבדת חברו שוה כמה סלעים ולא חס על בטול מלאכתו והחזירה ונמצא בטולו עולה לסלע אינו נותן לו סלע אלא שכרו כפועל ופירשו בגמרא כפועל בטל ר"ל שאם היתה מלאכה שלו כבדה ובעלת עמל גדול שמין כמה אדם רוצה להפחית משכרו במלאכה כזו למלאכה קלה כהליכה עם האבדה ממקום שהיא לבית בעליה ומנכה משכר בטולו כשיעור זה ואם הוא טוען שאינו רוצה בכך שכל המלאכות קלות בעיניו ורוצה בזו ששכרה גדול ואע"פ שטרחה מרובה אינו נאמן בטלה דעתו אצל כל אדם ואע"פ שבזה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש והציל בעל היין את דבשו של חברו ושפך את יינו אין לו אלא שכרו ולא דמי יינו טעם הדבר מפני שלא נתחייב בכך ולא עוד אלא שהיה לו להתנות ויש מפרשים כפועל בטל של אותה מלאכה כגון שיש זמנים בשנה שבעלי מלאכה זו טרודים ויש להם בתפירת בגד זה סלע ויש זמן בשנה שאין טרדא לאומנות זו ואין לו בתפירת בגד זה אלא שקל ואמר שאף אם הוא עכשו בזמן הטירדא אינו נותן לו אלא כזמן הפנוי הואיל ומ"מ לא התעמל כל כך:

    ואם יש שם בית דין כלומר שמגלה דעתו קודם שילך אחריה שאינו רוצה להתבטל ממלאכתו אא"כ מעלין לו שכר הראוי להעלות ממלאכתו ואין שם בעל האבדה שיתנה עמו ויש שם שלשה שהם בית דין בכל מקום ורשאין לגמור את הדין עד שאין בעל האבדה יכול אחר כן לסרב בדבריהם הרי זה מתנה בפניהם ודבריהם קיימין הא שנים אין דבריהם קיימין ובעל אבדה יכול לסרב הא אם התנה עם בעל האבדה דבריו קיימין ואם אין שם בית דין ולא בעל האבדה או שבעל האבדה לשם ואין שם עדים שיהו מעידין לו ואינו מאמינו שלו קודם ואין מטריחין אותו לבטל ממלאכתו על הספק:

    זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    Meiri on Bava Metzia 31a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה למה ליה למכתב כו' דאם כן היכי קאמר אי אשמעינן טעינה דבשכר כו' עכ"ל אף שהיה אפשר ליישב ולפרש דהכי קאמר אי אשמועינן טעינה דדינו לפי האמת בשכר ואי לא הוה כתיבא אלא טעינה לחודה לא הוה בשכר אלא בחנם ולכך אצטריך למכתב פריקה בחנם וטעינה בשכר כדלקמן דמכל מקום הא דקאמר אבל פריקה דבחנם אימא לא לא יתיישב דהא פריקה שפיר הוה ילפינן ליה בקל וחומר מטעינה דהוי נמי בחנם כדלקמן ועוד נכתוב בזה לקמן בפי' רש"י ע"ש וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 31a · Sefaria

    Maharam

    גמ' אי אתרו בה ולא איהדרו בה כצ"ל:

    אי דלא מנטרא אמאי וכו' כצ"ל:

    אין לי אלא הרב לתלמיד כצ"ל:

    תוס' ד"ה לרבי שמעון וכו' עד אליבא דרבנן דלר' שמעון מצי למהוי כטעינה כצ"ל:

    Maharam on Bava Metzia 31a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    שלשה ימים בזה אחר זה הרי זו אבידה מסתברא דלאו אפרה רועה בין העשבים בלחוד קאי אלא אכולה ברייתא דאפילו טלית בצד גדר וקרדום בצד גדר דנראה בודאי הנוח כל שלא נטלו משם תוך שלשה זמנן מוכיח עליהן דהרי זו אבידה. הרשב"א. כתוב בגליון תוספות וזה לשונו: שלשה ימים זה אחר זה הרי זה אבידה אם ישאר יותר אבל תלתא יומי עביד דמיתרמי כדאמרינן לעיל. עד כאן.

    אי דאיכא עמרים מאי למימרא פירוש תיפוק ליה משום עמרים דהוו מטלטלי והרי כעין שור ושה ושלמה ולא צריכי לכל אבידה. ופרקינן לא צריכא דצריכי לארעא פירוש שמחוברין בקרקע וצריכין לקרקע קצת כגון שמניחן שם עד שיתיבש כל התבואה כל הצורך מהו דתימא כיון דצריכי לארעא כגופה דארעא דמי קמשמע לן דרבינהו רחמנא מכל אבידת אחיך ולעולם אימא לך דקרקע גופיה או כל המחובר הצריך לקרקע לגמרי שהוא כקרקע גמור אינם בכלל אבידה. והא דיחוייא בעלמא דדחי דמהא לא תסייעיה אבל קושטא דמילתא כדרבא ואתיא מתניתא כפשטה אפילו באבידת קרקע ממש. הריטב"א.

    הא גופא קשיא וכו' ולא שייך לומר נעשה דיש לומר דלא ידעינן אם נאמר הנעשה על חמור או על פרה דהא חלוקין זה מזה בסיפא לכך לא שייך לומר נעשו דאיכא למימר ברישא דילמא דחמור דוקא ופרה נקט אגב ושמא דפרה דוקא וחמור נקט אגב וכן בסיפא לכך לא שייך לומר נעשה. ועוד יש לומר דברייתא קתני פרה רועה בין הכרמים אין זו אבידה אלמא דלא שייך לומר נעשה דאי אמרינן נעשה אז הוי אבידה והויא ברייתא פליגי אמתניתין. גליון. הא דאמר אביי יגיד עליו רעו דכל רועה לא הויא אבידה וכל רצה הויא אבדה הוה ליה לרבא לאקשויי אם כן ליתני רועה סתם ורצה סתם אלא דעדיפא מינה אקשי ליה. הראב"ד.

    הא דאפה לדברא וכו' פירוש ומשמע ליה דלענין רועה ליכא פלוגתא בין אפה לדברא למתא דכיון דרועה לא אזלא למרחוק וליכא פסידא אלא דארעא. שיטה.

    הא באבידת גופה וכו' פירוש דכי דייקי אין זו אבידה היינו לענין אבידת הקרקע. ואוקימנא דהא דפסיק ואמר שאין זו אבידה היינו בארעא דגוי אבל בארעא דישראל חייב לסלקה משם. ומיהו כל שאינו חייב בה אלא משום אבידת קרקע כל שמוציאה משם ומניחה במקום מרעה שאינה מטעה בהכי סגיא דליכא משום הכישה נתחייב בה ואלו היה בדבר משום אבידת גופה היה חייב לעשות השבה מעלייתא לחצרו של בעל אבדה המשתמרת והיינו דאיכא בין אבידת גופה לאבידת קרקע. הריטב"א.

    רצה בדרך ואפילו רועה בכרמים לא הויא אבידה אבל יש בה אבידת קרקע שאוכלת הזמורות ומפסדת הכרמים. והא דקתני רצה בין הכרמים הויא אבידה באבידת גופה כי בריצתה מכין אותה זמורות הכרם ועושים בה חבורות וזהו פירוש מסתקבא כי סיקוב זה לשון חבורה. והא דתניא רועה בכרמים אינה אבידה בכרמי גוים. אבידת קרקע ליכא דהא קרקע גוים הוא אבידת גופיה ליכא דהא רועים מעט מעט והלוכם בניחותא ואין סיקוב. רבינו חננאל.

    הכל צריכין דעת בעלים פירש הקונטרס כגון גנב וגזלן צריכין דעת בעלים. משמע מפירושו דשומרים אינם צריכין דעת בעלים. ולא נראה דאם כן מאי קאמר חוץ מהשבת אבידה שהתורה רבתה בו השבות הרבה למה לי הא תיפוק ליה דהא לא מצי הוי אלא או שומר שכר או שומר חנם והם אינן צריכין דעת בעלים. ועוד קשה דהכל משמע אפילו ארבעה שומרים. לכך נראה דהכי פירושו הכל גנב וגזלן וארבעה שומרים צריכין דעת בעלים. ואם תאמר והא בפרק הספינה אמרינן דאין צריכין דעת בעלים אי אמרינן דשואל שלא מדעתו שואל הוי גבי השולח בנו אצל חנוני. ויש לומר דהתם היינו משום שהתינוק השאיל לו ואיכא שפיר דעת תינוק אבל כששואל מן הבעלים ודאי צריך דעת בעלים והכי משמע בתוספתא דקתני השואל פרה והחזירה אפילו לאבוס בעליה ולא ידעו הבעלים ונגנבה חייב אלמא משמע דבשואל נמי צריכין דעת בעלים. תוספות חיצוניות. וכתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: פירש רש"י ז"ל גנב וגזלן שהשיבו צריכין דעת בעלים. ולאו דוקא נקט רבינו גנב וגזלן דהוא הדין לארבעה שומרים וכדאיתא בתוספתא בהדיא. ותדע מדכייל רבי אלעזר ואמר הכל צריכין דעת וכו' והא דנקט רבינו גנב וגזלן משום דדמו למוצא אבידה שלא באה לידם ברצון בעלים ולא קבלו עליהן שמירה לדעת מיד הבעלים וכן פירשו בתוספות. עד כאן.

    לדבר מצוה מנין תלמוד לומר שלח תשלח איצטריך דסלקא דעתך אמינא דאתי עשת דמצורע ודחי עשה דשלוח הקן משום שלום הבית כדמפרש בשילוח הקן. וקשה התינח למאן דאמר מצורע מוחלט אסור בתשמיש המטה ניחא דאף על גב דעדיין הוא אסור בימי ספרו שאחר התגלחת וצפרים מכל מקום שייך כאן שלום בית שעל ידי כך מתחלת טהרתו ויהא מותר ככלות גמר טהרתו. אלא למאן דאמר דשרי מוחלט בתשמיש המטה כדאיתא בפרק קמא דמועד קטן אין כאן שלום דעד הנה היה מותר בתשמיש המטה ובימי ספרו הוא אסור ומשמע דהך מילתא אתיא ככולי עלמא מדלא פריך הניחא כדפריך התם בחולין הניחא למאן דאמר קיימו. ואין לומר דמיירי במצורע עני שהבייא קן בסוף ימי ספרו דאז הוא מותר בתשמיש המטה משהעריב שמשוה דאישתריא אף בתרומה. ותירץ ר"מ נהי דמוחלט מותר בתשמיש המטה. אינו מקובל לאשתו ואינה רוצה להיות עמו דכתיב בדד ישב מחוץ למחנה מושבו ואפילו טמאים אחרים אין יושבים עמה הילכך איכא שלום בית. הרא"ש.

    16 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 31a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא הא גופא קשיא כו' הא רצה בדרך ורועה בין הכרמים אין זו אבידה. ויש לדקדק מנא ליה לדייק בתרתי דלמא לעולם רצה בדרך נמי הוה אבידה והא דקתני רצה בין הכרמים היינו לאשמעינן דאפילו בין הכרמים דוקא רצה הוי אבידה אבל רועה אינה אבידה או דלמא להיפך וכן רבא כיון דמשני במתני' דרצה ארצה לא קשיא למה ליה לשנויי עוד לאוקמא רישא בכרמים דישראל וסיפא כו' לוקי סיפא נמי בישראל ואפילו רועה בין הכרמים נמי יחזיר והא דקתני רצה בין הכרמים היינו לאשמעי' דאפילו רצה דוקא בין הכרמים יחזיר אפי' בדאפה לגבי מתא משום דמסקבא אבל רצה בדרך ואפה לגבי מתא לא יחזיר ויש ליישב ודו"ק:

    שם ולמה ליה למכתב פריקה כו' ונראה מפרש"י דמקשה דחד קרא מייתר לגמרי ולא כפי' תוספות וכפרש"י נראה מדקאמר למה ליה למכתב פריקה ואי כפי' התוספות ל"ל למכתב בפריקה הל"ל ומה שהקשו בתוספות על פרש"י הקושיא ראשונה כבר יישבה מהרש"א דרש"י לשיטתו בפירושו לקמן ע"ש במהרש"א ומה שהקשו התוספות דאם כן לא שייך האי צריכותא הכא נ"ל ליישב דבלא הסוגיא דהכא לא היה מקום להקשות תרי קראי בפריקה וטעינה ל"ל נילף חדא מאידך דאיכא למימר דאפ"ה איצטריכו תרי קראי דעזוב תעזוב לאשמעינן דאפילו כמה פעמים כדתנן לקמן במתני' וקרא דהקם תקים לאשמעינן דאפילו אין בעליו עמו אבל בסוגיא דהכא דמסיק דאפילו כמה פעמים ושאין בעליו כולהו מחד קרא נפקא א"כ מקשה שפיר אידך קרא לגמרי ל"ל כנ"ל ליישב פרש"י ודו"ק:

    בתוספות בד"ה ל"ל כו' אלא י"ל ל"ל דכתב רחמנא יתורא דמרבינן כו' עכ"ל. וקשה דמ"מ היא גופא תקשה אמאי קשי' ליה למקשה טפי איתורא דאין בעליו עמו דכתיב תרתי זימני ולא קשיא ליה אגופא דקראי למאי איצטריכו תרווייהו אע"כ דהוי ידע לצריכותא וא"כ מה"ט גופא איצטריך לכתוב בכ"א ריבוי דאין בעליו עמו ויש ליישב דעיקר קושי' המקשה דיתורא דפריקה ל"ל דנהי דגופא דקרא איצטריך לגלויי אטעינה דהוא בשכר נגד הסברא החיצונה מ"מ כיון דגלי לן קרא בטעינה דאפילו אין בעליו עמו חייב אף על גב דליתא אלא בשכר פריקה שהיא בחנם לא כ"ש דחייב אפילו אין בעליו עמו וע"ז משני הש"ס שפיר דאי לא כתב רחמנא עזוב תעזוב בפריקה לרבויי אין בעליו עמו והוי ילפינן לה בק"ו מטעינה הו"א דיו לבא מן הדין כו' מה טעינה בשכר אף פריקה כשאין בעליו עמו בשכר דוקא קמ"ל עזוב תעזוב דאפילו אין בעליו עמו נמי בחנם א"נ ל"ל להיפך דאי לאו יתורא דאין בעליו עמו בפריקה סד"א דבפריקה ודאי אידי ואידי בחנם כסברא החיצונה אבל בטעינה לא הוי ידעינן דבשכר כשבעליו עמו דהא לא ילפינן טעינה בשכר אלא מיתורא דגוף הקרא בפריקה וא"כ הו"א דגוף קרא דפריקה אתא לגלויי אטעינה דבשכר היכא שאין בעליו עמו משום דליכא צער ב"ח ולא צערא דמרא משא"כ בפריקה דאיכא צער דב"ח אבל בטעינה כשבעליו עמו דאיכא צערא דמרא הו"א דחייב אפילו בחנם כסברא החיצונה ומהיכא תיתי למעוטי כיון דאיכא לאוקמא יתורא דפריקה לגלויי אטעינה שאין בעליו עמו לכך הוצרך לכתוב בפריקה עזוב תעזוב לרבויי אין בעליו עמו מכלל דגוף הקרא איירי בבעליו עמו ואפ"ה איצטריך לגלויי אטעינה דאפילו בכה"ג דבעליו עמו לא מחייב אלא בשכר ודוק היטב דבזה נתיישב הא דהוי קשיא לקושטא דמלתא טעינה דבשכר כשבעליו עמו מנ"ל ולפמ"ש א"ש ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Bava Metzia 31a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ", מִכָּל מָקוֹם (ויקרא יט, יז) הנה למאן דאמר 'דברה תורה כלשון בני אדם' (נדרים ג.) אין הקטן חייב להוכיח אך מאן דאמר לית ליה 'דברה תורה כלשון בני אדם' חייב כל אדם להוכיח. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב במשלי (משלי ח, ד) מה שאמר התורה אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם הָבִינוּ פְתָאיִם עָרְמָה וּכְסִילִים הָבִינוּ לֵב, פירוש אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא כל מין אנשים הן קטנים הן גדולים ומה אֶקְרָא הנה קוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם קרי בה אַל בפת"ח תחת אות אל"ף פירוש לא ידמה לבני אדם ואינינו בני אדם לדבר לשון כפול ועל כן צריך שתוכיחו בלי שום תפונה וזהו הָבִינוּ פְתָאיִם עָרְמָה וּכְסִילִים הָבִינוּ לֵב.

    Ben Yehoyada on Bava Metzia 31a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Metzia, daf 31, Amud Aleph, about 577 words in 24 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 24 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 137 words

      Opens “באסרטיא ופרה רצה בין הכרמים הרי זו…”

    2. Segment 226 words

      Opens “אמר רבא: (דברים כב, ג) ״לכל אבידת…”

      Named: רב חנניה, רבא.

    3. Segment 333 words

      Opens “א"ל אי משום הא לא תסייעי הכא…”

    4. Segment 457 words

      Opens “מצא חמור ופרה [וכו']. הא גופה קשיא!…”

    5. Segment 529 words

      Opens “אמר אביי: (איוב לו, לג) ״יגיד עליו…”

      Named: אביי.

    6. Segment 629 words

      Opens “א"ל רבא: אי ״יגיד עליו ריעו ליתני…”

      Named: רבא.

    7. Segment 715 words

      Opens “אלא אמר רבא: רצה ארצה לא קשיא,…”

      Named: רבא.

    8. Segment 811 words

      Opens “רועה ארועה נמי לא קשיא: כאן באבידת…”

    9. Segment 940 words

      Opens “כי קתני רועה בדרך לא הויא אבידה,…”

    10. Segment 1012 words

      Opens “ורועה בין הכרמים, נהי דלא מסקבא תיפוק…”

    11. Segment 1125 words

      Opens “ותיפוק ליה משום אבידת גופה, דדלמא קטלו…”

    12. Segment 1216 words

      Opens “החזירה וברחה החזירה וברחה [וכו']. א"ל ההוא…”

      Named: רבא.

    13. Segment 1325 words

      Opens “א"ל ״השב״ אפי' ק' פעמים משמע, ״תשיבם״…”

    14. Segment 1422 words

      Opens “לעולם דמינטרא, והא קמ"ל דלא בעינן דעת…”

      Named: רבה.

    15. Segment 1512 words

      Opens “(דברים כב, ז) ״שלח תשלח״, אימא: ״שלח״…”

    16. Segment 1618 words

      Opens “א"ל ״שלח״ אפי' מאה פעמים משמע. ״תשלח״…”

    17. Segment 1714 words

      Opens “א"ל ההוא מדרבנן לרבא: ואימא (ויקרא יט,…”

      Named: רבא.

    18. Segment 1819 words

      Opens “א"ל ״הוכח״ אפי' ק' פעמים משמע. ״תוכיח״…”

      Named: רב לתלמיד, רב מנין.

    19. Segment 1919 words

      Opens “(שמות כג, ה) ״עזב תעזוב עמו״, אין…”

    20. Segment 2019 words

      Opens “(דברים כב, ד) ״הקם תקים עמו״, אין…”

    21. Segment 2136 words

      Opens “ולמה ליה למכתב פריקה, ולמה ליה למיכתב…”

    22. Segment 2211 words

      Opens “ואי אשמעינן טעינה משום דבשכר, אבל פריקה…”

    23. Segment 2312 words

      Opens “ולר"ש דאמר: אף טעינה בחנם, מאי איכא…”

    24. Segment 2440 words

      Opens “למה לי למכתב הני תרתי, ולמה לי…”

    Sages named on this page

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Bava Metzia 31a · Segment 5 — “אמר אביי: (איוב לו, לג) ״יגיד עליו ריעו תנא…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Metzia 31a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026