Talmud Builders

    Bava Metzia 70a

    Chapter 5 - Eizehu Neshekh

    גם: בבא מציעא דף ע׳ ע״א, פרק ה׳ איזהו נשך

    English translation - Bava Metzia 70a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1And the men of pitch [ benei kufera ], i.e., sailors, are accustomed to paying rent at the time of pulling and paying for damage at the time of breakage. The Gemara asks: Is that to say that this matter depends on custom? Is there no halakha with regard to this issue? The Gemara answers: Because the baraita taught this, it is an acceptable custom and therefore permitted.

    2§ Rav Anan says that Shmuel says: It is permitted to lend with interest money belonging to orphans. Since the orphans are minors and exempt from mitzvot, the prohibition against taking interest does not apply to them. Rav Naḥman said to him: Because they are orphans we may feed them prohibited items? In harsher language, he added: Orphans that consume that which is not theirs will follow their deceased parent to the graveyard. It cannot be that this was Shmuel’s intention. Therefore, Rav Naḥman said to Rav Anan: Say to me now, what was the actual incident? What exactly did you hear Shmuel say?

    3Rav Anan said to him: There was a certain kettle that belonged to the children of Mar Ukva, who were minor orphans, and this kettle was in the house of Mar Shmuel, who would rent it out on behalf of the orphans. Mar Shmuel would weigh it and then give it out, and when the renter returned it Mar Shmuel would weigh it and take it back, and he would take a rental fee for use of the kettle and would also take payment for depreciation of the kettle due to the reduction in the weight of the metal. In general, the halakha is that if he takes a rental fee, he should not take payment for depreciation, and if he takes payment for depreciation, this means the kettle was a loan, and therefore he should not take a rental fee, as by taking both, it is interest. Nevertheless, Mar Shmuel did so with the kettle belonging to Mar Ukva’s children, which means he rendered it permitted for the orphans to take interest.

    4Rav Naḥman said to him: There is no proof from a case like this, as even for bearded ones, i.e., adults, it is permitted to act in this manner, as the owners accept upon themselves the depreciation of the copper, as the more the copper is burned, the more the value of the pot is diminished. Since this is so, the renters pay for the visible depreciation as measured by the reduction in the weight of the vessel, and therefore this arrangement is certainly permitted.

    5Rabba bar Sheila says that Rav Ḥisda says, and some say that Rabba bar Yosef bar Ḥama says that Rav Sheshet says: It is permitted to lend the money of orphans to be invested in a business venture that is close to profit and far from loss. Since this is only a hint of interest (see 64b), the relevant prohibition is a matter of rabbinic law, and the Sages rendered it permitted in the case of minor orphans, in order that their inheritance be preserved for them.

    6The Sages taught: If there is a joint venture in which the conditions for the investor are close to profit and far from loss, then the investor is a wicked person, as this is similar to a loan with interest. If the conditions for the investor are close to loss and far from profit, then he is a pious person, as he accepts additional restrictions upon himself in order to be absolutely sure he is not taking interest. If it is close to this and to that or far from this and from that, this is the quality of every person who acts in accordance with halakha .

    7Rabba said to Rav Yosef: When we are entrusted with this money belonging to orphans, what do we do with it? What is the halakhically appropriate way to manage these funds on behalf of the orphans so that they do not squander or lose their inheritance? Rav Yosef said to him: We set up a special court that holds the money for them, and we instruct the court to give it to them dinar by dinar, according to their needs. Rabba said to him: But if the estate is managed in that manner, the principal, meaning the estate itself, will be depleted, and therefore the court will not be acting as suitable guardians for the orphans, as they will not be properly administering their estate.

    8Rav Yosef said to him: What does the Master do in such a case? Rabba said to him: We look for a man who has scraps of gold, and we purchase the gold from him and then we give it back to him in a joint business venture with terms that are close to profit and far from loss. The Gemara explains what Rabba says: We specifically buy scraps of gold, but we do not buy a specific item, meaning a finished gold item, as perhaps it is a deposit in the possession of the one holding it and the owner will come and provide distinguishing marks and take it, and then the orphans will suffer a loss.

    9Rav Ashi said: This works out well if a man is found who has scraps of gold. But if no man is found who has scraps of gold, shall the money of the orphans be depleted? There is a possibility that the extra precaution taken to avoid the appearance of interest may lead to a loss for the orphans. Rather, Rav Ashi said: We look for a man whose properties are quiet, meaning that there is no claim disputing his ownership of them, and who is a trustworthy individual who listens to and obeys the laws of the Torah and is not subject to excommunication by the Sages, meaning that he is known as one who obeys the court’s instructions willingly without having to be coerced, and we give him this money in court as a joint business venture with terms that are close to profit and far from loss, and in this way the orphans’ money can be invested in a safe and profitable manner.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ונהגו בני כופרא - בעלי ספינה קרי בני כופרא לפי שזופתין אותם בזפת:

    אגרא בשעת משיכה - נותנין אותם מיד ואע"פ שקיבל שכרה. נותן לו פגרא לכשתשבר:

    אטו במנהגא תליא מילתא - היכי שבקינן להו לקבל שכר הואיל וסופו לקנותה כולה:

    משום דמתניתא תניא - דמותר כדקתני שלא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה נהוג מנהגא:

    ה"ג משום דמתניתא תניא מנהגא:

    בתר שבקייהו - אחר אביהן לבית הקברות:

    גופא דעובדא - שראית את מר שמואל נוהג כן שהעדת זאת בשמו הא ודאי פשיטא דלא שמעתא איתמר הכי בפירוש אלא מכלל שראית אותו נוהג. העדת כן:

    דההוא דודא - קלחת שקורין קלדיר"א:

    דבני מר עוקבא - יתומים היו:

    תקיל ויהיב לה תקיל ושקיל לה - היה משכירה לאחרים ושקלה כשהוא מוסרה להם וחוזר ומקבלה במשקל אם חסר נחושתה משלמין לו דמי חסרונה ויהיב ליה דמי אגר:

    פחתא - חסרון נחושתה ואי ס"ד אסור להלוותן בריבית אי אגרא לא פחתא למה נותנין שכר הואיל ומקבלין עליהם השוכרין פחת נחושתה:

    בדיקנני - ביתומים גדולים שנתמלא זקנם ואינן קרוים יתומים שרי:

    דהא מקבלי עלייהו חוסכא דנחשתא - פחת דמי הנחשת שנשאר כדמפרש ואזיל דכל מה דמיקלי נחשא בצרי דמיה אע"פ שמשלמין את חוסר המשקל יש פחת בנחשת הנותר בו הנשרף באור וכל נחשת שרוף דמיו פחותים:

    קרוב לשכר - שהיו יתומים נוטלין חלק בשכר ואין נוטלין חלק בהפסד אבל רבית ממש לא אלא מה שישתכרו מעותיהם יחלוקו ואע"ג דבדיקנני אסור לאו רבית ממש הוא אלא אבק רבית הוא ומדרבנן וביתמי לא גזור שלא יכלו מעותיהם להאכילם פרוטה אחר פרוטה:

    ויהבינן להו זוזא זוזא - לסעודת אכילתם:

    דהבא פריכא - גרוטאות של זהב דודאי שלו הן ואינן פקדון דלא עבידי אינשי דמפקדי דהבא פריכא בפקדון וכיון דעשיר הוא ויש לו לגבות ממנו אם יאבדו מעותיו יהבינן להו נהליה קרוב לשכר ורחוק להפסד:

    דמשפו ניכסיה - שנכסיו שקטין אצלו ואין ערעור על קרקעותיו דמשפו כמו (ישעיהו י״ג:ב׳) על הר נשפה שאו נס ומתרגמינן על טורא שליוא:

    בבי דינא - בפני ב"ד שיש להם כח להפקיר נכסי המקבל אצל היתומים ולהתנות עמו קרוב לשכר ורחוק להפסד:

    בבא מציעא 70 עמוד א

    1ונהגו בני כופרא אגרא בשעת משיכה, פגרא בשעת שבירה. אטו במנהגא תליא מילתא? משום דמתניתא תניא מנהגא.

    2אמר רב ענן אמר שמואל: מעות של יתומים מותר להלוותן ברבית. אמר ליה רב נחמן: משום דיתמי נינהו ספינא להו איסורא?! יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו! אמר ליה: אימא לי איזו גופא דעובדא היכי הוה?

    3אמר ליה: ההוא דודא דבני מר עוקבא דהוה בי מר שמואל, תקיל ויהיב ליה, תקיל ושקיל ליה. שקיל אגרא ושקיל פחתא. אי אגרא לא פחתא, ואי פחתא לא אגרא.

    4אמר ליה: כי הא אפילו בדקנני נמי שרי למיעבד, דהא מקבלי עלייהו חוסכא דנחשא, דכמה דמקלי נחשא בציר דמיה.

    5אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא, ואמרי לה, אמר רבה בר יוסף בר חמא אמר רב ששת: מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד.

    Baraita

    6תנו רבנן: קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע. קרוב להפסד ורחוק לשכר חסיד. קרוב לזה ולזה, רחוק מזה ומזה זו היא מדת כל אדם.

    7אמר ליה רבה לרב יוסף: הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו? אמר ליה: מותבינן להו בי דינא ויהבינן להו זוזא זוזא. א"ל והא קא כליא קרנא.

    8אמר ליה מר: היכי עביד? אמר ליה: בדקינן גברא דאית ליה דהבא פריכא, ונקטינן דהבא מיניה, ויהבינן להו ניהליה קרוב לשכר ורחוק להפסד. אבל דבר מסוים לא, דלמא פקדון נינהו, ואתי מריה יהיב סימנין ושקיל ליה.

    9אמר רב אשי: תינח אי משתכח גברא דאית ליה דהבא פריכא, אי לא משתכח גברא דאית ליה דהבא פריכא ניכלו זוזי דיתמי? אלא אמר רב אשי: חזינן גברא דמשפו נכסיה, ומהימן, ושמע דינא דאורייתא ולא מקבל שמתא דרבנן, ויהבינן להו ניהליה בבי דינא.

    Tosafot

    מעות של יתומים מותר להלוותן ברבית - ה"מ למיפרך תיפוק ליה משום לוה דקעבר בלא תשיך (דברים כג) אלא דעדיפא פריך א"נ קסבר דלא מחייב לוה משום לא תשיך אלא כשגם המלוה מוזהר:

    דקא מקבלי עלייהו חוסכא דנחשא - משמע אע"ג דקא מקבל נותן עליה זולא ויוקרא הוה אסור משום דאחריות על המקבל אף על גב דאחריות לא הויא אלא משעת שבירה אלא דוקא משום פחת דחוסכא דנחשא שרי ליקח שכר והא דשרי לעיל (בבא מציעא דף סט:) נמי בספינא אגרא ופגרא היינו משום דמקבל עליה קלקול הספינה שמתקלקל העץ במים דלא משלם למשכיר אלא מה שהיא משתברת ומכאן קשה לפי' ריב"ן שפירש לעיל שמותר ליתן עיסקא למחצית שכר קרוב לשכר ורחוק להפסד כיון דמקבל נותן יוקרא וזולא דא"כ למה היה צריך כאן לקבל חוסכא דנחשא לא יקבל אלא זולא ועוד דאמרינן לעיל (בבא מציעא דף סח:) ותרי תילתי בהפסד ותילתא באגר למה ליה למיעבד הכי ליקבל עליה הנותן זולא ולישתרי אפילו יהא כל אחריות על המקבל והא דאמרינן לעיל (בבא מציעא דף סד.) גבי חמרא אי תקפה ברשותך ומסקינן כיון שמקבל עליה יוקרא וזולא קרוב לזה ולזה הוא התם שאני דמכר גמור הוא:

    אתא מריה ויהיב סימנא ושקיל - תימה דהיכי שקיל ע"י סימנא הא מצי האי למימר לקוח הוא בידי ואי חיישינן דלמא מודה ליה מקבל דשלו הן א"כ דהבא פריכא נמי ניחוש שמא מודה ליה וא"ת כיון דאין בו סימן למה יאמינו לו א"כ בדבר מסוים נמי ניחוש שמא הגיד לו ואפילו לא היה אמיד היה נאמן לומר לקוח הוא בידי דאימור מציאה אשכח או מתנה נתנו לו והא דאמר בפ' האשה שלום (יבמות קטו: ושם ד"ה וכן) גבי שומשמי דטוען נפקד דידיה שקלתנהו והני אחריני נינהו ואמרינן התם אימור איתרמויי איתרמו דמשמע הא לא שכיח דמתרמי דהוה חשיב סימנא מעליא והיה נאמן המפקיד להוציא מידו התם היה לו למפקיד עדים שהפקיד בחבית במדה זו ועדיין נמצאו כן בחבית ואפילו לא היו עדים בדבר היה נאמן אי הוה סימנא מעליא כיון שהנפקד אינו טוען לקוחין הן בידי או שלי היו מעולם ובני ביתי הגידו לך הסימן אלא מודה שהפקיד לו אלא שאומר כמו שאירע הסימן בשלך כן אירע בשלי ואע"ג דאית ליה מגו לא היה נאמן דהוי מגו במקום עדים ונראה לפרש דהכא חיישינן דלמא אתי מריה אחר מיתת המקבל כדאמרי' בהכותב (כתובות פה: ושם ד"ה ועוד) ועוד גבי ההוא דאפקיד כסא דכספא בי חסא שכיב חסא ולא פקיד אתא מריה ויהיב סימנא אר"נ חדא דידעינן ביה בחסא דלא אמיד ועוד דקא יהיב סימנא משמע אפי' אמיד נמי כיון דיהיב סימנא שקיל ומיהו קשה כיון דאמיד הוא אמאי לא נטעון ליתמי לקוח הוא והיינו יכולין לומר דלא טענינן להו לקוח אלא בדברים שהיה אביהם משתמש בחייו אבל דברים שלא היה משתמש בהם דומה הוא שבפקדון הם אצלו ומהדרינן בסימנא אבל א"כ לא שבקת חיי לכל בני עשירים שאדם שהיה רגיל אצלם ויודע עניינם ילך ויגיד לאחרים דלא עיילי ונפקי בביתם סימני כסף וזהב שלהם ועוד אכתי קשה דלמה ליה הכא דאית ליה דהבא פריכא אפילו דבר המסוים נמי אלא שיאמר בפני ב"ד שהוא שלו ונראה לפרש דהכא בשמעתין חיישינן שמא יבאו עדים שהפקיד בידו חפץ שיש בו סימן זה וכיון שמביא עדים אין להם לב"ד למנוע מלהראות החפץ לעדים ויכירו אם הוא זה ובההיא דהכותב עיקר טעמא הוי משום דלא אמיד וכיון דלא אמיד אין לנו לטעון ליתומים לקוח ביד אביהן דמציאה או מתנה מילתא דלא שכיח הוא ולא טענינן ליתמי אע"ג שאביהן היה נאמן לטעון לקוח היה בידי והכי פירושו חדא דידעינן ביה דלא אמיד ובטעם זה לחודיה סגי ועוד דאפילו את"ל דלא מהני אמיד לחודיה הא קא יהיב סימנא ויועילו שני הטעמים יחד א"נ מעיקרא לא ר"ל שהיה הטעם דלא אמיד לחודיה דיי אלא מתחילה לא נתכוון לומר אלא שבין שניהם יועילו והא דאמר בסוף פ"ק דכתובות (דף יג:) גבי ארוס וארוסתו דאמר התם רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דקא מודה ועוד האמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג ופריך ובהא כי לא מודה מי מכשר רבן גמליאל התם לא מצי למימר שיועילו שני הטעמים דאי טעמא דהא קא מודה לא מהני לחודיה לא מהני נמי בהדיה דהלכה כרבן גמליאל כיון דלא מכשר אלא ברוב כשירין אצלה והכא כולן פסולין אצלה לבד מארוס ולהכי פריך כי לא מודה פי' כי לא מהני טעמא דמודה לחודיה מי מהני בהדיה טעמא דהלכה כר"ג כו':

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    מעות של יתומים מותר להלוותן ברבית - נראה דרב ענן היה סבור שמותר להלוותן אפילו ברבית קצוצה, לפי שהאפטרופא אינו נוטל ברבית והיתומים אינן מחוייבים במצות, גם הם בעצמם אינן מלוין כדי שנאמר בית דין מצווין להפרישו, אפילו לדברי מי שאומר (יבמות קיד, א) קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו, וכן אין זה בכלל מה שאמרו (שם) לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום לפי שהם אינם עושים בידים האסור, ואינו דומה למה שאמרו (שם), מניחן תולש מניחן זורק אבל לא יאמר לו הבא לי חותם הבא לי מפתח, דהתם הא קא עביד בידים דבר האסור לו לכשיגדל. ורב נחמן נמי לא אמר ליה שעובר האפוטרופוס על דאורייתא אלא שהיתום המתגדל בממון של ישראל שאינו שלו יענש מיתה. ומהא משמע, דהאי עובדא דדודא אי לאו דמקבל מרי דודא חוסכא דנחשא רבית קצוצה היא, ואפילו לרב נחמן, דאי לא, לימא ליה הא אפילו למאי דסבירא ליה אבק רבית הוא, ומעות של יתומים מותר להלוותן באבק רבית, וכדאמרינן בסמוך מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד, ולא דוקא, אלא הוא הדין לכל שאר (ה"ח) [רבית] דרבנן, וכן הסכימו הגאונים ז"ל. וליתא, דהא ודאי [נראה לי דלאו – ש"מ] רבית קצוצה היא, והוא הדין דהוה מצי רב נחמן למימר ליה הכי, אלא דקושטא דמלתא קאמר ליה, דבכי הא דמר שמואל אפילו בדקנני שרי, הואיל ומקבל עליה חוסכא דנחשא.

    מעות של יתומים מותר להלוותם קרוב לשכר ורחוק להפסד - פירשו בירושלמי דאמר ליה פסידא עלך ורווחא דידי ודידך, ואפילו הכי אבק רבית הוי דלאו הלואה היא אלא עסקא, דהא מיניה וביה יהיב ליה, (ולא אניסי' ומינאי) [וכי יהיב ליה לאיעסוקי ביה, ואי] בעי למשתי ביה שכרא, מרי עסקא מעכב על ידיה, ואם מת לא נעשו מטלטלין אצל בניו (לקמן בבא מציעא קד, ב).

    אבל דבר מסויים לא, דילמא איניש אחרינא אפקדיה גביה ואתו מרייהו ויהבי סימנא ושקלי. וא"ת והלא עשו בו תקנת השוק ואפילו יהיב סימנא יהבי דמיהן ושקלי, דאמרינן התם בפרק הגוזל (ב"ק קטו, א) דעשו תקנת השוק במשכונא. ויש מתרצים, שלא עשו תקנת השוק בנפקד אלא בגנב וגזלן. וליתא, דכיון דשלח ביה יד הוי ליה גזלן, וזה שהלוה עליו גם כן אינו יודע שאחר הפקידו אצלו. והראב"ד תירץ שלא עשו תקנת השוק אלא במכר או במשכון, שכל עצמו אינו סומך אלא על זה, אבל כאן שאין עקר הבטחתו אמשכון אלא על העסק, ואלו רצה מקבל להוציאו בדברים אחרים בעל העסק מעכב עליו (לקמן קע, ב) לא עשו בו תקנת השוק, וזה הנכון. וא"ת, ואם בא ונתן סימן מאי הוי, והלא הכלי נתון תחת יד אפטרופא, וכי אמר ליה בעל הכלי אפקיה דניחזייה, לימא ליה כדי לא מפיקנא דמשוית ליה ראה, וכדאמר בפרק חזקת הבתים ברמאי דפומבדיתא (ב"ב מו, א), וכל דליכא עדים וראה אינו נאמן. וי"ל, דכל שיש עדי פקדון והבעלים נותנים סימן מובהק והרי אנו רואים אותו סימן תחת ידינו, הרי זה כראה, דאטו אי אתו סהדי ואמרי סימן פלוני וסימן פלוני הוה, וראו אותו אותן עדים באותן סימנים מי לא מהדרינן ליה, דהא איכא עדים וראה, אם כן השתא נמי אנן סהדי דידיה, ולא מצינו למכבש עדותן. ולא עוד, אלא אפילו הגדילו היתומים והביא זה עדי פקדון ויהב סימן מובהק דידיה, היתומים בעצמן עדי ראיה דידיה, דלא אברו סהדי אלא לשקרא. ותדע לך, מדאמרינן בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא ל, א), ההוא דאמר ליה לחבריה, מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מפלניא זבינתא דאמר לי דזבנה מינך, אמר ליה את מי לא מודית דארעא דידי הוא ואת מינאי לא זבינתה, זיל לאו בעל דברים דידי את, אמר רבא דינא קאמר ליה, והתם לא הוו עדי אבות לתובע, מדאיצטריך למימר ליה את מי לא מודית לי, ואפילו הכי כיון שזה לא חסר אלא עדים וזה הלוקח (עדיו) [מודה], הרי זה מודה כאלו יש לו עדים. ואמרינן נמי בכתובות פרק הכותב (כתובות פה, ב). ההוא גברא דאפקיד (שב מרגניתא) [כסא דכספא] בי חסא, שכיב חסא ולא פקיד, אתא עובדא קמיה דרב נחמן, אמר חדא דידענא ביה בחסא דלא אמיד, ועוד דהא יהיב סמנא, ועקר טעמא התם משום דיהיב סימנא, וכשיש עדי פקדון ואפקיד בסהדי קאמר, ואע"ג דליכא ראיה, כיון דיהיב סימנא ואנן חזינן ליה לההוא סימנא השתא, אנן סהדי דידיה והרי אלו עדי פקדון ואנן עדי ראיה, והוה ליה כעדים וראה. ומאי דקאמר, חדא דידענא ביה בחסא דלא אמיד אינו עקר טעמא, דהא כתיב (משלי יג, ז) יש מתרושש והון רב, אלא לסניפין בעלמא הוא דקאמר ליה, וכולה טעמא בסימנא תלי. וכבר הארכתי בזה שם בכתובות במקומה בסייעתא דשמיא. וא"ת אם כן אפילו דהבא פריכא נמי לא, דדילמא יהיב סימנא במשקל וכדקיימא לן בפרק אלו מציאות (בבא מציעא כג, ב) דמשקל הוי סימן. לא היא, דהתם גבי מציאה הקלו להחזיר בסימן כל דהו, אבל הכא דוקא בסימן מובהק, אבל בסימן שאינו מובהק לא. והא דאמרינן דכי יהיב סימנא מהדרינן ליה דאנן משוינן ליה וראה, הני מילי בדיהיב סימנא ממש, אבל אי אמר אפקוה דלחזייה הני סהדי וידעי ליה בטביעות עינא לא מפקינן ליה. [ד]השתא מיהא אנן לא ידעינן ביה דדידיה הוא, ואמרינן ליה כדי לא מפקינן ליה כדאמרינן התם בחזקת הבתים.

    ויהבינן ליה בבי דינא - פירש רש"י ז"ל, בפני בית דין שיש כח בידם (להפסיד) [להפקיר] נכסי המקבל אצל היתומים, ולהתנות עמו קרוב לשכר ורחוק להפסד. ואינו מחוור בעיני, דאבק רבית הוא, וכשתקנו לא לגבי יתומים תקנו, וכל אבק רבית התירו אצל היתומים, ומה לנו לבית דין ואלו היה רבית דאורייתא היו צריכים לבית דין שיפקיעו ממונו של המקבל. ועוד, דאם כן היינו צריכים לבית דין חשוב וראוי להפקיע, וכדאמרינן בעלמא גבי פרוזבול בפרק השולח (גיטין לו, ב), ובנדרים פרק ארבעה נדרים גבי אסמכתא (כז, ב). אלא נראה לי, דלא להפקר ממון המקבל אצל היתומים קאמר, אלא כדי ליתן רשות לאפטרופא להוציא ממון היתומים מתחת ידם ולמסור אותו ביד אחרים להתעסק בו. וכעניין ששנינו בברייתא פרק הנזקין (גיטין נב, א), ואין אפטרופסים רשאין למכור ברחוק ולגאול בקרוב. וכולה ברייתא, ואמרו עלה בתוספתא (ב"ב פ"ח ה"ד) אלא אם כן נטלו רשות מבית דין, כך נראה לי.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 70a

    Bava Metzia 70a. The full printed text of this folio side - 9 numbered segments, about 257 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Metzia 70a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026