Talmud Builders

    Bava Metzia 104a

    Chapter 9 - HaMekabbel Sadeh MeChavero

    גם: בבא מציעא דף ק״ד ע״א, פרק ט׳ המקבל שדה מחבירו

    English translation - Bava Metzia 104a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1You should have brought water in a bucket.

    2Rav Pappa said: With regard to these first two mishnayot , you find that they are correct, concerning both tenancy, where the tenant farmer gives a certain amount of produce to the owner and keeps the rest, as well as the case of a contractor, who gives a set proportion, e.g., one-quarter or one-third, of the yield to the owner, and keeps the rest. From this point forward, i.e., from the third mishna of the chapter until its end, that which is relevant to the case of a contractor is not applicable to tenancy, and that which is relevant to tenancy is not applicable to the case of a contractor.

    3§ The mishna teaches: If the cultivator said to the landowner explicitly: Lease me this irrigated field, or he said: Lease me this field with trees, and the spring dried up or the trees were cut down, he may subtract from the produce he owes as part of his tenancy. The Gemara asks: But why is this so? Let the owner say to him: I told you only the name, i.e., the type, of the field, but this does not mean it would actually be irrigated during the time you are cultivating it. Isn’t it taught in a baraita : In the case of one who says to another: I am selling you a beit kor field of dirt, although the field contains only a half- kor , once the buyer purchases the dirt it has come to him, i.e., he may not retract from the transaction, as the seller sold him the dirt only by the name, and he did not mean that its size was precisely a beit kor . The baraita adds: And this is the halakha only where that field is called by people a beit kor .

    4The baraita continues: Similarly, if he said: I am selling you a vineyard, then although it does not have vines, once he purchases the land it has come to him, as the seller sold him the field only by the name; and this is the halakha only where it is called a vineyard. Likewise, if he said: I am selling you an orchard, then even though it does not have pomegranates, once he purchases the land it has come to him, as he sold him only by the name; and again this is the case only where it is called an orchard. Apparently, the seller can say to him: I told you only the name. So too here, let the seller say to him: I told you only the name.

    5Shmuel said: It is not difficult; this baraita is comparable to a case where the owner of the land said to the tenant farmer what he was leasing him, while in that mishna the tenant farmer said to the owner of the land what he was leasing from him. The reason for the difference is that if the owner of the land said the terms to the tenant farmer, then he can claim that he told him only the name, and the tenant farmer cannot object. But if the tenant farmer said the terms to the owner of the land, then he was clearly particular to receive a field that would be irrigated when he cultivated it.

    6Ravina said: Both this baraita and that mishna are referring to a case where the owner of the land told the tenant farmer what he was leasing him, as implied by the mishna, but since the owner said: This irrigated field, by inference we are dealing with one who is standing inside it. Why, then, does the owner need to state the fact that it is an irrigated field? It is obvious simply from looking at it that it is irrigated. Rather, the owner must have said to him by way of emphasis that he is providing an irrigated field as it currently stands.

    7MISHNA: With regard to one who receives a field from another as a contractor and then lets it lie fallow and does not work the land at all, the court appraises it by evaluating how much it was able to produce if cultivated, and he gives his share of this amount to the owner. The reason is that this is what a cultivator writes to the owner in a standard contract: If I let the field lie fallow and do not cultivate it, I will pay with best -quality produce.

    8GEMARA: Rabbi Meir would expound common language used in legal documents written by ordinary Jews to deduce halakhic conclusions. Although these formulations were not prescribed by the Sages, one can nevertheless infer halakhot from them if they are used in legal documents. As it is taught in a baraita that presents a similar case to the mishna: Rabbi Meir says he is liable to pay, as the document states: If I let the field lie fallow and do not cultivate it, I will pay with best -quality produce.

    9Likewise, Rabbi Yehuda would also expound common language, as it is taught in a baraita : Rabbi Yehuda says: In a case where a woman who has given birth is commanded to bring the offering of a childbearing woman and her husband is sufficiently wealthy, a person brings the offering of the rich on behalf of his wife. This is so even if his wife does not possess money of her own and perhaps should have been considered poor. Similarly, he may bring every offering that she is obligated to bring, such as a sin offering or guilt offering. He pays for all these offerings because this is what he writes to her in her marriage contract: I accept upon myself to repay you for all obligations that you have, even those from beforehand. Consequently, he must fund all of her offerings.

    10Similarly, Hillel the Elder would expound common language as well, as it is taught in a baraita : The inhabitants of Alexandria would betroth their wives a significant amount of time before the wedding, as was customary in those days, and at the time of their entry to the wedding canopy, others would come and snatch the women from their husbands. The Sages consequently sought to establish the children of these women as mamzerim . This is because with regard to sexual intercourse with other men, a betrothed woman has the status of a married woman. Consequently, if she is taken by another man, her children fathered by that man are mamzerim , just like children of a married woman who were fathered by a man other than her husband.

    11Hillel the Elder said to the children who came before him for a ruling on their status: Bring me your mother’s marriage contract for examination. They brought him their mother’s marriage contract, and he found that the following formulation was written in it: When you will enter the wedding canopy, be for me a wife. This shows that the marriage would not take effect at the time of her betrothal, but only after she would enter the wedding canopy. Consequently, the marriage did not occur at all, as she never entered the wedding canopy, and therefore these women did not cause their children to be mamzerim by engaging in intercourse with the other man.

    12The Gemara adds: Rabbi Yehoshua ben Korḥa would also expound common language. As it is taught in a baraita : Rabbi Yehoshua ben Korḥa says: One who lends money to another may not take more collateral from him than the value of his debt, as this is what the debtor writes to the creditor if the creditor temporarily returns a deposit for the debtor’s use: The payment to which you have a right, which it is upon me to pay, corresponds to the entire value of this item, indicating that the item cannot be greater in value than the debt itself.

    13The Gemara infers: The reason the creditor acquires the collateral is that he wrote this to him. But if the creditor did not write this to the debtor, would the creditor not acquire the collateral? But doesn’t Rabbi Yoḥanan say: If a creditor took collateral from the debtor and returned the collateral to him and then the debtor died, the creditor removes the collateral from the debtor’s children. The reason for this is that although movable property of orphans is not acquired by their father’s creditor, the collateral is considered to belong to the creditor, and he can collect the debt from it.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    משכחת לה בין בחכירות ובין בקבלנות - בכולן יש לומר לקצור יקצור לעקור יעקור דכל מה שיש לו לטעון בקבלנות יש לו לטעון בחכירות וגבי יבש המעיין אם אמר חכור לי שדה [בית] שלחין זו כי היכי דבחכירות כי יבש המעיין מנכה לו הכי נמי בקבלנות אם קבלה בשליש ולמחצה הכל לפי מה שנפסד:

    מכאן ואילך כו' - כל אחת אפרשנה במקומה:

    שמא בעלמא - כך היא נקראת אבל לא בשביל המעיין העליתי בחכירותך:

    לתך - חצי כור לפי חשבון סאתים בחצר המשכן חמשים על חמשים הוי בית סאה:

    אע"פ שאין בו גפנים - גרסינן וגבי פרדס אע"פ שאין בו רימונים גרסינן:

    אמר לו מחכיר לחוכר - שדה בית השלחין אני מחכיר לך יכול לומר שמא בעלמא אמרי:

    מתני' הובירה - שלא חרשה ולא זרעה:

    שמין אותה - כגון בקבלנות שקבל למחצה ולשליש ולרביע אבל בחכרנות לא שייכא הא דמאי שמין איכא חכירותו יתן לו:

    אם אוביר - אעשנה בורה:

    ולא אעביד - ולא אעשה בה פעולה הראויה לה:

    גמ' דורש לשון הדיוט - שהרגילו הדיוטות לכתוב שלא כתקנת חכמים היה דורש הלשון לפסוק הדין אחריו:

    אדם מביא קרבן עשיר על אשתו - שהוא חייב בקרבן לידתה וצרעתה ואם הוא עשיר אין יכול לומר היא אין לה כלום ותיפטר בקרבן עני:

    כל הקרבנות שהיא חייבת - שלא בנדר ונדבה כגון קרבן זיבתה ואשם וחטאת שעליה:

    ה"ג לה בת"כ א"ר יהודה לפיכך אם פטרה אינו חייב בהן שכן היא כותבת לו אחראין דאיתא לי עלך מן קדמת דנא והכי פירושה לפיכך אם גירשה ונתן לה כתובתה ועדיין קרבנותיה עליה אינו חייב בהן שכך כותבת לו בתוך השובר שכותבת לו על קבלת כתובתה התקבלתי כתובתי ואחראין דאית לי עלך מן קדמת דנא. וכל אחריות שהיה לי עליך מלפני היום הזה ולשון הספרים איני יודע לפרשו כראוי:

    כתובת אמן - שכותבין להן ביום אירוסין:

    לכשתכנסי לחופה - וקדושיהן ע"מ כן ולא חלו קדושין בה עד שתיכנס לחופה והרי חטפה קודם לכך:

    לא ימשכננו - על ידי שליח בית דין במשכון שהוא יתר על חובו:

    שכך הוא כותב לו תשלומתא דאית לך עלי כל קבל דיכי - אם משיב לו את העבוט לזמן מרובה שמין את המשכון וכותב לו זה בשטר יהיו לך כל תשלומין עלי ליפרע ממני דמי משכון זה ואם משכנו יותר על חובו נמצא גובה שלא כדין:

    טעמא דכתב ליה הכי - כלומר למה ליה למיכתב ליה והאמר רבי יוחנן משכנו והשיב לו את העבוט ומת הלוה. שומטו המלוה מעל בניו ולא הוו כשאר מטלטלי דיתמי דלא משתעבדי לבעל חוב דכיון דמשכני' קנייה כי דידיה לגוביינא:

    בבא מציעא 104 עמוד א

    1איבעי לך לאתויי בדוולא.

    2אמר רב פפא: הני תרתי מתניתא קמייתא משכחת לה בין בחכרנותא בין בקבלנותא. מכאן ואילך: דאיתא בקבלנותא ליתא בחכרנותא, ודאיתא בחכרנותא ליתא בקבלנותא.

    3אם אמר לו חכור לי שדה בית השלחין זה [וכו']. ואמאי? לימא ליה: שמא בעלמא אמרי לך, מי לא תניא: האומר לחבירו ״בית כור עפר אני מוכר לך״, אע"פ שאין בו אלא לתך הגיעו שלא מכר לו אלא שמא, והוא דמתקרי ״בית כור״.

    4״כרמא אני מוכר לך״, אע"פ שאין בו גפנים הגיעו, שלא מכר לו אלא שמא, והוא דמתקרי ״כרמא״. ״פרדס אני מוכר לך״, אע"פ שאין בו רמונים הגיעו, שלא מכר לו אלא שמא, והוא דמתקרי ״פרדסא״. אלמא אמר ליה: שמא בעלמא אמרי לך. הכא נמי נימא ליה: שמא בעלמא אמרי לך!

    5אמר שמואל, לא קשיא: הא דאמר ליה מחכיר לחוכר, הא דאמר ליה חוכר למחכיר. אמר ליה מחכיר לחוכר שמא בעלמא א"ל א"ל חוכר למחכיר קפידא.

    6רבינא אמר: אידי ואידי, דא"ל מחכיר לחוכר. מדקאמר ״זה״, מכלל דקאי בגוה עסקינן. בית השלחין למה ליה למימר? דקאמר ליה: בית השלחין כדקיימא השתא.

    Mishna

    7המקבל שדה מחבירו והובירה שמין אותה כמה ראויה לעשות, ונותן לו. שכך כותב לו: ״אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא״.

    Gemara

    8ר"מ היה דורש לשון הדיוט. דתניא, ר"מ אומר: ״אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא״.

    9רבי יהודה היה דורש לשון הדיוט. דתניא, ר' יהודה אומר: אדם מביא קרבן עשיר על אשתו, וכן כל קרבן וקרבן שהיא חייבת, שכך כותב לה אחריות: דאית ליך עלי מן קדמת דנא.

    10הלל הזקן היה דורש לשון הדיוט, דתניא: אנשי אלכסנדריא היו מקדשין את נשותיהם, ובשעת כניסתן לחופה באין אחרים וחוטפים אותם מהן, ובקשו חכמים לעשות בניהם ממזרים.

    11אמר להן הלל הזקן: הביאו לי כתובת אמכם. הביאו לו כתובת אמן, ומצא שכתוב בהן: לכשתכנסי לחופה הוי לי לאינתו. ולא עשו בניהם ממזרים.

    12ר"י בן קרחה היה דורש לשון הדיוט. דתניא, ר"י בן קרחה אומר: המלוה את חבירו לא ימשכננו יותר מחובו, שכך כותב לו תשלומתא דאית לך עלי כל קבל דיכי.

    13טעמא דכתב ליה הכי, הא אי לא כתב ליה הכי לא קניא והא אמר רבי יוחנן: משכנו והשיב לו המשכון, ומת שומטו מעל גבי בניו.

    Tosafot

    דאפשר לאתויי בדוולא - וא"ת אפילו לא אפשר נמי אמאי מנכין לו דכיון דלא יבש נהרא רבה תו לא הוי מכת מדינה וי"ל דנקט האי טעמא לאשמועינן דאפילו יבשו נמי שאר יאורי שדות אחרים דהשתא הוי מכת מדינה אפילו הכי אינו מנכה לו כיון דאפשר לאתויי בדוולא מנהרא רבה דדוקא באכלה חגב או נשדפה שאין יכול לתקן הקלקול ע"י שום טורח מנכה לו אי נמי יש לומר דודאי בחכירות לא היה צריך לטעם זה אפילו בלא אפשר לאתויי אתי שפיר אבל משום קבלנות איצטריך שלא יוכל לומר לא אתעסק בה ואפ"ה לא אשלם במיטבא לפי שאינו מחוייב להביא מנהרות אחרים הרחוקים ביותר ועל כן הוצרך לומר דלא יבש נהרא רבה ומצי לאתויי בדוולא ולכך מחוייב לעשות בקבלנותו:

    הני תרי מתני' קמייתא איתנהו בין בחכרנותא כו' - ואע"ג דכשם שחולקין בתבואה ליתא בחכירות מ"מ עיקר מילתא דהיינו רישא מיירי בין בחכירות בין בקבלנות:

    אידי ואידי דאמר ליה מחכיר לחוכר - לכאורה משמע דבא"ל חוכר למחכיר הוי קפידא בלאו האי טעמא מדלא קאמר אידי ואידי בין אמר ליה חוכר למחכיר בין אמר ליה מחכיר לחוכר אבל אי אפשר לומר כן דהא מתני' בדא"ל חוכר למחכיר איירי דקתני א"ל חכור לי שדה בית השלחין ואפ"ה משום האי טעמא דוקא הוי קפידא ולאו דוקא נקט מחכיר לחוכר דה"ה חוכר למחכיר אלא משום דשמואל לא משכח קפידא במחכיר לחוכר קאמר רבינא דבמחכיר לחוכר נמי הוה קפידא בכה"ג דאיירי מתני':

    היה דורש לשון הדיוט - לשונות שלא תיקנו חכמים לכתוב אלא הדיוטות הורגלו לכותבן היה דורש ואפילו לא כתב כאילו נכתב דאי דוקא כשכתב מה היה דורש פשיטא שיש לו לקיים כמו שהתנה דהא לאו אסמכתא היא:

    הכי גרסינן בתוספתא דכתובות אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכן כל קרבנות שהיא חייבת שכך כתב לה אחריות דאית ליך עלי מן קדמת דנא פי' כל קרבנות שהיתה חייבת קודם שנשאת לו יביא בעבורה שכתב לה אחריות דאית ליך שאתה חייבת יהא עלי מן קדמת דנא אפילו חובות שקדמו לנישואין ודוקא בקרבנות שהן חובה לכפרתה כגון לידה וזיבה וצרעת או להכשירה לאכול בתרומה או לשתות ביין אם היא נזירה והכי איתא בירושלמי בכתובות בפרק נערה דקתני התם אפילו אכלה חלב או חיללה שבת משמע דוקא בהני שצריכה להביא אבל קרבנות שנדרה ונדבה קודם נישואין או לוותה ואכלה לא ישלם ועד כאן לא מיבעיא לן בס"פ יש נוחלין (ב"ב דף קלט.) בלוותה ואכלה ועמדה ונשאת אי כלוקח הוי אי כיורש הוי אי כלוקח הוי ואין המלוה מוציא מיד הבעל אי כיורש הוי ומוציא אלא בנכסים שהכניסה לו אבל מנכסי הבעל פשיטא דלא גבי וה"ה לוותה כשהיא תחתיו לצורך מה שאינו משועבד לה דלא משלם ובלא שום ראיה דבר פשוט הוא דאל"כ אם יקניטוה תלוה ותשליך לאיבוד ותחייבנו ק' מנה בכל יום אבל בנזירות אין לחוש שתדור ותפסידו ובנדרים ובנדבות נמי אם היה חייב לשלם היתה מפסדת לו כמה וכמה דאפילו יוכל להפר דחשיב כדברים שבינו לבינה משום הפסד ממונו יש לחוש שמא תדור ותפרע קודם שישמע ואפילו ישמע זימנין דמיטרד כדאמר בנדרים בפ' נערה (נדרים דף עג.) ודלא. כרב אחא שהורה שהבעל חייב לפרוע חובת אשתו שלוותה קודם שנשאה מכח דר' יהודה דהכא:

    לא ימשכננו יותר מחובו - דאף על גב דאין משלם לו הגירעון אלא בכתב מכל מקום לא ימשכננו יותר מחובו:

    טעמא דכתב ליה הכי והא אמר רבי יוחנן כו' - ותימה והא כיון דדריש לשון הדיוט אפילו לא כתב נמי כדפרישית לעיל ומאי פריך לרבי יוחנן וי"ל דאם איתא דרבי יוחנן דאמר שומטו מעל גבי בניו דמכח לשון הדיוט קאמר היה לו לפרש:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    גמ' - ר"מ היה דורש לשון הדיוט וכו'. פירוש דורש חוקר אחר לשון ההדיוטות, כלומר התנאים שהם רגילים להתנות ביניהן ולפסוק הדין עליהן כאלו הן תנאי בית דין לפי שהן מורגלין להתנות כולן כן, ודורש כמו חוקר ותובע כמו ודרשת היטב (דברים יז, ב). ור' מאיר היה חוקר תנאי ההדיוטות, והיה אומר כל שהן מורגלין להתנות בכך אף על פי שאינו כן מעיקר הדין בתנאי זה שהם מורגלים בו להתנות אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא שיש בו אסמכתא דכל דאי לא קני (לעיל בבא מציעא סו, ב), אפילו הכי כיון דבידו ולא גזים והורגלו להתנות כן בית דין מקיימין דבריהם ודנין עליהם, ולא עוד אלא אפילו לא כתבו כמי שכתבו דמי, וכמו ששנינו בתנאין של בית דין (כתובות נב, ב), לא כתב לה בנן נוקבן וכו' חייב מפני שהוא תנאי בית דין, הכי נמי אף על גב שלא כתבו כמי שכתבו דמי ועושין בהן מעשה כאלו כתבו, וכן בכל השנויין כאן שדורשין לשון הדיוט שכל אלו לא היו כותבין כן לעולם ממש ואפילו הכי כן היו דנין בהם כאלו כתבו. ותדע דהא תנן בכולהו שכך כותב לו, ולשון שכך כותב לו בכל מקום לומר שכן הורגלו או שכן תקנו, כמו שאמרו (לעיל בבא מציעא טו, א) שכך כותב לו אנא איקום ואשפי ואמרוק זביני אילין (לקמן בבא מציעא קה, א), שכך כותב לו אנא איקום ואשפי ואנור ואזרע, וכן בכל כיוצא בזה. ומיהו בדר"מ ור' יהודה ור' יהושע בן קרחה לפי שכך נהגו בכל המקומות ולפיכך הלכו חכמים אחר לשונם ודרשו לעשות כן בכל המקומות, אבל בכל תנאים שנהגו במקום אחד ולא ברוב המקומות אין דנין בהם אלא באותן המקומות בלבד שהורגלו שם בכך, כי הא דהלל ור' יוסי, והיינו דבדר"מ ור' יהודה ורבי יהושע בן קרחה אמרו סתם, ובהא דהלל אמרו כשהלך לאלכסנדריא, דאלמא באלכסנדריא בלחוד דהוציאו לו כתובות אמותיהם וראה בהם כך, הא בשאר מקומות לא, וכן בדרבי יוסי דבהדיא תני מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה ולכפול, אלמא כל אחד ואחד כפי מנהג מקומו. והא דהלל לא שהוציאו לו כתובת אמות של אותן שהיו עושים ממזרים, אלא שהוציאו לו כתובה של אנשים אחרים מאנשי המקום קאמר, ומשם למד שהיו רגילין לכתוב רובן כן, והכשיר על ידי אלו אף כל השאר שלא כתבו כן ממש אלא סתם, שכל הכותב שם על דעת מה שהורגלו לכתוב השאר הוא כותב. וכן כתבו משם רבנו האי גאון, שכתב בתשובה דכל הנך מילי שדורשין בהן לשון הדיוט לית בהו מידי דכתב, כגון ר' יהודה אדם מביא קרבן עשיר על אשתו שכך כותב לה וליכא מידי דכתב, ושאר הנך מילי כיוצא בהן. ועוד אמרו משם הגאון שכתב בתשובה, דליכא למגמר ממתניתין ולמימר הכא בידו והכא לאו בידו (לעיל בבא מציעא עג, ב), דהא מתניתין כתנאי בית דין דמיא, אבל תנאי דהוא אסמכתא (דליתיב) עיקר מן דינא [דליתי – רמב"ן] ולא דמי לתנאי ב"ד, גוזמא הוא ולא מחייבינן ביה, דאמרינן (לקמן ע"ב) התם לא קאמר מילתא יתירתא הכא כיון דקאמר מילתא יתירתא גוזמא בעלמא הוא, והא מילתא יתירתא דיתרה על תנאי בית דין דאמרינן שמין כמה ראויה לעשות. ולענין מאן דיהיב זוזי למזבן ליה ופשע ולא זבן ליה (לעיל בבא מציעא עג, ב), הכי קאמר מ"ט לא תקינו רבנן דיהיב מדעם כדתקינו בהמקבל שדה והובירה, ואהדרו התם בידו הכא לאו בידו, ולא טעמא דהדין שינויא דאי אמר איניש לענין מאן דפשע האי נמי אי הוה בידו למזבן הוה מחויב בהאי דינא הכי, הילכך ליכא למגמר מהדא מילתא, וכל דאי לא קני בין שיש בידו בין שאין בידו, ורב בר שבא לא קנה (ממאריה) דרב כהנא בהאי דהוה אסמכתא ודרב כהנא לכל מילי.

    שכך כותב לו, תשלומתא דאית לך עלי כל קבל דיכי - יש לפרש שכך היה כותב לו בשעה שמחזיר לו את המשכון, ואלו היה ממשכנו יותר על חובו פשיטא שלא היה צריך להחזיר לו יותר ממה שהלוהו, ואקשי דלמה לי כותב, והא אמר רבי יוחנן משכנו ומת שומטו מעל גבי בניו, אלמא לפרעון נקטיה, ופשיטא דלא גבי טפי מחוביה, ופרקינן אהני כתיבה לגירעון, כלומר אהני כתיבה למלוה שאם פיחת המשכון בתשמישו של לוה לאחר שהחזירו לו ישלם למלוה אותו פחת, ולולי שכתב לו כן לא הוה משלם הפחת, דהרי זה כגובהו וחוזר ומשאילו לו להשתמש בו שאין השואל חייב בכחשא וזולא. ואין פירוש זה מחוור כל הצורך ויש בו גמגומים, גם הראב"ד שדא ביה נרגא, שהרי ר' יהושע פתח בו בזכות הלוה מדקתני המלוה את חברו לא ימשכננו יותר מחובו שכך כותב לו, ועתה אנו מסיימין אותה בחובתו שאם יפחת המשכון ישלם הלוה הפחת, ולפיכך נראה יותר כמו שפירש הוא ז"ל וכו'. (עי' ש"מ). [וז"ל הראב"ד. לא ימשכננו יותר על חובו וכו', דהא כל קבל דיכי קאמר, ולענין פרעון ממש לא הוה צריך ליה למימר כל קבל דיכי דאי יהיב ליה טפי רבית הוא, אלא ודאי לענין משכון קאמר שאם יבא למשכנו לא ימשכננו יותר על חובו, טעמא דכתב ליה וכו', והא אמר רבי יוחנן משכנו ומת שומטו מעל גבי בניו, כלומר, שלא יעשה עוד מטלטלין אצל בניו אלמא קני ליה לפרעון וכמו שנפרע בחיי אביהם הוא, וכיון דלפירעון הוי למה ליה למכתב הכי פשיטא דלא ימשכננו יותר מחובו. וקשיא לי, מאי טעמא לא אקשי ליה מדר' יצחק (לעיל בבא מציעא פב, א) דמייתי לה מקרא (דברים כד, יג) דולך תהיה צדקה, אם אינו קונה משכון צדקה מנין, ומה לנו לדרוש בו לשון הדיוט, אלא ר' יוחנן עדיפא ליה דהוא רביה, ור' יוחנן גופיה מדרשיה דר' יצחק גמר לה, אי נמי דהא דר' יצחק איכא למימר דלהתחייב באונסין בלחוד קאמר, דכמה דאיתיה בידא דמלוה מחייב באונסין אבל כי אהדריה ללוה בשעת מלאכה ומת מתוך החזרה אימא יעשה מטלטלין אצל בניו דלאו כפרעון הוי, משום הכי אקשי ליה מדר' יוחנן דקאמר פרעון הוי, ושנינן, אהני ליה כתיבא לגרעון, פירוש, אהני ליה ללוה האי כתיבא נמי לגרעון, כי היכי דמהני ליה האי לישנא שלא ימשכננו יותר מחובו הכי מהניא ליה שאם נפחת המשכון בחזרותיו ובתשמישו ביד הלוה שאינו חייב לשלם, לפי שכבר נפרע כל חובו משעת משכונו וכשואל בגד מחברו דמי, שאם פיחת דרך תשמישו שאינו חייב, וגמרינן לה מלשון הכתב וחדא מינייהו נקט, אי נמי, דתרווייהו איתנהו בהאי לישנא, שלא ימשכננו יותר מחובו לא בשעת המשכון ולא לאחר המשכון אפילו פיחת בידו של לוה, לפי שכבר שלם לו תשלומתא כל קבל דיכי, ולענין זה ודאי אצטריך הכתב, שאם לא כתב לו כך אף על גב דקני למשכון וכפרעון דמי הייתי אומר אותו הפחת שנפחת בידו מחמת תשמישו ישלם לו, ואהני ליה דלא משלם. ע"כ. וכן כתב הר"ן וזה לשונו, הכי קאמר, לא ימשכננו יותר מחובו בשום ענין, שאפילו משכנו כשיעור חובו ונפחת המשכון לא ימשכננו בשביל מה שנפחת, שאם כן נמצא שתי פעמים משכנו יותר מחובו, ואפשר דלא מהני האי תנאה אלא לפחת שהוא פחת בתשמישו של לוה אבל אם נגנב או נאנס משהחזירו חייב, ע"כ. ויש מפרשים, אהני כתיבה לגרעון, שאם נגרע בתשמישו משלם לו ואהני למלוה קאמר, וקשיא לי להאי פירושא, חדא, דאם כן לאו פרעון הוא ולא קני ליה, ועוד, דלא הוה ליה למיתלי המשכון יתר על חובו בלשון הדיוט, שהרי זה אינו תלוי בכתיבה, כדאמרינן לר' יוחנן, אבל הוה ליה למיתלי ביה פחיתה שהוא חייב לשלם, והוא פתח בזכות הלוה ואנו משלימין אותו בחובתו, אלא שמע מינה כדפרישית]. ונכון הוא פירושו של הראב"ד לפי משמעה של הצעת שמועתנו, אלא שמשמע מפירושו שמשכון שלאחר הלואה באחריות המלוה לאונסים ולכחשא וזולא כפרעון גמור, ולא כן דעת הגאונים, וכבר הארכתי בזה בפרק האומנין גבי המלוה את חברו על המשכון וכו' (פ"ב ע"א ד"ה והכא. (שיטמ"ק).

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 104a

    Bava Metzia 104a. The full printed text of this folio side - 13 numbered segments, about 340 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Metzia 104a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026