Talmud Builders

    Bava Metzia 104b

    Back to index

    English translation — Bava Metzia 104b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The Gemara answers: The writing of this statement in the document is effective for depreciation. If the collateral depreciates in value, the creditor may claim the remainder of the debt from the debtor’s property.

    2§ The Gemara continues: Rabbi Yosei would also expound common language, as it is taught in a baraita that Rabbi Yosei says: In a location where they were accustomed to formulate the terms of a marriage contract as one would formulate the terms of a loan, i.e., the precise value of her dowry is written in the marriage contract, then upon the termination of the marriage due to divorce or the husband’s death, the wife collects the sum of her dowry as a creditor would collect payment of a loan. In other words, she receives the entire sum recorded as her dowry. Conversely, in a place where the custom is to double the written sum of the dowry in the marriage contract to honor the bride, so that it should appear as though her father is providing her husband with a considerable dowry, she collects only half of the sum written in the marriage contract.

    3The Gemara relates: The Sages of Neharbela collected, i.e., allowed the wife to collect, one-third of the stated sum, as the custom in their location was to write three times the actual amount of the dowry in the marriage contract. Mareimar would allow the wife to collect even the added value of those sums that the father of the bride had written in the marriage contract in honor of his daughter.

    4Ravina said to Mareimar: But isn’t it taught in the baraita that in a location where the custom is to record double the amount, she collects only half? The Gemara answers: This is not difficult; in this case, where Mareimar allowed the wife to collect the full sum, the husband performed an act of acquisition for the entire written amount with the father of the bride; whereas in that case, where the baraita rules that she collects only a portion of the sum written for the dowry, the husband did not perform an act of acquisition for the entire written amount with the father of the bride. Therefore, the wife would collect the sum of her dowry only in accordance with the regular custom.

    5The Gemara relates: Ravina wrote an enhancement of the value of the dowry for his daughter in her marriage contract, in keeping with the accepted custom. The groom’s family said to Ravina: Let us perform an act of acquisition with the Master, so that he would be required to give that entire sum as the dowry. Ravina said to them: If you wish to perform an act of acquisition, I will not double the sum of the dowry, but will record the actual sum I intend to provide; if you prefer that I record double the sum of the dowry in the marriage contract, I will not allow you to perform an act of acquisition.

    6The Gemara cites a related incident: There was a certain man who said to his inheritors before his death: Give four hundred dinars to my daughter in her marriage contract. Rav Aḥa, son of Rav Avya, sent the following question to be asked before Rav Ashi: What was that man’s intention? Did he mean an actual dowry of four hundred dinars, which are written as eight hundred, or four hundred dinars written in the marriage contract, which are actually a dowry of two hundred dinars? Rav Ashi said: We examine the matter. If he said: Give her, then he meant to give her four hundred dinars, which are written as eight hundred. But if he said: Write for her, then he meant to write four hundred dinars, which are two hundred in practice.

    7There are those who say a different version of Rav Ashi’s ruling. Rav Ashi said: We examine the matter. If he said: For her marriage contract [ likhtubatah ], he meant four hundred dinars, which are written as eight hundred, because he indicated that this is the sum he wants to give for her dowry. But if he said: In her marriage contract [ bikhtubatah ], he was clearly referring to the written amount, and it is assumed that he meant to write four hundred dinars, which are two hundred in practice.

    8The Gemara comments: And that is not so. There is no difference whether he said: For her marriage contract, and there is no difference whether he said: In her marriage contract. In either case her dowry is written as four hundred dinars, which are two hundred in practice, unless he simply said: Give her, without specification, i.e., without mentioning the marriage contract. In that case the full sum is given as a dowry.

    9§ The Gemara relates another incident: There was a certain man who received land from another to cultivate. He said: If I fail to work the land and instead let it lie fallow, I will give you one thousand dinars. He let one-third of it lie fallow. The Sages of Neharde’a said: The halakha is that he gives him 333⅓ dinars, one-third of the stipulated amount, as compensation for neglecting one-third of the field. Rava said: This kind of agreement is a transaction with inconclusive consent [ asmakhta ]. And since an asmakhta does not effect acquisition, he need not pay.

    10The Gemara asks: And according to Rava, in what way is it different from that which we learned in the mishna concerning one who wrote: If I let the field lie fallow and do not cultivate it, I will pay with best -quality produce? The Gemara answers: There he did not exaggerate, but simply said he will pay for the owner’s losses from best-quality produce; whereas here, since he said something extra, i.e., he promised to give an excessively large sum of money, he is merely exaggerating. It is therefore not viewed as an actual monetary obligation but an asmakhta .

    11§ The Gemara relates: There was a certain man acting as a sharecropper who received land for planting sesame, which typically weakens the land but yields larger short-term profits, but he planted it with wheat instead. That year, the field produced wheat at a value similar to that of sesame. Rav Kahana thought to say that the owner must deduct the usual amount of the deterioration of the land from planting sesame from his own share, since by planting wheat the sharecropper had spared the owner the damage to his field, while the owner had received the same profit.

    12Rav Ashi said to Rav Kahana: People say the following proverb: Let the land be weakened, but do not weaken its owner. People prefer a quick profit and discount the damage to their land. Therefore, the sharecropper is not entitled to a larger share of the yield for having spared the owner from the weakening of his field.

    13The Gemara relates another incident: There was a certain man who received land for planting sesame and he planted it with wheat. Ultimately, it produced more wheat than the usual value of sesame. Ravina thought to say that the owner must give the cultivator the added value that is the difference between this, the actual value of the wheat, and that, the expected value of the sesame. Rav Aḥa of Difti said to Ravina: Is that to say that the cultivator alone enhanced its value, but the land did not help to enhance it? Rather, they should divide the extra sum between them.

    14§ A common type of business venture was one where the capital or merchandise was supplied by one person and managed by another, who would receive a share, commonly half of the profits, for his efforts. This arrangement can also be viewed as one where the investor is lending half of the invested capital or merchandise to the manager, with the manager agreeing to supervise the venture in exchange for receiving the loan. In order to avoid violating the prohibition of interest, the investor agrees to accept a greater share of the possible loss, e.g., two-thirds, than of the profits, e.g., one-half. The Sages of Neharde’a said: With regard to its halakhic status, this joint venture is considered a half-loan and half-deposit, as the Sages formulated an enactment that would be satisfactory for the borrower, i.e., the manager, and equally satisfactory for the lender, i.e., the investor.

    15Now that we have said that half of the capital is viewed as a loan, it would appear that the manager may use the money in any way he chooses: If he wants to drink alcohol with it, he may well do so, regardless of any objection on the part of the investor. Rava disagreed and said: It is for this reason that it is called a joint venture, as the investor can say to the manager: When I gave the money to you it was to use it for business and not to drink alcohol with it.

    16Rav Idi bar Avin said: And according to this reasoning, if the manager died, it becomes movable property in the possession of his children. Therefore, it may not be taken from them, as movable property inherited by orphans is liened for the payment of their father’s debts. Rava disagreed and said: It is for this reason that it is called a joint venture, so that if he died it does not become movable property in the possession of his children, as it is considered a partnership, not a loan.

    17Rava says: If two people conducted one joint venture and drafted it as separate ventures of equal value in two separate documents, and they suffered a heavy loss from the venture recorded in one of the documents and had a slight gain from the other, the halakha is as follows: The two documents are treated as two separate agreements, and one does not calculate the profits and losses from the two ventures together. Therefore, this will be to the detriment of the lender. According to the common arrangement, he will gain half of the profits from one venture and suffer two-thirds of the loss of the other.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    אהני כתיבה לגירעוןהשטר מועיל לפחות דמיו אם יפחתו דמי המשכון שנשתמש בו הלוה יפרע משאר נכסיו ככל הכתוב בשטר:

    מקום שנהגו לעשות כתובה מלוהשכל מה שכתוב בשטר כתובתה ודין נדוניא דהנעלת ליה מבי נשא לבית בעלה וכו' נפרעת ממנו כשנתארמלה או נתגרשה כדרך שבעל חוב נפרע ככל הכתוב בשטר מלוה כגון שכותבין בה כמו שאנו כותבין אחריות דנא קבילת עלאי:

    גובה מלוהבעל גובה מאבי הבת כל מה שכתוב בכתובתה כאילו הלוהו:

    מקום שנהגו לכפוללשום את מה שמכנסת לו כפליים בדמיו בשביל כבוד ולכתוב כפליים בכתובתה וכשהיא יוצאת אינה נפרעת אלא החצי:

    גובההחתן מחמיו מחצה:

    מגבי שבחאכל מה שהיה כותב וכופל היה גובה מאבי הבת:

    הא דקנו מיניהמאבי הבת:

    ההוא דאמר להומצוה מחמת מיתה היה:

    שלח רב אחא כו'האי לכתובתה אכתובה קאי או אגוביינא מקום שנהגו לכפול היה:

    הבו לה ארבע מאהקאמר שיכתבו אותן תמני מאה בכתובתה או ד' מאה דכתובה קאמר דאינון מאתים לגבייה אי אמר לכתובתה. לגוביינא קאמר:

    ואי אמר בכתובתהלכתוב לה בשטר כתובה קאמר:

    לא גזיםאינו מקבל עליו דבר גוזמא אלא כמשפט ולאו אסמכתא היא דהכי אפסדיה:

    דקביל ארעא לשומשמיקבלנות היתה לזורעה שומשמין והן יקרין מן החטין ומכחישין הקרקע יותר מן החטין:

    ועבדה חטין כשומשמיהצליח זריעתו ואף החטין הוקרו ונמצא שלא הפסיד בעל הבית במה ששינה זה ונשתכר כחש הקרקע שהיה נכחש בשומשמין יותר מן החטין:

    מנכה ליהבעל הקרקע מחלקו דמי כחשא דארעא מה שהיתה מכחשת אם היה זורעה שומשמין יותר משזרעה חטין ולא יטול בה חטין שיעור שומשמין שהרי לא הכחישה כל כך מחמת החטין:

    אמר ליה אמרי אינשי כחוש ארעא כו'כלומר היה לו לזרוע שומשמין אפילו היתה מכחשת קרקע יותר ולא יכחוש מרה ליטול עכשיו פחות וירעב הוא וביתו:

    טפי משומשמיןהוקרו החטין והצליחה אותה שנה זריעת חטין יותר משל שומשמין:

    יהיב ליהבעל הקרקע מנכה לו מחכירתו ולא יטול אלא כדי שיעור דמי שומשמין שהיא ראויה להעשות לפי שזה גרם זה השבח:

    האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדוןהמקבל פרגמטיא מבעל הבית ושמה לה כפי דמיה שהיא שוה כאן והוא מוליכה למקום היוקר למחצית השכר חצי אחריות אונסים עליו כמלוה וחצי אחריותה על בעלים כפקדון:

    תקון רבנן הך תקנתאדניחא להו לתרוייהו:

    ואי בעי למישתי ביה שכראאם רצה להוציא חציה בהוצאת ביתו מוציא שהרי מלוה עליו היא:

    לאיעסוקי ביהדמתוך שתשתכר בשלך תטרח ותעסוק בה יפה:

    ואם מתהלוה והעיסקא קיימת ביד בניו הרי חצייה שהיא מלוה נעשית מטלטלין אצל בניו ואין הבעלים גובים ממנה דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב:

    להכי קרו ליה עיסקאשתהא קיימת תמיד ומתעסק בה ויסמכו עליה בעליה שלא תינתן להוציאה ואם מת לוה יגבה ולא תיעשה כמטלטלין שלהן דכיון דצריכה להיות קיימת סמיכתו עליה כמקרקעי דטעמא דלא קא משתעבדי מטלטלי דיתמי לב"ח משום דמעיקרא לאו עלייהו סמך דלאו למיגבי מינייהו אוזפיה שהרי בידו להוציאן אבל הני אין בידו להוציאן וסמך עלייהו:

    חד עיסקא ותרי שטרי פסידא דמלוהמשום דסתם עיסקא תילתא באגר לבעל הבית ופלגא בהפסד כדאמר באיזהו נשך (לעיל בבא מציעא דף סח:) גבי שטרא דרב עיליש דאי לא מתחזי כרבית דכיון דפלגא מלוה אי לאו דשקיל מנתא באגרא דפלגא פקדון אישתכח דקא טרח בפקדון משום רבית דמלוה הלכך מאן דיהיב עיסקא שני חבילות בגדים במנה נכתוב שטר של מנה אי מפסיד באחת מן החבילות מדמי הקרן מחמשים חמשה דינרים ומשתכר בחבירתה ט"ו דינרין אין כאן חשבון להפסד לבד ולשכר לבד אלא נשתכר בפרגמטיא זו י' דינרין (וישלמו תחילת חבילה החסירה בה' דינרין של ט"ו דינרים שהרויח בחבילה אחרת וי' דינרין הנותרים הן הן ריוח ויטול מהן דיהיב עיסקא תילתא באגר והמקבל תרי תילתי) ויטלו בעליו מאותם י' דינרים שליש שהן ג' דינרים ושליש דינר והמקבל יטול שני שלישים אי כתב עלייהו שני שטרות כל חבילה שטר של חמשים נמצא חשבון של כל אחד לבדו ויקבל עליו המלוה בהפסד החצי שהוא שני דינרים וחצי ובשכר של חבירתה לא יטול אלא שליש ולא נמצא לחלקו שכר אלא שלשים מעות דהיינו חמשה דינרים דדינר שש מעות כסף פשיטי הן הרי פסידא דמלוה:

    בבא מציעא 104 עמוד ב

    1אהני כתיב״ה לגירעון״.

    2ר' יוסי היה דורש לשון הדיוט. דתניא, רבי יוסי אומר: מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה. לכפול גובה מחצה.

    3נהרבלאי גבו תילתא, מרימר מגבי נמי שבחא.

    4א"ל רבינא למרימר, והתניא: לכפול גובה מחצה! לא קשיא: הא דקני מיניה, הא דלא קני מיניה.

    5רבינא משבח וכתיב ״לברתיה״. אמרו ליה: נקני מיניה דמר. אמר להו: אי מקנא לא מיכפל, אי מיכפל לא מיקנא.

    6ההוא גברא דאמר להו: הבו לה ארבע מאה זוזי לברתי בכתובתה. שלח רב אחא בריה דרב אויא לקמיה דרב אשי: ארבע מאה דאינון תמני מאה, או ארבע מאה זוזי דאינון מאתן? אמר רב אשי: חזינן, אי אמר ״הבו לה״ ארבע מאה זוזי דאינון תמני מאה, אי אמר ״כתובו לה״ ארבע מאה זוזי דאינון מאתן.

    7איכא דאמרי, אמר רב אשי: חזינן אי אמר ״לכתובתה״ ארבע מאה זוזי דאינון תמני מאה, ואי אמר ״בכתובתה״ ארבע מאה זוזי דאינון מאתן.

    8ולא היא, לא שנא דאמר ״לכתובתה״ ולא שנא דאמר ״בכתובתה״ ארבע מאה זוזי דאינון מאתן, עד דאמר ״הבו לה״ סתמא.

    9ההוא גברא דקבל ארעא מחבריה, אמר: אי מוברנא לה יהיבנא לך אלפא זוזי. אוביר תילתא. אמרי נהרדעי: דינא הוא דיהיב ליה תלת מאה ותלתין ותלתא ותילתא. רבא אמר: אסמכתא היא, ואסמכתא לא קניא.

    10ולרבא, מ"ש מהא דתנן: ״אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא״? התם לא קא גזים, הכא כיון דקאמר מילתא יתירתא גוזמא בעלמא הוא דקגזים.

    11ההוא גברא דקביל ארעא לשומשמי, זרעה חיטי. עבדא חיטי כשומשמי. סבר רב כהנא למימר מנכי ליה כחשא דארעא.

    12אמר ליה רב אשי לרב כהנא, אמרי אינשי: כחשא ארעא, ולא לכחוש מרה.

    13ההוא גברא דקביל ארעא לשומשמי, זרעא חיטי, עבדא חיטי טפי מן שומשמי. סבר רבינא למימר יהיב ליה שבחא דביני ביני. אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: אטו הוא אשבח, ארעא לא אשבחה?!

    14אמרי נהרדעי: האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון, עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה.

    15השתא דאמרינן פלגא מלוה, אי בעי למשתי ביה שכרא שפיר דמי. רבא אמר: להכי קרו ליה ״עיסקא״, דאמר ליה: כי יהבינא לך לאיעסוקי ביה, ולא למשתי ביה שכרא.

    16אמר רב אידי בר אבין: ואם מת נעשה מטלטלין אצל בניו. רבא אמר: להכי קרו ליה עיסקא, דאם מת לא יעשה מטלטלין אצל בניו.

    17אמר רבא: חדא עיסקא ותרי שטרי פסידא דמלוה.

    Tosafot

    אהני כתיבה לגירעוןוא"ת היכי משמע לומר מה שכתב לו תשלומין דאית ליך עלי כל קבל דיכי שיהא מהני לשומטו מע"ג בניו שיהא טועה המקשה לומר שלכך כתב לו כן ויש לומר דהכי משמע ליה למקשה תשלומין דאית ליך עלי לא מכח תחילת המלוה שכבר נפרעת בנתינת המשכון כי הקניתיו לך והשאלתו לי ועל שאילה זו יש לך תשלומין. עליו וע"כ מקשה למה צריך לכתוב לו כך כדי לשומטו מע"ג בניו בלאו הכי נמי הוא שומטו דממילא קני ליה המשכון ואפילו לא יקנה לו הלוה וא"ת וכיון שאם לא כתב לו הוא פטור מן הגירעון א"כ מצוה הוא שלא יקחנו והיאך הוא מותר על ידי כתיבה זו וי"ל שמדעתו מקנה לו הלוה לפי שמחזירו לו ימים רבים וכיון שמקנה לו אינן עוד בידו בתורת השבת העבוט אלא בתורת שאלה א"נ רבנן הוא דתקון שיכתוב כדי שלא ימנע המלוה מלהחזיר כמו שתקן הלל פרוזבול לפי שראה שהיו נמנעים מלהלוות (שביעית פ"י מ"ג):

    סבר רב כהנא למימר מנכה ליה כחשא דארעאומתני' דקתני אומדין כמה היתה ראויה ליעשות גבי מקבל שדה והובירה היינו בר מכחשא דארעא א"נ הכא דוקא גבי שומשמי דמכחשי יותר סבר דמנכה לו ואפילו מאן דחייש לכחש גופנא בפ' הכונס (ב"ק דף נט.) הכא מודה לרב אשי דלא חיישינן:

    האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדוןממתני' דאיזהו נשך (לעיל בבא מציעא דף סח.) דאין מושיבין חנוני למחצית שכר אא"כ נותן כו' לא שמעינן דהוה פלגא מלוה ופלגא פקדון דה"א דטפי מפלגא פקדון הוי ואפ"ה בעי שכר עמלו כיון דליכא תרי תילתי פקדון:

    דלא למישתי ביה שכראשכשמוציאה מפסיד המלוה שאין קרן שלו קיים ואין לו על מה לסמוך:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    תכחוש ארעא ולא תכחוש מרהכתב הרמב"ן דדוקא בקבלנות דמתוך שהיה יכול לכופו לזרעה שומשמין ולא היה לו לזה לזרעה אלא שומשמין וכיון ששינה ידו על התחתונה, אבל בחוכר מנכה לו מן חכורו דמי כחשא דארעא, וזהו מה שאמר רב פפא (ע"א) דאיתיה בקבלנותא ליתיה בחכרנותא, ובקבלנות תנן שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותנין לו, אלמא בחכרנותא לא יהיב ליה חכירותיה אלא מנכה, ולאו משום לישנא בעלמא קאמרינן דליתא בחכרנותא אלא משום דינא גופיה קאמרינן, דבקבלנות כיון דקביל עליה אם אוביר ולא אעביד אשלם לא מנכה ליה, והוצרכתי לומר כן מפני מה שמצאתי דתניא בתוספתא, (פ"ט ה"י) המקבל שדה מחברו נרה ולא זרעה נותן לו חכורו, ואף על פי כן שמין לו שאינו דומה מניחה נירה למניחה שלף ע"כ. ואני תמה בדינו, וכי תכחוש מרה בחכירות ולא תכחוש ארעא, ולהדין טעמא מה לי בקבלנות מאי לי בחכירות לעולם טעמא קאמרינן תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה, אלא ודאי מסתברא דכאן וכאן אינו מנכה לו, ודרב פפא דאמר דאיתיה בקבלנותא ליתיה בחכרנותא, לא לענין דינא ממש קאמר, אלא יש מהם דדינא לא אשתני, אלא לומר דהא דקתני בלבד בקבלנותא לא אצטריך למיתני ולאשמועינן בחכרנותא דפשיטא היא, וכן מאי דאשמועינן בחכרנותא לא אצטריך ותדע לך, דהא מתניתין (לקמן בבא מציעא קה, א) דלא רצה לנכש תני בחכרנותא וכל שכן בקבלנותא, אלא דלא אצטריך לאשמועינן בקבלנותא לפשיטותא, והכי נמי איתיה בקבלנותא שנוטל מחצה בכל מה שתעשה הארץ, ופעמים שיקבלנה לזמן מרובה ואם לא תכחוש שנה זו שנה הבאה תוסיף תת כחה, ואפילו הכי אינו מנכה, דמימר אמר מוטב תכחוש ארעא לשנים הבאות ולא תכחוש עכשיו מרה, וכל שכן בחכרנותא שנוטל חלק ידוע בין עושה בין אינה עושה. ואם מן התוספתא אפשר דסבירא ליה לההוא תנא כסבריה דרב כהנא דאמר בין בקבלנות בין בחכרנות מנכה ליה כחשא, ורב אשי דחה משום דאמרי אינשי תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה, וסמיך אמתניתין דקתני שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו ולא קתני ומנכה דמי כחשא דארעא, כך נראה לי.

    כחשא ארעא ולא לכחוש מרהוהעלה הרשב"א ז"ל דבין בחכירות בין בקבלנות הדין כן, (מגיד משנה פ"ח הי"ד משכירות).

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 104b

    Bava Metzia 104b. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 358 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    אהני כתיבה לגירעון השטר מועיל לפחות דמיו אם יפחתו דמי המשכון שנשתמש בו הלוה יפרע משאר נכסיו ככל הכתוב בשטר:

    מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה שכל מה שכתוב בשטר כתובתה ודין נדוניא דהנעלת ליה מבי נשא לבית בעלה וכו' נפרעת ממנו כשנתארמלה או נתגרשה כדרך שבעל חוב נפרע ככל הכתוב בשטר מלוה כגון שכותבין בה כמו שאנו כותבין אחריות דנא קבילת עלאי:

    גובה מלוה בעל גובה מאבי הבת כל מה שכתוב בכתובתה כאילו הלוהו:

    מקום שנהגו לכפול לשום את מה שמכנסת לו כפליים בדמיו בשביל כבוד ולכתוב כפליים בכתובתה וכשהיא יוצאת אינה נפרעת אלא החצי:

    גובה החתן מחמיו מחצה:

    מגבי שבחא כל מה שהיה כותב וכופל היה גובה מאבי הבת:

    הא דקנו מיניה מאבי הבת:

    ההוא דאמר להו מצוה מחמת מיתה היה:

    17 more comments on this page.

    Rashi on Bava Metzia 104b · Sefaria

    Tosafot

    אהני כתיבה לגירעון וא"ת היכי משמע לומר מה שכתב לו תשלומין דאית ליך עלי כל קבל דיכי שיהא מהני לשומטו מע"ג בניו שיהא טועה המקשה לומר שלכך כתב לו כן ויש לומר דהכי משמע ליה למקשה תשלומין דאית ליך עלי לא מכח תחילת המלוה שכבר נפרעת בנתינת המשכון כי הקניתיו לך והשאלתו לי ועל שאילה זו יש לך תשלומין. עליו וע"כ מקשה למה צריך לכתוב לו כך כדי לשומטו מע"ג בניו בלאו הכי נמי הוא שומטו דממילא קני ליה המשכון ואפילו לא יקנה לו הלוה וא"ת וכיון שאם לא כתב לו הוא פטור מן הגירעון א"כ מצוה הוא שלא יקחנו והיאך הוא מותר על ידי כתיבה זו וי"ל שמדעתו מקנה לו הלוה לפי שמחזירו לו ימים רבים וכיון שמקנה לו אינן עוד בידו בתורת השבת העבוט אלא בתורת שאלה א"נ רבנן הוא דתקון שיכתוב כדי שלא ימנע המלוה מלהחזיר כמו שתקן הלל פרוזבול לפי שראה שהיו נמנעים מלהלוות (שביעית פ"י מ"ג):

    סבר רב כהנא למימר מנכה ליה כחשא דארעא ומתני' דקתני אומדין כמה היתה ראויה ליעשות גבי מקבל שדה והובירה היינו בר מכחשא דארעא א"נ הכא דוקא גבי שומשמי דמכחשי יותר סבר דמנכה לו ואפילו מאן דחייש לכחש גופנא בפ' הכונס (ב"ק דף נט.) הכא מודה לרב אשי דלא חיישינן:

    האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ממתני' דאיזהו נשך (לעיל בבא מציעא דף סח.) דאין מושיבין חנוני למחצית שכר אא"כ נותן כו' לא שמעינן דהוה פלגא מלוה ופלגא פקדון דה"א דטפי מפלגא פקדון הוי ואפ"ה בעי שכר עמלו כיון דליכא תרי תילתי פקדון:

    דלא למישתי ביה שכרא שכשמוציאה מפסיד המלוה שאין קרן שלו קיים ואין לו על מה לסמוך:

    Tosafot on Bava Metzia 104b · Sefaria

    Rashba

    תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה כתב הרמב"ן דדוקא בקבלנות דמתוך שהיה יכול לכופו לזרעה שומשמין ולא היה לו לזה לזרעה אלא שומשמין וכיון ששינה ידו על התחתונה, אבל בחוכר מנכה לו מן חכורו דמי כחשא דארעא, וזהו מה שאמר רב פפא (ע"א) דאיתיה בקבלנותא ליתיה בחכרנותא, ובקבלנות תנן שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותנין לו, אלמא בחכרנותא לא יהיב ליה חכירותיה אלא מנכה, ולאו משום לישנא בעלמא קאמרינן דליתא בחכרנותא אלא משום דינא גופיה קאמרינן, דבקבלנות כיון דקביל עליה אם אוביר ולא אעביד אשלם לא מנכה ליה, והוצרכתי לומר כן מפני מה שמצאתי דתניא בתוספתא, (פ"ט ה"י) המקבל שדה מחברו נרה ולא זרעה נותן לו חכורו, ואף על פי כן שמין לו שאינו דומה מניחה נירה למניחה שלף ע"כ. ואני תמה בדינו, וכי תכחוש מרה בחכירות ולא תכחוש ארעא, ולהדין טעמא מה לי בקבלנות מאי לי בחכירות לעולם טעמא קאמרינן תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה, אלא ודאי מסתברא דכאן וכאן אינו מנכה לו, ודרב פפא דאמר דאיתיה בקבלנותא ליתיה בחכרנותא, לא לענין דינא ממש קאמר, אלא יש מהם דדינא לא אשתני, אלא לומר דהא דקתני בלבד בקבלנותא לא אצטריך למיתני ולאשמועינן בחכרנותא דפשיטא היא, וכן מאי דאשמועינן בחכרנותא לא אצטריך ותדע לך, דהא מתניתין (לקמן בבא מציעא קה, א) דלא רצה לנכש תני בחכרנותא וכל שכן בקבלנותא, אלא דלא אצטריך לאשמועינן בקבלנותא לפשיטותא, והכי נמי איתיה בקבלנותא שנוטל מחצה בכל מה שתעשה הארץ, ופעמים שיקבלנה לזמן מרובה ואם לא תכחוש שנה זו שנה הבאה תוסיף תת כחה, ואפילו הכי אינו מנכה, דמימר אמר מוטב תכחוש ארעא לשנים הבאות ולא תכחוש עכשיו מרה, וכל שכן בחכרנותא שנוטל חלק ידוע בין עושה בין אינה עושה. ואם מן התוספתא אפשר דסבירא ליה לההוא תנא כסבריה דרב כהנא דאמר בין בקבלנות בין בחכרנות מנכה ליה כחשא, ורב אשי דחה משום דאמרי אינשי תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה, וסמיך אמתניתין דקתני שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו ולא קתני ומנכה דמי כחשא דארעא, כך נראה לי.

    כחשא ארעא ולא לכחוש מרה והעלה הרשב"א ז"ל דבין בחכירות בין בקבלנות הדין כן, (מגיד משנה פ"ח הי"ד משכירות).

    Rashba on Bava Metzia 104b · Sefaria

    Meiri

    יש מקומות שנהגו לכתוב כתבה לנשותיהם כעין מלוה ר"ל שנוהגין לגבות כל הכתוב בכתבה אעפ"י שהדבר ידוע שלא כך קבל מפני שמצמצמין בתוספת ואין חוששין לכבוד המוני ובלתי מועיל שנוהגין לכפול מחמת כבוד ונוהגין לגביית מחצה ויש נוהגין לשליש. מעתה מקום שנהגו לכתוב מלוה אפילו הוסיף לו כמה גובה מלוה מקום שנהגו לכפול ולגבות מחצה גובה מחצה אפילו לא הוסיף לה כלום ומכל מקום אם קנו מידו בפירוש על התוספת אפילו במקום שנהגו לכפול גובה הכל ומה שנאמר כאן דקנו מיניה אני מפרשו שקנו בפירוש על התוספת וכן דינין אלו בנדוניא שכותב האב לבתו ולחתנו בשעת שדוכין להביא לבעל שאף מנהגים אלו בהם והכל נקרא כתבה. ויש מפרשים שכל שקנו ממנו סתם גובה הכל ולא יראה כן אלא בשקנו על התוספת בפירוש על הדרך שנהגו רבים בכתבה לכתוב ועל הנאמנות בפירוש מפני שנוהגים שלא תהא נאמנות סתם מועלת בה אלא שאף הם לא פירשוה אלא באב שכתב לבתו ומכל מקום דברים אלו אינם תלויים אלא במנהגות הידועים בכל מקום:

    מקום שנהגו לכתוב האב לבתו בנדונייתה כפל הבאתה וצוה ליורשים תנו ארבע מאות זוז לבתי ולא הזכיר לשון כתבה כלל כופין את היורשים ליתן לה ארבע מאות אבל אם אמר תנו לה ארבע מאות לכתבתה או בכתבתה או כתובו לה ארבע מאה זוזי בכלן אינה נוטלת אלא מאתים וכן כל כיוצא בזה:

    זריעת השומשומין קשה לקרקע יותר מזריעת החטים מפני שהוא מכחישתו יותר מן החטים ומכל מקום בשנים כתקנן הם יקרים הרבה יותר מן החטים ואדם מרויח בזריעתם יותר מן החטים. מעתה המקבל שדה מחברו והתנה בעל הקרקע לזרעה שומשמין וכיוצא בהם ובא המקבל וזרעה חטים הרי זה חייב ליתן לבעל הקרקע כפי מה שהיה מרויח יותר ואם היתה שנת יוקר חטים עד שעמדו באותה שעה על שער שומשמין נותן לו חלקו ואינו אומר לו בשני אלו נכה לי מחלקך מיהא פורתא מצד שהרוחת שלא הוכחש הקרקע שכל שאדם יכול להרבות בהרוחתו אינו חושש לכחש קרקע כלל מתליא אמרין תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה היו חטים ביוקר גדול עד שעמדו ביתר משער שומשומין חולקין אף אותו השבח על הדרך שחולקין בשאר וכן בכל הדומה לזה:

    יש מי שאומר במעשה הראשון הנזכר בכאן והוא כשהחטים עמדו על שער השומשמין שלא נאמר אלא בחוכר שאם במקבל הרי זה יכול לומר לו על כל פנים לשומשמין אני צריך ומ"מ יראה לפרשה אף בקבלנות ובדיעבד מיהא הדין כן:

    היה הדבר בהפך והוא שבעל הקרקע מסרו לחטים והלה זרע שומשמין נוטל חלקו הראוי ונותן לו אח"כ בכדי כחש קרקעו:

    הנותן מעות לחברו להתעסק בהם או שאר מיני סחורות להטפל במכירתן ולחלוק בשכר הרי זה נקרא מתעסק ואותו ממון הוא נקרא עסק וכבר ביארנו בפרק איזהו נשך שכל המקבל עסק מחברו הן מעות להתעסק בהן הן שאר מיני סחורות להטפל במכירתן ולחלוק עמו בריוח ולא התנו ביניהם אחריות המעות או הסחורה על מי תקנו חכמים שמן הסתם נעשה החצי מלוה להיות אחריותה על המתעסק והחצי האחר פקדון שלא להתחייב המתעסק באחריותה ומעתה נמצא שחולקין בשכר שהרי כל השכר הבא מחמת החצי שהוא מלוה הוא של מתעסק כדין כל לוה והבא מצד החצי האחר הוא של בעל המעות וכן בארנו שם שמאחר שחצי הממון מלוה עליו אף הוא אינו מתעסק בחצי של פקדון בחנם ומעתה אסור לקבל עסק בסתם על דעת מחצה שכר שאם כן הרי הוא מתעסק בחצי של פקדון בשכר חצי של הלואה וכל שהוא טורח בשכר הלואתו הרי זה אבק רבית ואין כאן התר אלא אם כן מתנה עמו שכר על חצי של פקדון שכרו בכל יום כפועל בטל על הדרך שביארנו שם ואם אינו קוצץ עמו שכר תקנו חכמים שיוותר לו בריוח או ינכה לו בהפסד שאם התנו שיטול המתעסק חצי ריוח יקבל עליו מן הסתם שליש הפסד ואם התנו שיטול שני שלישי ריוח יקבל עליו מן הסתם חצי בהפסד ומאחר שיש כאן שכר אף הוא נעשה על אותו חצי של פקדון שומר שכר להתחייב בגנבה ואבדה אלא שמ"מ פטור באונסיה וגדולי המחברים פוטרין בגנבה ואבדה וגדולי המפרשים מגיהים עליהם לחיוב וכן הדברים נראין ואם לא עשו כן ורצה זה ליטול החצי בריוח ובהפסד כדין העסק הרי זה אבק רבית בידו ולא סוף דבר בהיתר זה במחצה שכר ושליש הפסד או מחצה הפסד ושני שלישי שכר אלא כל שחלק הפסד גדול לבעל העסק יותר מחלק הריוח מותר אפילו תשיעית בשכר ועשירית בהפסד ויש חולקין לאסור אלא אם כן בשני שלישי שכר ומחצה הפסד או במחצה שכר ושליש הפסד ולא יראה כן:

    אע"פ שביארנו על העסק שחציו מלוה אין אומרין שיהא זה רשאי להשתמש בו במעות של מלוה שמ"מ לא נתנו להוצאה אלא להתעסק ולא נקראו מלוה אלא לחיוב אחריות שאלו לא נתחייב באחריותן כלל אין מוצאין מי שימסור להם ואם יתחייבו בכל אין בעלי הסחורות מוצאין מי יקבל מהם הא לשאר דברים דינה כדין פקדון ואם מת לא נעשית חצי המלוה מטלטלין אצל בניו וכל שנתברר על מעות אלו או סחורות או כלים שהם מחמת העסק נוטלן בעל העסק כשלו בלא שבועה ואין לבעל חוב מוקדם בו שום זכייה שלא קנאם אלא להתעסק וחוזר הכל לבעלים ואם יש שם ריוח נוטלים היורשים או בעלי חוב כל מה שהיה הוא ראוי ליטול ואם אין שם ריוח חוזר הכל לבעלים וכן אם נתן מתנה לאחרים מוציאין מידם ואפילו שנה המקבל בהם או מכר או נתן או הפסיד:

    במסכת בבא בתרא יתבאר בפרק המוכר את הבית שהמתעסק שמת והוציא בעל המעות ליתומים שטר עסק עליו הרי זה נשבע וגובה מחצה שבתורת מלוה ולא אמרו שבועה אלא בשאין העסק בעין ולא הבא מחמתו אבל אם העסק בעין או איזה דבר הבא מחמתו נוטל את הכל בלא שבועה אף מן היתומים אבל החצי שבתורת הפקדון אינו גובה לפי שאנו חוששין שמא נאנס או החזיר שהמפקיד אצל חברו בשטר ואמר לו החזרתי נאמן בשבועה והואיל והאב נאמן בשבועה יתומים נאמנים בלא שבועה שאין אומרים ביתומים שהם מחוייבים שבועה כאביהם ומאחר שאין יכולין לישבע ישלמו שהרי אמרו שבועת יי' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים ופירשנוה באומרים על חוב אביהם חמשין ידענא וחמשין לא ידענא:

    2 more comments on this page.

    Meiri on Bava Metzia 104b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה סבר רב כהנא כו' ואפילו מאן דחייש לכחש גופנא כו' הכא מודה לרב אשי כו' עכ"ל ואיכא למימר דהיינו טעמא דהתם חיישינן לכחש גופנא דאין להפסיד המזיק יותר ממה שהזיקו ולכך מנכה לו כחש גופנא אבל הכא אדרבה למה ישתכר האריס כחשא דארעא לנכות לבעה"ב כיון שגם הוא לא הפסיד כלום בזריעת החטים ומיהו רב כהנא ודאי דסבר הכא למימר דמנכה לו כחשא דארעא ע"כ דלא סבירא ליה כמ"ד התם דלא חיישינן לכחש גופנא ואין לחוש כיון דמלתא דרב כהנא לא קאי הכא וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 104b · Sefaria

    Maharam

    רש"י ד"ה חד כו' אי כתב עלייהו וכו' לא יטול אלא שליש ולא נמצא לחלקו שכר וכו'. במקצת ספרים אין זה אלא כך כתוב בהן שליש דהיינו ה' דינרים וכו':

    Maharam on Bava Metzia 104b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    רבי יוסי היה דורש בכתובה לשון הדיוט והוה תני מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה וכו'. יש מי שאומר במה שכותב החתן לכלה. ודין זה כבר שנו אותו רבותינו בפרק מציאת האשה ומה בא רבי יוסי להודיעיו. ויש מי שאומר כמה שפוסק וכותב האב לבתו. ורבינא דמשבח וכתב הוא כתב לתת לבנותיו ורצה לתת לה מאה והשביח וכתב מאתים אמרו לו חתניו נקנה ממך בזה אמר להם אם תרצו לקנות ממני פחתו השבח ואם תרצו לכתוב השבח אין אתם צריכין קנין שהן דברים הנקנין באמירה. ורבינא בתר דאמר ליה מרימר אי קנו מיניה גבי שבחה משום הכי לא קבל עליו לקנות ממנו וסוגיין דשמעתין בהדין אורחא רהטא הלא תראה שמועה דבתרה. רבנו חננאל. מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה פירש רבינו האיי בתשובה מן הדין לא נתנה כתובה לגבות מחיים אבל מקום שכותבין אותה בלשון מלוה דרש בה רבי יוסי בלשון הדיוט ואמר כי נגבית כאשר תגבה מלוה. ולא נהירא דאם כן לכפול גובה מחצה אינו ענין עם גובה מלוה. אבל הנכון כפירוש רש"י.

    והרא"ה פירש מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה כלומר שכותבין הכתובה והתוספת באחת גופה מלוה לפי שעל דעת כן כתבו כך שתגבה האשה הכל. אבל מקום שנהגו לכפול כלומר שכותבין נדוניא בפני עצמה ואחר כך כותבין והוסיף לה מדיליה אין האשה גובה אלא מחצה והיינו דורש לשון הדיוט שכיון שנהגו לכתוב נדוניא לבד ותוספת לבד על דעת כן עשו כדי שלא תגבה אלא עיקר אלא אם כן קנו מן החתן. ומיהו במקום שנהגו שלא להגבות אפילו היכא דקנו מיניה הכל כמנהג המדינה ולפי זה הפירוש כי אמרינן רבינא משבח וכתב לבנתיה ואמרו ליה ליקנו מיניה דמר מן החתן קאמר דמרבינא ליכא למימר דהא לא איירינן בדידיה כלל. הר"ן. וזה לשון הראב"ד: נראה לי דהכי קאמר אפילו במקום שנהגו לכפול אם כתב לה בלשון מלוה גובה כולה ואם נהגו לכפול לכבוד בעלמא ולא כתב לה לשון מלוה גובה מחצה כמנהג המקום. וענין זה בין בכתובה מן הבעל בין בנדוניא שכותב לה אביה להביא לבעל הכל נקרא כתובה מפני שהנדוניא נכתבת בכתובתה ומקבל אותה הבעל בנכסי צאן ברזל ואם קנו ממנו אפילו לא כתב לה לשון מלוה גובה הכל. ע"כ.

    הא דלא קנו מיניה דהיכא דלא קנו מיניה לא גבי אלא כמנהג המדינה אם מלוה מלוה אם מכפל גובה מחצה. והא דאמרינן בעלמא בשטרי פסיקתא כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו' עמדו וקדשו הן הן הדברים הנקנים באמירה. יש לומר דהאי דקאמר הן הן וכו' לפי שמנהג המקום לגבות מלוה או תילתא או מחצה ה"ר יהונתן. ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה על האב לפרוע למתנו כל מה שהוא פוסק עמו בשעת השדוכין כפי המנהג ואינו רשאי לפחות כלל וגם הבעל כותב לה שכך הכניסה לו וכשתבא לגבות כתובתה תגבה אותה כולה. מקום שנהגו לכפול בשעת הפסק משום יקרא בעלמא ואין מנהגם לתת אלא מחצה אינו יכול להוציא מחמיו אלא מחצה וכיון שהאב אינו פורע אלא מחצית מה שפסק אף על פי שהוא כותב בכתובה שהביא לו כדי אותו הפסק שפסק אביה עמו אינה גובה אלא מחצה בין נתגרשה בין נתאלמנה אלא אם כן התנתה עמו בפירוש לגבות הכל כל מה שכתב לה בלי פחת ואפילו במקום שנהגו לכפול אי קנו מיניה דאב גביא מיניה ברתיה כל מאי דפסק ליה בלא פחת. מיהו היכא דלא קנו מיניה והוי מקום שנהגו לכפול וקא טענה ברתיה דאיהו אתני בהדה בקנין דליתיב לה כל מאי דפסק עלה ואיהו טעין לא היו דברים מעולם נראה דליכא עליה דאב שבועה דאורייתא כלל אלא משתבע היסת ומיפטר דהא גבי ההוא פלגא כופר בכל הוא. והיכא נמי דנהגו לעשות כתובה מלוה וקטעין אבוה הכי הוה תנאה ביננא דלא גבית מינאי אלא מחצה נראה לומר דלאו כל כמיניה דלטעון הכי וכמלוה בשטר דמיא ומשתבע איהי ושקלא כדין כל לוה דקא טעין פרעתיך דאמרינן ליה למלוה אשתבע ושקיל בשטרא דלית ביה הימנותא. צריך עיון. עד כאן.

    ההוא דאמר להו הבו ארבע מאה זוזי לכתובתה דברתאי שלחוה קמיה דרב אשי וכו'. אסיקנא דבין אמר לכתובתה דברתאי בין אמר בכתובתה לא גביא אלא פלגא דהיינו מאתן דהכי קאמר פסקו בהדה ארבע מאה והבו לה מאתן כי היכי דלכתוב לה בעל ארבע מאה. ואי אמר הבו ארבע מאה זוזי לברתא סתם כיון דלא אדכר כתובה כלל יהבי לה ארבע מאה כולהו. אבל היכא דאמר להו הבו לה לאינסובי בהו צריך עיון. הרמ"ך.

    ההוא דקביל ארעא לשומשמי זרעה חטים וכו' חכירות היה והשומשמין מכחישין את הקרקע יותר מן החטים. והמעשה השני היה קבלנות הראב"ד.

    תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה כתב הרמב"ן דדוקא בקבלנות דמתוך שהיה יכול לכופו לזרעה שומשמין ולא היה לו לוה לזרעה אלא שומשמין וכיון ששינה ידו על התחתונה. אבל בחוכר מנכה לו מן חכורו דמי כחשא דארעא וזהו מה שאמר רב פפא דאיתיה בקבלנותא ליתיה בחכרנותא ובקבלנות תנן שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותנין לו אלמא בחכרנותא לא יהיב ליה חכירותיה אלא מנכה. ולאו משום לישנא בעלמא קאמרינן דליתא בחכרנותא אלא משום דינא גופיה קאמרינן דבקבלנות כיון דקביל עליה אם אוביר ולא אעביד אשלם לא מנכה ליה. והוצרכתי לומר כן מפני מה שמצאתי דתניא בתוספתא המקבל שדה מחברו נרה לא זרעה נותן לו חכורו ואף על פי כן שמין לו שאינו דומה מניחה נירה למניחה שלף. עד כאן. ואני תמה בדינו וכי תכחוש מרה בחכירות ולא תכחוש ארעא ולהדין טעמא מאי לי בקבלנות מאי לי בחכירות לעולם טעמא קאמרינן תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה. אלא ודאי מסתברא דכאן וכאן אינו מנכה לו ודרב פפא דאמר דאיתיה בקבלנותא ליתיה בחכרנותא לא לענין דינא ממש קאמר אלא יש מהם דדינא לא אשתני אלא לומר דהא דקתני בלבד בקבלנותא לא אצטריך למיתני ולאשמועינן בחכרנותא דפשיטא היא וכן מאי דאשמועינן בחכרנותא לא אצטריך בקבלנותא. ותדע לך דהא מתניתין דלא רצה לנכש תני בחכרנותא וכל שכן בקבלנותא אלא דלא אצטריך לאשמועינן בקבלנותא לפשיטותא והכי נמי איתיה בקבלנותא שנוטל מחצה בכל מה שתעשה הארץ ופעמים שיקבלנה לזמן מרובה ואם לא תכחוש שנה זו שנה הבאה תוסיף תת כחה ואפילו הכי אינו מנכה דמימר אמר מוטב תכחוש לשנים הבאות ולא תכחוש עכשיו מרה וכל שכן בחכרנותא שנוטל חלק ידוע בין עושה בין אינה עושה. ואם מן התוספת אפשר דסבירא ליה לההוא תנא כסבריה דרב כהנא דאמר בין בקבלנות בין בחכרנות מנכה ליה כחשא ורב אשי דחה משום דאמרי אינשי תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה וסמיך אמתניתין דקתני שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו ולא קתני ומנכה דמי כחשא דארעא. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

    עבדא חטי טפי משומשמי פירוש הקונטרס שנתייקרו החטים. וקשה דלישנא דארעא לא אשבח לא משמע הכי. אלא נראה כמו שפירשתי שהצליחו החטים מאד וכי תימא שמא אם זרעו בה שומשמין היו כמו כן מצליחין יש לומר אותה שנה מצלחת בחטים יותר מבשומשמין תלמיד הר"פ ז"ל.

    האי עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון עבוד רבנן וכו' הני מילי דיהיב ליה שכרו כפועל בטל ואי לא יהיב ליה ובעי למפסק בהדיה לכלהו יומי דשותפותא שקיל לוה תרי תילתי באגר ותילתא בהפסד. ואי בעו נמי למפסק בינייהו דלא דליקבל לוה עליה אלא תילתא בהפסד שקיל פלגא באגר וכן לכלהו תנאי דמתנו אהדדי לעולם לפי מה שיקבל עליו הלוה מן ההפסד יוסיף לו מן הריוח לזה החשבון. ואני תמה מנא ליה לרבא הא דאיהו אמרה להאי מילתא במעשה דבני רב עיליש. ועוד שאין המדות שוות כי פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד הוא רביע יותר בהפסד ותילתא באגר ופלגא בהפסד הוא תילתא יותר בהפסד ולא ידעתי למה. ואולי המנהג היה כך. או שמא לא דקדק בתלתא באגר ופלגא בהפסד דלענין פלגא בהפסד מטי ליה ברווחא פלגא נכי ריבעא והוא קרוב לתלתא ולא דק. הראב"ד.

    7 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 104b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Metzia, daf 104, Amud Bet, about 358 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 13 words

      Opens “אהני כתיבה לגירעון.…”

    2. Segment 220 words

      Opens “ר' יוסי היה דורש לשון הדיוט. דתניא,…”

      Named: רבי יוסי.

    3. Segment 37 words

      Opens “נהרבלאי גבו תילתא, מרימר מגבי נמי שבחא.…”

    4. Segment 416 words

      Opens “א"ל רבינא למרימר, והתניא: לכפול גובה מחצה!…”

    5. Segment 519 words

      Opens “רבינא משבח וכתיב לברתיה. אמרו ליה: נקני…”

    6. Segment 654 words

      Opens “ההוא גברא דאמר להו: הבו לה ארבע…”

      Named: רב אחא, רב אויא, רב אשי.

    7. Segment 723 words

      Opens “איכא דאמרי, אמר רב אשי: חזינן אי…”

      Named: רב אשי.

    8. Segment 820 words

      Opens “ולא היא, לא שנא דאמר ״לכתובתה״ ולא…”

    9. Segment 933 words

      Opens “ההוא גברא דקבל ארעא מחבריה, אמר: אי…”

      Named: רבא.

    10. Segment 1023 words

      Opens “ולרבא, מ"ש מהא דתנן: ״אם אוביר ולא…”

      Named: רבא.

    11. Segment 1118 words

      Opens “ההוא גברא דקביל ארעא לשומשמי, זרעה חיטי.…”

      Named: רב כהנא.

    12. Segment 1213 words

      Opens “אמר ליה רב אשי לרב כהנא, אמרי…”

      Named: רב אשי, רב כהנא.

    13. Segment 1332 words

      Opens “ההוא גברא דקביל ארעא לשומשמי, זרעא חיטי,…”

      Named: רב אחא.

    14. Segment 1417 words

      Opens “אמרי נהרדעי: האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא…”

    15. Segment 1528 words

      Opens “השתא דאמרינן פלגא מלוה, אי בעי למשתי…”

      Named: רבא.

    16. Segment 1624 words

      Opens “אמר רב אידי בר אבין: ואם מת…”

      Named: רב אידי בר אבין, רבא.

    17. Segment 178 words

      Opens “אמר רבא: חדא עיסקא ותרי שטרי פסידא…”

      Named: רבא.

    Sages named on this page

    • Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim

      Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.

      Source: Bava Metzia 104b · Segment 11 — “…חיטי כשומשמי. סבר רב כהנא למימר מנכי ליה כחשא…

    • Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…

      Source: Bava Metzia 104b · Segment 6 — “…לברתי בכתובתה. שלח רב אחא בריה דרב אויא לקמיה…

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Bava Metzia 104b · Segment 4 — “א"ל רבינא למרימר, והתניא: לכפול גובה מחצה! לא קשיא:…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Metzia 104b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026